עוד מלחמת השפה נטושה בארצנו, והלוחמים המעטים ידיהם מלאות עבודה, ולפי שעה נפלו בידיהם אך עמדות קלות ערך, והנה מהומה ואנדרלמוסיה חדשה באה כחתף על הישוב החדש וערבבה את התחומים.

מצפון עטו עלינו רוחות רעות. הופעת איזה ד"ר הרצל מוינה – המתיַמר לחולל איזה מקלט בטוח, או מקלט לילה עבור היהודים הנודדים – לא עשה רושם גדול בארץ ישראל. פה הביטו עליו בביטול גמור. גם הקונגרסים הראשונים¹ לא מצאו הדם בלב הישוב באותה המידה שמדדו אותם בחוץ לארץ.

אך הפצצה, שהתפוצצה באחד הקונגרסים ואוגנדה שמה,² זרקה איזה רסיסים למרחוק, ועד לב ארצנו הגיעו, ופִרצה חדשה נבעה לריב ומדנים בין אחים. ה“שָׁלומנקים” ירדו מהבמה ו“צ”צנקים“³ תפשו את שדי המערכה, ומלחמה נִטשה ועשתה ממש שמות בארץ. ותעש קרע נורא בין תושב לתושב, בין אח לאחיו, בין אבות לבנים, בין איש לאשתו. היו קוריוזים שהבעל נתן את ידו לאוגנדה ואשתו לצ”צים, הורים לאוגנדה והבנים לצ"צים.

הפֵּרוד בין אחים גדל כך שמשפחות רבות נפרדו והתרחקו איש מרעהו, ואנטגוניזם כזה שרר שהביטו אחד על השני בעיני בוז ומשטמה כאילו בני גזע או דת שונים הם. עד לידי קיצוניות הגיעו, שבהוחג איזה חג משפחה, אם נולד ילד לאחד השייך על פי הכרתו לצד ידוע, אז לא לקחו חלק בשמחתו, חוץ מאותם האנשים השיכים לאותו סוג שבעל החג שייך. אנשים ידידים פסקו לבקר אחד אצל השני, והשתדלו ככל האפשר לא להִפגש. החיים ההדדיים במושבות הופרו, והקרע הלך והתרחב מיום ליום, ופחד נמרץ הורגש במושבה.

מלחמה נִטשה בין הרוב והמִעוט: המתנגדים לאוגנדה היו לדאבוננו המִעוט דוקא בארץ ישראל, ולא רחוק היה הדבר שיחרימו אותנו. לבֹשתנו נכשלו אז באוגנדיזם טובי הלוחמים של גדוד מגיני השפה. כאבן כבדה מכביד על לבי בכתבי את זכרונות העבר, ולא אוכל לעבור מבלי להזכיר את הכתם השחור בהִסטורית הימים ההם. איזה צחוק הטבע, או צחוק השטן היה, שדוקא האיש הדגול מרבבות יהודים, אשר הקריב את נפשו ונפש משפחתו קרבן על מזבח השפה, הלוחם המפורסם והמהולל בעד שפתנו הגנוזה, היקרה, שקשורה בקשר בלתי נפרד בארצנו החביבה, מר בן יהודה נִשבה לתוך הגדוד האוגנדי. ככהן גדול בבגדי בד לבן עמד, ופתאום כתם דיו שחור נשפך על מדיו, ועד אחרית ימיו לא רוחץ. ואל דגלו נספחו מספר הגון מלוחמי שפתנו העלובה, שמזלה כמזל העברי בעצמו. עד היום הזה לא סולח לו פשע זה.

באותם הימים נמצא מר אוסישקין⁴ בארצנו וידיו עסוקות בלוחות הברית – בהשתדלו להביא את כל הישוב בברית של התאחדות אחת, ליצור גוש מוצק שיעמוד בפני כל פגעי הזמן.⁵ בהִמצאו על הר זכרון יעקב, פטישו בידו בתור מנהל אספת ההתאחדות הראשונה, שמע את קול העם בהריעו: אוגנדה, אוגנדה! אז התפרץ כשחל, ובטִסה אחת בא לבזל ויתנפל על טרפו וישסע את הגדי האוגנדי.⁶ ודמעות הבוכים בקונגרס ההוא כִּבאו את אש המרד והשנאה בארץ ישראל.

אם אני נזכר כעת על הנחשול שעבר עלינו אז, אני מתפרץ בשחוק על מעשי תעתועים אלה שעברו על הישוב בימים ההם.