השיר “נחר בקראי גרוני” של שלמה אבן גבירול1 אשר חובר לרגל יציאתו – קרוב לודאי, יציאה מאונס – מסרגוסה אחרי מות יקותיאל אבן חסאן, פטרונו וגוננו2, הוא אחד השירים הפסימיים של פייטן־פילוסוף צעיר חולני זה. השיר מתאונן על בדידות ובריאות לקויה:
נקבר אבל לא במדבר כי אם בביתי ארוני (שורה 13)3
אקוץ בחיי ואמאס להיות בשרי סרני (שורה 48).
= “אקוץ ואמאס בחיי, מפני שגופי נהיה עריצי”4
מחמת בריאותו הלקויה, נאלץ המשורר להקדיש הרבה מזמנו לטיפול בגופו, עד כדי היותו עבד לגופו. השיר גם יורה חצי ביקורת מרה בבני עירו הקודמים, אשר יחסיו עמם נהיו מתוחים מאד.
שורות 50 ו־51 בשירנו מעוררות תשומת לבנו המיוחדת. הן אומרות:
איגע להבין ואדע ככלות בשרי ואוני
כי סוף אנחה הֲנחה עקב רזוני מזוני
ביאליק־רבניצקי העירו על הקשיים שבקטע זה, וזה לשונם:
“חרוזים אלו הפשוטים לכאורה אינם מתפרשים אלא בדוחק. אחרי כלות בשרי וכחי אדע כי בסוף האנחה תבוא המנוחה, ובסוף רזוני יבוא מזוני. דברי תנחומין אלה בפי המשורר שאינם מתאימים עם רוח היגון והיאוש של כל השיר, נאמרו בדרך התול”5.
ליקויו של פירוש זה גלוי לעין. למה יירכש הבטחון באחרית טובה לא אחרי ההחלמה, אלא בשעה שעדיין האדם בכל רע! ומדוע, כדי להשיג בטחון זה יהא צורך בעיון מפרך “איגע להבין”. האין הבנה כזאת ענין של נסיון גרידא? התירוץ של “דרך היתול” זול בעיני המבארים עצמם, עד שמצאו נוטים להציע פתרון אחר, והוא הפיכת הסדר של כמה מלים בחרוז השני, כך: “כי סוף הנחה אנחה עקב מזוני רזוני: כלומר סוף הנאת העולם – יגון ואנחה והכל הבל, ולפיכך אין לי אלא לשמוע מצות חכם כאמור להלן”6.
אבל גם הצעה זו אינה משביעה רצון. משמעותה של “הנחה” היא על הצד הטוב ביותר “מנוחה”. אין הוראתה הנאה, ובודאי לא הנאה גשמית. ואילו היפוכה של מנוחה אינו אנחה. ההיפוך של מנוחה = הוא “נדוד”, בעוד שההיפוכה של הנאה הוא “יגון, כאב”.
שמובנה של מנוחה אינו הנאה אלא מרגוע – מוכח מן הסוגיה במועד קטן כה, ב, שם מסופר שמספיד אחד נהג לנחם אבלים באומרו: “בכו לאבלים ולא לאבידה שהיא למנוחה ואנו לאנחה”. ובכן מנוחה אינה כאן הנאה, אלא שביתה ונפישה. גם המקרא מתאר כך את המתים: ינוחו על משכבותם (ישעיהו נז, ב). ושוב באמור האמורא בברכות סד, א “תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר ילכו מחיל אל חיל” בודאי אינו מתכוון שאין הנאה לחכמים. רעיון כזה נמנע מכוח הפסוק הנסמך.
שלילת הפירוש “הנחה = הנאה” מובלטת עוד יותר ע"י חרוז, שעליו העיד כבר דוקס7 ואשר מקביל מאד לשלמה אבן גבירול. בשירו “דעה לבי חכמה”, שהוא פתיחה לביקורתו על חיבורו הדקדוקי של מנחם בן סרוק “מחברת”, אומר דונש בן לברט:
וראשו בַהְנחה וסופו8 לאנחה ושיח וצוחה ושאון ושברים9
הסטיה מן הניקוד המקובל נגרמה בשל צרכי רגל השיר10, ואעפ"כ ודאי סבר דונש כי הֲנחה הוא הניקוד התקין. כך חטף פתח ניתן בשירה להמירו בשווא, אך לא פתח גמור. בהתקפתו החריפה על יריבו הספרותי, רחוק הוא דונש מהרהור על הבלי הנאות העולם הזה. אפילו ההוראה “מרגוע” לא הולמת את ההקשר.
