את פרסומו קנה לו משה חסדאי במונוגראפיה נרחבת על רודולף קלאפּהרץ. עשרים וחמש שנה עמל על עבודת מחקר מונומנטלית זו, ואכן העמיק מכל אחד אחר לחדור לעמקי תפיסת עולמו של אותו הוגה־דעות, לפרוס את משנתו הפילוסופית ולהציג לפני באי עולם את המסר שלו לאנושות. אין תימה שספרו זכה לעשר מהדורות וניתרגם לכל לשונותיה של אירופה ולכמה מלשונותיה של אסיה. אף אין פלא שלמרות ידידותנו רבת השנים מימיו לא שוחח עמי חסדאי על מפעל חייו ולא התייעץ עמי אף כהוא זה, שכן אין אני מומחה בתחום זה, ואת כל הידוע לי על קלאפהרץ מספרו של חסדאי שאבתי. הפלא הוא שעתה, תוך כדי עבודתוֹ על המהדורה האחת־עשר, שלח לי לפתע מכתב ממנו, וזו לשונו:

'ידידי היקר –

'כידוע לך, עזבונו הרוחני של קלאפהרץ, לרבות פנקסי רישומיו, מכתביו הפרטיים וראשי הפרקים של יצירותיו שלא הועלו על הכתב – נמסר לי כשעשיתי עוד את ראשית צעדי במחקרי עליו. רק מעטפה אחת בלבד נמנע ממני לראות את תכולתה, משום שקלאפהרץ רשם עליה בכתב ידו: “לפתוח חמישים שנה לאחר מותי”.

'לפני כחודש ימים הגיע המועד הנקוב, והמעטפה נמסרה סוף־סוף לידי. שער בנפשך מה גדולה היתה תדהמתי כשמצאתי בה שני שירים כתובים במו ידיו, שהרי בעל הדמיון הפרוע ביותר לא היה יכול להעלות על דעתו שאותו מלומד, אשר הצטיין בסגנון מדעי, צלול, ענייני ומהוקצע, חיבר בימי חייו ולו שיר אחד בלבד.

'גדולה מזו: אחד השירים אינו מקורי, אלא, כפי שקלאפהרץ עצמו ציין מתחת לכותרתו, תרגום שירו של המשורר הרוסי ניקולאי גומיליוב. הרי השיר לפניך:

'הוא ניצב מול אש כבשן לוהטת,

בן אדם נמוך ושבע ימים.

ועינו נראית כּנוּעָה שוקטת

בין מצמוץ ריסים אדמומיים.

חבורת רעיו מכבר נוחרת,

הוא בלבד עדיין לא נרדם,

כי יוצק הוא כדור עופרת,

שיעביר אותי מן העולם.

הוא גמר, עיניו עולזות. הוקל לו.

הוא חוזר, זורחת הלבנה.

במיטה גדולה כבר מחכה לו

אשת חיק, עוטה קורי שינה.

הכדור שהוא יצק ישמיע

קול שריקה מעל נהר גועש,

הכדור שהוא יצק יגיע

אל חזי אותו הוא מבקש.

אז אֶפּוֹל, רווי כיסוף ועצב,

עֲבָרי אראה – כולו דחוס.

ודמי יקלח על פני העשב,

עשב מכוסה אבק, רמוס.

אלוהים יגמול לי אז בשפע

על חיי – חיים, מרים קצרים.

זאת עשה – לבוש כתונת האפר

בן אדם נמוך ושׂבע ימים.

'השיר האחר הוא ללא ספק פרי עטו של קלאפהרץ עצמו, ולא רק משום שהוא כתוב בכתב־ידו, שכל תג בו נהיר לי יותר מבכתב־ידי שלי. ראשית, לא איש כקלאפהרץ יעלים את שמו של המחבר, אם אמנם נתחבר על ידי מישהו אחר (על כך למדים אנו גם מן ההערה לתרגום לשירו של גומיליוב). שנית, מגופו של השיר ניכר, כי אביר ההגות לא היה נעים זמירות כל עיקר. וזו לשונו של השיר:

'אני רוצה למות מול כיתת יורים,

ניצב ליד קיר.

