החיבור הנקרא בשם זה לא היה ידוע כלל למשך זמן רב. רק ע"י הבקורת־הנגדית של ר' אברהם אבן עזרא שהוציאו לאור ביסליכס ולטריס (פרשבורג, 1838) המכונה “שפת יתר”¹, ניתן פומבי לקיומה ולתוכנה. כתב היד הכולל את העותק היחיד הקיים מחיבור זה, שהוקדמו לו “מחברת מנחם” ובקורתו של דונש עליה, הוצע למכירה לשמואל דוד לוצאטו (ע"י ש' דילה וולטה, בתחלת שנת 1845), שרכשו לאחר זמן בעד 24 פלורין². אחרי נסיונות שונים לפרסם את החיבורים הכלולים בכתב היד, שלח לוצאטו, בנובמבר 1849, העתק החוברת שהכינו בעצמו לאברהם גייגר³, אשר כנראה נתן הבטחות בדבר פרסומה (כתב היד גופו, שלוצאטו מכרו למוזיאון, נרשם ע"י מרגליות (מס' (Add. 27214,950.

גייגר שהשתמש בה שימוש רב לפני פרסומה (כגון בחיבור אורשריפט, עמודים 287 הערה, 458, 461, 488, 489; אוצר נחמד IV, 98), סייע לפרסומה ע"י ר' שריטר ברסלאו, 1866. קודם כל יורשה לי לומר כמה מלים בדבר כתב היד שעליה התבססה הוצאה זו. בדרך כלל מיחסים את תאריכו לשנת 1091, כמו למשל גייגר (אורשריפט, עמ' 488, יודישה צייטשריפט, 209,) פורגס (ספר הזכרון לקאופמן עמ' 246) ובאכר (MGWJ 1902, עמ' 479).

ובכן בפתיחה למהדורתו (עמ' II) מפרסם שריטר אגרת פרטית שלוצאטו שלח לו, וממנה לומדים כי התאריך 1091 נמצא בקולופון למחברת מנחם שהוקדמה לחוברתנו (שנת תתנא נגמר), ועוד שאותיות החוברת הזאת דקות וזעירות מאלו שבשני החיבורים האחרים; דבר זה נגרם לדעת לוצאטו ע"י העובדה, שלמען חסוך קלף העתיקו הסופרים בנוצה עדינה יותר. מכאן נובע שזיהוי המעתיקים של שני החיבורים האחרים וגם החוברת שאנו עוסקים בה אינה אלא הצעה של לוצאטו. אף תאריך ההעתקה של שני החיבורים האחרים מוטל בספק. לוצאטו בעצמו מודה בכך במכתב למיכאל זק"ש, אשר לפי הנראה הטיל ספק בתיארוך זה, כי הוא כותב: “ועל דבר שנת תתנ”א הנרשמת בכ"י שבידי גם אני מסופק אם היא באמת שנת כתיבת הספר, אך אינני חושש כאן לזיוף, אלא שמא המעתיק העתיק מה שהיה כתוב בספר שממנו העתיק “אגרות שד”ל איגרת 379); מפליא, שבהתכתבותו המאוחרת לוצאטו לא רק שכבש את פקפוקו שהביע כאן, אלא אף אימץ את התאריך האמור אף לגבי העתקת החוברת הנידונה (שם, אגרות 393, 404, 433); ברם, יש לנו ראיות ישירות לתיארוכו המאוחר יותר.