עלינו אפוא לבקש כוונה אחרת ל"הֲנחה", תיבה הבאה רק פעם אחת במקרא וזאת באסתר ב, יח: והנחה למדינות עשה. הפרשנים מחולקים בביאור התיבה. יש שחושבים אותה כשחרור ממסים11. הוולגטה מתרגמת במשמעות שבתון או יום טוב (requies), ואולם רב סעדיה היה, כנראה, ער לקשיים הכרוכים בפירוש כזה. אי אפשר להעניק יום טוב למדינה, אלא לתושביה בלבד. ולא עוד, אלא שאם הכוונה היתה להקלה זמנית, היה הכתוב מודיע את משכה. לפיכך שיער, רב סעדיה, שיש כאן חיסור: למדינות = לתושבי המדינות; כפי ששיער לגבי פסוקים אחרים כגון בבראשית יח, כו: שם פירוש “המקום” = “אנשי המקום” או בבראשית מא, נז: “הארץ = תושבי הארץ”. ואילו את המילה “הנחה” שבאסתר כ, יח תרגם رفاهية, שפירושה “אורח רווחה”, או בלשון אחרת: שיפור קבוע ברמת החיים12. כמו כן ר' אברהם אבן
עזרא מבין את התיבה כמתכוונת להטבה בת קיימא; הקלה מתנאי העבודה שהיתה בהם כפייה בכל צורה שהיא13.
ההוראות השונות של “הנחה” נובעות ממשמעות ראשונית של הרפיה (relaxatio) כך בשמות יז, יא: וכאשר יניח (משה, מ.ו.) ידו וגבר עמלק – אין פירושו משה הוריד את ידו בכוונה. לא היתה סיבה למשה לעשות כן ביזמתו. הפירוש הוא, שמשה הרפה את ידו. המשמעויות, מנוחה, שבתון ופטור ממסים קרובות לו. אף ייתכן כי “הנחה” תשמש במובנה השלילי. היא יכולה לציין גם מחדל, התרשלות, זניחה ואף הזנחת תפקיד.
ההוראה האחרונה של “הנחה” היא היא המאירה את החרוזים שלפנינו. עלינו לזכור, כי הפולמוס שבין דונש בן לברט למנחם בן סרוק לא היה עיוני בלבד. לריב היה רקע אישי. דונש ביקש לרשת את מקומו של מנחם במשרת המלומד שהחזיק בה מנחם בחסותו של חסדאי אבן שפרוט, המדינאי היהודי של המאה העשירית בקורדובה. תפקידו של מנחם היה לספק לפטרונו שירים, תפילות, קינות וכתיבות אחרות שהזמן גרמן. זה הצריך ידיעה יסודית של השפה העברית והספרות העברית. מובן שצעדו הראשון של דונש היה להסיר מיריבו את איצטלת החכמים ולהעמיד בספק את דתיותו14. על הצעדים הבאים של דונש לא נמסרו לנו ידיעות. כל שידוע הוא, שביום שבת אחד התפרצו משרתיו היהודיים של חסדאי, במצוות רבם, לתוך ביתו של מנחם. אחרי שהיכוהו קשות, מרטו זקנו, קרעו את בגדיו והשמידו כל מה שיכלו מהרכוש שלו ושל אחיו, השליכו הבריונים הללו את מנחם לכלא15. “הצלחתו” של דונש קרוב לודאי שהרחיקה לכת ממה שביקש בעצמו. אבל נבצר מדונש להשיב את אשר כבר עשוהו. הדרך היחידה שהיתה פתוחה לדונש היתה להאשים את מנחם. לכן טענתו, שנורלו המר (וסופו לאנחה וכו') בא לו למנחם על שהתרשל בלימודיו (ראשו בהנחה) וכתוצאה מזה לא היה סיפק בידו למלא את תפקידיו.
