והנה נשברה חזית עזה ובאר שבע1 והתחילה מנוסה בלי סדר, מורדף על ידי אוירונים. חלק גדול של הדרום כבר בידי האנגלים, ואנו מחכים להגשמת “נבואתו” של ג’מל פשה. מתקבלות ידיעות שבאר טוביה בידי האנגלים, והטורקים לא הספיקו אפילו לקחת עמהם את רכושם, הכל מושלך בשדות, בקושי את נפשם הצילו ואת באר טוביה שכחו. וידיעה מגְדרה שהטורקים התבצרו שמה, לכן יש קרבנות באדם וגם בית הכנסת, שלפני זמן מֻעט נגמרה [בנייתו] לתפארת, הורעש על ידי האנגלים והפילוהו. בקְרָב על יד גדרה נפלו שני אפיצרים [קצינים] ממשפחת הרוטשילדים.2
והטורקים נָסים. הנה הם כבר ברחובות, והנה רואים כבר שהמלחמה נטושה על גבעות נס ציונה, והדרך מראשון דרומה הופסקה [נותקה].3 וביום רביעי אחד, שנשאר חקוק היטב בזכרוני, כבר נִטשה המלחמה על כרמי ראשון מערבית־דרומית.4
היום ההוא נרשם עמוק עמוק בזכרוני. קרבנות אדם נופלים משני הצדדים. ממקומות גבוהים אתה רואה איך הנפצעים מתרחקים ביתר [בשארית] כחותיהם משדי הקטל ומוצאים להם איזה מקום מנוחה תחת צל של עץ ושם שוכבים למעצבה. אין מי שיגיש להם איזה עזר מועט, או אפילו טיפת מים, או שיחבֹש את פצעיהם השותתים דם, וככה שוכבים הם עד שתיפח נשמתם. ביום הזה נפלו מצד הטורקים כתשע מאות איש ומהאנגלים כתשעים. ובמרחק איזה מאות מטרים שקט גמור במושבה ועולם כמנהגו נוהג, וכל אחד עובד עבודתו כבכל ימות השנה.
עם ערוב היום נשתתקו הקולות. פצועים הנראים לעין הובאו אל המושבה, וברגע סִדרנו את בית העם5 והפכנו אותו לבית חולים. בנות המושבה התנדבו להיות אחיות רחמניות, והצעירים פשטו עם עגלות לחפש אחר פצועים, כמה שאפשר היה למצוא בקרבת מקום.
כל הארטִלריה הטורקית נכנסה אל המושבה להשקות את הסוסים,6 לנוח קצת ולשאוף רוח עד אור הבוקר, שאז מתחיל מחדש הגהנום. במושבה הושלך הס. נפש חיה לא פגשו ברחוב, לא הדליקו אש בבתים, המושבה דמתה לבית קברות.
התותחים הסתדרו ברחוב ירושלים לכל ארכו, פיות התותחים מכוונים לצד דרומית־מערבית, למקום חניית האנגלים. כוָנתם היתה די גלויה לנו: שמצאו פה מקום טוב להתבצר, ואת המושבה מפקירים לחיצי האויב.
בשלוש בלילה התחילה תנועה, ועד היום אין מי שידע את הסִבה הנכונה. אומרים שבעת הבהלה לפנות ערב, החליפו שתי הבטריות [סוללות התותחים] שהיו מנוּמֶרים [מִקְטָרים] שונים את כדוריהם. אחת הלכה למקוה ישראל והשניה לראשון. אחד האֹפִצרים מצא את הטעות, ושלחו רץ מיוחד לרמלה, לפון־דר־גולץ המצביא הראשי,7 לשאול מה לעשות. באה תשובה נמרצת, שאת השגיאה אין לתקן, אלא שעד אור הבֹּקר לא תישאר אף פרסה [של סוס] בראשון, ויתאחדו שוב במקוה [ישראל]. התנועה או הבריחה התחילה, ובחשכת הלילה יצאו צפונה.
כמובן, איש לא שכב לישון בלילה ההוא, ליל שמורים. עם השחר ראינו את קצה המחנה המתרחק מראשון, אבל הלב עוד דאג. עוד לא האמנו כי כבר באה לנו פדות נפשינו, מי יודע אם הבטחת ג’מל פשה לא תתקיים? את הטורקים שברחו ראינו, אבל את האנגלים שיבואו לא רואים, ואנחנו על אדמה ניטרלית.
הבקר אור. לאט לאט פתחנו את הדלתות ומסתכלים בגנבה לכל רוח, ואיש לא מעיז לצאת אל הרחוב. שכנים שואלים חד אל חד בקול שקט: “מי אנחנו? טורקים־עותומנים, או…”, ופוחדים עוד לבטא את השם. עברה חצי שעה ושעה, ולא רואים ולא שומעים כלום. לאט לאט העזנו לצאת לרחֹבות, ואיש לרעהו מביט במבט שמחה, כעין המבט של איש שדָנו למִתה ופתאום, ברגע האחרון, קִבל חנינה.
לא יכולנו עצור ברוחנו, וטִפסנו על גג היקב, מקום היותר גבוה ממערבית־דרומית המושבה, אולי משם נראה איזה דבר במשקפת. גילִנו איזה צל של בני אדם איירופים שמטפלים בקבורת מתיהם.