חוברת זו, שצויינה בשם ס' התשובות, בביקורת הנגדית הנ"ל של אברהם אבן עזרא, מחוסרת שם בכתב היד ובמקומה נושאת מעליה את הכותרת הבאה: “זה כתב מ' אדנים הלוי בר לבראט על רב' ומר' סעדיה ראש… אשר שגג בפתרון”. כך נקרא דונש כאן אדונים. אבל אדונים אינו, כמקובל בעולם, השם העברי של דונש, אלא עברוּת של שמו האמיתי והיחיד דונש, כפי שהבחין לראשונה אבן עזרא, וזאת קרוב לודאי ברומזו לצורה החריפה של ביקורתו (השווה ישעיהו יט, ד). ולא עוד, אלא שהשם מעוברָת גם בדרך אחרת, כמו למשל ע"י דונש עצמו שהמציא נוטריקון “אדניה” בחוברת שלפנינו, מס' 6, בשביל אותיות השימוש בעברית (דבר שבקושי היה עושה, אילו היה שמו אדונים: הרי בהשגותיו על מנחם הוא מכנה עצמו “דנש”, בסימן שחיבר באותה השגה). וכן ע"י תלמידו יהודי בן ששת בשיר, שבו קראו “גביר” (ספר תשובות, מהדורת שטרן II, 4 שורה 17) מאידך גיסא, הוא נקרא דונש בפי מחברים ספרדיים: אצל תלמידו הנזכר לעיל (שם; פעם בשורה 18 אפילו רב דונש), אצל תלמידי מנחם, שלמה אבן גבירול (שירי שלמה, מהדורת ביאליק ורבניצקי I, 23 שורה 21, 65) שו' 1) ואצל משורר בלתי ידוע שאולי זהה עם אבן גבירול (ציונים לזכר שמחוני, עמ' 39) וכן אצל מחברים צרפתיים כגון רש"י, יוסף קרא ור"ת. יוסף קמחי, בהקדמתו לספר הגלוי (עמ' 3), אומר בפירוש: “דונש הנקרא ר' אדונים”, היינו עם הכינוי אדונים. ברם, מאחר שאברהם אבן עזרא קוראו כך בחיבוריו שהופיעו לפני שהכיר חוברת זו של דונש, כגון בסקירתו הספרותית־היסטורית המפורסמת הכלולה בהקדמתו לספר מאזנים (1140, מייד אחרי שגלה ממולדתו), מן הנמנע שלקח שם זה מכתב היד שלנו. מציאות השם “אדונים” בכותרת מראה אפוא שכותבו, כלומר מעתיק כ"י זה, כבר הכיר את כתבי אבן עזרא, ולכן לא ייתכן שחי לפניו. נוכל להוסיף, שהכתובת מתבססת כנראה על כותרת קצרה יותר של דונש עצמו. אבן עזרא מטיל את האחריות למלים “ששגג בפתרון” על דונש עצמו, בציינו שהתיבה פתרון במשמעותה המוטעית “פירוש” נמצאת פעמים הרבה גם בחוברתו שלו; גם התיבה כתב בחיקוי הערבית במקום “ספר” שבמקרא נמצאת באותה חוברת, מס' 17 ו־134.