לאחר זמן, חזר אבן גבירול על אותה אמרה ממש, כסיבה שהמריצתו, למרות בריאותו הרופפת, להתמסר ללימודיו בלהט כזה, שבגללו היה כנראה ללעג בני עירו הקודמים. לפי זה הוא מנסח אותה: “איגע להבין ואדע16 ככלות בשרי ואוני”17, מאחר שביטול תורה גורר תוצאות רעות; ועל צער שציערתי את גופי קיבלתי שכר רוחני. אין עוד צורך לשנות את הסדר בחלקו השני של החרוז. הוא יכול להישאר: עקב רזוני מזוני18.
אין להמיר, אפוא, “הנחה” ב"מנוחה". אין לזה שחר. הביטוי היה, כנראה לפתגם; ומעידה על כך העובדה, ששימש את דונש במאה העשירית, ושוב את אבן גבירול במאה הי"א.
הואיל ואמרות המתקבלות בפי הבריות דוחות שימושים רגילים, יובן לנו, מדוע משוררים שונים של ימי הביניים מעדיפים “הנחה” מ"מנוחה" – תיבה שיש לה אותו משקל וקרובה היא במשמעות – אפילו כאשר “מנוחה” עשויה להיות הולמת יותר19. בשירו “כשרש עץ” כותב אבן גבירול, למשל: “אשר לו אם יבקש קט הנחה גזרתיהו ושרפתי גזריו”20, כאשר הוא מדבר על לבו. או בשירו “תהלת אל”: “נדודה21 מהנחה לאנחה”22, בהתכוונו לעם היהודי. אולם אפשר להעלות על הדעת, שבדוגמה האחרונה “הנחה” היא טעות סופר, וצ"ל “אנחה”, כאשר הביטוי “נדודה מאנחה לאנחה” בא כנגד הביטוי: ילכו מחיל אל חיל (תהלים פד, ה).
אבל אין זה הפירוש היחיד האפשרי. הבחירה ב"הנחה" תחת “מנוחה” יכולה לנבוע מנטייתם של משוררי ימי הביניים לנקוט ביטויים ומלים נדירים23. בחריזת “אנחה־הנחה”, מילא דימיון שתי המלים אף הוא תפקיד ודאי. המלים יוצרות תג’ניס, שהיא תבנית מליצית אהובה בשירה העברית של ימי הביניים.
“הנחה” במובן של הזנחה וכדומה מופיעה אצל כמה סופרים ומתרגמים של ימי הביניים. כך, למשל, כותב יהודה אבן תיבון בחובת הלבבות24: ואל תדלק אחר ההעלמה בהעלמה ותרדוף הנחה בהנחה, כי אין לפני ה' אלהיך העלמה ולא הנחה. פירושו: אל תלך מהזנחה אל הזנחה ואל תתן לאי־עשיית חובתך לגרור אי־ עשייה מתמשכת. כי אין לפני אלהיך לא שכחה ולא משוא פנים (הזנחה)25.
“הנחה” בערבית הוא اهمال, אשר תרגומו “זניחה”26. גם בספר הרקמה27 היא משמשת במקום قرل, שהוראתו “לנטוש”28. אנו מוצאים זאת גם אצל ר' זרחיה הלוי מגירונה, שהיה אחרי כן איש לונל, ושם חי זמן רב כבן ארצו וידידו של יהודה אבן תיבון. בהקדמתו לספר המאור (ברכות), בדברו על יצחק אלפאסי, כותב ר' זרחיה: “ואינני מקבל עלי להשיג כל מה שהניח הרב ז”ל כי יש להנחותיו טעמים חלוקים למחלוקות". כוונתו לומר: “אינני מתחייב להשלים את ההשמטות שהשאיר הרב ז”ל. יש דברים, אשר מסיבה זו או זו השאירם בחוץ בכוונה"29.