אחרי כחצי שעה ראינו שיצאו רוכבים אחדים, והולכים בזהירות רבה, ומתקרבים אל כרמינו. בינתים יצאו אי אלה תֵמנים מגבול המושבה ונפגשו עם הרוכבים. על שאלתם “איפה הטורקים?” קִבלו תשובה ברמזים: “אין זכר למו, ברחו!”. בתחילה לא האמינו להם, חשבו שמרמים אותם, אך בכל פעם פגשו אחרים, וכולם מאשרים דבר אחד. אז התאוששו, ובצעדים יותר מהירים הגיעו עד קצה המושבה, ושם נפגשו כבר עם דוברי אנגלית. כרגע רשמו להם איזה רפורט ושבו אל המחנה.
אם כן בֵּרכנו שהחיינו: כבר ראינו את פני האוסטרלים, החלוץ לפני המחנה הפודה את ארץ ישראל מידי העריץ ג’מל פשה.
כעבור חצי שעה זָרם חיל הרוכבים הניו־זילאנדי ופניהם פני להבים, כאנשי המדבר פניהם, כלם מכוסי אבק. זה כמה ימים, מאז נשברה חזית עזה, לא באה טִפת מים על גופם, אבק וזיעה היו מנת חלקם. שמחנו מאד לקראתם, והבענו את אשרנו שכבר אנו נמצאים תחת חסותם, אך קִבלנו מהם תשובה מפוקפקת [מהוססת]. הם הבטיחו לנו שהמחנה האוונגרדי [החלוץ] יעמוד בקרבת המושבה, ושלחו להודיע לשטב [לַמַטֶה] הראשי מהמקרה המשונה, שהטורקים ברחו ועזבו את העמדה חפשית, ואם אפשר לשלוח להם את כל צרכם אז יעמדו פה לנוח איזה ימים, כי כבר עֲיפו יותר מדי.
בשעה עשר נתקבלה תשובה חיובית. אז ראינו שוב מחזה, כמחזה שראינו בבוא זרם הארבה, ממש כחול הים, אנשים, עגלות, סוסים, פרדות, גמלים, חמורים. איזה צבא מסודר, איזה עושר, איזה בזבוז – נגד [לעומת] הצבא הטורקי שפשטו במושבה לבקש חתיכת לחם להשתיק רעבונם. כֻּלם התנפלו על המים על יד הברֵכה להשקות את הסוסים ולרחץ את פניהם. אז נִגלו לפנינו פני אנשים ישרים.
והם הביאו לנו את הבשורה הבלפורית.8 מתחילה לא האמנתי להם, אך לבסוף אִשרו דבריהם מהעתונים שבידיהם, וראשון [לציון] יצאה מדעתה מרוב שמחה. הוציאו שולחנות לאמצע הרחֹבות והעמידו בקבוקי יין לכל דיכפין וכל מיני תרגימא והמושבה ראשון צהלה ושמחה.
האנגלית כל כך התפלאו מקבלת פנים כזו, שנשבעו שבועת אמון שלא יזוזו מפה יותר.
-
האנגלים כבשו את באר שבע באוקטובר 1917, ואת עזה בנובמבר, ראו ואלך, המערכה הצבאית, עמ' 108–121. ↩
-
כיבוש כל אזור מושבות יהודה התרחש בנובמבר 1917. ↩
-
קרב עיון קרא, בין פרשים ניו זילנדים וארטילריה אוסטרלית מהדיביזיה ה־52 לבין חיל רגלים טורקי שהתחפר מצפון לנס ציונה, התרחש כנראה ביום שלישי 13 בנובמבר 1917, ראו רגב, נס ציונה, עמ‘ 32; ואלך, המערכה הצבאית, עמ’ 124. ↩
- המלחמה ניטשה בכרמים שבדרום־מערב המושבה. ↩
-
בית העם נבנה ביזמת המתיישבים בשנים 1897–1896 ושימש מרכז התרבות של המושבה, ראו בן ארצי, המושבה, עמ‘ 166–165. לתיאור טקס הנחת אבן הפינה של בית העם ראו מיכל פוחצ’בסקי, מראשון לציון, אל רעייתו נחמה ברוסיה, כ“ג בסיון תרנ”ו (4.6.1896), נספח המכתבים. ↩
- הסוסים גררו את התותחים. ↩
-
בתקופה בה כבשו הבריטים את דרום הארץ, היה המפקד הצבאי הראשי באזור הגנרל הגרמני פון פאלקנהיים. פילדמרשל פון־דר־גולץ פיקד על המערכה במסופוטמיה, ראו פרידמן, שאלת ארץ־ישראל, עמ‘ 65; אפרתי, ממשבר לתקווה, עמ’ 33–32; ארליך, מבוא להיסטוריה. ↩
-
הבשורה הבלפורית היא הבשורה בדבר הצהרת בלפור, שהייתה למעשה מכתב רשמי שכתב הלורד בלפור, שר החוץ של בריטניה, לברון האנגלי ליונל רוטשילד ב־2 בנובמבר 1917, בו הצהיר על תמיכת הממשלה הבריטית ברעיון הקמת בית לאומי ליהודים בארץ־ישראל בתנאי שזכויות תושביה האחרים לא ייפגעו, ראו אליאב, היישוב, עמ‘ 12–9; חובב, לקסיקון, עמ’ 85. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.