בתנאי

שלא אהיה כפות

ושלא יחבשו את עיני,

שאוכל להעמיק מבט

באותה עין של כל אחד ואחד

מחיילי הכיתה

שהיא פטורה מלכוון אל

המטרה,

עין שאינה מצווה למתוח

קו דמיוני

בין הכוונת העליונה והכוונת

התחתונה

לבין המטרה,

כי אם נאלצת להביט,

בתוקף מיקומן של העיניים

מתחת למצח,

הישר אל המטרה: בי!

ממש בי,

באשר לא נותר אפילו פֶשַׂע־זמן

ביני לבין המוות.

אני רוצה למות לפני כיתת יורים

ניצב ליד קיר,

באשר אם מוצא אדם את מותו

מכדורי רוביה של כיתת יורים

אות הוא כי חייו

– בין אם קצרים היו או

ארוכים –

קודש היו

למטרה נשגבת.

'אכן, נוח היה לו לקלאפהרץ, לא כל שכן לי, שהשיר לא היה נכתב משנכתב. ומשנכתב מוטב היה, שהמעטפה שציפתה חמישים שנה לפתיחתה, היתה נגנזת לעולמים, שכן הימצאותם של שני שירים אלה – המקור והתרגום– בכפיפה אחת יש בה טעם לפגם, אם ננקוט לשון רכה.

'גומיליוב אחד מטובי משורריה של רוסיה היה. את שירו כתב בתקופת המהפכה, וחזה בו את קִיצוֹ שלו. זכור לך בוודאי שהוא הוצא להורג על ידי השלטון הסובייטי בהיותו בן שלושים וחמש שנה. מה לרומנטיקן הרואי זה שקיפח את חייו בעודו באִיבּוֹ, ולגאון המחשבה הדיסקוּרסיבית שהגיע לשיבה טובה, נערץ ועטור תהילה? זאת ועוד: תמצית תורתו של קלאפהרץ – קדושת חייו של האדם שניחן בתבונה. קביעת הסטטיקה התבונית שבהוויה כבת קיימא לעומת תעתוע חושים, הקרוי דינמיקה של התהוות מתמדת – הרי זה עמוד התווך של משנתו, שדלתה ממעמקי המאה השבע־עשרה את האתיקה של שפינוזה והטילתָהּ במלא משקלה הכבד של הרִיק האקסיסטנציאליסטי של המאה העשרים, ותוך כדי כך הנחיתה מהלומות מוחצות בנשמות הערטילאיות הרוחפות בריק זה. כלום ייתכן, שבגנזיו של ענק־רוח שכזה מצויים שני שירים (אחד מהם פרי רוחו), הסותרים את מפעל חייו ומפריכים את בשורתו שלו למין האנושי? למוֹתר הוא להדגיש שחתימת השיר גם היא מפוקפקת אולי אף שקרית כשלעצמה.

‘אינני מצפה ממך לתשובה על שאלות אלה וכגון אלה. כל אשר אבקש הוא שתאמר לי – יד על הלב – כיצד היית נוהג אתה בדילמה שאני נתון בה, לאמור: הלפרסם את תגליתי או לא? אם לא אפרסם – אחטא לאמת הארכאולוגית (כלשונו של אחד העם), שתכליתה לחשוף את הממצאים שהעלו החפירות, יהיו התוצאות אשר יהיו. אם אפרסם, אחטא לאמת ההיסטורית ואטיל פגם באישיות דגולה בשל חולשת־דעת שפגעה בו כנראה באחד מרגעי חייו הארוכים, חולשה שאינה אופיינית לו כלל. אנא, עוץ עצה!’

הזדרזתי להיענות לבקשתו של משה חסדאי ושלחתי את תשובתי ‘בדואר חוזר’. בלי שמץ היסוס יעצתי לו לגנוז את שני השירים, ואם לא יתנגדו יורשי קלאפהרץ, להשמיד את המעטפה על תכולתה, ועתה מחכה אני בסקרנות לצאת המהדורה ה־11 של ספרו, כדי לראות אם אימץ את עצתי או בחל בה.

1986