מכל מקום אפשר כי “הנחה” בציטוטים אלה אינה זהה עם הנחה שבציטוטים הקודמים. בקודם, המבטא: הנחה מוכרח מצורכי המשקל, בעוד שבאחרונים ייתכן שהתיבה היא הַנּחה, הה"א בפתח רגיל והנו"ן דגושה. הנחה נגזרת מן הַנִיחַ (יהושע כב, ד), ואילו הַנּחה נגזר מן הִנִּחַ (מלכים א' ח, ט), אשר לפי כמה מדקדקים ובינהם אבן ג’אנח, נגזר משורש נפרד, ינח. אבל מן המפורסמות, שהפעלים “העלולים” (החלשים) לעתים קרובות מחליפים זה את זה, כך למשל תּמנו (במדבר יז, כה) משורש לא מצוי תום במקום תּמּוֹנו מן “תמם”; ושׁבתי בבית ה' (תהלים כג, ו) משורש שוב במקום וְיָשׁבתי מן “ישב”. בעיונו זה ראינו, איך “יָניח” (שמות יז, יא) יש לו המשמעות של יַרפה, כלומר יַנּיח. כיוצא בזה, מופיע וַיְניחני ביחזקאל לז, א ובמ, ב במקום וַיַּנִּחני = הִנִּיח אותי30.
ובכן עלינו להניח, כי אלה המחברים שנזכרו לאחרונה, בנקטם את התיבה, חשבו על הֲנחה, שהיא תיבה המצויה בתנ"ך ואשר שימשה חכמים קדמונים במובן של “זניחה”.
-
שירי שלמה… אבן גבירול, מהדורת ביאליק־רבניצקי, 1924, כרך א, עמ' 4. ↩︎
- וילנסקי, מונטסשריפט, 1926, עמ' 18 ואילך. ↩︎
-
השווה: ויקבר בביתו במדבר (מלכים א' ב, לד); גם “מטרצנגרופט” (שאול מזרגים של היינה). ↩︎
-
כאן הלמ"ד של “להיות” פירושו “מפני” כדוגמת הערבית לִ תחת הבי"ת או המי"ם הנהוגות בעברית. שימוש זה בלמ"ד מופיע גם אצל מחברים עבריים אחרים. ראה ספר הרקמה (מהדורת וילנסקי, עמ' 18, הערה 7), גם אפרת ב־.J.Q.R, סדרה חדשה, XVII, עמ' 131, גם בן־יהודה, מילון הלשון העברית V עמ' 2573, (טור א, אות יג). בבראשית ד, כג הלמ"ד של “לפצעי” ושל “לחברתי” יש לה משמעות דומה, ראה ספר הרקמה, עמ' 48 והערה 6. ↩︎
- הערות וביאורים, עמ' 6. ↩︎
- כמו: ואחריתה שמחה תוגה (משלי יד, יג). ↩︎
- שירי שלמה, הנובר, 1858 עמ' 13, הערה 6. ↩︎
-
יושם לב כי במילון בן־יהודה, בערך סוּפה (סערה), מובאים חרוז זה והבא אחריו כדי להדגים הוראת תיבה זו. המילה “וסופו” נידונה כנגזרת מאותו ערך כמו סוּפה. זאת כמובן טעות דפוס. בן יהודה חשב על “וסופות” שבחרוז שלאחריו, אלא שנטייתו להבאות ארוכות גרמה לו להעתיק גם את הראשון שבחרוזים הנ"ל. ↩︎
-
תשובות דונש על מנחם, מהדורת פיליפובסקי 1855, עמ' 1 שורה 14. ↩︎
-
ראה גם ס' תשובות, מהדורת שטרן 1870, עמ' 24. בתשובות תלמידי דונש הנ"ל אין השיר מנוקד. במילון בן־יהודה, שבו מובא חרוזנו בערך “הנחה”, ניקודו משובש. ↩︎
- השבעים, תרגום, רש"י ואחרים. ↩︎
-
סדר תפילה כמנהג ק"ק צנעא… וכל מחוז התימן, וינה 1896 עמ' 407. ↩︎
-
אמת היא שפירושו המצוי אינו אומר אלא “שֵם כמו מנוחה”. ברם בגירסה אחרת שההדיר צדנר בשם “ויוסף אברהם” (לונדון, 1850) יש הוספה: שהקל מעבודת המלך שהם חייבים בה. ↩︎