חוברת זו גרמה קשיים גדולים לחוקרים. במבט ראשון אנו מבחינים במצבה הגרוע. כבר הצביע על כך בצער אבן עזרא שהאשים את המעתיקים. אבל מהדיר החוברת הכיר, שלא הכל מתבאר ע"י טעויות סופר בלבד; כך, למשל, חסר לחוברת מבוא, בעוד שלהשגות על מנחם יש שני מבואות, האחד פיוטי והאחר פרוזאי; בכמה קטעים מובאות רק מלים מן המקרא, מבלי שייאמר משהו עליהן⁴; לפעמים ניתנת אך דעתו של רב סעדיה ולא של דונש, ולא עוד אלא שההצעה אינה ברורה, ולא תמיד אפשר להבחין, אם דעה מסויימת שייכת לרב סעדיה או לדונש. לכן מגיע המהדיר למסקנה, שכאן באוסף רישומים שטרם עובדו עסקינן, וייתכן שדונש פינה עצמו לבקר את מחברתו של מנחם, שהופיעה בינתיים, ולכן שם את רישומיו הצדה. הרכבי, לעומת זה, מניח (זכרון לראשונים, V, הערה ב), כי המוות מצא את המחבר לפני שעיבד את רישומיו, כלומר שהביקורת על מנחם קדמה לזו שעל רס"ג. באכר הכריע לטובת ההנחה האחרונה (II Winter und Wünsche, 154), בציינו, כי בחוברת שלפנינו מתקבלת תלת־העיצוריות של העברית כמוסכמת, בעוד שבביקורת על מנחם הוא מניח עדיין שרשים דו־עיצוריים ואפילו חד־עיצוריים. אלא שזה מוכיח יותר מכפי צרכו. בעקבות זה חושב פורגס (שם), כי אין לראות את דונש כמחברה בכלל, מכיון “שלא דונש אלא חיוג' נראה כמגלה וכמציג הראשון של תיאוריה מתקדמת זו”⁵. אמת היא, שאבן עזרא מכנה פעם את דונש כמקדימו של חיוג' (שפה ברורה, דף 25 ב), אלא שכינוי זה, לפי פורגס, יכול לחול עליו רק כמחבר של ספרו הראשון, שבו הוא קולע לפעמים לאמת בדרך אמפירית גרידא, ולא של חוברת זו, המדברת כללית על תלת־עיצוריות כעל עובדה מן המפורסמות. פורגס גם חושב, כי ההשערה, שאחרי חיבור ספרו הראשון הגיע דונש בעצמו להכרה של תלת־העיצוריות, מופרכת ע"י הנסיבה, כי הסגנון בחוברת שלפנינו גרוע הוא מזה שבספר הראשון. “איש שכתב בספרו הראשון עברית טהורה ונכונה לגמרי… ישתמש פתאום, כמה שנים לאחר מכן, אחרי שידיעתו בדקדוק הורחבה והועמקה באופן יסודי, בסגנון כבד וגולמני ביותר… אשר מלא ערביזמים, קשיים וסתומות…”. עפּנשטיין (MGWJ 1902, עמ' 62), ובעקבותיו באכר (שם עמ' 478) ופוזננסקי (תהלה לדוד, וורשא, 1894) מנסה לרכך השגה זו ע"י ההשערה, כי דונש חיבר את השגותיו בערבית, בשפת רוב הספרים שהתקיפם, וכי לפנינו תרגום עברי גרוע של המקור. ברם, השערה זו, שאינה דנה בקושי העיקרי, והוא קדימתו של חיוג', היא עצמה אינה מתקבלת על הדעת. לפיה היינו צריכים להניח כי: 1) דונש צירף לקטעים של עבודתו הערבית מלים סוגרות בעברית, ברובן מחורזות, מקצתן חיקוי לאלו ששימשו לו בהשגותיו על מנחם, כפי שנמצא בחוברת שלפנינו; 2) כבר מאברהם אבן עזרא, המתקיף את דונש בגלל הביטויים העבריים המצויים בחוברתו, נעלמה העובדה שהיא מתורגמת; 3) לא ניתן להבין כלל, למה מתרגם החוברת, אשר ככלות הכל היה אולי הראשון מסוגו, ירצה להסתיר עובדה זו טוב כל כך; 4) כי יהיה קשה למצוא עילה לתרגום חוברת שנקראה כל כך מעט – אין היא מצוטטת או מוזכרת אלא אצל אבן עזרא בלבד, שמצאה אי־שם בנדודיו⁶. פורגס (שם) מגיע אפוא למסקנה, “כי הביקורת הנידונה היא מעשה ידי מחבר שאיננו דונש”, אבל בו בזמן עליו להודות: “כנראה היה זה מדקדק מאסכולת דונש. הדבר מוכח מידיעותיו היסודיות של המחבר בענין ביקורתו של דונש על מנחם, מניצולו הרב של חיבור זה, וגם מן הנוטריקון ‘אדניה שלו כתם טב…’ המכיל שבח לדונש. אפשר שברישומיו… השתמש המחבר בהערותיו הביקורתיות של דונש על סעדיה”. לטענת בעלותו של דונש מסייעת גם העובדה, ששמו מופיע לא רק בכתובות אלא גם בחוברת עצמה “ואמר דונש” (מס' 172), מלבד עדותו של אברהם אבן עזרא. אולם סתירה זו היא אך לכאורה, ונגרמת מההנחה הנראית מובנת מאליה ואשר בכל זאת מוטעית היא. הנחה מוטעית זאת אומרת, שדונש לא יכול היה לקרוא את כתבי חיוג'. אבל נמנעות זו לא קיימת. החוברת הנידונה מוכיחה, שאכן קראם (לפחות את הספר הראשון).

באשר לדונש אנו יודעים רק שבצעירותו עוד קיבל תורה מר' סעדיה⁷, מכאן – שנולד במחצית הראשונה של שנות השלושים למאה העשירית. קרוב לודאי שהוא חי עד סוף אותה מאה⁸. בשביל חיוג' אין לנו תאריך בטוח של לידתו או מותו, כי גם ההשערה שהוא היה תלמידו של מנחם והתיאוריה שהיה רבו של שמואל הנגיד בלתי מבוססות הן, כפי שציינתי במאמר על ר"י חיוג' [לעיל, עמ' 13] לעומת זה השערותיהם של דירנבורג (ספר Le Livre des Parterres Fleuris, עמוד IV, הערה 1) ושל קוקובצב (חומר חדש, ברוסית II, 66), שחיוג' לא הגיע לשיבה טובה מסתברות מאד⁹. אם נניח אפוא, שנולד בשנות השלושים או אף הארבעים של המאה העשירית, ייתכן שבסוף המאה העשירית כבר לא היה בחיים (ראה לעיל, הערה 25), וכך יכול דונש לקרוא כתביו ולהיות ממקבלי דעותיו¹⁰. לפי זה אפשר להסביר בדרך מתקבלת על הדעת את השפה המחוספסת של החוברת הנידונה. דונש היה מטבעו “מאנשי המעשה”; יש סיבות טובות להאמין, שביקורתו על מנחם לא היתה ענין ספרותי גרידא; באמצעותה רצה למצוא חן בעיני חסדאי, ובזה הצליח; ברם, דונש לא ניצל חנו זה, ועל כל פנים לא למשך תקופת זמן, כדי לתפוס מקומו של מנחם שסר חנו – מה גם שגורל האחרון לא היה בו כדי למשוך אנשים למשרה מלומדת זו – אלא שעל פי המלצתו הגיע לשדה פעולה מעשי. אליבא דאמת אין אנו יודעים על חיבורים נוספים שלו, ואין רמז על אסכולת דונש; מקבל דעותיו היחיד, הידוע לנו, יהודי, ייתכן שלא היה אלא תלמיד קטן. ובכן במשך כל זמן פעילותו, לבד מכמה שירים אולי, לא היה פעיל כמחבר, ואף לא כתב עברית – רק בגיל מאוחר, כאשר בחולשתו פרש למנוחה, העלה זכרונות על פעולתו הספרותית של בחרותו. ייתכן מאד, כי כמה רישומים על פירושי רב סעדיה צמחו בימי נעוריו. אין פלא שהעברית שלו מזכירה לנו תרגום מערבית, שרק היא השפה שחשב בה ודיבר בה וכתב בה זמן רב, בדיוק כמו שלשונם של כמה סופרים עבריים מזכירה לנו את שפת אמם, אלא שאיננה מצלצלת לנו צלצול כל כך קשה, לנו המערביים¹¹.

מגיעים אנו אפוא למסקנה שחסידו הראשון, ובמידת־מה גם מתרגמו (של המונחים), של חיוג' לא היה אלא דונש בן לברט בכבודו בעצמו.