-
השגתו הראשונה של דונש על מנחם היתה טענה, שהאחרון כפר בחופש הבחירה (תשובות עמ' 7). בהשגתו לעניין “ומלק” (עמ' 75), טען בלי כל הוכחה, שמנחם היה מתלמידי ענן שיסד את כת הקראים. סקירה מפורטת של השגות אלו והערכתן נמצאות בשני מאמריו של ילין (לשוננו XI, עמ' 202 וספר הזכרון לאשר גולאק ולשמואל קליין, עמ' 105). ↩︎
-
ראה ס' תשובות הנ"ל, עמ' XXX. ↩︎
-
“ואדע” תחת: ולדעת, למען המשקל. השווה: משלי א, ב, בו נאמר: לדעת, וכן: להבין. ↩︎
-
הגרסה היא אפוא “ככלות” ולא “אחרי ככלות” כב"אדון עולם". ↩︎
-
יש לשער שהיתה זאת אי־הבנה של “הנחה”, שגרמה החלפת הנחה ואנחה. בהניחו שהנחה מציינת משהו חיובי, מישהו שם אותה במקום השני הנותן לה הקבלה למזוני. ↩︎
-
עד כמה שאני יודע היה זה בראדי שהפנה תשומת לב להעדפה זאת של משה אבן עזרא, בציינו שבתלמוד (מ"ק כה, ב) מנוחה היא מקבילתה של אנחה. (משה אבן עזרא שירי החול II, עמ' ד), ראה למעלה בראש המאמר. יש להוסיף שכן הוא במקרא: ינעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי (ירמיהו מה, ג). באשר למשוררים אחרים, ראה מילון בן יהודה בערך “הנחה”, בו נמצאות מובאות משמואל הנגיד ומאבן גבירול. אמנם, אבן גבירול משתמש גם במנוחה לפחות פעם אחת בשירו “הברק או ברק חרב”, בו נאמר: וממגרש מנוחתה גרושה (עמ' 121, שורה 20). דרך אגב, מילון בן יהודה, בדברו על החרוז ממשה אבן עזרא, כותב “באחד משיריו”. אנו יודעים עתה את כותרת השיר: פרי שמחת מתי תבל (מהדורת בראדי I, עמ' 5). ↩︎
- עמוד 19, שורה 53. ↩︎
-
במקור, חסרה האות ו' במילה נדודה. הערת פב"י. ↩︎
- עמוד 74, שורה 13. ↩︎
-
על זה כותב עמנואל פרנשיס: דע שדרך משוררים לברוח מדברים קלים ולבקש [דברים] קשי ההשגה והיא היא תפארתם (מתק שפתים, מהדורת בראדי, עמ' 42). ↩︎
- 51 ↩︎
-
תרגום אנגלי חפשי ע"י חימסון [שהוחזר כאן לעברית]. ↩︎
- מהדורת יהודה, עמ' 322, 5. ↩︎
- עמוד 149, שורה 11 ועמוד 301, שורה 2. ↩︎
-
תחת זה מביא בן יהודה (II, בערך הַנחה) בשביל משמעות זו של הנחה שתי מובאות מתרגומי שמואל בן יהודה אבן תיבון. המקבילה בערבית היא כמו בדוגמאותינו. בן־יהודה מצטט אחרי זה גם מחיבור מקורי, והוא ספר העיקרים ליוסף אלבו המדבר על “הנחת התענוגים” (א, פרק כד), אלא שנעלם מבן־יהודה מה שאלבו בעצמו מגלה, שמלים אלה נלקחו ממורה הנבוכים (ב, פרק מ), ושדוגמה זו אף היא אחד מתרגומי שמואל אבן תיבון. אפשר גם לשער, שהמתרגם שגג. במקור הערבי יש طراح שפירושה זניחה, נטישה ואשר אבן תיבון בעצמו מתרגם ע"י הרחקה, המתאימה יותר, כגון מורה (ג, לב): שהקדושה היא הרחקת המשגל. אבן תיבון חוזר על שגיאה זו במורה (שם) בתרגמו: והנחת עבודה, במקום לומר “והרחקת”.
מפוקפקת אף הדרך שבן־יהודה מנסה לגזור בה משמעה של הנחה מן ההוראה הראשונית של “שימת דבר”. הוא טוען, שמשמעה גם הנחה מהיד, ר"ל עזיבה. אבל ערבך ערבא צריך. בן־יהודה צריך היה תחילה ליתן ערבון להנחה מהיד, משמע שיש לקיימו בדוחק.
הקשר בין שתי ההוראות פשוט יותר. כאשר אדם מניח דבר למטה, מסתבר שאין הוא נשאר באותו מקום. מכאן נטישה, עזיבה, שהיא ההוראה השנייה. ↩︎
-
בן יהודה, (מילון ב 1133א ושוב ד 2065ב). מביא משפט זה. בהשמיטו את שתי המלים האחרונות ובתתו “טעם” תחת “טעמים”, הוא מציג זאת כעד לתרגום הנחה ע"י “הצעה, השערה”. אמרת זרחיה, לפי בן־יהודה, באה לציין: איני מתחייב לסתור כל הצעות (הנחות) הרי"ף מפני שאחדות סבירות. ברם, ברור שפירוש כזה מוטעה הוא. אמרה כזאת מיותרת היתה, איש לא ציפה מזרחיה שיסתור פסקיו של הרי"ף מכל וכל. ואף הנוסח עצמו אינו סובל ביאור כזה. ראשית, לא כתוב “טעם”, אלא “טעמים חלוקים למחלוקות”. שנית, הנחה, כמונח מדעי, לא שימשה לפסקי הלכה אלא להצעות פילוסופיות, ואף זאת בתקופה מאוחרת יותר. שלישית, זרחיה (שם) נוקט ביטוי אחר בשביל “ביקורת”. הוא כותב: כמו שכתב החכם המורה אבן גנא"ח בהשיבו על…. ר' יהודה ז"ל.
בן־יהודה שגה שגיאה זאת, מפני שההוראה “השלמה” למלה השגה לא היתה ידועה לו. אמת שהוא אומר: “בדקדוק, השיג משיג, מצורה העוברת מבנין לבנין אחר, ע”י הוספת אות לשרש (כרך ח', בערך נשג, עמ' 3860א, ד). אבל ברור שחשב את “השגה” רק כמונח דקדוקי, מכיון שלא מנה (שם, בערך השגה) “השלמה” בין הוראות התיבה, אע"פ שסיפק דוגמאות לה; אלא שפירש אותן שלא כהגן. כדי להוכיח את ההוראה “קושיות ופרכות” recension, כנראה ט"ד במקום censure – הוא מביא (עמ' 1204ב, ג) חלק מהמשפט דלקמן: וריבוייה ותוספת ההשגות עליה עד שהגיעה אל הפועל העומד מגיעות למעלה מעשרות אלפים מילה (תשובות דונש על ר' סעדיה גאון, סי' 122).
נכון שהגרסה פה משובשת ללא תקנה. ועם זה ברור, שהנושא אינו ביקורת. הכוונה כאן היא לברר כמה צורות שונות ניתן לגזור משורש אחד. הוראת “השגות” היא, איפוא, השלמות, או הוספות, בדומה למלים הקודמות לה. (ראה וילנסקי (REJ, LXXXIV עמ' 79, הערה 1 וספר הרקמה עמ' 19, הערה 7). [לעיל עמ' 102, הערה 21].
באסמכתא הבאה יש לבן־יהודה מזל פחות מזה. המובאה אומרת: ונקרא (ספרו של ריב"ג) בלשון עברי ספר ההשגה (הקדמת פרחון [לספרו מחברת הערוך]). לפנינו טעות כפולה. המשפט המובא אינו שייך לשלמה פרחון, המחבר, אלא לש"ג שטרן, העורך המהדיר. השגה היא תמורתה של כותרתו הערבית של פרחון: מוסתלחק. אבל הוראתו של حاق היא ביסודה להדביק = לרדוף ולהשיג (במובן זה מתרגם סעדיה את המלה השיג, בדרך אגב, בתפסירו למקרא). הוא משמש גם בהוראות: לצרף ולהוסיף. כוונת אבן ג’נאח בכנותו את חיבורו كتاب المستلحق יכלה להיות רק לשנייה ממשמעויות אלו. במבואו לחיבורו אומר אבן ג’נאח במפורש: فاستلحق في هذا للكتاب…. التي أضرب عنها از وسميته بكتاب المستلحق Opuscules et traites)
d·Aʽbout־Walid Merwan Ibn Djanah), מהדורת דירנבורג 1880, עמ' 3) “והוספתי, בספר זה את אשר… חיוג' היה שותק (آز) אודותיו ולכן קראתיו מוסתלחק”. גם יהודה אבן תיבון בתרגומו לספר השרשים של אבן ג’נאח מתרגם לעתים, השגה, ולרוב: תוספת. בספר הרקמה שכנראה תורגם קצת לפני כן, מוסתלחק ניתן תמיד (42 פעמים) בלשון השגה.
“השגה” קיבלה את המשמעות של “השלמה” כי שתי ההוראות: להדביק ולהשלים מיוחסות לה בתמורתה הערבית الخق. זאת היא תופעה בלשנית נפוצה. למשל “תכונה” שפירושו טיב או מידה, מובנו גם אסטרונומיה; כי המונח הערבי فينٔه משותף לשניהם. כיו"ב ביידיש אמריקאית “גלייך” (gleich) משמעו כבגרמנית: דומה או שווה; אבל משמש גם בהוראת “אוהב” מפני שהמילה האנגלית like סובלת את שתי המשמעויות.
יהא זה אשר יהא, “השגה”, הכותרת לחיבור אבן נ’נאח מציינת “השלמה”, ואין בה אפוא כדי לחזק את המשמע של “ביקורת”. הוא הדין לדוגמה השלישית של בן יהודה, שאף היא מבוססת על הכותרת של אבן ג’נאח. וכאילו לא די בזה, בא בן־יהודה להוסיף למובאותיו הנ"ל מדונש כלקמן: “ואיני יודע מקור יותר קדום למלה זו (השגה מ.ו.) במשמעה זו אע”פ שבודאי היתה שגורה בפי חכמי ישראל גם קודם". ברם, האמת היא הפוכה. “השגה” לא שימשה במובן זה ומילה זו אין לה ולא כלום עם ביקורת.
כדאי לשים לב, שהמחבר הראשון שנקט השגה במשמעות ביקורת, שימוש הנפוץ מאוד בספרות הרבנית הבתר־תלמודית, היה שוב מדקדק, והוא יוסף קמחי, מהמאה הי"ב, אשר כינה את ביקורתו של דונש על מנחם “השגת דונש”, בהקדמתו לספר הגלוי, מהדורת מתיוס, עמ' 3. יתר על כן השתמש קמחי “בהשגה” נם בהוראת השלמה. הוא כתב: והשיב (ר' יונה בן ג’נאח, מ"ו) בס' השגה על ס' המורה הגדול… ונם השיב עליו ר' שמואל הלוי (שם, בהמשך).
אין “השגה” יכולה להורות שם על ביקורת, שאם כן היה אומר: והשיג בס' השגה. בשביל ביקורת או הפרכה, נקט שם פעמיים “השיב”, שהוא המונח התלמודי לכך, אלא שתחת יחסת־את שהפועל מצריך בתלמוד, כמו: אין משיבין את הארי לאחר מיתה (גיטין סג ב), הוא הטיל את מלת היחס [על]. ↩︎
-
ראה, למשל, ספר השרשים לאבן ג’נאח (בערך נוח). משונה הוא, שלא רק אבן ג’נאח, אלא אף רד"ק (אשר במילונו, בערך נוח, נותן הוראה אחרת בשביל ויניחני) מביא רק את הפסוק הראשון שביחזקאל. רד"ק אפילו בפירושו, מבאר את הפסוק הראשון בלבד. ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות