א

מאמרו של שמשון בליצקי על יצירתו של אוריאל ברק עשה רושם בלתי צפוי בהחלט. התגובות הפתיעו את בליצקי, הן בכמותן והן ביחסן החיובי, בלשון המעטה, לתוכנו של המאמר. אמנם, הפעם היתה רמת הציפיות של המחבר גבוהה מן הרגיל. לאמִתוֹ של דבר מזה שנים לא היו לו ציפיות כלשהן. ההצלחה האחרונה שקצר בחייו היתה לפני עשרים שנה קודם לכן. כשהיה בן חמש הוכרז שמשון כילד פלא, והכול ניבאו לו קריירה מזהירה של פסנתרן מעולה. הוריו שמו להם למטרה להגשים נבואות אלה. במשך שתים עשרה שנה פרט שמשון על פסנתרו אחת עשרה שעות ליום. לעתים קרובות היה מופיע בציבור בארץ ואפילו בחוץ לארץ. עד שמלאו לו שבע עשרה שנה לא ביקר בשום בית ספר. יומו התחיל בריצת בוקר בשבילי הגן שממול לביתו – בחורף חצי שעה, בקיץ שלושת רבעי שעה, אך יותר לאט. שעתיים ליום הקדיש ללימודים כלליים, מפי מורים שפקדוהו יום יום. בן שבע עשרה נכנס לראשונה לבית ספר, שבין כתליו עמד בבחינות בגרות חיצוניות, אשר אפשרו לו לקבל תעודה רשמית על סיום הלימודים באקדמיה למוסיקה.

אביו, ניצול שואה מילדי טהרן שהיה למאמן כדור־רגל מבוקש, הספיק בילדותו ללמוד תורה בחדר וניסה לנטוע בבנו תודעה יהודית, ככל שאפשר סדר יומו העמוס של הנער. לשם כך היה בכל יום שישי מתייחד עמו מורה צעיר חבוש כיפה סרוגה. שמשון גילה עניין רב במקורות היהדות ובהגיעו לגיל ההתבגרות הלך לבו אחרי שירתו של אבן גבירול. בוקר אחד נכנס אביו המאמן לחדרו כדי להעירו לריצה משותפת בגן, ובגאווה רבה נוכח לדעת שעל שולחן הלילה של בנו מונח ספר הכוזרי של יהודה הלוי. אמו של שמשון, בת יוצאי גרמניה ממשפחת מיליונרים לשעבר, היתה בשעתה זמרת מבטיחה, שברבות הימים לא קיימה את “ההבטחה” ואת תסכוליה הפכה למנוף להגשמת מאוויי נעוריה בעתידו של בנה המחונן.

עם גמר לימודיו באקדמיה, יצא לסדרת רסיטלים בבירות אירופה. בכל מקום שהופיע בו זכה לתשואות הקהל ולתשבוחות הביקורת. בעיצומה של סדרת ההופעות פרצה מלחמת ששת הימים. מסע ההצלחות של שמשון הצטלב עם מסע הניצחון של צה"ל. ואולם בתוכנית הרסיטלים לא נכללה אף יצירה אחת של מלחין ישראלי. נזכר שמשון שבבחינת הגמר באקדמיה הוא נענה לאתגר מיוחד במינו וניגן חיבור מורכב וקשה מאוד לביצוע, המתקרא עד היום הזה בשם הגרוטסקי “סונטה מודרנית למחצה לפסנתר” (לא “סונטה לפסנתר – מודרנית למחצה”), פרי עטו של המלחין הירושלמי אוריאל ברק. היצירה עוררה בשעתה עניין רב בחוגי האוואנגארד המוסקלי, ואף תשומת לב מסוימת בקהל הרחב, שרובו הגדול נרתע בדרך כלל ממוסיקה מודרנית, מיעוטו אדיש לה וחלק ניכר ממנו אפילו עוין אותה. בשנים האחרונות לא הושמעה היצירה אלא לצורך הדגמות בדיוּני בני פלוגתא אקדמיים על טיבה של מוסיקה אולטרה־מודרניסטית או בבמבחני ביצוע טכני וירטואוזי של פסנתרנים מזהירים מקרב הצעירים, וזאת למרות העובדה שבינתיים פילס לו אוריאל ברק נתיב לקראת הכרה, מוסכמת על הכול, כאחד הבולטים בין מלחיני ישראל ביצירות רבות שהלחין מאז שהושמעה הסונטה.

על המהלומה המוחצת שהנחיתה מדינת ישראל על צבאות ערב שרוכזו בגבולותיה כדי להכחידה נודע לשמשון בהיותו בדרך מבריסל לפרנקפורט. משדה התעופה של פרנקפורט התקשר טלפונית עם האקדמיה וביקש לשלוח לו את תווי הסונטה בדואר בהול. בקשתו נתמלאה ללא דיחוי וכך היתה יצירה מוסיקלית אזוטרית להמנון סוער ורב־עוצמה לתשועת ישראל – לפחות בערב אחד, באחד האולמות המפוארים בפרנקפורט. הקהל שמילא את האולם היה מורכב מיהודים ומאוהדי ישראל מבין הגרמנים. אלה ואלה יצאו מכליהם. שיכורי ניצחון הריעו לפסנתרן ותבעו לחזור על היצירה בשנייה. לאחר שהאזינו בדומיית אלם לביצוע החוזר עד תומו זינקו כמה מהם – תוך תשואות הקהל – אל הבימה ונשאו את שמשון על כפיהם לאולם אחר, שבו נערכה מסיבה רבת משתתפים. הורמו כוסיות ונישאו נאומים נלהבים לכבודו ולכבוד עמו וארצו. באחד מעיתוני הבוקר הנפוצים ביותר בגרמניה פרסם מבקר מוסיקלי נודע רשימה ארוכה על המאורע והעיר בה, שאילו היה סטודנט ישראלי מביא באותו ערב לאותו אולם את מאמרו ההיסטורי של איינשטיין על תורת היחסות (‘עד כמה שידוע לי שמור המאמר במקורו באוניברסיטה העברית בירושלים על פי צוואתו של איינשטיין’) והיה קורא אותו מילה במילה בפני הקהל על הנוסחאות המתמטיות שבו, היה הקהל הרב של חובבי המוסיקה כביכול מגיב בדיוק כפי שהתנהג בערב המופע.

ייתכן שאותו מבקר שנון צדק לגופו של עניין. אך הערתו הסרקסטית היתה אכזרית ופוגעת בתוך ההקשר שבו התפרסמה, שכן באותו עיתון, ממש סמוך לרשימה, נדפס מאמר שהשתרע גם על העמוד הבא והוכתר באותיות קידוש לבנה: אמן אורח נאבק עם מר המוות לאחר הצלחה מסחררת. כותרת המשנה פירטה בלשון פתטית במקצת: פסנתרן ישראלי עול ימים שכוכבו דרך זה עתה בשמי המוסיקה בעולם, והוא כבש את אירופה בסערה, נפצע אנושות בתאונת דרכים.

המסיבה החגיגית הסתיימה לפנות בוקר. בדרך אל המלון, שבו התאכסן שמשון, סטה הנהג מן הכביש, התנגש בפסל ענק באחד הכיכרות ונהרג בו במקום. אמו של שמשון שליוותה אותו במסע המופעים נפצעה קשה. עשרים ושמונה שעות עמלו הרופאים כדי להצילה והעלו חרס בידם. שמשון איבד את ידו הימנית. כפי הנראה הושיט אותה מחלון המונית; מרפקו וזרועו נמחצו, ולא היה מנוס מקטיעת היד עד הכתף.

שנה שלמה נאלם שמשון דום ולא הוציא הגה מפיו, אלא בעת חלומות ביעותים שפקדוהו בלילות. בהתפרצויות ליליות אלה היתה לשונו קולחת והגייתו ברורה. מכאן ומבדיקות שונות ומסובכות הסיקו הרופאים שמרכזי הדיבור במוחו והשרירים המוטוריים בפיו ובגרונו לא נפגעו. כל מאמצי הפסיכיאטרים לדובבוֹ בהקיץ עלו בתוהו. ואולם עד מהרה למד לכתוב בידו השמאלית והִרבה לקרוא ספרות יפה (בעיקר את עגנון), היסטוריה, פילוסופיה, ספרות מקצועית על מוסיקה וביוגרפיות של מלחינים ומוסיקאים. שעות על שעות האזין למוסיקה בתוכניות הרדיו והטלוויזיה ומעל גבי תקליטים וקלטות.

כל אותה השנה לא יצא מפתח ביתו. יום אחד בעת ארוחת הצהריים מסר לאביו פתק, שבו דרש להוציא מהבית את הפסנתר. אביו סירב בכל תוקף. שמשון לא היה אלים מימיו. לאחר האסון הסתגר בתוך עצמו אך לא שינה ממנהגו עם הבריות: היה מסביר פנים להם ומרבה לחייך. סירובו של אביו להיפטר מן הפסנתר הוציאוֹ מכליו. הוא ניגש אל הפסנתר ובעט בו בכל כוחו. אביו הוכה בהלם. הוא החוויר, קם ממקומו וקפא על עומדו, אגרופיו קפוצים, עיניו עצומות ושפתיו קמוצות לבל ייפלט הגה מפיו. שמשון הוא שפתח את פיו וצעק לעברו: ‘אני אקח גרזן וארסק את הרהיט הזה!’ הלם באגרופו על הפסנתר ובטריקת דלת עזב את החדר.

כך הופַר האלם שגזר על עצמו.

האב ישב בכורסה וחיכה לשובו של הבן. האיוּם לרסק את הפסנתר לא העסיק אותו. דרוך ומתוח היה, וכל מעייניו נכונים לפתרון שאלה אחת: האם היתה זו זעקה חד־פעמית או שאכן נבעה פרץ בחומת השתיקה.

שמשון חזר כעבור שעה, שקע בכורסה ופתח בשיחה על המוסיקה בישראל. האב גייס את כל כוחות נפשו כדי לנהל שיחה זו בנחת, כאילו לא קרה דבר בשנה האחרונה. בסיומה של השיחה, הוחלט לחתום על שתי סדרות של קונצרטים בעונה הקרובה. האב התחייב להשיג כרטיס לקונצרט של הפילהרמונית, שאמור היה להתקיים בעוד יומיים.

התוכנית לא יצאה לפועל, כי אור ליום המחרת מת האב מהתקף לב. עד מהרה נתברר לשמשון שאביו היה כל ימיו שקוע בחובות. לאחר מותו עטו הנושים על בנו היחיד. כדי לפרוע את החובות מכר את הדירה המרווחת, שאביו הוריש לו, והשתכן בדירת חדר על גג של בית בן ארבע קומות. את הפסנתר הביא עמו – פסנתר כנף שתפס את מרבית שטחו של החדר. בתחילה הזדקק לו כשניסה את כוחו בהלחנה למען פרנסתו. ביד אחת השמיע את לחניו מעל לפסנתר והקליטם. את הקלטות שלח לכמה מבצעים ומו"לים למוסיקה. כולם סירבו לו. משך ידו מהלחנה ולמד להדפיס במכונת כתיבה ביד אחת. ומאז פרסם רשימות ביקורת על קונצרטים בירושלים, רובן בעיתונות יומית ומיעוטן בשבועונים. שכר הסופרים שקיבל בעדן נתווסף לקצבת הביטוח, שנקבעה לו, משהוכר כנכה שנשבר מטה לחמו, וכך נתאפשר לו קיום ברמה למטה מבינונית.

רשימותיו לא עוררו תגובות – לא לשבח ולא לגנאי. אפילו המבוקרים רק לעתים רחוקות ביותר חיוו את דעתם על גזר דינן לשבט או לחסד. ואכן, על פי רוב סקר את מופעיהם של מבצעים מחוץ לארץ, והללו לא היה להם פנאי, ואף לא עניין, להגיב על רצנזיה זו או אחרת של מבקר לא נודע, שהרי כוכבו של שמשון היה משול למטאור, והוא נפל במהירות יותר גדולה מזו שדרך בה.

עשרים שנה חי חיי רווק מובהק, יומו סדור וערוך, אינו דוחה בריות ואינו מתקרב אליהן אלא כדי הצורך; קורא בספרים, צופה בסרטים, מבקר בתיאטרון, מאזין למוסיקה וכותב את רשימותיו. מתי מספר זכרו עוד את ילד הפלא שהקריירה שלו נקטעה בטרגדיה איומה, אך רוב הציבור שכח או לא ידע על כך. אשר לקוראי רשימותיו הרי גם אותם המעטים שביניהם אשר שמעו או קראו על המאורע המחריד, עם השנים ניטשטשה בתודעתם הזהות של הקורבן הצעיר עם המבקר הוותיק. אפילו מחברה של הסונטה לפסנתר המודרנית למחצה, שהודות לשמשון זכתה להצלחה ללא תקדים, מעולם לא פנה אליו טלפונית או בכתב. אולי משום שלא הגיעו אליו הדים מאותה הצלחה, כי התאונה הקטלנית האפילה בתקשורת על היצירה הייחודית. אף ייתכן שהוא עצמו לא התפעל מסונטה זו וחשבהּ לבוסר. עובדה היא שבמשך עשרים שנה לא הושמעה בפומבי, ואילו שאר יצירותיו נוגנו לעתים קרובות הן בארץ והן בחוץ־לארץ. שמשון התעלם מהן מסיבות שוודאי מובנות לפסיכולוגים מביני דבר; עד שיום אחד נפרץ הסכר.

באותו יום מצא בתיבת הדואר שלו שתי מעטפות: האחת הכילה הזמנה לרסיטל בין כותלי האקדמיה, שבו אמור היה ‘פסנתרן צעיר ומבטיח’ לבצע את הסונטה מס' 6 (המודרנית למחצה לפסנתר) של אוריאל ברק; האחרת – בקשה למאמר מפרי עטו של בליצקי לכתב־עת מוסיקאלי חדש (דו־ירחון לפי המתוכנן) שגליונו הראשון אמור להופיע בעוד כחודשיים.

בהתרגשות עצומה רץ בליצקי אל האקדמיה. אף־על־פי שמקצועו חייב אותו לבקר בקונצרטים, הופתע לגלות בין הנוכחים באולם הקטן כמה ממיודעיו משכבר הימים שלא הזדמן לו לראותם מימי לימודיו במוסד זה. נפנף להם בידו, משום שהקונצרט התחיל מיד עם היכנסו, והחליט לגשת אליהם לאחר סיומו. ואולם ברגע שנסתיים ביצוע הסונטה נמלט מן האולם כל עוד נפשו בו, מחשש שמא ימסמס את סערת רוחו בפגישות, בדיבורים ובטפיחות על שכם. עצר את המונית הראשונה שנזדמנה לו, ולפנות בוקר גמר לכתוב את המאמר המבוקש. תוך שהתקלח צצה במוחו הכותרת למאמר: “פנינת השִכחה”. בעודו רטוב אץ אל השולחן וקבעָהּ בראש הדף הראשון.

ב

פנינת השכחה מאת שמשון בליצקי

(הקדמה)

לֵטֶה הוא נהר השכחה. מה ההבדל בינו לבין סטיקְס, נהר האבדון? מי (או מה) שטבע בסטיקס חדל להתקיים; מי (או מה) שטבע בלטה יש לו תקומה, ביתר דיוק, יש לו סיכוי לתקומה. זה דינה של היצירה האנושית. עובדה היא שציוויליזציות שלמות נִמשו מתהום הנשייה ומתוך כך נשפך אור חדש על תולדות המין האנושי. אנשי צפרדע הצוללים באוקיאנוס הזמן נברו בנבכֵי העבר, שחזרו יצירות של תרבויות, שלכאורה אבד עליהן הכלח, והֲפכוּן לנכסי צאן ברזל באמנות ובספרות מודרנית, שגדולי הדורות האחרונים נושאים עיניהם אליהם. לא כאן המקום להצביע על דוגמאות לאין ספור בכל תחומי היצירה. אגביל את עצמי לתחום המוסיקה וגם בו לא אפליג אל העבר הרחוק, ורק שאלה אחת אשאל: כמה זמן היתה יצירת הפאר של יוהאן סבסטיאן באך ‘מתאוס פסיון’ מונחת כאבן שאין לה הופכין אלמלא גאלָהּ פליקס מנדלסון?

הרואה את העולם כתוהו ובוהו, שיד המקרה העיוור שלטת בו ללא סייג, יענה לי, קרוב לוודאי, שדפי התווים של הפסיון הגאוני היו מונחים במקום שמצאם מנדלסון עד שהיו נרקבים ויתפוררו. ואילו מי שגורס שהבריאה נוהגת לפי חוקיות סיבתית ותכליתית גם יחד, חזקה עליו שישיב לי: עד שהיה בא מנדלסון אחר. אינני מנדלסון והיצירה שגיליתי אינה של באך. לאמִתו של דבר, אף לא מדובר בתגלית כל שהיא. אף על פי כן מרשה אני לעצמי לספר כאן סיפור אוטוביוגרפי, ביתר דיוק כמה התנסויות אישיות, והקורא ישפוט אם יש לכך הצדקה בהקשר של הדברים שהובאו לעיל ולמאמר שיובא להלן.

לפני עשרים שנה הופעתי ברסיטל באחת הגדולות והחשובות שבערי גרמניה. ניגנתי בו ‘סונטה מודרנית למחצה לפסנתר’ של אוריאל ברק. לא זכור לי קונצרט אחר, שהייתי נוכח בו, אם כמאזין ואם כמבצע, שהפנט את הקהל כהשמעת סונטה זו. נאלצתי לוותר על נוקטורנים של שופן ולחזור שנית על הסונטה של ברק. עד לאותו ערב לא הושמעה הסונטה אלא במבחני מיומנות טכנית של פסנתרנים, ומי שביצע אותה לשביעות רצונם של הבוחנים, ראוהו כמועמד להיות פגניני בתחום הפסנתר. על כל פנים לי ניבאו עתיד כזה בשעתי הגדולה. איש לא נתן את דעתו על תכָנֶיה של הסונטה ועל העוצמה הגלומה בה. אני מתנצל מראש בפני הקורא על מה שעלול להיראות בעיניו כגוזמה מגוחכת, אבל איני יכול להעלות בדעתי השוואה טובה מזו של גרעין האטום של האורניום, אשר אם יועשר, יש בו כדי לגרום מהפכה מוסיקלית, מעין מפץ גדול בקוסמוס של אמנות הצליל, שלעומתו מחווירה הדוֹדֶקָפוֹניה של שנברג. רק המוסיקה האלקטרונית עשויה להוציא – בעתיד הקרוב או הרחוק – מן הכוח את הפועל עוצמה אדירה זו.

אני כותב דברים אלה במצפון טהור בהחלט, אף כי גם אני בשעתי הגדולה לא הייתי מודע לתכונותיה של היצירה. גדולה מזו: בתוכנית הקונצרט שהזכרתי כללתי אותה כמעט מאין ברירה. חייב הייתי לבחור בדחיפות יצירה ישראלית, ומאחר שלא מכבר עמדתי במבחן הווירטואוזיות הטכנית היתה זו היצירה היחידה של מלחין ישראלי שהיתה שגורה באצבעותי. אני עצמי נדהמתי מתגובת הקהל, גם אם ציפיתי לאהדה ליצירה ישראלית ולפסנתרן ישראלי לנוכח הנסיבות ההיסטוריות שבהן נערך הקונצרט שלי.

בשל אסון כבד הייתי אנוס לקטוע את הקריירה שלי כפסנתרן, אך המשכתי לעקוב אחרי חיי המוסיקה בארץ. במשך כל השנים הארוכות האלה לא הזדמן לי לשמוע את הסונטה עד לערב זה, שבו אני כותב את מאמרי, גם הפעם השמיעָהּ בוגר אקדמיה במסגרת מבחן בנוכחות קהל מצומצם. המבחן לא הוקלט. חקרתי את כל הנוכחים אם יש להם מידע כל שהוא על הקלטה או השמעה ברדיו. איש מהם לא יכול היה להיזכר. שאלתי אם יש סיבה להעדרו של המלחין עצמו. השיב לי מי שהשיב שהוא שוהה עכשיו בחוץ לארץ. נזכרתי שהוא לא נכח גם במבחן שלי מלפני כעשרים שנה.

ועתה איני יכול שלא להעלות על הכתב את הרהורי: אוריאל ברק זכה למעמד מכובד בין מלחיני ישראל. יצירותיו מבוצעות בארץ ובחוץ־לארץ וזוכות להערכה כללית. אין לי ספק שדבר ההתפעלות של הקהל באותה עיר גרמנית הגיע לאוזנו. דווח עליה בכל עיתוני גרמניה וישראל ובתקשורת האלקטרונית; והמתמיהה ביותר בכל הפרשה היא העובדה שמעולם לא קיבלתי מן המלחין צלצול טלפון או פתק, שיהא בו קורטוב של הוקרה או רמז לתודה. בכל השנים שעברו מליל הקונצרט – זה הלילה הגורלי שהפך את קערת חיי על פיה – לא ניסה אפילו (ואני קובע עובדה זו לאחר שחקרתי ודרשתי בעניין) לכלול את הסונטה בתוכנית הקונצרטים הרבים שבהם הושמעו יצירותיו; בידי רשימת קונצרטים, שהיו מוקדשים אך ורק לפרי רוחו, וגם בהם אין זכר ‘לסונטה מודרנית למחצה לפסנתר’. ואני מדייק באומרי ‘לא ניסה’, כי לבי סמוך ובטוח שלו ניסה, לא היה נתקל בשום קושי, בהתחשב במעמדו ובהשפעתו.

מתוך כל האמור, אני מגיע למסקנה שאוריאל ברק נרתע מאותם כוחות בראשית שיצק ביצירתו, והתכחש לה כמעט מיד לאחר היווצרותה. התואר מודרנית למחצה מעיד על נסיון הסוואה בשל אימת ציבור, אם כי לאו דווקא במובן המקובל של מושג זה.

משה רבנו בשעתו נאלץ לשים מסווה על פניו, כשירד מן ההר אל העם לאחר שקיבל את התורה מפי הגבורה. כפי הנראה, הקרינו הפנים שפע אדיר של אנרגייה יוצרת; זיקוקי עוצמה מתהום מעשה בראשית ריצדו ודאי על מצחו הגבוה של מי שזה עתה נפגש פנים אל פנים עם בורא עולם. ‘וירא אהרון וכל בית ישראל את משה והנה קרן עור פניו וייראו מגשת אליו’.

אוריאל ברק נבהל מיראת העם, מהבדידות הטראגית שהיא מבשרת, מן הגזֵרה העלולה להיגזר על כל יצירתו, להיות קול קורא במדבר, והוא נסוג. סברה זו ניתן לאשש על ידי ניתוח מעמיק של הסונטה, השוואתה עם כל שאר יצירותיו בעשרים השנים האחרונות וחשיפת המתח האמנותי שבינה לביניהן בדרך של עימות. אני הקטן מוכן ליטול על עצמי משימה זו, ובזה הרגע הריני ניגש למלאכה.

רק הערה אחת אקדים: דימוי המסווה של משה לא הובא כאן כאסוציאציה מקרית או מטאפורה שרירותית. יצירות שהיו לראש פינה לתרבויות שלמות לא אחת נתבזקו בפעם הראשונה בתודעת הציבור כשבר ענן, כחזיז, כמכת רעם בצומת מכריע של אורחות חייו של אותו ציבור וביחידת זמן שבה מתמזגים לבשר אחד האדם (הציבור), היקום ויצירת האדם (פרי רוחו ומעשה ידיו). בלשון המיסטיקה היהודית: ישראל, רחמנא ואורייתא חד הוא (בתנאי שנפרש את המושג רחמנא ברוח תורתו של שפינוזה). נקודת זמן כזאת היתה יציאת מצרים: התפרצות וולקנית, לַבָה שנתגבשה לעם ורוח אלוהים שבאדם אשר ילדה את התורה. הרבה מאוד שנים עברו עד שפרי רוח זה נהפך לעץ חיים שתול בנפש העם ומזריע זרע לדורותיו.

הסונטה המודרנית למחצה לפסנתר הושמעה ביום סיום מלחמת ששת הימים – המאורע הדרמטי ביותר בדברי ימיה הקצרים של מדינת ישראל, שהתרחש על חודו של שבריר זמן זערורי בהיסטוריה הארוכה של עם ישראל. הקהל שמילא את האולם ראה את הקולות והוכה בהלם.

יסלח לי הקורא אם ארשה לעצמי בהקשר זה לצטט את פירושו של הרמב"ן לספר בראשית פרק ראשון פסוק 6 המתחיל במילים יהי רקיע:

‘וזה מעניין מעשה בראשית הוא, ואל תקווה ממני שאכתוב בו, שהעניין הוא ממסתרי התורה, ואין הפסוקים צריכין לביאור בזה’.

ומי שלאחר ציטוט זה יִראני כמוּכה שגעון גדלות, אזכיר לו שלא את עצמי אני מפָאר ומרומם, כי אם את פרי רוחו של זולתי. וכי זו דרכו של מגלומן?

ועתה לגופו של העניין.

עד כאן ההקדמה למאמרו של שמשון בליצקי ככתבה וכלשונה. המאמר עצמו משתרע על פני עשרים וארבעה מתוך מאה ועשרים עמודיו של הדו־ירחון, וכל כולו יבש, פרטני ומייגע, רצוף מובאות של תווים, מונחים מקצועיים וטבלאות, מעין מפת תשבץ של ארץ לא נודעת לא רק להדיוטות אלא גם למוסיקאי שאינו מוסיקולוג מובהק המוכן להתאזר עוז ולהעלות בחומה.

ג

ספק אם מאמר המוקדש ליצירה אזוטרית ורוב רובו כתוב בעגה מדעית המובנת רק לחוג צר של מקצוענים, זכה להדים כה רבים ולכותרות בעיתונות, כפי שעלה בגורלו של ‘פנינת השכחה’; והגיעו הדברים לידי כך שמוזיקולוג נודע הִשווה את המצב לפרסומו הראשון של איינשטיין על תורת היחסית הפרטית, שאף הוא גדוש נוסחאות מתמטיות הנהירות למספר מצומצם של מלומדים, ואף על פי כן עוררה הופעתו כותרות באותיות קידוש לבנה, שבישרו תורת יקום חדשה מופלאה. אין ספק שהשוואה זו היה בה משום גוזמה מגוחכת, שהרי כל הסערה לא התרחשה אלא בכוס מים, כלומר בגבולותיה של מדינת ישראל. וגם לאחר ש’פנינת השִכחה' ניתרגם ללשונותיה העיקריות של אירופה – אנגלית, גרמנית וצרפתית – לא חרג העניין בה מתחומו של מדע חדש – מעין תרכובת גרוטסקית של מוסיקולוגיה ואקוסטיקה – ובין המומחים שפיתחו מדע זה התנהלו דיונים למדניים בהתוועדויות, שנכחו בהן בין תריסר לעשרים משתתפים או מעל דפי בטאונים אקסקלוסיביים שמספר הכותבים בהם עלה על מספר קוראיהם. רק מבקר מוסיקלי בא בימים הזכיר לקוראי עיתונו, שהוא היה הראשון שהעלה את שמו של איינשטיין בהקשר של הסונטה של אוריאל ברק, לאחר שבוצעה בפרנקפורט לפני עשרים שנה, אלא שאזכורו שלו היה אירוני, ואילו המוסיקולוג הישראלי מתח במלוא הרצינות את אות השוויון בין שני אישים שהדמיון ביניהם הוא כזה שבין כדור הארץ לבין כדורגל. ‘מכל מקום – סיים המבקר הגרמני את רשימתו – הואיל ודנטה קרא לתיאור פרטני של זוועות התופת בשם קומדיה אלוהית – הייתי מציע למר בליצקי לשנות את שמו של המאמר הדן בפרוטרוט בסונטה המודרנית למחצה מ“פנינת השכחה” לטרגדיה מוסיקאלית’.

אירוניה לא חסרה גם בכמה מן התגובות שהתפרסמו בישראל; בעיקר כוונו חציה אל הדימוי למסווה של משה, אך בסך הכול היתה הביקורת על המאמר עצמו אוהדת, ולפעמים אפילו נלהבת. גורלו הטרגי של הפסנתרן הצעיר ריגש את הציבור. עיתונאים ברוכי כישרון תיארו בפאתוס את ‘נסיקתו למרומים וצלילתו לתהומות’. היו גם שהגיבו על שנינותו חסרת הטאקט של המבקר בגרמניה והדגישו שאכן יש בכל הפרשה משום נושא לטרגדיה יוונית, שגיבורה לא יצירה מוסיקאלית אלא יצור אנושי. עם זאת נחלקו הדעות לגופו של עניין. היו שכפרו בסגולות שייחס שמשון לסונטה (‘שהיא יוצאת דופן אפילו בחריגותיה וחריקותיה של המוסיקה האוונגארדיסטית ביותר’) ובירכו את ברק על שזנח בעודו באִבּוֹ את הדרך הנלוזה שאינה מביאה לשום מקום ופנה אל דרך המלך ואף הציב עליה (על הדרך) כמה יצירות מופת, שבלי ספק יאריכו ימים, ובהתחשב בעובדה שהמלחין עדיין לא נס לחו ולא כהתה עינו, יש יסוד סביר להניח שעתיד הוא להעניק לנו מפרי רוחו עוד שנים רבות.

היו שהסכימו עם שמשון שהסונטה היא המקורית ביותר ואולי אף הטובה שביצירותיו של ברק, אך הפריכו את הדעה שבכל שאר חיבוריו יש משום כניעה לטעם הקהל. אדרבה, פיקסו החליף ז’אנרים ככפפות, ובכל אחד מהם מיצה את עצמו עד תום. בטהובן, שכל ימיו היה כמעיין המתגבר, ומקובל לחלק את יצירותיו לשלוש תקופות מוגדרות, חיבר בכל שלושתן רק אופרה אחת. וכי מותר להסיק מעובדה זו מסקנה כל שהיא חוץ מזו שהוא כתב רק אופרה אחת? מבקר מקרב העולים החדשים מרוסיה הצביע על המשורר מאיאקובסקי שהפואמה הראשונה שלו – ענן במכנסיים – עולה לדעתו על כל השאר, אם כי מימיו לא ויתר לקהל אף כהוא זה, וסתם קורא כתב מכתב למערכת עיתון יומי, בתגובה על מאמר שפורסם בו על ‘פנינת השִכחה’, והכריז שהכל עניין של טעם ותו לא. הוא סבור שהפּיֶיטָה הראשונה של מיכלאנג’לו, זו שבסאן־פטרו, עולה על כל שאר פסליו של האמן הגדול – בשלמותה, בעידונה, באיפוקה ובאור היקרות המוקרן ממנה – ‘וכל הסובר אחרת שיקום’ – סיים את מכתבו. מבין עשרות שחיוו את דעתם בציבור באמצעי תקשורת או בהרצאות פומביות רק שניים־שלושה תקפו מכיוון הפוך את גרסתו של שמשון, ובעדינות מינורית קבעו שלא בוויתר מדובר אלא בתשישות שפקדה את המלחין הרבה זמן לפני בלותו ומיד לאחר פריחתו. כללו של דבר: לא רק אלה משחיזים את קולמוסיהם בענייני מוסיקה לא החמיצו את האפשרות לחוות את דעתם על ‘פנינת השכחה’, אלא כל מוסיקאי המכבד את עצמו לא הרשה לעצמו להתעלם מ’פנינת השכחה' ולעבור לסדר היום; זולתי אחד ויחיד: אוריאל ברק.

עם פרוץ הסערה נודע שברק שוהה בחוץ לארץ לצורכי ריפוי. דבר לא פורסם על מחלתו. מפה לאוזן נמס שהמחלה קשה וייתכן שתקופה ארוכה לא יוכל להגיב על ‘הפסטיבל’. כינוי זה למתרחש בארץ מסביב ל’פנינת השכחה' ומתוך כך גם סביב הסונטה, שאם לא היא עצמה היה לפחות שמה נעשה מפורסם ונישא בפי כל, הוענק כביכול על ידי ברק עצמו; אם אמנם נכון הדבר אין ספק שנדף ממנו ריח של זלזול בשמשון בליצקי. עם זאת היו שראו בכינוי זה עדות דווקא לצניעותו של ברק, מעין ואריאציה ל’קטונתי', ביטוי הרווח בפי כל גיבורי פסטיבלים מעין זה.

שנה שלמה לא הגיע לידיעתו של שמשון דבר וחצי דבר על ברק. כל אותה שנה היה שמשון שרוי במתח של ציפייה. למה ציפה? למילה טובה? לתוכחה? לשבח? לגינוי? לשווא ניסה להגדיר לעצמו את מהות ציפיתו. כתום שנה לפרסום מאמרו התברר לו שציפה ליצירה חדשה של ברק שתגלם את כל אשר ייחד את הסונטה מכל מה שיצר ברק לאחר מכן ותועשר בכל מצבור ‘רכישותיו’ של ברק בעשרים וחמש שנה שחלפו מיום שנוצרה (לא מיום שהושמעה בפרנקפורט): חוויה אישית – קיומית, היסטורית, קוסמית – נסיון חיים, פיתוח טכניקת ההלחנה ושלמות המבע. סוף סוף הבין שתוחלתו נכזבה.

הוא חדל להאזין לקונצרטים, חדל לכתוב את רשימותיו. התעלם מכשלונות העבר בתחום ההלחנה, שניסה בו את כוחו סמוך לפטירת אביו, והחליט להלחין יצירה מוסיקלית. חודש ימים נמשך ההיריון ברוחו ושישה שבועות נמשכה הלידה. עשה לילות כימים והעלה את חיבורו על הכתב. שתי כותרות נתן לה: האחת – סימפוניה לפסנתר – סתרה את עצמה מעצם טיבה; והאחֶרת – מה הייתי מלחין לו הייתי אוריאל ברק – ארוכה, פשטנית ואישית יתר על המידה. אף על פי שהיה מודע למגרעות הללו לא היה מוכן לוותר והחליט לאמץ את שתיהן. את הראשונה קבע ככותרת ראשית ואת השנייה כמשנית.

צילם שמשון את כתב היד והפיצוֹ בין כמה עשרות פסנתרנים. אף פסנתרן אחד בארץ לא נענה לו. כולם סירבו פה אחד לנגן יצירה זו. אלה שכתב להם מכתבים לא השיבו עליהם ואלה ששוחח עמם טלפונית התחמקו בתירוצים שונים. בייאושו שלח שמשון את חיבורו יחד עם ‘פנינת השכחה’ בתרגום גרמני לאחד מגדולי הפסנתרנים בגרמניה, ששמו הולך לפניו. גם הוא לא ענה לו אישית. מזכירתו השיבה בשמו.

אדון נכבד –

מר זיגלשטיין ביקשני להודות לך על משלוח יצירותיך והסמיכני להציג לפניך בצמצום רב את השקפותיו על נושא מכתבך וצירופיו.

א) תרכובת של פסנתרן וירטואוז בשעתו (מר זיגלשטיין הביע את צערו על ההכרח הטראגי להשתמש במלה ‘בשעתו’ כדי להעמיד את הדברים על דיוקם) ומבקר ברמה גבוהה, אין בה כדי להוליד מלחין על אף הישגיו הכבירים של מדע הכימיה בימינו.

ב) צמד הגאונים של הספרות הגרמנית הקלאסית – אוגוסט וילהלם פון שלגל ולודוויג טיק – לא רק הפליאו לקרוא בציבור מיצירותיו של שקספיר, להתעמק בהן ולפרשן, אלא הפיקו ממחזותיו תרגום שאין דומה לו בכל לשונות העולם, מימיהם לא מלָאם לבם להתחרות בשקספיר עצמו.

במלוא ההערצה לכשרונותיך, להשכלתך המוסיקאלית ולכושר ההבעה שלך המשתקף בכל שורה של התרגום הגרמני של מאמרך ואני מניחה שעוד ביתר שאת במקורו העברי

אני מברכת אותך ומאחלת לך כל טוב

דורה שפיל – מזכירה

בשם יוהאנס זיגלשטיין

שמשון בליצקי שב לבקר בקונצרטים ולפרסם רצנזיות עליהם. הסערה של ‘פנינת השִכחה’ חלפה כלעומת שבאה.

ד

מאז מות אביו הסתגל שמשון לחיי רווקות. לאחר תרגול עקשני הודות לכוח הרצון, שניחן בו, למד לתפקד כמעט בלי כל עזרה. התקנת יד תותבת היתה כרוכה בניתוח נוסף על הניתוחים שהתנסה בהם מיד לאחר האסון, והוא סירב בכל תוקף להינתח עוד פעם; הרופאים לא לחצו בנושא זה, הואיל ואף אחד מהם לא היה מוכן לערוב להצלחה מלאה. מתוך כך היה מנוע לעשות כמה פעולות, ואחת מהן – צחצוח נעליים. על כן פעם בשבוע נזקק למצחצח נעליים – אחרון המוהיקנים במקצוע זה בירושלים, איש בא בימים, שזקן שיבה ארוך עיטר את פניו. את הצחצוח ראה, כנראה, לא כמלאכה סתם אלא כמלאכת מחשבת, והיה מקפיד בו על קוצו של יוד. מעשה אמן השואף להגיע לשלמות. פעם אחת היה שמשון נחפז לעיסוקיו וביקש את המצחצח שיקצר במלאכתו וידלג על כמה משלביה על חשבון שלמות הצחצוח. הזקן, ששמשון לא ראהו פותח את פיו בכל אותן השנים שחלפו מאז הוא נמנה עם לקוחותיו, מלבד סינון מעומעם של המלה “תודה” בעת קבלת התשלום, הישיש השתקן הנצחי הניח את מברשתו, שילב את ידיו ופלט בהיגוי כבד אבל ברור בהחלט: “אם אין לאדוני פנאי יבוא אלי בפעם אחרת. אני לא אעשה את עבודתי פלסתר”. העברית שבפיו הכתה בהלם את שמשון. הוא הביע חרטה על בקשתו וכמעט התחנן אל המצחצח שימשיך במלאכתו בקצב המקובל עליו. הצחצוח נמשך עוד כרבע שעה אך כל נסיונותיו של שמשון לדובב את הישיש עלו בתוהו. נס אתונו של בלעם אינו חוזר על עצמו פעמיים.

המצחצח היה מסתייע במערכת שלמה של קופסאות שהכילו מְשָחות שונות ובקבוקים מלאים נוזלים, מברשות ומטליות עשויות פשתן וקטיפה, ולכל אחד מהאבזרים נועד תפקיד משלו. הוא חבש מגבעת שחורה שנמתחה על רעמת השיבה שבראשו (אולי הסתירה קרחת מתחתיה) וכיסתה כמעט על כל מצחו. התיתורה העלימה את עיניו. ראשו היה תמיד מושפל עד כדי כך שנדמה היה שזקנו הלבן מטאטא בעדינות את הנעל בשלב הסופי של הצחצוח ומוסיף לו נופך מיוחד של ברק. כל אימת שרצה להודיע על סיום הפולחן לא היה זוקף את ראשו אלא מכה באצבע צרֵדה על סוליית חרטומו של הנעל. כמעט בכל שעות הבוקר היה תור ארוך משתרך לידו על המדרכה.

באחד הבקרים ניצב שמשון הראשון בתור וקרא עיתון, שקופל במיוחד עבורו כדי שיוכל לעיין בו אפילו בעמידה. הוא לא גרע עיניו מהעיתון גם לאחר שהלקוח, שזה עתה סיים את התהליך, פינה לו את מקומו והוא הניח את כף רגלו על הארגז שהותקן לשמש אובניים לאמן הצחצוח. פתאם שמעו אוזניו לחישה, כפי הנראה מפיו של הלקוח הקודם. לחישה בהגייה ברורה ומהוקצעת, לאמור: אני עובד עכשיו על סונטה לפסנתר ליד אחת כדוגמת הקונצ’רטו לפסנתר ליד שמאל שהלחין ראוול למען ויטגנשטיין. העיתון נשמט מידו של שמשון. הציץ לאחוריו וראה גבר מזוקן.

– מי אתה? – שאל שמשון.

– אוריאל ברק – ענה העבדקן.

– מתי גידלת זקן?

– בחוץ לארץ.

– בשום תמונה לא ראיתי אותך עם זקן. גם לא באלה שמתפרסמות באחרונה.

– הזקן אינו חשוב. על כל פנים לא לך. העיקר שאני עובד על סונטה בשבילך.

– אתה מתלוצץ.

– החזק אצבעות – פסק האיש את פסוקו והסתלק בצעדה מהירה, כמעט בריצה.

שמשון נדהם. המצחצח הרים את העיתון שכיסה את נעלו של שמשון והגישו לו. הוא זקף את צווארו ובעיניו – עיני תכלת דהויה – נצנץ זיק של צחוק מאופק. גם על שפתיו היה נסוך חיוך כמעט שובבני – חיוך ראשון ואחרון שראה שמשון על פניו של זה.

כעבור שבוע קרא שמשון מודעת אבל על מותו של המלחין אוריאל ברק. העיתונות, הרדיו והטלוויזיה הוצפו ברשימות, מאמרים ותכניות לזכרו. הואיל והעיתון שבו נדפסה מודעת האבל יחד עם ההודעה על שעת ההלוויה הגיע משום מה לידו רק בערב, נבצר ממנו להשתתף בהלוויה. על כן החליט לקחת חלק בטקס גילוי המצבה שהתקיים ביום השלושים למותו. נכחו בו כל מי ומי בתחום המוסיקה.

עוד באותו לילה ניסח שמשון מכתב למערכות העיתונים ופנה בו אל קרוביו של אוריאל ברק ואל ציבור ידידיו, מוקיריו ואנשי שלומו בזו הלשון:

“אם יש ביניכם מי ששמע או ראה שהמנוח הגה בלבו או עבד באחרית ימיו על סונטה לפסנתר ליד אחת דוגמת הקונצ’רטו המפורסם ליד שמאל של ראוול, בקשתי שטוחה לפניו שיודיע על כך לחתום מטה, לפי הכתובת והטלפון הרשומים בזה. הוא הדין אם יש למישהו מידע על טיוטה, רישום או הקלטה כל שהיא בהקשר זה או בזיקה להקשר זה. אני מודיע בזה ברבים שהיצירה האמורה נועדה לי, והיד האמורה לבצעה היא ידי שלי. על כן בקשתי זו לא רק מוצדקת מבחינה מוסרית ואנושית אלא גם עומדת בהחלט במבחן החוקיות”.

למחרת בבוקר נשלח המכתב, ותוך עשרה ימים הוא נדפס בכל העיתונים היומיים.

אור ליום האחד עשר לכתיבת המכתב – בחצות – הופיעה בחדרו של שמשון אישה כבת ארבעים – גבוהה, חטובה כדוגמנית ולבושה כחרדית. אותה שעה היה צופה בטלוויזיה במערבון על אחד מנפילי המערב הפרוע שהתאהב באינדיאנית. רגע נדמה לו שגיבורת הסרט האינדיאנית ניצבת עליו. ואכן, היה בה משהו אקזוטי: שערה השחור עבות, עיניה השקדיות כחולות – בנוהג שבעולם עיניים שקדיות שחורות משחור – עור פניה כהה מאוד וחוטמה רומי־קלאסי. במחשבה שנייה סבר שלפניו בת תערובת מן העלייה האתיופית. לימים נודע לו שתחושת האקזוטיות לא היתה פרי הזיה גרידא. האשה השתייכה לאחד העממים המאכלסים את מערבה של רוסיה האסייתית. היא נישאה ליהודי ועלתה ארצה לפני עשרים שנה. בעלה ובנה טבעו בכינרת כשנתהפכה סירתם במבצע של ספורט מים. היא התגיירה ונישאה לאחד המתנחלים ביישובי יהודה. הנישואים לא עלו יפה בשל אדיקותו של בעלה. התגרשה ממנו ועלתה לירושלים. עד לזמן האחרון התפרנסה משיעורי תאוריה באקדמיה למוסיקה. כל הפרטים הללו נודעו לשמשון במשך השבועיים הבאים, עתה עמדה האשה שעונה לדלת שנסגרה בעדה והתנשמה לאחר שעלתה במדרגות לדירת הגג. הוא הגיש לה כיסא.

– שבי – אמר לאו דווקא בנעימת אדיבות יתרה. הודתה לו ישבה. עדיין היתה נושמת בכבדות. נדמה היה לו שלא רק בשל המאמץ הפיזי אלא גם מתוך התרגשות. שלתה ממחטה מארנקה וקינחה את פניה, אף שרוח לילה ירושלמית קרירה נשבה בחדר. ראתה את התמיהה שבמבטו והתחייכה. טור שיניים לבנות כשל שחקן קולנוע כושי – ישרות זהות זו לזו ומהוקצעות כבלסת תותבת של ישיש אמריקני – הבהיק בחדר, שמרקע הטלוויזיה שימש בו מקור יחיד של אור.

– ובכן? – שאל שמשון.

– באתי הנה לפי הכתובת שהיתה רשומה במכתבך בעניין אוריאל ברק.

שמשון ראה צורך לדייק:

– בעניין היצירה ליד אחת…

היא שיסעה אותו:

– דוגמת הקונצ’רטו ליד שמאל לפסנתר שהלחין ראוול לוויטגנשטיין.

– את מקפידה בהגדרות יותר ממני.

– כדי שלא יהיו אי־הבנות.

– מה בפיך?

– אין בפי דבר. אפס.

– למה הטרחת את עצמך לטפס לכאן?

– כדי לבשר לך את האפס.

– אל תדברי בחידות.

– אני מספרת דברים כהווייתם.

– מי את?

– שמי גאולה.

– אינך נשמעת כמי שהגיע הנה כדי להביא גאולה למישהו.

– מה היה שמך הקודם?

– לא תוכל לבטא אותו. חבל על המאמץ. גם אם תצליח לבטאו תשכח אותו מיד.

– אני שואל בפעם השנייה: מי את?

– מורה למוסיקה.

– מה הביא אותך הנה?

– מכתבך.

– מה טיבו של מעגל הקסמים הזה?

– אתה צודק יותר מכפי שאתה חושב. יש כאן מעגל, ובעיקר יש קסמים. גם בעניין שמי צדקת, לא באתי לבשר גאולה. באתי למלא את בקשתך ולהודיע לך שאוריאל ברק לא נקף אצבע בעניין היצירה ליד אחת.

– מנין לך?

– היית… היתה זיקה מסוימת ביני ובינו בעשר השנים האחרונות.

– הוא עצמו אמר לי בפירוש שהוא עובד על יצירה כזאת.

– ייתכן שהיו לו כוונות כאלה. אולי אפילו הגה בה… אבל אני לא מצאתי שום פיסת נייר או קלטת המעידות על כך. לא זכור לי שהעלה נושא זה בשיחה בינינו. אין לי כל ספק שהייתי זוכרת היטב לו היה מעלה את שמך על שפתיו גם דרך אגב, כלאחר יד.

– מדוע את בטוחה כל כך בעצמך?

– הביטחון מוצדק בהחלט, ויש יסוד לכך. אבל נניח לזה. אמור לי, האם יש לך עדים שיוכלו לאשר את דבר הבטחתו לך?

– גם לו היו לי לא היה בהם ממש.

– בכל זאת.

– מה בכל זאת?

– בכל זאת אם יש עדים הייתי רוצה לראות אותם.

– למה?

– מתוך סקרנות.

– סקרנות אינטלקטואלית…

– לא. סקרנות אישית גרידא. אני חוששת שלא קלטת היטב את דבריו של ברק. אולי הפכת בדמיונך את הרצוי למצוי, כפי שלא אחת קורה במקרים כגון זה. שמשון הרהר בקול:

– היחיד שיכול היה לשמוע את דבריו היה מצחצח הנעליים.

גאולה פרצה בצחוק, השיניים המושלמות הוורידו במקצת ונראו כשתי מחרוזות דר, מלאכת מחשבת של צורף אמן.

– אתה יודע שהוא קרוב שלו?

– מי קרוב של מי?

– מצחצח הנעליים קרוב, שאר בשר של אוריאל ברק.

גם שמשון לא יכול להתאפק מצחוק.

על אף השיניים שרמתן האמנותית הרקיעה שחקים בפיה, שהיה עדיין פעור בשרידי חיוך שובה לב, ולמרות חוטמה הנורדי־ימתיכוני ולבושה החרדי או כמעט חרדי, העלתה גאולה בזכרונו את דמויות הנשים שבתמונותיו של פול גוגן, אולי בשל התאורה שבחדר; אל האור שזלף ממרקע הטלוויזיה, שהושתקה אך לא כובתה, הצטרף ירח מלא שפרץ אל החדר דרך החלון ללא כל התראה מוקדמת.

פתאום קם שמשון ממיטתו.

– אולי את רוצה כוס קפה או משהו חריף?

– ברצון אלגום כוסית קוניאק.

הוא לא ציפה לתשובה כה ישירה. הגיש לה כוס קוניאק כמעט מלאה, ועוד לפני שהספיק להשיק את הבקבוק אל הכוס שלו היא כילתה בגמיעה אחת את מחצית המשקה שמזג לה. הוא שאל:

– אולי מוטב שאדליק את האור.

– מצדי אין צורך – ענתה.

לאחר היסוס־מה כיבה את הטלוויזיה והדליק את המנורה שהשתלשלה מן התקרה ללא נברשת או אהיל.

– זיקה מסוימת – אמר כששב אל מיטתו – כך הגדרת את היחסים בינך ובין ברק המנוח. יש לי רושם שנקטת לשון המעטה… יש לי רושם שהגדרה זאת זקוקה להרחבה.

– על סמך מה אתה אומר לי את זה?

– יש לך נגישות לעיזבונו ומפיך למדתי זה עתה שאינך עורכת דין. את מכירה גם את קרוביו, וביניהם אפילו כאלה שאינם משתייכים לחוגו המוזיקלי.

– הזכרתי את הקִרבה בינו ובין המצחצח רק כעובדה פיקנטית.

– אולי הזיקה בינך ובינו יש גם בה שמץ של פיקנטיות.

– אולי.

– עד כמה שידוע לי הוא היה רווק כל ימיו.

– כן.

– היו שמועות שהיה סוטה מין, הומוסקסואלי.

היא ביצעה גמיעה שנייה וחיסלה במיומנות של שתיין מובהק את כל הקוניאק שהיה בכוס.

שמשון מזג לה כוס שנייה. היא לא התנגדה. בכל כוחו ניסה להסתיר את התרגשותו מדבריה הבוטים ולהפגין אדישות מוחלטת. כפי הנראה הצליח, אלא שהיא גמרה אומר להביכו ויהי מה.

– הוא סבל מאי־אונות בכל התחומים.

שמשון שאף רוח.

– אני רואה שעובדה זו פגעה בנשיותך.

– לא פגעה בי ולא כלום. אדרבה, היא הפכה אותי לאישיות יצירתית.

– אם כן מדוע את מטילה בו שיקוצים?

– אני מספרת דברים כהווייתם.

– את חוזרת על מליצה זו בפעם השנייה.

– אני חוזרת בפעם הראשונה ומוכנה לחזור גם בפעם השנייה, כי אני מספרת לך את האמת ורק את האמת.

– אבל לא את כל האמת, למשל: את אינך יכולה לסלוח לו על שכפה עלייך יחסים אפלטוניים אתו.

– יותר אפלטוניים מכפי שאתה משער.

– שוב את חוזרת על עצמך.

– רציתי לומר שהיחסים היו אפלטוניים גם מבחינה רוחנית. אני עצמי הייתי מעין אידיאה אפלטונית.

– אני רואה שאת יומרנית לא רק בבחירת שם לעצמך.

– זכור שאני מוזיקאית. – שמשון ניסה לכבוש את גל הזעם שגאה פתאם בקרבו.

– את רוצה לומר שהיית ghost writer סופר צללים שלו?

– מה זה?

– אל תיתממי! את יודעת היטב למה אני מתכוון. דמות עלומה, מעין רוח רפאים שלמעשה כותב את הסיפור, המתפרסם בשמו של פלוני השוכר את שירותיו.

– מעולם לא כתבתי סיפור.

– הוא נתן לך את הרעיונות ואת כתבת את היצירות!

– בדיוק להפך: אני נתתי לו את הרעיונות והוא הלחין את היצירות.

– ועכשיו תעשי פומבי לכך, תפרסמי ברבים את הסמיביוזה המפוארת שלכם.

– אין לי כל כוונה כזאת.

– השנאה שלך אליו הביאה אותך אליי – אמר כמהרהר בקול רם.

– אתה טועה. אני לא שונאת אותו. אני אוהבת אותך.

– איפה למדת את זה? משירי ילדים? ומכל הבחורים אותך אני אוהבת. אולי בסרטים? כל סרט אמריקני מגיע במוקדם או במאוחר אל דו־שיח חובה שאין מפלט ממנו, הפותח ב־I love you.

– ומסתיים ב־I love you too – החזיקה החרתה אחריו.

– את רואה? מסרטים למדת.

– למדתי מהחיים.

– את שקרנית. מימייך לא ראית אותי.

– ראיתי. ראיתי אותך לפני שנה בעת שהושמעה הסונטה הגאונית של אוריאל. ראיתי את תמונתך. גזרתי מהעיתון תצלום שלך שהתפרסם לא מכבר: אתה מנגן ביום ההיסטורי בפראנקפורט. אתה רוצה לראות? הוא פה אצלי…

היא ניסתה לפתוח את ארנקה. הוא חטף אותו מידה והטיחו בקיר.

– קראתי את כל רשימותיך ומאמריך – המשיכה בלא שנתנה את דעתה על התנהגותו האלימה – לא החסרתי אף אחת. את פנינת השכחה יכולה אני לדקלם בעל־פה, על כל נוסחאותיה. האמן לי! אנא, למען השם! אל תדחה אותי מפניך.

בעצבות רגועה, ללא פתוס, בנחת פסק כשופט המכריז על גזר דין:

– אדחה.

– מדוע?

– אין לי בררה.

– יש בררה. ננסה להכיר זה את זה לפני שתחליט סופית.

– שניים דרושים לאהבה, שני אוהבים.

– לא תמיד. די שיש אוהב אחד ונאהב אחד.

– במקרה שלנו אין אפילו אחד.

– יש.

– אין.

– חשפתי את כל אשר לי, את כל אשר בי. מעורטלת עומדת אני לפניך. אל תפשוט גם את עורי.

– לא אפשוט את עורך ולא אפשוט את ידי, יד אחת ויחידה. אבל אני מוכן להתוודות לפניך, כקאתולי בפני כומר מוודה, אלא שמהותו של הווידוי היא היפוכם של וידויים בפני כמרים. לנגד עינייך ניצב גבר שמימיו לא ידע אשה. עד לשואה האישית שפקדה אותי הייתי שקוע בכל רמ“ח אברי ושס”ה גידי בקלידי הפסנתר: 49 לבנים ושלושים וחמישה שחורים. יש סבורים כדוסטוייבסקי שהאדם הוא מיקרוקוסמוס ולבו הוא שדה קרב בין אלהים לשטן. בשבילי היה הפסנתר מאקרוקוסמוס שכל השחור והלבן שבו שרויים בתנועה מתמדת למען הרמוניה נצחית. בעולם זה לא היה מקום לשום יצור מלבד קלידים ואצבעות. וכשיצאתי מבית החולים גידם ואילם נדרתי נדר שלעולם לא ארשה לאישה לאהוב אותי. סלדה נפשי ממאות הספרים, המחזות והסרטים שתיארו גיבור מלחמה נכה השב משדה הקרב, ואשתו או אהובתו משחקת את תפקיד ההתגלמות בבשר של המושג ששמו אהבת נצח ומסירות עד. היא מנשקת את צלקותיו, מגפפת את גדמי אבריו, מקריבה את כל חייה למענו ונשבעת לו אמונים עד יום מותה (ולא עד יום מותו). והוא אכול רגשי נחיתות, תיעוב עצמי ורחמים על האישה יורד לחייה וממרר את חייהם של כל הסובבים אותם עד הסוף המר או המתוק – הכול לפי תכניתו של המחבר, הדרכתו של הפסיכולוג המשמש יועץ לענייני יצירתו וקהל היעד של הספר, המחזה או הסרט. אינני מוכן לשמש דוגמן לתִפלוּת, כדי שצוות מייצריה וקהל צרכניה יורו עלי באצבע ויגידו שפרי רוחו של המחבר שאוב מן החיים.

היא שתקה. עיניה היו מרותקות אל פניו, אישוניהן התרחבו וכל ישותה הקרינה הערצה, תשוקה, התמסרות. הילה עיטרה את ראשה, כעין העטרה הזוהרת סביב שערה של הבתולה הקדושה באיקונין פראבוסלווי. אך היא עצמה לא היתה דומה למדונה, היא הזכירה לו את האלה איזיס – סמל האימהות במצרים העתיקה. בדרך כלל צוירה ופוסלה כשתינוקה האל הורוס בזרועותיה אלפי שנים לפני שמרים ילדה את ישו הנוצרי. יש גורסים שפסלים וציורים אלה הם אבות אבותיהן של כל המדונות הנוצריות. זרועותיה של גאולה היו פתוחות אך הורוס נעדר מהן. פתאם נזכר שמשון באמו שנהרגה בפראנקפורט וחשק עז התעורר בו לזנק אל בין הזרועות הפרושות ולהיצמד אל כתפה של גאולה.

הוא קם.

– צאי! – פקד עליה בקול אימים. היא לא זזה. ניגש אליה והוליכה אל החלון הפתוח.

– אספר לך דבר־מה, סיפור ביוגרפי, לא אוטוביוגרפי. אחד מגיבורי עמנו בדור התקומה היה יוסף טרומפלדור. גם הוא גידם היה. בהיותו קצין בצבא רוסיה הצארית איבד את ידו במלחמה עם יפן. בארץ נלחם בערבים ונפל בהגנת יישוב קטן בצפונה של ארץ־ישראל, על גבול סוריה. תל חי. שמעת על תל חי? כן, הנחתי ששמעת. כותבי הזכרונות מספרים שביד ששרדה לו היה כוח עצום. פעם אחת הרים בה מיחם ענק רותח. סמובר. אני לא צריך להסביר לך מה זה סמובר. דעי לך שגם בידי אצור כוח אדיר. היא אגרה אותו מאז שנתגדמתי ותורגלה לנצלו בעת הצורך. אם לא תעזבי את חדרי מיד ארים אותם כנוצה ואשליכך אל הרחוב. אני מייעץ לך לא לזלזל באיום הזה.

נדמה היה לו שהיא ניבטת בו בעיניים קמות. אף שריר אחד לא נע בפניה ובגופה; רק שפתיה דובבו מה שדובבו, כמעט בלא שזעו.

– אני לא מזלזלת אבל אתה ולא אני הזכרת את דוסטוייבסקי – הנכפה, המתייסר, הגאון שהסבל רוצץ את נפשו אכולת השנאה ושרופת האהבה, הסדיסט, המזוכיסט, איש הסחי והחזון. אשתו השנייה של דוסטוייבסקי כשנשאלה על חייה עם דמות שכזאת אמרה בערך כך: לו היה תלוי בי הייתי כל חיי כורעת ברך לפניו יומם ולילה בלי הפוגות.

היא לא כרעה על ברכיה, היא נפלה על פניה לרגליו, כערבי בשעת תפילה. אותו עם מעממי סיביר המערבית מוסלמי היה.

ה

הפרסום שאוריאל ברק זכה לו בחייו היה כאין וכאפס לעומת תהילתו לאחר המוות. תוך חמש שנים זכה לשם עולם. כל מביני דבר קשרו לו כתרים וגמרו עליו את ההלל; לא נמצאו עוררים על מעמדו כאחד מגדולי המלחינים בשלהי המאה העשרים. טובי האמנים המבצעים ניגנו את יצירותיו. הקהל הביע את הערצתו בתשואות סוערות ומילא את האולמות עד אפס מקום. הקונצרטים שודרו ברדיו ובטלוויזיה בכל קצווי תבל. תפוצת התקליטים והקלטות הגיעה למיליונים עותקים.

בעזבונו העשיר של ברק היו גנוזות יצירות רבות שלא פורסמו. חוקרי המוסיקה למיניהם ולארצותיהם ניסו לפתור את החידה מדוע דווקא יצירות אלה, שהכול הסכימו פה אחד שהן ממיטב פי רוחו של המלחין המנוח וכמעט כולן עולות בהרבה על רוב הלחנותיו הנודעות, העלים המחבר מעיני הציבור. זה חמש שנים נחקר העיזבון על ידי הפסנתרן שמשון בליצקי, הפרשן של ברק מאז ומתמיד, שנעזר במי שהיתה בשנות חייו האחרונות מזכירתו של המלחין גאולה טאטריקאטירוב, ועדיין לא מוצה החומר שנאגר בו. אחת היצירות המפורסמות ביותר שנתגלו היא הסונטה לפסנתר ליד אחת שברק חיבר למען בליצקי דוגמת הקונצ’רטו לפסנתר של ראוול שהולחן למען ויטגנשטיין הגידם. היא החזירה אל הפסנתר את הפסנתרן הישראלי הגדול, שאיבד את ידו בתאונה, ואת הפסנתר אל הפסנתרן, ששנים רבות נבצר ממנו להוציא את כשרונו הגדול מן הכוח אל הפועל. הוא ניגן את הסונטה בכל בירות העולם. באורח פלא היא נמנית עם הסונטות הפופולאריות ביותר בקהל הרחב, על אף המיבנה המסובך והייחודי שלה ולמרות שיוכה (לא השתייכותה, כפי שהעיר שמשון בליצקי פעמים אין ספור) לז’אנר האוואנגרדיסטי ביותר. בנוהג שבעולם יצירות מסוג זה פותחות קונצרטים ורסיטלים מחשש שמא אם ישובצו בסיומם יימלט הקהל על נפשו לאחר שהאזין למוצארט ובטהובן. ואילו הסונטה של ברק הושמעה תמיד האחרונה ואיש לא נעדר.

חמש שנים רצופות מבצע אותן שמשון והיא שגורה באצבעותיו היטב, אף על פי כן היה מתאמן יום יום בנגינתה. בשעה שש בבוקר הוא מתעורר, מתקלח, שותה כוס קפה טורקי ומבלה כשעתיים ליד פסנתר הכנף החדש שרכש לו. עתה הקפיד מאוד על ברק נעליו משום שהרבה להופיע בציבור. משום מה ראה את עצמו כבעל חוב למצחצח הזקן, העד היחיד להצהרתו של ברק על כוונתו לחבר סונטה למענו, ולא היה מחסיר אף יום אחד במצוות הצחצוח. בדרך זו אף קיים את צו הטיול היומי שהרופא גזר עליו. עד לאחרונה היה גר במרכז העיר, אך לפני כשנתיים העתיק מושבו לאחת השכונות החדשות והשתכן בבית משלו. המרחק בין השכונה לבין מקומו של המצחצח היה בו כדי למלא את חובת הצעדה לשביעות רצונו של הרופא. המצחצח לא השתנה אף כהוא זה בשנים אלה. עדיין היה כובעו שמוט על מצחו כמעט עד לחוטמו ושפתיו חתומות כקודם. מאז ששמשון פגע בו כשהעז להציע לו לקצר במלאכתו, לא חזר על פרובוקציה מעין זו ולמצחצח לא היתה עילה לפתוח את פיו בשנייה. פעם או פעמיים צף בזכרונו בעת הצחצוח עניין הקִרבה הקיימת כביכול בין זקן זה לבין ברק, אלא שסיפורה של גאולה נראה לו כניסיון להשפיל את ברק בעיניו, ומובן מאליו שלא העלה אותו על דל שפתיו ולימים נשתכח ממנו כליל.

לאחר הצחצוח היה שמשון סועד את לבו במסעדה ומקנח בקפה ובעיתון בוקר. לביתו חזר באוטובוס והקפיד על מנוחת צהריים עד לשעה 4.30. בדרך כלל היה מתעורר בשעה 4.25 וממתין לחריקת המפתח בחור המנעול של דירתו. היה זה אותו עותק של המפתח שהיה מצוי דרך קבע בתיקה של גאולה. עם בואה היו שותים כוס קפה עם עוגה בצוותא וניגשים לעבודה שנמשכה לעתים עד השעות הקטנות של הלילה, הכול לפי הצורך.

לארוחת ערב עשו הפסקה – בחוץ או בבית; על פי רוב בבית, שכן גאולה היתה טבחית מעולה. בערבים שבהם היה מופיע בציבור היתה היא בדרך כלל ממשיכה בעבודה בביתו. יש שהיו צופים בטלוויזיה בתכניות ששמשון היה בוחר בהן בעת שקרא עיתון, מדי פעם בפעם יצאו לקולנוע, לתיאטרון או לקונצרט. לאחר מכן היתה גאולה מסיעה אותו לביתו במכוניתה. הם היו נפרדים בלחיצת יד.

בוקר אחד בא שמשון לפינתו של המצחצח כמימים ימימה ולא מצא לא אותו ולא את מתקנו. עד מהרה השתרך תור ארוך למדי. הלקוחות היו קצרי רוח, כמה מהם נרגשים ומודאגים. ניסו להעלות בזכרונם מקרה של היעדרות ולא יכלו; לכל היותר נזכרו באיחורים נדירים. התברר שאיש מבין העומדים בתור לא ידע את שמו ואת כתובתו של המצחצח. לקראת צוהרי היום התפזר התור. גם למחרת היום לא התייצב המצחצח אל משמרתו וכשהגיע שמשון למקום פשטה השמועה בין הלקוחות שהוא חולה, ואין יודעים מתי אמור הוא לשוב לכאן, אם בכלל. הוא לא שב.

נוקדן המורגל בסדר יום קבוע כל הפרעה קלה עשויה להביכו עד כדי דיכאון. משנודע לה על היעלמו של המצחצח שאלה אותו גאולה איך יוכל להסתדר בלעדיו בצחצוח נעליו. הוא השיב שצ’רצ’יל אמר בשעתו שבתי הקברות מלאים בני אדם שאין להם תחליף, אך למחרת היום נפל למשכב. חולשה פיזית שכמוה לא ידע שנים ריתקה אותו למיטה לכמה ימים. הוא ייחס אותה להצטננות ולפי שעה סירב להיבדק אצל רופא. גאולה החליטה ללון בביתו עד שיחלים. זנחה את עיסוקיה וטיפלה בו במסירות רבה. לשווא ניסה להוציא מפיה מידע כל שהוא על הזקן. היא טענה שאינה מכירה אפילו את שמו.

– איך ייתכן – שאל – שאת יודעת שהוא קרוב של ברק אך אינך יודעת את שמו ושם משפחתו?

– במקרה נודע לי הדבר. אני גרתי בקרבת – איך נקרא לזה? – “מקום עבודתו” של הזקן. ברק ביקש ממני למסור, בדרכי הביתה, מעטפה סגורה למצחצח. הוא הזהיר אותי שלא אאבד אותה משום שיש בתוכה צ’ק על סכום גדול מאוד. הזקן – אמר – זקוק לניתוח דחוף. אז נקב בסכום אסטרונומי לפי מושגי הימים ההם. נדהמתי. בדרך כלל לא השתייך ברק לסוג הנדיבים הידועים. הוא הבחין בתדהמתי וסינן מבין שיניו כמעין התנצלות: “הוא קרוב רחוק שלי”.

– ולא התעוררה בך שום סקרנות? לא שאלת לשְמוֹ של המוטב?

– לא הייתי צריכה לשאול. הוא דיבר על מעטפה סגורה אך למעשה נתן בידי מעטפה פתוחה. יכולתי להוציא את הצ’ק ולראות אותו.

– ולא עשית כך?

– לא. אדרבה, אני הדבקתי את המעטפה.

– למה?

– משום שהוא נתן בי אמון מוחלט, ולא רציתי למעול בו.

– למעול? מה עניין מעילה לכאן?

– מצפוני לא היה טהור.

– מדוע?

– כי אז כבר גמלה בלבי ההחלטה לבוא אליך.

– אבל לא באת?

– עדיין לא. לא היתה לי שום אמתלה לכך עד שפרסמת את המודעה בעיתון.

שלושה ימים נמשכה ההצטננות. ביום הרביעי התאושש שמשון פיזית. אבל רוחו היתה עכורה. כל היום חיטט בזכרונו בניסיון למצוא סיבה למועקה שרבצה על לבו. הן לא ייתכן שהעדרו של המצחצח השפיע עליו עד כדי כך. אחרי ככלות הכול בשנות נכותו הארוכות למד לעשות מלאכות הרבה יותר קשות ומסובכות מצחצוח נעליים. לפנות ערב בלע שתי גלולות שינה חזקות ושקע בתרדמה עמוקה.

למחרת היום הניחה לו גאולה לישון ויצאה לקניות. בשעה עשר צלצל הטלפון. הצלצול הגיע לאוזניו במעומעם אך לא העיר אותו. לאחר הפסקה ארוכה למדי חזר ונשנה. שמשון לא הגיב. רק שמע בהישמע הצלצול השלישי – ממושך, עקשני ומהדהד – שלח את ידו והרים את השפופרת. “האלו” לאה נפלט מפיו.

– האם אני מדבר עם מר שמשון בליצקי? – שאל מישהו בקצה השני.

– כן.

– אני חייב להציג את עצמי. שמי יעקב בן־אוני. אני עורך הדין של צבי גלאנץ זכרונו לברכה.

– מי זה צבי גלאנץ?

הקול נשתתק. לפי ההמהום שנשמע בשפופרת ניכר היה שהתשובה הפתיעה את הדובר.

– המנוח היה… המ… אדם מוזר בהליכותיו. הוא… הוא עסק… היו לו מיפעל לציחצוח נעליים.

– אני מבין שהמצחצח הישיש מת.

– כן.

– אני באמת מצטער. מיתה חטופה? שמעתי שהיה חולה.

– חולה אנוש… אדוני, אני חייב לגשת ישר לעניין. אתה מתבקש לסור למשרדי בהקדם. רצוי מיד.

– מה פתאם?

– תאמין לי, אדוני, שלא תפסיד מן הביקור במשרדי. אני מבטיח שתרוויח.

– אני חולה.

– אם כן. אני מוכן לבוא אליך; ומיד.

– במה מדובר?

– אמסור לך מידע מפורט בעל־פה; גם אמציא לך מסמכים הנוגעים בדבר. אני חוזר ומבטיח לך: אתה תצא נשכר מן העניין. בינתיים חבל על הזמן. אני כבר יורד אל המכונית. דרך אגב, אולי ידוע לך היכן נמצאת גברת גאולה טאטריקאטירוב? אני מנסה להשיגה למעלה משעה שלמה. אין תשובה מהטלפון הרשום על שמה במדריך.

– כפי הנראה היא יצאה לקניות. עד שתגיע הנה היא ודאי תשוב.

– אם אני מבין אותך נכון היא תימצא במקום שאתה נמצא כעת.

– כן.

– איזה מזל! אני מעוניין בפגישה אישית גם אתה. רצוי אפילו שהיא תתקיים עם שניכם בצוותא. אכן, שתי ארנבות בירייה אחת. אני רץ.

גאולה חזרה כעבור רבע שעה. כחמש דקות אחריה בא העורך־דין יעקב בן־אוני.

– אני ממונה על ביצוע צוואתו של צבי גלאנץ – הציג את עצמו ללא גינונים והקדמות. אקרא בפניכם כמקובל. היא מורכבת משלושה משפטים בלבד:

"אני צבי גלאנץ, בעל תעודת הזהות ג־94781 הגר בירושלים ברחוב יוסף חיים 17 מצווה:

א) את כל רכושי באשר הוא שם, פרט לזה המצוין בסעיף ב' הבא, לגאולה טאטריקאטירוב.

ב) את כל הכספים שהצטברו במשך השנים האחרונות בחשבון מס' 1169784 בבנק המרכזי בירושלים מסכומי התגמולים בעד השמעת יצירותיו של אחי אוריאל ברק, שאני יורשו החוקי לפי צו ירושה מיום 15 בדצמבר 1988, לשמשון בליצקי.

ולראיה באתי על החתום

צבי גלאנץ"

מצדי רואה אני צורך להוסיף שבשני הסעיפים מדובר בנכסים שערכם מסתכם, לפי שומה ראשונית, בסך של שש ספרות. זאת ועוד…

העורך־דין בן־אוני שלה שתי מעטפות חתומות מכיס מקטרונו

– שתי מעטפות אלה המכילות, לדברי המנוח שנאמרו במפורש בשעתם, מכתבים זהים, נאסר עלי לפתוח. נצטוויתי בכתב למסור אותן לכם – לשניכם אך ורק ביד.

תחב מעטפה בידיו של כל אחד מהם, הפטיר ברכת פרידה והסתלק. ואכן, המכתבים הממוענים לו ולה בנפרד, היו זהים בתוכנם ובכתבם וזו לשונם:

ביום שהבטחתי לשמשון בליצקי לחבר יצירה ליד אחת התברר לי שנס לחי כיוצר, ושוב לא אלחין אפילו שורה מוזיקאלית אחת. המסקנה האפשרית היחידה היתה – התאבדות. קבעתי לעצמי שהות של עשרה ימים להכנת המבצע, אבל דווקא תוך עשרת הימים הללו מת אחי צבי גלאנץ (זה היה שם משפחתי לפני שתרגמתי אותו לעברית). הוא היה סטודנט לפיזיקה והוכר בשעתו כאחד המדענים המבטיחים ביותר בחקר הספקטרום. כמה מתגליותיו זכו להכרה ולהוקרה. בעלות הנאצים לשלטון נכלא במחנה הסגר; המשפחה, שהחליטה לעלות ארצה, הצליחה לחלצו, פחות או יותר שלם בגופו אך מופרע בשכלו. במחנה היה מצחצח את נעליהם של קציני אס.אס. והתעקש להתמיד במקצוע זה עד סוף ימיו. כל חייו התרחק מן הבריות ולאחר מות ההורים לא היה לו גואל ומודע מלבדי. חיצונית היינו דומים מאוד זה לזה. בעת שהותי באירופה בפעם האחרונה, לצורכי ריפוי, פשתה פריחה בלחיי בשל ריבוי התרופות שספגתי ונאלצתי לגדל זקן. אחי לא גילח את זקנו מיום שיצא ממחנה ההסגר. מותו שינה את החלטתי. אמרתי בלבי: יוצר שהגיע לאי־אונות אינו חייב למות. דיו אם ייעלם מעיני הציבור. כשעליתי ארצה ניגנתי בתזמורות המשטרה, ורכשתי לי ידידים נאמנים בין חבריה. אחד מהם עלה לגדולה ובעזרתו עלה בידי להשיג תעודת מוות על שמי ביום מותו של אחי. את תעודת הזהות של אחי מצאתי בחדרו במגרת שולחנו. מאז אני הוא מצחצח הנעליים צבי גלאנץ. עד מותי אתמיד במקצועי החדש.

אני מלא הערכה והערצה לשניכם על כל מה שעשיתם למעני בחמש השנים האחרונות, והצוואה המצורפת למכתב זה מעידה שאיני מסתפק בהערכה מופשטת ובהערצה אפלטונית.

שמשון בליצקי הוא גאון.

החי המת

צבי גלאנץ

*

בבת אחת סיימו שניהם את קריאת המכתב. בבת אחת נעצו מבטיהם זה בעיניה של זו וזו בעיניו של זה וקפאו על עומדם. היא התנערה ראשונה.

– עיניך דומעות – לחשה.

– כן. – הודה.

– מהתרגשות.

– לא. ממאמץ. – הוא כיסה בידו על עיניו.

– כשבאתי אליך בפעם הראשונה קראת לי Ghost Writer.

– לא שיערתי שאתה הוא שתהיה אלוף המלחינים האלמונים בעולם.

– רוח הרפאים מעלה בשר וקורמת עור.

– אתה עומד לגלות את הסוד?

– חס וחלילה. אבל אני עומד לשאת אותך לאישה.

– מתי?

– היום.

אף על פי שגאולה עברה את כל שלבי הגיור כהלכה נבצר משמשון לקיים את הבטחתו. ההליכים נתמשכו שבועיים ורק לאחר מכן קידש שמשון את גאולה כדת משה וישראל. אבל בערוב יום הבשורה ידע שמשון – בפעם הראשונה בחייו – אישה, את גאולה שהיתה עזר כנגדו חמש שנים ועתידה להיות אשתו בעוד שבועיים ימים.

באשמורת השלישית העירה גאולה את שמשון משנתו.

– אולי בכל זאת היה צריך מהרגע הראשון לקרוא את הילד בשם אביו מולידו כדי שלא רק אני בארץ החיים וברק בארץ המתים נדע ששמשון בליצקי הוא גאון.

– לא. בהחלט לא. ניסיתי לעשות כך לפני שנים ונכשלתי. ועכשיו אפילו את הילד, ילד בשר ודם, שיוולד לנו כעת חיה נקרא בשם אוריאל.

– אני בת ארבעים וחמש.

– שרה אמנו היתה בגיל כפול משלך כשילדה את בנה הראשון. לך יהיה זה בן שני.

– וגילו של בעלי הוא הרבה פחות ממחצית גילו של אברהם אבינו בהיוולד לו יצחק בנו.

היטב הכירה הגיורת את חמשת חומשי התורה.

1992

פרק ראשון: פרודיה על איוב

איש היה בארץ, איוב שמו. וייוולדו לו שבעה בנים ושלוש בנות. ויהי מקנהו שבעת אלפי צאן ושלושת אלפי גמלים וחמש מאות צמד בקר וחמש מאות אתונות ועֲבוּדה רבה – את כל אלה הביאו לו רוזני ארץ ועבדיהם ממדינת הים. ובני קדם אשר שמני הארץ נוזלים באדמתם הקיפוהו מכל צד ויקנאו בו ויתנכלו לו להמיתו. והלכו בניו ועשו משתה ויאכלו וישתו עד היו להם לזרא המאכל והמשקה גם יחד. ויבוא איוב אל המשתה ויקרע את מעילו מעליו ויגֹז ראשו. ויפול ארצה ויאמר: ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה. ויֵשב בתוך האֵפר ויקח כלי חרשׂ ויתגרד בו נגדה נא לכל הקרואים ויאמר: היכני יהוה בשחין. ותאמר אשתו: ‘למה תאמר בשחין היכנו יהוה, ועורך צח ולבן, אך שומה ובהרת בו זעיר שם זעיר שם. והיה כי תתגרד ופשׂה הנגע בבשרך עד אשר לא יהיה בו מקום פנוי ממנו’. וימאן איוב לשמוע בקול אשתו ויוסף להתגרד, הלוך ותקוע החרשׂ בבשרו עד זוב הדם מכף רגלו ועד קודקדו. ולא הִרפָּה איוב מעמלו עד אשר מָלאו פצעיו מורסה. ויבואו רֵעיו לנוד לו ולנחמו. ויהיה כראותם את כל הרעה הזאת אשר הביא על עצמו ויחרדו חרדה גדולה. ויִשׂום רֵעַ אל רֵעַ, וישרוק אח אל אח וידברו כדַבֵּר הרופאים במועצה לאמור: אכן, פשׂה הנגע ויהי לצרעת – אפס מרפא וארוכה אין. כי בימים ההם קראו צרעת לאשר ייקרא היום סרטן.

פרק שני: פרודיה על הסרטן

א

'ידידי היקר!

חושד אני בך, כי במשך השנים האחרונות לא הרשית לעצמך מותרות של נטילת חופשה לשבוע או לשבועיים ימים. יומם ולילה אתה יושב על התורה ועל העבודה, שוקד על ספריך, על צנצנותיך ומשקפותיך ואינך מוציא את אפך החוצה. ייתכן שאהיה עובר על כללי הדיסקרטיוּת אם אגלה טפח מתלונותיה של רעייָתך באוזני אשתי לאמור: לולא שמך שנקרא עליה (הכוונה לרעייתך) לא היתה יודעת כי נשואה היא לך; וכשאתה שרוי פעם ביובל בחוג משפחתך, הרי עייף אתה ויגע עד מוות ואינך מסוגל אפילו לשוחח שיחה קלה. בין שיש גוזמה בתיאור זה ובין שמדויק הוא, אין להטיל ספק בדבר אחד: עמל אתה יתר על המידה; ועבודה מדעית, אף שיש עמה סיפוק, אינה מתישה את הכוחות פחות מכל עבודה אחרת, ואולי אפילו יותר. בקיצור, זקוק אתה למנוחה. ועתה, דע לך כי אין מכתבי זה מיועד למתן עצות בעלמא ולהטפת מוסר לשמו, ולולא הצעה מעשית שאני עומד להציע לך, לא הייתי מטריח את עצמי לכתוב לך אפילו שורה אחת. כפי שידוע לך, הבית, שאני שוכן בו, בנוי בירכתי הר ומשקיף הוא על הים (אמנם, ממרחק־מה, אלא שגם השקפה ממרחקים בגדר השקפה היא), ובקִרבת מקום חורשת תאנים נאה ונחל מפכה מימיו ואינו חרב אפילו בימות החמה. שיחק לך המזל, ורבים מבני אומנותי נדרשו לצאת לחוץ־לארץ לשבועות מספר כדי לעזור לאחינו הנידחים, ועם היוצאים נמנה גם עבדך הנאמן. עצתי היא, אפוא, כי תנצל הזדמנות זו, ובלי שתחמיץ את השעה תבוא לנוח בביתי. תבלה את שעותיך בכורסתי הרכה, על גזוזטרתי או בצל התאנה, תשקיף על הים ותטייל בהרים ועם שובי מחוץ־לארץ תחזור במִשנה־מרץ אל תורתך ואל עבודתך'.

ב

כך כתב לי אחד מידידי הוותיקים הרופא נ"נ. הלה עלה ארצה לפני שנים רבות והוציא את שארית חסכונותיו על הקמת בית באחד מכפרי השומרון, נשתכן באותו בית, ישב בו כל ימיו וריפא את החולים שבאותו כפר ובכפרים הסמוכים לו.

נעניתי להזמנתו, נשתחררתי מעבודתי המדעית ובאתי לכפר, ונגד עיני מטרה אחת ויחידה: מנוחה.

ואמנם לא היתה לי כל סיבה להצטער על כך. המנוחה נעמה לי, וההנאה היתה שלֵמה. ולא עוד אלא שנתגלה לי כי עדיין מסוגל אנוכי לשוטט בהרים בשמש הלוהטת, לבצור ענבים ואפילו לרכּוֹב על סוס או לפחות על חמור. עד כדי כך הגיעו הדברים, שזכרתי את ימי עלומי, התקנתי לי חכה והייתי יושב שעות על שעות על שפת הנחל ומנסה לדוג דגים. נסיונות אלה על פי רוב לא הוכתרו בהצלחה. אף־על־פי־כן אירע שהצלחתי להעלות בחכתי בריה עלובה למדי, שעשתה עלי רושם של דג. כל שעות הדיִג מוקף הייתי ילדים שארחו עמי לחברה וציפו בקוצר־רוח לתוצאות, כיוון שהם הם היו הזוכים בדג.

יום אחד יצאתי לדוג בשעות שלאחר הצהריים. הילדים חיכו לי מכבר. קצתם התקינו חכות בעצמם, ואף הם ניסו לדוג, וקצתם ציפו עוד למתנת ידי. לאחר שחילקתי להם סוכריות כדרכי, שיקעתי את חכתי במים. לא עברה שעה קלה, והנה הפתעה: סרטן, סרטן נהרות רגיל פרפר בכל פרקיו תקוע על קרס החכה. הילדים הריעו לכבודו ולכבודי גם יחד. ודאי היה שאם יימסר הסרטן לאחד מהם אין למנוע קטטה (לגבי דגים נקבע ביניהם תור מתחילת הדַיִג). החלטתי לפתור את הבעיה בתכלית הפשטות: נטלתי את ממחטתי, עטפתי בה את השלל היקר ולקחתיו עמי אל ביתו של הרופא. לאמִתו של דבר, אף אני עצמי גאה הייתי במקצת על הישגי ולוּ רק משום שעד כמה שידיעתי מגעת, אין הסרטנים שכיחים בנחלי הארץ.

הילדים נדהמו. הם ליוו אותי עד הבית. אחד מן החבורה נבצר ממנו להבליג על סערת רוחו, ולאחר היסוס־מה פנה אלי בשאלה:

– אדון! למה אינך נותן לנו את הסרטן?

– זה בשבילי – עניתי לו.

בהיכנסי הביתה שמעתי את השיר ששרו לכבודי ברחוב:

האדון החתן

התחתן עם סרטן

ושלושה בנים הוליד

שהולכים אחורנית.

הילדים נתנו פורקן לזעמם בשיר היתולי ואני בישלתי את הסרטן והתקנתי לי ממנו סעודת ערבית.

ג

שכוב אני להנאתי בכורסה הרכה שעל הגזוזטרה ופתאום נשמעת דפיקה על דלת הכניסה. מאוד התעצלתי לקום, לעבור לאורך כל החדר ולאורך כל הפרוזדור ולפתוח את הדלת, אבל מה אעשה: לבדי אני בבית, והנקישה חוזרת ונשנית. על יד הדלת עמד נער והושיט לי מברק מירושלים. פתחתי את המעטפה וקראתי:

‘בוא מיד. אשתך כבר בבית־החולים’.

ראשי סחרחר מרוב דאגה. ניסיתי שוב לשקוע בכורסה כדי להֵירָגע – ולא יכולתי. מהַלך הייתי בחדרים הריקים ומעשן סיגריה אחר סיגריה. המנוחה נסתיימה. דבר־מה נגזר עליה. כן, דבר־מה נגזר עליה זה מכבר. היה בדעתי אפילו לדבר עמה על כך לפני צאתי לחופשה, אך מחשבתי או שעתי לא היתה פנויה. הגם שנדמה לי כי דיברנו, דיברנו בפירוש, אלא שאינני זוכר על מה דיברנו. דיברתי ואולי אפילו חשבתי על משהו לפני כחצי שנה וגם לפני נסיעתי. כן, כן. דיברנו.

הרגשת בחילה עלתה בי. הסרטן הארור הזה. מחר בחמש אני שוכר מונית ונוסע. אבל עד מחר בחמש עוד אחת־עשרה שעות. ריבונו של עולם! כיצד הורגים אחת־עשרה שעות!

הֵפרתי את נדרי לבלתי ראות ספר כל זמן שהותי בכפר ונכנסתי לחדר הספרים של ידידי. עברתי על כל הכרכים העבים המטפלים בענייני רפואה והגעתי אל המדף העברי. היו שם ספרים על ציונות, על יישוב ארץ־ישראל, היה שם כל הש“ס והתנוססו לתפארת שלושה כרכים של ‘היד החזקה’ להרמב”ם בהוצאת ברלין משנת 1868. נזכרתי בקובץ ששלח לי ידידי הרופא ובו מאמר מפרי עטו במלאו 800 שנה להולדת הרמב"ם. שמו של המאמר היה ‘גדול רופאי ישראל’. את תוכנוֹ שכחתי.

הרגשת הבחילה גברה. התפרקדתי על הספה ודפדפתי ב’היד החזקה'.

‘האוכֵל כזית משרץ המים, לוקה מן התורה, שנאמר: אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ על הארץ, ולא תטמאו בהם, הרי כלל בלאו זה שרץ הארץ, העוף ושרץ המים. איזהו שרץ המים? אלו הבריות הקטנות כמו התולעים, העלוקה שבמים והבריות הגדולות ביותר שהן חיות הים. אלו המינין שנבראין באשפתות ובגופי נבלות, כגון רימה ותולעה וכיוצא בהם, שאינן נבראין מזכר ונקבה, אלא מן הגללים שהסריחו’.

ולואי פסטר, מה יהיא עליו? – שאלתי בלבי תוך כדי קריאה.

‘איסור מאכלות שבתורה שיעורן בכזית בינוני בין למלקות, בין לכרת, בין למיתה בידי שמים. וכבר ביארנו שכל המחויב כרת או מיתה בידי שמים על מאכל לוקה. כזית שאמרנו, חוץ משל בין השינַיִים. אבל מה שבין החניכיים מצטרף למה שבלע. שהרי נהנה גרונו מכזית. אפילו אכל כחצי זית והקיאוֹ וחזר ואכל אותו חצי זית עצמו שהקיא, חייב. שאין החיוב אלא על הנאת הגרון בכזית מדבר האסור’.

דומה כי גדול רופאי ישראל הצליח לשכנעני למרות תמימותי הבקטריולוגית, והריני עומד לקבל את עונש המיתה בידי שמים: הרגשת דבֵקוּת בלתי נעימה מילאה את פי ואת גרוני, חניכַי נתקהו כלאחר אכילת בוסר.

‘אפילו אין בו אלא סנפיר אחד וקשקשת אחת, הרי זה מותר’.

אימצתי את זכרוני עד קצה גבול האפשרות: שמא היה לאותו סרטן סנפיר אחד וקשקשת אחת?

משנתייאשתי החזרתי למקומה את ‘היד החזקה’ והוצאתי מן המדף ספר לועזי עבה. מזל ביש לי זימן לי מילון רפואי. תחלואים ונגעים, שפטים ומדווי מצרים אפפוני מכל צד במילים רומיות ארוכות.

השלכתי את המילון על הרצפה וקול נפילתו הכבדה הדהד בחדר. נטלתי עוד סיגריה והצתי אותה.

‘בוא מיד. אשתך כבר בבית־החולים’.

ד

בא הסרטן ועמד לפני. עורו היה אדמדם כלאחר בישול והבהיק לעיני כאבן־חן לטושה. הוא נסוג לאִטוֹ אחורנית מן הספה, כשפרקי גפיו מתפתלים בגרציוזיוּת מפליאה, פניו מחייכות לתוך שפם המישוש ובמלקחי ידיו מחזיק הוא חכה ומנענע בה לעומתי כאותו ארגנטיני המנפנף בפלצור.

– מה רצונך? – שאלתיו.

– לאמתו של דבר – השיב לי – אין בינינו ולא כלום. אני שייך לסוג פרוקי הרגליים ואתה לסוג בעלי החוליות. הרי שאנו מהווים שני סוגים נפרדים של הוויה אורגנית, שני סוגים שאין ביניהם כל קשר. אנחנו לחוד ואתם לחוד. אנחנו אין אנו מסוגלים לשער את עולמכם, ואתם אין אתם מסוגלים לשער את עולמנו. אנחנו שלדנו מעל לבשרנו, אתם שלדכם מתחת לבשרכם. יש לי יסוד לחשוב, כי תיאור זה ידוע לך בקוויו הכלליים, מאחר שאתה הנך מלומד במדעי הטבע, אף כי אינך עוסק בעולם החי. וחבל שאינך עוסק בעולם החי. מאוד ייתכן, כי הלילה או, לכל המאוחר, מחר עם שחר יעניינוך בעיות אורגניות דווקא. ובכן, כפי שכבר אמרתי, אדוני, אין ולא היה יכול להיות בינינו קשר כלשהו, לולא… לולא לשונכם. כלומר, לולא הלשון שיצרתם לכם. לשון זו היא שקלקלה את השורה והיא שיצרה את המגע בין שנינו. מגע שהוא לפי שעה סמוי מעינך, אך עתיד הוא להיגלות בהמשך דברי.

– אנו עומדים, אפוא, בפרשת הלשון. כוונתי לאותה צורת הבעה, הקשורה אצלכם בהשמעת קולות. צורת הבעה זו יצרה מלאכותית את הקִרבה בינינו. אל תתעצבן, אדוני. מוכן ומזומן אני לתת הסבר ממצה, אף כי לעצם העניין, האשמה לא בי, כי אם בכם. לשון זו, שאתם משתמשים בה, דנה על הדברים רק מבחינת הצד החיצוני שבהם. מתוך קִרבת צורות או מצבים קובעת היא שמות. ועתה קרובים אנו אל הקשר קרבה של ממש. אל הקשר אך לא אל התרתו. הקשב נא, אדוני: אתם, היונקים, לוקים לעתים במחלה מסויֶמת, משום־מה כיניתם אותה בשם סרטן. על־ידי כינוי זה הכנסתם אותו לגופו של עניין, לגופכם ממש, ואגב, בלי ששאלתם את פי ובלי שקיבלתם את הסכמתי.

שני זיפי שפמו של הסרטן נעו ימינה ושמאלה.

– אם כן, אדוני, באתי להרצות על המחלה ששמה סרטן. בתורת איש מדע עליך לדעת, כי מחלה זו אינה אלא מרד, מהפכה, רֶבוֹלוּציה. בעצם, לא רֶבולוציה, כי אם קונטר־רֶבולוציה.

– אל נא באפך, אדוני, אני אחראי לדברי. אתם, רבותי בני האדם, משעבדים לעצמכם את כל תאי גופכם ושולטים בהם שליטה אכזרית ובלתי־מוגבלת. מרגילים אתם את התאים הללו לחלוקת עבודה קפדנית ואיומה. ביד חזקה כופים אתם על כל תא לעשות את המוטל עליו, ורק את המוטל עליו. אתם הופכים אותו לבורג במכונה. התוצאה היא, אדוני, תוצאה טבעית, הכרחית ובלתי נמנעת. קורה לו מה שאירע לצ’ארלי צ’אפלין ב“זמנים מודרניים”. התא מתמרד נגדך וממריד תאים אחרים. כלום אינני צודק, אדוני המלומד? סרטן מהו? קבוצת תאים שהתמרדה והתחילה בחיים עצמאיים. לשווא הם ניתוחיכם. תאים אחרים יבואו במקום התאים שהרחקתם. עלובים שכמותכם. הן התרופה הממשית פשוטה כל־כך, בלתי־מסובכת, כלל ועיקר, וניתנת לביצוע בנקל. בתורת סרטן מוסמך אני להשיא עצות: עליכם רק לרפות במקצת את המושכות, לוותר על הארגון האכזר של תאיכם ועל חלוקת העבודה המדכאה. לוותר מרצונכם הטוב ללא כל לחץ מבחוץ. הרשו נא למוח מזמן לזמן לעכל את מזונכם, הניחו לרגלים לחשוב שעה קלה על עתידכם, לקיבה לכתוב מאמרים מדעיים, לאף להלך על פני האדמה – וזה הכול.

– אל תצחק, אדוני, אל תזלזל בדברי ידיד שוחר טוב. הסרטן – מחלה איומה, מחלה חשׂוכת מרפא, מחלה המורידה שאולה.

הסרטן נשתתק לשעה קלה ונסוג עוד צעד גנדרני אחורנית.

– אגב, העיר פתאום בהרימו את החכה – הסרטן שכיח מאוד אצל נשים…

בתנועה מהירה התהפכתי על הספה, שרבבתי את ידי, נטלתי את המילון הרפואי שעדיין היה מונח על הרצפה ובכל כוחי הטחתיו בברייה האדמונית המתועבת. אולם, הסרטן קפץ אחורנית בזריזות, התחמק מן המהלומה הכבדה והניף את חכתו. הקרס ננעץ בגרוני.

ה

יצאתי עם הזריחה ובשעות הבוקר המוקדמות כבר הייתי בבית־החולים בירושלים.

אחות גבוהה ורזה חייכה אלַי והובילתני לחדר שהיו בו ארבע מיטות. הלובן המבהיק וריח הרפואות הגבירו את מתיחותי עד לבלי נשוא. באחת המיטות על כר לבן נראה ראשה של אשתי. כהרף עין נמצאתי עומד סמוך למיטה וגחנתי מעליה. דומה שאשתי היתה עייפה מאוד. כתמי סומק פרחו בלחייה. היא חייכה אלי:

– הגעת סוף סוף?

– לא הספקתי לבוא לפני כן… עוצר…

– ידוע לך… כי אתה אבא?

– אבא… אבא… אביך בתל־אביב. אני אטלפן לו. אחר כך, מאוחר יותר… אדבר עם הרופא, עוד אינני יודע מה בעצם עלי לטלפן.

אשתי צחקה.

– אתה אבא. אתה! בן נולד לך.

– לי? בן? לך?

צנחתי על הכיסא וזעה קרה כיסתה את מצחי.

כל הנשים בחדר צחקו.

– מזל טוב! מזל טוב!

רציתי גם אני לצחוק ולא יכולתי. ריבונו של עולם! אדם עוזב את אשתו כשכרסה בין שיניה, מקבל מברק ו… ו… לא, זה יותר מדי, זה עובר כל גבול… אני זקוק למנוחה. כהרף עין חלפו במוחי כל אותם הפרופֶסורים המפוזרים, ששמעתי עליהם בימי חיי: פרופסור שלא גרע עין מן הביצה כל זמן שהרתיח את שעונו, פרופסור שחבש כלב לראשו ומשך כובע בחבל. פרופסור, שישב יממה בתחנת רכבת, ויצא מתוכה בוודאות גמורה, שמצוי הוא בעיר אחרת וכולי וכולי.

וטוב שלא היתה שעתי פנויה לסיים את רשימת הפרופסורים. נשקתי לאשתי, הלכתי לראות את הרך הנולד, מילאתי את פנקסי ברשימה ארוכה של חיתולים וביקורים, מספרי טלפונים ועריסות ומזרונים, שהוכתבה לי על־ידי אשתי ותוּבּלה בעזרתן האדיבה של שאר הנשים שבחדר. לאחר מכן ישבתי על קצה המיטה ושוחחתי עם אשתי. דיברנו עליה ועלי, על פגישתנו הראשונה ועל כל מה שהתרחש מאז ועד היום הזה – דבר לא נעדר.

כשיצאתי מבתי־החולים כבר ירד הלילה. כוכבים נצנצו. ישבתי על אבן ושאפתי רוח. אגב כך נשאתי עיני השמימה ולתמהוני נראה לי שם מזל סרטן. מזל זה, אף כי עבר זמנו בתורת מזל, לא פג תוקפּוֹ כקבוצת כוכבים. דבקתי בעינַי באותה קבוצת כוכבים ונהניתי כשם שאני נהנה תמיד למראה רקיע כָּכוּב. כטוב לבי בכוכבים נזכרתי כי לפי תורת האיצטגנינים מיתוֹסף ברקיע כוכב עם היוולדו של כל אדם. כיודע, מספר הכוכבים שבקבוצת הסרטן, הנראים לעין בלתי ממושקפת, הוא תשעים ושניים. עמדתי לספור אותם גם הפעם. ספרתי ומצאתי תשעים ואחד. חזרתי וספרתי – תשעים ואחד. ספרתי בשלישית – תשעים ואחד: כוכב אחד חסר.

כשקמתי מעל האבן ועמדתי בתור לאוטובוס הרהרתי בלבי: הניסיון אישר (וכי נסיוני הפרטי אינו ניסיון?), כי בניגוד לתורת האיצטגנינים דווקא עם היוולדו ולא עם מותו של אדם נעלם כוכב ברקיע. אותו זקן מקניגסברג היה אומר: שמי הכוכבים מעלי והצו המוסרי בקרבי. אם נתאר לרגע, כי נצליח פעם להתגבר על המוות, תישאר הלידה בלבד ונגיע לחיי נצח. עם כל לידה ייעלם כוכב בשמים. בסופו של דבר, לא יישאר זכר לשמי הכוכבים שמעלי יוותר רק הצו המוסרי שבקרבי.

פרק שלישי: פרודיה על התנצלות

לפני שנים רבות נערכה מסיבה בביתי. אחד מרֵעַי שלף כתב־יד מכיסו והכריז: האזינו לפרודיה על שירו של פלוני, שבאותם הימים הרומנטיים כתב שירי גבוּרה נלהבים ומלהיבים. קלע רֵעי למטרה, וכל המסוּבּים געו בצחוק לשֵמע הפרודיה המוצלחת. משסיים את קריאתו הוציא עיתון מחיקו ולאחר שהתנצל על ההונאה הוכיח לכולנו בעליל, שלא פרודיה קרא באוזנינו אלא שיר מקורי, שהתפרסם בבוקרוֹ של אותו יום במוסף לספרות של אחד העיתונים.

הגיעה השעה שגם אני אעשה כמעשה רֵעי ואתנצל על השם שהכתרתי בו את הפרק השני של סיפורי, שכן אינו פרודיה, כי אם סיפור מקורי שנכתב לפני שלושים וחמש שנים ולאחר מכן נתפרסם בקובץ, שנועד לזעזע מוסדי תבל ולא הזיע ממקומו אפילו גרגיר של חרדל.

מתוך הנחה כי צדק שלמה המלך באומרו, כי לכּוֹל זמן ועת לכל חפץ, אוסף אני לאחרונה את רסיסי המסר שלא נקלטו ומנסה לשבצם במסגרות חדשות, אף שמוּדע אני היטב למימרה אחרת של החכם מכל אדם, שאין כל חדש תחת השמש, והביטוי עת חפץ הרי הוא צירוף מלים כוזב מעיקרו. עד שנדמה לי כי יחסה של העת אל חפציה משול לאותה נקבת שרצים אכזרית האוכלת את ולדותיה כשהם יוצאים לאוויר העולם ואינה מותירה אלא בני מזל ספורים, שאין היא מסוגלת לעכלם בבטנה הצבה משוֹבע עד אשר מגיע תור הריונה הבא והכול חוזר חלילה.

1946־1981

ההנחה שאני מזדקן מניין? מן העובדה שדברים אשר קראתים לפני שעה קלה מתנדפים מזכרוני כהרף־עין ואילו שירים שלמדתי בימי־ילדותי ובלשון שאינה שגורה בפי זה למעלה מעשרים־וחמש שנים אני זוכרם בעל־פה עד עצם היום הזה. שירים אלה חוזרים כפעם בפעם אל פי ואל לשוני, בייחוד בימים אלה, כשאין לי למעשה עיסוק אחר מחוץ להרהורים וזכרונות על ימים עברו.

ברגע זה, למשל, נזכר אני בשירו של פושקין: ‘המצבה’. שיר זה, כידוע, אינו אלא חיקוי להוראציוס, אך מאחר שאיני יודע רומית ואיני מכיר את המקור, מביא אני כאן את תרגומו של החיקוי, או ביתר־דיוק, תרגומם של שני חרוזים בלבד, ככל שמגעת ידי במלאכת התרגום:

לֹא, לֹא אָמוּת כֻּלִּי. נַפְשִׁי בְּנֵבֶל־נֶצַח…

אֶפְרִי הִיא תְּבַלֶּה וְתִנָּצֵל מִמַּק.

וּמְהֻלָּל אֶהְיֶה כָּל עוֹד תַּחַת רָקִיעַ

יִחְיֶה לוּ אַךְ פַּיְטָן אֶחָד.

כל הגורס שאדם מעלה בזכרונו דברים שהוא מזדהה עמהם אינו אלא טועה, והמוּבאה שלמעלה באה להפריך את סברתו. לא זו בלבד שאיני מתיימר כי נפשי תבַלּה את אֶפרי אלא ההפך הוא האמת: כבר עכשיו בילה אפרי את נפשי. להלכה עודני חי, ולמעשה נותקתי מן החיים ושרפתי את כל הגשרים מאחרי. בשל ניסיון לרצח נדוּנותי לתקופת־מאסר לא קצרה. ואילו בשל בריאותי הלקויה ברי לי כי לא אספיק לרצות את עונשי עד תומו. דרך־אגב, בריאות לקויה זו יש בה עוד כמה וכמה יתרונות: בעטיה פטור אני כאן, בבית־הסוהר, מכל עבודה ומכל תפקיד ופנוי להרהורים ולזכרונות, ואף לקריאה. ואולם אין אני מרבה לקרוא. הספר היחיד שאני מעיין בו כפעם בפעם הרי זה ספרו של יהושע שריג, אותו משורר וסופר נודע־בשערים, שמלבד היותו אדם שקנה לו שם בספרו הריהו עתה גם בעלה של אשתי־לשעבר.

יהושע שריג הוא סופר ומשורר מודרני, ומתוך כך קשה להגדיר את טיב ספרו: ספק רומן, ספק שירה בפרוזה, ספק מחקר המבוסס לא על מסקנות הגיוניות כי אם על זרם תודעה דווקא ועל אסוציאציות מילוליות. לולא היה לי יחס אישי למחבר ספק אם היה מגיע לידי ספר ממין זה. למעלה מעשרים שנה לא היתה שעתי פנויה לקריאת ספרות יפה או מכוערת ואף לא לספרות כלשהי. מסתפק הייתי ברפרוף על־פני כותרות העיתונים ונגמלתי מהרגלי קריאה בספרים, על־אחת־כמה־וכמה בספרים מסוג זה של יהושע שריג.

ספר זה מוקדש כולו לגלגולו של המושג לירה. הוא פותח בלירה, שמשמעותה ביוונית וברומית נֵבל (דרך־אגב, בשירו של פושקין המובא לעיל מופיעה המלה לירה שנשתמרה ברוסית כהגייתה ברומית וביוונית), ומסַפֵּר צרור סיפורים הקשורים בנבל, כדוגמת איליה ארנבורג, שסיפר שלושה־עשר סיפורים, שעניינם מקטרת. מן הלירה אך כפֶשׂע הוא אל הליריקה. יהושע שריג פוסע פסיעה זו ופורס לנגד עינינו את תולדות השירה העולמית כולה, ואף זאת בצורת סיפור פיקנטי שופע הברקות ומרתק, דוגמתthe story of של ון־לוּן. אבל אין די בכך. הלירה, כידוע, היא גם מטבּע בעולם. לפיכך כעל גבי מרבד־קסמים מַטיסנו המחבר אל תחום הכלכלה, וכיוון שאינו חוקר כי אם משורר שכּוחו בתיאור אמנותי, הרי לזקָנו של מארקס נועד בהרצאה זו תפקיד בעל חשיבות לא פחותה מזו של תורתו על מחזור הכסף, ומזכירתו של אחד הפקידים הבכירים בבנק־ישראל שחלתה ונותחה ויצאה לבית־הבראה מתוארת בחיוּת ובכישרון ממש כניתוח הכלכלי של המשק הישראלי והבראתו בדרך פיחות הלירה. הספר מסתיים במסה מרתקת על ‘המלך ליר’ של שקספיר. אלא שכאן נבצר ממני לעקוב אחרי כוח האסוציאציה של יהושע שריג, והעמקוּת ההגותית שבּחלק הסיום נשגבה מבּינתי.

אף־על־פי־כן הופך אני בספרו של שריג, מעיין בו, מהרהר בו ומנסה לעכּלו, ולא בשל העובדה שמחבר הספר הוא מיודעי משכּבר־הימים, שמילא תפקיד לא מבוטל בחיי ואף זכה להיות בעלה של אשתי־לשעבר. לא בשל הזיקה אל המחבר מעיין אני בספרו, כי אם בשל הזיקה שבין תוכנו של ספר זה, שעורר הד עצום בכל העולם כולו, לבין פיסת־נייר ירקרקת שאי־פעם יצאה מידו של יהושע שריג ועברה לידי שלי. אקרא את הדברים בשמם: לפני כעשרים־ושתיים שנה לוויתי מיהושע שריג לירה אחת, לירה שלא עוררה הרבה אסוציאציות אך היתה בעלת כוח־קנייה של ממש, לירה מימי המנדט. ולבי סמוך ובטוח כי לא המושג לירה על כל הסתעפויותיו שימש דחף לכתיבת ספרו כי אם אותה לירה פשוטה־כמשמעה, לירה ירקרקת מימי המנדט היא שהרטיטה את מיתרי נבלו והיא שבּמחילת כבודו דובבה את נפשו הפיוטית־הלירית. ואם ישנה משמעות כלשהי לצירופו של המלך ליר אל סיומו של הספר, הרי גם משמעות זו נקנית, לדעתי, אך ורק לאורו של המעשה ההוא, מעשה הלירה מימי המנדט.

ב

בריאותי, כאמור, לקויה. מכל־מקום, כך סבורים הרופאים מיום צאתי מבּטן אמי. בימי מלחמת־העולם הלכתי ללשכת־הגיוס של הצבא הבריטי ונפסלתי. אותה שעה היתה לי פסילה זו מהלומה קשה. באמת־ובתמים שׂשׂתי אלי קרב נגד הצורר הגדול. לימים ניטשטש העלבון ונתעמעמה האכזבה, ולא עוד אלא – את חטאי אני מזכיר היום – לא אחת נדלק בי אפילו זיק של שביעוּת־רצון על שלא בזבזתי לריק את ימי עלומי ולא חזרתי מן המלחמה, כדרך כמה וכמה מחברי, בעירוֹם ובחוסר־כול כדי להתחיל את חיי מבראשית.

אכן, לא ביזבזתים. מלחמת־העולם היא שהעמידתני על רגלי, היא שבּיססתני מבחינה כלכלית, וניתנה האמת להיאמר: בגינה עשיתי את כל החיִל הזה, הנמצא עתה בידיה של אשתי, וממילא גם בידיו של הסופר הדגול יהושע שריג.

במה דברים אמורים? בשנותיה האחרונות של המלחמה, מה שאין כן בראשיתה. אדרבה, בראשיתה של מלחמת־העולם נשבר מטה־לחמי והוצגתי ככלי ריק. סטודנט הייתי בימים ההם, יושב ושוקד על לימודי. וראו פלא: הלימודים שעסקתי בהם נמנו דווקא עם מדעי־הרוח, כלומר – ספרות, היסטוריה ופילוסופיה; במקצת משום שסבור הייתי אז כי לבי הולך אחרי מדעים אלה ובמקצת משום שבאותם ימים כמעט לא ניתן ללמוד מדעים אחרים באוניברסיטה העברית.

יושב הייתי אפוא ושוקד על לימודי, ועשר לירות – דבר חודש בחודשו – באות אלי בהמחאות מהורי היושבים לבטח באחת הארצות הבלטיות, חיים חיי אמידוּת ושפע ותוהים על בנם שהתעקש ועמד על דעתו ללמוד דווקא באוניברסיטה העברית שבירושלים ולא באחת מבירותיה של מערב־אירופה.

משפּרצה המלחמה חדלו ההמחאות. הלכתי אל משרד־הגיוס ואש־נקם יוקדת בעצמותי. לאחר שנפסלתי התהלכתי בחוצות ירושלים, קיבתי ריקה ממזון ובכיסי אין אפילו פרוטה אחת.

ואז פגשתי את יהושע שריג. שלא כדרכו לבוש היה חליפה נאה, ענוב עניב, ושערו הפרוע כבוש כהלכה ומסורק למשעי. בשל השינוי שחל במראהו לא הכרתיו, ואילו הוא, אף שקצר־רואי היה ומעולם לא הקדים שלום לבריות, הוא הכירני וקראני בשמי.

‘יהושע?’ תמהתי.

בן־עירי היה יהושע שריג אבל אני לא התוודעתי אליו אלא על הר־הצופים. יהושע שריג נמנה עם אותם תלמידים שמצאו פרנסתם בעבודה שחורה, בבניין או בכביש, והיו מתפרצים אל אולם־ההרצאות לבושים בגדי־עבודה, שהזפת ואבק־החצץ שיוו להם הוד והדר מהודם והדרם של הימים ההם. ומתפרצים היו בלבוש זה אל אולם־ההרצאות במקצת משום שלא נותר להם זמן להחליף בגדיהם ולהתקלח בין גמר העבודה לבין תחילת ההרצאה ובמקצת בשל אותו ההוד וההדר שהוזכרו לעיל. אפילו באותם ימים היו תלמידים אלה מיעוט, ויהושע היה אחד המעטים, ואילו באספות הכלליות של הסתדרות־הסטודנטים היה יחיד־במינו. עולה היה על הבימה לבוש חולצה רוסית רקומה ומכנסיים שחורים, מטלטל בלוריתו הפרועה ופורץ בזעקה אדירת־אימים על הפשיזם היהודי, הפאודליזם הערבי או מלחמת־האזרחים בספרד, וכיוצא באלה נושאים שהסתדרות־הסטודנטים באוניברסיטה העברית בירושלים ראתה לה משום־מה לחובה לענות בהם.

מיד היו היצרים מתלַבּים, קמה מהומה, האולם כולו מתפקע מצריחות, כיסאות מתעופפים באוויר, והאספה מסתיימת ללא קבלת החלטה על פשיזם יהודי, פאודליזם ערבי ומלחמת־האזרחים בספרד.

עתה לטשתי עיני עליו והייתי תוהה על מראהו. יהושע הרגיש בתמיהתי. ‘ככה זה’, הפטיר ונתחייך. היטיב עניבתו, שלה מכיסו מסרק אדמדם ונעצוֹ בשערותיו.

אף אני התחייכתי.

‘מצחיק?’ שאל יהושע.

‘מאוד’, עניתי.

‘רוצה לשתות קפה?’

‘כן’.

נכנסו לבית־קפה. יהושע הזמין קפה ועוגות. כל אותה שעה לא סר החיוך משׂפתיו. בעיניו, עיני התכלת שבּהירוּתן בלטה במיוחד בשל שערו השחור, נצנץ לגלוג. אפשר שלגלג על עצמו ואפשר שלגלג עלי. שנינו ראויים היינו ללגלוג: הוא בשל גלגולו החדש, ואני בשל הרעבתנות שבּה עשיתי כלה בעוגות.

הוא לא אכל עוגות, נעץ בזווית פיו סיגריה אנגלית משובּחת, שָאף את עשנה ולגם מן הקפה. משסיים שלה מכיס מקטרונו חבילה של לירות – לירות ירקרקות מימי המנדט – קרא למגישה ושילם לה.

ראיתי את הלירות ונשימתי נעצרה. בלעתי את הרוק שנצטבר בפי אף שכּבר לא הייתי רעב, ושאלתי:

‘תוכל להלוות לי לירה אחת?’

תפס באצבעו ובאגוּדלו לירה אחת מן הרבות, צבטָהּ וחילצָהּ מתוך החבילה. בעודו מחזיק בקצהָ, הושיטה אלי.

נטלתי את הלירה ואמרתי:

‘אני אחזיר לך’.

‘תחזיר כשיהיה לך’, הפטיר כלאחר־פה, בירכני לשלום ויצא מן הקפה.

נשארתי יושב ליד השולחן ובידי העוגה הרביעית. מבעד לחלון הסמוך עקבתי אחרי גבו של יהושע וראיתי כי המקטורן שעליו מתוח יתר על המידה ואינו הולם את גזרתו.

‘החליפה אינה חליפתו’, חלף הרהור במוחי. ‘והכסף?’

עד היום הזה איני יודע מהיכן באו לו חליפתו וכספו. מכל־מקום, לא לפני כן ולא לאחר־מכן לא ראיתיו לבוש כך או מוציא כסף רב מכיסו. לאמִתוֹ של דבר, לא ראיתיו לאחר־מכן אלא שלוש פעמים בלבד. ואין תמה בדבר: לימים נודע לי כי התגייס לצבא הבריטי ושירת בבריגדה. לאחר־מכן שינה משום־מה את אמונותיו ודעותיו והצטרף ספק לאצ“ל ספק ללח”י. באחת הפעולות נפצע. אחר־כך נאסר, הוגלה והיה כלוא באחד המחנות באפריקה עד קום המדינה. ואילו אני… חיי זרמו באפיק אחר לגמרי.

ג

אכן, חיי זרמו באפיק אחר לגמרי. אפילו חסידיה המובהקים של תורת הבחירה החופשית לא יוכלו לטעון לגבי כי אני הוא שבחרתי באפיק זה. לאמִתו של דבר, אף לא הועמדתי בפני בחירה והדברים נתגלגלו מאליהם. כּיוון שפּרטי הדברים אין להם שייכות ישירה לסיפורי, לא אעמוד כאן אלא על מהלך העניינים בכללותו.

בעצם הימים ההם, כשהפרוטה לא היתה מצויה בכיסי, בא אלי מי שבא והציע לי שאחתום את שמי על מסמך שעיקרו עסקת צמיגים בין מפעל פלוני לבין רשות ממשלתית מסוימת. תמורת החתימה הציע לי סכום כסף, שבּימים ההם היה סכום דמיוני בעיני. אותה שעה לא ירדתי לעומקה של העסקה ונשגב היה מבינתי על שום מה מציעים לי טבין ותקילין בעד חתימתי העלובה. עכשיו שנהיר לי טיבה של העסקה ומבין אני את פשרה של הצעת הכסף תמורת החתימה, איני סבור שכּדאי לטרוח ולהבהיר לקורא דברים שיש בהם טעם־לפגם. על־כל־פנים, חתמתי את שמי וקיבלתי את סכום הכסף שהיה, כאמור, דמיוני בעיני בימים ההם. לא יצאו ימים מעטים ופנה אלי אדם שני, שיעצני ואף שידלני למסור את מחצית הסכום לאדם שלישי – ברנש גוץ ושחרחר ששׂפמו מסולסל ועיניו מבהיקות. האדם השני הוכיח לי באותות ובמופתים כי הגוץ המשׂופם עתיד להחזיר לי סכום גדול פי ארבעה מזה שאתן לו, ואילו בידי ימעט הכסף, הן בשל האינפלציה והן בשל בזבזנותי, עד שיימס כליל. בלב כבד הפקדתי את הכסף בידי האדם השלישי, ולתימהוני הרב קיבלתי לאחר כשלושה חדשים סכום גדול פי־ארבעה. עד־מהרה נמצאתי יושב במשרד, שנשכר באחד מבנייניה הגדולים של ירושלים, ומשוחח בטלפון עם אנשי־עסקים, יהודים וערבים, ארמנים ויוונים, אנגלים ואפילו כמה אמריקנים, ובעיקר עם פקידי־ממשלה וקציני־צבא בכירים. ממולי ישב הגוץ ומשמאלי נערה בהירת־שׂער ועצובת־מבט, שתקתקה במכונת־כתיבה. ספק בחלום ספק בהקיץ הייתי מכתיב לה צרור של מכתבים, נוקב מספרים בעלי כך־וכך אפסים וחותם על המחאות, על שטרות ועל חוזים.

למי הייתי דומה? לפרש שמימיו לא רכב על סוס לפני כן והנה דוהר הוא על סוס אביר וכל עצמו תוהה ומשתאה כיצד שולט הוא בסוסו, מחזיק מעמד ואינו נופל מעל האוכף. הרוח נושבת בפניו, פורעת את שערו אך יֵצר טמיר, שלא ידעוֹ מימיו, מזרזו, ממריצוֹ, משַסהוּ, והוא מדרבן את הסוס ומדהירוֹ הלאה, הלאה…

אם אני בא להאריך בפרטי פירושה של אלגוריה זו לעולם לא יהיה לדבר סוף, שהרי לא יום כי אם עשרים־ושתיים שנה, עשרים־ושתיים שנים תמימות, דהרתי על סוס המסחר ורוח־העיוועים של רווחים ורווחי־רווחים מסכה בי שיכּרון, טיפחה על נפשי ופרעה את חיי.

ביום שהגיעה הדהירה לקצָהּ – ושוב לא מתוך בחירה חופשית כי אם על־פי צו הגורל, כפי שעוד יסופר – לא ערכתי מאזן, כי את המאזן עורך אני לאחד באפריל והדבר אירע בעשרה באוגוסט. אך אילו ערכתיו מובטח אני שהיה מראה על נכסים ששוויים מסתכם בכמה וכמה מאות־אלפי לירות: מגרשים ובתים, מחסנים וחנויות, מניות ואיגרות־חוב. ומחוץ למאזן: חווילה נאה באחד מפרווריה המכובדים של תל־אביב, רהיטי הדר ומכונית פאר, ספריית־ענק שבּעיקר שימשה מקור התפעלות לאורחים שאינם נמנים עם אנשי־רוח ומקור קנאה לאורחים אנשי־רוח; איני סבור כי נועד לה גם שימוש נוסף, אלא אם כן נשתנו עכשיו פני הדברים. מטעמים שלא כאן המקום לפרטם נרשמו רוב הנכסים על שמה של אשתי, היא־היא הנערה לשעבר שאי־פעם ישבה על־ידי במשרד ושמרה עד היום הזה על שערה הבהיר ועל מבטה העצוב.

ד

כבר אמרתי כי מן היום שלוויתי מיהושע שריג את הלירה הירקרקת מימי המנדט לא ראיתיו אלא שלוש פעמים בלבד. ככל קביעת־עובדות פסקנית אף קביעה זו אמת היא ואינה אמת בעת־ובעונה־אחת. אמת, משום שאמנם עד ליום שבּו הועמדתי לדין בעוון ניסיון לרצח לא ראיתיו אלא שלוש פעמים בלבד. אינה אמת, משום שמאז הועמדתי לדין זכיתי לראותו כמה וכמה פעמים. שכּן יהושע שריג הוא ולא אחר, היה העד הראשי במשפטי ועדותו הכריעה את הכף לרעתי. היתה זו עדות ברורה ומשכנעת, ואפילו עורך־הדין שלי – בחור ממולח, בקיא בחוקים וטכססן מעולה בקרב־שׂפתיים – לא עלה בידו לערערה אף־כהוא־זה באש צולבת של חקירה נגדית נמרצת ורבת־כישרון. מה שאין כן אשתי, שעדותה היתה מגומגמת, מלאה סתירות וניגודים, ולולא דבריו המיושבים והמדויקים של שריג מובטח אני כי עורך־הדין שלי היה משכיל להביא את השופטים לידי כּך שיזכּוני על־סמך הנאה מן הספק, אף שאני כשלעצמי אדישותי בבית־המשפט היתה גלויה לעין עד כדי כך שאותו עורך־דין האשימני בשיתוף־פעולה עם התביעה.

אדישות זו לגורלי שלי, אדישות המגעת לכדי רפיון־חושים, פשטה בי בבת־אחת ברגע שנאסרתי ולא סרה ממני עד היום הזה. אולי אין זו אלא תגובה חריפה על המתח העצום שהייתי שרוי בו כעשרים־ושתים שנה, זה מתח הפּעילוּת המתמדת של איש־עסקים שהגורל כפה עלי. אפשר שכל אותן עשרים־ושתים שנה תר לו מתח זה פורקן, ומשהגיעה השעה נתהווה הקֶצֶר, נשרפו פקקיו של שעון־החשמל והשתררה חשכה. שמא כל אותן שנים נכספתי לפורקן זה ונפשי ערגה אליו בלא־יודעין?

ועתה טוב לי ברִגעוֹני ובאדישותי. גדולה מזו: טוב היה לי אפילו בשבתי על ספסל־הנאשמים. יש שעקבתי במתיחות ובעניין אחרי ההתנצחות המרתקת שבין התובע לבין הסנגור, ואולם רק כאחד מן הקהל הרב ולא כמי שבּנפשו הדבר; כקורא סיפור־בלשים ולא כגיבור־עלילתו. אפילו ביהושע שריג הייתי מביט בשוויון־נפש מוחלט. משום כך מוצדקת קצת קביעתי שלמעלה, שלא ראיתיו אלא שלוש פעמים בלבד. אינה דומה ראִייה לראִייה. אם הראִייה היא תהליך פיסיולוגי־אופּטי בלבד, מודה אני כי ראיתיו גם בבית־המשפט; אך אם הראִייה היא גם תהליך פסיכולוגי, הרי עיקוּבי אחריו בבית־המשפט אינו בגדר ראִייה כל־עיקר, מה שאין כן שלוש הראִיות שקדמו להעמדתי־לדין. הללו היו ראִיות של ממש, ראִיות שלא בעיני־בשר בלבד.

בפעם הראשונה ראיתיו באחד ממשרדי הממשלה בירושלים. נכנסתי ביעף לאותו משרד לקבל אינפורמציה מסוימת מתוך אחד התיקים השמורים בו. בהול הייתי כמימים ימימה. עתה־זה הגעתי לירושלים לאחר שהספקתי כבר לקיים שלוש פגישות בתל־אביב. בעצם היום ההוא צפויות היו לי עוד שלוש פגישות, שתיים בירושלים ואחת בתל־אביב, ושלושתן כרוכות בחוזה שהיה עשוי להכניס לי רווחים ניכרים אם ייחתם באותו יום – והפסדים ניכרים אם ייחתם למחרת היום.

זינקתי אל הדלפק שמאחריו ישב הפקיד הממונה על מתן התיקים, שבאחד מהם היתה חבויה האינפורמציה הדרושה לי. ביקשתיו שיגיש לי את התיק. לא היתה שהות בידי להתבונן בפרצופו של הפקיד, לפיכך לא נצטייר דיוקנו בעיני, פרט לעטרת זקנקן שחור שהקיפה את סנטרו ולחייו והתלכדה עם רקותיו, אשר השׂיבה כבר הנצה בהן. דומה היה כי מן החרדים הוא.

‘ידוע לך מספר התיק, אדוני?’ שאלני.

‘לא’, השיבותי בלי שאביט בו.

‘אם כן, יואיל־נא אדוני לחפש את המספר בכרטסת הרצועות הצמודה אל הקיר שמנגד’.

לכאורה אדיב מאוד היה הפקיד, אך אי־שם במעמקים נשתמע בקולו צליל של לגלוג. מכל־מקום, כך נדמה לי.

אם בשל צליל זה – אמיתי או מדומה – ואם בשל העובדה שנגזר עלי לבטל זמני, נתמלאתי חֵמה. כבשתי את כעסי, קרבתי אל כרטסת הרצועות הצמודה אל הקיר שמנגד, וחיפשתי בה את מספר התיק הדרוש לי. לאחר שעה ארוכה למדי, ועל־כל־פנים ארוכה מזו שהייתי מוכן להקציב לכך – מצאתי את המספר המבוקש, רשמתיו על פתק ומסרתי את הפתק לפקיד. משום־מה נמנעתי מלהביט בפניו, ואף־על־פי־כן חשתי כי עיניו סוקרות אותי בעצבות לגלגנית.

מבעד לאשנבו הושיט לי שובר ואמר:

‘עליך לשלם שישים אגורות בקופה’.

‘האם לא אוכל לשלם לך?’

‘לא. הואל־נא להביא קבלה מן הקופה, ואז תקבל את התיק’.

הלכתי לקופה ועמדתי בתור. לאחר שעה ארוכה למדי, ועל־כל־פנים ארוכה מזו שהייתי מוכן להקציב לכך, חזרתי אל האשנב והושטתי לפּקיד את הקבלה. הוא הפטיר ‘רגע אחד’ חפוז, והסתלק.

עברו כמה רגעים שלא היה להם סוף. פסעתי הלוך ושוב בחדר קבלת הקהל, הדלקתי סיגריה בבדל קודמתה, ולאחר היסוסים רבים הצצתי בשעוני. היסוסי נבעו מן החשש שהצצה בשעון תגביר את רוגזי ותעלה את חמתי עד־להשחית. ואכן, היה צידוק לחשש זה. נתברר כי השעה שנקבעה לפגישתי הראשונה בירושלים כבר חלפה. הפקיד לא חזר עוד אל אשנבו. ניגשתי אל פקיד אחר וביקשתיו שירשני לטלפן למקום מסוים, שבּו מחכים לי. סח לי הפקיד כי הקהל אינו רשאי לטלפן מן המשרד. לאחר שהבעתי את נכונותי לשלם בעד השיחה, יעצני לגשת אל המנהל. הלכתי אל המנהל ונתקלתי במזכירתו. אמרה לי שהמנהל בישיבה, ואין סיכוי שיתפנה בקרוב.

חזרתי אל הדלפק. עטרת הזקן נשקפה מבעד לאשנב. היא, כלומר העטרת (משום־מה עדיין לא הישרתי מבטי בפניו של אותו פקיד), אמרה:

‘התיק אינו במקומו’.

‘מה פירוש’?

‘הוא בטיפול’.

‘מתי אוכל לקבלו’.

‘אולי מחר’.

‘אבל הענין דחוף ביותר!’ רטט קולי ברוגז מאוּפּק.

‘אני מצטער’.

עתה פקעה סבלנותי. סוף־סוף נעצתי מבט מישיר ונוקב בפניו של המזוקן מן החרדים, הנפתי ידי להלום באגרופי על הדלפק ופערתי את פי כדי שיפרוץ מתוכו כל מה שנצטבר בקרבי. ואולם הפורקן אדיר־האימים לא בא. פי נשאר פעור, זרועי נטויה ואגרופי קמוץ. לפתע נתגלה לי כי פקיד־האשנב העלוב, הזלדקן ‘מן החרדים’, אינו אלא יהושע שריג הוא ולא אחר. זיק ירקרק התנצנץ בעיניו, ירקרק כאותה הלירה מימי המנדט שלוויתי ממנו עם פרוץ המלחמה, כשעדיין לא הייתי איש־עסקים עתיר־נכסים ויהושע שגיא לא היה פקיד־אשנב באחד ממשרדיה של מדינת־ישראל.

יש שאנו עושים מעשים שאין להם כל הסבר סיבתי ואין להם כל משמעות מתקבלת־על־הדעת אלא לאורו של העתיד. דומה כי כוחות עליונים או תחתונים שמחוץ לאדם הם שמכוונים את מעשיו וקובעים את התנהגותו ברגעים מסוימים, שלאחר זמן מתברר כי רגעים מכריעים היו.

לכאורה חייב הייתי באותו מעמד להושיט ידי ליהושע, לפתוח בשיחה עמו, להזמינו אל ביתי ולגמול לו עשרת מונים על החסד אשר עשה עמי. ואילו אני לא כך נהגתי. אמנם רוגז הייתי וחמתי בערה בי, ומתוך שהייתי רוגז וחמתי בערה בי שיקעתי ידי בכיסי כדי לשלוף מתוכו את ארנקי ולהטיח לירה אחת בפרצופו של יהושע שריג. ואולם בו־ברגע זכרתי כי הלירה הישראלית אינה הלירה מימי המנדט. כאדם המצוי, סוף־סוף, בענייני כספים, עשיתי חישוב־בזק והגעתי לידי מסקנה כי ערכה של לירה מימי המנדט שווה לעשרים לירות ישראליות. מיד גמרתי אומר להטיח בפרצופו עשרים לירות ישראליות – עשרים הטחות בזו אחר זו. ואולם עשרים לירות בודדות לא נמצאו בארנקי, ולהטיח שתי עשיריות או המחאה אחת פירושו להנמיך את רמת ההצגה ולחבל בדרמטיוּת של ההפגנה, ומכל־מקום שתי הטחות או הטחה אחת לא היו יכולות לשמש פורקן למתח העצום שהעיק על חזי עד לכאב.

לא שליתי את הארנק. שנייה אחת נתבזקה אי־שם בתוך־תוכי תקווה קלושה, תוחלת־מה, שמא יפנה הוא אלי ראשון, יושיט לי את ידו ויאמר: ‘שלום, צבי, האם לא הכרתני?’ אך הוא לא עשה כן, אף לא ניסה לעשות כן, על־כל־פנים לא באותה שנייה שבה ציפיתי וייחלתי למעשה זה. ויותר משנייה לא היה סיפק בידי לייחל ולצפות. לפגישה הראשונה כבר איחרתי. ספק היה אם יעלה בידי להגיע לפחות לסיומה. הייתי עלול להחמיץ גם את הפגישה השנייה. החוזה שעתיד הייתי לחתום עליו, כדאיותו היתה תלויה במידה רבה בתוצאות שתי הפגישות הללו וכן באינפורמציה הגנוזה בתיק, שלא זכיתי לקבלו באשמתו של יהושע שריג. בתפנית חדה פניתי לו עורף ויצאתי החוצה.

בלילה נדדה שנתי מעיני על אף מנת כדורי־השינה שספגתי כמדי לילה בלילה. לאמתו של דבר לא היתה כל סיבה לנדודי־שינה אלה. היום הסתיים בכי־טוב. החוזה נחתם במועדו, ואם לא תוטל פצצת־אטום הרי הרווחים הצפויים לי ממנו כמונחים בקופסה. את האינפורמציה שהיתה דרושה לי שאבתי ממקורות אחרים ולאו דווקא מתוך התיק האומלל שבּעטיוֹ נזדמנתי במחיצתו של שריג. הגעתי בעוד־מועד לפּגישה השנייה בירושלים, ואילו הפגישה הראשונה נתברר שנדחתה לשבוע הבא בשל מחלתו של אחד המשתתפים.

אדם שראה ברכה בעמלו ביום, בנוהג שבעולם ישן הוא שנת־צדיקים בלילה. אבל אני לא עצמתי עין עד לאשמורת הבוקר. ובאותם רגעים מעטים שעצמתין ניצבה לפני דמותו של שריג. שריג המרעיש את אמות־הסיפים באספות הכלליות של הסתדרות הסטודנטים. שריג המגונדר, שחליפתו צרה עליו ובידו חבילת לירות מימי המנדט. שריג הלוחם בגרמנים בשורות הבריגדה. שריג המפוצץ בנייני משטרה. שריג הזלדקן מאחרי האשנב.

השחר עלה ואני נרדמתי. בחלומי ראיתי זיקית. הזיקית חשה אלי להרע לי ותוך כדי זחילה החליפה גוונים מכל צבעי הקשת. הבא להורגך השכם להורגו – דרכתי על הזיקית ורמסתיה. כשהגבהתי את כף־רגלי שטוחה היתה על הקרקע לירה ירקרקת מימי המנדט.

ה

באחד הימים הוכרז על תכנית כלכלית חדשה. ככל תכנית כלכלית אף זו הגשימה את מימרתו המפורסמת של ישו הנוצרי: ‘מי שיש לו, נתוֹן יינתן לו, ואף יעדיף, ומי שאין לו אף מה שיש לו יוּקח מנו’.

משנתברר לי למעלה מכל ספק כי התכנית החדשה היתה לי לחסד ולא לשבט, ראיתי צורך לציין מאורע זה בבילוי מיוחד־במינו. אני לבשתי את חליפתי החגיגית, רעייתי עדתה את עדייה, ואנו הלכנו למועדון־לילה.

לגמנו שמפניה, אכלנו ביצי־דגים שחורות, רקדנו לצלילי תזמורת ג’ז והיינו צופים בתכנית קלוקלת, שאין כדאי להזכירה, פרט למופע אחד שהיה בה: פזמונים אקטואליים, מנגינה ומלים – יהושע שריג בביצועו של המחבר־המלחין עצמו.

אחד הפזמונים האקטואליים הללו זכור לי ברובּו עד היום הזה. אולי משום שהמלחין־המחבר־המבצע מבטו היה נעוץ בעיני ורק בעיני כל אותו פרק־זמן שהיו מילות הזמן האווילי ניתקות מפיו.

והרי כמה בתים מתוך אותה יצירה מפוארת של אמנות הפיוט:

נָרִים אֶת הַקּוֹל וְנָשִׁירָה,

נִפְתַּח אֶת הַפֶּה, נְזַמֵּר.

נַקְדִישָׁה שִׁיר־זֶמֶר לַלִּירָה.

אוֹתָהּ נְרוֹמֵם, נְפָאֵר.

פָּקִיד מֶמְשַׁלְתִּי דַל מַשְׂכֹּרֶת

עוֹגֵב עַל קְסָמֶיהָ בַּלָּאט,

בְּרֹב אֲנָחָה הוּא יִזְכֹּר אֶת

הַזְּמָן שֶׁהָיְתָה לוֹ בַּיָּד.

עַל כֵּן שִׁירָתֵנוּ הִיא לִירִית

כְּשִיחַ שֶׁל מֶלֶךְ זָקֵן

אֲשֶׁר בְּלִי טְרָגֶדְיָה שֶׁקְסְפִּירִית

נִשְׁאַר דֵּי עָלוּב וּמִסְכֵּן.

הַלִּירָה הַזֹּאת הַמְּמֹרֶטֶת

הָיְתָה כְּבַת־מֶּלֶךְ גֵּאָה,

וְיֵשׁ שֶׁשָּׁנִים מִתּוֹךְ רֶטֶט

לַשָּׁוְא נְצַפֶּה לְבוֹאָהּ.

מבטו של שריג היה נעוץ, כאמוּר, בעיני. לשווא ניסיתי לחפש בעיניו את הזיק הירקרק; המבט היה אטום, עכור, דלוח. אולי משום כך לא עורר הפעם את רוגזי, חרף הרמזים השקופים שבּפזמונו. ניתנה האמת להיאמר: תמיהה רבה תמהתי על פזמונו. הן אי־אפשר שלכבודי חיבר אבר מדולדל זה, שהרי בשום־פנים־ואופן לא היה יכול לדעת על כוונתי לבלות ערב זה במועדון־לילה, ודווקא באותו מועדון־לילה שבו מופיע יהושע שריג.

על־כל־פנים, לא רוגז עורר בי הפעם כי אם שאט־נפש. בן־גילי היה, ובאותם הימים סיימתי את העשור הרביעי לחיי. מכאן שגם הוא סיים את העשור הרביעי לחייו. עברוֹ היה מפואר מעברי. אותו שריג שבנעוריו היה חוצב להבות־אש ואחר־כך הצטיין בקרבות בחזית והטיל אימתו על הבריטים בארץ, פיזם עתה בגרון ניחר תִפלוּת רדוּדה ואצבעותיו רפרפו על מיתרי הגיטרה. לבוש היה חולצה אדומה ומכנסיים כחולים. זקנו היה עשוי כדרך זקניהם של הבּיטניקים. ברקותיו לא היה זכר לשׂיבה; אות הוא כי צבע את שערותיו, שהרי במו־עיני ראיתי את לובן צדעיו מאחרי האשנב באותו משרד ממשלתי.

בחילה פיסית, קבס ממש, שינק את גרוני.

אמרתי לאשתי:

‘נלך מכאן’.

‘מדוע?’ תמהה.

‘את נהנית?’ שאלתי.

‘כן’, השיבה.

קמתי. שליתי את ארנקי מכיסי והנחתיו על השולחן.

‘תיהני בלעדי’, אמרתי.

יצאתי החוצה, ישבתי במכוניתי והתנעתיה.

ו

לימים העירה לי אשתי, בצדק:

‘אתה הופך להיות פקעת־עצבים’.

הכלכלנים, הסטטיסטיקאים והסוציולוגים טוענים כי רוֹב־רובּה של האנושוּת נאבק על פת־לחם. אני השתייכתי למיעוט. כעשרים־ושתים שנה עבד מוחי קדחתנית כדי להפוך הון קטן להון גדול והון גדול להון יותר גדול. מאמצי הוכתרו בהצלחה ועסקי פרחו, אולם דומה היה כי אני החילותי לקמול.

כשנתיים ימים דוּבּר ביני לבין אשתי על טיול באירופה, אך כל אותו זמן לא נסתייע הדבר. כל־אימת שהיינו מוכנים־ומזומנים לצאת את הארץ היתה – מעשה־שטן – מזדמנת לי עִסקה כדאית, ומיד היה נדמה לי כי החיים והמוות ביד העסקה. גורלי נתון על כף־המאזניים, ועולמי ייחרב אם אַרפּה ולוּ אך לרגע אחד את מושכות פעילותי.

ואולם בסופו של דבר נכנעתי. בעזרת ידידי המומחים לטיולים – ומי מידידי לא עבר בשנים האחרונות את אירופה לאורכה ולרוחבה? – ערכתי שתי תכניות נפרדות: האחת לדרומה של אירופה (יוון, איטליה, ספרד, צרפת) והשנייה לצפונה (הולנד, גרמניה והארצות הסקנדינביות), ונוסף על אלה טיול מיוחד באיים הבריטיים ושהִייָה ממושכת בלונדון בכלל זה. התקשרתי אל משרד־נסיעות והזמנתי כרטיסים ומקומות במטוסים ובאוניות. לאחר שביצעתי את כל הפעולות הללו הייתי מוכן־ומזומן להפתיע את אשתי. אותו יום ישבתי ליד הגה מכוניתי ושיוויתי לעיני את פניה הקורנים של רעייתי לשמע הבשורה שבפי.

לתמהוני הרב נחלתי אכזבה. פרשׂתי את תכניותי לפני רעייתי ופניה לא זו בלבד שלא קרנו, אלא, אדרבה, נתעממו וכבו. שעה ארוכה שתקה ולא הגיבה כלל, ומשחשה כי השתיקה הופכת למועקה פתחה ואמרה:

‘כל זה טוב ויפה, אבל שוב אתה הורג את עצמך’.

‘זוהי תכנית הכרוכה במאמץ ובמתח, ואילו אתה למנוחה אתה זקוק. לעבור את כל אירופה בחדשיים ימים הרי זה ההיפך ממנוחה. לאט לך. מוטב שניסע תחילה לבית־הבראה צנוע על שפת־הים. מקום רגוע שאין בו סוחרים, אנשי־עסקים, תעשיינים. מקום שפועלים, פקידים ומורים רובצים בו בכיסאות־נוח וקוראים בספרים. בית־הבראה כזה תהיה לו השפעה ברוכה עליך’.

מה אומַר ומה אדבר? היו אלה דברים של טעם.

‘ואת מוכנה לוותר על אירופה?’ שאלתיה.

‘לפי שעה, כן’, ענתה בטוחות.

רחוק אני מלהיות רגשני, אבל הפעם מלאו עיני דמעות. נישקתי לאשתי ובו־במקום טילפנתי אל משרד־הנסיעות וביטלתי את הזמנותי. כעבור שבוע יצאנו אל בית־הבראה צנוע על גבעה נאה הנשקפת אל הים.

ספק אם בכל העולם כולו נמצא מקום שקט ומשקיט, רגוע ומרגיע כבית־הבראה מקסים זה. עיקר קסמו של המקום חורשת־אורנים. בחורשה זו ביליתי את ימי שקוּע בכיסא־נוח, עיני נעוצות בפיסות תכלת ביום ובכוכבים בלילה, ומוחי פנוי מכל צל של הרהור או מחשבה. שבוע תמים לא הטרידוני ממשרדי אלא שתי פעמים בלבד, ואפילו עובדה זו לא הדאיגתנו הפעם – עד כדי כך הגיעו הדברים. וכשיום אחד הוזמנו אמנים והוכרז על ערב־בידור, גם אז לא זזתי מכיסא־הנוח. אדרבה, העברתיו לפינה מרוחקת של החורשה, שלא יגיעו לאוזני קולותיהם של הבדרנים, וחזיתי בכוכבים עד לשעה מאוחרת בלילה.

בשעה מאוחרת בלילה שמעתי קול צעדים הולכים וקרבים אלי. כעבור זמן־מה נדמו הצעדים ונשמע רשרוש. לבסוף נדם גם הרשרוש.

עברה שעה ארוכה עד שקולו של יהושע שריג, לא הקול אשר הרעיש את הבניינים שבהם התקיימו אספות הסתדרות־הסטודנטים בשנות־השלושים, כי אם הקול של פזמונאי צרוד, הסוחט זמן תפל מגרון ניחר ומנסה לפרוט על מיתרי גיטרה – כן, קולו של יהושע שריג נשמע בבירור בתוך הדממה:

‘נוצרתי לומר מילה חדשה לאנושות’.

ושוב חזרה הדממה כשהיתה, אך הפעם הופרה בלחשים. ומתוך הלחשים נזדקר קולה של אשתי, קול חנוק, קול של היסטריה מאופקת:

'הוא חושב רק על כסף, על כסף, על כסף. לא מעניין אותו שום דבר חוץ מכסף. ואילו יהושע שריג נוצר כדי לומר מילה חדשה לאנושות.

ז

מאחר שזכרוני נמנע בעקשנות מלאצור בקרבו כל מה שאירע לאחר־מכן, מוטב שאזדקק לתיאור הדברים כפי שהוא מופיע בפסק־הדין של בית־המשפט המחוזי, וזה לשון פסיק־הדין:

מן העדויות ששמענו מצטיירת לפנינו תמונה שלמה, ואנו רשאים לקבוע כמעט בוודאות כי סדר המאורעות היה כדלקמן:

א) הנאשם, צבי הוכלברגר, עקב אחרי אשתו שטיילה בחורשה בחברתו של מר שריג.

ב) בשיחה ידידותית עם מר שריג מתחה הגברת הוכלברגר ביקורת מתונה על להיטותו של בעלה אחר כסף.

ג) הנאשם הגיח מאחרי אחד העצים ופרץ בצעקה היסטרית: ‘אַת! את אשמה בכּל! רק בגללך אני חושב על כסף!’

ד) לאחר שהנאשם חזר שלוש פעמים על קריאתו (‘רק בגללך, רק בגללך, רק בגללך!’… ‘על כסף, על כסף, על כסף!’), הסתער על אשתו וניסה לחונקה.

ה) מר שריג חש לעזרתה, ואחרי מאבק ממושך עלה בידו להנחית על הנאשם מהלומה כבדה שגרמה לו התעלפות.

נוסף על עדותו של מר שריג הנאמנה עלינו, מצאנו עדות מסייעת:

1) בדבריהם של כמה מן המבריאים, ששמעו בחדריהם את צעקותיה של הגברת הוכלברגר.

2) בפסים כחולים שהוטבעו בצווארה של הגברת הוכלברגר, אשר על־פי עדותו של מומחה־משטרה היו סימני אצבעות שבאו במגע תוקפני עם הצוואר.

3) בעצם העובדה שהנאשם, אף כי לא הודה בפה מלא, לא ניסה להכחיש את כל האמור לעיל, אף לא לתאר את הדברים אחרת.

אמת נכון הדבר: לא הכחשתי ואף לא ניסיתי לתאר אחרת את מהלך הדברים, וזאת מכמה וכמה טעמים. ראשית, משום שהדברים לא נשתמרו בזכרוני. כל מה שזכור לי הוא שאחרי קריאתה של אשתי (ולא שלי): ‘על כסף, על כסף, על כסף!’ אירע כמעין ליקוי־חמה בראשי ולאחר־מכן נמצאתי שכוב במיטה, ראשי חבוש (כפי הנראה בגלל המהלומה ששריג הנחית עלי), והרופא מטפל בו. ושנית, בשל אותה אדישות, ושמא מוטב שאומַר שלווה (שהרי חכמי תורת־הנפש מגדירים משום־מה את האדישות כמושג שלילי ואת השלווה כמושג חיובי, אף כי כשאני לעצמי אינני מבחין ביניהן), בשל אותה שלווה גדולה שהשׂתררה בי מיום שנאסרתי (ביתר־דיוק: כשבוע ימים לפני היאסרי, מיום שבאתי לבית־ההבראה) והיא שׁוֹרה עלי עד עצם היום הזה.

שלווה זו היא שאפשרה לי לעקוב אחרי המשפט כצופה מן הקהל ולא כצד המעורב בדבר, והיא שמנעה ממני להעלות על דל־שפתי כמה וכמה תמיהות שנתעוררו בי במהלך המשפט.

תמיהה ראשונה תמהתי על הצעקה שפרצה כביכול מפי. אולי באותו רגע איבדתי את עשתנותי, שאם לא כן נבצר ממני להבין כיצד ועל שום מה הטחתי כלפי אשתי לשעבר האשמות שאינן צודקות ושמעולם לא עלו על דעתי. ניתנה האמת להיאמר: מימיה לא המריצתני אשתי לצבּור הון ולא תבעה ממני עשירוּת ומותרות. אדרבה, יש שהיתה מנסה לשווא לעוצרני בדהרתי אחר הרווחים.

תמיהתי השנייה היא עניין האצבעות. כל ימי חיי לא גיליתי נטיות לאלימוּת פיזית, אף לא בשחר ילדותי, ואין צריך לומר שלא הצטיינתי בכוח גופני. מבחינה גופנית היתה אשתי חזקה ממני, הן בשל בריאותה, שהיתה ללא פגם, והן בשל גילה ובשל להיטותה אחרי ספורט והתעמלות. לפיכך מרשה אני לעצמי להעלות את הסברה כי לוּ באמת ניסיתי לחונקה לא היתה זקוקה לעזרתו של שריג כדי לגבור עלי ‘אחרי מאבק ממושך’. על־כל־פנים, ספק הוא אם אצבעותי הקטנות והדקות – אותן אצבעות שעוד בימי־נעורי מנעו ממני, בחלישוּתן, להתקדם בפריטה על פסנתר, שכל־כך נעמה לי – יכולות היו להשאיר סימנים כה בולטים על צווארו של מישהו, ולתקופה כה ממושכת.

תהיינה תמיהותי אשר תהיינה, כיום מעיין אני בספרו של יהושע שריג שעשה רושם רב בעולם התרבותי כולו, ואל שלוותי כי רבה – שלווה שלא־מן־העולם־הזה – מיתוסף לוואי של סיפוק. מי יודע? אולי באמת נוצר יהושע שריג כדי לומר מילה חדשה לאנושות. ואם אמנם כן הוא הדבר, מיהו שימלאנו לבו להכחיש את העובדה כי תרמתי תרומה – ולאו דווקא צנועה – לאמירתה של המילה החדשה. ראשית, על שום הלירה הירקרקת, לירה מימי המנדט, שלוויתי ממנו בשעתו ולא החזרתיה לו עד היום הזה, שעל־ידי כך עוררתיו, לפי עניות־דעתי, להקים כל אותו בניין אָסוציאציות שאפשר לו לכתוב את ספרו המודרניסטי על הלירה ושׂריגיה. לירה זו, היא ולא אחרת, היתה כפורחת בדמיונו, העלתה ניצה ואשכלותיה הבשילו ענבי הגות. ושנית, על שום כל אותן רבבות הלירות שצברתי בעשרים־ושתיים מתוך ארבעים־וארבע שנות חיי, שבזכות כוח־הקנייה שלהן מבלה הוא עתה באירופה בחברתה של אשתי־לשעבר וקונה רשמים על האנושות כדי לעכלם ולהחזירם לאותה האנושות על מגש־הכסף הנושא את מילתו החדשה.

א

לא בפעם הראשונה חדרה ללבו של יעקב מארלין ההרגשה שכל המתרחש עתה כבר התרחש אי־פעם בחייו, והמצב שהוא שרוּי בו אינו אלא חזרה על מה שכבר היה. מתקבל יותר על הדעת שהפעם הזאת היתה הפעם האחרונה, שכן ישוב היה בכיסא נוח בצל צפצפה עתירת ענפים בפינת חצר מרובעת מוקפת חומה, שואף אל קרבו בחמדנות פרועה עשן סיגריה, וגבר גבה קומה ובריא בשר עומד עליו, משפיל ראשו על חזהו הדשן כשדי אשה ותוך כדי כך מכפיל את סנטרו ומנפנף בזרועותיו הגמלוניות, ממצמץ בעיניו ומנענע את לסתותיו כמי ששיניו עקורות והוא לועס בחניכיו את המילים הנולדות בגרונו – כל זאת כדי לשדל את יעקב שישליך את הסיגריה ממנו והלאה ולא ישוב לינוק אותה קטורת פגולים, לאחר שנגמל ממנה, וזה למעלה מעשרים שנה לא בא אל פיו קצהו של זנב סיגריה, שהרי אין לך דבר בעישון הפוגע בבריאותו של בשר ודם, מרעיל את נשמתו ובסופו של דבר מקפח את חייו.

ונדמה לו ליעקב שכל המעמד הזה אינו אלא כפיל, אם מותר לכנות בשם זה מעמד, וכבר נתקיים לפני עשרות שנים. לפני עשרות שנים ישוב היה בכיסא נוח, בחצר מרובעת, במרחק אלפי קילומטרים מחצר זו, ואדם מגושם כעין זה עמד עליו והטיף לו מה שהטיף. מה בעצם הטיף? האומנם כבר אז הטיף לו להתנזר מעישון?

לא ולא. זהות זו של מעמדות, שעשרות שנים מפרידות ביניהם, זהות חיצונית היתה. המהויות היו הפוכות, מעין בבואה בראי: השמאל הוא ימין והימין שמאל. והראי שמו זמן.

נער היה יעקב בימים ההם, ועדיין לא טעם טעמה של סיגריה. אדרבה, המגושם הוא שעישן – סיגר ארוך, עבה וריחני.

הגברתן העומד עליו עכשיו הריהו אח בבית החולים אשר בירושלים, שבו מאושפז יעקב בשל מחלת ריאות קשה. ואילו אותו מגושם כרסני שבראי הזמן היה בעליו של הבית, שבו התגוררה משפחתו של יעקב – אביו, אמו, אחותו והוא עצמו, כמובן – ולא רק של הבית הזה, כי אם של כל המִבנים אשר בחצר המרובעת שבאותה עיר בירכתי המזרח הרחוק. היו שטענו כי כל הבתים והחצרות אשר ברחוב ההוא שייכים לו, והנוטים לגוזמה הרחיבו את בעלותו על הרובע כולו. מכל מקום, לא היה צל של ספק שהאיש עתיר הנכסים עשיר מופלג היה, ולא אחת הרחיק נדוד לרגל עסקיו המסועפים ואפילו עד למערבה של אירופה הגיע – לא דבר של מה בכך בימים ההם למי שקבע את מושבו במזרחה של אסיה.

באביב של אותה שנה סיים יעקב את לימודיו בגימנסיה וגמר אומר להרחיב את ידיעותיו בלשונות העולם. עברית לימדו אביו מילדותו, אנגלית למד כשפה זרה בבית הספר הרוסי. עתה החליט ללמוד גם צרפתית.

הקיץ הצפוני היה בעיצומו. הצפצפה העבותה הצלה ברוחב לב על כיסא הנוח של יעקב, וריח ירקוּת עסיסית הרווה את האוויר: מעליו ניצב, כאמור, חריטון ולאדימירוביץ כַּגַנוֹב – זה שמו המלא של בעל הבית הענק.

אין לך שם רוסי סלאווי־ביזאנטיני מובהק יותר מחריטון, אלא שנושאו של השם היה יהודי דווקא. ולא רק במראהו, בתנועותיו, בגינוניו, במבטאו החסידי־ניגוני, כי אם גם בתודעתו הלאומית. מכריו היהודים קראוהו חצק’ל. אשר לשם האב ולאדימיר, הרי כל יהודי ידע שכך נהוג לקרוא ברוסית למי שקרוי ווֹלף באידיש וּזאב בעברית. ואילו כַּגנוֹב יסודו בכוהן, שהַהֵא שלו נהפכה לגימ’ל פשוט משום שהצליל ה’א אינו קיים בלשון הרוסית, ועל כן היינריך היינה נקרא בה גנריך גיינה והיטלר, להבדיל אלף הבדלות, גיטלר. אין ספק שחצק’ל כוהן נזקק לשילוש הרוסי דלעיל לא בשל נטיותיו להתבוללות, אלא משום שהיה בכך כדי להקל על מגעיו עם גויים שונים ומשונים בעסקיו ובעסקאותיו החובקים זרועות עולם.

דבר זה נתברר לו ליעקב בוודאות מוחלטת משנטל בעל הבית מידיו – במחווה אפוטרופסית של שְׂבַע־ימים בעל ניסיון לעומת אפרוח בן יומו, שזה עתה הבקיע את קליפתו – את החוברת ‘צרפתית בלי עזרת מורה’, דפדף בה שניות מספר והטילה על ברכיו של יעקב בארשת בוז ובלוויית קריאת ביטול:

– שפות לועזיות, אַ?

– מה רע בכך? – התריס יעקב לעומתו בתרעומת כֵּנָה.

– אין רע, אבל גם טוב אין. בזבוז זמן. שמע, בחור, את מה שאני אומר לך במלוא האחריות: די לו לאדם שפה אחת ויחידה: יידיש. אין צורך בשום לשון אחרת.

אכן, הרוסית שבפיו נשמעה כיידיש לכל דבר.

– את כל כדור הארץ חרשתי לארכו ולרחבו ולא הוצאתי הגה מפי אלא ביידיש בלבד – מאמע־לשון ותוּ לא. אתה רואה? עדיין איני חייב למכור את מכנסַי כדי לזכוֹת בחתיכת דג ממולא בערב שבת.

הוא מצץ את הסיגר שבפיו ופלט ענן עשן סמיך, כחול וריחני.

– אתה רוצה ללמוד משהו? לא מספָרים, מהחיים! רוצה או לא!

יעקב החריש.

משלא נענה, נהג חריטון ולאדימירוביץ' לפי הכלל ‘שתיקה כהודאה’ ופתח בסיפורו:

– באחד ממסעותי באנגליה נמצאתי ישוב ברכבת שעשתה את דרכה מליוֶרפּוּל לבּירמינגהֵם. באותה שנה היה הקיץ שם חם ומחניק, כאילו לא אנגליה היתה זו אלא אפריקה, רחמנא לצלן. התנמנמתי והתעוררתי רטוב כולי מזֵעה. נפשי יצאה אל בירה קרה. הלכתי אל קרון המסעדה וישבתי ליד שולחן. ניגש אלי המלצר – גוי צנום וגבוה, שכל גולגולתו אדומה כאילו שפכו עליה חמיצת סלק, ומרוב סומק אי־אפשר להבחין היכן נגמרים הפנים המשוּפָמים והיכן מתחיל שער ראשו – ושואל אותי דבר־מה באנגלית. ואני כשם שאינני יודע אנגלית היום, כך לא ידעתי אז – אף מילה אחת לרפואה. אבל גוי הוא גוי. ואני פונה אליו בגויית ואומר: פִיבוֹ (בירה בלשון הרוסית). הגוי מאדים עוד יותר ונועץ בי שתי עיני תכלת בהירות, תמהות, כתרנגול בבני אדם. פיבו – חוזר אני שנית בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, ובקול רם. והוא בשֶׁלו: מפלבל בעיניו ומקמט את מצחו. לבסוף פקעה סבלנותי ונתתי קול צעקה באידיש: בּיר! גיבּ מיר א־גלאזאלע בּיר! כלומר, תן לי כוס בירה! צעקה היוצאת מן הלב נכנסת אל הלב. כעבור שתי דקות הזיע על שולחני בקבוק בירה שוצפת הישר מן הקרח.

יעקב פרץ בצחוק.

כפי הנראה נפגע חריטון ולאדימירוביץ'. הוא נכנס בפתח דירתו, אך מיד חזר משם נושא כורסה בידיו. הציב את הכורסה מול כיסא הנוח של יעקב, נתרווח בה והתחיל בהטפת דרשה ארוכה שלא נפסקה אלא במציצות תכופות של הסיגר שהעטה שלשלאות עשן על המשפטים הבוטים, שהוטחו בפניו של יעקב.

– אתה, נערי, אינטליגנט אתה. צרפתית… פּארלֶה ווּ פראנסֶה, אַ? ואחרים – בוּרים, עמי הארץ, נבערים מדעת; כמוני, למשל. ובכן, להווי ידוע לך, בחור, שעוד בגיל שש למדתי גמרא. ואחר כך למדתי כל מיני מדעים. גיאומטריה, למשל. אתה שומע? גיאומטריה! משולש, ריבוע, מעגל. כל חוכמתכם לא עמדה לכם כדי לרַבֵּע את המעגל ולעַגל את הריבוע. נכון או לא? וגם מדעי טבע למדתי. ואני אומר לך: בשר ודם כמוני וכמוך אינו אלא מעגל ששָׂמוּ אותו בתוך ריבוע. אתה שומע? זה כל האדם. אבי, זכרונו לברכה, היה אומר: אדם משול לחייט צולע. מה חייט צולע חי, חי ובסופו של דבר מת, אף אדם כך. ואנוכי אומר: חיי אנוש משולים לריבוע. והאנוש עצמו למעגל. ככל שיגדל ויתרחב לא יגיע אל דופנות החיים אלא בארבע נקודות בלבד: מלמעלה, מלמטה, מימין ומשמאל. אתה יודע מה פירושן של ארבע נקודות אלה? אני אגיד לך: אכילה ושתייה – אחת; נשימה – שתיים; פרייה ורבייה – שלוש; והנקודה הרביעית היא… היא… אתה לא תאמין… היא עישון. ח־ח־ח־ח! תאמין לי, אני יודע מה שאני אומר: עישון. וכל השאר הבל ורעוּת־רוח. כל המרחיב את המעגל מעֵבר לארבע נקודות אלה, פורץ את כּותלי־החיים. במילים אחרות: מוציא את נשמתו, נפטר, מת, מתפגר.

חריטון ולאדימירוביץ' פיסק את אצבעות שמאלו, וּשארית הסיגר, שהיתה נעוצה ביניהן, נפלה ארצה. הוא מעך אותה בעקב נעלו, שָׁלה ממחטה מכיסו וקינח בה את זיפי הטבק שנדבקו אל שפתיו.

באותו לילה התחיל יעקב לעשן.

ב

תקופת העישון הראשונה בחייו של יעקב מארלין לא ארכה זמן רב.

כחודש ימים לאחר השיחה עם חריטון ולאדימירוביץ' התגלתה מחדש השחפת, שלָקה בה אביו של יעקב עוד בימי נעוריו, משהוגלה על ידי הצאר אל שלגי סיביר. כשלושה שבועות שהה בבית חולים, וכשחזר הביתה קרא ליעקב, הושיבוֹ בכיסא מול הכורסה שישב בה, הטיל בו מבט בוחן ואמר:

– אמא אמרה לי שאתה מעשן סיגריות.

יעקב לא אישר ולא הכחיש.

אביו פתח את מגירת שולחן הכתיבה שלו והוציא מתוכה קופסת סיגריות עשויה כסף. סיגריה אחת ויחידה היתה מונחת בה. הוא לקח אותה, הדליקָהּ ומילא את פיו בעשנָהּ. בעוד לחייו מנופחות, נטל לידיו את הממחטה, שהיתה מונחת על השולחן, וסינן בה את העשן שפלט. כתם רבוע חום־כהה, כלבֵנה קטנה של שוקולדה, הופיע על הממחטה. אביו הושיטה לו.

– הסתכל – פקד עליו – התבונן היטב היטב! זוהי כמות הרעל הכלולה בכל שאיפת עשן.

יעקב חש אי־נוחות. הכתם היה מאבד את צורתו המרובעת ושלח לכל העברים שלוחות אדמומיות־חוורוורות כתולעים שֵדָהוּ וצבעם סר מהם. אביו לא הרפה ממנו. פרס את הממחטה על ברכיו ואת הסיגריה תחב אל בין שפתיו ושוב מצץ אותה. הפעם לא אגר את העשן בפיו אלא משך אותו פנימה, אל תוך ריאותיו. מיד נתקף בשיעול עז. שעה ארוכה השתעל, כּעכע בגרונו המשונק, ובממחטה המכוּוֶצת באגרופו מחה את שפתיו, שטפטפו כיח ורדרד בהיר, וקינח את עיניו הדומעות.

אימו של יעקב חשה לחדר, בידה טס ועליו כוס חלב וגלולה לבנה. יעקב תמה על התנהגותה של אימו. בדרך כלל, כל אימת שאביו היה מנסה לעשן, היתה פורצת בתוכחת זעם, כדי להניאו ממעשה זה. הפעם לא פצתה את פיה. בלי אומר ודברים הניחה את הטס על השולחן ויצאה מן החדר.

אביו בלע את הגלולה וגמע מן החלב; השיעול הלך ונחלש ועד מהרה נתייצבה נשימתו. פלט אנחת רווחה עמוקה, התחייך והעלה אש במציתו. בחרדה עקב יעקב אחר תנועותיו ולא האמין למראה עיניו: אביו החזיר אל פיו את הסיגריה שכבתה והדליקה שוב.

– לא! – נצטווח יעקב – לא, אבא, חדל!

– אַל תירא, בני – הרגיעוֹ אביו – עכשיו לא יקרה דבר. הבא אלי בבקשה ממחטה טרייה מן השידה.

יעקב הלך אל חדר המיטות והוציא את הממחטה המבוקשת מאחת המגירות של השידה, שהיתה צמודה לקיר לכל אורכו. שום צליל של שיעול או כעכוע לא הגיע לאוזניו. כשחזר אל חדר אביו, נוכח לדעת שאכן הפעם לא קרה דבר. דבר לא קרה אפילו כשאביו שאף את העשן ומשכוֹ עמוק אל תוך ריאותיו הפגומות. הוא לקח מיעקב את הממחטה הנקייה, הקריב גם אותה אל תוך פיו ונשף אל תוכה. הפעם היה הכתם עגול, צהבהב־חיוור, ולא נראה לעין אלא לאחר שנעשה מאמץ להתבונן בו.

– אתה רואה? הרעל שקע בריאתִי ונשאר בה.

פקעה סבלנותו של יעקב. קם מכיסאו וצעק בקולי קולות:

– די!

אביו התחייך.

– לא די – אמר בנחת – צא וחשוב כמה משיכות מושך אל קרבו מי שמעשן עשרים סיגריות ליום, וכמה טונות של משקעי רעל סופג הוא אל תוכו במשך עשרים או שלושים שנה. הרי אתה אוהב מתמטיקה, לא כן? ולפני שתסיים את החישוב, הבטח לי בהן צדק שברגע זה אתה חדל לעשן ולא תוסיף לעסוק בתועבה זו עד עולם. זה לי עשרים־וחמש שנה שאני מעשן. והנה היום הזה לנגד עיניך נגמלתי. לנצח, לעולמי עד! לאחר עשרים־וחמש שנים! אתה, נער בן שש־עשרה, וכי יכול אתה להעלות בדעתך תקופה של עשרים־וחמש שנה? רבע מאה! – הוא מולל את הסיגריה והטילָהּ אל סל הניירות – סוף פסוק! קץ כל קטורת! שלי ושלך. אתה אפילו אינך צריך להיגמל. עוד לא התמכּרת, לא השתעבדת. עדיין בן־חורין אתה. חופשי כציפור דרור. ברצותך מעשן וברצותך חדֵל, בלי כל מאמץ. שים קץ לדבר כל עוד לא היית לעבד נרצע. הישבע לי בתקיעת־כף.

יעקב ואביו לחצו ידיים כשני רעים שנפגשו לאחר פרידה ארוכה.

ג

כשם שניסיון העישון נקטע באִבּוֹ בהשפעת אביו של יעקב, כך בעטיוֹ של אביו נתקצרה גם תקופת קיום הנדר ולא נמשכה אלא כחצי שנה בלבד.

בבוקרו של יום קיץ לוהט שב יעקב לביתו מרחצה בנהר. אכל ארוחת בוקר ופתח את הספר העברי, שהביא לו אביו לא מכבר ‘אהבת ציון’ מאת אברהם מאפו. בשעתו החזיק אביו בסתר ספר זה חבוי מתחת לגמרא באחת הישיבות אי־שם בליטא הרחוקה ושתה בצמא את הכתוב בו.

יעקב שהיה צמא לכל מילה עברית, ניסה אף הוא כמיטב יכולתו לעשות כמעשה אביו, אך לאו דווקא בסתר או בהיחבא.

‘איש היה בירושלים בימי אחז מלך יהודה ושמו יורם בן אביעזר, אלוף ביהודה ושר אלף, ויהי לו שדות וכרמִים בכרמל ובשרון ועדרי צאן ובקר בבית לחם יהודה. ויהי לו כסף וזהב, היכלי שן וכל שכיות החמדה… ואוהב דבק מאח היה ליורם ושמו ידידיה הנדיב, מגזע מלכי יהודה, שר הרכוש אשר למלך, איש חמודות, רך בשנים, עשיר ומגן לבני הנביאים לימודי ה’, כי אהב נועם לִקחם ויֵט למשל אוזנו, ויתמכם בנדבת ידו; על כן קראו שמו ידידיה הנדיב. ויתנוססו יורם וידידיה כאבני נזר בדור תהפוכות, דור אחז, כי נאמנה רוח שניהם עם אל ועם קדושיו, ויתהלכו בין למודי ה‘, אשר תעודת בן־אמוץ צרורה איתם ותורת ה’ חתומה בם'.

על אף הצמא, השתייה לא עלתה יפה. הרבה מילים לא היו נהירות ליעקב. במיוחד התקשה בפירוש הביטוי ‘אשר תעודת בן־אמוץ צרורה אתם’. ידוע ידע כי בן אמוץ הוא ישעיהו הנביא הגדול, אשר חזה את עידן שלום העולם, אלא שלא מכבר הסביר לו אביו, שהמסמך המאשר את סיום הגימנסיה, שנמסר לידו בטקס חגיגי לפני חצי שנה, מתקרא בעברית בשם תעודת בגרות. נבצר ממנו לקשור את תעודת הבגרות עם תעודתו הצרורה של בן אמוץ.

והעונה עונת פגרת קיץ היתה. על כן אביו שהיה מורה שרוי היה בבית. שׂם יעקב את פעמיו אל חדרו של אביו, כדי לזכות מפיו בהסברים והבהרות. לתמהונו גילה שדלת החדר היתה נעולה מבפנים.

במשפחתו לא היה נהוג לנעול את דלתות חדרי הדירה; מי נעל אפוא את הדלת הפעם? ומדוע?

רצה יעקב לדפוק בדלת וחזר בו. דאגה לבריאותו של אביו, מהולה בחשד אחר, מעורפל ומתמיה, הכבידה על לבו. יצא החוצה וסקר את הבית מצד החצר. בן קומה אחת היה הבית וכדרך הבתים ברוסיה הוקף בגַבלית עץ. בכל יום א' בשבוע, בשעות שלאחר הצהריים, היתה הגבלית משמשת מושב לדיירות הרוסיות של הבית, שבעליהן רבצו שתויים במיטותיהם, והן מְתַנוֹת זו בפני זו את צרותיהן השבועיות, תוך שהן מפצחות גרעיני חמניות ויורקות את הקליפות באמנוּת ראויה לקנאה אל תוך ערֵמה, במרחק של עשרה – שנים־עשר מטרים, שהלכה ונתגבהה עד שדמתה להפליא לפירמידה מצרית, שדמותה נחרתה בזכרונו של יעקב מתוך ספר לימוד של היטוריה עתיקה. עכשיו, ביום חול, היתה הגבלית פנויה. משהגיע יעקב אל חלון חדרו של אביו, טיפס ועלה עליה. השעין את כפות ידיו אל לחייו והציץ פנימה מבעד לשמשה. אביו ישב בכורסה ליד שולחן הכתיבה שלו, שגליון נייר היה פרוס עליו, צווארו נשען על משען הכורסה, ראשו מופשל, ימינו אוחזת בעט, בין אצבעות שמאלה נעוצה סיגריה ומפיו מיתמרים פיתולי תכלת כעין השמים, נפתלים, מתאַבְּכים, נתקלים בתקרה ומתמסמסים בחלל החדר כעשן אשר יכלה בהיתקלו ברקיע. ואכן, הבעה של אושר שמימי היתה נסוכה על פניו. רק מים גנובים יש בהם כדי לגרום נחת רוח כזאת שבמתק סוד, ורק לחם סתרים עשוי לרַווֹת בשר ודם בנועם רזים כה מענג.

ד

שלושים שנים תמימות עישן יעקב – בתאוותנות, בהתמכרות, כמעט מתוך הקרבה עצמית; עד עלותו ארצה קופסה אחת ליום, לאחר עלותו – שתי קופסאות, ומיום שנשא אישה והתחיל לעבוד דרך קבע, כדי לפרנס את עצמו, שתיים וחצי קופסאות, כלומר חמישים סיגריות ליום. מעשן היה בשרשרת, מדליק סיגריה בזנב קודמתה. גם בלילה לא ויתר על העישון כליל, וכל אימת שהתעורר מסיבה זו או אחרת, היה מכלה סיגריה אחת. כריו, סדיניו, שמיכותיו נשאו עליהם סימני חריכה וכתמי ניקוטין. כסטודנט לא אחת הועמד בתקופת הבחינות בפני הברירה. פיתה־פלאפל או קופסת סיגריות, וכמעט תמיד לא היסס להכריע לטובת הסיגריות – יהיו זולות ומעוררות בחילה ככל שיהיו – שהרי פרוסת לחם וכמה פלחי תפוז אפשר להשיג אצל חבר ללימודים, המקבל תמיכה מהוריו בחו"ל, או אצל ידיד נעורים, שמשום מה נשא אישה, הוליד ילדים והוא רואה חובה לעצמו לכלכלם. בעיצומם של הלימודים, ערב בחינה זו או אחרת – כשלא יצא אפילו לעבודת דחק בכביש יום אחד בשבוע – יש שכספו לא הספיק אפילו כדי קניית גפרורים, ואז היה יוצא בלילות מקיטונו, אורב לעובר אורח מאחר בנשף, שניצוץ הישועה מתנצנץ בחושך מתוך פיו או מבין אצבעותיו, ומבקש ממנו אש, לעתים בתוספת שניים־שלושה גפרורים ומחצית דופן של קופסה המרוח בזרחן. כל מקום שהיה שרוי בו היה עד מהרה מתמלא עשן עד מחנק. פיו, אצבעותיו, בגדיו הדיפו ריח קטורת וניקוטין. בלילות של שמירה היו מעייניו נתונים להסתרת אשָהּ של הסיגריה האסורה בתוך שרווּלו, ולא אחת נכוותה ידו בשל כך. בימי המצור על ירושלים ליקט זנבות סיגריות ברחובות, ייבש עלי אילנות וגנב שיירי תה מאגירותיה הדלות של אשתו, ערבב את כל אלה, טחן את הבליל, פיטם בו את מקטרתו ועישן, עישן לרווחתו ולישועתו.

לאחר שלקה בפעם הראשונה באוטם שריר הלב, צמצם את המנה היומית לכדי שלושים סיגריות, ואחרי האוטם השני חדל לעשן כליל.

שלושה חודשים לא ידע את נפשו. מוחו חדל לפעול, קיבתו סירבה לעכל את המזון, העולם כולו התרוקן מכל משמעות ותוכן. יושב היה ליד שולחנו, מגייס את כל כוחות הנפש כדי להתרכז ברעיון, ברגש, ברושם – לשווא; כל ניסיון לתפוס משהו ברוחו עלה בתוהו. כל דבר שניתן לתפיסה, לתחושה, לקליטה נעקר מתוכו עוד לפני שנקלט והתנפץ לרסיסים שהתפזרו לכל העברים והתמסמסו בחלל. מהדק היה בחוזקה בין לסתותיו את הפומית הריקה שנשארה לפלֵטה מימות העישון עד אשר נשמע קול נפץ באוזניו: השן התורנית נשברה מרוב לחץ, והוא ירקָהּ מפיו.

בתום שלושת החודשים הוזמן יעקב למסיבה שנערכה לכבוד סיום משא־ומתן עם מדינה זרה, שבמהלכו שימש יעקב מתורגמן בין הצדדים. הסעודה היתה כיד המלך. משקאות חריפים נשפכו כמים, ולקינוח הוגשו סיגרים מן המשובחים.

עשן סמיך, מגרה, מחיה, משיב נפש פשט בחדר.

חש יעקב שהוא נמצא על סף של עילפון. אסף את שארית כוחותיו הנפשיים, הודיע למסובים שהוא מחלים ממחלה קשה ואין ביכולתו להשתהות עוד ויצא החוצה.

בביתן הראשון שנזדמן לו קנה קופסת סיגריות וגפרורים. רוח חזקה נשבה בפניו והלמה בחזהו. הלחץ המוּכּר לו התחיל זוחל בקרבו, אי־שם בעומק בין הגב לבין הצוואר, צומח, אוגר מהירות ומסעֵף שלוחות אל הכתפיים ואל הזרועות. לא בכדי מתכַּנָה תעוקת הלב ברוסית בשם קרפדת החזה. מצא ספסל בקרבת מקום וישב עליו לשאוב רוח. גמר אומר בלבו להמתין עד שיעבור זעם הרוח החזקה, ורק אז להדליק את הסיגריה.

מסיבת הסיום נערכה בבית הקונסוליה של אותה מדינה זרה, שעמה התנהל המשא־ומתן. הבית היה מוקף מכל צדדיו חומת אבנים מרובעת וספסלו של יעקב צמוד היה לאותה חומה. פתאום קם על רגליו, תחב ידו אל כיסו, חפן בכפו את שתי הקופסאות – של הגפרורים ושל הסיגריות – ובתנועת חייל קרבי ביחידה, שהוטל עליה לכבוש משלט מבוצר, השליך את אוצרו מעל לחומה אל חצר הקונסוליה כמי שמטיל את רימונו האחרון אל תוך מעוזו של האויב.

עתה ידע כי חדל לעשן. כשתקע את כפו בכף אביו, עשה מה שעשה מתוך כל מיני מניעים יפים: חמלה, כיבוד אב ואפילו קצת פחד מפני הכתם החום. עכשיו פעל מתוך גבורה, גבורת כובש. איזה הוא גיבור – הכובש את יצרו. בכל ימי חייו מעולם – לא לפני כן ולא לאחר מכן – לא מילא את נפשו רגש כה עז של סיפוק וגאווה על אַקְט הֶרוֹאי שאין נעלה ממנו.

הייתכן שהקרבה נשגבת שכזאת תוקרב חינם ותהיה לקורבן שווא?

ואכן, למן הרגע ההוא, כל אימת שנפשו כלתה אל גרגיר קטורת, היה כל המנגנון הנפשי של מאווייו, כיסופיו וגעגועיו נעצר בבת אחת, ממש כאתונו של בלעם – גדר מזה וגדר מזה. אלא שהאתון ראתה את מלאך אדוני ניצב בדרך וחרבו שלופה, ואילו יעקב ראה את עצמו שולף את רימון קופסותיו ומטילוֹ בחצר הקונסוליה.

ה

שלושים שנה עישן יעקב, ועשרים שנה מנע מעצמו אפילו מציצה אחת. אף־על־פי כן לילה אחד חש כאבים עזים בחזהו והובהל לבית חולים. חודש ימים פוטם בתרופות ונבדק בכל האמצעים העומדים לרשותה של הרפואה המודרנית: מבחני דם ושתן וכיח ומיץ קיבה, שיקופים וצילומים וקרדיוגראמות וסריקות קרני לייזר ואפילו ניתוח בצדו הימני. ומשנדמה היה לרופאים שהתאושש קמעה, התירו לו ביום שרב לנוח בצל ענפיו של אילן עתיר עלווה באחת מפינות החצר הרחבה של בית־החולים.

השמש היכתה אותו בסנוורים. שעה ארוכה היו עיניו עצומות עד שהורגל באור והתחיל פוקחן קמעה קמעה. לבסוף הפריד לרווחה את עפעפיו והביט על סביבותיו. על אף החום העז חלפה צמרמורת בגבו. רק עתה נתגלה לו שהוא שרוי באותה חצר עצמה, שאל תוכה השליך את תחמושתו לפני עשרים שנה; חצר שהיא כולה גן מוקף חומת אבנים מרובעת, אלא שבית הקונסוליה שנבנה לפני מאה שנה נעקר מתוכה ובמקומו הוקם בניין בית החולים – מבנה רב־קומות החולש על כל הסביבה – שבאחד מחדריו בילה יעקב שלושים ימים רצופים. ארובה עגולה התנשאה מתוך הגג וראשה בשמים. נשא עיניו לראות את קצה הארובה, אך מבטו נקטע בצמרת האילן שבצלו ישב. האומנם צפצפה? כן, כפי הנראה צפצפה. נדמה היה לו, שחפץ מרובע בהיר מבצבץ בין העלים הירוקים. פשט רגלו ובעט בגזע. האומנם עוד נותרה בקרבו שארית של כוח פיסי? הגזע עצמו לא נע, אך ענף גדול על פארותיו התנודד קמעה – אולי מתוך משב מקרי של רוח חמה, חזקה למדי, שפרץ דווקא באותו רגע – והחפץ הבהיר נפל על ברכיו. לאמתו של דבר לא חפץ אחד, כי אם שניים: קופסת סיגריות וקופסת גפרורים. הייתכן כי ‘רימונו’ נשתמר עשרים שנה בין עלי האילן? הבל ורעות רוח! הזיה! אחיזת עיניים!

יעקב פתח את הקופסה: עשרים סיגריות מילאוה עד הָדִק, כאילו זה עתה הונפקו מבית החרושת. שלָה אחת מהן, הדליקָהּ ומשך את עשנה.

סחרחורת מענגת ערבלה את מוחו. כמבעד לערפל שמע את הפצרותיו ואת איומיו של האח הגדול, המגושם, הגמלוני, שהתחנן בפניו שיניח לסיגריה. כשתי טיפות מים דמה האיש לחריטון ולאדימירוביץ'. גם את הרופא שהגיח מבית החולים ראה עטוי עננים: רזה, עדין, שברירי, שקוף, פניו אווריריים, וחיוך עצוב מעַבֵּה אותם במקצת ומגבש צורה־לא־צורה. אל אלהים! הן אביו הוא זה, אביו של יעקב כפי שנראה בימיו האחרונים.

הוא דיבר יידיש. דווקא אביו דיבר הפעם יידיש ולא חריטון ולאדימירוביץ‘. הן מאז הכריז בפניו חריטון ולאדימירוביץ’, שכל מי שהיידיש שגורה בפיו יכול להרגיש בבית בכל רחבי העולם, עבר כיובל שנים, מים רבים זרמו למקום שזרמו, ודבריו של כַּגַנוֹב שוב אינם תופסים אף כהוא זה.

מעולם לא היתה לו ליעקב זיקה ליידיש, אך לבו נתחמץ בקרבו. לא בשל עצם העובדה שהיידיש חדלה לשמש שפת דיבור להמוני היהודים, כי אם בשל הסיבה המזוויעה, שהפכה את קביעתו של חריטון ולאדימירוביץ' לאַנכרוניסטית, כוזבת, שקרית. אבל הרופא דיבר יידיש, כפי הנראה משום שסבור היה שיעקב אינו שומע לשון זו.

– הנח לו – אמר לאח – אין זה משנה כבר. אם הוא נהנה, יבוסם לו.

ולאחר שהרופא, שהוא אביו, אמר מה שאמר לאח, שהוא חריטון ולאדימירוביץ', משך יעקב אל קרבו ביתר תאווה את עשן הסיגריה, ומכאן ואילך קורא דרור לזרם תודעתו, ולא היה לאשדותיו לא מעצור, לא מחסום, לא סכר ולא שובר גלים.

בראש וראשונה חיפש את נקודת המגע הרביעית שבין המעגל של ארובת הבניין לבין הריבוע של חומת החצר, כפי שלימדהו בימי נעוריו הרחוקים חריטון ולאדימירוביץ' שהתגלם באח הגדול. יגעת ולא מצאת אל תאמין. דברי חריטון־האח אושרו אישור נסיוני: אמת נכון הדבר, נקודת המגע הרביעית היה העישון. ביתר דיוק: העשן, עשן הסיגריה שלו המיתמר לנגד עיניו לאחר שעשרים שנה ציפה לגואלו. לא בכדי למד כּגַנוֹב גיאומטרייה. גם אפלטון תלה בשערי האקדמיה שלו שלט חד־משמעי: ‘למי שאינו בקיא במתמטיקה הכניסה אסורה’. בלי ספק התכוון לגיאומטרייה. ואילו בטקסט כנסייתי רוסי מן המאה השבע־עשרה כתוב לאמור: ‘תועבת אלהים הוא כל מי שאוהב גיאומטרייה’. הכוונה היא ודאי לכל אַלְגוֹרִיזְם. מחבר הטקסט הזה כמוהו כיהודה הלוי: ואל תשיאך חוכמה יוונית. דת ומדע – קונפליקט נצחי. הצדיקים אינם זקוקים לגאומטרייה, כדי למצוא נקודות מגע עם המעגל, שחכמי יוון העתיקה ראוהו כסמל השלמות. כשרבי יהודה הנשיא הלך לעולמו, בישר בר־קפרא את דבר מותו באמרֵי מליצה ומשל:

אראלים ומצוקים אחזו בארון הקודש,

ניצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקודש.

ארון הקודש הוא מרובע, ואילו איינשטיין הוכיח שהעולם עגול. הרי שלא העיגול נמצא בתוך הריבוע, כי אם הריבוע בתוך העיגול. המצוקים הם הצדיקים, והאראלים הם המלאכים. והרמב"ם גרס שהמלאכים אינם אלא שׂכָלים נפרדים. בתור שכאלה ודאי עסקו במתמטיקה, כלומר גם בגיאומטרייה. מלאכים אינם זקוקים לאכילה ושתייה, לנשימה (אוי, הנשימה!) ולפרייה ורבייה. יכולים הם להסתפק בנקודת מגע אחת בין העיגול והריבוע: העשן. כחול, מיתמר, חסר צורה, שואף אל על ומתנדף. הסופר הרוסי טורגנייב כתב רומן המתאר קבוצות שונות של מהפכנים רוסים שהיו גולים באירופה המערבית במחצית השנייה של המאה הקודמת. עיקר עיסוקם היה ויכוחים סוערים, סכסוכים, התנגשויות בינם לבין עצמם על רקע איבה אידיאולוגית. הסופר מלגלג עליהם, ואת ספרו הכתיב בשם ‘עשן’. ולֶנין, שאף הוא היה מהפכן גולה באירופה, במחצית הראשונה של המאה הזאת, הוגנב לרוסיה בקרון אטום־שתול ועשה בה מהפכה. מכאן שֶׁאַל לו לאדם להקל ראשו בעשן; ברצותו הוא, העשן, ממית וברצותו מחיה. כמוהו כאכילה ושתייה, כנשימה (אוי! הנשימה!), כפרייה ורבייה. העיקר הוא למצוא את נקודת המגע. יגעת ולא מצאת – אל תאמין. Try and try and try again. נסה ואל תרפה. בראשונה, בשנייה, בשלישית – – –

1984

סרתי לבית־המשפט לחתום על הצהרה בשבועה. השופט שבפניו חייב הייתי לחתום לא היה בלשכתו. נאמר לי כי יבוא בעוד כעשרים דקה. יצאתי אל הפרוזדור וישבתי על אחד הספסלים.

שליתי עיתון מכיסי והתחלתי מעיין בו. לפתע חשתי ריחות של טיגון. זקפתי עיני וראיתי שיושב אני מול המזנון של בית־המשפט. קמתי על מנת למצוא לי מקום אחר, אך מיד נוכחתי לדעת שכל המקומות תפוסים, הן על הספסל שלי והן על הספסלים הסמוכים.

משוטט הייתי בפרוזדור עד שנתקלתי בנער ונערה, שהיו לבושים מכנסי חאקי וחולצות כחולות. דומים היו זה לזה כאח ואחות, פניהם שזופות כשל תושבי כפר ועיניהם הבהירות מבהיקות מתוך השיזוף. כובעי טמבּל בראשיהם ועל ירכם מתנדנד תרמיל הטיולים.

מה לאלה ולבית־משפט? תמהתי.

דומה כי גם שמש בית־המשפט – גבר קטן־קומה, גרמי ומשׂוּפם, הנתון בבגדי־שרד – אף הוא תמה על כך. הוא נעצר על ידם ושאלם:

– מה אתם רוצים?

– רוצים לראות משפט – השיב הנער בכובד־ראש ואפילו הִזעים גביניו, כפי הנראה כדי לשוות יתר משקל לדבריו. לא כן הנערה: אדרבה, עיניה נתבַּרקו ושפתיה נתעקמו בבת־צחוק, זו בת־הצחוק המרחפת על פניהם של תינוקות כל אימת שהם עומדים לעשות מעשה קונדס או לטעים טעם מים גנובים.

השמש התרכך, החליק באצבעותיו על שפמו ושאל:

– אף פעם לא ראיתם?

נימת אפוטרופסות נשתמעה בקולו.

– אף פעם – השיבה הנערה.

– מקיבוץ?

– לא, ממושב.

שוב לבש השמש חשיבות.

– בואו – פקד על הזוג.

פסע פסיעות מספר בפרוזדור ופתח את הדלת הראשונה משמאלו. הנער והנערה נכנסו בפתח. הצצתי בשעוני (עשר דקות נותרו עד בואו של השופט המצופה) ולאחר היסוס־מה נדחקתי בדלת אחריהם.

היה זה אחד האולמות הקטנים ביותר של בית־המשפט, אשר נועד למשפטים שמטבעם אינם עשויים למשוך קהל רב. ואכן, אף אולם קטן זה היה כמעט ריק. מספר אנשים ישבו על שני הספסלים הראשונים ותו לא. על דוכן העדים עמדה אישה, לבושה שמלה שחורה וחבושה מטפחת חומה. שערות שיבה בצבצו מתחת למטפחת. היא דיברה בקול רוטט כמי שעוצר את בכיו. השופט רשם דבר־מה בתיק שהיה מונח לפניו.

בדחילו ורחימו, על בהונות רגלינו, פסענו שלושתנו – שני הטיילים הצעירים ואני – וישבנו על הספסל האחרון. איש מן הנוכחים לא כיבדנו אפילו בהפניית ראש.

על הספסל הראשון ישבו שני עורכי־דין לבושים גלימות שחורות. האחד צעיר לימים, כיפה סרוגה־סגולה, קטנה ועגולה, צמודה אל שערו המסורק בקפידה והמשוח תמרוקים. השני קשיש ממנו, ראשו מגולה ותלתלים אפורים עוטרים את קרחתו. על הספסלים שמאחוריהם ישבו עוד ארבעה: שלושה גברים ואישה אחת.

עוד לפני שעלה בידי לקלוט את תוכן דבריה של האשה הלבושה שחורים, שעמדה על דוכן העדים, הרגשתי שנעימת הבכי שבקולה הולכת וגוברת. לפתע נשתתקה, נרכנה אל מעקה הדוכן ופרצה בבכי.

השופט זקף עיניו מעל למשקפיו ונתן מבט זועף בעורך־הדין הצעיר. הלה השמיע צליל של כעכוע מגרונו ומשום מה נגע בכיפתו, ואילו עורך־הדין הקשיש קם ממקומו ואמר:

– כבוד השופט! לוּ הייתי במקומו של חברי המלומד הייתי חוסך את זמנו של בית־המשפט וחס על רגשותיה של התובעת. מכל מקום, אני כשלעצמי מוותר על החקירה הנגדית של התובעת. כבר סיכמנו בלשכתו של השופט כי העובדות ברורות ומרשי, כלומר הנתבע, אינו כופר בהן ואינו מערער עליהן: יוסף קלמן, בנה של התובעת, נגרם לו נזק גופני קשה בתאונת דרכים. הוא משותק למחצה וכושר הדיבור ניטל ממנו. לא נותרו לבירור אלא שתי נקודות בלבד: (א) אם אמנם אירעה התאונה כתוצאה ישירה מן השליחות שהוטלה על יוסף¹ קלמן מטעם מעבידו, שהוא־הוא הנתבע מר משה שרגהיים – בירור עובדה זו עשוי לקבוע אם בכלל מוטלת על הנתבע החובה לשלם פיצויים לתובעת; (ב) אם נוסף על החבלה הגופנית הקשה, שנגרמה לבנה של התובעת, נפגם גם כושרו הרוחני והשכלי. לגבי הנקודה הראשונה עדוּתה של התובעת² אינה מעלה ואינה מורידה, שכן היא לא היתה נוכחת במקום התאונה. לבי סמוך ובטוח כי אני מכוון גם לדעתו של חברי המלומד באומרי, כי עדותה של התובעת אין בה כדי לסייע אף לבירור העובדות שקדמו לתאונה. נותרה אפוא הנקודה השנייה, והיא: האם נפגע כושרו השכלי והרוחני של מר יוסף קלמן, ואם נפגע – באיזו מידה נפגע. אני מוכן להעמיד את הבעיה על קוצו של יו"ד, אם חברי המלומד יסכים לכך. מר קלמן, שכושר דיבורו נפגם קשה – ועל כך, כאמור, אין חולקין – כתב לפני זמן־מה שיר. דומני כי שיר זה עשוי להיות מבחן לכושרו השכלי־רוחני של הנפגע. מכל מקום, אני מוכן לקבל אותו כמבחן יחיד. לשבט או לחסד.

מבטו הזועף של השופט, ששוטט על פני האולם כל זמן שעורך־הדין הקשיש דיבר ורגע קט נח משום־מה אפילו עלי, חזר עתה וננעץ בעורך־הדין הצעיר.

– אתה מסכים?

הצעיר חכך בדעתו שעה קלה. הפשיל ראשו לאחור והתלחש קימעה עם אחד הגברים שישבו מאחוריו. הלה נד בראשו.

– אני מסכים – פלט לבסוף אם כי במהורהר קמעה – אלא שלפני כן אציג עוד שתי שאלות לתובעת.

האישה על דוכן העדים התאוששה. היא הזדקפה, ומיד נתגלה שגבוהת־קומה היתה. בעיניה – עיניים עצובות, דהות, מימיות ללא גוון מוגדר – נדלק זיק של סקרנות.

– התוכלי לומר לנו, גברת קלמן, אם בנך כתב שירים לפני כן, כלומר לפני שנפגע בתאונה?

– לא.

– האם הרבה לקרוא דברי שירה?

– לא. הוא היה נוטה למדעים מדויקים, כאביו המנוח. הצטיין במתמטיקה ופיסיקה. אחרי שסיים את שירותו בצבא החליט ללמוד באוניברסיטה. אבל אני אלמנה וחיה על קצבה. לפיכך הלך לעבוד כדי לחסוך כסף ללימודים.

– תודה.

העברית המלוטשת שבפי האישה הפליאתני. משום־מה לא ציפיתי לסגנון כזה.

השופט חרק בעטו. בעודו כותב רמז בעיניו לעורך־הדין הקשיש.

הלה קם ממקומו והכריז:

– אין שאלות.

האישה יצאה מתא־העדים ופסעה לעברו של עורך־הדין הצעיר. הגבר שישב מאחוריו פינה לה את מקומות. השופט פלט מפיו הברה שלא קלטתי את משמעותה. כפי הנראה קרא בשמו של אותו אדם, שכן מיד לאחר מכן עלה אדם זה על דוכן העדים.

השופט שאל ורשם:

– שמך?

– חיים לוין.

– המקצוע, פּסיכיאטר?

– כן.

חיים לוין היה בחור נמוך־קומה, בהיר־שיער, לבוש חליפה צהובה. מִתאר פניו סגלגל וצר – לא כביצה אלא כעין אליפּסה של מסלול האדמה סביב השמש שסובבוה בתשעים מעלות – חוטם גדול תלוי היה במרכז כגוף חיצוני שבעל־כורחו הצמידוהו אל הפנים. מבטאו אנגלוֹסַקסי ופיו המכוּוץ כמעט שאינו מתפסק אפילו בשעת דיבורו, פרט להתעוותות־מה כלפי מטה בזווית הימנית. כיוון שהיה מצמצם עיניו בגליון הנייר שהחזיק בידיו והיה מקרבו עד כדי מרחק של כמה מילימטרים מן החוטם, לא הבחנתי בצבען של העיניים הללו.

– מר לוין, התוכל למסור לנו חוות־דעת של מומחה על־פי השיר שבידיך?

– כן.

– האם שיר זה מעיד, לדעתך, על כושר שכלי־רוחני פגום של כותבו?

– כן.

– האם הפגיעה חמורה?

– כן.

– תוכל לנמק את מסקנתך זו?

– כן.

– אנא

הפּסיכיאטר פתח בדיבור מונוטוני, רצוף וקצוב כאחד, משל היה מהרהר בקול או משוחח עם עצמו.

– השיר מתחלק לחמישה פרקים. בפרק הראשון מוצאים אנו את המילים ‘מקום־לא מקום’. המקום כמושג מוגדר הוא אחת התחושות הראשוניות של האדם; בעצם, לא רק של האדם, של החי באשר הוא חי. ההתמצאות בחלל היא ראשית הקיום. ניסויים מהימנים הוכיחו, כי פחדיו הראשונים של התינוק הם הפחדים מפני איבוד מיקומו הפיזי בעולם. הביטוי מקום־לא־מקום פירושו ערעור הקיוּמיות ההיולית. אין לי כל ספק, כי דבר זה נגרם על־ידי הזעזוע שבא בעקבות התאונה. שכן – הפּסיכיאטר צמצם עיניו בגיליון שבידו – בהמשך הפרק מדובר על “עשן וריח חריכה”. הפרק מסתיים בברכת: ליל מנוחה. אין צורך להיות פסיכולוג כדי להבין שבהקשר זה הכוונה היא לשנת־עולמים, לחידלון, לרזיגנציה שלאחר דפּרסיה, דהיינו דכדוך־נפש שאין לו תקנה.

הפרק השני של השיר, אף־על־פי שלכאורה אינו אלא פזמון תמים, מעיד על התערערות מוחלטת של מערכת תהליכי־הנפש התקינים. הפחדים הקיומיים היו לפחד בפני העתיד. ‘הוא לדנטה השאיר את התופת’ – משפט שאינו זקוק לפירושים. ואילו הרזיגנציה היתה לבריחה. בריחה לאן? מצד אחד: אל ה’וורד בדש' – דהיינו אל האכסהיבּיציוניסם שבגיל הסמוך אל גיל ההתבגרות (אני מבקש שיושם לב: לא בגיל ההתבגרות אלא בגיל הקודם לו והסמוך אליו) ומצד שני אל ‘הצוף, העסיס והנופת’ ‘שהוא מוצץ משפופרת של קש’ – דהיינו שיבה אינפנטילית מובהקת אל התקופה האנאלית או אל גיל היניקה. סיכומו של דבר: נסיגה של כוחות הרוח, חזרה אל הינקות, מה שקרוי בלשון המדע רגרסיה.

וכמקובל בהפרעות נפשיות הרגרסיה נעשית לאַגרסיה. כל הבקי בפסיכולוגיה יודע כי התסכוּל, הכשל, חוסר־האונים, סופם להתפרק בתוקפנות, תוקפנות־יאוש של אדם המטיח ראשו בקיר. הכותב מודה: ‘אני… מתדפק, הולם באגרופי עד זוב דם, עד ריסוק פרקי אצבעות’. ומיד לאחר מכן באה התפרקות, שהיא ממש סכנה לציבור, לאמור: פתחו, נבלות, וכו'… ומגיעה בשיאה לידי איום של ממש: ‘אוי ואבוי לכם אם לא תפתחו’,

אין לי שמץ של ספק כי לולא היה אדם זה מרותק לערש־דווי, ומתוך כך נטול כל אפשרות לגרום לזולתו נזק פיסי, ממשי, הייתי ממליץ ואף עומד בתוקף על כך, שיאושפז בבית חולי־נפש או יימצא לפחות תחת פיקוח חמור.

מרירות אישית חולנית הריהי מצבּר של אנרגיה הרסנית העלול להביא שואה על החברה. היטלר הוא דוגמה קלאסית לפּתולוגיה מסוג זה. ואכן, בפרק הבא של השיר מתגלים כוחות ההרס הללו במלוא עוזם ולפי כל חוקי הפּסיכולוגיה המודרנית שלא כאן המקום לפרטם. ‘פצצות מימן עופו, חוגו! כך פגעי אנוש יפוגו’. נקרע המסווה. המתח ההרסני, הממגר כול, שאין לו פורקן בחיי הפרט המרותק אל מיטתו, מחפש מוצא בכיסופים. למה? לחורבן העולם. נדמה לי שאין עוררים על כך, שהפגיעה הגופנית הקשה במר קלמן נגרמה על־ידי התאונה. איני בא אלא להוכיח שגם הפגיעה השכלית היא תוצאה ישירה מאותה תאונה עצמה. וראיה חותכת לכך סיומו של השיר עצמו. הבית האחרון פותח כך: ‘לא לנסוע, ללכת, ללכת, ללכת’… בנבכי התודעה הפגומה, המעומעמת, רומצת הכרת הסיבה של הזעזוע: הנסיעה. אימת הנסיעה, אימת התנועה, מוֹבּיאוֹפוֹבּיה, אם יורשה לי לחדש מונח – מחלה זו לא תרפה מהחולה לעולם. ייתכן כי היא־היא ששיתקה את אבריו של מר יוסף קלמן ולא החבלה הגופנית. על כל פנים, דבר זה עשוי לשמש נושא למחקר.

הפּסיכיאטר טמן את פיסת הנייר בכיסו והשתתק.

עורך הדין, שבלוריתו שיבה, הזדרז לקום ולהכריז בקול גדול:

– אין שאלות.

השופט חרק בעטו. תוך כדי כתיבה שאל:

– יש עוד עדים מטעם התביעה?

– אין – הודיע הצעיר.

הראשון מבין עדי ההגנה היה הנתבע עצמו. כבן ארבעים היה, קומתו בינונית, כתפיו רחבות, קרחתו מכוסה במרוּדד זיפי שיער אדמוני. על חוטמו משקפיים במסגרת בהירה, לבושו חדש, מגוהץ, נקי, שופע רעננות ופניו דהויים־צהבהבים ומפיקים עייפות.

גם התשובות שהשיב לפרקליט דומה כי לֵאוּת־מה נתנסכה בהן. ואף כי מנוסחות היו בדייקנות עניינית היה בהן מן העימום לעומת שאלותיו החריפות והמתוחות של הפרקליט:

– ביום ג', ב־31 במארס, שלחת את יוסף קלמן ממשרדך אל ביתך. לשם מה?

– להביא את התיק ששכחתי בביתי באותו בוקר.

– איזה תיק?

–תיק שהייתי זקוק לו לישיבה שהיתה צריכה להתקיים במשרדי בשעה שתים־עשרה.

–מה היתה השעה שבה ביקשת ממנו להביא תיק זה?

–אחת־עשרה בערך.

– בערך או בדיוק?

–כמעט בדיוק.

– האם הסתכלת בשעונך לאחר ששלחת אותו?

– לא. לפני כן. חיפשתי את התיק. כשראיתי שהוא איננו נזכרתי ששכחתיו בביתי. אז הצצתי בשעוני ונוכחתי לדעת שיש עוד שהות בידי לקבלו ואפילו לעיין בו עד מועד הישיבה.

– וכשהצצת בשעונך ראית כי השעה היא אחת־עשרה?

– כן.

– ואז שלחת את יוסף קלמן?

– כן.

– מיד?

– מיד.

– כמה זמן עבר מן הרגע שהצצת בשעונך ועד שהורית ליוסף קלמן להביא את התיק?

– לא יותר משתי דקות.

– אמרת לו שישכור מונית?

– כן.

– מה הוא שיעור־הזמן הדרוש כדי לנסוע במונית ממשרדך עד ביתך?

– בין חמש לעשר דקות, לכל היותר.

– כלומר, הדרך הלוך וחזור יחד עם הזמן הדרוש לשכירת מונית היתה צריכה לגזול לכל היותר 30 דקות?

– כן.

– גם אם נביא בחשבון את השהייה בביתך?

– כן.

– לא היה כל קושי למצוא את התיק בביתך?

– לא. הוא היה מונח על שולחני.

– תיארת את מקום הימצאו של התיק ליוסף קלמן?

– אמרתי לו שהתיק מונח על שולחני בחדרי. וגם צלצלתי לאשתי.

– באיזו שעה?

– דקות ספורות לאחר ששלחתי את קלמן.

– כמה דקות?

– אינני יודע בדיוק. על כל פנים, לא יותר מחמש או שבע.

– האם נוכל להניח שדיברת עם אשתך לא יאוחר מאשר בשעה 11.20?

– כן.

– ומה השיבה אשתך?

– באמצע השיחה אמרה לי, שמישהו מצלצל בדלת והלכה לפתוח.

– והתברר שזה היה קלמן?

– כן.

– כלומר בשעה אחת־עשרה ועשרים היה מר קלמן בביתך?

– כפי הנראה.

– לו היה ממלא את הוראותיך וחוזר מיד יכול היה להימצא שוב במשרד בשעה 11.40. לא כן?

– בהחלט.

– והוא לא חזר?

– לא.

– מה עשית?

– שוב טלפנתי לאשתי.

– מתי?

קרוב לשעה שתים־עשרה. טלפנתי מספר פעמים.

בקולו הלאה של העד נשמעה זו הפעם הראשונה נעימה של התרגשות קלה. הוא המשיך לספר בלי שנשאל על־ידי פרקליטו:

– פניתי למודיעין. אמרו לי שהשפופרת תלויה והטלפון פתוח. הודעתי למי שהודעתי כי הישיבה נדחתה וחשתי הביתה. הבית היה סגור. נזכרתי כי המפתח נשאר בתיק. באותו תיק ששכחתיו על השולחן. צלצלתי ולא נעניתי.

– כלומר – שיסעהו פרקליטו – איש לא היה בבית?

– כן – העד חזר אל נעימתו הלֵאה־אדישה.

שוב היו תשובותיו קצרות.

– ואחר כך?

– חזרתי אל משרדי.

– האם ניסית עוד להתקשר עם אשתך טלפונית?

– כן.

– ולא הצלחת?

– לא.

– ומתי טלפנה לך אשתך בדבר התאונה?

– בשעה אחת ועשרים.

– אתה זוכר את השעה בדיוק?

– כן.

– בדיוק נמרץ?

– במידה ששעוני היה מדויק.

– כלומר באותו רגע הצצת בשעונך…

– כן.

– למה?

– משום שרציתי לדעת אם כבר הגיעה השעה, שבה נוהג אני לחזור הביתה לארוחת הצהריים.

– מה סיפרה לך אשתך?

– היא סיפרה לי על התאונה.

– אתה יכול לפרט?

– היא סיפרה לי כי זה עתה אירעה תאונה ליד הבית, והמונית שבה ישב יוסף קלמן ניזוקה קשה.

– האם שאלת אותה מתי עזב קלמן את ביתך?

– כן.

– מה אמרה לך?

– היא אמרה כי קלמן עזב בשעה 11.30.

– האם הטלת עליו עוד שליחות כלשהי?

– לא.

– אתה זוכר היטב?

– היטב.

– הרי שבין אחת־עשרה ושלושים לבין אחת ועשרים נמצא קלמן מחוץ לביתך ועשה מה שעשה שלא על־פי הוראתך?

– כן.

– ביתר דיוק: אפילו בניגוד להוראתך?

– בהחלט.

– תודה.

הפרקליט בעל שערות הכסף פנה את השופט.

– סיימתי, כבוד השופט.

השופט חרק בעט. בעוד יד והימנית חורקת שרבב את שמאלו כלפי עורך־הדין הצעיר עם שעיניו עוד רתוקות לניירות, שהיו מונחים לפניו על השולחן.

הלה קם מספסלו. כיפתו נשמטה קמעה הצדה. משום־מה הקיף את האולם הקטן במבטו, והיה משהו ערמומי במבט זה; אפשר שאפילו קורטוב של התגרות נתבזק בו. ולא רק במבטו כי אם בשפתיו שנתהדקו כך, שזוויותיהן נשתפלו כלפי מטה.

אפשר שהבעה זו היא שגרמה לאותו רוגז כמוס, שבקע מתשובותיו של העד לשאלות שנשאל על־ידי פרקליט זה. ואפשר משום ששאלות אלו לכאורה לא היו סדורות וערוכות על־פי העיקרון של ראשון ראשון ואחרון אחרון, כי אם קפצו מעניין לעניין ומשלב אחד של השתלשלות המאורעות לשלב אחר שלכאורה לא היה כל קשר בינו לבין קודמו.

– התוכל לומר לי – פתח הפרקליט בעל הכיפה – אם היתה רעייתך נרגשת כשהשיחה לך על התאונה האיומה שנזדמן לה להיות עדת ראייה לה מחלון ביתך?

– גם אני הייתי נרגש לוּ הייתי עד־ראייה לתאונה כזאת.

– זאת לא שאלתי. זוהי תשובה היפּוֹתטית. נאסר עלי לשאול שאלות כאלה. מותר לי רק לשאול שאלות הנוגעות לעובדות, למעשים שהיו, ולפעמים גם להרגשות. הרגשות שהיו. אם כן, האם, לדעתך, היתה אשתך נרגשת כשהשיחה לך על המאורע הטרגי?

העד פתח את פיו אלא שפרקליטו, כלומר אותו עורך־דין ששערו שיבה, גופו מסורבל ודיבורו זורם בשובה ונחת, לא הניח לו.

– כבוד השופט! אמר הלה – השאלה אינה מכוּונת לעובדות ואף לא להרגשות. העד אינו יכול להעיד על הרגשותיה של אשתו.

השופט נתחייך. היה זה החיוך היבש ביותר שראיתי בימי חיי. נדמה היה שקמטי פניו חורקים מיובש.

– זו שאלה של רשמים, והיא מוּתרת.

הפרקליט הצעיר שף את כיפתו.

– אני מוכן לנסח את שאלתי אחרת: האם התרשמת שאשתך היתה נרגשת, כשסיפרה לך את דבר התאונה הקטלנית אשר לדבריה ראתה מחלון דירתה?

– כן – פסק הנתבע.

הפרקליט היטיב את כיפתו שעמדה להישמט. לאחר שתיקה שנמשכה כשתי דקות פתח במהורהר.

– ה… אם… האם אשתך נוהגת לצאת מביתה בבקרים?

– מעולם לא התעניינתי בכך. אינני עוקב אחריה. אני מניח שהיא יוצאת כל אימת שהיא רוצה או רואה צורך בכך.

– לוּ אירעה התאונה לא תוך כדי שליחות, שאתה הטלת על קלמן, אלא תוך כדי שליחות שהטיל עליו מישהו מבני משפחתך, כלום היית מקבל על עצמך את האחריות על כך?

הפעם נתהרהר מר שרגהיים.

– אינני מבין את השאלה.

– אשתדל להבהיר. נניח שקלמן בא לביתך ומאיזו סיבה שהיא הושהה בו שעה ארוכה. כיוון שהשליחות שהטלת עליו היתה דחופה ביותר נוכח לפתע כי איחר את המועד. מתוך כך מיהר יתר על המידה ואף האיץ בנהג המונית. האם גם במקרה זה היית מנער חוצנך מן האחריות על התאונה?

השופט זקף את עיניו.

– לפני שאפסוק אם המשיב חייב לענות על שאלה זו או לאו, רוצה אני לברר נקודה מסוימת. אמרת ‘נניח שקלמן הושהה בביתו של המשיב’. הייתי רוצה לדעת על־ידי מי הושהה?

– בתוקף נסיבות שלא היתה לו שליטה עליהן.

השופט פנה אל הנתבע:

– אינך חייב להשיב – פסק.

הפרקליט הצעיר השמיע צליל הדומה לציוץ ציפור לפני שהציג את השאלה הבאה.

– האם רעייתך מפוזרת?

– פחות ממני.

– ואף־על־פי־כן הרימה את שפופרת הטלפון ושכחה לתלותה שעה ארוכה מאוד. המ… מ… דרך־אגב, אני מבין שאתה גר בקומת־קרקע, לא כן?

– כן, בקומת־קרקע.

– וכשבאת הביתה וגילית למגינת־לבך כי הדלת, כלומר דלת דירתך, נעולה ואין איש בבית, לא התעניינת היכן אשתך?

– מה פירוש לא התעניינתי?

– לא שאלת את פי השכנים?

– לא.

– לא ניסית לבדוק שמא במקרה שכחה רעייתך לסגור אחד החלונות. הרי מפוזרת היא. לו מצאת חלון אחד פתוח היית יכול להיכנס בעדו לדירתך. על כל פנים, אני תמיד נוהג לעשות כך.

– לא ניסיתי. עד כמה שידוע לי, בדרך־כלל מוגפים תריסי החלונות מבפנים בשעות הבוקר.

– ודאי משום שקרני השמש משפיעות לרעה על הריהוט!

– אולי.

– על כל פנים, כך טוענת אשתך, לא כן?

– כל הנשים טוענות כך.

– אשתי, למשל, טוענת שקרני השמש פגיעתן רעה בעיקר בספות… אבל נדמה לי שסטינו מן הנושא. ואולי לא סטינו. אם כן, גם הפעם היו התריסים מוגפים?

– אני מניח.

– לא בדקת?

– לא בדקתי.

– יש לכם ילדים?

– לא.

השופט הניח את העט על השולחן, הסיר את משקפיו ותלה מבטו בעורך־הדין הקשיש, כלומר בפרקליטו של הנתבע. ראשו של זה, על קרחתו העטורה בלורית שיבה, היה רכון מעל לשולחנו. מאחור לא יכולתי להבחין אם שקוע הוא בניירותיו או שהרכין ראשו מסיבה אחרת. אף נבצר ממני לדעת אם רואה הוא את מבטו הנוקב־קפדני של השופט או לאו. מכל מקום, הוא לא זקף ראשו, ואילו השופט העביר מבטו ממנו ל’חברו המלומד' חבוש־הכיפה.

– סיימת?

– כן.

רק אז נתרוממה קרחתו הנעטרת של הקשיש.

השופט שאל:

– כמה עדי־הגנה יש לך עוד?

– שניים. הגברת שרגהיים והמבקר בצלאל הרתבן.

– מי עכשיו?

– המבקר.

– לא הגברת?

– לא.

הנתבע ירד מדוכן העדים וחזר אל מקומו. כדיבורו כן הילוכו: לאה, מאומץ, כבד, כמי שמהלך לא מרצונו כי אם על־כורחו. עד שעקבתי אחריו עלה לדוכן המבקר. כשהוזכר המבקר בשיחה בין השופט לפרקליט סבור הייתי כי המדובר הוא במבקר־חשבונות. לתמהוני נתברר כי הכוונה למבקר ספרותי: גבר בגיל העמידה, בלוריתו אפורה ומסולסלת, אך הדוקה בקפידה כך ששערו עשוי גלים־גלים. קומתו בינונית, אגן־ירכיו רחב וכתפיו צרות. התפרים המחברים את השרוולים אל חולצה ספּוֹרטיבית, אפורה־כהה, יורדים ומשתלשלים כדי שליש המרחק בין כתף למרפק. חולצה זו שגונה כעין המתכת אפשר שנועדה לבטל קמעה את הרוך הנשי שאפף את דמותו של מבקר זה, החל בעמידתו המתוחה במופגן – כך ניצבות דום נערות במסדרי־צבא וגברים, שכל חיצוניותם אומרת רישול ממוסמס – וכלה בפניו היפות, שהיתה בהן תערובת מופלאה של פסלי יוון הקלסית ופרצופי נסיכים רוסיים מראשית המאה, פרצופים אכולי אלכּוֹהוֹל, שעמום ומותרות.

כפי הנראה שקוע הייתי יתר על המידה בניתוח הופעתו של המבקר ומתוך כך לא נתתי דעתי על המתרחש. על כל פנים, דומה כי שיחה מסוימת או לפחות כמה שאלות פוֹרמליוֹת נעלמו ממני, שכן זכור לי כי המילים הראשונות ששמעתי מפיו של המבקר היו מילות של שיר. מכל מה שקדם בבית־המשפט לעדותו של המבקר יש להניח כי היה זה שירו של קלמן, קורבן תאונת־הדרכים.

מסתבר, כי הוטל על המבקר להוכיח כי כושרו השכלי של מחבר השיר לא נפגם ולהזים את עדותו של הפּסיכיאטר בכוח ניתוח ספרותי. אין אני יודע אם אמנם עלה בידו לבצע משימה נועזת זו³. לי נדמה כי לוּ הייתי שופט היתה עדוּתו של הפּסיכיאטר נאמנה עלי יותר מעדותו של מהבקר, אלא אם כן הוכיח הלה כי השיר הוא מעשה אמנות חד־פעמי, והתאונה הפכה סטודנט בינוני לפיזיקה למשורר גאון, על כל המשתמע מכאן מבחינה משפטית לגבי תשלום פיצויים. מכל מקום, דבר אחד הוכיח מעל לכל ספק: הוא, המבקר הרתבן, היה קריין מופלא, אמן גדול שקריאתו ללא דופי. לא זכור לי ביצוע כה מושלם של שיר עברי מעל בימה כלשהי. לזכותו של ביצוע זה זוקף אני כל מה שאירע לאחר מכן, לאו־דווקא לשיר עצמו שלדעתי… אך מי אני כי אביע דעה על שירים.

המבקר לא קרא מנייר. הוא דקלם בעל־פה:

א

אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ הֵיכָן,

עַל כָּל פָּנִים לֹא כָּאן

בְּמָקוֹם־לֹא־מָקוֹם מִתְגּוֹרֵר

מְשׁוֹרֵר

מִן הַדּוֹר הַיָּשָׁן.

סְבִיבוֹ עָשָׁן

וְרֵיחַ חֲרִיכָה

וְלַחַשׁ־רֶטֶט־רַחַשׁ: לֵיל מְנוּחָה.

ב

הוּא לְדַנְטֶה הִשְׁאִיר אֶת הַתֹּפֶת,

לְעַצְמוֹ הוּא שָׂם וֶרֶד בַּדָּשׁ.

וּמִלִּים כְּגוֹן צוּף, עָסִיס, נֹפֶת

הוּא מָצַץ מִשְּׁפוֹפֶרֶת שֶׁל קַש.

ג

פּתְחוּ שַׁעֲרֵי שָׁמַיִם!

בַּקְעוּ תְהוֹמוֹת שְׁאוֹל!

מַה אַתֶּם חוֹשְׁבִים

שֶׁאֲנִי סְתַם כָּכָה מִתְדַּפֵּק,

הוֹלֵם בְּאֶגְרוֹפַי

עַד זֹב דָּם

עַד רִסּוּק פִּרְקֵי אֶצְבָּעוֹת

עַד קְרִיּעַת וְרִידִים!

פִּתְחוּ, נְבֵלוֹת!

אוֹי וַאֲבוֹי לָכֶם, אִם לֹא תִּפְתְּחוּ!

פִּתְחוּ – ו – ו – ו!

ד

בֵּין אוֹקְיָנוֹס לְאוֹקְיָנוֹס

אֵל שׁוֹכֵן, קוֹרְאִים לוֹ יָנוֹס.

שְׁנֵי פָּנִים לוֹ. וְכָל פַּן

מְיַצֵּר פִּצְצַת מֵימָן.

פִּצְצוֹת מֵימָן,עוּפוּ, חוּגוּ,

כַּךְ פִּגְעֵי אֱנוֹשׁ יָפוּגוּ

וְיָקוּם עוֹלָם חָדָשׁ:

לוּלָאַת־עֲנָק בְּלִי דָּשׁ.

ה

לֹא לִנְסֹעַ: לָלֶכֶת, לָלֶכֶת, לָלֶכֶת.

בְּהוֹנוֹת יְחֵפוֹת לְרַסֵּס בִּרְבִיב טָל,

בְּעִמְקֵי פַּעֲמוֹן מִתְנַעְנֵעַ עִנְבָּל,

מִסְתַּפֵּג הֶחָלָל בִּנְגִינַת הַמַּתֶּכֶת.

הזוג מן המושב פרץ במחיאות־כפיים. השופט היסה אותם בטפיחה על שולחנו, טפיחה ראויה לשמה. לאחר מכן השתררה דממה. ובתוך הדממה נשמע קול צחוק. צחוק היסטרי, גואה, מתנחשל, מתערבל, ממלא את כל החלל. צחקה האישה שישבה סמוך למר משה שרגהיים. פניה כבושים היו בידיה, עורפה רטט וכתפיה רעדו.

הצצתי בשעוני. עברה שעה תמימה. אחרתי את כל המועדים.

ההצהרה! – נפלט לפתע מפי.

השופט הלם על שולחנו בשנייה. שוב השתררה דממה. עורפה של האישה רטט, כתפיה רעדו, אך קולה לא נשמע.

קמתי ממקומי ופסעתי לעבר הדלת. על בהונות רגלי הלכתי, ואף־על־פי־כן כל צעד מצעדי הדהד באולם הקטן. ידעתי שכל המבטים – מבטיהם של מניין אנשים – נעוצים בי. חשתי דקירות בגבי, כמדקרות מקלחת צוננת על גב לוהט שעתה זה נשזף בשמש יוקדת בצהרי יום קיץ על חופו של ים. מדוע דווקא גבי הפך קורבן למַדקרות של עשרים עיניים? והרי מלבד הזוג הצעיר מן המושב הייתי אני היחיד שלא היתה לו כל שייכות למשפט, לנושאו ולגיבוריו.

1965

א

שלושה עשר גורים היו לדוניה כלבתי בימי חייה – מהם תריסר שהיא המליטה ואחד שלפי מיטב שיפוטי היא הולידה. והנה זה האחרון הוא גם היחיד שעדיין יש לאל ידי לקיים מגע עמו לעת מצוא… ואכן, בהתעטף עלי נפשי נוטל אני גור זה, שנתגבש לכדי כלב מבוגר, שבע ימים ורוגז ואכול דכאונות עד כדי כך שנטרפה עליו דעתו והפך לכלב שוטה המפיל חִתּתוֹ על הבריות, נוטל אני… אפוא גור זה ומשתעשע בו להנאתי על אף התכונות המבעיתות שהוענקו לו.

אלא שסבור אני כי לא טוב המעשה אשר אני עושה, עם שאני מקדים מאוחר למוקדם ופותח את סיפורי בגור האחרון של דוניה, תוך קיפוחם של תריסר שקדמו לו. אספר אפוא את הדברים לפי התרחשותם בזמן – ראשון ראשון ואחרון אחרון – ובין שני הקצוות אשתדל להקפיד על הסדר הכרונולוגי.

ב

תריסר הגורים שנשאה דוניה ברחמה לא כולם הומלטו בבת אחת. המדובר הוא בשתי המלטות שפרק זמן של שנתיים ימים מבדיל ביניהן, ושני אבות לגורים – האחד שמו רם ושם השני נרו.

למעשה היו צאצאיו של רם ממזרים, שכן רם היה כלב מגזע בוקסר ודוניה כלבת רועים היתה. רם היתה לו תעודה רשמית, דהיינו מגילת יוחסין, שהעידה על גזעו הטהור מכל טוהר, ודוניה – אף כי לכל הדעות יפהפייה היתה – חזקה עליה שגזען דקדקן היה מוצא סרכה באחד מדורות אבותיה, ועל כל פנים לא היה לה מסמך המשרטט את אילן היוחסין. רם, בקולרו הצטלצל עיטור, שהוענק לו כפרס ראשון בתחרות כלבים כל־ארצית באשקלון, ודוניה, לא היה לה בקולרה אלא מספר הנחושת שניתן לה מטעם העירייה. רם, גונו היסודי אפור היה אלא שהרקע רוצע פסים צהובים־ירקרקים עד כי נדמה היה כי כתונת פסים לו, ואילו דוניה כל כולה שחורה היתה. פרט לחֶלקַת צואר מלפנים וקצות כפות הכרעיים שלבנים היו, ואלמלא כמה כתמים חומים בירכיים ובלחיים – זכר לאחת מאמות אמותיה שסרחה – היתה לעולם נראית כדיפלומט שלבש זה עתה סמוקינג, לבובה וכפפות, מוכן ומזומן לארוחה חגיגית.

כחצי שנה היינו משוטטים ארבעתנו על פני הסלעים, שהיו אז בעיבורה של ירושלים, ועתה מרכזה, פארה והדרה הם: דוניה ורם, אני ובעליו של רם – אדריכל בדימוס מאותם מתי מספר שבין עולי גרמניה, שעלו ארצה בשנות העשרים. הוא היה מספר לי על המושבים והשכונות שתכנן ומתפאר בסגולותיו ובשכלו של רם, ואני הייתי עוקב אחרי המזמוטים של שני הכלבים ומשחקיהם: יש שהיו מתרחרחים ומתלקלקים ברוך ובעדנה, יש שהיו תוקפים זה את זה באכזריות מעושה, מסתערים בלי לפגוע וטורפים בלי לנעוץ שניים, יש שהיו עורכים התחרויות ריצה למרחקים גדולים על פני החרולים והקמשונים שעל אדמת הטרשים, ויש שהיו מתיישבים זה בצד זו ומזינים עיניהם בעולמו של הקדוש ברוך הוא – אוזניהם כרויות לצלילים ובני צלילים ונחירי חוטמיהם הלחים מתרחבים משפע הריחות הנספגים בהם ומעצמתם.

ואולם משבאה עונת־תאנתה של דוניה גמרנו אומר – האדריכל ואני – כי יש להפריד בין הדבקים, שכן תערובת של מין בשאינו מינו כגון זו – כלבת רועים ובוקסר – אין לה מקום בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא ומי יודע אם יימצא מי שיהיה מוכן לקבל גורים אלה.

כשלושה שבועות היו השניים שרויים בהסגר זה כלפי זה. יום אחד פרץ רם את הרשתות שבחלונות ביתו והגיע אל מתחת לגזוזטרה שלנו. היתה דוניה עומדת למעלה, מזדקפת על אחוריה, מניחה כרעיה הקדמיות על מעקה הגזוזטרה, מזיחה לאחור את אוזניה הארוכות ומייללת יללות שוברות לב, ואילו רם ישב מתחת לגזוזטרה, אוזניו הקצוצות זקופות כשני משולשים שווי־שוקיים מספר לימוד של גאומטריה, ראשו מוטה קמעה הצדה, מבטו מרותק אל דוניה, ועם כל יללה הנפלטת מפיה נעצמות עיניו מתוך מצמוצן, ונדמה, כי דמעה נסחטת מהן, מתגלגלת על לסתו העליונה ונספגת בנשמת אפו הסופגני.

רומאו ויוליה במהדורה כלבית, שהועלו קורבן על מזבח טוהרת הגזע. באותם הימים היה לי שכן ולו כלב רועים גזעי, שחור פרווה, כולו מלא און ותעצומות. בימים האחד עשר, השנים עשר והשלושה עשר לתאנתה של דוניה, ממש לפי כל הלכות הטיפול בכלבים (הלא הן כתובות בספרים המוקדשים לנושא זה) עלינו כולנו – שכני וכלבו ואני וכלבתי – על גג ביתנו וערכנו חתונה כדת וכדין; לא חסרו אפילו נתחי הבשר, עצמות דשנות וביסקוויטים. ארבע פעמים הרביע כלבו של השכן את כלבתי. דוניה התמסרה כמי שכפאו שד. מי שראה כלבים בהזדווגותם יודע מה הדבר אשר אמרתי זה עתה. זר לא יבין זאת גם אם אכביר מילות תיאור.

כעבור חודשיים כרעה דוניה ללדת והמליטה חמישה גורים. כולם עד אחד בני תערובת: צבע עורם אפור, רצוע פסים ירקרקים־צהובים, רגליהם מעוקמות קמעה כשל הבוקסרים ורק זרבוביותיהם מוארכות־חדות, ואוזניהם ארוכות כשל כלב רועים. כל רואם מקֶרב מַכרי לא היה מהסס לקבוע בבירור שאביהם רם ואמם דוניה.

איך ניצחו האראלים את המצוקים? איך גברה האהבה על הביולוגיה? לאלהים פתרונים.

שבועיים היניקה דוניה את גוריה, ובשבוע השלישי בא ידיד ותיק של האדריכל בדימוס, אחד מפעילי תנועת המושבים, ונטל אל כולם עמו. כל מאמצי לברר את מקומות פזורתם עלו בתוהו.

עברו שנתיים. רם מת מדלקת כליות. השכן עקר מירושלים יחד עם כלבו. שבועות מספר התהלכנו לבדנו – דוניה ואני – על פני הסלעים צופים אלי המצלבה שבחורשה אשר מתחתינו ושקועים זה במחשבותיו וזו בצפיותיה, שלגביהן היתה מסתייעת לאו דווקא בחוש הראייה, אלא בחוש השמיעה והריח. ואכן, היא היתה הראשונה שהרגישה בזוג הכפול שהלך לקראתנו: עוד אדם ועוד כלב – הפעם כלב רועים, גדול מדוניה, גבוה, צנום ממנה. גם פרוותו שונה היתה מזו של דוניה: קשה ולא חלקלקה, וצבעה לא שחור, כי אם כעין הפשתן, כלב זכר הוא ושמו נרו, ובעליו עובד מדינה ושמו יאשה. כיוון שגם אני עובד מדינה הייתי, נתקשרה ידידות בינינו על רקע הדירוג המינהלי הכללי, והכלבים אף הם נתחברו זה לזו, אלא שהפעם ניכר היה כי נרו אוהב את דוניה אהבה עזה, ואילו דוניה – אף שהיא שוהה במחיצתו ופעמים גם משתפת עצמה בריצותיו – לבה בל עמו. לשווא מכרכר הוא סביבה ורוקד ריקוד כלבים אלגנטי! יושבת היא על עכוזה בראש זקוף, בעצלתיים עוקבת אחרי תנועותיו ואפילו זנבה – זו מטוטלת החיוך הכלבית – אינו מתנענע אלא קמעה קמעה, בקצהו העליון בלבד. יש שרוחב לבו של נרו מגיע עד כדי כך שהוא מביא עצם דשנה מעצמיו שלו ומגישה לה בחינת הרי שלך לפניך. או אז נוטלת דוניה את העצם בין כרעיה הקדמיות, מקפלת את האחוריות, מצמידה גחונה אל הקרקע ופותחת בגירום כמי שממלא תפקיד חשוב שהוטל עליו – בכובד ראש, באחריות… ובעצבות – ואינה זזה ממשימתה עד אשר לא נשאר מן העצם אפילו פירור אחד. ואם תוך כדי גירומה שלה מנסה נרו לעשות כַּוָני חן ולדחוף את העצם דחיפה קלה ברגלו שלו – רמז ללחם ושעשועים בעת ובעונה אחת – משמיעה דוניה חרחור מאיים נטול כל חוש הומור, והלה עומד עליה וצופה באורך רוח היאך מתנת ידו הולכת ונעלמת בפיה בלי שתיסחט ממנו אפילו פליטת תודה אחת.

וכשהמליטה דוניה שבעה גורים – כולם קשי פרווה וצהובי גוון – לא היה חלב בדדיה, וביום השלישי להיוולדם נמצאו שכובים בחיקה ללא רוח חיים באפם – כל השבעה פרט לאחד ויחיד, שהאריך ימים עוד חודש אחד. ובעוד חודש אחד נדרס בצאתו לראשונה בחייו מבית אמו.

אם בשל מה שעלה בגורלם של הגורים ואם בשל סיבות אחרות, שאינן שמורות בזכרוני, נתפוגגה הידידות ביני לבין בעליו של נרו. הוא פינה את השטח, וכך נתגלגלו הדברים שבאותם הימים נתוודעתי לסופר דגול, הרבה גדול ממני בשנים ופי כמה בתורה, בחוכמה וביכולת, וכיוון שחובב טיולים היה נתלווה כמעט בכל יום לטיול עם דוניה אף שמטבעו לא חיבב כלבים כלל ועיקר ואפילו פוחד היה מהם, וכך היה אומר: ‘את אהבת ישראל שבי איני מחלק עם שום יצור בעולם שאינו מישראל ויהא אפילו כלב’.

אני, שחברתו של סופר כה גדול החמיאה לי מאוד, ניסיתי כמיטב יכולתי לדובבו בעת הטיולים, אך הוא שדברן היה מטבעו, היה משום מה מחריש רוב הזמן. כיוון ששתיקתו גרמה לי אי־נוחות הייתי אני מדבר, ואף שחלק ניכר מדברי הוקדשו לשבחם של ספריו שהערצתים בלב ונפש, שמתי לב שאין הוא מקשיב לקילוסי ודעתו מוסחת מהם.

עבר פרק זמן ניכר עד שנוכחתי לדעת שבמשך כל תקופת טיולינו הממושכים אין הוא גורע עינו מכלבתי וכל מעייניו נתונים – אמנם, מתוך מרחק נאות – לא לי אלא לה. מרותק היה אליה באזיקי התעניינות ואימה כאחד. אלמלא היה זה סופר כה דגול, מכובד ועתיר שנות חיים, הייתי מחפש תירוץ לחדול משיתוף זה, שכן נתברר לי כי נוח לי עם כלבתי בלעדיו מאשר במחיצתו. כיוון שהיה דגול, מכובד, ועתיר שנות חיים, עוד ימים רבים נשאתי בעול, שהעיק עלי מיום ליום יותר, עד אשר לקתה דוניה בסרטן הכבד ומתה בחוליה. מאז לא הוסיף הסופר לראותני. ואולם כשנתיים לאחר מותה של דוניה קיבלתי ממנו ספר עם הקדשה. גיבורו של הספר היה כלב. מעטים הם הספרים בלשון העברית שזכו להצלחה כה אדירה. מאות ואף אלפי מאמרים נכתבו על כלב זה שהוא דמות דיאלקטית ורפלקסיבית, אירונית וצינית, יצרית ומפולפלת, נרדפת ורודפת, נוקמת ונוטרת ומתגלמים בה כל הלכי הרוח ופרצי הזעם של תקופתנו. במיוחד בולטת דמותו של הכלב – אמרו המבקרים למאותיהם ולאלפיהם – לנוכח העובדה שגיבוריו האנושיים של אותו סופר רובם ככולם מכונסים בעצמם, דוממים ובלומים…

אשר לי הרי לבי סמוך ובטוח שדוניה כלבתי היא שהולידה דמות אוניברסלית זו, שאם לא כן אין אני רואה סיבה על שום מה שלח לי אותו דגול דווקא את ספרו על הכלב עם הקדשה וספרים אחרים, שיצאו מאז, לא שלח.

מכל מקום, יש ששעות על שעות מעיין אני באותו ספר ומחפש דמיון בין גיבורו לבין דוניה – מחפש ואיני מוצא. ואף־על־פי־כן עובדה היא שזה הגור האחד והיחיד משלושה עשר גוריה של דוניה שיש לאל ידי לבוא במגע עמו ולהעלות את זכרה של כלבתי האהובה, כפי שכבר אמרתי בראשית סיפורי.

וטוב אעשה אם אסיים את הסיפור במאמרו של ש“י עגנון ז”ל, לאמור: ‘הרבה יצטרך ההיסטוריון לייגע עצמו עד שימצא היכן מסתיימים מעשי בני אדם והיכן מתחילים מעשיהם של כלבים’.

1974

א: ההזמנה

למחרת ליל הפעולה, שבה חוסל הבוגד ליטובסקי, שהיה מוסר מידע על אנשינו למחלקת החקירות של הבולשת הבריטית, הוטס נתן עגמוני לארצות הברית, ואני לא ראיתיו מאז ועד לפגישה זו, שאני עומד לתארה בשׁוּרוֹת שלהלן. אף אין אני יודע אם שהה בארצות הברית כל אותן השנים הרבות (1946–1971) שלא התראינו או שמדי פעם בפעם נזדמן לארץ, והביקור שבו נתקיימה פגישתנו לא היה ביקורו הראשון כאן כל עיקר. בין כך ובין כך אין לקרוא לו ‘יורד’, שהרי את הארץ עזב לא משום שלא נעמה לו ואף לא משום שהשתוקק לדוּר בארצות חוץ, אלא משום שנמלט על נפשו. המשטרה הבריטית חיפשה אותו מכבר, שכן חבר פעיל היה במחתרת, ולו נפל לידיה, חזקה עליה שהיה נידון למאסר או – בהיעדר הוכחות חותכות – למעצר ממושך.

כאמור: עשרים וחמש שנים לא נפגשנו. גם קשרי התכתבות לא נתרקמו בינינו משום־מה, אף כי רֵעים מסורים זה לזה היינו, יחדיו עבדנו בכמה מכבישי ירושלים וערכנו בצוותא כמה מפעולותיה של תנועתנו בגלוי ובסתר, באורח חוקי ובמחתרת. לא כאן המקום לעמוד על פעולות אלה, פרט לאחת, זו של סילוק הבוגד, פעולתו האחרונה של עגמוני, שהוזכרה לעיל, אשר למוחרתה הוטס – מאוּפָּר ובשם בדוי – לארצות הברית.

שעה שבוצעה הפעולה עמדתי נשען לקיר באחת מסִמטאות ירושלים, בסמוך אל הבית שבו – בחדר המדרגות – נורתה הירייה שקיפחה את חייו של אותו בוגד. עגמוני חמק על פני, עם ששלשל לכיסי – בזריזות מופלאה – את כלי הירייה.

מיד התקדמתי – לאט ובנחת כדי שלא לעורר חשד – אל קצֶהָ האחר של הסמטה, שבו עמדה הנערה שהיתה אמורה לקבל ממני את הנשק ולשאתו על גופה אל המחבוא.

באותו לילה נאסרה הנערה ונכלאה לתקופה של שלוש שנים. הרביתי לבקרה בכלאה ולאחר ששוחררה נשאתיה לאשה, אלא שדבר זה אינו מעניינו של סיפורנו.

במשך כל שנות הניתוק מעגמוני לא הגיעו לאוזני שום ידיעות עליו, פרט לכמה שמועות מקוטעות, שמהן ניתן היה להסיק כי האיש התעשר בגוֹלַת אמריקה, עשה חיל והפך למיליונר. לא ידעתי מה היה טיבם של עיסוקיו. יש להניח שאף הוא שמע עלי, שאם לא כן אין למצוא שום הסבר לאותה קריאה טלפונית מדהימה שהגיעתני באחד הערבים לפני כך וכך שבועות.

– יצחק אורן?

– כן.

– מה שלומך?

– מי מדבר?

– נתן.

– איזה נתן?

– אינך מכיר את הקול?

– לא.

– נתן עגמוני.

פסיחה ארוכה. אכן, הפתעתי גבלה בהלם.

– אינך מאמין?

– מאַיִן אתה מצלצל?

– מ’הילטון' תל־אביב.

– אתה מתעתד לבקר בירושלים?

– אני מתעתד לראותך בתל־אביב אצלי, כאן, ב’הילטון, מחר. אל תשתמט, יצחק, ואל תדחה. שמע בקולי – לא תתחרט.

שמעתי בקולו ולא התחרטתי, אם כי ברגע הראשון של הביקור, כשנכנסתי לחדר 841 במלון הילטון בתל־אביב וראיתי את עגמוני, נצבט לבי בקרבי עד כדי כאב של ממש.

עגמוני סקר אותי בלי שהתרומם מן הכורסה.

– נשארת צעיר, יצחק – פלט לבסוף. לעומת השינויים שחלו בו בשנים אלה, אפשר היה לראותני כצעיר.

שתקתי.

עגמוני הזמינני לשבת בכורסה שעל ידו. על הספה שממול ישבה נערה שחרחורת, בשמלה לבנה, שערה אסוף במעין שביס, קווי פניה עדינים ודקים ועיניה כחולות עמוקות ונוגות מאוד.

– בתך? – שאלתי.

– לא – השיב – אחות.

הוא לא אמר ‘אחותי’. עד כמה שהיה זכור לי לא היתה לעגמוני אחות. מכל מקום אחות זו ודאי שלא יכלה להיות בימי רעותנו, כיוון ששני חייה ללא כל ספק עדיין לא הגיעו לעשרים וחמש ואף לא לעשרים.

– Business before pleasure – פתח עגמוני, נטל קוביות קרח מקערית שעל השולחן, הטילן בשתי כוסות גבוהות ומזג לתוכן ויסקי ביד נדיבה. קירב כוס אחת אלי ואחת אליו.

ה’אחות' נענעה בראשה ניד של תוכחה. זיק של חֵמה נדלק בעיניו הכבויות של עגמוני.

– שטויות! – פלט ברוגז לעברה ופנה אלי – כָּבֵד מוגדל. כל אחד רוצה משום מה להקטינו.

חייך לעברי וגמע מן הכוס גמיעה ראויה להתכבד.

ארשת של סבל נסתמנה בפניה של הנערה. מצמצה בעיניה, ונדמה היה לי – אם כי איני מוכן להישבע על כך – שעל לחייה השמאלית זחל לאִטוֹ אגל דמעה ונקווה בגומה שבין השפה התחתונה לבין הסנטר.

– אתה עוסק בספרות? – פתח עגמוני.

– בשעות הפנאי. כתחביב.

– כתבת גם תסריטים?

– לא.

– מעכשיו תכתוב. תסריט על פרומתאוס. מודרני, מרוכז, חד, מרשים, מהמם. לא להשתמש בשום מהדורות מסוגננות של אגדת פרומתאוס, שכה רווחו בספרות מאיסכילוס ועד גתה ומגתה ועד קאמי. שום עיבוד: מיתוס קדמון – מציאות מודרנית. והקפיצה קפיצת נחשון, ללא תחנות ביניים: יוון תחילת המאה השביעית או מאה אחרת לפני הספירה – מתי נולד המיתוס?

– ישראל סוף המאה העשרים. ברור?

– אמרת אתמול בטלפון שאשמע בקולך ולא אתחרט.

– אני עדיין אומר כך.

– על סמך מה?

– אם תצליח, שוב לא יהיה העיסוק בספרות בגדר של תחביב בשבילך. תוכל לעשות כל אשר יעלה על דעתך.

– ואם לא?

– קראתי את ספריך. אתה תצליח. מחר בלילה יגיעו השחקנים. מחרתיים בבוקר אשלחם אליך. שלושה שחקנים: שני גברים ואשה. מגדולי השחקנים הצעירים בעולם הקולנוע. שני גברים ואישה. אין צורך במספר יותר גדול. לא מדובר על סרט גרנדיוזי מרהיב עין בתמונות פאר רועשות, רב עלילה ועתיר שחקנים. עוצמה דחוסה, מרוכזת ומאופקת. ככל שיִמעט מספר השחקנים כן ייטב. שלושה שחקנים ותו לא. שלושה ועוד שלושה: הבמאי, הצייר והצלם, ובכן, את ה־business גמרנו. עכשיו – ה־pleasure. סַפֵּר. הן לא נפגשנו מאותו ערב…

הכוס שלו נתרוקנה בינתיים. הוא חזר ומילאה. הנערה שלחה את ידה ותפסה בזרועו. הכוס התהפכה והוויסקי נהפך על השולחן. עגמוני נטל את הבקבוק והטיחוֹ ברצפה.

מיד לאחר קול הנפץ פשט בחדר ריח של ריקבון, הנודף מכל כוהל מוּגָר ארצה, ובמיוחד מוויסקי.

ה’אחות' צלצלה בפעמון לקרוא את החדרן.

אני יצאתי בלי אומר ודברים.

ב: המפגש

אף על פי שעזבתי את חדרו של עגמוני ב’הילטון' אפילו ללא ברכת פרדה, קיים הלה את הבטחתו ולא יצאו שלושים ושש שעות עד שבביתי שלי נערכה פגישה ביני ובין שלושת השחקנים שעגמוני שלח אלי, בלי שראה צורך למסור לי הודעה נוספת על כך.

אינני בקיא בשמותיהם של שחקני קולנוע; לפיכך משראיתי את פרצופיהם של שני הגברים ושל האישה נבצר ממני לנקוב בשמותיהם – אף שלפי כל הסימנים ציפו לכך, ועל כן לא ראו צורך להציג את עצמם – אולם לִבִּי היה סמוך ובטוח שכבר נזדמן לי לראותם לא אחת, אם כי לא זכרתי את הסרטים, שבהם הופיעו הללו.

מכל מקום מוכן הייתי לפגישה, ולאחר לחיצות יד קרירות למדי ישבו שלושתם על הספה שבחדר האורחים הקטן שלי, ואילו אני ישבתי בכורסה שממול. פתחתי ואמרתי:

– ההזמנה היא תסריט על פרומתֵאוּס: מספר השחקנים – שלושה. שני גברים ואישה.

האישה חייכה. היה ברור שדיבורי מיותרים בהחלט. הגברים היו עד כדי כך מגודלי שיער – בלורית עבותה, קווצות פרע, שפמים, זקנים – שקשה היה לקבוע אם גם הם מחייכים או לאו. מכל מקום, בעיניהם נתנצנץ שביב של מעֵין עליצות לעגנית. אני המשכתי.

– המקורות: אגדות פרומתֵאוס, כפי שהן מסופרות בסיפורי המיתוס היווני, ללא כחל וסרק, שנוספו עליהם במשך דורות של ליטֶרַרִיזַציה.

אספר, אפוא, בקיצור את אשר עלה בידי להעלות בבוקר זה ממקורות המיתוס היווני. ראשית כול – הרקע. מתברר שהרקע הוא הרבה יותר פרימיטיבי מכפי שמקובל לחשוב, לדבר ולכתוב.

אלא שעוד לפני שאתאר אותו רקע אזכיר שפרומתֵאוס לא רק הביא את האש אל בני האדם כי אם גם יצר את האדם.

לפי התיאוגוניה של הסיודוס השתמש פרומתאוס בחומר, טיט, עפר ומים מפאנופיאוס אשר בפוֹקִיס, ממש כמעשהו של אלוהי העברים בגן־עדן לפי בראשית ב'. רק את רוח החיים לא הוא נפח באדם אשר יצר, כי אם האֵלה אתֵנה.

אני מניח שידוע לכם כי פרומתֵאוּס פירושו היודע מראש. היה לו אח בשם אֶפִּימתאוּס, כלומר היודע לאחר זמן. עוד תהיה לי הזדמנות להזכירו בהמשך שיחתנו. ועוד אח היה לו הרי הוא אטלס הענק הנושא את כדור הארץ על שכמו. אם אינני טועה, משא זה הוטל עליו כעונש על מרידתו באֵל כּרוֹנוֹס.

פרומתאוס לא זו בלבד שיצר בני אדם אלא גם דאג לקיומם ולשלומם, לפיכך כשנתעוררה השאלה אילו חלקים מן הפר המועלה לקורבן יש לתת לאלים ואילו לבני אדם, עלה בידי פרומתאוס, בדרך של תעלול ערמומי, לזַכּוֹת את בני האדם בבבשר ואת האלים בעצמות. מעשה עורמה זה הוא שעורר את חמתו של זאוס, וכדי להתנקם בפרומתאוס החליט להעניש את יצירי כפיו, את בני האדם, ונטל את האֵש מהם. ‘שיאכלו את הבשר אשר זכו בו נא’ – הפטיר ברוגזה. אז, ורק אז, הדליק פרומתאוס את לפידו מאִשָהּ של מרכבת הנגוהות אשר לשמש; גחלת לוחשת אחת הטיל בערֵמת עשבים, והפכָהּ למדורה, ששימשה מקור ראשון להחזרת האש למין האנושי.

זאוס אף הוא גמר אומר להזדקק לעורמה. הוא ציווה על הפייסטוס הנפח לברוא אישה יפהפייה, על ארבע רוחות השמים להפיח בה חיים ועל כל אלי האולימפוס לקשטה ולייפּוֹתה. כלילת יופי זו שלח זאוס אל אחיו של פרומתאוס לפתותו, אך הלה הוזהר על ידי פרומתאוס וסירב לשאתה לאישה פן יבולע לו. חמתו של זאוס עלתה עד להשחית. הוא ציווה לרתק את פרומתאוס אל צוק סלע באחד מהרי קווקז ועל נשר צמא דם לנקר בכבדוֹ. ייסורים אלה חזרו מדי יום ביומו, כיוון שבכל לילה היה פרומתאוס שב לאיתנו.

אפימתאוס נתחלחל מגורלו המר של אחיו ונשא את פַּנדורה היפה לאשה. בין חפצי משק הבית שפנדורה הביאה עִמה היתה תיבה, שגם לגביה הזהיר האח היודע מראש את האח היודע לאחר זמן לבל יתפתה לפותחה. ואכן, סגורה היתה התיבה תקופת־מה, עד שפנדורה עצמה לא החזיקה מעמד ופתחה. מן הקופסה הגיחו פגעי האנוש ופרצו החוצה: זִקנה, מחלה, עמל, טירוף דעת, תאווה ורשע. כל אלה תקפו את אפימתאוס ורעייתו, ועִמם את כל המין האנושי. ועוד דבר־מה ניתר מן הקופסה: תקוות השווא.

באותה תקופה יצא למסע עלילותיו הרקליוס הגיבור רב העלילה. באחד ממעלליו פגע חִצוֹ של זה בטעות ברגלו של חירון – זה הקנטאורוס המופלא, מלומד ואנין נפש, שהתגורר במערה. הוא לימד את בני האדם את תורת הרפואה ועוד מספר רב של חוכמות ומדעים ואף גידל כמה מבחירי האנושות במערתו. הרקליוס עצמו עקר את החץ מרגלו של חירון וחירון חבש את הפצע, אבל ללא הועיל. ייסוריו גברו מיום ליום, אך כיוון שהיה בן־אלמוות נבצר ממנו למות. אז נזכר הרקליוס כי זאוס אמר לו בשעתו שהוא יהיה מוכן להתיר את פרומתאוס מאזיקיו ולשחררו רק אם אחד מבני האלמוות יֵאוֹת לוותר על חיי הנצח שלו לטובתו של פרומתאוס. מיד בא בהצעה זו אל חירון. החכם בעל שאר הרוח, שׂבע הימים והייסורים, קיבל בשמחה את ההצעה. במותו ציווה לפרומתאוס את החיים. הרקליוס אץ אל הצוק שבהרי קווקז, ירה בנשר צמא הדם והתיר את פרומתאוס משלשלאותיו.

ועתה, לפני שנעבור אל חלוקת התפקידים הערה אחת: מדם פצעו של פרומתאוס היו מייצרים מעין תרופת חיסון לגיבורי המיתוס היווני. לדוגמה: מדיאה נתנה תרופה זו ליָסוֹן לפני צאתו ללחום בשוורים האדירים ולרסנם.

אשר לתסריט, הרי הכול או כמעט הכול תלוי בכם, וביתר דיוק באחד מכם. ברשותי רק שלושה שחקנים בלבד: שני גברים ואישה. שניים מן התפקידים קבועים: פרומתאוס ופנדורה. לבחירה עומד רק התפקיד השלישי. האפשרויות הן: אטלס, אמפתאוס, הרקליון, חירון, זאוס, ואפילו הנשר.

השחקנים לא היססו. הוחלט שהתפקיד השלישי יהיה הקנטאורוס הפצוע חירון – הרופא, המלומד, שׂבע היסורים והחיים – שוויתר על חיי הנצח.

ג: התסריט

בית חולים. לעיני הצופה מועבר פרוזדור ארוך. בשני צדיו דלתות סגורות ועליהן מִספרים. הקצב מואט בהדרגה עד שהמצלמה מגיעה לדלת פתוחה למחצה ומשתהה עליה. על דלת זו אין מספר. לעומת זאת, מצוי עליה שלט: אחות ראשית. מבעד לפתח הפתוח נראה אדם עטוף חלוק לבן וישוב בכיסא גלגלים. על חזהו – בצד השמאלי של חלוקו – רקומה באדום כתובת: דוקטור ק. חירון. מנורת פלאורסצנט מאירה את פניו ומוסיפה לוָואי של כחול בהיר לחִוורונן של פנים אלה וגם למצנפת המנתחים הלבנה המכסה את רעמת השיבה של שערו. אף כי חירון מגולח למשעי והעור מתוח על עצמות פניו, כך שאין עליהם קמטים, ניכר עליו כי זקן הוא מאוד, בא בימים, עייף ויגע. עיניו עצומות. בתחילה נדמה שישן הוא, אך לאחר שהוא פוקח את עיניו מתגלה שלא ישן אלא שקוע היה במחשבותיו. בטלטלת ראש חזקה, דומה, ננער הוא מהגיגיו ומתחיל לגלגל במרץ את גלגלי הכיסא שלו. הכיסא נע ומתקרב אל מדף של שיש, שעליו עומדת תיבה מכוסה בד ירוק. חירון מסיר את המכסה. התיבה דומה למקלט טלוויזיה. חירון לוחץ על כפתור ומתרחק קמעה. על מסך הטלוויזיה מוקרנת מבחנת זכוכית מלאה עד חציה נוזל סמיך, אך שקוף למדי, שבמרכזו נקודה שחורה. הנקודה הולכת וגדלה לנגד עיניו של הצופה עד שהיא מתחלקת והופכת לשני כדורים זעירים המשיקים זה אל זה.

הקריין: התפתחותו של עוּבּר האדם ברחם אמו חוזרת כמעט על כל שלבי ההשתלשלות הביולוגית של מיני בעלי החיים על פני האדמה.

על הבד מוקרנים שלבי התפתחותו של העוּבר כדרך שהם מוצגים במוזאונים למדעי הטבע: יצור חד־תאי, ראשן של דוחי וכו'… עד לעוּבר של תינוק ששוֹררוֹ הולך וגדל, לובש ממדים מוגזמים ומתחיל להידמות לצינור גומי להשקאה… לבסוף נשאר רק הצינור. טיפות מים זורמות ממנו בקצב הולך וגובר ומתיזות כתמי רטיבות על פיסת אדמה, אדמת חול מדברי צחיח.

חירון מניע שוב את גלגלי כיסאו, חוזר ומתקרב אל המַקלט. הוא לוחץ על כפתור ומסמיך את כף ידו אל המסך. מן הצינור המוקרן על המסך נסחטת קוביית מתכת, זעירה אך כבדה, ונושרת הישר אל כף ידו של חירון. חירון תוחב את הקוביה אל הכיס הימני של חלוקו. השידור נפסק. חירון פורס שוב את הבד הירוק על המקלט ומיישר את שוליו של הכיסוי כדרך שמציעים מיטה.

רק עתה מתגלה, שמתחת לכיסוי הירוק, שהיה מונח, לאחר שהוסר מן המקלט, על השיש בסמוך אל אותו מקלט, נמצא טלפון לבן. חירון מרים את השפופרת ומחייג, לאחר צפיית מה הוא פולט בליאות:

– האלו? פנדורה? בואי… מספיק… בואי… עכשיו… תכף…

התמונה מתחלפת פאנדורה מחזיקה סמוך לאוזנה שפופרת טלפון בחדר אחר שבאותו בית חולים. לבושה – תלבושת אחות ראשית בבית חולים הדסה. באותו חדר מצויה רק מיטה אחת ושוכב בה פרומתאוס. בצד ימינו מתחת לשמיכה, שהוא מכוסה בה, בולט צינור הדומה לשוררו של עוּבר, שהוקרן על מסך הטלוויזיה. המצלמה הולכת ומתרוממת, ותוך כדי כך מתגלה שקצהו של הצינור נתון בתוך משהו מעין מלקחיים. עם הרחבת רקע התמונה מתברר שאין אלה מלקחיים אלא מעין מקור של עוף דורס העשוי ברזל. ואכן, שייך המקור לציפור מתכת ענקית השרויה מתחת לתקרה. למעשה אין זו ציפור אלא אווירון שבמקום מדחף הותקן בו צוואר המסתיים במקור.

פנדורה (בטלפון): אני כבר באה.

מניחה את השפופרת, קרֵבה אל פרומתאוס, שולפת את הצינור מן המקור של המתקן וסוחטת את תכולתו אל תוך מבחנה. המבחנה מתמלאת נוזל אדום עד חציה.

פרומתיאוס משמיע גניחה ומַפנה את ראשו אל הקיר.

פנדורה מחזירה את הצינור אל המקור, ובעוד היא מנסה לתוחבוֹ בעומק־מה, מחליף המִתקן את צבעו והופך אף הוא אדום כנוזל אשר במבחנה. לכאורה אין חלים שינויים מהותיים בצורתו, ואף על פי כן חדל הוא להידמות לאווירון או לעוף דורס, והוא מזכיר משום מה בתחילה עקרב ולאחר מכן סרטן שבישלוהו ברותחים.

פאנדורה הולכת לחדר האחות הראשית, ובעוד ידה מחזיקה במבחנה ניגשת אל חירון. הוא מפשיל את מכנס הפיג’מה וחושף אחת מרגליו הרתוקות אל כיסא הגלגלים.

פנדורה: שוב רוצה אתה לערוך את הניסוי על עצמך?

חירון: כן.

פנדורה: איפוא המזרק?

חירון: בכיס.

פנדורה תוחבת את ידה בכיס החלוק ומוציאה את קוביית המתכת. חירון מתחלחל ופורץ בזעקת אימים.

– לא! לא בכיס זה.

הוא מנסה לחטוף את הקוביה מידה, אולם אף על פי שהכול מתרחש במהירות הבזק, הוא מאחר את המועד. ניצוץ ניתז מן הקוביה וכהרף עין נשמעת התפוצצות אדירה.

מערבולת, אש ותמרות עשן; המסך הופך לתוהו ובוהו, ומיד לאחר מכן לרקע בצבע תכלת, שכמעט כולו ריקוּת, פרט לשתי צורות בלתי ברורות – האחת בקצהו העליון השמאלי והאחרת בקצהו התחתון הימני. הצורות מתחילות לנוע זו לקראת זו בכיוון אל מרכזו של המסך המַלבֵּני. ככל שהן קרבות זו אל זו מתגבשות הן לציורים מוחשיים. זו שמשמאל מתעקמת לכדי מעגל סגור וזו שמימין דומה לצרור סיבים כעין אניצי שיער. כשהן נמצאות סמוכות זו אל זו מתגלגל המעגל לקלסתר פניו של חירון ואילו ציצת השיער הלבן מנתרת לפתע ניתור של צפרדע ונחה מעל לשפתו העליונה של חירון. שוב אינה ציצת שיער כי אם שפם. פרצופו של חירון דומה עתה עד להפליא לדמות דיוקנו של איישטיין בשנות חייו האחרונות. דיוקן זה מתפשט על פני כל המסך.

הקריין: שאלו את איינשטיין מה יהיה נשקו של האדם במלחמת העולם הרביעית. הוא השיב: מקלות ואבנים.

דיוקנו של איינשטיין נעלם ובמקומו בא המתקן הרפואי של פרומתאוס בדמות שלבש בגלגולו האחרון: סרטן. בדרך של מטמורפוזיס אִטי וממושך – הכול כיד דמיונם ויכולתם הטובה עליהם של הצייר, הבמאי והצלם – הופך הסרטן לנחש, והוא נלפת מסביב לאילן גדול. האילן נמצא בגן עדן, שגם את צורתו בת חורין לקבוע אותה השלישייה: הצייר, הבמאי והצלם. בגן עדן זה רועה להנאתו חירון הקנטאורוס. עכשיו הוא קנטאורוס פשוטו כמשמעו: חציו אדם חציו סוס. נראה כי מכלה הוא את עשבי המרעה בתיאבון רב. מדי פעם בפעם רובץ חירון לנוח, ובאמנות וירטואוזית שוֹתה מים מן הכד התלוי בצווארו. הכד הוא עגול נטול צוואר ודמוי תפוח.

מופיע פרומתאוס. מראהו כאֵל יווני עתיק, שעתה זה ירד מן האולימפוס. כולו ערום פרט לעלה התאנה המכסה את ערוותו. גופו חטוב עד שלמות. רק בצדו הימני, מתחת לצלעות נראה משולש אדום – ספק קישוט מקועקע, ספק צלקת, ספק דם שנקרש על גבי פצע. הוא מביט כה וכה.

חירון זוקף צווארו מן הקרקע ובעודו לועס את העשב שואל:

– את מי אתה מחפש?

פרומתאוס: את האדם.

חירון: עוד לא נברא.

פרומתאוס: מתי ייברא?

חירון: זה תהליך ממושך. לבורא העולם צפויה עוד אודיסיאה אקספּרימנטלית ארוכה ומייגעת. ייתכן שיהיה צורך אף לשנות את כיוונה של ההשתלשלות הביולוגית, אולי לבצע ניתוח דראסטי: ניתוק, קרע, הפרדה. יצור כמוני, למשל, לא יביא, אף בשלשלת האבולוציונית של מיליון דורות, לידי היווצרות המין האנושי. גם לא בדרך של מוטציות. אין בררה אלא להיזקק לכוח פיזי; לבתקני לשניים ולפתח כל חלק לחוד. ואולי אף גרוע מזה: להתחיל הכול מחדש, הכול, כל התהליך הביו־אורגני – מן האמֶבה, החיידק, הנגיף, משרשרת חלבונים ראשונית. ואילו אותי על שני חלקי לגנוז, למחוץ, להכחיד. ולא רק אותי. את הכול. את כל הגן הזה על כל אשר בו. יודע אתה כיצד מכחידים ממלכת חיים, מערכת ביולוגית שחֵץ הזמן שלה פועל בכיוון בלתי נכון?

פרומתאוס מנענע בראשו לאות שלילה.

חירון: לא שמעת? כבר היו דברים מעולם. בדרך של שואה, קטסטרופה, אך לאו דווקא ביולוגית, כי אם גאולוגית. זעזוע, רעידת אדמה – התפרצות הר געש, קטקליזם. וכשקטקליזם כזה מתחולל נוצר נפט. כי מה הוא נפט לאמִתו של דבר? ריקבון של עולם שלם, עולם שהיה פעם חי. ביליוני חללים על קרקע ימים שחרבו, לחץ שאין לתאר את שיעורו ועבודה עקשנית של נחשולי מים, רוחות וגזים. לכאורה כיליון חרוץ של כל חי וצומח, אך למעשה עיקר מהותם, דהיינו האנרגיה, לא רק נשמרת כי אם נאגרת, בצורת נפט, ואילו ההשתלשלות מתחילה מחדש. ואפשר לכוונָהּ כך שייעשה אדם – כמחצית צלמי ודמותי – וסוס כמחציתם השנייה. ולא עוד אלא שאחד מהם – עדיין לא ברור לי אם יהא זה הסוס או האדם – אפשר שעוד יזדקק גם לנפט. אולי בשביל זה באת לחפש את האדם? אתה זקוק לנפט?

פרומתאוס: לא.

חירון: אם כן, מה באת לבקש כאן?

פרומתאוס: מים.

חירון (בזעף): אין מים (משפיל את צווארו ומתחיל לִכתוֹת בשיניו את העשב).

פרומתאוס: היכן כל המים?

חירון: (בלי שזוקף את צווארו) פנדורה לקחה אִתה את הכול.

פרומתאוס: איפה היא?

חירון: הלכה.

פרומתאוס: לאן?

חירון: למדבר.

פרומתאוס: ולקחה את כל המים?

חירון: כן.

פרומתאוס: (מתבונן בכד התלוי בצווארו של חירון) ומה בכד הזה?

חירון: זה לא כד. זה תפוח.

הנחש מחליק מאמצעו של גזע האילן אל תחתיתו. העץ משמיע צליל משונה: תערובת של רשרוש וחריקה. ככל שהצליל מתגבר, הולך הוא ונעשה דומה לקול צחוק.

פרומתאוס: (מסתכל בפירות העץ – אין עליו פרי הדומה לתפוח – מַשהה מבטו על הנחש ומטיח בחירון) אתה שקרן!

חירון מתחיל לברוח. פרומתאוס תופס את הנחש ורודף אחריו. הנחש קופא בידו.

כשניים־שלושה רגעים נערך המרדף בין סבכי גן העדן. לאחר מכן הוא מועתק אל מדבר חולות צחיח, לוהט ורחב ידיים.

עם שגן העדן מתחלף במדבר חל שינוי מהותי גם ברודף ובנרדף: פרומתאוס נהפך למשה רבנו העטוף חלוק בדוּאי, והקֶנטָאוּרוּס הפך לִגְדי. הנחש אשר בידי משה נעשה מטה, והכד אשר בצווארו של הגדי אינו אלא פעמון, זג של כבשה מנהיגה היוצאת למרעה. משה משיג את הגדי ומרכיבו על כתפו.

הקריין: כשהיה משה עליו השלום רועה צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי ורץ אחריו עד שהגיע לחסית. כיוון שהגיע לחסית נזדמנה לו ברֵכה של מים ועמד הגדי לשתות. כיוון שהגיע משה אצלו אמר: אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא, עייף אתה. הרכיבוֹ על כתפו והיה מהלך. אמר הקדוש ברוך הוא: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך, חייךָ, אתה תראה צאני ישראל.

משה הולך במדבר, המטה בידו והגדי על כתפו. מדי פעם בפעם נראית באופק אמת מים. משה מחיש פעמיו, אך עד מהרה מתברר כי אין זה אלא מקסם שוא, פטה מורגנה, חזיון תעתועים.

לפתע מתגלה סנה הבוער באש. המראה צץ באורח פתאומי, בלתי צפוי, כמשהו הנבעֶה מן האדמה. ליד הסנה ניצבת פנדורה, מוקפת עשרות כדים. שלא ככדוֹ של הקנטאורוס כדיה של פנדורה הם בעלי צוואר. היא נוטלת לידיה את הכדים בזה אחר זה, שוברת באבן את צוואריהם ושופכת מים על מדורת הסנה. נראה כי יש שכר לפעולתה. המים מעלים בועות, האש לוחשת ומפעפעת, אזור הבעֵרה הולך ומצטמצם, ולעומתו מתרחב שטח הרמץ המבעבע.

משה־פרומתאוס פורק את הגדי מכתפו. הוא תולש את הפעמון שבצווארו ומצמידו אל המטה. מיד הופך המטה לצינור גומי אדום וגמיש, בדומה לזה שנזדקר ממקורו של המתקן דמוי מטוס המתכת או דמוי העוף הדורס שבבית החולים, ובדומה לשוררו של העוּבר על מסך הטלוויזיה בחדר האחות שבאותו בית חולים.

מן הצינור פורץ סילון, אלא שהאֵש לא זו בלבד שאינה כבה בהגיע הסילון אליה, אלא מתלקחת ביתר שׂאת והופכת למוקד רב לשונות.

פנדורה (באימה): מה עשית?

משה־פרומתאוס (במבוכה): חשבתי… חשבתי… שיש פה… (מראה על הכד־הפעמון) מים……

פנודורה: זה לא מים. זה נפט.

הגדי מזנק אל האש ובקפיצה לגובה צונח אל תוככי המדורה.

משה־פרומתאוס פושט את חלוקו. עתה ברור שאותו כתם שבצדו הימני מתחת לצלעותיו אינו אלא פצע פעור שותת דם. הוא סותם אותו, בתחילה באצבעותיו, אחר כך אוסף את קצהו של הצינור המופנה אל המדורה ותוחב אותו אל פצעו. לאחר מכן יושב על הקרקע, משכל רגליו וקופא בתנוחה זו. עכשיו דומה הוא לאחד מפסלוניו של בודהה השרוי בנירוונה.

עשן בשרו החרוך של הגדי מתאבך באוויר. דמותו של הגדי עצמו נבלעת בתמרות העשן ובלהבות האש. פנדורה מפצחת כדים בזה אחר זה ובקצב מואץ, מתוך מאמץ נואש לכבות את האש או לפחות לשככָהּ, אלא שבשל המהירות שבה היא מבצעת את פעולותיה, נשפכים המים לרגליה ואינם מגיעים אפילו אל המדורה.

בנהמת לבה היא נושאת את עיניה השמימה. ממרום שמי השרב האפורים משתפל נשר. במאונך צונח הוא, בקו ישר כמו לוּ פגע בו חץ, שזה עתה נורה מקשת מסתורית, ונוחת הישר בידיה של פנדורה, אלא שתוך כדי נחיתה הופך הוא לצעצוע, מעין אקדח מים בצורת נשר. פנדורה מפעילה את האקדח־הנשר. סילוני מים ניתזים ממקורו לכל העברים. הסילונים נפגשים עם פיתולי העשן ולשונות האש של קורבן הגדי – מעין אש שחורה על גבי אש לבנה – אלה ואלה יוצרים אותיות, המצטרפות לכדי פסוקים ומשפטים. יש שנדמה כי הם מתלכדים ויש, להיפך, שנלחמים הם אלה באלה, כגון:

בועות אדי המים של פנדורה מציירות את המלים זיקנה, עבודה, מחלה, תקוות שווא. וכנגדן במקביל חורתים פיתולי העשן והאש לאמור:

אנכי ה' אלהיך… לא תעשה לך פסל וכל תמונה… לא תשא… זכור את יום השבת…

ואלה, כאמור, מתלכדים באלה. בחירת הדרך להתלכדותם – תוכנה, צורתה, הצגתה – מסורה לשיקול דעתה של השלישייה, שכבר הזכרנוה פעמיים: הצייר, הבמאי והצלם.

פרומתאוס־משה־בודהה לא זע ולא נע ואינו פותח את פיו אלא פעם אחת ויחידה, עם שהוא פוסק קמעה את שפתיו ופולט לאמור:

– פנדורה… פאן־דו־רה, פירושה ביוונית נותנת הכל, הנותנת את כלה, כל כולה – מַתָת.

פנדורה עמֵלה קשה. אף על פי שהנשר שהיא מפעילה בשארית כוחותיה מתיז מים לכל העברים, אין היא מרשה לעצמה להרטיב את שפתיה החרוכות, אלא בדרך של ליקוק בקצה לשונה. זיעה נוטפת ממצחה, עוקפת את עיניה, זוחלת על לחייה, נקווית בגומה שמתחת לשפתה התחתונה ונושרת אֲגָלים אגלים מסנטרה. פניה היגעות של פַּנדורה כובשים את כל המסך. היא מחייכת חיוך לאֵה, אך קורן.

הקריין: ולשמוח בעמלו זו מתת אלוהים היא.

רגע שוב מתחלף קלסתר פניה של פנדורה במלחמת האותיות שבין כל שהתעופף מתיבת פנדורה לבין עשרת הדברות, אך מיד מופיעות על המסך אותיות אחרות, מתויגות ומסוגננות, דוגמת פסוקו של יום המסיים את שידורי הטלוויזיה.

על פני המסך משתרעת מגילת “קוהלת”, ואלה פסוקיה, המסיימים את הסרט:

“מה יתרון העושה באשר הוא עמל. ראיתי את העניין אשר נתן אלוהים לבני האדם לענות בו. את הכול עשה יפה בעתו, גם את העולם נתן בלבם מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלהים מראש ועד סוף. ידעתי כי אין טוב בם כי אם לשמוח ולעשות טוב בחייו. וגם כל האדם שיאכל ושתה וראה טוב הכל עמלו – מתת אלהים היא”.

היצירה שהגדרתי אותה כתסריט מעולם לא הוסרטה. את שלושת השחקנים הכרתי כשצָפיתי בסרטי כיבוש הג’ונגל אי־שם בדרום אמריקה. עם משלוח הצ’ק ניתק עגמוני כל מגע עמי.

1973

א

לכבוד שר הביטחון

אישי השר,

שמי יואל הרֵכָבי (יאשה טֶלֶגין לשעבר). כתובתי רחוב פרנקפורטר 92, ירושלים. תעודת הזהות שלי 4־198909. מספרי בצה“ל היה 108339. עליתי ארצה ב־1934 בגיל 20. למדתי באוניברסיטה העברית משנת 1936, ועד קום המדינה עבדתי במחלקת החינוך של ממשלת המנדאט. עם שחרורי מצה”ל ב־1949 ועד פרישתי לגימלאות ב־1979 מילאתי תפקידים שונים (ביניהם גם בכירים) במשרד החינוך. על פי נתונים אלה תוכל ללמוד עלי ועל חיי כל אשר ניתן ללמוד על בשר ודם – אם תורה על הכפופים לך לעיין בתיקים ובמסמכים הנוגעים בדבר. על פעילותי התרבּוּתית מצויים סיכומים בספרי מי ומי ומי ומה וערכים קצרצרים באנציקלופדיה הישראלית של ‘כתר’ ובאחד מִכִּרְכֵי המילואים לאנציקלופדיה ‘יודאיקה’ בלשון האנגלית. די בהם כדי להקנות מושג ראשוני על נושא זה.

ידיעה רחבה יותר ניתן לרכוש ממקורות אחרים, מהם מפורטים וממצים, אך אין בכך שום צורך לעניין ההצעה המוגשת לשיקול דעתך במכתב זה.

בן שבעים ושמונה אנוכי היום. עודני מתפקד ותורם משהו בתחום התרבות תוך מגבלות בריאות, שאין מנוס מהן בגילי. אך דא עקא: בעתיד הקרוב צפוי לי עיוורון מוחלט. גדולי המומחים בירושלים תמימי דעים בקביעה זו, שכן עיני הימנית נסתמאה לפני כמה שנים ובעיני השמאלית נקרעה הרשתית פעמיים. קריעה שלישית הממשמשת ובאה – אין לה תקנה עולמית.

כל מה שלמדתי בימי חיי בא לי בקריאה. כל מה שפעלתי בימי חיי התבטא בכתיבה. איני מפעיל את מקלט הרדיו אלא כדי לשמוע חדשות בשש בבוקר ואת קול המוסיקה בשאר שעות היום. מעולם לא הייתי מורה, מרצה או נואם. אובדן מאור העיניים יְקַפֵּד את פתיל חיי, אם לא להלכה, ודאי וודאי למעשה. על כן מנוי וגמור עמי לשים קץ לחיי, לפני שאפּול למעמסה על משפחתי או על החברה.

עם זאת הגעתי לידי מסקנה, שוויתור על שארית החיים (ואין זה משנה מה עלול להיות שיעוּרָה של שארית זו) – בדין שתהיה לו תמורה. לשון אחר: אקט ההתאבּדות חייב להביא תועלת. על כן, לנוכח העובדה שרבּים מבני הנעורים בארצנו עד היום הזה נופלים תוך ביצוע פעולות צבאיות, אני מציע אתי שירותַי הטובים לפעולת התאבדות. אין לי ספק, שמִבצעים חיוניים נדחים לא אחת מתוך שיקול של פיקוח נפש.

ידעתי להשתמש בכמה סוגי נשק; מובטחני, שגם היום, לאחר תרגוּל מסוים, תחזור אלי היכולת הדרושה לפעולה חד־פעמית. בידי מצוי אקדח ברשיון שרכשתי, לפני שהחלטתי על דרך ההתאבדות. שליש העין העומד לרשותי מתפקד – נכון להיום – באופן סביר למדי! אני קורא, כותב וצופה במסך ובמרקע ממרחק מסוים ובעין מזוינת לפי הצורך.

אם יש ערך כלשהו לשיפּוּטו של אדם על עצמו, מַראי החיצוני – איש שיבה בעל חזות אינטלקטואלית, אם כי מוזנח במקצת (ואולי אף לא במקצת – כך על כל פנים טוענים ידידי לאחר שנפטרה אשתי), אינו יכול לעורר שום חשד מכיווּן שמדובּר עליו – יתרון שאין לזלזל בו בהקשר של הנושא הנדון. אני מצפה לתשובתך ומייעץ להזדרז, כי הזמן קצר.

בכבוד רב יואל הרכבי

ב

בתחילה רצה יואל לשלוח את המכתב כפי שנכתב בלא לקרוא בו כדי למנוע הרהור שני או חרטה, אך לאחר ששקל בדעתו, החליט בכל זאת לעבור על הכתוב, לשפצוֹ ולהעתיקו, אלא שלא נותרה לכך שהות. הביקור החודשי אצל הפרופסור לבדיקת העין נקבע לשעה שש. שעונו הראה חמש וחצי. הנסיעה לבית החולים עם המתנה לאוטובוס אורכת לפחות חצי שעה. בבת ראש קפץ ממקומו ושם פעמיו לתחנה, שאף היא לא היתה בקרבת מקום. טיוטת המכתב נשארה על שולחנו. אפילו את בגדיו לא החליף. רק בעומדו בתחנה שם לב לכך שמקטרונו היה מָהוהַ ומכנסיו מוכתמים. לוּ אשתו בחיים, לא היתה מניחה לו בשום פנים לצאת החוצה בלבוש כזה, על אחת כמה וכמה להיכּנס לבית כלשהו, אף לא לבית חולים. אכן, לא רק ידידיו סברו שהוא מוזנח; הוא עצמו ידע את זאת והעלים עין. מגיל שבע עשרה – שישים ואחת שנה – התגלח יום יום. כל עוד לא היו לחיו חלקות, לא יכול היה לגמוע מקפה הבוקר. עכשיו הוא מתגלח אצל הספר. כל אימת שזיפי זקנו דוקרים אל לחייו בלילה. אין הוא זוכר כמה שנים נהג להתקלח בכל לילה – קיץ אביב סתיו וחורף – אולי מאז קיימים בארץ דוּדי חשמל. הרבה שנים! עכשיו אינו מתקלח אלא בימי שרב כבד ומסתפק באמבטיה פעם אחת בשבוע.

אמו של יואל שנפטרה בגיל תשעים וארבע קָבְלה על ארץ ישראל, כי אכן זו ארץ אוכלת יושביה. והא ראיה: בכל ארצות הגולה, שנולדה ושהתה בהן רוב ימיה, אך מעטים מידידיה ומכריה הלכו לעולמם, ואילו כאן בחמש עשרה השנים האחרונות מתו כולם. בשעתו היה יואל רואה בדבריה דוגמה מצערת למה שעלולה הזִקנה לעולל לאישה משכילה וחכמה, ואילו עתה בעקבות ביקוריו התכופים בבתי עלמין, המתרבים באחרונה בטור גאומטרי, נזכר באִמְרי הוֹרתוֹ בחיוך של הבנה להיגיון מסוים שבהם. עדיין נותרו לו ידידים ומכּרים לא מעטים, אבל אלה מביניהם שהיו בני גילו ומעלה, נמנע המגע עמם בשל תשישותם וריתוקם למקום מגוריהם, ואלה שהיו צעירים ממנו התרחקו, משום שלפי כל הסימנים לא נעים להם המגע עמו; על כך העיד מַבּטם שהיתה בו תערובת של חמלה ובוז. נשים, שֶנָּהו אחריו וביקשו את קרבתו עוד לפני שנה, הסתפקו במבּט, אלא ביטאו במעשים את כְמִירת רחמיהן: כל אימת שסעד במחיצתן, היו מגישות לו מפיות, כדי שיקנח זוויות שפתיו, כי נקוו בהן שאריות מזון שנשרו מתחת לשיניו התותבות. ואם ענב עניבה, היו מיטיבות אותה, מהדקות ומיישרות את הקשר, שהיה כמעט תמיד רופף ושמוט לצד שמאל, מוסתר קמעה מתחת לקיפולי הצווארון, שצחוּתוֹ היתה מפוקפקת מאוד.

בדרכּו אל האוטובוס נפגש באקראי עם ישישה מצומקת ומקומטת, שנמנתה עם אותו מיעוט זעום של יפהפיות לשעבר, אשר שרדו מקרב חברות נעוריו. בשל ראייתו הלקויה כמעט לא היה מַכּיר בני אדם ברחוב, אבל היא עצרה אותו, התבוננה בו, ומשום מה ראתה צורך להזכיר לו, שבהיותו סטודנט המציא שיטה לכביסת לבניו וקרא לה הכיבּוּס היבש. ואלה עיקרי השיטה: כל אימת שאדם רואה, שחולצתו אינה טרייה, כל מה שהוא חייב לעשות הוא לתלות אותה בארון וללבוש חולצה נקייה. חזקה עליו שתוך שבוע ימים יגלה, שהחולצה שתלה בארון יותר נקייה מזו שהוא לובש, אזי תולה הוא את זו האחרונה ולובש את קודמתה, וחוזר חלילה. שיטה מתוחכמת זו (פניה של הישישה נתקמטו ביתר שאת, כשהעלתה חיוך עליהן כדי להבליט את האירוניה שהמילה ‘מתוחכמת’ רווּיה בה בהקשרה) מאפשרת לכל אדם ללבוש תמיד את החולצה הנקייה ביותר המצויה ברשותו, וזאת ללא מאמץ כלשהו.

– נראה לי, שחזרת לימות הסטודנט – סיכמה ידידת הנעורים הרחוקים את סיפּורה. יואל לא ענה לה.

– אני ממהר – התנצל.

ג

כשהגיע לבית החולים, הצטער על זריזותו. לאחר שהסדיר את כל העניינים הפורמליים, התברר לו, שקביעת השעה אף היא היתה עניין פורמלי גרידא. לפחות שעה נותרה לו עד שיגיע תורו להיכּנס לחדר הרופא. ולוּ ידע, היה ללא כל קושי מספיק להעתיק את המכתב ולשלשלוֹ לתיבת הדואר שבקרבת ביתו. ירד למזנון; בדרך קנה עיתון וקרא בו, תוך שהוא אוכל סלט פירות ומקנח בקפה נטול קפאין המתובל בסוכרזית.

כשחזר לאולם ההמתנה, היו כל הכיסאות הקרובים לחדרו של הרופא תפוסים. כעשר דקות המתין בעמידה, עד שמישהו נקרא להיכנס והוא ישב במקומו. ניסה להמשיך בקריאת העיתון, אך בשל האור שהיה קלוש בעיניו חדל מניסיון זה. על ידו ישבה אישה בהירת שיער שהגיע כמעט עד לכתפיה, אף שדווקא תסרוקת נער היתה באופנה בימים ההם. ככל שיכול היה להבחין מן הצד, היתה זו צעירה כבת שלושים וחמש. לבושה כמעט כולה תכלת: מקטורן של חליפת נשים, חצאית, נעלי סירה וגרבּיים קצרים. רק חולצתה היתה לבנה.

– אולי את רוצה להציץ בעיתון? שאל.

– לא, לא, תודה – פלטה האישה בחיפזון ונפנתה אליו. גם עיניה עיני תכלת היו, והיה בהן משום גֵירוי לא תובעני, לא פרובוקטיבי, אלא טובעני, מושֵך לפני ולפנים. הן לא הקרינו מתוכן דבר, כי אם להיפך: גררו את המבּיט בהן אל תוך עמעום מסתורי הרומז על פנינה הגנוזה במעמקים, עטופה שכבות ערפילים טמירים. פניה היו לבנות מאוד. ‘חיוורון אצילי’ – כך הגדירה אימו את גון פניהן של גבירות, שהתגוננו בשמשיותיהן מפני קרני שמש קיץ.

לאחר שהחזירה את העיתון – לא לידיו אלא על ברכיו – נשאר ראשה מופנה לעברו. בדרך כלל, תוך המתנה לתורו במוסדות רפואיים – והמתנות מסוג זה הלכו ורבּו בשנים האחרונות – היה יואל נמנע משיחה עם הממתינים משמאלו ומימינו. כשהיה נשאל, היה משיב קצרות בסבר פנים חמור, וקוטע כל ניסיון של מגע עמו בעודו באִבּוֹ. הפעם סטה ממנהגו.

– את ממש צודקת – אמר – צודקת בהחלט. הקריאה בעיתונות הסדו־מזוכיסטית שלנו, כמוה כהליכה בנתיב הייסורים. בכל פעם שאתה נתקל בעניין המוכּר לך, באופן אישי, אתה מתרתח מחדש למקרא הסילוּפים והעיווּתים השורצים בכל ידיעה, כתבה או רשימה. אני הייתי עיתונאי. אוי למי שחייב לפרנסתו למלֵא באותיות שטחי נייר עיתון כך וכך פעמיים בכל חודש. אחת עשרה שנה כתבתי טור חרוזים מדי שבוע בשבוע. טור הומוריסטי. נביא זעם, מטיף מוסר ומוקיון בעת ובעונה אחת. צחוק מתוך דמעות לא שלי, של הקוראים. לגבי היה זה צחוק מתוך קֶבֶס. בעוד שעה עליך למסור את הטור – ונושא אַיִן. מערכת העיתון היתה בקומה החמישית; לא אחת רציתי להפיל את עצמי מהחלון כדי להמציא נושא. נושא הומוריסטי, כמובן. ח־ח־ח!

ראשה עדיין היה מופנה לעברו, ועיניה רתוקות אל פניו. לפחות שנה לא היה רגיל למבּט כזה. היא לא סקרה את בגדיו, ולא היה שמץ של חמלה או השתתפות בצער בארשת פניה. רק סקרנות, צימאון לדעת. האור הקלוש מנע מעיניו הלקויות לחדור לעומקן של עיניה שלה ולהבחין בקווי פניה לפרטיהם, אך נדמה היה לו שמנוי וגמור עמה להסתיר את רגשותיה, להקפיאם לבל יפרצו החוצה.

– ועכשיו אתה אינך כותב בעיתונים? – שאלה.

– לא. כבר מזמן חדלתי.

– מדוע?

– אני זקן.

היא חייכה ושאלה:

– אתה זקן?

הסיטה ראשה לכיוון הפוך. הוא ישב לשמאלה, לימינה ישבה אישה. לוּ היה המקום פנוי, היה עובר לצד שני כדי להתבונן היטב בחיוכה ולוודא אם השאלה היתה רטורית, אירונית או מחמאת נימוס. מכל מקום החליט לענות לה ברצינות.

– אם אגיד לך, שחדלתי לכתוב את הטור, לפני שאת נולדת, תאמיני לי שאני זקן? אבל אל תחשבי שחדלתי לכתוב בכלל. חס וחלילה. עד היום הזה אני כותב. רק לפני שעה כתבתי מכתב. אבי, זכרונו לברכה, התעוור באחרית ימיו ולא יכול היה לקרוא אפילו שורה אחת. אבל לכתוב לא חדל עד יומו האחרון. כתב ולא ראה מה כתב. אבל כתב ידו היה ברור וקריא, קליגרפי – מה שבימים ההם קראו בעברית כתיבה תמה. השורות נכתבו באלכסון, יורדות מלמעלה למטה. אולי את יודעת, מדוע אדם שאינו רואה מה הוא כותב – שורותיו תמיד יורדות למטה. מדוע אינן עולות למעלה? דרך אגב, השורות שאני כותב אינן יורדות. הן ישרות ישרות כמו סרגל. עד היום הזה אני מקפיד מאוד על כך וגאה…

הרופא יצא מחדרו ונקב בשמו של יואל.

– אני מוכרח ללכת. הרופא קורא לי. היי שלום!

הוא הושיט לה את היד. היא קמה וליטפה את לחיו. החיוך, הצימאון, האיפּוק היו לאחד ופילסו פס של וְרִידות בחיוורון פניה, פס שאפילו עיניו קלטוהו בבירור.

ד

הרופא קבע, שבפרק הזמן שחלף מהבדיקה האחרונה העיוורון לא התקדם. מי שמאמין ברפואה יכול בהחלט לומר, שנס גדול היה כאן.

– ומי שמאמין באלוהים? – שאל יואל מתוך ניסיון להשתלב בחוש ההומור של הפרופסור.

– מי שמאמין באלוהים צריך להודות לו, על שזיכָּה את רופאך בהישג רפואי מופלא – השיב הפרופסור והוסיף, שאחת המכונות שמשתמשים בהן לבדיקה מעמיקה מקולקלת היום, וליתר ביטחון מוטב שישוב וייבדק בעוד שבוע ימים.

עם שובו הביתה קרע יואל לגזרים את טיוטת מכתבו והדליק את דוד החימום באמבטיה. עוד באותו לילה התקלח והתגלח. למחרת בבוקר ערם כמה מחולצותיו יחד עם שאר הלבנים, שעד כה כיבסה אותם העוזרת שהיתה באה אחת לשבוע, והביאם במונית למכבסה המשוכללת שבאזור מגוריו. ביום שבו נועד הביקור החוזר לרופא פתח את ארון הבגדים כדי לבחור לו חליפה. מבּטו נח על חליפה כחולה־כהה שלבש שלוש פעמים בחייו: בחתונת בתו, בבר־מצווה של נכדו ובברית מילה של נינו. כעשר דקות ניצב מול הראי והתקין את עניבתו. מתוך חבילה שזה עתה הובאה מהמכבסה, שלף ממחטה לבנה כשלג ופנה אל מדף התמרוקים של אשתו המנוחה. התיז מין בושם על הממחטה ותחבה לכיס החיצוני של המקטורן, סמוך לדש השמאלי; משולש צח ומגוהץ למשעי בלט מתוך הכיס. שַבֶּשתא כיוון דעל על. פשפש במגירת הארון התחתונה וגילה זוג נעלי לכּה. איך התגלגלו לכאן? לא זכור לו, שנעל משהו מעין זה בימי חייו. אף לא זכור לו, שמישהו אחר נתן את כפות רגליו בתִנעוֹלת שכזאת בשלושים השנים האחרונות. מילא, כל מעשה, דינו להיעשות לא רק בפעם האחרונה, אלא גם בפעם הראשונה. תחב את רגליו אל סירות העור הנוצץ ולתמהונו לא חש שום לחץ לא משמאל ולא מימין לא מלמעלה ולא מלמטה. משל הוזמן הזוג בימים אלה במיוחד בשבילו אצל סנדלר מושלם.

ה

כשנכנס לאולם ההמתנה, הבחין מרחוק באותה אישה צעירה שעימה שוחח שבוע לפני כן, וזאת על אף מצוקת הראייה באור הקלוש, שלא השתנה מאז אף כהוא זה. בעודו פוסע לקראתה ראה, שהרופא יצא מחדרו, קרב אליה, החזיק במרפקה והרימה ממושבה. היא שלפה מתיקה מקל מקופּל, מתחה אותו על שלושת חלקיו וצעדה אל חדר הרופא – ראשה מורם, שמאלה נתמכת על ידי הפרופסור וימינה נשענת על מקל עיוורים. כל קהל הממתינים עקב אחריהם במתח אמפּטי, עד שנכנסו פנימה, והדלת נסגרה בעדם.

יואל קפא על עומדו באמצע האולם. כמו לפי הוראת במאי נסתר כל הראשים הופנו אליו. הבעת האהדה העצובה נתחלפה בחיוכים. שניים־שלושה פרצו בצחקוקים שנבצר מהם לבולמם. ניסה להתעלם מהם והתחיל צועד אל המושב שנתפנה על יד האישה. הצחקוקים נדַמו. קול באס נמוך, שהזכיר לו סולן במקהלת כנסייה רוסית־אורתודוקסית, נזלף לתוך האולם כסילון מים מתוך אריח פגום של הרצפה:

– רק עניבת פרפר חסרה לו!

בבת־ראש נסב יואל לאחור, וככל שעוד נשאוהו רגליו העתיקות אץ אל פתח האולם ויצא החוצה, לפני שאוזניו קלטו את פעמי הצחוק.

באוטובוס נרגע, ובהגיעו הביתה פתח בחיפוש אחרי עניבת פרפר. נעלי לכה ועניבת פרפר – לא במהרה יינתק החוט המשולש. ואכן, בקצהו של מדף אחד נשענה על דופן עניבת פרפר.

איך הגיעה לכאן שלישיית השחץ הזאת? בימי נועריו? בימי נעוריו היה לבוש מכנסי חאקי קצרים, סנדלים וחולצות תכלת מבד גס. תקופה מסוימת היה שְׂרוך אדום קצר מושחל בלולאות החולצה. לפני עשרות שנים זנח את השְׂרוך, ולעתים ענב עניבה. אבל לא עניבת פרפר. כפי הנראה, אביו הביאָהּ עמו כשעלה ארצה בזִקנתו, כעשרים שנה לאחר יואל. מזכרת של ימי קדם רחוקים. דור לדור יביע אומר.

בפעם השנייה ניצב באותו יום לפני הראי. החזיר את עניבתו הברודה וענד עניבת פרפר שחורה.

כפילו שבראי שאל אותו בחומרה:

– אידיוט! מדוע קרעת את המכתב?

הוא השיב:

– לא עלה על דעתי שהיא עיוורת.

– כתוב אותו שנית.

– אני צריך לחשוב. לשחזר במוחי את הפרטים.

– כתוב עכשיו. אין צורך בפרטים, חשוב התוכן.

– התוכן מורכב מפרטים.

– אינך זוכר אותו?

– לא את הכול. דרוש זמן.

– לא דרוש זמן. אני זוכר כל מלה. אני אכתיב לך.

– לא צריך. תזכיר לי את הסיום. ואני… כמו סרטן אני הולך אחורנית.

– מה זאת אומרת?

– זאת אומרת: אם תצטט את המשפט האחרון, אזכר בקודמו ובזה שקדם לקודמו עד שאשחזר את כולו.

– בבקשה, הנה משפט הסיום: אני מצפה לתשובתך ומייעץ להזדרז כי הזמן קצר. אתה כתבת ‘הזמן קצר’, אבל במקור נאמר: ‘היום קצר והמלאכה מרובה, והפועלים עצלים, ובעל הבית צוחק’.

– כתוב דוחק, אבל בעל הבית באמת צוחק, ובצדק. לא בכדי נוקט רבי טרפון לשון יום ולא לשון זמן. היום יכול להיות קצר, אך הזמן אין לו שיעוּר.

– כן, הזמן והחלל אין להם שיעור, אף כי איינשטיין סבר אחרת.

– וכמוהו, כפי הנראה, גם שלמה המלך שאמר: “לַכול זמן ועת לכל חפֶץ”. ואביו, שהוא כידוע לך דוד המלך, חיווה את דעתו על החלל לאמור: ‘הצבי ישראל על במותיך חלל’. ותוך שאני מצטט את נעים הזמירות נזכרתי, הפעם בלי עזרתך, במשפט אחר המופיע במכתבי, והוא ‘בידי מצוי אקדח ברשיון, שרכשתי לפני שהחלטתי על דרך ההתאבדות’. מעניין, האקדח מונח, ליתר דיוק היה מונח, על יד עניבת הפרפר, זו שלא הבחנתי בה כל השנים. אולי משום ששניהם קטנים ושחורים. אין שום סיבה, שלא אטול אותו ברגע זה מהמדף ולא אקרבנו אל רקתי מולךָ בהצגת יחיד. ח־ח… יחיד שביחיד… יחיד בריבוע; השחקן והקהל – חד הוא, שניהם אדם אחד ויחיד. דרך אגב, האקדח טעון. דרוך… לא, לא הוא דרוּך, אלא אני דרוך… להגנה עצמית בפני הפורצים המסוממים הנוהגים לתקוף ישישים בודדים. כך כתבתי בבקשה לרשיון, ונעניתי בחיוב. אני דרוך והוא טעון. היכּון למחזה מרהיב עין. ואולי רק שליש עין. שהרי אין לך אלא מה שיש לי. רק שמאלך ימיני וימינך שמאלי.

– והמכתב?

– המכתב כבר מושלך בפח האשפה של ההיסטֶריה. דוֹק! לא של ההיסטוריה כפי שתוכנן מלכתחילה.

לוּ היה יואל הרכבי נוצרי, ודאי היה נקבר לבוש חליפה חגיגית כחולה וענוד עניבת פרפר, לאחר שנוקו מכתמי הדם. ייתכן שהיו אפילו מֱאַפּרים את פניו כנהוג בטקסי אותה דת, שנולדה בקבר משיחה.

1992

א

אני מצטער על שאינני פַסָּל. לוא הייתי פסל, הייתי מפסל את אטלס. לא את אטלס בדמִי ימיו, זה הענק האדיר הנושא על כתפיו את העולם כולו. פסלים כאלה מצויים לרוב, מהם יפים, מפוארים ומרשימים – כי אם את אטלס בערוב ימיו, זה שפרש מכהונתו ונהפך להר, הר גבוה ועצוב.

לו הייתי פסל, הייתי מפסל, אפוא, הר גבוה ועצוב.

האומנם ייתכן פסל כזה?

איני יודע. כאמור, אינני פסל. יתרה מזו: אין אני מבין בפיסול דבר וחצי דבר. אף אין לי מושג על טיבם ומהותם של הרים ועל רקמת המבנה הפנימי שלהם. רכבל תיירים שהעלני אל פסגת המונבלאן בהרי האלפים והורידני ממנה, כעבור כך וכך שעות של עמידה בתור בינלאומי ובינגזעי – למן בני יפן ועד לבני איסלנד – לא הִקנה לי מושג מוחשי על גובה של הר, משום שבאותה שעה השתרעו עננים למרגלותינו התייריוֹת.

הרי שמשלושת הרכיבים של הצירוף ‘הר גבוה ועצוב’, מכיר אני הכרה אימננטית – ואולי אף אינטימית – רק את העצבות, וזאת בתוקף היותי ילוד אישה. וכי מצוי עלי אדמה ילוד אישה, שלא התנסה בשיעור זה או אחר בהרגשה של עצבות, של צער או של סבל? על אחת כמה וכמה אטלס, שעצם השם שלו פירושו ביוונית תעוזה מחד גיסא וסבל מאידך גיסא. ואמנם, בכל הפסלים והציורים הידועים לנו מימי קדם ועד ימינו מביעות פניו של נושא העולם תחושה אחת ויחידה – סבל. ייתכן שלא רק בלשון העברית חופפים המונחים סבל ונשיאה בעול.

ובכן, כשם שרַבּוּ פסליו וציוריו של אטלס מחזיק העולם, כן נעדרים פסליו של אטלס ההר. חוץ מהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, שצר את צורתה של אותה שרשרת הרים באלג’יר ובמרוקו, הנושאת את שמו של אטלס, איש לא פיסל את אטלס ההר. הר אינו יכול לסבול. אבל הר יכול להיות עצוב. ואני במו עיני ראיתי הרים עצובם. האומנם רק משום שאטלס נהפך מענק הנושא מַשָּא תבל ומלואה להר נִשפֶּה ורם, נתחלף סבלו בעצב? ושמא, נוסף על מַהֲפּך חיצוני זה היו עוד סיבות, לאו דווקא חיצוניות, כי אם פנימיות, סיבות סמויות, אך עמוקות יותר לתמורה שנתחוללה בנפשו והפכה את סבלו לעיצבון?

לכל מי שמבחין בי שני המושגים הבחנה לא רק סמנטית, כי אם גם פסיכולוגית, מוכן אני לגלות את הסוד: אכן, היו סיבות, והן נעוצות בקורות חייו של אטלס, שסקירה חטופה עליהן מובאת להלן.

ב

ככל סקירה ביוגרפית, אף זו ניזונה ממקורות שונים. אני עושה כמיטב יכולתי לעמוד על העיקר והמשותף שבהם.

אטלס השתייך למשפחה מכובדת, שכל בניה ידועי שם. אחיו היה פרומתֵאוּס רב העלילה, זה שגנב את האש מאלי האולימפוס והביאה אל בני האדם ובשל כך בא על עונשו: זֵאוס, כידוע, ריתק אותו אל צוק בהרי קווקז וציוה על נשר לנקר בכבדו לעולם ועד.

אחיו האחר, אַמפִתֵאוס, נשא לאישה את פַּנדוֹרה בעלת אותה תיבה, שהכילה את כל הפורענויות, הייסורים והיצרים הרעים, שנועדו לפגוע ביצירי אנוש.

אטלס עצמו היה אחד משבעת הטיטנים, שמשלו על השמש, הירח וחמשת כוכבי הלכת: מאדים, צדק, נוגה, כוכב ושבתאי. אטלס היה ממונה על הירח.

לימים הומלך גם על יבשת אטלנטיס. כיוון שהיה תוכֵן, דהיינו – אסטרונום, אדריכל ובקי בחוכמות רבות, פיתח את ארצו, בנה בה ארמונות ומקדשים, נמלים וספינות, אבל מבול שירד על הארץ החריב את היבשת ושיקעָהּ בים.

אטלס ניצל מהמבול והצטרף אל הטיטאנים, שיצאו למלחמה נגד אלי האולימפוס לצִדוֹ של כּרוֹנוס, אביו של זֵאוס. כרונוס הובס, ועל אטלס הוטל עונש: הוא נצטווה לשאת על כתפיו את כל כיפת השמים.

דורות על דורות מילא את המשימה הקשה ולא זז ממנה, אלא כדי הפוגה קצרצרת אחת ויחידה, כשהרקולס הגיבור ביקשהו להביא לו את תפוח הזהב של הֶספֵּרידס. אטלס נענה לו, אך ורק בתנאי שהלה יחליפנו בתפקידו ויעמיס על כתפיו הוא את העולם לשעה קלה. ואכן, מיד עם שובו מסר אטלס את התפוחים המבוקשים והחזיר את המשא אל כתפיו.

כך התמיד אטלס על משמרתו, עד אשר התנכל לו פּרסֵאוּס והציב לנגד עיניו גוֹרגוֹנָה, עלמה שמחלפותיה נחשים. אטלס נבעת ממראה עיניו, התאבן והיה להר.

ג

איך קרה שאישיות גיגנטית, שלא נלאתה לשאת על כתפיה את העולם כולו, הוכתה בהלם, שותקה והיתה לאין (כאישיות חיה ופועלת) למראה עלמה שמחלפותיה נחשים.

אין לי כל ספק שאטלס ראה אתגר בתפקידו הגרנדיוזי והוא מילא אותו בגאווה ובסיפוק, על אף העובדה, שתפקיד זה הוטל עליו כעונש. אנוש, שזרועותיו היו יכין ובועז לתולָדה כולה, אין זה דבר של מה בכך, אף אם אנוש זה גיבור ענק, בשיעור קומתם של הטיטנים.

במיתולוגיה, בספרות ובהיסטוריה יש דוגמאות אין ספור של סיפורים על עונש שנהפך לאתגר. מובטחני שכל אדם שהגיע לגיל מסוים חזה משהו מעין זה מבשרו, ולו פעם אחת ויחידה בחייו, או היה עד להתנסות זולתו בניסיון מסוג זה, אם לא בחיי המעשה, הרי לפחות במישור הפסיכולוגי.

ואם נפנה מן הפסיכולוגיה אל היסודות הסימבוליים והאלגוריים של המיתוס שלפנינו נחשוף על נקלה את השורש המשותף בינו לבין הסיפור המקראי על החטא הקדמון – חוה, נחש, תפוחי זהב – על כל המשתמע מהם במסורת הבתר־מקראית. מכאן שהרקולס ופרסאוּס חברו על אטלס לפתותו שיטעם מפרי עץ הדעת. ואכן, טָעום טעם. על כך למדים אנו מהבקיאות המיוחסת לו בחוכמות ובאמנויות למיניהן. וכיוון שטעם, נפקחו עיניו לראות כי העולם שריר וקיים בתוך עצמו וכיפת השמים על כל אשר בה מחזיקה את עצמה איתנה ויציבה על פי חוקים קבועים, חוקי ברזל, ואין זה משנה מה טיבם של חוקי ברזל אלה ומי הוא שגילה אותם וביססם: אם פתוֹלמֵאוס על שיטת גלגל הרקיעים, ניוטון על מִשנת הגרוויטציה או איינשטיין על תורת היחסות. יהיו אשר יהיו החוקים, מסקנתם החד־משמעית היא, שהבריאה מקצה עד קצה – וביתר דיוק מאין־קץ עד אין־קץ – אינה זקוקה ומעולם לא היתה זקוקה לאטלס אף כהוא זה. כל עמלו היה אפוא לריק, מעין תעלול של אלי האולימפוס, נקמה מתוחכמת, שהתבטאה בבדיחה תפלה, מה שקרוי באנגלית practical joke. לא הַיְגיעה שבנשיאת תבל, ולא הכובד של המעמסה הכריעוּ את הנפיל, לא המאמץ האדיר איבּנוֹ, כי אם התגלית; שכל אלה היו נטולי משמעות כל שהיא.

וכי אין זה נלעג למתוח את כל שרירי גופך, לאמץ את כל כלי נשימתך, כדי לתמוך בכדור חובק־כול בעל משקל אין־סופי, שהיה נשאר תלוי ועומד במקומו ולא זז ממנו, אף כחוט השערה גם לו לא היית נוקף אצבע?

על כן עצוב הוא ההר המגַלֵם את אטלס מיום ששימט את כתפוֹ ממשאוֹ; עצוב, נוגה, קודר ואין לו מנחם.

לא ניחמתוֹ מחוותה של התרבות המודרנית, הקוראת על שמו כל אוסף של מפות שמים וארץ וכל צבאם, לא ניחמתוֹ הַנצחתוֹ בעמוד השדרה של שלד אנוש, שחולייתו הראשונה קרויה באנטומיה אטלס, משום שבצווארו של הענק התמים – דווקא עליה נח כנראה מרכז הכובד של העולם; ספק הוא אם מוצא הוא נחמה פורתא באותו אריג אלגנטי רך, חלק ומבהיק כעין המשי, הנושא אף הוא את שמו שלו; ומובטחני שאין לו שמץ של מושג על כך שהאותיות אטלס רשומות על עמוד תיבת החזן בבית הכנסת, כראשי תיבות לפסוק א בספר תהלים פרק ע"ג לאמור: אך טוב לישראל סלה.

אני אישית אולי הייתי מנסה לנחמו על ידי עיצוב פסל של הר גבוה ועצוב, אך מה אעשה ואמנות הפיסול היא ממני והלאה.

1983

חמש אותיות האלף־בית העברי

משנות את צורתן בסוף המלה,

וסימנן: כמנפץ.

(מתוך ספר דקדוק)

א

ימים יפים היו הימים ההם. גם סטודנטים היינו וגם פועלים היינו, וכפועלים היינו כולנו שווים, אלא, שהיו בינינו שווים יותר, או לפחות ראינו אותם כשווים יותר. אינני זוכר כבר את פרטי מִדרג האצולה הפועלית שהתגבשה על רקע סלעיה של עיר הקודש, שהרי עבודה בירושלים פירושה היה עבודה באבני המקום: חיצוב, ניפוץ, קידוח, ניקוב, בנאות, הנחת ‘סולינג’ בכביש, פיזור חצץ, ואפילו סבלות בניין לא היתה אלא משא אבנים. כל אלה דרשו מומחיות מיוחדת, וכל אחד מבעלי המקצועות הללו נשא עיניו בדחילו ורחימו אל הדרגה הגבוהה משלו בסולם היוקרה המקצועית, להוציא את החוצבים שניצבו במרום הפסגה ולא נותר להם אלא להשקיף מלמעלה למטה על כל השאר. אין פלא אפוא שנפשי כמעט יצאה מקרבי מרוב שמחה וגאווה משהודיע לי מרַכֵּז לשכת העבודה של הסתדרות הסטודנטים, כי ליום המוחרת שובצתי כחוצב באחת המחצבות בואכה ירושלים. אף־על־פי־כן ראיתי חובה לעצמי להעיר לפני המזכיר שמידותי התרומיות מחד והכשרתי המקצועית מאידך אין בהן כדי לערוב להצלחתי כחוצב דווקא, שכן מימי לא חצבתי אלא להבות־אש בהבל־פה. הוא הפטיר מימרת חז"ל (אף הוא כמוני מדעי יהדות למד): אין חכם כבעל ניסיון, והוסיף מימרה משלו, לאמור: אין עדיין פקולטה לחציבה באוניברסיטה, והציון לעבודת גמר במקצוע זה נקבע ביחס ישיר למספר היבלות שעל כפות ידיו ואצבעותיו של העובד או למספר צלקות האוטם שבשרירי לבו. הקדמה מעודדת זו לא מנעה ממני לצאת למוחרת היום לעבודה שאליה הוצבתי. הרימותי את פטיש החוצבים והכיתי באבן פעמיים, כמשה רבנו, להבדיל, שהיכה בסלע בשעתו. האבן נשארה בבתוליה; לא נופצה, לא נסדקה וודאי שלא יצאו ממנה מים רבים. לא כן כפות ידי. לאחר כמה חבטות נוספות נסדק עורן, נופץ בשרן וידית הפטיש נמרחמה בדם.

הרבה שבועות עברו עד שלמדתי, לפחות תאורטית, את תורת החציבה, שעיקרה לאו דווקא מיומנות תבוּנית, כי אם זיקה פנימית בין אדם לאבן. מיכֶּלאנג’לו טען שכל הדמויות שבעולם מצויות בכוח בתוך האבן, ותפקידו של הפסל מתמצה בקילוף הרבדים המיותרים. מורי ורבי החוצב אבו־זגלו אף הוא גרס משהו מעין זה, אלא שהוא ניסח את הדברים אחרת. כורדי היה ולא ידע קרוא וכתוב, אך נהג לפי הכלל התלמודי (סנהדרין ל“ד, ע”א): מקרא אחד יוצא לכמה טעמים, ואין טעם אחד יוצא מכמה מקראות. על כן אמר לי: אתה תרים יד ותדפוק במקום הנכון, והאבן תלד לך עשרה ילדים מדפיקה אחת. כידוע, מבוסס הכלל התלמודי על הפסוק (ירמיהו כ“ג, כ”ט) ‘הלא כה דברי כאש נאום יהוה וכפטיש יפוצץ סלע’. ואכן, פטישו של אברהם אבו־זגלו היה מפוצץ את הסלע ללא כל מאמץ. הוא היה הופך בו פעם אחת או פעמיים, מַשהה רגע את מבטו על האבן הענקית, כמי שבוחן את לבה וכליותיה הסלעיים, מניף את הפטיש אדיר המשקל, שהפך בידו כהרף־עין לנוצה קלה, ומגעה של נוצה זו עם החומר הסלעי היה מחולל נסים: האבן התפרקה לגבישיה החוליים, אות ודגם למעשה בראשית עם שהאדם – במקרה שלפנינו אבו־זגלו – נהיה שותף למעשה זה, והוא מבטא את מודעותו לשותפות בחיוך ניצחון מרהיב לב, החושף טור שיניים צהובות כעין השיבולת.

מורה מעולה היה אבו־זגלו, אבל אני לא הייתי תלמיד מצטיין כלל וכלל. אדרבה, הפצעים שבכפות ידי לא הגלידו גם לאחר שבועות רבים, וכל הרמת פטיש גרמה לי ייסורי תופת. מרבה הייתי לסובב את האבן לפי הוראותיו של מורי ורבי, אך האבן סירבה להיענות לי, עד אשר אבו־זגלו עצמו היה מאבד את סבלנותו, מניף עליה את זרועו הנטויה האוחזת בפטיש חזק וחושף את גבישיה־ילדיה, שהיו מתפזרים בגלים רוננים סביב אמם לשעבר, אשר הקריבה את עצמה על מזבח חייהם והיתה כלא היתה.

קיצורו של דבר, הניסיון להפוך אותי לחוצב ולהכניסני לצמרת מעמד הפועלים של הימים ההם לא עלה יפה ולא יצאו שלושה חודשים עד שהוּרַדתי לדרגת סולל כביש.

ב

אף־על־פי־כן, כפי שהוּכח לאחר שנים רבות, לא היה זה ניסיון שווא לחלוטין, שכן באחד הימים נתקלו עיני במכרז למשרת הממונה על ניפוץ המיתוסים. המכרז היה מטעם אחת החברות המכובדות ביותר במדינת ישראל, והוא פורסם בכל העיתונים. לא מהותה של המשרה קסמה לי, כי אם יתרונותיה החומריים: מעמד, דרגה, לשכה מפוארת, מזכירה, רכב צמוד עם נהג העומד לרשותי עשרים וארבע שעות ליום, נסיעות השתלמות לחו"ל ודירת שרד שאין להקל ראש בה. זאת ועוד: בעת פרסום המשרה ניהלתי משרד ממשלתי למעלה מתריסר שנים, והתפקיד היה לי לזרא. הגשתי אפוא בקשה, פירטתי בה את כישורי, את השכלתי ואת נסיוני הקודם במשרות־מטה ובעבודות שדה, בין השאר גם את התנסות נעורי בחציבה ובניפוץ סלעים. לא הפרזתי בערכי ולא הצטנעתי. תיארתי את הדברים כפי שהיו, ולהפתעתי הרבה נתקבלתי. להפתעתי – משום שבעמקי לבי לא האמנתי, כי, אכן, אעמוד במכרז על משרה, שמועמדים כה רבים מתחרים עליה, מהם בלי ספק בעלי כשירויות נעלות משלי. משנתקבלתי נודע לי שהכף הוכרעה לזכותי בעיקר בשל המומחיות לניפוץ סלעים, שרכשתי כביכול במחיצתו של החוצב אבו־זגלו. ועד כדי כך רבה היתה התרגשותי, שאפילו ניסיתי למצוא את מורי ורבי משכבר, אבל עקבותיו לא נודעו, וכל עמלי עלה בתוהו. המידע היחיד שהצלחתי לדלות הוא שאבו־זגלו מועסק כשומר לילה באחד ממפעלי התעשייה בבירה, אך לא עלה בידי לאתר את מקום עיסוקו.

את תפקידי החדש מילאתי באמונה. מדי יום ביומו יצאו שליחי ברחבי מדינתנו, הניפו את כלי המַפָּץ האדירים למיניהם ולסוגיהם – מהם לאו דווקא כלים אלא חומרים כימיים מתוחכמים ומהם מכונות אדירות ומסובכות, מהם פרי רוחם של מדענים במוסדות מדע ומחקר ומהם מעשה ידיהם של אוּמנים בסדנותיהם – ובזרוע עוזם ניפצו מיתוסים לאלפים ולרבבות, ומיליונים רסיסים ניתזו לכל קצווי ארץ. ואכן, עמלי לא היה לשווא. זכיתי להערכה ולהוקרה ונהניתי מלוא חופניים מקרן השפע שהעתירה עלי בידה הנדיבה אותה חברה עתירת נכסים ומשאבים שהעסיקתני. ואף־על־פי־כן, היה קוץ באליה. אמנם, מסור הייתי לתפקידי, ואת שליחותי מילאתי, כאמור, במיטב המסירות והנאמנות, שבשר ודם מסוגל לקיימן. לא שלחתי ידי אף כהוא זה במה שלא הגיע לי כדת וכדין, הקפדתי כחוט השערה על פיקוח ועל דיווח, על חוקיות ועל תקינות ועל טוהר המידות, אך על אף הכול מעלתי במסתרים באמון שניתן בי, וזאת לא בהרהורים שבנבכי לבי, כי אם במעשה שבמכמני לשכתי, זו הלשכה ההדורה והרחבה שמהנדסי החברה טרחו רבות על רווחתה ותפארתה.

בעוד ימיני עושה במלאכה היתה שמאלי עוסקת בהפיכת המלאכה על פיה, שכן בערוב היום, הייתי מסייר בעיי המפולת שנותרו לאחר הניפוצים שבוצעו על פי הוראותי, נובר ומחטט בהם עד אשר בורר הייתי לי את השרידים שתאמו את תכליותי ומורה על צוות הסבלים, שנסעו אחרי בשיירה של משאיות ענק, להעמיסם על אותן משאיות, להובילם אל המשרד הראשי ולפרקם בלשכתי. או אז עמל הייתי עד לשעות הקטנות של הלילה ובונה מיתוס חדש משברי המיתוסים המנופצים.

כיצד?

אחד הקירות שבלשכתי היה מכוסה כולו שטיחים – גובּלנים מעשי ידיהם של טובי האמנים בעולם, להגדיל נוי ולהאדיר, ולא היה אחד בכל באי הלשכה שלא הביע את התפעלותו מיצירות פאר אלה. בלילות הסתרים הייתי מסיר את הגובלנים מאותו קיר, ומרכיב את המיתוס החדש שלי – רסיס אחר רסיס מעשה פסיפס. וכשנמסך בִכחול הלילה החיוורון המבשר את השחר, עוד לפני שכובּוּ פנסי הרחוב, הייתי מחזיר את שטיחי הנוי אל מקומותיהם ויוצא ממשרדי כדי לפוש שעתיים־שלוש בביתי ולשוב אליו בבוקר. איש לא ידע בבואי ובצאתי.

לאמתו־של־דבר קביעה אחרונה זו אינה מדויקת כל עיקר. רבים ידעו על בואי ועל צאתי. רבים ראו את האור בחלונות לשכתי וכולם התמוגגו מנחת למראה כושר עבודתי ומסירותי שאינה נלאית, עד כי הייתי לאות ולמופת לכל ראש וראשון המפעיל מפעל משגשג ופורח. אך איש מלבדי לא ידע על עיסוקי הסודי – בניית המיתוס החדש.

ג

עד אשר יום אחד התמוטט הכול, כי אכן נודע הדבר. והדבר נודע בשל רוח שטות שנכנסה בי, כאשר מתוך דחף רגעי לא נתתי לעצמי דין וחשבון על פעולותי. ליתר דיוק על פעולה אחת ויחידה, ומעשה שהיה כך היה.

באחת מישיבות מועצת המנהלים שכונסה, ככל שאר הישיבות, בלשכתי שלי, נערך דיון על רמת התפוקה בחברתנו. נתברר שכמה נתונים, שנשאבו ממקורות דיווח שונים, לא תאמו זה את זה. אני טענתי שמספר מסוים הוא הנתון הנכון ואילו אחד מחברי נאחז במספר אחר. ידעתי, כי את מספר המיתוסים המנופצים אפשר למדוד לפי מספר הרסיסים שנותרו לאחר הניפוץ. ועוד ידעתי כי המבחר שלי, לצורך הפסֵפס הכמוס, נע בשיעור שבין עשרה לשנים־עשר אחוזים מכלל השברים כולם. מכאן שכל מי שימדוד את שטח יצירתי ויערוך את החישוב האלמנטרי הדרוש, יוכל בנקל להגיע לאמת הסטטיסטית השנויה במחלוקת. עד היום הזה איני מבין כיצד נשתחררו בקרבי כל הקפיצים והשסתומים והוּתרו הרצועות והאבזמים שפעלו שנים על שנים בתקינות מופלאה כרכיבי מכונת התראה משוכללת ומשומנת, כדי לשמור על תמצית חיי הטמירים. בלהט הוויכוח קמתי מכורסתי, על נקלה הסטתי את השטיחים, לפי שיטה משוכללת שעובדה בלילות היצירה המפרכים והמענגים, ולעיני הכול נתגלתה תמונת המיתוס החדש בכל פְּארה המתנקם והדרה הגורלי.

קצרה ידי מלתאר את התדהמה שכל המסובים הוכו בה. דייני אם אומר שעוד באותה ישיבה הוּדחתי ממשרתי, ורק לאחר תחנונים, הִתבזוּת והשפלה שלא ידעתי מעודי עד אז ומאז, ניאותה המועצה להעסיקני כשומר לילה מחוץ לבניין.

ד

מדוע התחננתי? מדוע התבזיתי? מדוע הנחתי להם להשפילני? האומנם נבצר ממני להשיג משרה במקום אחר, משרה מכובדת ומכניסה? יתֵרה מזו: גם לולא כן, היה מצבי הכלכלי איתן, ולאמתו של דבר זה מכבר לא נזדקקתי למחייתי לשום עבודה או עיסוק. התשובה היא שאותה שמירת לילה שאני מועסק בה מאז ישיבת המועצה הגורלית אינה אלא אחיזת עיניים. עשרים וארבע שעות היממה שומר אני, מרדת החשכה ועד אור הבוקר בגלוי – מסייר ברחוב ככל שומר אחר – ומאור הבוקר עד רדת החשכה בסמוי, ישוב בבית הקפה שממול החלון, הצופה אל משרדי לשעבר. עשרים וארבע שעות לא סרה עיני מן הבניין וידי נטויה אל האקדח התלוי בחגורתי, דרוכה, מוכנה ומזומנה לאחוז בו וללחוץ ללא היסוס על ההדק ברגע שאראה כי אכן יש סימנים לכך שפספס המיתוס שלי נהרס בידי בשר ודם, יהיה מי שיהיה: אח, אחות, אב, אם, רע, אהובה, בן, בת. עד כה לא נעצרה ליד הבניין אף משאית אחת כדי להוביל רסיסים מתוכו. אף לילה אחד לא ראיתי אור בחלון לשכתי לשעבר. מכאן שכותל המיתוס שלי ניצב כפי שעזבתיו ביום עברה ויד אנוש עדיין לא נגעה בו לרעה.

1981

דיקור מחטים זוהי דרך טיפול ואִלחוּש, הידוע בסין מזה 2000 שנה. על פי תורת הדיקור קשור כל איבר פנימי של האדם קשר הדוק, באמצעות רשת של צינוריות, עם נקודותיו המקבילות הקבועות בעור. בסך הכול יש 365 נקודות כאלה (כמספר ימי השנה), והן מפוזרות בראש ובכל הגוף. דקירת מחט מתאימה באחת מהן פועלת – על פי הטענה – כתמריץ או כמקזז, וכך מחזירה את הסדר והאיזון ההרמוני בפעולת מערכת העצבים…

האסכולה הקלסית של דיקור מחטים מכירה ב־ 9 סוגי מחטים שונות מבחינת צורתן ועוביין. מטרת טיפול זה… היא להחזיר איזון נכון בין היין ליאנג. הדיקור משמש בעיקר לריפוי מחלות הנגרמות על־ידי עודף היאנג… (האנציקלופדיה העברית)

יִין – אפלה, ערירות, כובד, קבלה, כניעה – העיקרון הנשי, יאנג – אורה, טוהר, קלות, הולדה, שלטון – העיקרון הגברי.

(הערות ל’דאו דה צ’ינג' של לאו־צ’ה תרגמו יורי גראוזה וחנוך קלעי).

א

בימי הביניים, אתה שומע? תקשיב כשאני מדבר אתך, אל תסתכל באחוריה של זו! בימי הביניים היה נטוש ויכוח בין הפילוסופים אם העולם נברא יש מאין או שהקדוש־ברוך־הוא שיווה צורה לחומר היולי, הטביע בו את חותמו והִשליט חוקיות עליו. אם אתה שואל אותי, הריני אומר לך – ותסמוך עלי שאני יודע מה שאני אומר – שהעולם נברא יש מאין, כמעט מאין. על כל פנים לא היה שום חומר היולי. מתוך עצמו ברא אלהים את העולם, והטילוֹ בחלל ריק. על כן אל תירדם על השולחן, הרם את הראש! זה חשוב. תאמין לי שזה חשוב! על כן סבור אני שמכל האמנים שבעולם דומה לאלהים – הסופר. הפַּסל חוצֵב בחומר, הצייר מביט בחומר ומעלה על הבד את מה שהוא רואה, ואילו הסופר רואה לפניו חלל ריק, פיסת נייר לבנה, שוממה – Tabula Rasa – לוח חלק, ארץ צייה ותלאובות, אפס ואין, ומכַסהוּ באותיות, במילים, הפורצות ומזנקות מן המַבּוּע שבתוככי תוכו, אשר משתוקק להתפרק ממלֵאוּתו, והרִיק הופך לפתע לעולם חי ושוקק, ארץ ומלואה, תבל וכל צאצאיה… חדל ללגום… אני לא יכול לסחוב אותך מכאן כמו נבלה, פגר מובס הלוּם יין.

– זה אני מבין. זאת עברית. איפה שומעים עכשיו עברית כזאת? אפילו לא בשוק מחנה יהודה. כשהייתי קטן היה כל תימני מדבר ככה, ועכשיו רק סופרים, סופרים כמוך. יש מז… סליחה… יש מאין… תפסיק… אל תיקח ממני… לך אסור לשתות… ואני כבר גומר… חצי כוס… רבע… לא נשאר הרבה… עוד מעט יהיה ריק לגמרי… כמו הנייר שלך… אבל… תסלח לי אדון קוטרוביץ'…

– קנטרוביץ'…

– קרבורטוביץ'… אתה סופר… אבל במחילת כבודך, אתה טועה… הנייר הזה שלך לא נייר כי אם קלף, אני יודע מה שאני אומר. קלף, פיסת קלף כמו של טוטפות תפילין. וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות… טוטפות… כן, טוטפות… יש גורסים שהמילה מקורה בטפוף, טפטף. טיפות דם היו מַזּים על הזרועות, על המצח, על מזוזות הבית, כאמצעי מאגי נגד מלאכי חבלה… יותר נכון, האלים הרעים… ואנחנו הפכנו את הדם לאותיות, זה כוחנו, אלישע, כן… כן… את הדם הופכים אנו לאותיות, ואת האותיות חזרה לדם. תורה מול מאגיה…

– תעזוב את המאגיה… תעזוב כבר… אני מדבר על קלף… אבא שלי היה סופר סת"ם… כותב כל ימיו על פיסות קלף ומכניס אותן לקוביות שחורות, פעם פירקתי קובייה כזאת ומאז אני מכונאי רכב… כשהייתי ילד היו רוב המכוניות קוביות שחורות. חשבתי שיש בהן פיסות קלף עם אותיות שחורות… ח־ח־ח! נזמין עוד בקבוק?

– לא, לא, בשום אופן לא!

– טוב, טוב… הירגע… אתה אומר שהסופר דומה לאלוהים… בחיי שאתה איש צנוע… אלוהים רצה להתפרק באותיות והכניס אותן בקופסאות שחורות… והן מטרטרות כמו מנוע של מכונית… הן הפכו לצלילים. אתה שומע? עוד מעט הם יפוצצו את הקובייה השחורה ויפגעו באלוהים עצמו. בסופר, בך… בך הם יפגעו, כמו מחטים בשלפוחית… בנאד נפוח, בבלון… אם אתה באמת מלא וזקוק לפורקן, תבקש שמישהו ינעץ סיכה בבלון והאוויר יֵצא… אני מבטיח לך שהאוויר יצא… ככה יֵצא: פ־פ־פו־ו־ו־ו. ואם יהיה הרבה סיכות – אלף, מיליון, מיליארד – יצא בבת אחת… מה אתה מתרגש? אינך אוהב סיכות? אתה מתעב מוסיקה של פופ? רעש! ח־ח־ח! רעש! מחריש אוזניים. עזוב אותי! אני לא אשם! באמת שאני לא אשם. עזוב! אל תיגע בי, בחייך! לא כדאי לך!… זה לא אני… המכונית… המנגנון של הקופסה השחורה… הפטפון! עזו־ו־וב! מה אני אשם שהמילים נהפכו לצלילים. דוקר? את האוזן? את כל הגוף… את המלֵאוּת. אני לא אשם…

ב

ואכן, אלישע לא היה אשם. על כן לא זו בלבד שהדו־שיח שהתנהל באותו מוסד, שהוא ספק מסבאה ספק דיסקוטק, היה יוצא דופן בתוכנו ובמהותו, כי אם גם ה־finale, שדו־שיח זה הגיע אליו, היה בו משום גורטסקה: זקן חוורוור שבע ימים, שלובן שערו בלע עד תומו את שחוֹר נעוריו, אינטלקטואל מצומק וקטן קומה נועץ ציפורניו בפניו של ענק רחב גרם, שפרצופו השזוף דומה לאחת הקדרות, שהיו מוצגות בירידי אוקראיינה, על פי סיפוריו של ניקולאי וסילייביץ' גוגול, ובעל הפרצוף אף אינו מנסה להתגונן משריטותיו של מי שנראה ננס לעומתו. אדרבא, מחייך חיוך סלחני ועושה הכול, כדי להרגיע את מתקיפו, שעה שכל הזוגות חדלו ממחולותיהם, כדי להזין עיניהם במחזה, אף כי צלילי מנגינות הפופ לא זו בלבד שלא נאלמו כי אם הטיחו את חִציהם לא רק בקרום התוף של אותו זקן מצומק, כי אם בכל בשרו, שנעשה חידודין חידודין, ואולי אף בנפשו, שנעשתה ככברה.

מכונאי הרכב אלישע לא היה אשם, אבל גם הסופר קנטרוביץ’־כינורי נקי היה מכול אשמה. אשם היה אותו נער, שביום השבת בא לחופשה ממחנה צבא ירושלימה, נטל את מכוניתו של אביו והסיע אותה במהירות של מאה קילומטר ברחובות העיר עד שפגע במלוא התנופה באחורי מכוניתה של הלנה קאנטרוביץ‘, היא אשתו של לזר קאנטרוביץ’, המכונה אלעזר כינורי. שניהם – הלנה ואלעזר – ישבו בעת התאונה במושב הקדמי של המכונית. הלנה שנהגה ברכב בלמה בעוד מועד, וחוץ מקפיצה כלפי מעלה לא קרה לבני הזוג דבר, ואילו אחוריה של המכונית נמחצו. היה צורך לקרוא גורר ולמראה החיפושית הזריזה, שנגררה אין אונים בכרעיה האחוריות, נתחמץ לבו של כינורי עד כדי כך שנזכר בחייל הפצוע אנושות שהוצא לעיניו משדה הקרב באחת המלחמות.

ויותר משנתחמץ לבו בשל עצם התאונה, אשר נגרמה שלא באשמת אשתו, חרה לו העניין בשל השיבוש בתוכניותיו שבא בעקבותיה. שבת זו היתה אמורה להיות מהנה במיוחד. בשעות שלאחר הצהריים התעתדו בני הזוג לבקר בתערוכה באחת הגלריות שבעיר הקודש ובערב ללכת לקונצרט. את התערוכה הספיקו לראות, וכשנפגעה המכונית הלכו לקונצרט. כינורי יש לו זיקה לאמנות מודרנית, על כן נהנה מן המוצגים שבתערוכה. במיוחד התרשם מתמונה אחת שבה על רקע לבן צויר ארגז שחור – קובייה גאומטרית מושלמת – עשוי תאים תאים, שבקרבו רחשו רמשים. כיצד עלה בידי הצייר לצבוע את הארגז בצבע שחור, ועם זאת להשאירו שקוף כך שניתן לראות את המתרחש בקרבו – הרי זה עניין למי שמעוניין להתחקות על האמצעים הטכניים של הציור. כינורי לא היה מעוניין בכך. אותו עניֵין המסר שבציור. והמסר הובע בבירור על ידי דבורה גדולה שנעצה את עוקצה באחד מדופנות הארגז, ועוד יותר על ידי הכתובת שהתנוססה באותיות פורחות מעל הארגז לאמור: טוב למות תוך נעיצת העוקץ, שהרי כידוע דבורה שנעצה את עוקצה והטילה את ארסה הולכת לעולמה לאחר מכן. ואכן, אף כי לא ניתן להבחין בסוג הרמשים שבתוך הארגז, אפשר היה לשער שהוא מתיימר להיות כוורת, אם כי בין הרמשים לא היה יצור בולט או יוצא דופן, שניתן היה להגדירו כמלכת הכוורת. ברגע שהמכונית ספגה את מכת החייל בחופשה, היו מעייניו של כינורי נתונים למלכה שנעדרה. נזכר באחד מסיפוריו, ששמו ‘מסע כלולות’, וכיוון שלא הוא נהג אלא אשתו העלה לנגד עיניו קטע שלם מתוכו, שעניינוֹ דו־שיח בין שני רֵעים בעניין מלכת הדבורים לאמור:

‘האם ידוע לך – דיבר במפגיע (זה שפתח בדו־שיח) – כי מלכת הדבורים היא כמעט הנקבה היחידה בין בעלי החיים העשויה להעמיד ולדות ללא סיועו של הזכר? אני מתכוון לבעלי חיים שהפרייתם מינית, שהרי…’

– לא, דבר זה אינו ידוע לי – שיסעתיו.

– אם כן דע לך: כל ביצה של בעל חיים, אין מתבקע ממנה כלום אלא אם הופרתה תחילה, ואילו ביצתה של מלכת הדבורים אפילו אין היא מופרית, דבורה מתבקעת מתוכה.

שהה שעה קלה והמתין לתגובתי. לא הגבתי.

– ואולם – המשיך לאחר שהתייאש – מן הביצה שלא הופרתה מתבקעים זכרים בלבד. אתה שומע? רק זכרים. האם משיג אתה את מלוא עומק משמעותה של תופעה זו?

– לא.

– האם חשבת פעם מה פירושו של דבר?

– לא.

– פירושו חיים למען המוות. חיים שאין להם המשך. פירושו הפיכתה של הכוורת לקבר. ולא רק מבחינה ביולוגית. גם מבחינה חברתית. שהרי הזכרים אינם מסוגלים לעבוד, לסייר, ללקט צוף, התנוונות, כליה, אבדון. קיום הזורם לקראת אחרית בלי כל תקווה לראשית חדשה…

– דור אחרון לשעבוד שאינו דור ראשון לגאולה – העירותי כדרכי במובאה מעוּבֶּדת קמעה לצורך השעה.

– אתה בא אלי בביאליק – התלהב ידידי – ואני אבוא אליך בטשרניחובסקי. ‘עמא דדהבא’ קראת?

– כן.

– זוכר אתה את ‘חתונת החתונות’?

– אני מודה ומתוודה: איני זוכר.

– ראית מימיך מסע כלולות של מלכת הדבורים?

– לא.

– ביום צח ובהיר יוצאת היא מממלכתה־כוורתה וממריאה אל־על. גאה, טהורה, עוטה הוד והדר. היא מגביהה עוף (ידידי משורר בכוח היה, ואלמלא נסיבות חייו אפשר שהיה מוציא את כישרונו מן הכוח אל הפועל), ומאחוריה ענן, ענן הקטורת של הזכרים. כל הזכרים שבכוורת מעופפים בעקבותיה. תחרות מעוף, תחרות נואשת בין עשרות, מאות, אולי אלפים, שרק אחד מהם עתיד לזכות בקלאופטרה זו, ואף הוא במחיר חייו. קורבן האהבה והעתיד. שעה ארוכה מנסים דלי הכנף להשיג את אדירת האֶברוֹת. הנועזים, האלימים, הנואשים, מרי הנפש, התקיפים הולכים וקרבים אליה, אך המלכה עודנה מהם והלאה, עד שבא האחד. האחד והיחיד. הנועז, האלים, הנואש, מר־הנפש, התקיף שבכולם. עובר הוא על פני הענן, מזדקר מתוכו, מקדימו, פורש ממנו. העשרות המאות, אולי האלפים נחשלים אחריה. לפתע המלכה נכנעת; רוהה־ותרנית נעצרת היא לפתע ונכבשת. הוא משיגה ונצמד אליה.

נגדה־נא לכל עמם הוֹוים השניים לבשר אחד. קפואים, נטולי־תנועה, נטועים באוויר, צמודים זה לזו במרחב הכחול שבין שמים וארץ. דקה, שתי דקות, שעה. המלכה זוקפת ראשה, את קצות רגליה הפרוקות נועצת היא בבטנו של הכובש לשעה ובאייל הודפתוֹ מבשרה. הוא ניתק ממנה, איבריו בקרבה וגופו נשמט ארצה, כאבן, גווייה ללא רוח חיים מוטלת על הקרקע. תם מסע הכלולות, המלכה פונה אל הכוורת. בחובה זרעי העתיד, בקרבה קרעי איבריו של בחיר־לבה, ומאחוריה פמליה מזמזמת – ענן זכרים שאין עוד כל טעם לחייהם.

עד כאן הקטע מתוך ‘מסע הכלולות’.

מסעו של כינורי לא היה מסע כלולות. היה זה מסע מתערוכה לקונצרט, אלא שעל הקונצרט נאלץ כינורי לוותר: סוכם שאשתו תלך ברגל לבנייני־האומה, ואילו הוא יתלווה אל מכונית הגרר וישתדל עוד באותו ערב למצוא את אלישע, הגברתן בעל המוסך.

המכונית נגררה והוחנתה בסמוך למוסך שהיה סגור, כמובן, במוצאי שבת. החיפוש אחר אלישע היה מסובך יותר מן הגרירה. לאחר שרשרת מייגעת של חקירות ודרישות מצאו כינורי מכַלֶה קוניאק זול באותו מוסד שהוגדר לעיל כספק מסבאה ספק דיסקוטק. כיוון שהיה עייף ומדוכא הצטרף כינורי אל בעל המוסך, סייע בידו לכלות את תכולת הבקבוק שנמצא על השולחן ואף הזמין בקבוק נוסף. במהלך הסביאה התפתח הוויכוח המטפורי שהובא לעיל במלואו. משנעץ כינורי את ציפורניו בפרצופו של בעל המוסך, שמשום־מה לא התגונן כלל, התנדבו כמה מן הנוכחים להפריד ביניהם, והובילום אל מכוניתו של אלישע שחנתה ליד אותו מוסך. אלישע ישב ליד ההגה ועוד לפני שניסה להתניע את המכונית השפיל ראשו על חזהו ונרדם. כל מאמציו של כינורי להעירו עלו בתוהו. משנואש נרדם גם הוא.

ג

צמרמורת פתע שהרטיטה את גופו העלתה בזכרונו הרדום את הקדחת, שהתנסה בה באחת המושבות, מיד לאחר עלותו ארצה – לפני כך וכך עשרות שנים. הוא הקיץ מיד. יצא מן המכונית וחילץ את עצמותיו. אפרורית זריחה צוננת זחלה על פני ירושלים ולא בישרה אף כהוא זה את להט צוהרי היום הממשמש ובא. אפילו בכרכי הים הענקיים, כגון לונדון, ניו־יורק ופריס, נראה המרכז המסחרי בשעות הבוקר המוקדמות עזוב ושומם, ובנייניו – פגרי אבן נטולי רוח חיים. על אחת וכמה וכמה אותו אזור בירושלים, הסמוך לחומת העיר העתיקה. החנויות, המוסכים, בתי המלאכה למקצועותיהם סגורים היו וכניסותיהם סתומים בתריסי גרר שחורים. אפשר שמטבעם שחורים היו ואפשר שהִשחירוּם רוחות, גשמים וקרני שמש.

רק החומה הבהיקה בלובנָהּ כדגם ארכאולוגי, שרחצוהו זה עתה לשם תצוגה. מימיו לא חש כינורי את עצמו כקנקן שרוקנוהו מכל תכולה, כפי שחש בבוקר זה. כטיל המודרך ומנוּוָט מבחוץ נע בכיוון שער יפו. ריק מזכרונות, ממחשבה, מרצון, נטול מטרה פסע מזרחה לקראת השמש העולה, שסירבה להיגלות לעיניו מאחורי הבניינים, משל לסהרורי שהשכים לקום לטיולו הלילי בעוד אורו של הירח גנוז לעתיד לבוא.

בדומיית האלם קלט קול צעדים חפוזים מאחוריו. הפך ראשו וראה נער שהחזיק ילקוט בימינו וגליל נייר בשמאלו. עיתון הבוקר כבר הגיע. נעצר רגע עד שהשיגו מחלק העיתונים ושאלו אם הוא מוכן למכור לו עיתון. הנער הסכים. כינורי רפרף על פני הכותרות תוך שהוא צועד לאטו בין חומות הרובע הארמני.

מועצת הביטחון ציוותה על ישראל לפנות את מזרח ירושלים. ראש הממשלה מאושפז בבית חולים. חוטף הילד מסביון חנק את קורבנו עוד לפני שקיבל את הכופר.

בעוברו על פני שער ציון השליך את העיתון לעבר השער. לא משום זעזוע, זעם, התרגשות, בחילה. הכותרות לא עוררו בו שום רגש. ממש כך היה משליך כל דבר שהיה מזדמן לידו באותה שעה – ארנק, תיק, אפילו ממחטה. הוא סלד מכל מגע עם חפץ כלשהו. חש כנשמה ערטילאית, שרק קיר דק מן הדק מקשר אותה עם הממשות. קיר זה הוא שמנע ממנו לפשוט את בגדיו ולהופיע ליד הכותל ערום כביום היוולדו.

משהתקרב לרחבת הכותל גילה להפתעתו כשני מניינים של מתפללים. רובם בעלי פאות לבושי קפוטות, מיעוטם בלבוש אירופי. ניסה להיזכר במראיה של רחבת הכותל בעת ביקורו הראשון בה לפני כארבעים שנה, עת לא היתה הרְחבה רְחבה אלא סדק צר, שבפתחו סוכת מִשמר, ובה שוטר בריטי מפהק, אלא שהחוויה האישית ניטשטשה במוחו ונתמזגה עם תמונת הכותל, כפי שהיתה מופיעה בעשרות ציורים וצילומים של תיירים מראשית המאה הזאת וממאות שקדמו לה. עדיין מנותק היה מן המציאות, ואוזניו לא שמעו את צלילי התפילה, אף לא מפיו של שליח הציבור. קידותיהם הקלות והתכופות של המתפללים נראו בעיניו כתנודות של מריונטות, הפזורות על מרקע עשוי אבני גזית ענקיות. מי מושך בחוטים?

חבורת אברכים לבושי שחורים החזירתוֹ אל העולם הזה. כלהקת ציפורי נוֹד פשטו הללו על הרחבה, ולאחר שנעצרו קמעה ופנו כה וכה לראות מי ומי הנוכחים, הקיפו משום מה אותו. אחד מהם הגיש לחברו נרתיק תכלת רקום זהב. הלה שלה מתוכו זוג תפילין והושיט אותו לכינורי. כינורי נתחייך, נזכר בסיפור ששמע מפיו של ידיד שביקר בהודו על סטודנט הודי שבא לישראל כדי לערוך מחקר על הטיפול בבעיית הבריאות הציבורית בארץ. הדוח שמסר היה מלא התלהבות, וכדי להדגים את דאגת המוסדות לבריאות הציבורית תיאר כיצד עדת נזירים התפרצה לאחד המקדשים והתחילה למדוד לחץ דם לכל המתפללים.

בכל ימי חייו לא הניח כינורי תפילין אלא שלושה שבועות בלבד – שניים לפני היותו בר־מצווה ושבוע אחד לאחר מכן. עשרות שנים חלפו מאז ודרך קיומה של המצווה נשתכחה ממנו. משנוכחו האברכים באזלת ידו, סייעו לו תוך המולה רבה לכרוך את הרצועות מסביב לזרועו ומתחת לכיפת הקרטון השחורה שהיתה חבושה לראשו, מי בעצה ומי במעשה. מילה במילה חזר מכנית אחר דברי הברכה שהורוהו לומר. לאחר מכן תחבו סידור בידו ועזבוהו לנפשו. כינורי דפדף בו. הטקסט משך את לבו. נדמה לו שמימיו לא ראה אותו. ואף אם לחש את המילים בהגיעו למצוות לא הבינן בימים ההם, ומאז לא הזדמן לו לבקר בבית־כנסת אלא פעמים ספורות בלבד, ואף זאת בשבתות או בחגים, כשאין מניחים תפילין. בלא להניע שפתיו קרא בעניין רב:

'והיה כי יביאך, שיש בהם יחודו ואחדותו

יתברך שמו בעולם ושנזכור נסים ונפלאות שעשה

עמנו בהוציאנו ממצרים. ואשר לו הכוח והממשלה

בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו.

וציונו להניח על היד לזכרון זרוע הנטויה ושהיא

נגד הלב לשעבד בזה תאוות ומחשבות

לבנו לעבודתו יתברך שמו. ועל הראש נגד המוח

שהנשמה שבמוחי עם שאר חושי וכוחותי כולם

יהיה משועבדים לעבודתו יתברך שמו. ומשפע

מצוות תפילין יתמשך עלי להיות לי חיים ארוכים

ושפע קודש ומחשבות קדושות בלי הרהור

חטא ועוון כלל ושלא יתגרה בנו

יצר הרע ויניחנו לעבוד את אדני – – – – –

וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט

ובחסד וברחמים וארשתיך לי באמונה'…

פתאום חש דקירה חזקה בלבו: הלנה!

אל אלוהים, הן דעתה של אשתו נטרפת עליה מרוב דאגה.

מאמש לא התקשר עִמה, לא טלפן לה, לא טרח להודיע לה דבר למן הרגע שבו נפרד ממנה בעלוֹתו אל תא הרכב הגורר והבטיח לה להיפגש בקונצרט. איך בילתה את הלילה? ודאי טלפנה למשטרה. גם אם הגיעה אל המוסך לא היה ביכולתה לברר דבר וחצי דבר עליו. כל מה שהיתה רואה היא מכונית מעוכת אחוריים. היכן היא עכשיו?

היא היתה כאן ברחבת הכותל. ליד המחיצה המפרידה בין עזרת הנשים לבין רחבת הגברים עמדה הלנה קאנטרוביץ’־כינורי. אגלי דמעות נשרו מלחייה, שהיו צמודות אל הסדק שבין רכיבי המחיצה, ועיניה הביעו אימה. ניכר היה שהיא מנסה מבעד לסדק למסור דבר־מה לכינורי, לקרוא לו אליה. מחוותיה היו מחוות של מי שמדבר בשפת חירשים־אילמים, ואף כי שפתיה נעו קולה לא נשמע. ולא משום שנבלע בשאר הקולות שמילאו את רחבת הכותל; אדרבה כל הקולות נדמו. ולאחר שעה קלה קפאו גם כל הבריות המתפללים, המבקרים – כולם שותקו באותה תנוחה שבה תפסה אותם שניית הקיפאון, כבסרט קולנוע שנעצר או כשרידי פּוֹמפּי שנתאבנו בכַסוֹת אותם לבת הווֶזוּב.

המחזה כולו דמה ל’תמונה חיה' על נושא היסטורי בנוסח הצגות בתי ספר בשנות העשרים והשלושים.

רצה כינורי לזנק לקראת אשתו, אך לא היה לאל ידיו לגבוֹר על כישוף השיתוק שהשתלט על הכול ולהסיר את מאֵרת ההִתאבּנוּת. אך אחד הסטטיסטים הוא בתמונה החיה, וכל עוד היא מוצגת אין הוא נתון ברשות עצמו. למען האמת הוא אפילו נהנה במקצת מסבילוּת זו שנגזרה עליו, ובמיוחד מהעובדה שהקיפאון השתיק גם את זעקות מצפונו כלפי הלנה, שפילחו את לִבּו לפני שעה קלה.

היה זה הֶבזֵק של מציאות ממשית שנצנצה ונגוזה, הלכה כלעומת שבאה, שהרי המציאות הממשית נעה, וכאן הכול נח. אף המריונטות נחות בתמונה חיה, יהיה מי שיהיה המושך בחוטים; ואפילו הצלילים, יהיה מי שיהיה זה אשר הִשמיעם.

האם גם באותו קונצרט, שהלנה היתה אמורה להאזין לו אמש, קפאו הצלילים? מה היתה התכנית? מוצרט, קונצ’רטו לפסנתר 21 והסימפוניה התשיעית של בטהובן? מיום שראה כינורי את הסרט ‘אלווירה מדיגן’ ואנדנטה של אותו קונצ’רטו שימש לו מנגינת רקע, לא סרו צליליו של אנדנטה זה מנפשו. האם אין זה גולת כותרתה של אמנות המוסיקה בכל הזמנים והדורות? מוסיקה כזאת לא תושתק, לא תוקפא, לא תאובן לעולם. והא ראיה: אפילו עכשיו, כאן, בעיצומה של תמונת הקיפאון החיה, עדיין נשמעים צליליה. אולי, חלילה, מאותה הסיבה עצמה שבגללה הושמעה באותו סרט, שנושאו זוג נאהבים, השולחים יד בנפשם משום שנבצר מהם להגשים את משאת נפשם ולחיות יחד? האומנם הפעם נבצר ממנו להתאחד עם אשתו הלנה, אשר זה לו כמעט מחצית היובל שהוא חי עמה חיי משפחה שלווים ורוויי נחת מתוך זיקה הדדית עמוקה בכמה וכמה מישורים! לא! היה לא תהיה! לא יהיה ולא יקום!

כפי הנראה עדיין נותר לו לכינורי קורטוב של השפעה על מהלך העניינים בעולם, ולא מתוך פרדוקס גרדא קרויה הצגת החידלון דווקא שם תמונה חיה. כשהגיע אל החלטתו הנחושה שלא להיכנע למשמעות האנדנטה המוצרטי, על אף הקסמים שהילכה עליו תפארתו של קטע מוסיקלי זה, נסתיימה מנגינתו ובמקום קטע הסיום של הקונצ’רטו נשמע חלקה האחרון של התשיעית. האומנם באה יצירת אדירים זו להפגין את עוצמת מאבקו עם החידלון? ומי משמיע הִמנון זה של פרץ וסער בגיא הקיפאון הזה? מנין באה המנגינה? מה מקורה? ומדוע אי שם במעמקי סופת הצלילים מבחינה אוזנו בזמזום, ולא רק בזמזום, כי אם בנקישות קצובות, שהזכירו לו את טפיחותיה של המורה למוסיקה על דופנות הפסנתר בעת שיעורי נגינה בילדותו. עתה דמו הנקישות לתקתוק שעון. לולא השיתוק שאיבן את אבריו, כפי שאיבן את הכול, חוץ מן התשיעית של בטהובן, היה מקרב אל אוזנו את השעון שנותר על זרועו אסור ברצועות תפילין. אכן, מהכיוון ההוא באה המנגינה. מן הזרוע, וגם מן המצח, מקרקפתא דמניח תפילין. ח־ח־ח! האומנם הטוטפות הן שצופנות בחובן את מבוע הצלילים? את התשיעית, את התקתוק.

בעיר שבה עברה עליו ילדותו של כינורי היה לעתים מזומנות מופיע בחצרות סיני אחד, שהיה גורר תיבת נגינה על כַּן גבוה מצויד בגלגלים. לאחר שהתיבה היתה מסיימת את מנגנינתה (משהו מעין ואלס של שטראוס דווקא) היה לוחץ על כפתור. מיד היתה התיבה נפתחת ועדת יונים לבנות מגיחה מתוכה אל שמי החצר. היונים היו יושבות על כתפי הקהל – שהיה מורכב בעיקר מילדים דרי החצר – נוטלות במקוריהן את המטבעות ומביאות אותן אל הסיני. יום אחד נפתחה התיבה כמימים ימימה, אך במקום היונים הלבנות הגיח ממנה נחיל דבורים שחורות. הילדים נסו לכל עבר, והסיני ניצב ליד תיבתו וצחק צחוק גדול עד שהגיעה המשטרה ואסרה אותו. לימים נודע כי הוא השתגע. אמת נכון הדבר: הצלילים נבעו מן הטוטפות. יש בכוחם של צלילי התשיעית לפוצץ לא רק קוביות עץ קטנות, אלא אף ארגזי פלדה. אין מנוס מן הפיצוץ. בטהובן היה חירש כשחיבר את התשיעית. ואילו כינורי נתעוור כפי הנראה מהפיצוץ שחוללו צליליה. שאם לא כן כיצד ניתן להסביר את העלטה שכל היקום שקע בה לפתע? אלא שעיוורון זה היה רגעי, שכן לאחר זמן־מה הבחינו עיניו באורות, זיקוקין דינור. לא יונים לבנות, לא דבורים שחורות הגיחו מן הטוטפות אלא – אם שומה עלינו להישאר בתחום העולם האורגני – גחליליות. עד מהרה לבשו הגחליליות צורות של אותיות, אותיות מתויגות של כתב אשורי מצויר בקפידה רבה. ואולם כל מאמציו של כינורי לצרף אותן למילים עלו בתוהו.

דומני כי ברפואה, ובהשאלה גם במדעים אחרים, קיים מושג הקרוי אפקט מושהה. מה שאירע לכינורי הדגים מאין כמוהו את אפשרות היישום של מונח זה, שכן לאמִתו של דבר לא יצא כינורי מן התאונה שלם בגופו ובנפשו, כפי שנראה הדבר במבט ראשון, אלא שסימני הפגיעה נתגלו באיחור זמן.

דבר זה נתברר לו כששכב במיטה מיוחדת במינה שנועדה לטיפול באקוֹפוּנקטוּרה, ומחטים מסוגים שונים נעוצים בראשו ובאברים אחרים של גופו.

אותה שעה הרהר על הזיקה בין מסורות שונות, שלכאורה אין כל קשר ביניהן, כגון זו של סין ושל ישראל. הן אותן שלוש מאות ששים וחמש נקודות הקשר שבאוקוֹפּוּנקטוּרה אינן אלא שס"ה הגידים שבספר הזוהר, המקבילים לא רק לימות השנה, כי אם למצוות לא תַעשה שבתורה. ואילו תשעת סוגי המחטים הרי הם תשעה ירחי לידה. בין שיש להם משמעות ספציפית במסורת יהודית ובין שאין, כינורי חש את משמעותם פעמים רבות בחיים, כי לא אחת לקה במחלות אנושות, ובכל פעם היה תהליך ההבראה לחוויה של לידה מחדש בגופו, ברוחו ובנפשו.

ועוד הרהר כינורי באותו מעמד (או משכב) על הפגיעה ברעייתו הלנה. לא היה ספק בלבו שגם היא נפגעה. ואף על פי ששום סימנים חיצוניים של הפגיעה לא נתגלו, ברור היה לו שלקתה במחלת השכחה, שכן לא זו בלבד שלא זכרה דבר וחצי דבר מכל אשר התרחש באותו בוקר ליד הכותל, כי אם הכחישה בכל תוקף את עניין התאונה, שלדבריה לא היתה ולא נבראה אלא בדמיונו החולני של בעלה. יתרה מזו: היא טענה במפגיע שכינורי ישב על ידה בקונצרט, וברוב לאותו נרדם מיד עם הופעתו של המנצח, ולא זו בלבד שתיבל בנחרותיו את מוצרט ואת בטהובן, אלא שהשמיע גניחות ויללות והיא, הלנה, נאלצה להעירו בתקיעת אצבעות בין צלעותיו נגדה־נא לכל יושבי השורה שלהם והשורות הסמוכות, וכדי בזיון וקצף.

1980

א

יש שבן אדם מגיע – מדעת או שלא מדעת – לידי מעשה אכזריות, מעשה סדיסטי שהוא עצמו לא היה מאמין מעולם, כי הוא מסוגל לעשותו, ולאחר מכן מתבייש הוא בכך כל ימיו ומנסה להשכיח מלבו את מעללו. אך יש שאין הוא מתבייש כלל וכלל באירוע המביש ומצפונו אינו נוקף אותו אף כהוא זה. ולא עוד אלא שקורטוב של הנאה מתגנב לנפשו כל אימת שהוא מעלה את העניין בזכרונו מדעת או שהדבר צף מאליו בקרבו שלא מדעת. אני חושש שהמקרה שידובר בו שייך לסוג האחרון.

בבוקרו של יום סגריר ראיתי בעיתון מודעת אבל על מותה של מרתה דביר ובה שעת ההלוויה ומקומה; ואני לא זו בלבד שלא הלכתי להלוויה אלא בו ביום שיגרתי לבעלה שנתאלמן מכתב בזו הלשון:

ליהושע דביר שלום רב –

דע לך, שמרתה רעייתך, מנוחתה עדן, שכבה עמי.

שלך…

וכדי להוכיח את מלוא תהום הסדיזם שלתוכו שקעתי בשַגרי איגרת זו בת משפט אחד ויחיד, חייב אני להודות שכל כולה שקרית היתה והמשפט – משפט כזב מוחלט. מעולם לא שכבה עמי מרתה דביר ולא זכיתי לחסדיה אף כהוא זה, פרט לנשיקה – עמוקה, רגשנית ונוגה – בליל חג המולד בעת שהסעתיה במכוניתי אל ביתה לאחר מסיבת רעים שלא עלתה יפה. היתה זו הפעם היחידה שנזדמנו יחד, טן־דו לשעה קלה. מדוע, אפוא, כה התעמרתי בבעלה?

בראש ובראשונה משום שאהבתי את מרתה, התאהבתי בה ממבט ראשון, תוך כדי טיול מאורגן מאמסטרדם להאג. בשבתנו באוטובוס תיירים התבוננו – אשתי ואני – בזוג דוברי עברית, הצעירים מאתנו בשנות דור אחד. מיד נוצר בינינו מגע, והתברר שהזוג ירושלמי כמונו. האישה – כפי הנראה על סף הארבעים שלה – קטנת קומה, דשנה למדי, חייכנית וערנית. עיניים סוֹפגניות, פקוחות לרווחה בלטו בתכלתן מתחת לשער שחור ומקורזל כשל זמרת כושית־אמריקנית. הגבר – צר כתפיים ובהיר שיער, פניו אפרוריות ומבניהן כשל סוס גזעי. משום מה הזכיר לי האיש אציל סקנדינווי, מנוון, מכור לאלכוהול. (לימים נודע לי שמימיו לא באה אל פיו טיפת אלכוהול ויש לאל ידו להעטות על חזהו חושן של עיטורים וצל“שים בשל מעשי גבורה בצה”ל, שבו שירת קבע כקצין ביחידות קרביות והגיע לדרגת אלוף משנה). גון עיניו – צהוב־כהה כעין הנחושת – שיקף אותה עצבות מיטפיסית הנדחסת בעיני בריות, המעמיסות על שכמן את מה שהגרמנים מכנים בשם צער העולם והמשורר הרוסי איבן בוּנין הגדיר כתוגת החלל והזמן.

האוטובוס נעצר באחת מכיכרותיה של האג. מפאת קוצר הזמן שעמד לרשותנו הציע לנו המדריך להתחלק לשניים: מי שמעונין לבקר בכנסייה פרוטסטנטית שבסביבה יצטרף אל המדריך, ומי שמעדיף על כך את המוזאון מאוריטסהאוז אינו זקוק למדריך, שכן כל אחד יכול לרכוש קטלוג מפורט או מקוצר וליד כל מוצג מצויים דברי הסבר. הוא, המדריך, ממליץ בכל לבו להתעכב ליד תמונתו המפורסמת של רמברנדט ‘השיעור באנאטומיה של פרופסור טולפ’. כיוון שאשתי שלא כמוני, סיירה כבר במאוריטסהאוז, היא הצטרפה אל קבוצת הכנסיה, יהושע דביר אף הוא פנה לכנסייה, ואילו מרתה אשתו הלכה עמי. בדרך למוזאון צילמתי את הכנסייה ממרחק נאות ובזווית נכונה שאפשרו לי לקלוט לא רק את חזית הבנין במלוא קומתו, אלא גם פיסת שמים ממעל.

במאוריטסהאוז נסתפחנו, מרתה ואני, לקבוצת תיירים שהתגודדה ליד ‘שיעור באנטומיה של פרופסור טולפ’, ובראשה מדריך שעמד, כנראה, בראשית הרצאתו. בידו החזיק דף נייר ומדי פעם בפעם הציץ בו בדברו:

‘… כפי הנראה אולנברג הוא שהשיג לרמברנדט הצעיר את ההזמנה לצייר חבורה זו של גילדת המנתחים באמסטרדם. שימו לב: הפרופסור, כולו לבוש שחורים, הוא היחיד מבין הדמויות שבתמונה שחובש כובע. הוא מרצה על האנטומיה של שרירי הזרוע; שניים משרירים אלה הוא מציג לפני תלמידיו במספריים שבידו. מבטו אינו מופנה אל המוצג שהוא מדגים אף לא אל הנוכחים, אלא אל החלל הריק. כמה משומעי לִקחוֹ מתבוננים בדף הפתוח של האטלס האנטומי המונח למרגלותיה של הגופה, אחרים – בסיבי השרירים המוצגים לעיניהם, והשאר במרצה. עיניכם הרואות כי הדמויות בתמונה הן בגודל טבעי ומתוך כך עושה הציור רושם חזק במיוחד. עד 1828 הוחזקה התמונה בידי גילדת המנתחים של אמסטרדם, ואז נמכרה במכירה פומבית למלך הולנד. הצייר הנודע ריינולדס ראה אותה עוד בשנת 1781 וגמר את ההלל עליה. אני מצטט: הגוף המת מצויר בשלמותו ונראה כאילו זה עתה נרחץ. אין ביטוי מובהק מזה שבציור לגון בשרו של אדם מת. הרגליים, שהן יותר קרובות לעין הצופה, שרויות בצֵל, ועיקר האור נופל במרוכז על הגוף עצמו. סוף ציטוט. ריינולדס מציין לשבח את המיומנות שבה מבליט הצייר את החיוורון הנסוך על המת לעומת שחור לבושם של האנשים החיים הסובבים אותו’.

הכול הקשיבו בדריכות לדבריו של מורה הדרך, ואילו אני חשתי כיצד עלה על שפתי חיוך ועשיתי מאמצים רבים למחותו מעל פני. הבלטת הסמליות שבין שחור החיים לבין לוֹבן המוות נשמעה באזני ככפויה על התמונה בפרשנותו של אותו צייר נודע, שאת שמו לא שמעתי מימי לפני כן, ועתה ציטט המדריך מדבריו. הפניתי את ראשי אל מרתה כדי ללחוש באוזנה את הגיגי ומיד חזרתי בי: נדהמתי מהחיוורון שפשה בפניה והבליט את שחור שערה שכמעט הכחיל. רק על ראשיהן של סיניות (וסינים) ראיתי שער בצבע כזה. עיניה הפסידו את תכלתן; מימיות היו ללא גון פרט לאישון שחור המפיק אימת מוות וכמו גורר אל תהומותיו האפלות את כל מי שמעז להציץ בו מבחוץ. אימה כעין זו ראיתי לפני שנים רבות בעיניה של אשתי כשאחזוה צירי לידה. פעם אחת ראיתיה גם בעיני עצמי. בימי מלחמת הקוממיות יצאתי מתוך עמדת שקי חול בימין משה אשר בירושלים ורצתי לאכול את ארוחת הצהריים שהמתינה לי באחד מבתי השכונה. באמצע הארוחה פתחו הערבים בהתקפה רבתי, ואני, בעודי לועס את פתי נטלתי את הרובה וחשתי לעמדה. בדרכי נתקל מבטי בראי גדול שניצב במסגרת אדומה במבוא. הזדעזעתי: העיניים שהשקיפו עלי מבבואת פני היו אותן העיניים שהסתכלו בי עכשיו מלובן פניה של מרתה. לא אמרתי דבר. היא הציצה בשעונה.

– אני יוצאת – אמרה.

קטעתי אף אני את הסיור והלכתי אחריה. שתי הקבוצות היו עוד בעיצומם של סיוריהן והאוטובוס היה ריק. ישבנו על מושב אחד. השיחה לא נתקשרה בינינו. החרשנו גם כשמאחורינו התיישבו בני הזוג שלנו, שחזרו מן הכנסייה במצב רוח מרומם. בכל הדרך לאמסטרדם לא בלם יהושע דביר את פיו. הוא הפליג בשבחו של קלווין והביע באוזניה של אשתי את התפעלותו מפשטות הפולחן הקלוויניסטי, שכן קלווין הקפיד לא רק על האיסור לעשות פסל ותמונה, אלא שלל כמעט לגמרי את פיתוח אמנות המוסיקה בכנסיה, פרט למזמורי תהילים בנעימה פשוטה ונכנסת אל הלב ללא סיוע של טקסים כל שהם, ואני לא רק החרשתי אלא גם נמנעתי להביט לעברה של מרתה. חשתי בקרבתה, במגע מרפקה באחת מצלעותי ושיוויתי אותה לנגדי: יפהפייה! כשנפרדנו באמסטרדם נוכחתי – בעת לחיצת ידיים – שהסומק חזר ללחייה והתכלת שבה לעיניה ועמה המבט של ערנות עליזה.

ב

מאד כלתה נפשי אליה. יום אחד נלאיתי נשוא את געגועי, איתרתי בספר הטלפון את המספר ואת הכתובת של ‘דביר מרתה ויהושע’ וחייגתי. ואולם עוד לפני שהורמה השפופרת בקצה השני ניתקתי את הקשר והחלטתי לשלוח מברק: על משכבי בלילות חיפשתי את שאהבה נפשי, חיפשתיה ולא מצאתיה. בתחילה שמחתי שמחה גדולה על שהעליתי בזכרוני פסוק המשקף נאמנה את המצב העובדתי, אך עד מהרה עמדתי על הגיחוך שבציטוט נדוש זה. כיוון שלא עלה בידי לנסח מברק טוב מזה משכתי ידי מכל העניין והשלכתי יהבי על הגורל העיוור.

להפתעתי היה הגורל פיקח להפליא במקרה זה, שכן לא יצאו ימים ספורים ובאחת ממסיבות כוס קפה שאשתי מזמינה אליהן את ידידינו, ונשי ידידינו מזמינות אותנו, מצאנו בין שאר האורחים המסובים בכורסות את בני הזוג דביר. מרתה לגמה משקה חריף מגביע בדולח ויהושע החזיק בידו ספל קפה, שהיה דומה לאגרטל יווני. הלב ניתר בקרבי כשהמארח הציגנו בפניהם. בקולי קולות הכרזתי שאנחנו מכירים. הקריאה הנלהבת הרימה את גבתה השמאלית של אשתי.

– ותיקים? שאל המארח.

– לאו דווקא – אמרה מרתה והקרינה עלי את חיוכה.

האימה שזעזעתני במעמד שליד ציורו של רמברנדט לא נשקפה מעיניה אך גם העליצות נעדרה מהן. אדרבה, עיצבון קינן בתכלתן. לא כן יהושע. דווקא עיניו היו ערניות ופקוחות לרווחה ונדמה לי שאת תוגת הזמן והחלל הערה מעיניו לעיני רעייתו. חשש מבוסס זה דיו היה לעורר בי עוינות שחִלחלה והתפשטה בכל נימי נפשי בקצב הולך וגובר.

ישבנו במקומות שהוקצו לנו. בעל הבית מזג לנו משקאות ובעלת הבית הגישה תקרובת. יהושע דביר גילה סימנים בולטים של קוצר רוח. האומנם העוינות היא הדדית – התבזקה שאלה במוחי, ואולם עד מהרה התברר שלא היה זה אלא חשד שווא. רוחו של דביר קצרה משום שעמד בעיצומה של הרצאה על ‘הציונות הנוצרית’ ובואנו קטע את דבריו.

– תמשיך, יהושע – סרהב בו אחד האורחים.

יהושע המשיך. הוא דיבר ממש באותה נימה שבה מנה באוזני אשתי את סגולות הצנע של הפרוטסטנים הנוצרים. גם הפעם הזיל אמרתו על הפרוטסטניות, אך לא על הקלוויניסטית אלא על האנגליקנית. לדבריו, חוקרי המקרא האנגליים הם שהגו לראשונה את הרעיון הציוני. עוד בסוף המאה השמונה עשרה נוכחו רבים מהם לדעת, שנבואות הנחמה והגאולה המבשרות את שיבת ציון לעתיד לבוא, מכוונות לא אל ‘ישראל הרוחני’, שפירושו המקובל בנצרות היא הכנסייה הנוצרית, כי אם אל עם ישראל, פשוטו כמשמעו. וכל המאמין בברית הישנה, לצדה של הברית החדשה, חייב להאמין גם בשיבת ישראל לארצו ביום מן הימים. כיוון שהגלות נגזרה על העם על אשר דחה את ישו ובשורתו, עצם השיבה היא האות שלעתיד לבוא יקבל את ישו גם העם שבקרבו נולד ופעל האל־המשיח. על כך הסכימו כל בני החבורה האנגליקנית הזאת, ולא נחלקו ביניהם אלא על המוקדם והמאוחר. היו שגרסו כי רק בביאה השנייה של ישו יכיר בו עם ישראל ואז ייגאל וישוב לארצו, והיו שטענו כי לכשיימלאו ימיה של גזֵרת הגלות ישיב אלהים את שבות עמו הנבחר, או אז יודה העם במשגהו ויאמין בבן האלוהים ומשיחו. הצהרת בלפור לא היתה מסמך פוליטי גרידא; היה בה גם צד אידֵאולוגי, ששורשיו באותה השקפת עולם של התיאולוגים הבריטיים. ואין תמה שכיתות פרוטסטניות לא מעטות רואות במדינת ישראל את ראשית התגשמותו של חזונם, היינו בשורת הגאולה הסופית, שיא מאווייה של הנצרות: עמו של ישו יחסה בצלו של ישו, שישוב אל ארצו, אל מולדתו ואל בית אביו. הן תקווה זו היא שמנעה בעד הכנסייה הנוצרית לעשות כלה ביהודים, כפי שהשמידה את שאר הדתות בארצות שלטונה, ולהסתפק ברדיפות, שחיטות, נגישות והשפלות.

בקושי רב עקבתי אחר דבריו. משהו הפריעני מלהתרכז. לפנַי דביר שונה מזה שהכרתיו בהאג. עדיין מצוי היה בו משהו מן הסוס הגזעי, אך שוב לא נראה כל עיקר כאציל סקנדינווי מנוון. חזותו הזכירה לי מישהו אחר, מישהו מימי נעורי: אותו שער בהיר וחלק המגיע מאחור כמעט עד צווארו בסיבים ישרים וארוכים, אותן פנים אפורות, שבלחייהן צצו, תוך כדי דיבורו, שני עיגולים חכליליים – אות של מאמץ להסתיר התפעמות פנימית. מי היה, לעזעזל, אותו אדם שלפני שנים כה רבות דמה למרצה זה, המעורר בי רתיעה? והרי האיש, עד כמה שזכור לי, עורר בי אהדה דווקא, חיבה ואפילו אמפתיה, השתתפות בצער, בחוויה…

– פֶטקה! פטקה סביסטונוב! – נפלטה לפתע קריאה נלהבת מפי, כעין איריקה של ארכימדס.

דביר השתתק. כל המסובים נעצו בי את עיניהם. אשתי הרימה שתי גבות. בפעם השנייה בערב זה מביך אני את הנאספים. לא היתה לי ברירה: אנוס הייתי להתנצל או לפחות להסביר.

– פטקה סביסטונוב הוא בחור רוסי בן כיתתי בגימנסיה רוסית באחת מערי המזרח הרחוק. למעשה רק שנה למדנו יחד באותה כיתה, הואיל ופטקה, ככלל, נשאר כיתה לפחות פעם בשנתיים ורק בשנת לימודים אחת נפגשנו. שנינו הצטייננו, כל אחד בתחומו: אני במדעי הרוח והוא באגרוף. יודעֵי דבר ניבאו לו קריירה עולמית. בתום שנת הלימודים לא נפגשנו שנים מספר. רק שלושה ימים לפני עלותי ארצה נתקלתי בו ברחוב. בן שמונה עשרה הייתי אז והוא כבן עשרים וחמש – גבה קומה, צר כתפיים, פניו אפורות ובעיניו ממש יגון קודר. הוא הכירני ונעצר לידי ואילו אני זיהיתי אותו רק לפי החיוך שחשף את שיניו הגבישיות. כל עוד לחצנו ידיים האיר החיוך את פניו, כשמשכנו ידינו זה מזה – נגוז. ‘אתה עדיין כאן?’ – שאלתי – ‘ואני הייתי בטוח שאתה מפיל חללים בכל זירות האגרוף שבחמש היבשות’. ‘היפלתי חלל אחד’ – השיב לי – ‘ומאז לא באה כפפת האגרוף לידי’. הפגישה נתקיימה בערוב היום. פנס הודלק ברחוב. פניו האפורות של פטקה נעשו ירוקות. שתק שעה קלה ואחר כך פירט במקצת: באחת התחרויות הביס את יריבו במכת מחץ. מתחרהו היה גם ידיד נפש שלו. הוא נפל ולא הוסיף קום. תקופה ארוכה היה פטקה שרוי בדכדוך ובסופו של דבר גמר אומר ללכת למנזר. יום פגישתנו היה יומו האחרון כאזרח חילוני, כלומר כאדם מן היישוב. אל אלוהים! פטקה סביסטונוב, שעוד בימי לימודנו המשותף היה הפרחח הנערץ ביותר בכל בית הספר, גיבור הרחוב, דון חואן מוחץ לבבות של בנות המין היפה על גיליהן, בן בית בכל בתי הבושת של עירנו, שייצגה את מגוון סגנונותיהם של כל עמי המזרח הרחוק, לרבות, רוסיה האסיאתית והאירופית, בתחום המקצוע העתיק ביותר בעולם, פטקה סביסטונוב יהיה לנזיר! הרי זה מעשה שהועתק אל החיים מספריו של דוסטויבסקי. האומנם צפוי לו לזה גורלו של זקן המנזר זוסימה מתוך האחים קרמאזוֹב? בימים עברו קשה היה לתאר בדמיונם של כל מכריו שפטקה יקרא ספר. ודאי שלא את האחים קרמאזוב. החלטתי לנסותו בו במקום והזמנתי אותו למסבאה. הואיל ואני עתיד לעלות לארץ ישראל בעוד שלושה ימים, כמעט ודאי הוא שלא ניפגש עוד בחיינו, אלא אם כן יום אחד הוא יישלח לארץ הקודש כנזיר צליין. הסיכויים לכך קלושים, על כן מן הראוי הוא שנריק אל קרבנו בקבוק וודקה ונקנח כיאות. הוא סירב. נתן בי מבט זועם ובלא שהגיב על הנעימה הליצנית שלי, שכפי שנתברר לא היתה במקומה, פנה ממני והלך לדרכו.

נאום ההסבר שלי לא הפיג את המבוכה אלא הגבירה. מרתה הציצה בשעונה – אותה הצצה ואותו שעון שבמאוריטסהאוז. ‘שעה מאוחרת’ – הפטירה וקמה ממקומה. יהושע החרה החזיק אחריה. מיד הצטרפו אליהם גם שאר האורחים. נשארנו רק אשתי ואני. בעלת הבית יצאה למטבח – הפגנה גלויה של מורת רוח כלפי על שקלקלתי מסיבת רעים. המארח היה ידיד ותיק שלנו, ובצדק לא ראה צורך בגינוני נימוס.

– יכולת לגלות מינימום של טקט אלמנטרי – הטיח בי משפט גדוש מלים לועזיות כדרכו – ולנצור הפעם את לשונך האֶלוֹקְוֶונטית.

– במה חטאתי? – שאלתי בכנות מוחלטת.

– אל תיתמם. זה עתה הוכחת שאתה מכיר את האיש היטב, ולא היה כל צורך להשוותו עם מתאגרף רוסי מטומטם.

– האמת היא שאינני מכיר אותו כלל וכלל – התגוננתי – פעם אחת נפגשתי עמו בטיול מאורגן בהאג. מאז לא ראיתיו, ואיני יודע עליו דבר וחצי דבר.

אשתי אישרה את דברי ואני העידותי עלי שמים וארץ. סוף סוף האמין לנו בעל הבית והשיח את סיפור חייו של דביר. יליד ירושלים; בן למשפחה משכילה אינטלקטואלית מיוצאי גרמניה. משנת 1960 בצבא קבע. הצטיין בקרבות ופיקד על יחידות קרביות. נפצע קשה במלחמת יום הכיפורים. החלים והתמיד בשירותו עד לאחר מלחמת לבנון. פרש בדרגת אלוף משנה. מאז שקע ראשו ורובו בכתבי טולסטוי ודוסטויבסקי, גאנדי ובובר. Bonus vir, semper tiro – איש טוב לעולם טירון הוא, אפילו שירת כל ימיו בצבא. דוגל באי־התנגדות לרע.

מה עניין אי־התנגדות לרע ולפרוטסטנטיות נוצרית? רציתי לשאול את השאלה, אך בעוד מועד נצרתי את לשוני הפעם. לעומת זאת שאלתי במגומגם במה עוסקת אשתו.

– היא ביוכימאית. חוקרת סרטן. אישה נפלאה, אבל חולה מאוד. מזה זמן מה נהפכה מחוקרת לנחקרת.

לא רק במילים לועזיות הרבה להשתמש מארחנו. הוא אהב מאוד גם שעשועי לשון.

– יש להם ילדים?

– לא. עד כמה שידוע לי מעולם לא היו, וכפי הנראה לעולם לא יהיו.

– כה זמן הם נשואים?

– אם זכרוני אינו מטעני עשרים שנה. מתי התחתן יהושע? – צעק מארחנו לעבר אשתו שבמטבח, היא לא הגיבה. משלא נענה הוסיף – נשואים ורוח וגשם (מלשון גשמיות) אין.

ערב נקוע. עיצבון בעיניה של מרתה, פטקה סביסטונוב שבעטיה של אסוציאציה שלי התגלגל לכאן כיווני בסוכה, שעשועי הלשון של המארח, ומעל לכל יהושע דביר – דבריו, דמותו, הסתלקותו.

כששכבתי במיטה ליד אשתי ניסיתי להתבדח.

– היום אני צרפתי – הכרזתי.

– מדוע?

– משום שאני מרגיש כמי שמילא את כרסו צפרדעים. היא שתקה. נפניתי לעברה כדי לראותה. פניה אמרו בחילה. כיביתי את האור.

ג

על אף כל המוצאות אותנו בערב ההוא שוב הוזמננו, כעבור חצי שנה, לבית ידידנו, ואני נעניתי בשמחה דווקא מתוך תקווה שאמצא את דביר ורעייתו גם הפעם. ההזמנה נתקבלה כשבועיים מראש; ואשתי הפנתה את תשומת לבי לתאריך: ליל חג המולד.

באותו לילה ירד גשם שוטף בחוץ והחזאי בישר שלג בהרים. אשתי, שיום קודם לכן חלתה בשפעת, לא יכלה להילוות אלי. הצעתי לה שאצלצל לידידי ואתנצל על שנמנע מאתנו לבוא. היא דחתה את הצעתי מכול וכול. תחילה סִרהבה בי ולאחר מכן דרשה בתוקף שאסע לבדי, אם משום שחשה כי הצעתי מה שהצעתי בשפה רפה, ואם משום שבאמת ובתמים העדיפה להישאר בבית בליל חג המולד, ודווקא לבדה. ילידת ארץ קתולית היתה, בת למשפחה מתבוללת, ואהבה לצפות בטלוויזיה בהקרנת המיסה בחג המולד. לא אחת התרעמה עלי שאני מעקם את האף בכל שנה באותו לילה ורוטן שהיא מפריעה את שנתי, אף־על־פי שבכל הלילות מוכן אני לקרוא עד אור הבוקר, ואלמלא היא שמכבה את האור בשתיים אחר חצות הייתי אכן עושה כך כל ימי, מקפח את בריאותי ויורד ביגון שאולה בטרם עת. גם עכשיו עמדה לפתוח בטיעון זה, אלא שאני העמדתי פנים של נעלב ואינו עולב והודעתי קטגורית שאני נשאר בבית לצפות בטקס.

השידור היה אמור להתחיל רק בחצות. השעה היתה תשע בערב. לא צלצלתי אל ידידי. הלכתי לחדר האורחים ושקעתי בכורסה. לכל הרוחות! במו ידי הרסתי את הסיכוי לראות את מרתה דביר בפעם השלישית. מאז הפגישה בבית ידידי לא ראיתי אותה ולא שמעתי עליה דבר וחצי דבר. עצמתי את עיני וראיתי צללית ניצבת לפני בקיר שממול כצלו של באנקו לפני מַקבּת, צללית ללא פנים. גם ללא גוף. ואף־על־פי־כן לא היה כל קושי להכיר את מרתה.

– למה את מופיעה בפני? מלמלתי – הופיעי בפני בעלך! הוא שרוצח אותך, לאט, לאט, אבל בהתמדה, בתחכום, כך שאין את מרגישה אפילו.

– אתה כבר מדבר עם עצמך? נשמע קולה של אשתי מחדר המיטות. לא עניתי לה. מזגתי לי כוסית ויסקי ונטלתי את ספרו של אוּמבֶּרטו אֶקוֹ ‘שם הוורד’. זה לי כחודש ימים שאני קורא בו בשעות הפנאי. כמעט הגעתי לסיומו. רק חמישה עמודים נותרו לי. קראתי אותם בהעלם אחד. לאחר מכן ישבתי ליד שולחני וניסיתי לסכם את רשמי ביומן שהתחלתי לנהל בשנים האחרונות אולי דווקא משום שאלה הן השנים האפורות ביותר בחיי. וכך כתבתי:

‘רושם עז עשה עלי ספרו של אומברטו אקו “שם הוורד”. המחבר הוא היסטוריון, פילוסוף וסופר איטלקי והספר רומן היסטורי בז’אנר של סיפור בלשי. כספריו של דוסטויבסקי בשעתו, ריתק אותי ספר זה על אף היותו רצוף פרקי דו־שיח כבד, היורד לעומקן של בעיות תאולוגיות וחודר אל מעבה האמונות והדעות של ימי הביניים המאוחרים על מאבקיהם האידאולוגיים, על מלחמות החורמה על קוצו של יוד של מעקש סכולסטי ועל מוקדי האינקוויזיציה, שכל חשוד באבק כפירה הועלה עליהם. עם זאת בוקעים כבר מתוך האדמה ניצני תור התבונה העתידים בעוד כשלוש מאות שנה להבשיל את מפעלם של בייקון, לוק וניוטון. העלילה מתרחשת במנזר בֶּנדיקטיני, שהוא מבצר ומבוך כאחד, המאוכלס בדמויות ייצוגיות של עולם הנצרות בימים ההם, על פלגיו וכיתותיו, לשונותיו ואומותיו – ומעל לכול, האוצר הגנוז שבאותו מנזר – ספרייה אדירה, הכוללת כמעט את כל מה שנכתב עד אז בציוויליזציה ההלניסטית־נוצרית־מוסלמית. לפתע עובר זעזוע על מגדל בבל זה, במשך שבוע תמים מתגלה בו בכל יום ויום הרוג, שנרצח בתחכום ברוטאלי. יחד עם החוקר המלומד, שנשלח לשם כדי לפענח את התעלומה, צולל הקורא באווירה הדחוסה של המנזר ובנבכי נפשה המייסרת והמיוסרת של נצרות ימי הביניים עד שבסופו של דבר מתגלה, שהרציחות הן פרי אדיקותו הפנטית של אחד מזקני הנזירים המנסה למנוע כל אפשרות שחיבורו של אריסטו על הצחוק (בספרייה מצוי אותו עותק אחד ויחיד של ספר זה שנותר בכל העולם כולו) יגיע לידי קורא כל שהוא, פן יציץ בו וייפגע, כי הצחוק הוא מטבעו משחית. הפרשה מסתיימת בשרפת המנזר, ולאורן של להבות הדלקה הפורצת פולט החוקר אימרת שפר, שהיא דם תמציתו של הספר ותגובתו של המחבר על כל פנטיות וקנאות לכל אמת, תהיה אשר תהיה, לאמור: אפשר שייעודם של אוהבי אנוש הוא… לאלץ את האמת עצמה לצחוק.’

‘ואנוכי מוסיף: אפשר שזוהי אותה האמת שבגללה מנע אלהים מאברהם אבינו להקריב את יצחק בנו (שהרי את עצם בשורת לידתו קיבלו שני ההורים העתידים בפרץ צחוק) והפך את הצו שלו עצמו לסיפור מתח בעל סוף טוב (happy end), המעלה חיוך של אנחת רווחה על שפתי קוראיו’.

בעודי רושם דברים אלה חשתי את זרועה של אשתי על כתפי ואת כף ידה המלטפת את שרידי שערי. הן זו היפוכה המוחלט של ליידי מאקבת! זעקתי בלבי מזועזע מעצם ההשוואה. היא נשקה לי.

– לך! אל תתעקש ואל תקריב את עצמך קורבן. הלא אתה מת ללכת.

– כבר מאוחר – מלמלתי במבוכה – השעה כמעט אחת־עשרה.

– טלפן לו.

טלפנתי. ידידי השיב: ‘ברוכים הבאים’, אם כי בשפה רפה. התעלמתי מנעימת דיבורו ונתליתי בתוכן דבריו. תוך מאבק קשה למדי בסילוני הגשם הגעתי לביתו בזמן סביר למדי, בלא שנהגתי במהירות מופרזת במזג אוויר שכזה.

היתה שם מרתה. רק מרתה לבדה. בעלה היה עסוק באותו ערב ולא יכול לבוא. גם שאר האורחים שהוזמנו צלצלו ונימקו את היעדרותם בשלג הצפוי שעלול למנוע את שובם הביתה בלילה.

ראיתי את פניה של מרתה. עתה היתה הבעתן ממש זו שבמאוריטסהאוז מול תמונתו של רמברנדט, אך גונן וצורתן שונים. בשל האור הצהבהב שנשפך עליהן מנוּרות הנברשת נהפך חיוורונן לירוק וצורתן… בצורתן הרהרתי כל הערב. הגעתי לידי מסקנה שמודליאני התקנא ברמברנדט. כפי הנראה הוא קם מקברו ובעוד חבורתנו צופה בשיעור באנטומיה חדר רואה ואינו נראה אל תוכה וצייר את דיוקנה של מרתה – דמות מוארכת, מוּצֶרת כדרכו של מודיליאני מאז ומתמיד. ואכן, דומה היה שזה עתה נחלצה ממיטת סדום ארוכה וצרה מכפי מידותיה, לאחר שהוטלה אל תוכה בכוח ושהתה בה עד שהותאמה ביד חזקה אל ממדיה.

נמנעתי להישיר במרתה את מבטי, אף כי לעתים היה נדמה לי שהפעם היא מחפשת את מבטי או לפחות מצפה לו. האווירה היתה מתוחה. כל שיחה שהוחל בה דעכה באִבּה. בעל הבית הפעיל את מקלט הטלוויזיה. בשעה שתים עשרה נפתח שידור המיסה. אני קמתי ללכת, מרתה שאלה:

– תוכל להסיע אותי הביתה? יהושע הבטיח לבוא ולא בא.

הסעתי אותה, היא ישבה על ידי. כל הדרך לא הוצאנו הגה מפינו. רק לפני שנפרדנו לפתה את צווארי ושיקעה את שפתיה בשפתי.

פתאום נתרעדה ולחשה:

– קר הערב.

רגע נצמדה אלי, אך מיד פתחה את הדלת ויצאה ללא ברכת פרידה. לאורו הירקרק של הפנס חצתה את הערפל הלילי. צללית, אותה הצללית שהופיעה לעיני לפני שעות מספר ככתובת על הקיר. לפני שנעלמה בכניסת ביתה ניקבוה חורים לבנים. היו אלה פתותי השלג שבישר החזאי.

ד

לא יצא שבוע מיום ששיגרתי את מכתבי השטני כשיהושע דביר צלצל בפעמון הדלת של דירתי. בשעות הבוקר צלצל. כפי הנראה ידע שאשתי עובדת בחוץ, ואילו אני עיסוקי בבית ברוב ימות השבוע. מוזר, מרתה, זכרונה לברכה, נראתה בפגישתנו האחרונה כמהדורה מוארכת נוסח מודיליאני של זו שאצרה בקרבה את אימת המוות מול השיעור באנאטומיה של רמברנדט. ועתה אף יהושע שעמד לפני לא היה אלא בבואה של האיש שהכרתי בהאג. כל חזותו החייתה את דמותו מאז, החל בעיניו ובשערותיו וכלה בכובעו ובעניבתו.

– העזתי להפריע בשעה זו – אמר בעודו ניצב בפתח.

– היכנס בבקשה.

הוא תלה את כובעו על הקולב והמתין… הושטתי ידי לכיוון חדר האורחים ואמרתי באנגלית: – After you.

ישבנו זה מול זה בכורסות. ידעתי שאינו שותה משקאות חריפים והצעתי לו כוס קפה. הוא סירב, החלטתי לקטוע את גינוני הנימוס.

– למה באת? – שאלתי.

– קיבלתי את מכתבך.

– אני מניח, לא שאלתי מדוע באת? שאלתי לשם מה?

– שאלת למה.

– אתה בטוח שזה הזמן וזה המקום לדקדוקי עניות לשוניים?

– ודאי ידוע לך שאני מוצאי מגרמניה – השיב לי שלא לעניין כלל וכלל – אבל כולי מלא הערצה לספרות הרוסית. בכל לבי מצטער אני על שאינני בקי בלשונה של רוסיה. אני לומד אותה, אמנם, אך מתקדם לאט לאט, ועל כן נאלץ להסתפק בתרגומים.

רתחתי בתוך תוכי. במאמץ איתנים הבלגתי על רגשותי ובלמתי את התפרצות הזעם.

הוא המשיך:

– גם את דוקטור ז’יוואגו של בוריס פסטרנק קראתי בתרגום, אתה ודאי מכיר את הספר הנפלא הזה במקורו, ובלי ספק זכור לך הקטע המתאר דו־שיח בין שני גברים אשר אהבו אישה אחת שהלכה לעולמה. יש לך דוקטור ז’יוואגו?

– רק ברוסית.

– כך שיערתי. על כן העתקתי את הקטע: הוא שלה מכיס מקטורנו דף שנתלש מבלוק כתיבה. מעל לשורותיו הישרות של הדף התנוססו אותיות־פנינים, ממש כתיבה תמה. שעה קלה משמש במקטורנו עד שמצא באחד התיקים את נרתיק משקפיו. הניח את הנרתיק על השולחן ואת המשקפיים הרכיב על חוטמו ופתח בקריאה שלא הלמה כל עיקר את תוכן הדברים; כך קורא שופט את פסק דינו.

– דוקטור ז’יוואגו, ספר ארבעה עשר, פרק שמונה עשר, אני מצטט:

– יודע אני מה יקרה לך. אך סלח נא. האם העלית על הדעת את גודל אהבתה אליך?

– סלח נא, מה אמרת?

– אני שואל אם העלית על הדעת מה יקר היית לה. יקר מן הכול בעולם?

– מניין לך?

– כן… היא כינתה אותך מופת האדם כדוגמתו לא הוסיפה לראות; אחד ויחיד מבחינת הכנות שאין עמה העמדת פנים כלל, ואמרה כי אילו נתהבהבה עוד פעם בקצווי תבל מראית הבית, בו היתה שרויה, עמך, היתה זוחלת אל ספו על ברכיה בכל מקום, אפילו הוא קצה העולם מזה.

קמו ממקומותיהם. פסעו אל חלונות שונים והתחילו מסתכלים לעברים שונים. לאחר שתיקת־מה קרב סטרלניקוב אל יורי אנדרייביץ', תופס בידיו ומאמצן אל חזהו. אמר בחיפזון כדרכו:

– סלח נא. ידעתי כי נוגע אני במשהו יקר וטמיר, אך אם תרשה אוסיף ואשאל, ובלבד שלא תלך, אל תניחני לבדי. עד מהרה אקום ואלך…

– סוף ציטוט – דביר השתתק. נתן בי מבט מתוך העיניים שהכרתי בהאג והמשיך – דרך אגב, התרגום הוא של צבי ארד. אתה ודאי משתומם מדוע העתקתי את הקטע במו ידי. הן יכולתי פשוט לצלמו.

החימה גאתה בי. עניתי כמעט בלחש:

– אינני משתומם על שום דבר. מעניין אותי כקליפת השום… כן, כקליפת השום מה הניע אותך להעתיק את הקטע בכתב יד נוקדני. מה שמעניין אותי מאוד הוא אם יש באמתחתך עוד קטעים מספרות רוסית בתרגום עברי.

כפי הנראה לא חש בלגלוג הצורב שבשאלתי ואולי התעלם ממנו בכוונה.

– כן – ענה – אבל לא פרוזה אלא שירה, עוד חזון למועד. גם תורו יבוא. לאמתו של דבר ציטטתי מה שציטטתי רק כדי ליצור אווירה מתאימה ומעין וידוי אישי. וידוי שלי. במכתבך טיהרת את מצפוני. למקרא דבריך חשתי היטהרות נפשית, הזדככות, קטארסיס בלע"ז. עכשיו תיקו. איש איש וסודו, איש איש ועינוגו, איש איש ומצוקתו. בני זוג אף אם עזה כמוות אהבתם זה לזו, כל אחד מהם טומן בחובו מדור של רזין דרזין – כך נקרא, כידוע לך, אחד ממדורי ספר הזוהר. ואם עד כה לא היה ידוע לך הדבר, תדעהו מעכשיו. במדור רזין דרזין של כל משפחה יש לכל אחד מבניה לפחות סוד אחד.

סוף סוף הגיע תורו של הקטרזיס שלי. פרצתי בצחוק אדיר, צחוק רועם של שמחה לאיד. טוב היה לפרוק בו את כל המתח שהצטבר בקרבי.

– אם כן גם בארזים נפלה שלהבת! זעקתי בין התקף צחוק אחד למשנהו – אחד מצדיקי הדור לא עמד לו כוחו לכבוש את יצרו הרע. הציץ, נפגע ומחה את פיו.

– אינני בטוח שאכן נפגעתי גם אני. את סודי שמרתי מפניה כדי שהיא לא תיפגע. הנגע פשה בה זה מכבר. לו הייתי מגלה לה שהתנצרתי הייתי מנחית עליה מהלומה קשה ומוסיף ייסורים על סבלה.

בשנים האחרונות שמיעתי אינה כשהיתה. לא אחת אני חושד בי שלא קלטתי נכונה את דבריו של איש שיחי.

– מה אמרת? התנצרת? נטבלת לנצרות? רשמית?

– כן.

– וזה הסוד שנצרת בקרבך?

– כן. מעכשיו לא יהיה בכך משום סוד. אין לך רעה חולה מזו של מוסר כליות. רק לפני חמש שנים, לאחר מלחמת לבנון, התברר לי שמצפוני מציק לי שלא במודע כמעט כל ימי חיי בשל משהו שקרה לי בימי ילדותי. אינני יודע מדוע סיפרו לי הורי את המעשה רק כשלושים וחמש שנים לאחר שהתרחש. בן ארבע הייתי כשאירע מה שאירע. והימים ימי המצור על ירושלים במלחמת הקוממיות. עיקר המזון בבית היו שרידי שימורים וירק חלמית, שהיה קרוי חובזה כפי הנראה בערבית. כשבועיים אחרי שטבעת המצורהתהדקה עד כדי ניתוק מוחלט הצליחה קרובת משפחה בת מושב לחדור לשטח הנצור והביאה לנו תרנגולת. מדי פעם בפעם היתה זו מטילה ביצה ששימשה רכיב חשוב ביותר במזוני הדל. ממבט ראשון התאהבנו זה בזו – התרנגולת ואני – ועד מהרה היינו לידידי נפש. קשרתי חוט לאחד מכרעיה וניסיתי לטייל עמה בחצר ביתנו. היריות שנשמעו מכל עבר היו מפחידות אותה ויש שהיתה נוסקת באוויר או נוחתת על אדני חלונות או עווקי הסולם שהיה מושען אל אחד מקירות הבית ובו היינו עולים אל עליית הגג. אני הייתי נאחז בחוט בכל מאודי ונפשי יוצאת מקרבי מחשש שגם אני אתעופף באוויר. שעות על שעות גהרתי על רצפת הגזוזטרה, מקום משכנה של ידידתי החדשה, עוקב אחר תנועותיה והבעת עיניה. עניין ההטלה עורר בי סקרנות עצומה. לא אחת הייתי פורץ בקריאות גיל: היא מטילה, היא מטילה, אך לרוב היו אלה קריאות שווא. בדרך כלל הוטלה הביצה רק לאחר שהתייאשתי, ואמי היתה מגלה אותה רק למחרת בבוקר. והנה הגיע היום המר והנמהר: לא היתה כל אפשרות להשיג מזון לתרנגולת והיא לא רק חדלה להטיל אלא היתה הולכת ומצטמקת מיום ליום. אבי ואמי החליטו לשחוט אותה ולבשלה. אמי שהיתה מורה ומחנכת לא ישנה כל אותו הלילה והדירה שינה גם מעיניו של אבי, כדי לטכס עצה איך להגיש לתינוק כמוני את עובדת השחיטה של התרנגולת־הידידה בלא לגרום לו טראומה לכל החיים. לבסוף סוכם שבעת שהייתי בגן־ילדים תובל התרנגולת לשחיטה, ואילו לי ייאמר שהיא ברחה מן הבית וכל מאמציה של העוזרת למצוא אותה עלו בתוהו. אשר למרק העוף שייאכל בארוחת הצהריים, הרי אין כל ביטחון שאני אקשר בין שתי התופעות הללו, ואם, חלילה, יתעורר בי חשד יוגד לי שאין זו ידידתי אלא תרנגולת שנקנתה בשוק. מה גדולה היתה תדהמתם של הורי, כאשר, בשובי הביתה מן הגן, הרחתי את ריח הניחוח של המרק האהוב עלי, צהלתי לעין כול: איזה יופי! בישלתם את התרנגולת שלנו! שעה ארוכה לא התעשתו הורי מן ההלם. לאחר מכן ערכו תחקיר חינוכי זהיר והתברר להם שלפי תפיסתי כל תרנגולת נועדה לבישול, במוקדם או במאוחר, ולא העליתי בדעתי שייעוד זה כרוך בייסורים וסבל לזאת שנגזר עליה להנותני לא רק כידידה אלא גם כמזון. עדיין לא הייתי חסיד של הספרות הרוסית, וודאי שלא שמעתי את הפתגם הרוסי האומר שקרפיון אוהב להיטגן בחמאה. הורי לא ידעו רוסית. מכל מקום, סיפורם לא נעם לי. כשאני לעצמי לא נותר בי שום זכר לאותו מעשה. וגם עתה, תוך כדי השחת הדברים, אין אני נזכר בו אלא כפי שנמסר מפיהם, אם כי בערפילי מוחי מרחפת דמות מטושטשת של תרנגולת המותחת חוט שאני מחזיק ביד כמעין משיחה של עפיפון.

בערפילי מוחי שלי התרחשו דברים אחרים, יותר ויותר התקשיתי להתרכז ולקלוט את דבריו של דביר. כמו ממרחקים הגיע אלי הקול, ודמותו של המשמיע נהפכה לגוש כהה, חשרת פיח המיתמרת בדומה לעשן שנפלט מזנב מטוס במפגן טיס. פיח שחור על רקע לבן, והוא מבדיל בין לובן ללובן, בין אניצי העננים אשר מעל הרקיע לבין שלגי הקרחונים אשר מתחת לרקיע. מישהו מקרין סרט לעיני. ראיתי את הסרט. לפני שנים רבות, בילדותי, אליל ילדותי בעל שפם, מדדה כמו בימים ההם, מקלו בידו ומגבעתו השחורה על ראשו. צ’ארלי צ’פלין, אהובי, איך הגעת הנה? אל תוך הלובן הזה? היכן אתה? למה אני שואל? הרי אני יודע היטב. אני מכיר את הסרט. חמש פעמים ראיתיו בגילים שונים, ‘הבהלה לזהב’, יקום של לבנת הכפוֹר הנצחי בצפונה של אלסקה, אני זוכר. אתה, צ’ארלי, ושותפך בחיפושים אחרי הזהב נקלעים לצריף העומד על פסגת צוק קרח. כל הצֵדה שהשניים נטלו עמם אבדה בדרך. המזון אזל עד הפירור האחרון. צ’ארלי צ’פלין מבשל את נעליו ואוכל את השרוכים כדרך שהאיטלקים אוכלים מקרוני – מסובב את המזלג וכורך עליו את השרוך, מגיש אל הפה ובולע. דבריו של יהושע נהפכים לשרוכים שחורים, ארוכים, נפתלים.

מתוך הקופסה שעל שולחני אני מוציא סיגר ארוך. אינני מעשן סיגרים. הקופסה נועדה לאורחים, אני מנסה לתקוע את הסיגר בשרוכי המילים המתמשכים מפיו של דביר כגומי לעיסה מפיהם של תינוקות, אך הדבר אינו עולה בידי. הסיגר אינו מזלג והמילים אינן נכרכות סביבו. נואש מן הנסיון המשכתי להקשיב לסיפורו של דביר ככל שיכולתי. תוך כדי כך התאמצתי לדלות מזכרוני – ואולי מדמיוני – פרטי פרטים מן התמונה שניצבה לעיני רוחי מתוך הסרט ‘הבהלה לזהב’. השרוך אינו משביע את צ’ארלי. הוא לוטש עיניים רעבות על שותפו היושב מולו ואינו ממיש מבטו ממנו עד שהוא נהפך לתרנגול בהזיות הרעב שלו. הוא מניף את סכינו לשוחטו. התרנגול־השותף מנסה לברוח אבל לשוא. אין לו מנוס. רק בנס מחזיק הצריף מעמד בראש פסגתו של צוק הקרח וסביבו סופת שלג. לא נותר לשותף המכושף אלא לרוץ מסביב לשולחן כאותו ילד שאביו רודף אחריו ובידו חגורה להענישו. אך בידו של צ’ארלי לא חגורה אלא סכין. ולא עוד אלא שאני מנסה לעודד אותו. ‘דמו מותר, דמו מותר – לוחש אני – במסכת סנהדרין מ"ט עמוד ב’ כתוב: עם הארץ מותר לנחרו ביום כיפור שחל בשבת'. ‘אבל היום אין יום כיפור’ – טוען צ’ארלי. ‘כל יום שבו אדם מונע מעצמו מאכל אף על פי שהוא רעב דינו כדין יום כיפור’ – מתרץ אני את קושייתו. ‘ויהושע דביר אינו עם הארץ’ – מתריס כנגדי צ’ארלי בצדק. ‘הוא גם אינו תרנגול’ – משיב אני לפנים משורת ההגיון. ‘הוא כן תרנגול’ – פוסק צ’ארלי. וגם הפעם בצדק. שכן התרנגול דמה ליהושע דביר ממש כקריקטורה בעיתון לפוליטיקאי במדינה דמוקרטית בעונת בחירות. הוא קפץ על השולחן מפחד סכינו של צ’ארלי וניתר אלי. אני מדליק את הסיגר ונושף את העשן אל תוך עיניו. חשרת הפיח חזרה ונתפרסה כמסך. עכשיו הסתירה מעיני את החדר וכל אשר בו. שיעול חזק משַנק את גרוני ועושה שמות בריאותי. העשן והפיח מַדמיעים את עיני. הדוֹפק הולם ברקותי. כפי הנראה התעלפתי לכדי הרף עין. לימים זכיתי בפעם נוספת לצפות ב“בהלה לזהב” ולתמהוני גיליתי שהתיאור שנשתמר זכרוני היה מסולף; הדמיון שלי החליף את היוצרות: לא השותף נהפך בסרט לתרנגול אלא צ’ארלי, והוא שניסה להימלט מן השותף שרדף אחריו בסכין שלופה.

כשהתאוששתי התפזר העשן. התרנגול נגוז וצ’ארלי צ’פלין נעלם. הסיגר נח כבוי בתוך מאפרה. יהושע דביר היה גחון מעלי וכוס מים בידו. גמעתי מן הכוס מתנשם, גונח, מקנח את הדמעות מעיני.

– בילדותי סבלתי מקצֶרֶת, אַסְתמָה – ניסיתי להצטדק על התנהגותי.

– סיפרתי לך סיפור מימי ילדותי ועל דרך האסוציאציה נזכרת בילדותך שלך. לא כן?

– כן, נזכרתי בילדותי, אבל לאו דווקא בעניין הקשור עם קצרת, תתפלא אבל גם הסיפור שלי קשור בתרנגולת, בתרנגולת ובמחלה שאולי יש נקודות דמיון בינה לבין הקצרת. המדובר בשחפת. אבי חולה שחפת היה. ובימים ההם היו מלעיטים חולי שחפת בשומנים, ביניהם בשומן חזיר. ואבי, אף על פי שלא היה דתי, סירב כל ימיו לאכול בשר לא כשר וודאי שנמנע משומן חזיר, אפילו כשהרב של אותה קהילה נידחת במקום, שבו התגוררנו בתקופה המדוברת, נתן לו היתר מיוחד לכך. וכשנגזר עליו לשהות כמה שבועות בכפר השוכן בהרים בגובה של אלף חמש מאות מטר נזכר שבימי נעוריו למד הלכות שחיטה, תאורטית גרדא. כמובן, נטל עמו חלף של שוחטים. אני שידעתי עד מה רגיש ואנין נפש היה אבי, לא יכולתי לתאר בדמיוני שהוא מסוגל להמית יצור חי במו ידיו. שכרנו דירה בחצרו של איכר רוסי, שהיה לו לול משלו. תוך כדי שיחה בין אמי לבין אותו איכר הוחלט שבתפריט של סעודתנו הראשונה בכפר תיכלל תרנגולת. אבי ניגש אל המלאכה, שתי המשפחות – שלנו ושל האיכר – התאספו בחצר, ערכו מעגל מסביב לאבי וקורבנו המיועד, כדי לראות במו עיניהם איך מורה מן העיר שוחט תרנגולת כדרך היהודים. אבי גחן כדי לאחוז בתרנגולת, אבל היא התחמקה ממנו בנקל. לאחר שניים־שלושה נסיונות נוספים התעייף אבי, נשען על עץ עבות שעמד באמצע החצר וקינח את הזעה מפניו. האיכר נחלץ לעזרתו. תפס את התרנגולת בלי כל קושי והושיטה אל אבי. אבא לקח אותה בשמאלו, וימינו מחזיקה בחלף. התרנגולת פרפרה ונפנפה בכנפיה. ידיו של אבי רעדו: כפי הנראה עוד לפני שניסה לשוחטה פגע הלהב בצווארה של התרנגולת. סילון דם פרץ מן החתך, הרטיב את זרועו של אבי וניגר ארצה. הוא השליך מידו את התרנגולת ונס על נפשו אל הבקתה ששכרנו. זמן־מה שוטטה התרנגולת בחצר שותתת דם ומטילה שלוליות שהשתרכו בעקבותיה, עד שנכמרו עליה רחמיו של האיכר, והוא מלק את ראשה. מאז נהפך אבי לצמחוני.

ממראהו של יהושע דביר לא יכולתי לשפוט על מצבו. אפשר שהקשיב בדריכות לדברי ואפשר ששקע בהגיגיו שלו ולא שמע כלל את סיפורי. פניו הביעו ריכוז רב.

– האם שמת לב – הפטיר במהורהר – שבפולחן היהודי היתה הכבש כמעט הנקבה היחידה, שהקריבוה כקורבן, מבין כל סוגי הבהמה הטהורה? כל השאר היו זכרים. איך אומר ישעיהו הנביא: שבעתי עולות אילים וחלב מריאים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי. הפליה בולטת של נקבות, אנטיפמיניזם גלוי לעין. לא לשוא מאשימים את היהדות בקיפוח המין היפה. אמנם, בכל ימות השנה, לרבות שבתות, מוקרבות רק כבשים, כלומר נקבות בלבד, אבל אם נאמץ את עקרון האיכות לעומת הכמות ניווכח על נקלה כי הזכרים חשובים יותר, יוקרתיים ומשמעותיים יותר. רק בחגים ובמועדים מיתוספים הם אל הכבשים ויחד עמן מועלים אִשֶה לאדוני: אלים, שעירי עזים וביחוד פרים. אני בטוח שביחס לפרים שרד במיקרא שמץ מפולחן אפיס המצרי שאת בבואתו ניתן בפירוש לקלוט בעגל הזהב והדו נשמע בעגלים של ירבעם בן נבט. אם נניח לשעיר לעזאזל, שבכל המנהגים והטקסים הכרוכים בו מצויים יסודות המוניים, הרי הפר, כלומר קורבן הפר, הוא שמכפר על כלל ישראל בכל מקרה של אשמה קולקטיבית.

שוב שלה דביר פתק מכיסו, הפעם מן הכיס האחורי של מכנסיו, וקרא:

– ואם כל עדת בני ישראל ישגו ונעלם דבר מעיני הקהל ועשו אחת מכל מצוות ה' אשר לא תיעשנה ואשמו ונודעה החטאת אשר חטאו עליה והקריבו הקהל פר בן בקר לחטאת; ושחט את הפר לפני ה', והביא הכוהן המשיח מדם הפר אל אוהל מועד וטבל הכוהן אצבעו מן הדם…

את ההמשך לא שמעתי: שוב חדלתי לקלוט את דבריו ושוב הפכו צלילי קולו למראות. הפעם נהפך דביר לפר ואני… לא, לא לאותו כוהן משיח השוחט את הפר אלא לטורֶרוֹ. בזירת האמפיתיאטרון של מדריד פורס אני גלימת ארגמן לפני דביר, המשתולל בחמת זעם, מנפנף בה אלגנטית נוכח הפר המנגח אותה בכל עוצמת קרניו, אותה ולא אותי, כי אני מתחמק מפניו בווירטואוזיות של רקדן בלט בבולשוי. קהל הרבבות מריע. ביניהם מרתה, סמוקת לחיים, קורנת, נלהבת, עיניה מתערפלות בשכרונה. היא עולה ברגליה על מושב האבן ויוצאת מכליה בזעקה אדירה: טוררו! טוררו. דביר מותש, כפי הנראה מן הצעקות, שהרי הפעם, שלא כבכל קרב פרים, לא קדם לטוררו פרש המטיל כידון בצווארו של דביר־הפר, אף לא הופיעו הבנדרליירוֹס אשר בדרך כלל נוהגים להטיל בו את חציהם הננעצים בעורפו כנוצות במגבעתה של אישה גנדרנית. אכן, התרועות הן שהתישו את הקרבן. בלי כל התנגדות מצדו אני נועץ במצחו את הפגיון. אי התנגדות לרע. נמצא שדביר לא רק נאה דורש כי אם נאה מקיים. הוא קורס וכורע על ארבעותיו.

– מה אתה מחפש? – שואל אני.

– פתק – משיב דביר בתנוחה של מוסלמי בשעת תפילתו וממשמש בידיו בשטח שמתחת לשולחן.

– עוד פתק?

– כן. בעניין תרנגול. שיר של המשורר הרוסי איבן בונין בתרגום עברי. הלא הבטחתי לך.

לא זכרתי את הבטחתו, אך היטב זכרתי שאיבן בונין הוא שטבע את מטבע הלשון “תוגת החלל והזמן”, ביטוי שעלה בדעתי כשראיתי את דביר בפעם הראשונה. האמנם קרא ברנש זה את מחשבותי באמסטרדם? ואולי, כדרכי בעת נסיעה, מלמלתי דבר־מה תוך שיחה עם עצמי. ושמא גם עכשיו הוא קורא את מחשבותי?

הזזתי את הכורסה. הפתק נמצא מקופל, כמעט צמוד לאחד מכרעיה. דביר הזדקף ופרס את הפתק בידיו.

– הפעם – הכריז – ידובר, כפי שכבר אמרתי, לא בתרנגולת אלא בתרנגול – הוא שאף רוח כדי למחות את עקבות המאמץ של כריעתו ובעודו עומד זקוף דיקלם:

תרנגול על צלב של כנסיה

שיר מאת איבן בונין

יָשׁוּט, יָטוּס, יִדְאֶה, יִזְרֹם

אֵי־שָׁם גָּבֹהַּ בַּמָּרוֹם,

שָׁמַיִם נְסוֹגִים אָחוֹר,

וְהוּא־פָנִים, בְּפִיו מִזְמוֹר.

הוּא שָׁר: הַיּוֹם אָנוּ חַיִּים,

מָחָר־כֻּלָּנוּ רְפָאִים,

זוֹרְמִים דּוֹרוֹת, חוֹלְפוֹת שָׁנִים

כִּזְרֹם נָהָר וַעֲנָנִים.

הוּא שָׁר שֶׁהַעוֹלָם – כָּזָב,

רַק עַד אַרְגִיעָה בֵית הָאָב,

יָדִיד, אוֹהֵב, עֲדַת בָּנִים,

קְהַל נְכָדִים, שֵׁבֶט נִינִים.

שׁוֹכְנֵי עָפָר – רַק חֲלוֹמָם

חָיֹה יִחְיֶה עֲדֵי עוֹלָם

כָּמוֹהוּ כְּמִקְדָש וּצְלָב

וְתֲרְנְגוֹל שֶׁמֵּעָלָיו.

השיר היה הקש ששבר את גב הגמל.

– צא, צא, איש הדמים! – צרחתי היסטרית.

– אתה מחמיא לי – השיב דביר בנחת – אני מקווה שזכור לך כי הצווחה שהשמעת אינה אלא קריאת גנאי שהשמיע שמעי בן גרא כלפי דויד המלך בבורחו מפני אבשלום.

לא זכרתי דבר זה, הקריאה ננעצה במוחי בעת צפייה בהקרנה של אחד מחידוני התנ"ך. אחד המתחרים נשאל היכן נדרש אדם לעזוב את מקומו על ידי ציווי כפול תוך שימוש באותה מלה פעמיים? טיפות זעה קרה כיסו את מצחי. כמוהו גם אני הזדקפתי. עמדנו זה מול זה כשני תרנגולים ערוכים לקרב.

– דרך אגב – המשיך דביר בשלווה סטואית – בונין ביקר בארץ־ישראל וחיבר שירים יפים על קבר רחל ועל יריחו. אשר לשיר שקראתי לפניך, אני מציע שתהרהר בו בהקשר של קורבן, כפרה, משיח וגאולה. אולי תבקר פעם בערב יום הכיפורים במאה שערים ותצפה במינהג הכפרות. אני מניח שמימיך לא ראית את הטקס במו עיניך. ואולי כן?

– לא ראיתי.

הייתי מותש, לאה וחדל אישים.

הוא לחץ את ידי והסתלק בחיפזון.

ה

הייתי כאמור עייף ויגע. אף־על־פי־כן אך נסגרה הדלת מאחוריו חשתי אל הכרך העשירי של ‘האנציקלופידה יודאיקה’ ועיינתי עיין היטב בערך ‘כפרות’.

שקעתי בפרטי המינהג שקיומו מעביר את חטאי האדם על עוף. בערב יום הכיפורים, לאחר קריאת מזמורי תהלים (ק“ז, י”ז־כ"א) נוטל אדם בישראל, המשתייך לחוגים חרדיים המקיימים מנהג זה, תרנגול (לכפרת הזכר) או תרנגולת (לכפרת הנקבה), מסובבו שלוש פעמים סביב ראשו ובשעת מעשה אומר: ‘זה חליפתי, זה תמורתי, זה כפרתי. זה התרנגול ילך למיתה ואני אכנס ואלך לחיים טובים וארוכים ולשלום’. העוף אמור לספוג כל פורענות שהיתה צפויה לאדם אלמלא קיים מנהג זה. לאחר הטקס נהוג לנדב את העוף לעניים, חוץ מהמעיים שמפקירים אותם טרף לציפורים. יש רבנים הממליצים לתת צדקה בשוויו של העוף. המנהג אינו מוזכר בתלמוד אפילו פעם אחת. מידע ראשון עליו מצוי בספרות הגאונים במאה התשיעית. שם מוסבר השימוש בתרנגול בכך שגבר פירושו בעברית הן תרנגול והן בן־אדם ממין זכר, מתוך כך יכול עוף זה לשמש תחליף לגבר, לצורך כפרה על עוונותיו. בבבל נהגו להשתמש בבעלי חיים אחרים, ובמיוחד באיל, הואיל ואברהם הקריב איל לאחר עקדת יצחק. יש שהשתמשו בקטניות. לאחר חורבן הבית נאסר להשתמש לצורך כפרת עוונות באותן בהמות טהורות, שמהן הוקרבו הקורבנות. הרשב“א (במאה השלוש־עשרה) התנגד בחריפות לכפרות וראהו כמינהג אלילי (דרכי האמורי), כך סברו גם מקובלים כרמב”ן ויוסף קארו, הקובע במפורש בשולחן ערוך כי “מינהג שטות הוא”, אבל מקובלים אחרים, כגון יצחק לוריא (האר"י הקדוש), וישעיהו הורויץ (השל"ה הקדוש) – האחד במאה השש־עשרה והאחר במאה השבע־עשרה – שיוו לו משמעות מיסטית.

המנהג היה נפוץ מאוד בקרב המוני ישראל, ובמיוחד נתחבב במזרח אירופה. הרמ"א (משה איסרליש – מאה שש־עשרה) רואה בו מנהג חובה, אחת ממצוות עשה, וצירף אליו טקסים הדומים לאלה שהיו נהוגים לגבי קורבן חטאת; הוא הורה לסמוך ידיים על ראש העוף, דוגמת בעל החיים המוקרב, לשחוט אותו מיד לאחר הטקס ולומר תפילות וידוי וכפרה.

בדורות האחרונים נהוג בקהילות רבות להמיר את התרנגול בתרומה כספית לצורכי ציבור. בהתאם לכך משתנה התפילה: ‘זה המטבע ילך לצדקה, ואני אכנס ואלך’ וכו'…

לא עלה בידי למצוא את הקשר בין מנהג הכפרות לבין שירו של בונין, זה הקשר שאת הרוֹ כפה עלי דביר כגיגית. אנוס על פי דיבורו של זה פעלתי בהתאם לכללי התנהגות כפייתית, כפי שהם מפורטים בכל ספר לימוד פסיכולוגיה למתחילים. הסתערתי על כל מידע ואבק מידע על תרנגולים באשר הם, שעמד לרשותי באותה שעה, וזאת העליתי בחכתי.

מלבד השמות גבר ותרנגול נפוץ בפי חז“ל הכינוי שכוי על פי איוב ל”ח, ל"ו. על פי התלמוד שמר התרנגול על השמיר ששלמה המלך השתמש בו להבקעת אבנים בבנין בית המקדש. כמה ממיני התרנגולים נאסרו לאכילה משום שראו בהם דורסים וטורפים. התרנגול שימש בכמה פרקטיקות מגיות ודמוֹנוּלוֹגיות. שינוי בצבע כרבולתו העיד על חרון אפו של הקדוש ברוך הוא בלילה. תרנגול ששינה את אופי קריאתו עורר פחד ונדון לכליה. בין ברכות השחר נמצאת הברכה ‘הנותן לשכוי בינה’. ברכה זו נתקנה לפי שדרכם של בני אדם היה להחזיק תרנגול בביתם כדי לעוררם קודם אור היום לקריאת שמע ולתפילה.

באשור ובבבל היו מעלים את התרנגול קורבן לאלים (השם תרנגול נגזר משם האל הבבלי נרגל). ליוון הקדומה הגיעה תרנגול הבית דרך פרס ונקשר לפולחן הליוס, הרמס ואַסקלפּיוֹס. סוקרטס ביקש לפני מותו להקריב תרנגול לאַסקלפּיוֹס. התרנגול היה סמל האור והשחר העולה, מבשר היום הטוב ומזג האוויר הנאה, מגלם כוח הגברא והפוריות. צבעי הנחושת בנוצותיו עשאוהו לציפור האש והמלחמה. הרומאים לקחו עמם את התרנגול למסעות הכיבוש שלהם ולמלחמה יצאו רק לאחר שנביאיהם שאלו בתרנגול לסיכוי הקרב. במחנותיהם בנו מבנים מיוחדים להחזקת התרנגולים (Aurguratorium) ולצפייה בהליכותיהם. שרידי מבנים כאלה נתגלו במחנות המצור סביב מצדה.

בתרבויות רבות משמשות נוצותיהם של תרנגולים כעיטורי ראש וכקישוט למלבושים בטקסים חגיגיים. מימי קדם מחקה האדם בריקודים עממיים את ריקודי החיזור הראוותניים של עופות ממין התרנגוליים. עמי אסיה מחקים ריקודיהם של הפסיונים, האינדיאנים באמריקה הצפונית את חיזוריו של שכוי הפרריה, ילידי מקסיקו את ריקודי האביב של תרנגול הודו, ובאירופה המרכזית – את ריקודיו של שכוי העוגן.

בזנים מסוימים של תרנגול הבית טופחו תכונות העזות, מהירות התגובה, כוח הסבל וההתמדה בקרב לשם ‘מלחמת תרנגולים’. תכונות תוקפניות אלה מקורן בהתנהגות החברתית של התרנגול, במאבקו על מעמדו בתוך הלהקה. קרבות תרנגולים והימורים על התרנגול המנצח עדיין נפוצים במזרח הרחוק ובכמה ארצות לאטיניות, אך הם אסורים לפי החוק ברוב ארצות המערב.

בנצרות מסמלת ביצת התרנגולת את התחדשות החיים, מכאן ביצי הפסחא שקליפותיהן מקושטות בציורים ססגוניים. אשר לתרנגול עצמו הרי משמעותו בנצרות מסתברת בראש וראשונה מתוך הנאמר עליו:

"ופטרוס ישב מחוץ לבית בחצר, ותיגש אליו שפחה ותאמר: גם אתה היית עם ישוע הגלילי, ויכחש בפני כולם לאמור: לא ידעתי מה את אומרת. ויצא אל פתח השער ותרא אותו אחרת ותאמר לאנשים אשר שם: גם זה היה עם ישוע הנוצרי. ויוסף לכחש ויישבע לאמור: לא ידעתי את האיש, וכמעט אחרי כן ויגשו העומדים שם ויאמרו אל פטרוס: אמת כי גם אתה מהם, כי גם לשונך מגלה אותך. ויחל להחכים את נפשו ולהישבע לאמור: לא ידעתי את האיש, ומיד קרא התרנגול. ויזכור פטרוס את דבר ישוע אשר אמר אליו לאמור: בטרם יקרא התרנגול תכחש בי שלוש פעמים, ויצא החוצה וימרר בבכי'.

לימים היה פטרוס לראש העדה הנוצרית ברומא ונגזר עליו עונש מוות. הוא ניסה להימלט אך בצאתו מרומא פגש בדרך את ישו ושאלו: לאן מועדות פניך, אלהי? ישו השיב לו: אני הולך לרומא להיצלב בשנייה. אמר והתנשא השמימה. פטרוס הבין את הרמז וחזר לרומא למות על קידוש השם של מורו, משיחו, ואלוהיו. על כן נהוג בכנסיות רבות להציב דמות של תרנגול על גבי הצלב, ובכמה בנייני כנסיות פרוטסטניות אף ירש התרנגול את מקומו של הצלב. והוא בלבד מתנוֹסס על גגותיהם.

ו

שנים רבות היינו – אשתי ואני – נוהגים לסדר בקפידה את התצלומים שנעשו בעת כל טיול בחוץ־לארץ ולהקדיש אלבום נפרד לכל מסע. לימים התייגענו וזנחנו מלאכה זו. התצלומים של השנים האחרונות מוטלים במגירות חבילות חבילות. זינקתי אל אחת המגירות ולאחר נבירה ופשפוש גיליתי את תצלום הכנסיה באמסטרדם. על גגה התנוסס תרנגול ובחזיתה ניצבה מרתה. נטלתי זכוכית מגדלת, כדי להתבונן בפרטי התמונה. מרתה היתה סמוקת לחיים, קורנת, שערה השחור מקורזל ובעיניה תכלת עמוקה, כעין פיסת הרקע שנקלטה בתצלום סמוך לראשו של התרנגול.

שלחתי את התצלום לדביר (התשליל מצוי אצלי עד היום הזה) בצירוף מכתב בזו הלשון: 'מר דביר הנכבד –

אני מצרף את תצלומה של מרתה בחזית הכנסיה באמסטרדם שאליה נכנסת בשעתך. כפי שתיווכח אין עליה צלב אלא תרנגול בלבד. אשר להקשר של קורבן וכפרה, משיח וגאולה הרי כל המכלול הזה נתחוור לי בבהירות מופלאה, ואני מרהיב עוז לסכמו בקיצור נמרץ.

'בתחילה הקריבו חברות אנוש קרבנות אדם לאלהיהם. דת ישראל אסרה קורבנות אלה באיסור חמור והסיפור המקראי על עקדת יצחק הוא אחד מגילומיו האמנותיים המושלמים של איסור זה. הקרבת בני אדם נתחלפה בקורבנות בהמה, ולאחר חורבן בית המקדש במנהג הכפרות, שהוא קורבן עוף. הנצרות השיבה על כנו את קורבן האדם. כל קתולי אורתודוקסי אוכל בפסחא את בשרו של ישו ושותה את דמו. יתר על כן, כל נוצרי רואה את עצמו כקורבן פוטנציאלי של אותו נוצרי עוד לפני שהוא נולד, כל עוד האל־האב לא שינה את טעמו ואת דעתו בנושאי קרבן וכפרה. ייתכן שבכמה זרמים פרוטסטנטיים של הנצרות חבויים ניצני מרד בתפיסה זו. אני איני בקיא בכך: ודאי שעפר אני לרגליך בשאלות אלה. עם זאת לבי אומר לי שהנחתי זו צודקת, ואכן הוחלף הדם המוקרב, המסומל בצלב, בעוף שנועד לשחיטה המסומל בתרנגול. ואם עדיין לא נתבצעה ההחלפה אלא זעיר שם זעיר שם, יש לראות בה תהליך מתמשך וגובר. אם כן יבוא יום שבו מכל הדתות המונותאיסטיות רק האסלאם יוסיף להקריב קורבנות בהמה, שהרי כל מוסלמי הנמצא מחוץ למכה בחגם הגדול הוא חג הזבח (עיד אל אדחא) חייב לזבוח לאלהים כבש או עז. ואם משתחרר האדם מן התחושה שהוא נועד להיות קורבן, שרק בחסדי האל, אשר הקריב את בנו שלו, לא הוצא לפועל, יוגשמו לא רק חלומותיהם של שוכני עפר, כדברי המשורר הרוסי, כי אם גם של החיים עלי אדמות, ולא התרנגול אלא האדם לדורותיו הוא שיינון לעולם. ואני, הסבור כגיבורו של אומבֶּרטו אקו, שהאמת נבחנת ביכולתה לצחוק על עצמה, אספר לך בהזדמנות זו בדיחה שמקורה ברוסיה, שאת ספרותה אתה אוהב כל כך.

מעשה בסטלין שהלך לעולמו. משהגיע לגהינום פגש את ניקולאי השני, הצאר האחרון של רוסיה. וגלגל שיחה עמו. שאל הצאר:

– אמור נא לי, האם עדיין רוסיה היא קיסרות אדירה?

– ודאי, ממש כמו בימיך.

– והאוכרנקה, כלומר המשטרה החשאית?

– פועלת, יעילה, תקיפה, חובקת כול; ממש כבימיהם של גדולי העריצים שבין הצארים, אלא בימינו קוראים לה קג"ב.

– ואיכרים? העודם צמיתים או כמעט צמיתים כמו בימי?

– כן, כמעט צמיתים. צמודים למשָקים הקולקטיביים ויציאתם מן הקולחוז אסורה בהחלט.

– והוודקה?

– כמים לים מכסים. השתייה כדת. זוהי הפעולה היחידה הנעשית באין אונס.

– והחוזק שלה? העדיין שלושים ושמונה האחוזים כמו בימי?

– לא. ארבעים. ארבעים אחוזים חוזקה בימינו.

– וכי בשל שני אחוזים כדאי היה לחולל מהפכה כה אדירה?

כך אמר ניקולאי לסטאלין, ואני אומר לך שאתה הוא זה שבגדת בדת אבותיך אף שמבחינת מאווייך וערגותיך במישור הדתי לא היה בכך שינוי אפילו של שני אחוזים. ועתה דע לך: מרתה גילתה את סודך וגילוי זה הוא שהכריעה. אנשי המסתורין כמעט בכל העולם מאמינים שנפש הגבר מתגלגלת בתרנגול ונפש האישה בתרנגולת. אי־שם בתת־מודע שלך עדיין רומצת חזותה של התרנגולת ידידת נפשך מימות המצור על ירושלים, המייחלת להיאכל במרק. טוב היית עושה לו קיבלת על עצמך את דת הינדו, המצווה על האישה להישרף יחד עם גוויית בעלה אחרי מותו, אם כי ייתכן שגם אז היה מוחך המעוות הופך את היוצרות ופוקד עליך לשרוף את עצמך לאחר מות אשתך, כמובן, שרפה סימבולית, מטפורית כיד האלגוריה הטובה עליך: תרנגול צבעוני מועלה באש, שלהבתו של גפרור. אבל אתה מסתתר מאחורי התחסדות ספוגת ריר ושמן זית עכור ואהבת אנוש של נצרות תאורטית (אני מניח שהנצרות המעשית מוכרת לך על פי מסעי הצלב ומוקדי האינקוויזיציה), מעמיד פנים של מושיט הלחי השנייה (לא כן?), ובדרך זו מגיש לנו פירוש חדש לקריאתו של שמשון הגיבור: בלחי החמור חמור חמורותיים. צא וראה עד כמה היטיב עמנו ליצור פתגמים שנונים ואמרות קולעות. למשל, אמר רבי אבהו: במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים עומדים, ואילו ההומור הפולקלורי החריף תיקן מימרה זו של אחד מגדולי האמוראים ודורות על דורות היה הסיפא השגור בפיו: צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד. וליצני הדורות אף ביססו את התיקון בריחות שבעלי התשובה מדיפים, ואנוכי אומר: מומרים ומשומדים על אחת כמה וכמה, שכן הם פונים עורף אל עברו המפואר של עמם ומבטלים במחי יד את ההוד הנסתר של עברם־הם, הגדוש חירוף נפש, עלילות גבורה ושלל קרבות.

מי שמצטער על שאנוס היה לשלול חיים ממישהו אחר חייב לברוא חיים חדשים, מי שהרס חייב לבנות, מי שהשמיד חייב ליצור, ואילו אתה עקר נולדת ועקר תהיה כל ימי חייך, גם אם תעקור הרי סכולסטיקה מיסטית ותטיחם זה בזה.'

שמתי במעטפה את התצלום ואת המכתב, בלא שעברתי על הכתוב אפילו ברפרוף, מחשש שמא אתחרט ואהיה כאחד מבעלי התשובה. בחיפזון הדבקתי את המעטפה, אצתי החוצה ושלשלתי אותה אל תוך תיבת הדואר. מששמעתי את רשרוש המעטפה הנופלת לתוך התיבה שבקרקעיתה… מעטפות אחרות, חשתי הקלה, פורקן מהרגשות שנצטברו והעיקו על נפשי. אלא שתחושת הפורקן נתפוגגה עוד לפני שחזרתי הביתה, והמועקה שבה על כנה. שעה ארוכה למדי הרהרתי באפשרות להשיב את הנעשה, אבל לשווא: לא מצאתי שום דרך להחזיר את המכתב. מדוע עלה בדעתי להחזירו לידי? האומנם נקיפות מצפון סוף סוף? לא. שום נקיפות מצפון, וכבר במשפט הראשון, הפותח סיפור זה הודעתי, בעקיפין־מה, שמצפוני אינו נוקף אותי אף כהוא זה, ולזכר התנהגותי בכל להקשור במרתה ובבעלה מתגנב לנפשי אפילו קורטוב של הנאה, לא, לא נקיפות מצפון עוררו בי הרגשת אי־נוחות. מלה אחת, מונח, מטבע לשון שטבעו חז"ל בשעתם, הוא שמטריד את מנוחתי. מה הוא? היכן הוא? נדמה לי במסכת יומא.

כפי הנראה עדיין לא מיציתי את ספיגת מלוא מכסת המידע שהוקצתה לי באותו יום. פתחתי את מסכת יומא ומצאתי את המבוקש:

מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלושה דברים שהיו בו: עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים… אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חינם. ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלוש עברות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.

שנאתי ליהושע דביר שנאת חינם היתה? לא ולא. שנאת חינם פירושה שנאה לרעך על לא עוול בכפיו. ויהושע דביר עשה עוול – עוול לעבר ועוול לעתיד. יש ששנאת חינם שבך נובעת דווקא מעוול שאתה עשית לרעך, ומתוך שאיפה להצדיק את המעשה אתה טופל אשמות עליו והופכו לשנוא נפשך. ואני לא עשיתי עוול לאיש הזה אפילו כשכתבתי לו את המכתב הראשון. אדרבה, טפלתי שקר על עצמי והקלתי עליו לטהר את מצפונו במחיר הכפשת זכרה של האישה האהובה עלי ביותר בקטע זה של חיי. אשמת שווא עליה ושקר עלי. והשקר אינו אמת. אין הוא צוחק על עצמו. השקר הוא רציני עד אימה, וכיוון שאין לו רגליים קשה מאוד להזיזו ממקומו. השקר נשאר כל עוד מערבבים את החלום בשברו, את המאוויים בחיי מעשה, את משאת הנפש בממשות. ואני ערבבתי. ביודעין, בכוונה תחילה ערבבתי. על כן נקי אני מכל פשע כלפי דביר. מכל עברה בין אדם לחברו, ואפילו בין אדם למקום: לא גילוי עריות ולא עבודה זרה אולי רק שפיכות דמים. בשני מכתבים שפכתי את דמו. אך אין זאת אלא שפיכות דמים מטפורית, כאהבת הבריות הנוצרית־תאורטית שלו. מכאן שוב ששִנאתי אליו אינה שנאת חינם, אלא מין שנאה מטפיסית, שנאה פורייה, המתגלמת ביצירה ולא ברחמים עצמיים של קורבן מדומה.

הבית השלישי לא ייחרב.

1989

את פרסומו קנה לו משה חסדאי במונוגראפיה נרחבת על רודולף קלאפּהרץ. עשרים וחמש שנה עמל על עבודת מחקר מונומנטלית זו, ואכן העמיק מכל אחד אחר לחדור לעמקי תפיסת עולמו של אותו הוגה־דעות, לפרוס את משנתו הפילוסופית ולהציג לפני באי עולם את המסר שלו לאנושות. אין תימה שספרו זכה לעשר מהדורות וניתרגם לכל לשונותיה של אירופה ולכמה מלשונותיה של אסיה. אף אין פלא שלמרות ידידותנו רבת השנים מימיו לא שוחח עמי חסדאי על מפעל חייו ולא התייעץ עמי אף כהוא זה, שכן אין אני מומחה בתחום זה, ואת כל הידוע לי על קלאפהרץ מספרו של חסדאי שאבתי. הפלא הוא שעתה, תוך כדי עבודתוֹ על המהדורה האחת־עשר, שלח לי לפתע מכתב ממנו, וזו לשונו:

'ידידי היקר –

'כידוע לך, עזבונו הרוחני של קלאפהרץ, לרבות פנקסי רישומיו, מכתביו הפרטיים וראשי הפרקים של יצירותיו שלא הועלו על הכתב – נמסר לי כשעשיתי עוד את ראשית צעדי במחקרי עליו. רק מעטפה אחת בלבד נמנע ממני לראות את תכולתה, משום שקלאפהרץ רשם עליה בכתב ידו: “לפתוח חמישים שנה לאחר מותי”.

'לפני כחודש ימים הגיע המועד הנקוב, והמעטפה נמסרה סוף־סוף לידי. שער בנפשך מה גדולה היתה תדהמתי כשמצאתי בה שני שירים כתובים במו ידיו, שהרי בעל הדמיון הפרוע ביותר לא היה יכול להעלות על דעתו שאותו מלומד, אשר הצטיין בסגנון מדעי, צלול, ענייני ומהוקצע, חיבר בימי חייו ולו שיר אחד בלבד.

'גדולה מזו: אחד השירים אינו מקורי, אלא, כפי שקלאפהרץ עצמו ציין מתחת לכותרתו, תרגום שירו של המשורר הרוסי ניקולאי גומיליוב. הרי השיר לפניך:

'הוא ניצב מול אש כבשן לוהטת,

בן אדם נמוך ושבע ימים.

ועינו נראית כּנוּעָה שוקטת

בין מצמוץ ריסים אדמומיים.

חבורת רעיו מכבר נוחרת,

הוא בלבד עדיין לא נרדם,

כי יוצק הוא כדור עופרת,

שיעביר אותי מן העולם.

הוא גמר, עיניו עולזות. הוקל לו.

הוא חוזר, זורחת הלבנה.

במיטה גדולה כבר מחכה לו

אשת חיק, עוטה קורי שינה.

הכדור שהוא יצק ישמיע

קול שריקה מעל נהר גועש,

הכדור שהוא יצק יגיע

אל חזי אותו הוא מבקש.

אז אֶפּוֹל, רווי כיסוף ועצב,

עֲבָרי אראה – כולו דחוס.

ודמי יקלח על פני העשב,

עשב מכוסה אבק, רמוס.

אלוהים יגמול לי אז בשפע

על חיי – חיים, מרים קצרים.

זאת עשה – לבוש כתונת האפר

בן אדם נמוך ושׂבע ימים.

'השיר האחר הוא ללא ספק פרי עטו של קלאפהרץ עצמו, ולא רק משום שהוא כתוב בכתב־ידו, שכל תג בו נהיר לי יותר מבכתב־ידי שלי. ראשית, לא איש כקלאפהרץ יעלים את שמו של המחבר, אם אמנם נתחבר על ידי מישהו אחר (על כך למדים אנו גם מן ההערה לתרגום לשירו של גומיליוב). שנית, מגופו של השיר ניכר, כי אביר ההגות לא היה נעים זמירות כל עיקר. וזו לשונו של השיר:

'אני רוצה למות מול כיתת יורים,

ניצב ליד קיר.

בתנאי

שלא אהיה כפות

ושלא יחבשו את עיני,

שאוכל להעמיק מבט

באותה עין של כל אחד ואחד

מחיילי הכיתה

שהיא פטורה מלכוון אל

המטרה,

עין שאינה מצווה למתוח

קו דמיוני

בין הכוונת העליונה והכוונת

התחתונה

לבין המטרה,

כי אם נאלצת להביט,

בתוקף מיקומן של העיניים

מתחת למצח,

הישר אל המטרה: בי!

ממש בי,

באשר לא נותר אפילו פֶשַׂע־זמן

ביני לבין המוות.

אני רוצה למות לפני כיתת יורים

ניצב ליד קיר,

באשר אם מוצא אדם את מותו

מכדורי רוביה של כיתת יורים

אות הוא כי חייו

– בין אם קצרים היו או

ארוכים –

קודש היו

למטרה נשגבת.

'אכן, נוח היה לו לקלאפהרץ, לא כל שכן לי, שהשיר לא היה נכתב משנכתב. ומשנכתב מוטב היה, שהמעטפה שציפתה חמישים שנה לפתיחתה, היתה נגנזת לעולמים, שכן הימצאותם של שני שירים אלה – המקור והתרגום– בכפיפה אחת יש בה טעם לפגם, אם ננקוט לשון רכה.

'גומיליוב אחד מטובי משורריה של רוסיה היה. את שירו כתב בתקופת המהפכה, וחזה בו את קִיצוֹ שלו. זכור לך בוודאי שהוא הוצא להורג על ידי השלטון הסובייטי בהיותו בן שלושים וחמש שנה. מה לרומנטיקן הרואי זה שקיפח את חייו בעודו באִיבּוֹ, ולגאון המחשבה הדיסקוּרסיבית שהגיע לשיבה טובה, נערץ ועטור תהילה? זאת ועוד: תמצית תורתו של קלאפהרץ – קדושת חייו של האדם שניחן בתבונה. קביעת הסטטיקה התבונית שבהוויה כבת קיימא לעומת תעתוע חושים, הקרוי דינמיקה של התהוות מתמדת – הרי זה עמוד התווך של משנתו, שדלתה ממעמקי המאה השבע־עשרה את האתיקה של שפינוזה והטילתָהּ במלא משקלה הכבד של הרִיק האקסיסטנציאליסטי של המאה העשרים, ותוך כדי כך הנחיתה מהלומות מוחצות בנשמות הערטילאיות הרוחפות בריק זה. כלום ייתכן, שבגנזיו של ענק־רוח שכזה מצויים שני שירים (אחד מהם פרי רוחו), הסותרים את מפעל חייו ומפריכים את בשורתו שלו למין האנושי? למוֹתר הוא להדגיש שחתימת השיר גם היא מפוקפקת אולי אף שקרית כשלעצמה.

‘אינני מצפה ממך לתשובה על שאלות אלה וכגון אלה. כל אשר אבקש הוא שתאמר לי – יד על הלב – כיצד היית נוהג אתה בדילמה שאני נתון בה, לאמור: הלפרסם את תגליתי או לא? אם לא אפרסם – אחטא לאמת הארכאולוגית (כלשונו של אחד העם), שתכליתה לחשוף את הממצאים שהעלו החפירות, יהיו התוצאות אשר יהיו. אם אפרסם, אחטא לאמת ההיסטורית ואטיל פגם באישיות דגולה בשל חולשת־דעת שפגעה בו כנראה באחד מרגעי חייו הארוכים, חולשה שאינה אופיינית לו כלל. אנא, עוץ עצה!’

הזדרזתי להיענות לבקשתו של משה חסדאי ושלחתי את תשובתי ‘בדואר חוזר’. בלי שמץ היסוס יעצתי לו לגנוז את שני השירים, ואם לא יתנגדו יורשי קלאפהרץ, להשמיד את המעטפה על תכולתה, ועתה מחכה אני בסקרנות לצאת המהדורה ה־11 של ספרו, כדי לראות אם אימץ את עצתי או בחל בה.

1986

'ויאמר: מה לך פה אליהו?

ויאמר: קנא קנאתי…'

מלכים א' י“ט, י”ג– י"ד

הכל התחיל בצעקה שבקעה מן החדר הסמוך, המשמש סלון בדירתנו. אותו לילה ליל שרב היה, ובסלון ישנה דודניתי שהתארחה אצלנו. זעקת אימים היתה זו, אך עד מהרה התברר כי אינה אלא רוב מהומה על מאומה. מפאת השרב לא הגיפה הדודנית את התריסים, ומשעלה השחר – יוֹקד באש שרב בוערת – התעוררה ממש עם הזריחה. פתאום ראו עיניה לטאה זוחלת אל הקיר הסמוך למיטתה. אז פרצה בזעקה. זינקתי אל הסלון. אחוז חרדה גיליתי אף אני לטאה על הקיר. כפי הנראה היתה זו זיקית, שכן גוֹנה היה לבן־צהבהב כצבעו של הקיר. לנגד עיני שלי לא זחלה. לא רמשׂה, לא נעה ולא זעה. היא נחה. במאונך נחה. רק כאשר תפסתי את זנבה בקצות אצבעותי נעקרה ממקומה ונעלמה. את הזנב הפקידה באצבעותי. הוא התפתל.

– גועל נפש! זרוק אותו!– צווחה ההיסטרית הדודנית.

חשתי אל פח האשפה. בינתיים הגיעה אשתי בחלוקה הצהבהב־לבן להרגיע את אורחתנו המזועזעת.

בו ברגע נשבר השרב בבת אחת. משב־רוח עז וחזק השיק את התריסים זה בזה, ואוזני קלטה במטבח את צעדיה החפוזים של אשתי שאצה להגיפם ולסגור את החלונות פן יימלא הסלון אבק, המתנשא תמיד עם הרוח המבשרת את קץ השרב.

חלף זמן רב. אינני זוכר כמה זמן. מכל מקום לא היה זכר לשרב. יום קיץ ירושלמי נאה היה. אני הייתי שרוע על הספה בסלון תוך מנוחת צהריים שגרתית כדרכי. הלטאה הופיעה בשנייה. אותה לטאה, על אותו קיר, באותו מקום. שוב קמתי ללוכדה. זנבה צימח כקודם, אך הפעם לא הפקידה אותו בידי. כהרף עין נגוזה והיתה כלא היתה.

נזכרתי בסיפור קצרצר, שלפי המסופר, זכה בפרס ראשון לסיפור הקצר ביותר על רוחות רפאים:

– ‘האם אתה מאמין ברוחות רפאים?’ – שאל ג’ון.

– ‘לא’ – השיב טום ונגוז.

נתקנאתי בלטאה. ביתר דיוק לא בה כשלעצמה כי אם באותה קלילות פזיזה שבה היא זוחלת על קיר מאונך. גמרתי אומר לנסות את כוחי שלי. לנסות בראשונה, לנסות בשניה, לנסות בשלישית… טיפסתי, החלקתי, ושוב העפלתי. סיזיפוס. אלא שסיזיפוס גלגל סלע במעלה הר, ואני גררתי את עצמי על פני הקיר. סיזיפוס נדון לכך ברדתו שאולה ואילו אני בעודי בחיים. יתרה מזו: כל החיים. אכן נודע הדבר. כל ימי חיי עברו עלי בטיפוס על קיר חלק. ומשנודע לי הדבר עצרתי בי. נשענתי אל הקיר כולי תשוש, מזיע ומַלחית שרוּט ברכיים, סְדוּק כפות, עָקוּר ציפורניים, וכליותי מייסרות אותי על הנזק שגרמתי לקיר טיפוחיה של אשתי, שכה טרחה לשוות לו צורה נאה ושעות ארוכות דנה עם הסייד על צבא הפלסטיק שכוסה בו, על גוֹניו וגוני גוניו. עכשיו נבעוּ בו פרצים כעורים, פצעי טיח פערו פיהם. ככלי מלא בושה פניתי כה וכה. על גבי הספה, שעליה אמור הייתי לפוש לפני שעה קלה (האומנם שעה קלה? שמא עשרות שנים עברו מאז?) שָכבה – לא נחה. לא נעה, לא ניצבה, לא רמשׂה – שכבה הלטאה, שכבה וצחקה. בקול דממה דקה צחקה.

1986

עוד באותו יום חייב הייתי לטוס לארצות־הברית בשליחות דחופה, והפגישה שקבעתי עם משה תמרי בבית קפה בתל־אביב היתה ממש סמוכה לשעה שבה אמור הייתי להגיע לשדה התעופה בן־גוריון, ולא נועדה אלא לבירור כמה פרטים חיוניים הקשורים קשר אמיץ לשליחותי. אין תימה אפוא שהייתי מתוח מאוד, משנוכחתי לדעת שתמרי אינו מקפיד על הזמן אף כהוא זה. בעצבנות שאינה אופיינית לי כלל וכלל הדלקתי סיגריות בזו אחר זו, מעכתין במאפרה לאחר שאיפת עשן ראשונה, ולא המשתי מבטי ממחוג השניות של השעון. סוף סוף, לאחר איחור של עשרים דקה, הגיע תמרי. מתנשף ומתנשם. צנח על הכיסא מולי, ותוך שקינח את הזיעה ממצחו ומצווארו, לא ראה צורך להתנצל על האיחור אלא פלט גניחת יסורים.

‘נכשלתי’.

‘במה?’

‘בבחינה’.

‘באיזו בחינה?’

‘בנהיגה’.

ופתאום, בין רגע, השתנתה הבעת פניו: ארשת הסבל התחלפה כהרף עין בבת צחוק שובבה.

‘באמת, היה מצחיק מאוד’, אמר, ‘כשהתנעתי את המכונית ונסעתי כארבע מאות מטרים, הרגשתי בדריכותו ובעצבנותו של הבוחן. כמעט בהיסטריה היה דורך על המצמד הנוסף שליד מושבו, תופס את ההגה בשתי ידיו ומכוונו לכאן ולכאן, ומדי פעם היה מפעיל את הבלם, ותוך כדי כך דורך באכזריות על אצבעות כף רגלי’.

‘כמה ילדים יש לך?’ שאלתי.

‘שלושה’, השיב לי בכובד ראש וסבר פנים חמור.

‘בני כמה?’

‘שנה אחת, ארבע ושש’.

‘אנו חוזרים למשרד הרישוי’, הכרזתי חגיגית. ‘הריני האיש האחרון בעולם שמעוניין להרבות יתומים בישראל’.

עכשיו פרץ תמרי בצחוק מסתלסל וצלצלני.

הייתי דחוק בזמן. רגע ההמראה קרב במהירות אסטרונומית. אף על פי כן, מתוך שידעתי בקירוב מה הוא גילו המכובד של תמרי, לא התאפקתי מלהעיר במרב הטאקט הראוי:

‘האם אינך סבור שהתחלת בנהיגה מאוחר מדי במקצת?’

‘אין מוקדם ומאוחר בחיים’, פסק בדעתנות מפתיעה. ‘אחד מידידי. אסטרולוג מעולה, אשר בעצת חז“ל והרמב”ם סירב לעשות תורתו קרדום לחפור בו, והוא מתפרנס מעיסוק שאין לו כל קשר למקצועו האמיתי, ערך לפני כארבעים שנה את ההורוסקופ של עצמו, ויצא לו שהוא הגיע למנוחת עולמים שבוע אחד לפני עריכת ההורוסקופ’.

‘ומתי נפטר באמת?’, שאלתי.

‘עד היום הזה הוא לא נפטר, ועדיין הוא חוקר ודורש באותו הורוסקופ ואינו נלאה מלחפש את השגיאה שבו’.

הפעם צחקתי גם אני.

1986

א

באותו לילה לא עצמתי עין, שכן למוחרת בבוקר אמור הייתי להיפגש עם הממונה על מס אמת. כבר בשלב זה של סיפורי פוני אני אל הקורא ומבקשו בכל לשון של בקשה לבל יערבב בין הממונה על מס אמת לבין, נניח, נציב מס הכנסה. כי אף על פי ששניהם מצווים על איתור הכנסה ובקשת האמת, זה עיסוקו בחומר וזה עניינו ברוח, ואין מלכות נוגעת בחברתה.

מדוע איפוא נדדה שנתי? וכי העלמתי בימי חיי הכנסות כל שהן מרשות כל שהיא? שהדי במרומים: אף לא אסימון שחוק אחד של הכנסה בחומר או ברוח. אשר לחומר, אפשר שהסיבה היא שמימי לא היה לי מה להעלים, ואילו לגבי הרוח עובדה היא שאחד המבקרים שיבחני על שאת כל הדברים המרובים בכתבי שאני שואל איני מביא אלא בשם אומרם, שלא כאלה ‘הנוטלים גופֵי תורה מתוך ספרות לועזית, בסתר, קובעים זאת תחת צעיפים אין ספור ביצירותיהם וסומכים על חוסר ידיעתו של הקורא שיעמוד להם’ (ח“ב קשת מ”ב עמ' 189–190).

אכן, מצפוני היה טהור בכל הנוגע למעשים שעשיתי ביודעין, אך מי יערוב לי שבלא יודעין, מתוך שִכחה או מתוך הזדהות עם אותם גופי תורה, שנטלתי ממי שנטלתי בין בלועזית ובין בעברית, אימצתים ללבי עד כדי כך שהם הפכו בתודעתי לקנייני שלי על פי דיני החזקה, שתקֵפוּתם במבוכי נפש האדם עולה פי כמה אפילו על זו שבנפתולי ההלכה שבתלמוד.

אפשר שבשל כך נדדה שנתי באותו לילה, שקדם לפגישתי עם הממונה על מס אמת. מכל מקום, אני, שעתה זה הזהרתי לבל יעורבבו מִסֵּי חומר עם מִסֵּי רוח, לא שעיתי לאזהרתי שלי, וברגעי נים־לא־נים כבדים ומעיקים שבין נדידת שינה אחת למשנֶהָּ, ערבבתי מין בשאינו מינו, ובחלום ביעותים, שחזר על עצמו פעם אחת, פעמיים ושלוש, ראיתי מומחזת הלצה ידועה על אותו ענק בעל גוף, שכל שריר בזרועותיו דמה להר, וכל גיד באצבעותיו לגבעה, והנה הוא מופיע על בימה לפני קהל רב וסוחט עד תומו לימון, כך ששום מכונת סחיטה בעולם לא היתה מסתכנת בניסיון להתחרות עמו.

לאחר שנדם רעם מחיאות הכפיים הכריז הענק בקול גדול: כל מי שיסחוט טיפה אחת ויחידה משארית לימון זה יקבל את כל ההכנסות של הצגתי זו. הקהל פרץ בצחוק. ברור היה שאיש לא יהין לעשות כדבר הזה. ואולם הצחוק נדם כשעל הבימה הופיע פתאום גמד צר כתפיים ומצומק, מין גרוֹפית של שִקמה, חבק בכף ידו הזעירה את קליפת הפרי הסחוט, שדמתה זה מכבר לגרוגרת דרבי צדוק, אִגרף את אצבעותיו הדקיקות, והציף סילון של מיץ לימון אל רצפת הבימה.

דומיית מוות השתררה באולם. פניו של הגברתן חוורו כסיד. נשך את שפתו, ליקק את הפצע שנתהווה מנשיכה זו, ושאל בלחש אימתני:

‘מי אתה, לעזאזל?’

‘אני פקיד באגף מס הכנסה’, השיב אלוף הסחיטה הננסי.

ב

ובכן, מצפוני היה טהור לגמרי, וידוֹע ידעתי שאין לי מה לחשוש. אף־על־פי־כן לא השתחררתי ממשקע האין־נוחות שהותיר בי החלום גם למוחרת בבוקר, כאשר לאחר צעידה בפוזדור ארוך למדי פתחתי את הדלת, שעליה התנוסס השלטון (שלט קטן) ‘הממונה על מס אמת’, ונערה יפהפייה הזדקפה מולי, הבזיקה נצנוץ מַלהיט מעיניים שחורות כעורב, פיסקה שפתי שָני מלאות דם ענבים, וחשפה שני טורי שיניים מבהיקות בלובנן, שכולן תאומות ושַכּוּלה אין בהן.

אני בטוח שכל קורא המכבד את עצמו יפסיק כאן את הקריאה בסיפורי בהיתקלו בתיאור מקורי זה של מזכירת הממונה – תיאור שיכול להתחרות ברמת תפלותו עם כל מה שנכתב בנושא זה או מעין זה מראשית ימיה של ספרות ההשכלה, הן בשירה והן בפרוזה. ואני, אם עדיין לא איחרתי, משווע לאמור: אל נא בחופזה! כל אדם, אפילו קורא סיפור, שומה עליו לשמוע את דברי הנאשם, אם אין אחר המלמד עליו סנגוריה בדברי שלום ואמת. והאמת היא שאותה נערה לא היתה לה דמות ייחודית משלה, אות ודגם היתה ליפהפיית המזרח, החל מציוריו של אַבֶּל פָּן וכלה בכל אותן עלמות טובות מראה, העוברות לנגד עינינו בחוצות ערינו וכפרינו עד שלבנו גס בהן ואין אנו משגיחים בקסמן, אלא אם משחק המזל לאחת או שתיים מהן, והן זוכות להתגלות לעינינו ככוכבות הזמר הישראלי על מרקע הטלוויזיה.

מה יעלה מה יוריד תיאור אישי־אידאולוגי של דגם שלבש צורה של מזכירה, גם אם במקרה מיוחד זה לא היה לבי גס בה כלל ועיקר.

אכן, לבי לא היה גס בה. אשר ללבה שלה, קרוב לוודאי שלא נתנה את לבה עלי כהוא זה, אבל התנהגותה היתה ההיפך הגמור מן המושג גסות בכל צורה שהיא. היא שאלה במאור פנים:

‘מר פוריאל?’

לאחר שהשיבותי בחיוב הורתה על הפתח שממולה ואמרה:

‘היכנס בבקשה. הממונה מחכה לך’.

הממונה לא רק חיכה לי. הוא קם מכורסתו, פסע לקראתי ולחץ את ידי. ‘מר פוריאל! מר פוריאל!’, קרא ושנה, ופניו הפיקו שמחה כנה, ‘לא הייתי מעז להטריח אותך שתטלטל את עצמך לכאן, אלמלא הביטחון שאכן תיהנה מאוד לראות בעליל אילו פירות הבשילו מאמציך מלפני עשרות שנים’.

אני שתקתי.

הוא חש במבוכתי. שוב לא חזר אל כורסת השרד שלו, אלא הוליכני אל שולחן זכוכית שעמד בפינת החדר והושיבני על אחת הספות שניצבו בזווית ישרה זו לזו. הוא עצמו נשען על המסעד של השנייה, נעץ בי מבט חודר ושאל בקורטוב של עצבות:

‘אינך זוכר אותי, מר פוריאל?’

בו ברגע נזכרתי: הגבר המקריח, שמתחת לחוטמו נח מעדנות שפם עבות כעין האפר, לא היה אלא אברהם מסאני.

למעלה מארבעים שנה חלפו מאז ראיתיו לראשונה.

בשל כף רגל שטוחה נזקקתי בגיל צעיר למדי לנעליים העשויות לפי הזמנה מיוחדת, ולאחר אכזבות מרובות, ייחדתי לעצמי סנדלר שהפליא לעשות ברגלי. בעת הביקורים בסדנתו שמתי לב לנער־שוליה, שלמד כפי הנראה, את מקצוע הסנדלרות. חיוורון אצילי היה שפוך על פניו השחומות של חניך מתלמד זה (ואל נא יבוא אלי הקורא בטענה שחיוורון ושחימות הם תרתי דסתרי – טענה זו שקרית מעיקרה), ועיניו תאבות הדעת לא שוטטו בסקרנות עצבנית, כי אם ספגו ברוך את כל אשר סביבו. יום אחד ראיתי שבעת ההפסקה לארוחת עשר, בשעה שנגס מן הפיתה וגירד בשיניו הקדמיות מגלעין הזית את שארית קליפתו העסיסית, פתח ספר לימוד הלשון האנגלית ועיין בו בכובד ראש.

‘בן אחותי’, התפאר בו הסנדלר, ‘ראש של גאון, לומד בבית ספר ערב, אולי יש לך משהו בשבילו?’

היה לי. באותם הימים הייתי מנהל מדור באחד המחלקות של ממשלת המנדט והצעתי משרת חניך לאברהם מסאני.

עם פרוץ מלחמת הקוממיות גויסתי לצבא, ומקּוּם המדינה לא נפגשתי עם מסאני. פעם אחת או פעמיים ניסיתי להתעניין בגורלו, אך הסנדלר שלי נהרג באחד הקרבות, ומקורות מידע אחרים לא היו לי. זכור לי במעורפל שמישהו סיפר לי על הצטיינותו של מסאני בלימודי משפטים, שבעטיה זכה למלגת השתלמות בלונדון.

עתה אירח אותי במשרדו כממונה על מס אמת, והשיח לי את כל המוצאות אותו מאז ימי חניכותו במדורי שלי, בשלהי תקופת המנדט.

סיפורו, המעניין כשלעצמו, אין בו שום עניין לסיפורנו אנו. ואולם שייכות מהותית לסיפורנו זה יש לעובדה, שתוך כדי שיחתו נכנסה לחדר המזכירה היפהפייה ובידה עציץ. בלא שזיכתה את שנינו במבט, העמידה את העציץ על אדן החלון שמאחורי שולחן השרד של הממונה. גזרתה היתה חטובה להפליא, ודמותה קסמה מאחור לא פחות מאשר מלפנים. לאחר שליטפה בחיבה את הצמח אשר בעציץ (בורותי הבוטנית מונעת ממני לזהותו ולכנותו בשמו), פנתה אל מסאני ואמרה:

‘אתה רואה? בכל זאת השקיתי אותו’.

ברור היה שמדובר בסיום מוצלח של פרשה עלומה, שלגביה נחלקו הדעות בין הממונה לבין מזכירתו. אוזני הרגישה קלטה בקולה של זו בת־צליל ווּלגארית, שעמדה בסתירה מוחלטת להופעתה המלכותית־כמעט. אין לי ספק שקומתה דמתה לתמר.

ג

מובן מאליו שבשובי הביתה היה לבי סמוך ובטוח ששוב אין כל סיבה לדאגה – אף לא דאגת שווא. על־כן ישנתי שנת צדיקים כל הלילה. ואולם, אפילו הצדיקים אינם פטורים מחלומות. ואכן, באשמורת השלישית חלמתי חלום.

תחילתו של החלום לא במראה עיניים כי אם בהלך נפש, שגובש על ידי שיר של אורלנד־זעירא, אשר הושר בקולה של שושנה דמארי: עץ הלימון נתן ריחו, מים המלח עד יריחו'.

כן, הקול הגה במפורש ‘לימון’ ולא ‘רימון’. בעצם, מה זה משנה? אני מניח שבין ים המלח ליריחו אין רימונים כשם שאין שם לימנים. יתרה מזו, המראה שהופיע לאחר מכן הוכיח בעליל שכל אותה התרחשות, מקומה לא היה בבקעת ים המלח אתא במדבר באר־שבע, שכן במו עיני החולמות ראיתי את הגר, שפחתו של אברהם, תועה במדבר ותינוקה צמוד אל חזה. אל אלהים! מאז ימיהן של האלה המצרית איזיס, שתינוקה הורוס מונח על ברכיה, והמדונה מרים, שבנה הרך ישו חבוק בזרועותיה, שבענו מראות אלה עד רוויה הגובלת בסלידה.

ואף כי הגר עוצבה לפי אותו דגם, היה שוני בינה ובין שתי אלה. ראשית, לא היו לה קרניים – לא קרני פרה כמו לאיזיס ולא קרני הילה כמו למאדונה. שנית, מה שנראה במבט ראשון כתינוק לא היה למעשה אלא עציץ. וכשם שנתגלה עד מהרה שישמעאל הוחלף בחלומי בעציץ, כך נתברר כעבור זמן־מה, שאת תפקידה של הגר מילאה בו מזכירתו של אברהם מסאני, שאת שמה לא ידעתי. בנאמנות ובמסירות מילאה תפקיד זה. את כל ישותה ריכזה במאמץ להשקות את העציץ במים מן החמת שהיתה בידה, אך ככל הנראה כלו המים, והעציץ הלך וצמק, הלך ונשדף, הלך ויבש לנגד העיניים. אז השליכה אותו הגר(?) תחת אחד השיחים, וישבה לה מנגד, הרחק כמטחווי קשת. אישונֵי עיניה הגדולות, העגולות, אדירות עוצמת הקליטה וההקרנה, נתרחבו כאישוניו של לעוט סמים. נדמה היה שהיא שקעה בהזיות.

לאמתו של דבר אני הייתי ההוזה ולא היא. מיקמתי אותה באתר הלא־נכון. זירת החלום לא היה מדבר באר־שבע, אלא לפי כל הסימנים מדבר סקארה אשר במצרים. אפשר שמגזים אני באומרי ‘לפי כל הסימנים’, אבל סימן אחד ודאי שמעיד הוא על אמיתות הנחתי. בסארה שבו ניצבת הפירמידה הראשונה בעולם, זו של הפרעה צ’סר הקרויה פירמידת המדרגות, מצוי, שכוב על גבו, פסל כביר של רעמסס השלישי, אשר נפל משום מה בזמן מן הזמנים, וזה אלפי שנים אין מצליחים להקים ענק כבד־משקל זה על אף המנופים רבי העוצמה, שהטכניקה המודרנית מצוידת בהם. והנה קם אדיר האימים על רגליו, חפן אותי באגרופו האבני, קרב אל העציץ הנטוש, נטה ידו מעליו וסחט עד תום את ישותי שלי.

את לשד חיותי הערה על הצמח, שזהותו הבוטנית אינה נהירה לי עד היום הזה. מיד חידש העציץ את עלומיו, העלה ניצה והיה כפורח. רעמסס ריפה את אצבעות אגרופו, ואני צנחתי אין־אונים על חול המדבר. ואף־על־פי שהייתי סחוט עד כלותי, שירכתי דרכי אל הגר, זו מזכירתו של אברהם, שאת שמה לא השׂכלתי לגלות, כדי לבשר לה את דבר תחייתו של הצמח. אך כשהגעתי אליה דבקה לשוני לחכי מרוב צחיחות ולֵאוּת. בידי האחת חיבקתי את שוקיה ובאחרת הצבעתי על העציץ. ותוך שהצבעתי עליו הסתכלתי בכיוון המקום שבו הוא נמצא. רעמסס נעלם והיה כלא היה. העציץ פרח כתמר.

הגר המזכירה נתקה את ידי משוקיה ובקול נגיד ומצווה פקדה: Ne supra crepidam sutor. תרגומה העברי של מימרה לאטינית זו הוא: ‘הסנדלר, אל נא מעל לסנדל’.

שני דברים הדהימוני. ראשית, התייחסותה לסנדלים, על אף העובדה שהיתה יחפה לגמרי. שנית, הלשון הרומית שבפיה; לטינית קלסית, מושלמת ללא רבב. ההלם הוא שהעירני ואיקץ.

ד

מיד לאחר שהקיצותי – עוד לפני הגילוח והקפה של שחרית – הושטתי ידי אל הכוננית, נטלתי את ספרו של גדליה אלקושי ‘אוצר פתגמים וניבים לטיניים’ (הוצאת הספרים י“ל מאגנס, האונברסיטה העברית, תשמ”ב) ועיינתי בו. את האמרה מצאתי בעמ' 305, ממוספרת 1115, ומתחתיה כתוב לאמור:

'מקור האמרה ב“תולדות הטבע” מאת הסופר פּליניוס הקשיש (79–23) באנקדוטה דלהלן על הצייר היווני הנודע אַפֶּלֶס, איש קולפון, צייר־החצר של אלכסנדר מוקדון.

אַפֶּלס היה נוהג להציג במרפסת ביתו, לעיני העוברים והשבים, כל תמונה חדשה שסיים לציירה, והוא עצמו היה מסתתר מאחורי התמונה ומאזין לדברי הבריות על יצירותיו. באחד הימים עבר סנדלר ליד התמונה של אפלס, ובהתבוננו בה העיר, שבסנדלי רגליו של האדם המצויר בתמונה חסר חור אחד להשחלת השרוכים. אפלס הסכים לחוות דעתו של הסנדלר ותיקן את הפגם. למוחרת בעֲבוֹר אותו סנדלר שנית ליד התמונה, בהיווכחו שדעתו יָשרה בעיני הצייר, שהזדרז לתקן את הפגם שבתמונה, נתמלא הלה יהירות והתחיל מותח ביקורת אווילית על מבנה השוקיים של האדם המצויר בתמונה. דבריו עוררו את רוגזו של אפלס, שהעיר כי אַל לו לחוות דעה במה שלמעלה מן הסנדל, ומכאן האמרה שלפנינו.

אמרה מקבילה ביוונית: ‘בלי תפונה, לא מעל לאימומי הנעליים’.

האִמרה בגרסתה הלטינית או היוונית ניתרגמה לרבות מלשונות אירופה, ונוהגים להשמיעה כלפי בן־אדם החורג מתחום מקצועו ומחווה דעה בעניינים שבהם אינו בן סמך. רעיון דומה מובע גם באמרה הארמית ‘שבוק חַרבָּא למאן דאגה קרָבא’ (ספר הזוהר, פרשת בלק, דף ק“צ ע”א) הנח את החרב למי שגח לקרב.

והמספר פרץ סמולנסקין (1885–1842) מביא ‘את אשר יאמרו המושלים’: ‘סנדלר, למד הַחזֵק במרצע בטרם תצא להורות דֵע’. והסופר חנניה רייכמן ניסח: ‘בביקורת אַל נא על הסנדלר מעל לנעל’.

עד כאן אלקושי באוצר פתגמיו הלאטיניים. מכאן ואילך מדברי זאב ז’בוטינסקי במאמרו ‘המזרח’, שהתפרסם לראשונה ביום 26.9.1926 בירחון ‘ראסוויט’, שיצא לאור בפריס בלשון הרוסית:

'…אנו היהודים הננו עם מזרחי לפי מוצאנו. למרות ההשפעות המערביות נשאר יסוד נשמתנו מזרחי. כי למזרח יש נשמה מיוחדת משלו (כאן בא תיאורה של נשמה זו; שמעתי אותו פעמים אחדות, אך לא הבינותי ואיני זוכר), על כל פנים, רוחניות מזרחית זו לפי סגולותיה, נעלה היא מנשמת המערב (ולפי בני סמך אחרים תוספת הכרחית היא לנשמת המערב). בלכתנו לארץ ישראל חוזרים אנו אל חברת העמים ששמרו בשלמות יתרה או פחותה על הפסיכולוגיה המזרחית. לפיכך צריכים אנו גם בקרב נפשנו פנימה לחפש ולמצוא את יסודות המזרחיות, שנתכסו באבק המערב, אלא שהם עדיין חיים בקרבנו, ולהתחיל בטיפוחם… אחר־כך באות ההסתייגויות כי גם חובבי המזרח אינם רוצים לוותר על החשמל; הסתייגויות על כך שאנו, כמובן, צריכים לתת למזרח את הטכניקה המערבית, ואפילו – בצורה מנופה וקפדנית – חלק מסוים מן התרבות הרוחנית של המערב; ואולם כל זה אינו אלא קישוט. היסוד, התוך, העיקר – נתמזרח…

'נגד נקודת מבט זו אני מציג בעונג מיוחד נקודת מבט הפוכה… אין לנו, ליהודים, שום דבר משותף עם מה שמכנים“מזרח”. ותודה לאל. עד כמה שיש להמונינו הבלתי־משכילים מסורות ומשפטים קדומים רוחניים. המזכירים את “המזרח”, צריך לגמול אותם מהם, ובזה, אמנם, עוסקים אנו בכל בית ספר הגון, ובזה גם עוסקים בשקידה ובהצלחה מיוחדת החיים עצמם. הולכים אנו לארץ־ישראל ראשית בשביל נוחותנו הלאומית, ושנית, כפי שאמר נורדאו, “כדי להרחיב את גבולות אירופה עד לנהר פרת”; במילים אחרות, כדי לטאטא מארץ ישראל באופן יסודי, עד כמה שמדובר ביהדות שבה בהווה ובעתיד, את כל עקבותיה של “הנשמה המזרחית”. ואשר לערבים שבארץ ישראל, הרי זה עניין שלהם; ואולם, אם אנו יכולים לעשות להם טובה, הרי אך זו האחת: לעזור להם להשתחרר מן “המזרח”.

עד כאן זאב ז’בוטינסקגי במאמרו ‘המזרח’. אני, שנולדתי בקצות סיביר, וגדלתי בסין, מתוך כך המזרח הקרוב הוא סוף מערב בעבורי מבחינה גאוגרפית, לא הסתפקתי באלקושי ובז’בוטינסקי והתחלתי לחטט בזכרוני, לפשפש בספרים ובעיתונים מלפני שנים רבות, ואפילו לנבור בין תקליטים שנשתמרו מימי ילדותי ונעורי, כדי למצוא את מילות השיר הרומנטי של פזמונאי וזמר רוסי, אלכסנדר ורטינסקי שמו, שהיה כמעט בן דורו של ז’בוטינסקי, והוא נעים זמירות של מצב־רוח, מחבר ומזמר שירים שכבשו את לב קהל שומעי רוסית בשנות העשרים והשלושים. אף אני עצמי אהבתי מאוד להשמיעם בגרוני הניחר בנשפי חשק ומסיבות רעים שהרביתי להשתתף בהם בשחר נעורי. את השיר המבוקש לא הצלחתי למצוא, ואף־על־פי־כן נתמלא לבי גאווה מעצם הזיכרון, ששיר זה נסתיים במילים כה מרשימות, לאמור:

יש לאל ידי להפוך חדרניות למלָכוֹת.

1986

מעשה נורא – נורא יפה, נורא שמח, נורא מצחיק, ועוד כמה וכמה יישומים של תארים אפשריים למושג ‘נורא’ בעברית מודרנית – שהשיח לי ידידי חיים פרוז’ינסקי – פקיד בכיר לשעבר באחד ממשרדי הממשלה הכלכליים ועתה גימלאי הסבור שעדיין כוחו במותניו.

ואכן, כוחו במותניו לפחות במשחק השח. לא ייפלא, אפוא, שבאחת השבתות, שעה שנשותינו הלכו למוזאון ישראל, נשארנו, פרוז’ינסקי ואני בבית כדי ללגום ויסקי ולשחק שח, ועד מהרה היה מצבי ללא נשוא. מלכי נדחק לפינה ורק נס יכול היה לצילו ממט.

‘אתה נכנע?’ שאל ידידי.

ואילו אני, תוך שאני מגרד את פדחתי במאמץ שכלי נואש, סיפרתי לו בדיחה ידועה על המלחמה שפרצה בין רוסיה וסין, ובמהלכה כבר ביום הראשון נהרגו עשרה מיליון סינים, ביום השני עשרים מיליון וביום השלישי ארבעים מיליון, ביום הרביעי טילפן נשיא סין לנשיא רוסיה ושאל: התם נכנעים או מוכנים להמשיך.

על כך הגיב רעי: 'זוהי בדיחה שהצלחתה תלויה בטעמו של השומע אותה. ואילו אני אספר לך על מקרה שקרה לי בחיים. בשנת 1951 נשלחתי לפריס לנהל משא ומתן על עסקה מסחרית רבת היקף עם פירמה צרפתית. הפגישה עם נציג הפירמה נערכה באחד המלונות המפוארים, בסוויטה מיוחדת, שנועדה לישיבות. אמורים היינו לסעוד פת צהריים בצוותא.

'הנציב היה מאוד נוקשה – במראהו, בדיבורו ובגישתו לנושא. וכיוון שלא הגענו להסכמה, הוחלט שנדווח להנהלותינו על העמדות השונות ונקבע פגישה נוספת. בינתיים הוגשה הארוחה, שכללה את מיטב מטעמי המטבח הצרפתי. המתח שהייתי שרוי בו רפה במקצת, וכבר יכולתי לא רק להביט בפניו של מארחי אלא גם לקלוט את קלסתרו בעיני. שמתי לב לשערו העבות והשחור שבלט בניגודו החריף לפנים היגעים וחרושי הקמטים. המלצר מזג יין משובח בגביעינו. ציפיתי שהצרפתי הנוקשה והקפדן ירים את הכוסית.

'פתאום התחייך – בפעם הראשונה במשך כל הפגישה – הסיר עטרת הבלורית שעל גולגלתו ותוך שגירד את קרחתו פלט ביידיש במבטא אוקראיני עסיסי: “מיר ביידע זיינען דאך אידן (שנינו יהודים)”, והמשיך בצרפתית רהוטה: “וכי יש יהודי בעולם שיתבייש בפני אחיו בן־עמו בקורטוב של גירוד מהנה ומשיב נפש?”

‘יותר משנדהמתי ממעשהו, בושתי בכך שעד כה לא עלה על דעתי ששערו המרשים אינו אלא קפלט’.

עד כאן ידידי חיים פרוז’ינסקי, ואני שאלתי:

‘מה הוא מוסר ההשכל?’

‘מוסר ההשכל’, השיב לי, ‘תלוי כולו במקצועו של מי שסיפור זה מגיע לאזנו: סוציולוג, אנתרופולוג, היסטוריון, פסיכולוג, רופא עור, או חוקר דגול באחד ממדעי היהדות’.

1986

רבי שמעון אומר: שלושה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו מזבחי מתים; אבל שלושה שאכלו על שולחן אחד ואמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו משולחנו של מקום. כך נאמר בפרקי אבות פרק ג'.

אין ספק שהשלושה שמדובר בהם ברשימה זו, אכלו משולחנו של מקום. העילה לדברי תורה שנאמרו עליו היתה זו, שבסעודת הבשרים שופעת ודשנה, הוגשו לקינוח צלחות עמוסות גבינות צרפתיות משובחות.

אמר הראשון: האיסור לבשל גדי בחלב, הוא לדעתי אבסורד מיסודו, שהרי מזל הגדי ממוקם ברקיע בשביל החלב ואין כוח בעולם שיכול לעוקרו מתוכו.

אמר השני: יש מנסים לעגן את האיסור באתיקה, מתוך השתתפות, כביכול בצערה של העז שפרי בטנה מבושל בחלבה או בחלב עמיתתה. שהרי עוד הלל הזקן קבע (לאו דווקא לגבי גדיי עזים) מה דעלך סָנִי לחברך לא תעביד (השנוא עליך אל תעשה לחברך); אלא שכל העניין מופרך מעיקרו, ועוד הרמב"ם העיר על כך, שבישול גדי בחלב אמו הוא ממנהגי פולחן התועבה של שבעת העמים, דהיינו אחד האמצעים המאגיים להשפיע על אלי הפריון; וכשנתגלו כתבי אוגרית אושרה סברה זו במסופר על האלה ענת, שבישלה גדי בחלב אמו לפני שיצאה למלחמה. מכל מקום, נעלה מכל ספק הוא שבין אתיקה לבין איסור מנהג אלילי זה, אין ולא כלום, ולו אך מסיבה שהאתיקה, ראשיתה ואחריתה, בתחום המין האנושי ותו לא.

אמר השלישי: אינני בטוח שמה שאני עומד לומר קשור אף כהוא־זה לנושא הנידון. אולם בהזדמנות זו רואה אני צורך לקבוע כלל גדול שאינו נופל במהימנותו מפתגמו של הלל, והוא: גבינות כמוהן כנשים – אלה ואלה ראוי שאדם ילמד היטב כיצד ליהנות מהן ורצוי שאת הצעדים הראשונים במשנתו זו יעשה בפריס.

כל השלושה פרצו בצחוק, ואילו אני, שלא נמניתי עם השלושה, אלא עקבתי אחריהם ממרחק־מה, לאחר שסיפרתי את סיפורי, סובר אני שחובתי היא להעיר שתי הערות:

א) הסעודה שמדובר בה התקיימה לא בפריס, אלא בתל־אביב, העיר העברית הראשונה שתושביה, מתוך יומרנות לגיטימית במידת־מה, מבחינת פרספקטיבה היסטורית וגאוגרפית, נהגו בשנות העשרים והשלושים לכנותה שם ‘פריס הקטנה’.

ב) ‘שלושה שאכלו’ הוא גם שמו של סיפור מפרי עטו של דוד פרישמן, שבו מסופר כי, אם זכרוני אינו מַטעני, בעת מגפת כּולרה באחת העיירות היהודיות ישבו על הבימה בבית־הכנסת שלושה מפרנסי הקהילה ורבניה ובעיצומו של יום הכיפורים אכלו בפרהסיה מה שאכלו, כדי לשמש מופת לצאן מרעיתם, ולשכנעם שפיקוח נפש דוחה לא רק שבת סתם, כי אם גם את שבת השבתון, שבו מצוּוים ישראל לענות את נפשותיהם.

ואנוכי אומר: אם קהילה אחת כך, כלל ישראל על אחת כמה וכמה ־ואידך פירושא הוא זיל גמור. ועוד מוסיף אני ואומר:

מה טוב היה לו פתרון כה פשוט היה יכול למנוע גם את התפשטות האיידס. אלא שעניין האיידס כולו עדיין בידי שמים.

1986

את ידיד נעורי מלכיאל רשף (לשעבר קארל פינקלשטיין) לא ראיתי שנים רבות מסיבות שלא היו תלויות בנו, על כל פנים לא בי. וכשראיתיו לפני ימים מספר, מרותק היה לכיסא גלגלים. האיש הזדקן מאוד, ודמותו הזכירה לי משום מה את דיוקנה של יֶקטרינה קונסטנטינובנה ברשקו־ברשקובסקיה (1934–1844), אותה ישישה רוסייה, שהיתה נערצת על דור הורי, וההיסטוריה זיכתה אותה בכינוי ‘הסבתא של המהפכה הרוסית’. לא כאן המקום לספר על עלילותיה של זו, שהרי לא בה אנו עוסקים אלא במלכיאל רשף, שעתידן מקצועי היה וכל ימיו עסק בפוּטוֹרוֹלוגיה. הניגוד שבין עתידנות להזדקנות הדהימני במבט ראשון, אבל התדהמה היתה עדי רגע. עד מהרה נוכחתי לדעת, שלא נס לחו ולא פג טעמו של מלכיאל, שכן לאחר שזיהני במאמץ ניכר, קרא לנינו (הוא התגורר בבית נכדו) וביקשו להקרין משהו – כפי הנראה מתוך מכשיר וידאו (ברוב בורותי הטכנולוגית ופיגורי החברתי, אין אני יודע אפילו איך נראה מכשיר וידאו) – על מרקע הטלוויזיה. את השורות שהופיעו על המרקע מביא אני בזה מלה במלה ככתבן:

איך לבלום

לעד

את קרינת

היהלום.

צריך לשים עליו

כיאות

אספלנית

אחת ולתמיד.

מין רטייה

שיש בה כדי לכסות

חזק מאוד

וביעילות

את רשפי שלהבתיה.

(מתוך פואמה של משורר נשכח שחי ויצר במאה העשרים ושתיים לספירת הנוצרים).

רעי הטיח בי מבט ניצחון וכל כולו נדרך בציפייה לתגובתי. כיצד יכולתי להגיב לנוכח מבט תובעני שכזה? כעשרים ושתיים שניות חלפו עד שפסקתי את פסוקי לאמור:

– אכן, קצר הוא זכרונו של המין האנושי.

1987

מעשה בשלושה יוצרים בתחומי אמנות שונים, שחברו יחד כדי להתאבד בצוותא. אחד היה פסל, שני סופר ושלישי מלחין. לשם כך שכרו אולם מיוחד ולפני שביצעו את זממם פרשו על אחד מקירותיו כרזה ענקית, שאותיות קידוש לבנה הן כאין וכאפס לעומת אותיותיה המתויגות, וזו לשונה:

'הגענו לידי מסקנה שיש למדוד את ערכו של האמן לא לפי הדברים שיצר, אלא לפי היצירות שתיכן ברוחו, אף אם לא הגיע לידי מעשה לגביהן.

'אנו משוכנעים שעיקרון זה חל גם על אלהים, בורא העולם, כלומר יש להעריכו לא לפי העולם שברא אלא לפי העולמות שעלה במחשבתו לבוראם.

'ניטשה אמר שאלהים מת. אנו אומרים: לא מת, כי אם איבד עצמו לדעת.

'הואיל ונצטווינו ללכת בדרכיו (‘מה הוא רחום אף אתה היה רחום, מה הוא חנון אף אתה היה חנון’ – מכילתא י"ד, ב' – מה הוא איבד את עצמו לדעת אף אתה כך), הרינו שמים בזה קץ לחיינו.

'ועל כך באנו על החתום: – '

הצהרה זו השתרעה על פני שליש משטחה של הכרזה. מתחת לחתימותיהם של שלושת המתאבדים פּוֹרטה באותיות זעירות, שאותיות ‘טל ומטר’ הן מעין קוֹלוֹסוּס לעומתן, רשימה של יצירות אשר הגו ברוחם, תיכנו בלִבם והעלו במחשבתם, ולא זכו לבצע. שלושה טורי ענק, טור־טור מתחת לכל אחד מהשמות, מעשה אמנות כעמוד המנומר. הניגוד שבין גודלן של אותיות ההצהרה לבין זעירותן של אלו שהרכיבו את שמות היצירות הדהים והימם. כדי לחבוק את תוכן ההצהרה היה הצופה חייב להרחיק עצמו מן הקיר בשיעור של ארבעה־חמישה מטרים, ואילו כדי שיוכל להבחין במילות הטורים, אנוס היה כמעט להסמיך את פניו לאותו קיר. אף היו בין הצופים שהזדקקו לזכוכית מגדלת.

1987

נטלתי תפוח, אפרסק ובננה והנחתי אותם על השולחן – דגם לטבע דומם שעמדתי להעלות על הבד. שעה ארוכה למדי טרחתי בסידור הפירות כדי לערוך מהם קומפוזיציה הראויה לשמש נושא לציור שהתגבש בדמיוני. משנחה דעתי ניגשתי אל כנת הציור וטבלתי את מכחולי בצבע.

הסטודיו שלי נמצא באחת מסמטאותיה הישנות של ירושלים החדשה – סמטה אבנית צרה, שאפילו בלילות סופה אין הרוח סוערת בה, אלא משיבה ריח נענע ענוג ומגרה כאחד מן הגינות שבחצרות הבתים.

הפעם נדמה לי כי הסמטה שינתה ממנהגה. הצעדים בחצר נשמעו כשקשוק תריסים ברוח, ואל תוך הסטודיו שלי נחת כפגז מרגמה או לפחות כאבן מאבני הבליסטראות, הסופר הישיש יצחק הוגם. הוא צנח על הספה ובעודו מתנשם ומקנח את הזיעה מפניו, פרץ מפיו קילוח אדיר של משפטים הרודפים זה אחר זה ללא רחם ונפלטים מן הגרון כלבה מהר געש.

‘אני שמח, אני מאושר, יקירי, על שעלה בידי למצוא אותך בזה הרגע. הזמן קצר והמלאכה מרובה. שעת האפס מתקרבת. על כן לא אאריך. אכווץ, אתמצת, אדחס עד דכא, עד כדי תרכיז זערור בממדיו החיצוניים, את כל הכמויות העצומות של החומר המילולי, צלילים אותיות לאין ספור, המתגעשים בקרבי זה עשרות בשנים, ממש בעפרות זהב המותכות בכור הצורף או במי אוקינוס שהוערו אל תוך יורה רותחת’.

הכרתי את האיש, את אוֹרחו ורִבעוֹ, את דרך דיבורו, ידוֹע ידעתי כי אין כנגדו עצה אלא אחת: מזגתי לו כוסית קוניאק צרפתי משובח והגשתיה אל פיו, הוא הפך אותה אל קרבו והשתתק כדי מחצית הדקה. וכשפתח שוב את פיו, נִתמתן המעין המתגבר, קולו היה פחות צרוד ופחות יבבני, נשימתו רגועה יותר ודבריו הלכו ונשמעו שקולים, ויש שדמו אפילו לדקלום של שחקן או קריין מקצועי.

– שבתי צבי – רגע עצר משנתקל במבטי, שכפי הנראה לא הסתיר את תמיהתי לשמע השם הזה, אך מיד חזר על דבריו – כן, שבתי צבי נולד בשנת 1626 ומת ב־1676. ברוך שפינוזה נולד ב־1632 ומת ב־1677. ארבעה תאריכים אלה נודעו לי עוד בימי נעורי, ולמן היום שנקלטו במוחי נדרתי נבר להפגיש את שני האישים, והנה עכשיו, הרי אני כבן שבעים שנה ועדיין לא נתקיימה הפגישה. בתחילה היא היתה אמורה להיערך בתוך סרט בנוסח של בדיון מדעי. על פי התסריט, שעיבדתי לפרטיו ברוחי, שניהם נפגשים במטוס בקו קושטא־אמסטרדם. מסלול הטיסה עובר בחלל החיצון. ברקע הר ענק דמוי מוח האדם, ערפילית השכל האנושי הכללי, דוגמת ‘סולאריס’ (פרי עטו של סטניסלב לם, אחד מגדולי הסופרים בתחום המדע הבדיוני), שנדחסה לכדי כוכב אחד עתיר אנרגיה פוטנציאלית אין סופית – ועליו כמה נקודות התיישבות, מעין גושי אמונים המבוטאים במושגים גאומטריים, רובם ככולם בשלושה ממדים – חרוטים, פירמידות, קוביות – ורק מגן דוד אחד בשני ממדים בלבד. שפינוזה ושבתי צבי משוחחים על הגאולה: אישית, לאומית, קוסמית. שלושים שנה ייגעתי את מוחי בנסיונות סרק לחבר תמליל לדו־שיח, ולמצוא ביטוי ויזואלי־מוחשי לדברים היוצאים מפי המשוחחים. לדוגמא: כאשר שואל שפינוזה את שבתי צבי מדוע הוא נכנע להתאסלם, מופיע על המרקע השולטן בארמונו בכל זיוו והדרו, ושבתי צבי כורע ברך ומכריז: אין אלוהים מלבד אללה ומוחמד נביאו! ואילו כששבתי צבי מחזיר לשפינוזה כמעט אותה שאלה, לאמור: מדוע הוא לא התנצר, מוצג לעיני הצופה מעמד החרם, שהוטל על שפינוזה בבית הכנסת הספרדי באמסטרדם. לימים התברר לי שמתחת ידי יוצא בסופו של דבר סרט מעין־תיעודי זול, ושני גיבוריו ספק קריינים ספק מראיינים זה את זה. משכתי ידי מהתסריט וצמצמתי את עצמי במחזה פשוט: שבתי־צבי ושפינוזה יושבים בחדר, שקירותיו מכוסים בדיוקנאות של יהודי, מעשי ידיו של רמברנדט. לגבי התסריט לא סיימתי את תמליל הדו־שיח, כאמור, לגבי המחזה אף לא התחלתי בו, שכן עד מהרה ביטלתי גם אותו והגבלתי את פרי רוחי לפנטומימה" שפינוזה מלטש זכוכיות ושבתי צבי מחזיק על ברכיו ספר תורה, עטוי שש מושזר, רקום כסף וזהב – תורה על כסותה, על כתרה, על רימוניה ושאר עדייה – והוא, שבתי צבי, מעתיר עליה נשיקות.

בכל לילה היתה הפנטומימה ניצבת לפני למן הרגע שבו עצמתי את עיני עד לרגע שבו פקחתי אותן בכל בוקר. לילה אחד סירבה להופיע, ובבוקר בעת הגילוח זכיתי לגילוי שמים: הפנטומימה סירבה להופיע משום שהיא זולה ועילגת.

– לא נותר לי אלא המפלט האחרון: ציור, ציור שיבוצע בידי אמן, ציור פשוט בתכלית הפשטות. אדם מול ראי. ואין איש יודע אם שבתי צבי הוא שרואה בראי את שפינוזה או שפינוזה הוא שרואה בראי את שבתי צבי. שמעתי שבימים אלה עומד להתכנס בירושלים קונגרס בינלאומי המוקדש לשפינוזה. אני מבקש אותך בכל לשון של בקשה, אני מסרהב, מפציר בך, אני מתחנן לפניך שתתחיל בזה הרגע במלאכת הציור כדי שיהיה סיפק בידך לסימה במועדה, ואת פרי מכחולך הצג לראווה בקונגרס.

יצחק הוגם מזג לעצמו כוסית נוספת, בלע את תכולתה, קפץ מן הספה אל הראי הגדול שעמד בסטודיו שלי, וניצב מולו כחייל המתמתח בפני מפקדו.

נטשתי את הדומם והתחלתי לצייר את החי; את גבו של הוגם כפי שהיה קיים באותה שעה במציאות ואת פניו כפי שנראו בבבואתו. אני נמנע מלתאר אותם: את הגב ואת הפנים. כל המעמד לא ניתן לתיאור במילים, כפי שלא ניתנו לתיאור המעמדות שקדמו לה ברוחו של הוגם, אני ודאי שלא אשכיל ולא אנסה לעשות זאת, לאחר שנכשל בכך אדם שעיסוקו במילים, אדם שעשה ספרים הרבה, דהיינו יצחק הוגם זכרונו לברכה.

מדוע זכרונו לברכה?

משום שיצחק הוגם נדרס בשעה שאץ להגיע לפתיחה של הקונגרס הבינלאומי המוקדש לשפינוזה.

ניתנת האמת להיאמר: האסון חסך לו עוגמת נפש, שכן התמונה הנכספת לא היתה תלויה באולם הקונגרס. אני, אמנם, ביצעתי את המשימה שהטיל עלי, אך את פרי מכחולו לא הצגתי לראווה ואף לא עלה בדעתי להציעו לקונגרס.

בטקס הפתיחה ישבתי בקהל וסבבתי את ראשי אנה ואנה במאמץ לאתר את הוגם בין הנוכחים. תוך כדי כך טיכסתי עצה בלבי כיצד לתרץ את היעדרה של התמונה. משנוכחתי שהוא לא בא יצאתי מן האולם וכל עוד נפשי בי נסעתי אל הסטודיו שלי. פרצתי בו חלון והפכתי כמה חפצים בחדר. אפילו את הראי הפלתי. כל אלה, כדי לביים פריצה. אחר כך הבאתי את התמונה למכוניתי ולכיסי תחבתי בקבוק בנזין. התנעתי את המכונית ופניתי לדרך הקצרה ביותר אל מחוץ לעיר. פתאום נתקלתי בהתקהלות מסביב לאמבולנס ראיתי בבירור את הוגם נישא באלונקה.

החזרתי את התמונה לסטודיו ורשמתי בפינתה הימנית; יצחק הוגם; דיוקן עצמי.

באחד הימים הצגתיה בתערוכה. כמה מן המבקרים נעצרו לידה; היו ביניהם שהעירו בתמיהה?

– לא ידעתי שיצחק הוגם לא רק כתבי ספרים אלא גם צייר.

– רק לעת מצוא – עניתי לכל אחד מהם.

1987

שניהם ידידי היו: האחד צייר והאחר משורר. ישבתי עמם בבית קפה והאזנתי לוויכוח ביניהם. כרוב הוויכוחים, אף זה נסב על השאלה שדשים בה זה מאות בשנים: הייתכן המיזוג בין מדע לאמנות?

המשורר טען שאלה הן רשויות נפרדות, ואין מַלכוּת נוגעת בחברתה; הצייר, לעומתו, סבור היה שלא רחוק היום, שבו יתמזגו האמנות והמדע, ושניהם ידברו שפה אחת ודברים אחדים, שפה שעוד לא הומצאה ודברים שעדיין לא בוטאו. אמר המשורר:

– אני מכיר רק אדם אחד שזה בשני הכתרים גם יחד.

– מי הוא? – שאלתי.

– שמו יוריס פונטין וכינויו יאן השחור. הוא היה גנב שהוצא להורג ב־27 בינואר 1656 וגופתו שימשה דגם לציורו של רמברנדט ‘שיעור באנטומיה’ הכוונה לא לתמונה המפורסמת משנת 1632, הקרויה בשם ‘שיעור באנטומיה של פרופסור טולפּ’, כי אם זו שצוירה ב־1656, והיא נושאת את השם: ‘שיעור באנטומיה של דוקטור דימן’.

– ומה בדבר ליאונרדו דה־וינצ’י? דומני שגם הוא תרם משהו הן למדע והן לאמנות? –

– אז מה?

– השירה היא פסגת האמנויות! – התלהב המשורר – ההישג הגדול של רוח אנוש. עוד היוונים הקדומים הכירו בכך. מתוך תשע המוזות שבמיתולוגיה היוונית, חמש הן אלות השירה לסוגיה, ואם נמנה עמם את הטרגדיה והקומדיה, נגיע למספר שבע. לא בכדי פותח שקספיר את אחת הסונטות שלו במלים: ‘לא שיש, לא מצבות רוזנים לא יבלוהו את שירי…’

הוא רצה להמשיך בציטוט, אבל אני שיסעתי אותו:

– אספר לכם מעשה באדם שנפשו חשקה בתוכי. יום אחד, תוך קריאת עיתון, נתקל במודעה על תוכי העומד להימכר במכירה פומבית. הלך למקום, שבו נתקיימה המכירה, ומצא בו קהל רב. פתח בהצעה של מאה דולר, ושמע קול המציע מחיר כפול. הכפיל האיש את הצעת המציע השני וזה הכפיל את הצעתו של האיש. בלהט ההימור הגיעו לאלף דולר. הגיבור שלנו הכריז, שזו הצעתו האחרונה, פשוט משום שאין ביכולתו להציע יותר. ואכן, מתחרהו נמנע מלהציע מחיר כלשהו, והאיש קנה את התוכי. כשבא לביתו שם את התוכי בכלוב, שהיה מוכן מראש, ואמר לו: ‘אני מקווה שאתה יודע לדבר ולא לשווא שילמתי אלף דולר בעדך’, השיב לו התוכי: ‘ומי לדעתך העלה את המחיר בעת המכירה?’

פעמים רבות שמעתי בדיחה זו והשמעתיה; בכל פעם היו השומעים פורצים בצחוק. שני רעי לא צחקו. המשורר התעלם ממנה והוסיף לדון גזרה שווה בין ליאונרדו דה־ויצ’י לבין – להבדיל אלף הבדלות – הגנב מאמסטרדם.

– אין זה מקרה, כנראה – לאט במהורהר – שמכל תמונותיו של ליאונרדו, שלגביהן נקבע בוודאות כי אכן מפרי מכחולו הן, רק עשר שרדו. ואשר ‘לשיעור באנטומיה של דימן’, הרי חלק הארי ממנו נשרף בדלקה שפרצה באמסטרדם בשנת 1723, ואין לפנינו אלא שריד קטן שנותר לפליטה.

הצייר העיר:

– אני הייתי שואל תוכי כה יקר אם הוא יודע גם לשיר, ולא רק לדבר.

– רק ציפור בת־חורין יודעת לשיר – הכריז המשורר חגיגית – פושקין מתאר ציפור דרור שכזאת שאינה יודעת לא עמל ולא דאגה: כל הלילה היא מנמנמת:

על ענף של עץ גבוה

והשמש אך תאיר

היא תקשיב לקול אלוה

תתנער, תפצח בשיר.

ואילו אבן גבירול מעיד בפירוש, שהציפור בכלוב נאלמת דום:

מה לך, יחידה, תשבי, דומם כמלך בשבי,

כנף רננים תאספי וכנף יגונים תסחבי

– יש דרך להַזמיר גם ציפור בכלוב – שיסעתיו בשנייה – אחד מסַרני הפלשתים ב’שמשון' מאת ז’בוטינסקי, בשעת דיון על גורלו של שמשון, לאחר שזה נלכד בידי הפלשתים, הציע להשאיר את השבוי בחיים, אך לנקר את עיניו. עצתו, כידוע, התקבלה, וכך הוא נימק אותה: ‘ציפור כזאת בכלוב כמוה כמדורה בגורן בעת דיש. אבל אני אשלים ביניכם. הן זה לי שנים רבות כי אטפלה בציפורים אשר בכלוב. עבד יש עמדי, יליד אחת הארצות הקרות אשר מעבר לים, וידיו אמונות להתהלך עם זמירים. בזהירות רבה ינקר את עיניהם, או אז ייטיבו לשיר, אך לעוף מן הכלוב נבצר מהם’.

– צייר לא יציר בכלוב גם אם יעוורוהו – פסק הצייר בגאווה מקברית.

– מדוע לא? – הקשיתי – בטהובן הלחין את מיטב יצירותיו בהיותו חירש לחלוטין.

המלצרית הודיעה לנו, שהשעה מאוחרת ובית הקפה עומד להיסגר. שילמו ופנינו ללכת. כל אחד מאיתנו שלף צרור מפתחות מכיסו וסובב אותו מסביב לאצבעו עד הגיעו אל מכוניתו.

פתאום נזכרתי בסיפורו של יצחק שנהר ‘רחוב חובבי ציון’, שקראתי אותו לראשונה לפני ארבעים וארבע שנים ב’לוח הארץ' תש"ד. כמו על המסך התפרסו לעיני שש שורות מתוך הסיפור:

‘עזרא ששון מסתכל בהם וצוחק, מטלטל בכל קצות מטפחתו וצוחק עד כי דמעות מתקשרות בעיניו. אף כי דייריו הם, אין מר ששון מבחין לא בהם ולא בשמותיהם, שכולם כאחד עגולי פנים וחשופי שוק, כולם מסבבים צרור מפתחות בשרשרת על אצבעם ואין מר ששון מניח לז’אנט בתו שתעמוד בד’ אמותיהם.'

מר ששון צחק ואני רתחתי מחימה וכעס.

כעסתי על שסופר עברי חשוב, אנין טעם ובעל סגנון, ששרטט בקווים עדינים ובתובנה פסיכולוגית דקה תמונות מחיי היישוב בשנות העשרים־ארבעים, אמן הסיפור הקצר הראליסטי – נוסח צ’כוב, מופאסאן, תומאס מאן – סופר שכה הכירוהו והוקירוהו בזמנו, נשכח כמעט כליל והיה כלא היה.

חמתי עלתה בי על שאני שוכח דברים שרק אתמול קראתי אותם ונהניתי מהם ושומר בזכרוני עמודים שלמים של טקסטים מימי ילדותי ונעורי, ובדרך של אסוציאציה מכנית – ואולי לא כל כך מכנית – קמים וגם ניצבים הם במפתיע לנגד עיני, כגון מה שהובא זה עתה לעיל, אך ורק בשל תיאור קבוצת נהגים, שסובבו את צרור המפתחות סביב אצבעם, כמוני וכשני חברי, אף שרק אחד מאתנו היה עגול פנים ואף לא אחד חשוף שוק, הן משום שמינהג זה שוב אינו נפוץ כמו בימים ההם, והן משם שהפגישה בינינו התקיימה ביום חורף.

ויותר מכל רתחתי על שהשיחה באותו בית קפה היתה שיחת סרק, ובעיקר בעטיה של הבדיחה שסיפרתי, שכן התוכי אינו ציפור שיר וההקבלה – או ההנגדה– בין ציור לבין שיר אינה מעלה ואינה מורידה לגבי נושא הוויכוח שפתחנו בו את פגישתנו. אכן, פתחו במיזוג האמנות והמדע וסיימנו בפירוד בין אמן לאמן.

1987

דוקטור משה שלוס, ידידי מנוער היה. בתואר דוקטור זכה, הן בשל היותו רופא והן בשל לימודי פילוסופיה וקיברנטיקה. מרפואה התפרנס עד פרישתו לגמלאות ובשני המקצועות האחרים עסק כתחביב. בשנים האחרונות הגביל את פעילותו הרפואית לשנים־עשר ידידים ותיקים, שעמהם נמניתי גם אני, ושקע ראשו ורובו בכתיבת ‘רומן אוטוביוגרפי על אלהים ויקום’. על כל פנים, כך הגדיר את הספר שעליו עבד; ואני תמהתי במקצת על הגדרה זו, שכן מלא וגדוש היה האיש, בקיא במדעים רבים ובחוכמות הנגלות והנסתרות, אך דווקא בחוש־הומור לא הצטיין כלל וכלל. אדרבה, לא אחת הוכיחני על פני על שאני מגדיש את הסאה בלגלוגי על עצמי ועל זולתי, מפריז בשעשועים אינטלקטואליים ומקצין עד לחילול הקודש את גישתי – גישת Homo Ludens – האדם המשחק – אל עולם ומלואו. עבודתו שלו התנהלה בעצלתיים, אם משום שלא התנסה בכתיבה רהוטה ואם משום שנתקל בקשיים בהצגת רעיונותיו הסבוכים והנפתלים ולא מצא דרך לבטאם בבהירות ובדייקנות הראויות להם.

ביום שידובר בו, היה דוקטור שלוס שרוי במחיצתי מן הבוקר עד הערב. אשתי נסעה לשבוע ימים כחברה במשלחת לקונגרס הפָרַפסיכולוגים שהתכנס בקליפורניה, ובהזדמנות זו אמורה הייתה להיפגש עם שני בני ומשפחותיהם השוהים (לדבריהם – זמנית) בארצות־הברית. והנה דווקא באותו שבוע התקיימה בארץ ועידה בין־לאומית על נושא שלא נדון עד כה בשום פורום בין־לאומי: הצחוק. הרכבה של הוועידה היה מגוון ומנומר: בין ציריה נמנו נורולוגים, פסיכיאטרים, פסיכולוגים, סוציולוגים, אנתרופולוגים, אנשי ספרות, אמנות ומוסיקה המייצרים סַטירה והומור ומלומדים העסוקים במחקר על המוצרים ויוצריהם.

עלי הוטל לשאת את הרצאת הפתיחה בוועידה. כמוטו להרצאה בחרתי את השאלה המפורסמת מתוך התמונה האחרונה ב’רוויזור' של גוגול: ‘על מה אתם צוחקים? על עצמכם צוחקים אתם’.

עשיתי לילות כימים בהכנת ההרצאה. נדמה לי, שבסופו של דבר הייתי מוכן לה יותר מאשר לכל הרצאה אחרת בחיי. אמנם, תוך כדי עבודה חשתי הפרעות בתפקוד גופי מעבר למַדווים המטרידים אותי מימי ילדותי ולחולאים הפוקדים אותי בקצב הולך וגובר מגיל העמידה ואילך, אלא שמתח ההכנה והגדלת מנות תרופתיות לסוגיהן סייעו בידי להתגבר על כל אלה, ויום הפתיחה הגיע.

הוועידה היתה אמורה להיפתח בערב, ובבוקרו של אותו יום התעוררתי לפני שצלצל השעון המעורר ורצתי לבדוק את הברזים בבית, שכן אוזני מלאו רעש אדיר. המולת אשדות, שאון מפלי מים. חששתי, שצנרת דירתי התפוצצה. ואולם הברזים היו תקינים ולא מצאתי שום סימן לזרימת מים בדירה. פתחתי לרווחה את החלון, שמא קרה נס וסופת אימים פרצה בעיצומו של קיץ. כבר אירע לי להיקלע למטר סוחף, שירד דקות אחדות בשלהי תמוז בבאר־אורה אשר בערבה. עכשיו לא היה זכר לסופה, השמש העולה מחקה זה עתה את האודם מפניה ופתחה בהטחת חיצי להטו של יום שרב. אטמתי את אוזניי בצמר גפן וחזרתי למיטה. הרעש גבר. מתוך ניסיון להתנתק מן העולם עצמתי את עיני. כשצלצל השעון לא פקחתי אותן, צרימת הצלצול הצטרפה למכלול הרעשים כחצוצרה לתזמורת כלי מיתר ותופים. ניסיתי לעצור את השעון, אך לא יכולתי להניע את ידי. בתחילה את הימנית, אחר־כך את השמאלית. לאט לאט נוכחתי לדעת, שגם רגלַי, צווארי, כתפַי וראשי אינם נשמעים לי. הצלצול נדם מעצמו, ואז נקבה את חשרַת הרעש שבאוזנַי מילה מדוברת אחת ויחידה: שיתוק.

בו ברגע צמחה מרצפת חדרי דמותו של דוקטור שלוס וניצבה ליד מיטתי.

כך ולא אחרת זכורים לי הדברים שהתרחשו, ואילו גרסתו של דוקטור שלוס היא שונה במקצת. לדבריו טלפנתי אליו עם שחר, הודעתי לו שהוכיתי בשיתוק וזעקתי שיחוש אלי מיד. כשהגיע הייתה דלת דירתי נעולה, ואני לא הגבתי על צלצול הפעמון. למזלי, שיער נכונה שבידי אחד השכנים מופקד, על כל צרה שלא תבוא, מפתח נוסף לדירתי. כשנכנס לדירה מצאני ישן שנת ישרים. המתין עד שאתעורר. מאחר שאני נמצא בטיפולו זה כארבעים שנה, ודאי ידע מה לעשות גם הפעם. כשהתעוררתי השקני, האכילני, הבליעני תרופות, ציווה עלי להישאר במיטה ואסר עלי להוציא הגה מפי. מובן מאליו שצייתתי לו, מתוך הכרה ברורה, שגם אם ארצה, לא אוכל להשמיע מילה בעלת משמעות. שתקנו עד לשעה שש בערב. אני לא הנדתי אבר והוא נכנס אל ספרייתי, שהה בה זמן־מה וחזר. בידו החזיק את ספרו של מרטין בובר ‘משה’. קירב את הכורסה אל מיטתי, ישב בה ופתח בקריאה תוך שהוא מעיף עלי מבט בכל חמש־עשר דקות.

בשעה שש פתח את פיו ופקד עלי בקול נגיד ומצווה:

– קום!

ואני קמתי, התלבשתי והודיתי לו. במכוניתו הוליכני אל אולם הוועידה. שם ליווה אותי אל הבימה, והוא עצמו ישב בשורה הראשונה. עד כה לא ראיתיו מעולם יושב בשורה ראשונה באולם כל שהוא ובאירוע כלשהו.

בעת ההרצאה לא המיש מבטו ממני, וניכר היה שכל חושיו דרוכים היו. אך לא רק חושיו שלו. במלוא הצניעות אודה ולא אבוש: הרצאתי ריתקה את הקהל כולו. המלים קלחו מפי מאליהן, עד כי לא הטרחתי את עצמי אפילו להוציא מכיסי את הרשימות, שכה טרחתי על הכנתן. בכל רמ"ח אברי חשתי את הצלחתי. זוגות־עיניים כחולים ושחורים, גבריים ונשיים, צעירים וזקנים, הגיבו על כל משפט ומשפט, ואני השבתי דו־שיח שערה, וכרוקח מומחה הגעתי לידי מזיגה מרשימה בין בקיאות לכושר ביטוי, בין הגות דקדקנית לפתוס מאופק ובין כובד ראש מדעי להבזקי הומור משעשע. הקהל נענה בדרך הנכונה ובזמן הנכון, ובסיום פרץ בתשואות סוערות, כפי שנוהג קהל מעריציו של אחד מגדולי הזמרים בעולם, או שחקני במה נודעים לתהילה. ורק איש אחד באולם לא הניד עפעף – דוקטור שלוס. משנסתיימו מחיאות הכפיים, עלה לפתע על הבימה – תוך הפרה של כללי נימוס המקובלים בכל התכנסות מכובדת – והודיע, כי הוא רופאי האישי, ומתוך דאגה לבריאותי ולעתיד השתתפותי בוועידה הוא נאלץ, לאחר המאמץ שעשיתי, לקחתני מיד הביתה למנוחה ממושכת. הוא ביקש את סליחת הקהל בשמי ובשמו.

רתחתי מכעס, אך לא המריתי את פיו. כשישבתי במכונית חדלתי לרגוז, משום שלפתע הרגשתי, כי תשוש אני עד כּלה. כשהגענו הביתה צנחתי בכורסה והתאבנתי. דוקטור שלוס יצא לחדר המיטות שלי ושוחח ארוכות בטלפון. אני הייתי דרוך כולי מתוך ציפייה לרעש באוזניים ולשיתוק אברים. הרעש לא בא. גם בשיתוק לא לקיתי, על כל פנים לא בשיתוק אברי הדיבור. עובדה היא, שמיד לאחר שדוקטור שלוס סיים את שיחתו ושב אל החדר, פתחתי את פי ואמרתי לו:

– לפני שנים רבות הייתי מפרסם באחד העיתונים טור מבדר בחרוזים בכל שבוע ושבוע. חתמתי עליו בשם בדוי והקפדתי על עילום שמי האמיתי. באותם הימים הייתי מנהל אגף במשרד ממשלתי. והנה יום אחד מתפרץ לחדרי אדם, שנראה בעיניי כאחד מכוכבי התיאטרון בארצנו באותה תקופה ופונה אליי בלשון מגומגמת עד גיחוך:

– ס…סלח ל…לי אד…דוני. על ש־ש…אנני מפר את האינק…קוגניט…טו שלך.

הצעתי לו כיסא לשבת.

– האמן לי, אדוני – אמרתי בבדיחות דעת – אני באמת ובתמים חשבתי, שאתה השחקן ט…

– אנ…ני באמ…מת השש…חקן ט.

נבוך ומבולבל שאלתי לרצונו. התברר, שהוא גילה את זהותי כבעל הטור באותו עיתון וביקש ממני לכתוב קומדיה בחרוזים, לפי עלילה שחיברו הוא וזמרת מפורסמת. אני סירבתי באדיבות והמלצתי לפניו על מי שהמלצתי. מיד עם צאתו, טלפנתי לידיד, שהיו לו מהלכים בעולם התיאטרון, והוא אישר לי, שאמנם אותו שחקן מגמגם מלידה היה, אך ברגע שרגלו דורכת על הבימה נעלם הגמגום כליל עד לשנייה, שבה הוא עוזב את הבימה, ולו אך אל מאחורי הקלעים.

נראה, כי דרקטור שלוס לא התרשם מהסיפור. הוא החריש.

– אתה מבין את הנמשל? – שאלתי. הוא השיב לאחר שהייה נוספת.

– כן. אני מבין, וחבל שאתה לא גמגמת היום.

דבריו הבוטים הדהימוני. עכשיו אני נאלמתי דום. הוא נטל לידיו את ‘משה’ של בובר, שהיה מונח על ברכיו, דפדף בו עד שמצא את מבוקשו ופתח בקירה מן הכתב: ‘משה מרמז פעמיים באותה לשון על כבדות דיבורו. “אני ערל שפתיים”, כאן עורלה, שאין להסירה בשום מילה, אי־שחרור ואי־אפשרות של שחרור. ערלה, שמן־הסתם אינה אורגנית בלבד, אלא מגיעה עד לתשתית הנפש. לא קיפוח כלי המבטא בלבד, אלא מעצור יסודי בפני הביטוי עצמו. משה הנשלח כנושא הדיבור, מתווך בין שמים לארץ, אינו בעל נאום הזורם ללא מבוכה. כך נברא וכן נבחר… הוא, המורה הנביא, המחוקק, נשאר בספרת הדיבור מבודד בדידות ללא מנוס… בהוספת סיפור הסנה, שמסתמא שומרת כאן על נכס רוחני מקדמות הנבואה, נקרא משה ביחסו אל אהרן, שעליו להיות לו ‘לפה’, בשם ‘אלוהים’, בשמשו פה לאלוהים עצמו הדובר בו את דברו, הרי זה פה מגמגם. בכך נעשית הטרגיקה של משה לטרגיקה תוֹכית של ההתגלות. הגמגום הוא המביא את קול השמים אל הארץ’.

דוקטור שלוס הטיל את הספר בכורסה והוא עצמו התחיל ללכת בחדר הלוך וחזור. מפיו נפלטו קריאות נרגשות, בהתלהבות, שלא הייתה אופיינית לו כלל ועיקר.

– ואנכי אומר: עצם הדיבור הוא גמגום. מה טיבו? מה מהותו של גמגום? עצירת הזרימה הרצופה של קולות, של רעש… על־ידי פסיחות, הפסקות. רק בדיבור אנוש יש עיצורים! בקולות היוצאים בגרונותיהם של כל שאר הבריות יש רק תנועות. העיצורים הם שהופכים את היללה, הצהילה, הפעייה, להגייה בעלת משמעות ותוכן, לחיתוך הדיבור, למילה. גדולה מזו: החיים, החיים עצמם הם גמגומה של הבריאה! בעל החיים, היצור החי, היחיד, האינדיווידום, האישיות – אינם אלא גמגום. כל כולם, עיצורים בתהליך האנטרופיה בקוסמוס, תהליך התמסמסותה של האנרגיה בחלל, תוך נהירתה אל הכיליון. כל מעצור בזרימה זו חוזר ומרכז חלקיקים מן האנרגיה, דוחס אותם מחדש, ויש בו משום מרי, התרסה נגד גזירת הפיזור המכלה, החידלון. גמגומו של היקום, הרי זו יצירה מתוך עצירה, וכל עוד מתרחשת עצירה זו בכל מקום שהוא, ולא בארעי, עד ארגיעה, כל עוד נזרע הזרע למעצור הבא – יש סיכוי להמשך הגמגום בתולדה, הפורס מערך מחסומים נגד הקילוח הגורלי אל האין.

שוב התחלתי לצפות לרעש. אך הרעש לא בא. אדרבה, דומייה נפלה בעולם. דממה דקה ועמוקה כאחד.

האומנם חדל דוקטור שלוס לחצוב להבות אש מפיו? ושמא אני צללתי בתרדמה בעיצומו של הנאום הנפעם?

מכל מקום, כשהתעוררתי, לא הייתי שקוע בכורסה, אלא שכוב במיטה ולידי ניצב לא רק דוקטור שלוס, כי אם גם אשתי שהזדרזה (ואולי הובהלה) לחזור הביתה בעיצומו של הקונגרס לפרפסיכולוגיה.

1988

עשר שנים תמימות היתה לי ידידה שלא מזן הפרימטים – כלב רועים גזעי, הקרוי בארץ כלב זאב. נאווה היתה, וכל רואָהּ התפעל מיופיה. כמעט כל פרוותה שחורה, רק צווארה וחזה הבהיקו בלובנם, כחולצת משי אלגנטית בין דשי סמוקינג של מהדרין בלבושם בנשפי חשק וטקסים רשמיים. וכשם שהופיעה לעיני כל בשחור־לבן כך גם העולם כולו נצטייר ברוחה: כוחות האור וכוחות החושך, הטוב והרע, אהובים ושנואים. לקטגוריה השנייה השתייך – להוותי, לבושתי ומגִנַּת לבי – ש“י עגנון ז”ל, שהיה מבאי־ביתי בימים ההם. כל נסיונותי לשנות את תפיסתה של ידידתי בנושא זה – באיומים ובדברי כיבושין, במקל ובגזר, בלטיפות ובמהלומות – לא נשאו פרי! וכשכלבת זאב מפגינה יחס שלילי, בלשון המעטה, להולך על שתיים – אף כשהוא דגול מרבבה – יש בכך משום סכנת נפשות. על כן כל אימת שידעתי כי עגנון מתקרב לפתח ביתי – ועל כך בישרו כמה וכמה סימנים: זיקוף אוזניה של כלבתי, דריכות צווארה וזרבוביתה, וחרחורי אקדמה להתפרצות עברה – אצתי לכלוא אותה על מסגר ובריח באחד החדרים ולהתעלם מנביחותיה ומנסיונותיה להשתלט על ידית הדלת בכרעיה האקדמיים כדי להסתער בחמת זעם על חדר האורחים.

ש"י עגנון עצמו קיבל את יחסה של הכלבה כדבר מובן מאליו. תוך שהיה לוגם קוניאק מכוסית בעלת קיבולת ראויה לשמה (התקרובת היחידה שהיה מוכן לקבל בביתי מחשש סביר שאין מקפידים בו על כשרות) ולועס תאנים מדבלה שהביא עמו בכיסו, היה מסביר לי, שמיום שנתפרסמה פרשת בלק בתמול שלשום סר חנו בעיני הכלבים, והם מתנכלים לו בכל אתר ואתר. לא חלקתי עליו, אף שהיתה לי סברה משלי על עוינותה של כלבתי לעגנון, והיא עובדת היותו שומר מצוות. התגוררתי אז מול שכונת שערי חסד בירושלים, שתושביה החרדים גירו בכלבה את כל יצריה של חיה טורפת, שהזאב הוא מאבות אבותיה. הרבה עוגמת נפש וכדי ביזיון וקצף נגרמו לי בשל כך. מעולם לא הנחתי לה לצאת מן הבית בלא שתהא נהוגה בשרשרת, חוץ מאשר בשעות לילה מאוחרות, וגם אז כל אימת שהיתה נתקלת באדם לבוש קפוטה ושטריימל היתה מנסה לזנק עליו ונרגעת רק בשל פקודת הצעקה ההיסטרית שלי: ‘שב’, שעליה היתה אמונה ונעצרה בכל פעם שבו פילחה את אוזניה שלה, שכן כמעט כל דיירי הסביבה תמיד נרעשו לשִמעה ופתחו את חלונותיהם לראות מה היא הפורענות שהתרגשה על פלוני ברחוב באישון לילה. ואפשר שלא רק הזאב נתן קולו מקרבה, אלא גם תורשה של שושלות כלבים, ששוסו דורות על דורות ביהודים בכל יבשת אירופה על כמריה, אציליה ואיכריה. לבי דאב מאוד למראה יהודי הבורח מאימת כלבה – שהיא כבת לי – הרודפת אחריו ללא רחם. אסוציאציות היסטוריות ומראות זוועה מדברי ימי ישראל צפו ועלו ברוחי עד כדי הרהורי עברה של פרידה בלתי נמנעת מידידתי.

ואולם, שיחק לנו המזל ויום אחד בשעת שקיעה יצאנו לטיול בעמק המצלבה. מסביב לא נראה איש, ועל כן שלא כדרכי לא המתנתי עד רדת החשכה ושחררתי את קולרה מן השרשרת. היא, כדרכה, פתחה בריצה פרועה של כל חי שזה עתה יצא מעבדות לחירות. אך פתאום סטתה מדרך העפר הכבוש (עוד לא היה כביש סלול בסביבה ההיא) ובגיחה פנתה לשביל צדדי שבחורשה. צמצמתי את עיני מול השמש השוקעת וראיתי נזיר מהלך בין השיחים שבשולי השביל. כפי הנראה אוזנו קלטה את דהרתה: רגע הסב ראשו, ומיד הפשיל את שולי גלימתו, חשף זוג שוקיים דקות בשר ורץ בכל כוחו מכלבתי והלאה. אודה וגם אבוש: לשניה אחת הצית בי מראה נזיר יווני־אורתודוקסי הנס מפני כלב של יהודי, זיק של אבק הנאה; באותה שנייה דמתה בעיני כלבתי לנֶמֶזיס – אלת הגמול היוונית – הפועלת בשליחותו של אלהי צבאות, זה אל הנקמות שהופיע בארגמן השקיעה. אכן, רק שנייה, ואולי אפילו שבריר של שנייה. כהרף עין הדחקתי עד דכא את יצר הנטירה, אף־על־פי שהאיסור לנקום ולנטור חל רק כלפי ישראל (לא תיקום ולא תיטור את בני־עמך – ויקרא י"ט, 18), ופרצתי בצעקת הפקודה. ההד בהרים הכפיל את הקול. הנזיר נעצר, הכלבה פנתה לאחור ובִן רגע היתה על־ידי, קפצה עלי, טפחה ברגליה על כתפי, ליקקה את מצחי ואת לחיי וכשכשה בזנבה, במאמץ נואש לכפר על עוונה ולבקש סליחה ומחילה. באותה שעה נוכחתי לדעת שלא האנטישמיות הניעה אותה לרוע מעלליה, אלא האנטיקלֶריקליות. ביטלתי את החלטתי הקודמת ומנעתי משנינו את צער הפרידה, שאימתה היתה תלויה מעלינו כחרב דאמוקלס.

שנים רבות עברו עד ששיניתי גם את גרסתי בדבר יחסה של כלבתי לעגנון וקיבלתי את הסברו שלו, שעיקרו תחושה של כוח מטפיסי הטמון ביצירת ספרות ואמנות. הא כיצד?

מדוע הא כיצד?

משום שלפני זמן מה הטיח בי אחד מידידי את האשמה שסגנוני סגנון ארכאי. בתשובתי לו ציטטתי את כותרת מאמרו הנודע של רוברט ולטש, עורך העיתון ‘יוּדישהֶ רוּנדשָאו’ (בטאון התנועה הציונית בגרמניה). בגיליון שהופיע מיד לאחר שנגזר על יהודי גרמניה לשאת אות קלון בצורת מגן דוד על בגדיהם הכריז העורך: ‘נישא בגאווה את הטלאי הצהוב’.

בין שהבין ידידי את הרמז ובין שלא הבין, מעשה שהיה כך היה. בוקר אחד, תוך כדי כתיבה ליד מכתבתי, גיליתי לפתע שקווי השורות על דפי מחברתי נשברו בבת אחת. כל מישור היה לעקוב, כל חוט מתוח כסרגל היה לגל. נזכרתי בבת ראש בתמונה המזעזעת של סלוודור דאלי: פסנתר אדום על שפת הים; לסת של מאובן ננעצת במקלדת, מעקמת את קו הקלידים ומטביעה שקע במכסה הפסנתר. שניהם – הפסנתר והגיליון שלנגד עיני, מתעוותים בצד שמאל. ניגשתי אל החלון, עצמתי את עיני הימנית ובשמאלית השקפתי על הרחוב. סלוודור דאלי חגג את נצחונו על תבל ומלואה. העולם כולו התעקם כחללו של איינשטיין בתורת היחסות הכללית, התעקל ואיבד כמעט את כל צבעיו, כסרט המוקרן בטלוויזיה שאינה צבעונית: גוש שחור במרכז, מעגל לבן בפריפריה. וביניהם פסים אפרוריים. נלאיתי נשוא את המראה הגדול הזה; עצמתי את עיני השמאלית פקחתי את הימנית. העולם חזר לאיתנו ושב על כנו זקוף, ישר וססגוני.

עוד באותו יום, בעזרת ידיד רב־השפעה, זכירתי להתקבל אצל רופא עינים– הפרופסור בעל שם עולמי, מגדולי המומחים במקצוע. הוא בדק את עיני כמעט שעה תמימה, ניסה עליהן מכונות ופנסים, זרקורים מסנוורים ומצלמות בזק, עד שקבע סופית: ‘הזדקנות הרשתית – מחלה שאין לה תקנה. הרפואה עדיין חסרת אונים כלפיה. תודה לאלוהים על שהעין השנייה עדין לא נפגעה, שמור עליה’.

לפני שהעלה את אבחנתו על הכתב שאל בפעם השנייה לשמי, לגילי ולכתובתי. כשקיבל את תשובתי הישיר בי את מבטו והפטיר בנעימה שנשמעה לי כעוינת:

– זכור, הכתמים הם לא בעיני אלא בעיניך.

הואיל והייתי המום לא נתתי דעתי על המוזר שבהודעה זו. אך לכל בדיקת עיניים מקדים הרופא טפטוף של נוזל המרחיב את האישון ומתוך כך נבצר מן הנבדק לקרוא, לצפות בסרט ולכתוב במשך חמש או שש שעות. למי שכל ימיו עסוק בקריאה או בכתיבה הרי זו הזדמנות נאה להגות בדברים, שבדרך כלל אין לו פנאי להרהר בהם. הכרזתו של הרופא שהציקה לי בתת־מודע, צפה ועלתה אל התודעה, נזכרתי במעין משל שפרסמתי לפני כשלושים וחמש שנים, וזו לשונו:

‘רופא עיניים מהולל ראה כתמים בעיניהם של חוליו. לפי פקודתו נותחו החולים ובשעת הניתוחים התברר כי הכתמים לא היו ולא נבראו. רק אז נבדק הרופא המהולל בעצמו והתגלה שהכתמים היו בעיניו שלו’.

האומנם הגיע המשל אל עיניו של אותו רופא צעיר יחסית, שמבטאו אנגלו־סקסי מובהק, וספק הוא אם אישיות כגון זו קוראת ספרות עברית? המשל הוא אחד מארבעה משלים מאותו סוג שחיבורם יוחס לגיבור של סיפור מפרי עטי בשם ‘החטא ועונשו’. כל הארבעה נמצאו על שולחנו של אותו גיבור מיד לאחר מותו. אמנם הסיפור זכה משום־מה לתרגומים לשפות אחדות, במיוחד תורגמו ארבעת המשלים, כנראה בשל היותם קצרצרים. ובנוהג שבעולמנו ספרות יפה זוכה לשטח מחיה מצומצם בבטאונים ספרותיים שבזמן הזה. ייתכן אפוא, שהמשל תפס את עינו עוד בארץ מוצאו ופגע בגאוותו המקצועית. משזיהה אותי הרופא, שמח על ההזדמנות שנקרתה לו להתנקם במחבר ומכאן אבחנתו הבוטה, קביעתו ההחלטית והערתו הארסית.

מיד טלפנתי שוב לאותו ידיד רב־השפעה וביקשתיו בכל לשון של בקשה שיסדר לי ביקור אצל פרופסור אחר, אדם כערכו של הקודם במקצועו. בתחילה סירב ידידי להיענות לי, שכן הרופא שבדקני אין מָשלוֹ כמעט בכל אירופה, אך לאחר שהבחין בצליל ההיסטרי שבקולי והביע את תמיהתו עליו, נתרצה, כפי הנראה מחשש להפרעה נפשית, והבטיח לנסות. הפעם נמשכו מאמציו כמה ימים, וגם לאחר מכן נקבע הביקור רק כעבור שבוע.

על כן היתה שהות בידי לתהות על קנקנו של עולמי הכפול, ודומה הייתי לאותו שפן, שפלוני ניסה להבריח עבורו כמה שקי קפה, וכשנתפס על ידי פקיד המכס שטען במפגיע שהשפן אינו אוכל קפה, השיב המבריח: ירצה יאכל, לא ירצה לא יאכל. אכן, בכל ימי חיי הארוכים לא ניצלתי בשיעור כה גבוה את הנכס היקר ביותר שהעניק הקדוש ברוך הוא לבן אדם, והוא: חופש הבחירה. ברצותי היה עולמי מעוקם, נפתל, מעורפל, רובו עכור ונתון בשטח האפרורי שבין קשתות צחור ועיגולי שחור, וברצותי היה ניצב עלי במלוא זקיפותו הגאה, ביושרו המרנין את הלב, בשפעת זוהרו ובשלל צבעיו. בחיוכה של אישה נאה שלא נתעוות בנשיקת מאובן אימתני, בנויו של אילן פורח, בתמירותם של עמודי החשמל ובעוצמתם של הכבלים שנמתחו ביניהם ללא קרע וללא נקע, ללא שקע וללא בליטה, והכל אך ורק לפי בחירתי ועל פי החלטתי איזו עין מעיני תיעצם ואיזו תיפקח.

יותר משבוע ימים הרגשתי את עצמי יוצר אור ובורא חושך, הוּרמיז ואוהרימָן לסירוגין. כזאת תעשה עין אחת בהזדקנותה.

הפרופסור השני אישר את אבחנתו של הראשון.

שאלתי אותו אם גם לעין הימנית אורבת סכנת ההזדקנות.

– לא רק לעין – השיב – לכל האדם באשר הוא אדם, אם רק זכה להגיע לזקנה.

– כמה זמן עשויה העין לדעתך, להחזיק מעמד כפי שהיא? – הקשיתי לשאול.

– התחת אלוהים אנכי? – פסק הרופא את פסוקו. כפי הנראה לא רק בעל מקצוע מעולה היה אלא גם תלמיד חכם; על כל פנים, בראשו היתה נתונה כיפה סרוגה ומסנטרו השתלשל זקנקן. בסופו של דבר ראה צורך להוסיף: נקווה שלא שנה אחת ולא שתיים.

– אם כן, עוד חזון למועד – סיכמתי בנוסח שהיה בו כדי להוכיח לו שגם אני אינני בור ועם הארץ ולהפגין, לפחות בפני עצמי, את נאמנותי לסיסמתו של רוברט ולטש בדבר הטלאי הצהוב.

1989

לזכרו של סאניה קרול ז"ל

א

כולם… כולם הגיעו להלוויה. כל אלה שנשארו עוד בחיים. לא מעטים הלכו כבר לעולמם. אך רבים מהם חיים עדיין.

אי שם בירכתי עולם, באחת מעריה של סין הצפונית היתה קיימת מראשית המאה ועד לאמצעה קהילת יהודים יוצאי רוסיה, שבימי גאותה מנתה כחמישה עשר אלף נפש. פעלה בה הסתדרות ציונית ותנועת נוער ציונית – בית"ר – שכמה מחבריה עלו ארצה כחלוצים בשנות השלושים, ביניהם כותב השורות האלה. רבים מחברי התנועה נתקעו בסין במלחמת העולם ולא הגיעו ארצה אלא לאחר קום המדינה.

כיום נפגשים כמעט כולנו לעתים רחוקות בשמחות משפחתיות (בר־מצווה של נכד) ובמסיבות נוסטאלגיה (חמישים שנה ל…) ולעתים יותר קרובות בהלוויות. דרך כל בשר…

מאז שנת חמישים מוציא איגוד יוצאי סין ביטאון אינפורמאטיבי בלשון הרוסית, שמיום היווסדו שופע מודעות אבל. בתחילה התייחסו המודעות להורינו. עתה כלה הדור ההוא, והמודעות פוגעות ללא רחם בחברים לכיתת בית ספר, בידידי נעורים. יש המתגוננים בדרך של עֲטיית שריון של הומור מקברי, לאמור: כל אימת שאני פותח את גליון הביטאון ואיני מוצא את שמי במסגרת שחורה, חודרת בי הוודאות כי אמנם עודני בין החיים, ואני מצפה בכליון עיניים לגיליון הבא.

אכן, דרך אחת מני רבות לוודא את קיומך שלך. המשורר שמעון הלקין התווה דרך אחרת. הוא כתב:

רק הזוכרים חיים: צומחים כמעט לעד.

מצוי בידי תיאור מדעי של התהווּת הזיכרון הביוֹלוֹגי: ‘התוצאות של פעולות גורמי חוץ על האורגניזם נעשות תכונות על ידי כך שהן מטביעות את חותמן על מכניזמים עצביים שלו, או אף על המבנה והפונקציות של בני הדורות המשתלשלים ממנו. היו ביולוגים שהרחיבו את מושג הזיכרון הביולוגי ועשו אותו יסוד ועיקר של תפיסת מהותו הסגולית של החומר החי מזה לעומת הדומם מזה ושל תופעות החיים לעומת המציאות המכנית גרידא’.

מכאן שצודק המשורר באומרו:

על כן רק הזוכרים אולי צומחים לעד…

גם חייהם נָסים תמיד…

וזכרונם פורח…

כיצד פורח הזיכרון, כשהחיים נסים? כיצד צומחים הזוכרים, והרי הצמיחה היא פריצה מתמדת אל העתיד, ואילו הזיכרון כולו נבירה בתוך העבר? שמא ניתן לכנותו בשם צמיחה הפוכה, לא מנבכי הקרקע אל מרומי השמים, כי אם נביטה, פריחה, האדרת גזעים ופרישת אמירים אל תוך האדמה, לפני ולפנים, מעין צמיחת קבורה?

כותב שורות אלה התנסה אי־פעם בחוויית הצמיחה פנימה. ביתר דיוק, לא אני התנסיתי, כי אם גיבורו של אחד מסיפורי: סיפור הקרוי בשם ‘אנדרטת התחייה’.

אותו ‘גיבור’ נקרא יום אחד להתייצב לפני הנהלת המפעל שבו הועסק. שם קידמה את פניו שלישייה: אחד חייכן, ששערו מתולתל ועיניו עצובות; אחד צנום, סמוק פרצוף, שכולו פקעת עצבים ואחד קירח, קפוא כנציב מלח מאובן. זה האחרון מסר לגיבור סיפורי במשפט קצר וחד־משמעי הודעה בזו הלשון:

– מחר בשעה ארבע־אפס־אפס יבוא המשיח.

וכך מתאר הגיבור עצמו את תגובתו על ההודעה ואת אשר אירע לו לאחר מכן:

'נתגלגלה אפוא לידי הזכות להיות אחד מאותם מתי מספר, שגדולי הדור ראו צורך לגלות את אוזנם בדבר המאורע החשוב ביותר שעמד להתארע בדברי ימיה של האנושות, ואולי אף בתולדותיו של הקוסמוס. ואולם לאחר שהקפוא פסק את פסוקו, לא נתעורר בי אפילו קורטוב של פליאה. לוּא היה אומר לי שמחר בשעה ארבע־אפס־אפס יצלצל השעון המעורר שליד מיטתי, הייתי משתאה הרבה יותר, לפי ששעוני זה מצלצל בדרך כלל בשעה חמש־אפס־אפס ולא בשעה ארבע־אפס־אפס.

– דבר זה הוא סוד כמוס, סוד כמוס, סוד כמוס, אתה שומע? – רָגַש העצבני עם שעינו השמאלית קורצת ומכווצת את כל שטח הפנים שמסביבה ברדיוס של כמה סנטימטרים.

החייכן המסולסל השפיל את ראשו וציפה עד שהעצבני יסיים את ריחושו. אז האיר פניו ואמר בנחת:

– אני מניח, מר קרני, ששמעת כי ביאת המשיח מלוּוָה בתחיית המתים. מובן מאליו כי תוספת כה גדולה של תושבים על פני כדור הארץ (אנו אומדים את מספר המועמדים לתחיית המתים בכמה קוֹוָדריליונים, וזאת על סמך הדיווח של שירות המודיעין שלנו, הסבור כי צו התחייה יחול על כל בני האדם ללא הבדל דת, גזע, לאום והשקפת עולם – כל מי שנולד אי־פעם, יקום לתחייה, כצדיק כרשע), תוספת אוכלוסים כה גדולה עלולה לעורר בעיות אין ספור, בייחוד בשטח התזונה והדיור. לפיכך נעשו כל הסידורים הנאותים להטיס את הקמים לתחייה – מיד לאחר שיקומו מקברותיהם – אל הירח, אל כוכבי הלכת, ואולי גם אל גרמי שמים אחרים. המתקנים הדרושים על צוותותיהם עומדים במצב הכן. אשר לסודיות, הרי זו חיונית, כדי למנוע בהלה בקרב תושבי כדור הארץ. אנו עושים כל אשר לאל ידינו לערוך את המבצע על פי תכנון מדויק, בלי זעזועים לתושבי כדור הארץ ובמידת האפשר אפילו בלי ידיעתם. עם זאת נמנינו וגמרנו להנציח את המאורע בדרך של הקמת אנדרטה, אנדרטת התחייה. משימת הקמתה – או ביתר דיוק, הצבתה – הוטלה עליך.

המסולסל שאף רוח. העצבני הגביה כף ידו והתקין אצבעותיו, כדי לתופף בהן על השולחן, אך ידו נשארה תלויה באוויר. הקפוא שרבב זרועו והורה עלי באצבעו כמי שקולע למטרה באקדח.

שפתי יבשו. רציתי ללקקן בלשוני, אך לא הרהבתי עוז. בלעתי את הרוק שנצטבר בפי וחשתי כאב חד בגרוני.

– המשימה היא פשוטה בתכלית הפשטות – המשיך המסולסל החייכן – מחר, בשעה שתיים וחמישים לפנות בוקר, אתה מתעורר, יוצא מביתך והולך לכביש הפונה לרמאללה. יש סבורים כי היא בית־אל, אשר בה היה מוצב בשעתו סולם יעקב וראשו הגיע השמימה. דוק! אתה הולך ברגל. בהגיעך אל המחסום שעל הגבול, פנה שמאלה והוסף ללכת עד שתראה קצה חבל המבצבץ מן האדמה. השתפל על האדמה סמוך לאותו מקום והמתן עד שעה ארבע־אפס־אפס. בשעה ארבע־אפס־אפס תשמע קול – ספק תקיעה, ספק צפירה. דע לך כי אין זו צפירת אזעקה אלא קול תקיעת שופרו של המשיח. מיד עם הישמע התקיעה, משוך בחבל. דוק! אל תחכה עד תום התקיעה, משוך תמשוך בהישמע צליליה הראשונים. זה הכול… זכור: אף הגה אחד לשום אדם…

…בשעה שתיים וחמישים יצאתי מן הגן שבו ביליתי את מחצית הלילה והלכתי בכביש הפונה לרמאללה. ברגל הלכתי. בהגיעי אל המחסום שעל הגבול, פניתי שמאלה והוספתי ללכת עד שראיתי קצה חבל מבצבץ מן האדמה.

לאור הכוכבים ראיתיו בשחור הליל, כי הירח שקע ועמוד השחר עדיין לא עלה.

השתפלתי על הקרקע סמוך לאותו מקום והמתנתי עד לשעה ארבע־אפס־אפס.

הכוכבים דהו והיקום הכחיל. צלליות כהות ריצדו בקו האופק על פסגות הרי יהודה. יש שנראו כצמרות עצים המונעים ברוח, ויש שדמו לכיתת חיילים העומדים על המשמר ומרטטים מצינת הטל שלפנות בוקר.

בשעה ארבע־אפס־אפס שמעתי קול – ספק תקיעה ספק צפירה. ידעתי שאין זו צפירת אזעקה, כי אם קול שופרו של המשיח. מיד עם הישמע התקיעה, משכתי בחבל. לא חיכיתי עד תום התקיעה. משוך משכתי בהישמע צליליה הראשונים.

וכשמשכתי, חשתי כי שוקע אני באדמה. אני שוקע ונכחי מזדקף פסל. ככל שהוספתי למשוך כן העמקתי לשקוע וכן הלך הפסל והזדקף לנגד עיני.

דומה כי משכתי שעה ארוכה למדי, על כל פנים עד לשעה שיצאה השמש והאירה על הארץ. הואיל והייתי שקוע בעבודתי, עבודת הקודש, לא ראיתי את איילת השחר ואת ארגמן הזריחה. ראיתי את השמש במלוא עוז יקודה.

וכשהאירה השמש במלוא עוז יקודה, כבר הייתי שקוע באדמה עד לצווארי ורק ימיני, זו שכף ידה החזיקה בחבל, הזדקרה מן העפר.

הפסל היה כבר זקוף כמעט לגמרי; ואם נטה עוד במקצת אחורה, לא היתה זו אלא נטייה בזווית של 6–5 מעלות בלבד. עוד דקות ספורות, ואנדרטת התחייה תהיה ניצבת לנגד עיניי בזווית ישרה כלפי הקרקע.

כאשר גילה אלוהי ההודים לארג’ונה הנסיך את צורתו האלוהית, דומה היה לאלף שמשות שזרחו בשמים בבת אחת. היה מדבר מתוך פיות אין ספור, מביט ברבבות עיניים, עוטה מחלצות גן־עדן ומשוח בשמן המור, שניחוחו ניחוח שמים. זכה בנו של פאנדו וראה את כל הבריאה כולה, על שלל אורותיה וגוניה, מקופלת בגופו של אל האלים.

אני לא ראיתי דבר וחצי דבר מכל אלה.

אנדרטת התחייה שהלכה והזדקפה לנגד עיני, לא היתה אלא דמות של נערה ששערה החום גזוז כשל נער, חיתוך עיני התכלת שלה מונגולי כלשהו, שיניה בולטות קמעה, חוטמה עדין וצר ופניה קורנות בבת־צחוק שתום, ותבונה, אהבה וביטחון ממוזגים בה כדי שלמות עילאית; צווארה נטוי לפנים נטייה קלה שבקלות, כתפיה…

לא. לא היה סיפק בידי לראות את כתפיה, לפי שברגע שהזדקפה נכחי במאונך, הישר ואיתן, כיסה העפר את שמורותי ושוב לא ראיתי מאומה.

איליה מוּרוֹמֶץ, ואולי גיבור אחר מגיבורי האֶפוֹס הרוסי העתיק, באחד ממסעותיו נזדמן לו ארנק בדרך. ירד איליה מורומץ מסוסו וניסה להרים את הארנק. הארנק לא מש ממקומו, אך איליה מורומץ שקע באדמה.

שהדי במרומים! לא בשל ארנק שקעתי אני באדמה, בשל אנדרטת התחייה כוסיתי עפר. ואף כי העפר כיסה את שמורותי, לא נאטמו אוזני משמוע, וקול שופרו של המשיח הגיע אליהן.

עדיין נזדקרה זרועי מן האדמה, אלא שכף ידי שותקה ואצבעותי התאבנו. חדלתי למשוך בחבל.

ומשחדלתי למשוך בחבל, נדם קול שופרו של המשיח ואת מקומו ירש טרטור. ידעתי כי הקמים לתחייה מוטסים אל גרמי השמים.

ואני? עכשיו, כשאני קבור באדמה, כלום איני כאחד מהם? כלום אין דיני כדינם?…

לולא שִׁכבת העפר שסתמה את פי והכבידה על נשימתי, הייתי פורץ בצחוק.'

ב

כך צמח גבורי אל תוך האדמה, וככל שצמח כן נזדקפה, גבהה והתנשאה אנדרטת התחייה בזכות צמיחתו זו אחורה, אל השורשים, בזכות אותו תהליך במרחב, שבזמן מקביל לו הזיכרון.

וכשהוטל ידידי אל בור קבר, הסתכלתי בסובבים אותי וראיתי קלסתרי נעורים גועשים שהוקרנו פתאום מתוך פניהם המקומטות ועיניהם הדהויות, חשתי כיצד מתחולל בקרבי תהליך מקביל לאמור זה עתה, ומיד נזכרתי ב’אנדרטת התחייה' שפורסמה לראשונה לפני עשרים ואחת שנה. ומשנזכרתי באנדרטת התחייה, הואץ התפקוד של מנגנון הכימיה האסוציאטיבית והתחיל מפעיל ביתר עוז את דימויו ודמויותיו באמצעות צירופים וצירופיי צירופים שונים ומשונים, עד אשר צפה לנגד עיניי תמונתו המפורסמת של דוֹמֶניקוֹ די־מיקלינו אשר בכנסיית פירנצי: דנטה מסביר את הקומדיה האלוהית.

שמאלו של דנטה, העטור זרי דפנה ועוטה גלימה אדומה, מחזיקה בפאר השירה האיטלקית – הספר פתוח ודפיו מופנים כלפי הצופה – וימינו של המשורר מורה על פירמידת מדרגות העשויה שבעה מעגלות מדורגים, שדפנותיהם שחומים ורצפתם לבנה. המה שבעת מדורי הגהינום שדרי מטה מתחבטים בהם בדרכם אל הפסגה, שכולה סבך ירוק, דהיינו גן העדן, שאדם וחוה עומדיו בשעריו, אם משום שאך זה עתה גורשו ממנו ואם משום שהוטל עליהם לקבל את פניהם של אלה שזכו להגיע אליהם. מול הפירמידה מוצבת אותה כנסיית פירנצי שעל אחד מקירותיה תלויה התמונה. ואף שגובהה של הכנסייה בתמונה אינו עולה על קומתו של דנטה אין הדבר גורע אף כהוא זה מוורידותה, ממונומנטליותה, מעוצמתה המשומרת במציאות עד היום הזה. אכן, דנטה הוא שהתעלה עד לשיעור קומתה, ולא הכנסייה התגמדה כדי גודלו של הולך על שתיים. לעומת זאת, הפירמידה הצבעונית על לובנן וקינמוניותן של מדרגותיה ועל סומקה וירקותה של פסגתה נצטיירה לפתע בעיני כעוגת קצפת.

האומנם גם אז, כשסיירתי כאיש נדהם בפירנצה ראו עיני את הקומדיה האלוהית כעוגת קצפת? וכיצד זה בכלל מרהיב בשר ודם עוז להשוות לעוגת קצפת, ולוא רק בדמיונו, את שבעת הרקיעים, על שגָבם וסבלם, המתוארים בטרצינות אלוהיות, שקנו את עולמן לנצח נצחים?

כנראה, יש דברים בגו. מנגנון הזיכרון, חוקים לו משלו. לא בכדי ממשיך המשורר הישיש (לא דנטה, הלקין) ללחוש באוזני פסוקים משירו על הזוכרים:

בסובך הדליקות, בשמי נהר זרומים צימחת

הוויה נצחית, האהבה…

מי ימנה את אופני האהבה לגוניה, צורותיה וריבוי גילוייה? הרבה פנים לנושאיה, ועוד יותר למושאיה. ההקשר מחייב אותי ברגע זה לבחור מבין ריבואות המושאים של אהבתי בימי חלדי אחד ויחיד: הקצפת. משחר ילדותי יצאה נפשי אל קצפת. אלא שמעדן זה נמנע ממני, תינוק זולל וסובא הייתי, לוקה בעודף שומן, ולא רק קצפת הוסתרה ממני, כי אם גם לחם, פשוטו כמשמעו, הועלם מעיני, וזאת בארץ סין, שרוב רובה של אוכלוסייתה רָעבה ושיוועה ללחם.

והנה כך התגלגלו הדברים, שבאחד הימים הזדמנתי לביתו של סאניה – אם אינני טועה, ביום הולדתו – ומילאתי את כרסי בעוגת קצפת. גדול היה העונג ורבה ההנאה, ולא רק בשל הנועם שבלחם סתרים. זו היתה הפעם הראשונה שביקרתי בביתו. דירתו נראתה לי כארמון מלכים, חדר האוכל כאולם נשפים על רהיטיו, כליו ומשרתיו. בן של מורה ידוע־חולי הייתי, מורה החי בדוחק על משכורתו ומוציא חלק ניכר ממנה על רופאים ותרופות. אביו של סאניה היה מיליונר עתיר נכסים ולימים שלח את בניו לרכוש השכלה אקדמית באיטליה. מי מקרב חבורתנו שבסוף מזרח יכול היה בימים ההם לחלום על איטליה שבמערב?

כעבור זמן־מה ירד אביו של סאניה מנכסיו ומת מיתה חטופה. סאניה הובהל לשוב.

אף שלא שהה באיטליה אלא כשנתיים ימים, נתבשם מניחוחותיה של אותה ארץ על תרבותה, אמנותה ושכיות החמדה שבה. בשיחותיו, ובמקצת אף בהתנהגותו, הִשִׁיב עלינו מקצת מרוח קסמה, שרק לאחר כימי שני דורות זכיתי לעמוד עליו מקרוב ולהתאהב בו.

הרי שמבחינת הכימיה של הזיכרון אפשר למצוא צידוק חוקי לא רק לקצפת, כי אם גם לדנטה.

ג

כבאותו סיפור ילדים מפורסם של מארק טוויין, התחלפו בן המלך והעני בתפקידיהם.

באחד מימות האביב של שנת 1939 הייתי אני בן המלך וסאניה היה העני. מדוע? משום שבכיסי היה חצי גרוש ובכיסו לא היה אפילו מיל אחד.

שוטטנו בתל־אביב הקטנה, ברחוב בן־יהודה. המטבע של חצי גרוש היה ההון המשותף היחיד שעמד לרשותנו. אין פלא כל מעיינינו היו נתונים לפתרון בעיה אחת ויחידה: מה נקנה בו? לאחר דיונים מקיפים וּויכוחים סוערים הוחלט לקנות גביע אחד של גלידה. משליקקנו את תכולת הגביע לפי התור, נותרנו נקיים מנכסינו. פרצנו בצחוק אדיר.

ותיק הייתי לעומת סאניה – כמעט שלוש שנים בארץ – ומורגל במצבים כגון אלה. תגובת הצחוק שלי היתה מובנת מאליה. סאניה הגיע רק לפני כמה חודשים, ואף שמשפחתו התרוששה, מצב זה של העדר אסימון שחוק לא היה שכיח לגביו. זאת ועוד, אני בגפי הייתי אז: כל משפחתי עוד שהתה בחוץ לארץ. ואילו סאניה מצוּוה היה לקיים אם שנתאלמנה, ואחיו הבכור עדיין לא מצא עבודה בארץ בימים ההם. איך הרשה לעצמו לפרוץ יחד עמי בצחוק גדול?

הוא הרשה לעצמו לפרוץ בצחוק גדול, משום שאהב את החיים והאמין בהם. עיניו הסופגניות, שעד יום מותו דמו לעיני ילד אינטלקטואלי סקרן המוכן לספוג אל קרבו עולם ומלואו, לא כלו מייחל לעושר – את טעמו של זה טעם מילדותו עד להתבגרותו. הן ניסו לספוג את היופי, האמנות, הנופים, התיאטרון, יצירות ספרות, קסמה של אשה, נוי של חיים באשר הם חיים. לא שוויתר על מאמצים להגיע לרווחה, אלא שעשאם טפל לעומת העיקרים שמניתי כאן. עד סוף ימיו לא זכה לאמידות של ממש, אך מובטחני שאילו נזדמן לידו אוצר בלום, לא היה הופכו להון מצמיח פירות כי אם מבזבזו על מנעמי החיים. הן גם בהכנסתו הצנועה השכיל לתור עם רעייתו את כדור הארץ מן האוקיינוס השקט ועד לאוקיינוס ההודי ולספוג, לספוג, לספוג…

וכבר אז, ביום השוטטות ברחוב בן־יהודה, באה האופטימיות של סאניה על שכרה. כרבע שעה לאחר שליקקנו את הגלידה, מִקנַת הגרוש האחרון, הבחנו בין יושבי הקרנות שליד השולחנות הפזורים על מדרכות תל־אביב, בדמות מוּכּרת: טייס סובייטי שגנב את הגבול, שהה תקופה מסוימת בעיר מוצאנו ומשם המשיך לכיווּן בלתי־ידוע.

הוא הכיר אותנו ולמרבה הפלא כיבְּדנוּ בקפה ועוגה. משהשחנו לו עד כמה היה כיבודו דבר בעִתוֹ במצבנו, סיפר לנו שבעירנו לווה כספים מאנשים רבים, ביניהם אביו של סאניה ואבי – שאת רובם לא עלה בידו להחזיר. על כן הוא מעניק לנו לירה שלמה אחת, לירה מימי המנדט. לירה זו שינתה את מצבנו הכלכלי מן הקצה אל הקצה למשך שבועיים ימים.

ד

דע מאין באת.

מסוף מזרח באנו. חבורת חניכי בית“ר סין – בניהם של יוצאי רוסיה – שעלתה ארצה בשנות השלושים, מנתה כעשרים בחורים ובחורות. רובם ככולם מילאו את חובתם כבית”רים, מי בפלוגות עבודה, מי בצבא הבריטי בימי מלחמה ומי במחתרת בימי המאורעות והמאבק, ולאחר קום המדינה פנו איש לעברו.

ולאן אתה הולך?

למקום שאף על פי שמקום רימה ותולעה הוא, הריהו הופך אותך מנושא זיכרון אישי למושא של זיכרון קולקטיבי, זיכרון על־אישי, טרנספֶרסונלי, לפי הגדרתו של יונג.

ותוך שאחד מאתנו נשתל באדמה, תרתי ברוחי, כיונג בשעתו, אחרי הארכיטיפוס של זיכרון הקולקטיב הקטן הזה ומצאתיו בתוך תוכי מגולם זה מכבר באנדרטת התחייה. ועד כדי כך ריאלית היתה חוויית האנדרטה שבסיפורי הבדוי, שנשאתי את עיני בביטחון מלא כי אראנה עתה במציאות ואשוּרֶנָה קרוב אלי.

שני בניו של סאניה אמרו קדיש.

ומלאה הארץ אנדרטות תחייה כמספר הארצות אשר מהם באו האובדים במרכזי אירופה והנידחים בירכתי אסיה בהיתקע בשופר הגדול.

ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה.

ה

ההוויה הנצחית הצומחת אל תוך האדמה – כבר קראנו אותה בשמה: אהבה, זה השם שהלקין נתן לה בנוטעו חיי עולם בתוך הזוכרים. מה שם נקרא למלט המלכד את הגוף הטומן בחובו את הזיכרון הקולקטיבי, אשר מוליד את אנדרטות התחייה? משורר אחר, נתן אלתרמן, נתן לו את שמו: רעות. והוא שר את שיר הרעות לאמור:

נוראה אהבה אבות,

עקובה אהבת אישה,

אך ריעות איך טוותה עבות?

מה חושיה ואֵי שורשה?

הרעות זאבה, זאבה,

הַרגיעָה לא אוכל, אחי.

פה הרחיבה לאין שובעה

הצנועה בתשוקות החי.

אדמה, את מָשלֶכת הס,

את ציווית לדופקים חדול.

אך אני על פני אכָס

ורעי בי כקול גדול.

מי דובר מתוך גל כורע?

איש רעים להתרועע.

מה ענו לו רעיו, מה אמרו:

זאת ענו לו רעיו, זאת אמרו:

לא הפרידו בינינו שנים,

לא הפרידו קנאה ואיד,

לא יפרידו שלוש אבנים

שהיו לאחד גל־עד.

מי שמח תחת גל כורע?

איש רעים להתרועע.

אכן, עשויה האהבה להפוך לעוגת קצפת את כל שבעת מדורי הגהינום של דנטה, הרֵעות יש בכוחה לשמח אפילו את מי שכורע תחת גל, ותחושת ההשתייכות לדור, לקבוצה, לקולקטיב, שעל אף המתרחש סביבו לא בכדי חי את חייו, יש לאל ידה לעקור קול צחוק מגרונו של אחד שהוטל עליו להקים אנדרטת תחייה גם לאחר ששכבת עפר סתמה את פיו והכבידה על נשימתו.

1983

א

רק לפני ימים ספורים הודיע לי המו"ל שלי כי בשל תקלה בסדרי האחסון אכל העש את העותקים שלא נמכרו משל ספרי ‘מסות בנימין החמישי’. כשלעצמי קיבלתי את הידיעה ברוח סטואית – ואפילו מתוך הערכה לעקביות מסוימת, הייתי אומר אפילו לחוקיות, שנתבטאה בעובדה זו לגבי פרי רוחו של אנוש, מעין איזון ביחסי גומלין שבין יצורי טבע לבין יצירת רוח, בחינת מה שלא יעשה האדם יעשה העש, כל אחד לפי דרכו, ואשר שייר זה כילה זה. גדולה מזו: תמה הייתי על העש שהתמהמה תקופה כה ארוכה, שהרי מה שהיה טרף לשיניו (אם אמנם שיניים לו לעש) במחסן שלקו סדריו, היה חלק הארי מאותו פרי רוח בצורתו החומרית, ורק מיעוט מבוטל ממנו זכה לצאת מכותלי המחסן ולפוץ על פני האדמה.

מכל מקום, אלמלא הודעתו של המו"ל על פועלו של העש, לא הייתי ודאי שם לב לכך, שעל שולחנה של אותה מזכירה, אשר עמה שוחחוני במשרד פלוני שמנהלו יצא לישיבה במוסד אלמוני, נמצא ספר פתוח, ועל כל פנים לא הייתי כה רגיש לעובדה, שדפיו של הספר הצהיבו, כריכתו נתרפטה וכל חזותו הזמינה אליו את העש לאוכלו. כיוון שידעתי מה עלה בגורלו של ספרי שלי, חשתי צביטה בלב. נתקרבתי אל המזכירה ואמרתי לה, כי אתקשר עמה עוד היום, כדי שתקבע לי פגישה עם המנהל. לאחר מכן נרכנתי מעל לשולחנה ובעיני קצרות הרואי קלטתי בבירור את המודפס בראש שני העמודים שנצטהבו מתוך הספר הפתוח: על גבי האחד התנוסס שמי, ביתר דיוק כינויי הספרותי, ועל גבי זה שכנגדו שם הספר, שאת יתרתו הנכבדה של מלאי עותקיו עיכל העש בקיבתו: ‘מסות בנימין החמישי’.

באותה שעה הייתי זה מכבר מודע לעובדה, שלפני שנים מספר התחולל בחיי שינוי מהותי מופלא: עד אז היו עלילות סיפורי והלכי הנפש של גיבוריהם שאובים ממאורעות חיי, מהגיגֵי רוחי ומפרפורי לבי, והנה יום אחד – את התאריך אין אני יכול לקבוע בוודאות – נתחלפו היוצרות, נתהפכו התפקידים, ומהלך חיי שלי – על התרחשויותיהם החיצוניות וחוויותיהם הפנימיות – התחיל מחקה את הכתוב בספרי ומכוון זרימתו במסלול, שהללו התוו לו. לפרקים תוהה הייתי על תופעה משונה זו של השפעה הדדית מסוג זה של הרוח על החומר ושל הדמיון על המציאות, אבל רק עתה, למראה ספרי, שנכתב לפני עשרים שנה ונתפרסם חמש שנים לאחר מכן, המונח פתוח על שולחנה של נערה זו, חוויתי במלוא עוצמתו את התהליך המתואר; הרגשתיו עד כדי רתיעה ממנו, עד כדי חשש, פחד, מורא מכוחות שמעבר לשליטת אנוש, הפורצים אל חייו ומכריעים את גורלו.

אינני נמנה עם סופרים, שהקהל מפַנקָם בתשומת לבו, ולא זכור לי שאֵי פעם נתקלתי באקראי בקורא המעיין בספרי. משום כך עלה כפי הנראה הסומק בלחיי, שכן המזכירה הטילה בי מבט תמיהה, לפני שהגיבה על הודעתי בברכת פרידה שגרתית ונתנה את עיניה בספר.

לאחר שעתיים צלצלתי לה. קולה היה כשל אדם שננער משינה עמוקה או נשלָה ממצולות עולם אחר, שהיה שקוע בו כולו, ועתה זועף הוא ומתמרמר על שמטרידים אותו.

– האלו?

– מדבר דניאלי.

– כן…

– האם המנהל חזר?

– כן.

– קבעת לו פגישה עמי?

– לא. אדוני, אני מצטערת הוא לא יוכל להתפנות השבוע, אבל ידוע לו מה מבוקשך ומשום כך הורה לי לשלוח לך את החומר עוד היום.

– העברית שבפיך נאה.

– חן חן.

– אני מניח משום שאת מרבה לקרוא בספרים.

– לאו דווקא.

– דרך אגב… המ… האם יודעת את של מי הספר המונח היום על שולחנך?

– של מי הספר? אינני מבינה את השאלה… הספר… של אמי הוא.

– אני מתכוון: האם את יודעת מי מחברו?

– ודאי שאני יודעת: יצחק אורן.

– אני הוא.

במשך שניות אחדות הודמם הטלפון.

– שמך דניאלי, אדוני, לא כן?

– אורן הוא הכינוי הספרותי שלי.

שוב הודמם הטלפון ומשחזרו ובקעו ממנו הצלילים היה נדמה לי, כי מיתרי הקול של הנערה נפגעו: קולה רטט והמלים שנפלטו מפיה קטועות היו ונרגשות.

– אתה… ברצינות… אומר… את האמת?…

– אני מוכן לבוא אלייך בזה הרגע, ליטול את החומר המיועד לי, ובהזדמנות זו להעיד בשבועה על אמיתות דברי. ויש עוד דרך: אם תביאי את החומר אלי הביתה במו ידך, אראה לך את כתב היד.

– אני אביא.

– מתי?

– בעוד כשעה.

– הואילי נא לומר לי מה שמך, כדי שאדע ממי אזכה לקבל בעוד כשעה את החומר הדרוש לי?

– שמי אביבה.

ב

אביבה לא הביאה לי את החומר, ואני לא הראיתי לה את כתב היד. היא התנצלה באומרה שהחומר אינו מוכן ואני נוכחתי לדעת בנקל, שאין לה כל עניין בכתב־היד דווקא. כשביקרתי במשרדה היתה דעתי מוסחת ממנה ולא הסתכלתי בה. עכשיו כשהסתכלתי נתחוור לי כי יש להעמיק חקר כדי להבחין בינה לבין אלפי נערות מסוגה, שהארץ – ארצנו שלנו וכדור הארץ כולו – מלאות בהן, עם שכולן דומות זו לזו במבט ראשון כשתי טיפות מים. כבת עשרים היתה. מכנסי ג’ינס כחולים ואפודה צהובה הידקו הדֶק היטב את שוקיה ואת ירכיה, את עגבותיה ואת מותניה, את בטנה ואת שדיה, את חזה ואת צווארה, עד כי נדמה היה לי, שכל גופה – על שריריותו וגמישותו, על תמירותו ודקותו, על ליטושו וחיותו – ניצב עלי ללא בגדים משוח בשני צבעים – כחול וצהוב.

שערה שחור היה, נחצה בפסוקת ישרה וקווצותיו – תוך כדי גלישה אל הכתפיים בשתי ציצות עבותות – הסתירו את מרבית מצחה משני הצדדים, כיסו את רקותיה ואת לחייה ולא הותירו אלא פה כְּווּץ שפתיים, שהעליונה שבהן פלשה לתחומה של התחתונה בשיעור העולה על המותר לפי חוקי האסתטיקה; היה לה אף סולד, לסתות בולטות ועיניים־שקדים, כמעט מונגוליות, שהפתיעו בתכלתן. מבטן של עיניים אלו ננעץ בי.

אל אלוהים! עד מה מוכר לי מבט זה? מנעורי למדתיו וחקרתיו לפני ולפנים. פעמים אין ספור ננעץ בי מעיניהן של רבות, שמתוך מגע של שמע עם הבל פי ומגע של הצצה אל עולמי הרוחני דימו בלבן כי מצאו את מקור האור הגנוז ובחופזן אמרו, כי את האוצר הטוב דלו ממעמקי תהום רבה, אוצר זוהר, שזיוו חודר אל קרבן כקרני רנטגן, ממלא את ישותן אושר העובר על גדותיו והוא חוזר ומוקרן מעיניהן עלי, עלי ועל צווארי… אכן, באותן העיניים עצמן לא אחת נתחלפו נצנוצי האושר בזיקי משטמה, ברק הערגה בכהיון האדישות, הערצה פורצת גדרות באכזבה גובלת עם בוז, ופתיחות צלולה שבהזדהות עד אובדן אישיות, באטימות דלוחה־עכורה הניצבת כשער סגור על מסגר ובריח.

היא ישבה בכורסה וכל עוד הקרינה התכלת אושר וערגה, הערצה ופתיחות נרכנתי מעליה כפי שנרכנתי לפני שעות מספר מעל לספר, שהיה מונח על שולחנה במשרד, ונישקתיה. בתחילה נישקתי את עיניה – עין אחר עין – ולאחר מכן את פיה. שפתה העליונה שוב לא פלשה לתחומה של התחתונה, אבל שיניה המושחזות נכנסו לתחום לא להן והרגשתין עד כאב. הזדקפנו יחדיו; היא כרכה זרועה סביב צווארי והצמידה עצמה אלי עד תומה. גופה השיר את שני הצבעים – הכחול והצהוב – שהיה משוח בהם ונתעוות ברעד ורתת ממש כפי שרטט קולה בטלפון לפני שעה קלה.

ג

כשבוע ימים אחר הדברים האלה הופרעה מנוחתי – זו המנוחה שלאחר הצהריים, שכה חשובה היא לבריאותי – בצלצול ממושך ותוקפני. קמתי לפתוח את הדלת. בפתח עמדה אישה בגיל העמידה, נמוכת קומה, אך זקופה מאוד, לבושה אלגנטית, ומכל אחד מן הקמטים המעטים, שהותירו בפניה העיסויים במכוני היופי, ניכר היה שכל כולה מטופחת היא למשעי ומטופלת במיטב האמצעים הקוסמטיים של ימינו. מכף רגל ועד ראש מדדה אותי במבט קר ועוין והכריזה בנעימה, שהיה בה לא מעט מן החגיגיות:

– שמי פנינה כהן.

לאחר מכן החרישה שניות מספר ולפני שחזרה על הודעתה בשנייה ניטלה הקרירות העוינת ממבטה ופינתה את מקומה להבעה של ניצחון, משל זה עתה התגוששנו שנינו בזירת קרקס או התווכחנו זה עם זו בפרהסיה, ואישה הדורה זו הביסתני תבוסה מוחצת.

– שמי פנינה כהן; האם שם זה אינו אומר לך דבר?

– שם זה אינו אומר לי דבר, גברתי, אבל אין כל סיבה שבשל כך תעמדי כעני בפתח ולא תיכנסי פנימה. אם אמנם לא טעות הביאתך לכאן ודבר לך אלי, תוכלי למסור לי אותו בתנוחה הרבה יותר נוחה לשנינו. אני מוכן לשמוע ולכבדך בכוס משקה.

– לא טעות הביאתני לכאן, והדבר אשר לי אליך אוכל למסרו לידך בזה הרגע בעודי עומדת כעני בפתח – היא פתחה את ארנקה העשוי עור תנין ותחבה אל כף ידי גליון נייר מקופל – וגם את שיש לי להשמיע לך אוכל לומר על רגל אחת. הקשב, אפוא: אני אמה של אביבה. ומה שהתרחש לפני שבוע ימים כאן, במקום הזה, בדירתך לא היה אלא אקט של גילוי עריות (היה מוזר לשמוע את המלה הלועזית "אקט' במצורף למונח מקראי הלכתי כה מובהק כגילוי עריות). כן, אקט של גילוי עריות, ושום מכתבי התחמקות, כגון זה שבפיסת הנייר אשר בכף ידך כרגע, אין בהם כדי להלבין כשלג חטא נתעב זה. אין לי שמץ של ספק, כי אתה, אתה ולא אחר, הוא שחדר אל צריפי באותו לילה ובאותו מקום, שניסית להסוותו – ללא הצלחה יתרה – על ידי השם המפוקפק ‘רמת שמשון’.

היא סבבה על עקבה משל קיבלה פקודת ‘אחורה פנה’ קולנית מרס"ר משופם, בפסיעות קצובות וקצרצרות צעדה הלוך וטפוף מן הגרם אל מדרגות הבית והתחילה יורדת בהן במהירות, בלי שנפרדה ממני אפילו בניד ראש. עם התפנית הצבאית ותוך כדי ריצה אל המדרגות ועל פניהן נדרכו שרירי קיבורותיה המוצקים, נתעגלו כמעין קשתות, וקומתה נכפפה, אך משום מה דווקא במותניה; צווארה נשאר מורם, כתפיה זקופות, ואילו גופה, דומה, נתקפל לשניים ומתוך כך נתרחבו ירכיה, עכוזה הובלט יתר על המידה, וכל אותה רוח ההוד וההדר, שהפיצה אישה זו על סביבותיה יחד עם ניחוחות הבושם המובחר, היתה כלא היתה. רק ארנק עור התנין שנשתלשל מזרועה, נראה כשריד אחרון להופעתה האלגנטית בפתח דירתי.

סגרתי את הדלת. מילא – אמרתי בלבי – החברה המודרנית על מתחיה המרובים מייצרת בסיטונות נשים היסטריות, בעיקר במעמדות האמידים ובגיל העמידה שעל סף הקמֵלוּת, ובמיוחד על רקע הסיבוכים השכיחים שביחסיה של אם עם בתה המבוגרת. לנוכח ריבוי צורותיהן של הפסיכוזות והנירוזות טוב אעשה אם אברך את ברכת הגומל, על שנפטרתי בשלום יחסי, אם אמנם התפרצותה התוקפנית של הגברת פנינה כהן סוף פסוק היא לכל הפרשה.

תוך כדי הרהורים אלה יישרתי את גליון הנייר, שנתקמט בכף ידי, וקראתי בו.

היה זה מכתב כתוב בכתב ידי וחתום בחתימת ידי.

ירושלים, 1.2.1956

גב' כהן הנכבדה

נעם לי מאוד לקרוא את מכתבך, והריני מזדרז להשיב לך תשובה ברורה על שאלתך: בן שלושים ושמונה אנוכי כיום, וכשכתבתי את ‘לידה שנייה’ הייתי בן שלושים וארבע. מכאן שכל המתואר בסיפורי זה אינו אלא פרי דמיון. אשר לי אישית, הרי בעיני חשובה אך ורק משמעותן הסימבולית של ההתרחשויות שמסופר עליהן: מתוך פגישה מקרית של מדען גאון, זקן ושבע ימים, שתגליותיו הנועזות מעידות על ווירטואוזיות בשדה הרוח, עם לוליינית אקרובטית צעירה, השולטת בגופה שליטה ללא מצרים, ולמראה תעלוליה בזירת הקרקס נעצרת נשימתו של קהל הצופים, נולד דבר־מה חדש, שעתידו לוט בערפל.

האין קיומנו אנו חלק ממפגש חדש בין רוח עמנו וגוף ארצנו?

שלך

בכבוד רב

י' אורן

פנינה כהן… האם השם אינו אומר לך דבר? אכן פנינה כהן… אותו מכתב מלפני שבע עשרה שנה, שהמען של שוֹלַחתו היה אחת השגרירויות של ישראל באירופה הצפונית, היה חתום בשם פנינה כהן. מה פלא הוא כי שכחתיו? כל אחד ואחד יודה שאין בשם זה משום כוח הבחנה מיוחד. ובכן, כך היא נראית, פנינה כהן זו! במשך כל השנים הללו לא נתתי את דעתי על מראיה החיצוני, שהרי באמת ובתמים היה כל הסיפור כולו בדוי מתחילתו ועד סופו ולא נכתב אלא כדי לגלם את הרעיון שניסחתי בסיום תשובתי אל פנינה כהן.

לא איש מכתבים אני; קשה עלי כתיבת מכתב כקריעת ים סוף. אף אין אני מרבה לקבל מכתבים. אף על פי כן בחמישים וחמש שנות חיי נצטברו גם אצלי מכתבים וגלויות כדי מגירה מלאה והם מונחים בה חומרים חומרים בערבוביה ללא משטר וסדר. שעה ארוכה פשפשתי באותה מגירה עד שמצאתי גליון נייר דק מאוד, אבל ממין משובח, שיד הזמן לא פגעה בו אף כהוא זה. רגע סבור הייתי אפילו שלא נייר הוא זה אלא קלף. המכתב נשא תאריך – 28.1.56 – (מעניין לדעת כיצד נראתה פנינה כהן בעשרים ושמונה בינואר אלף תשע מאות חמישים ושש) מודפס היה במכונת כתיבה, וזו לשונו:

לי' אורן כותב הסיפור ‘לידה שנייה’ שלום רב.

כתובתך אינה ידועה לי, ויותר מזה, אף אותך איני מכירה וגם לא אדע מה הוא השם המשלים את היוד לפני שם משפחתך. אך כל אלה אינם חשובים בעיני לפי שעה. את אשר באתי לשאול אותך הוא… גילך. רצוני לדעת האם כותב הסיפור (כאן בא שמו של ירחון בארץ לספרות, אמנות, חברה, עיון, ביקורת, מחקר ומספר הגיליון, שבו נדפס הסיפור) הוא עצמו סבא, או אם האיש המתואר על ידו בסיפור הנ"ל, הוא אך ורק פרי דמיונו. משום מה הייתי משוכנעת במשך כל זמן קריאתי, שהכותב עצמו הוא אותו בנימין החמישי, עד שהגעתי לסיום הסיפור, והסיום שוב לא הלם את דמות האיש אשר פגשתיו על הר הכרמל בפגישה הלילית, ולא את הסב המטייל עם נכדתו, ולא את הנוסע במכונית. לא שהדברים מפתיעים מדי או בלתי מובנים לי. ושמא תחשוב שמטילה אני ספק בהתרחשות הדברים באותו לילה חשוך ברמת שמשון? לא ולא. אלא שנדמה לי כי הצורה בה הודגשו בסוף הסיפור שוב אינה הולמת את האיש המתואר לפנינו על ידך. על כן איני בטוחה בגילך כלל וכלל. ועוד שאלה תרשה לי להוסיף לשאול: אם באמת צעיר אתה, ואותה דמות היא פרי דמיונך, כיצד ידעת להפגיש את בנימין זה עם אותה בחורה צעירה דווקא בשעות הערב, כאשר החשכה יורדת על הכול, והיא, הבחורה, שוב אינה יכולה לראות בזקנתו של האיש? ובחדר בקיבוץ אפילו אור לא נתת והמצאת תירוצים שונים, כגון העדרה של תאורה חשמלית, וריח נפט שלא נסבל, כדי לא לבייש את הסב בשעת פגישתו את נעוריו. ובכן, צעיר או סב? מאוד רוצה אני שיתברר כי סב אתה, שכן אם צעיר לימים הנך שוב לא תמצא לנחוץ לענות לי. ואם תשאלני, חלילה, מדוע בכלל כותבת אני לך, הרי את התשובה לשאלה זו אוכל לתת לך רק לאחר קבלת מכתבך.

ובאם לא תכתוב, אודה לך עכשיו עבור שעה של נחת, שהעניק לי סיפורך בתודה ובשלום ובתקווה שמכתב זה יגיע לידיך.

פנינה כהן (בת 32)

בשולי המכתב ניתוסף בכתב יד:

בסוף חודש מאי אנו מסיימים את שליחותנו כאן ושבים ארצה.

עניתי לפנינה כהן מה שעניתי ותשובה ממנה לא קיבלתי. המענה שלי הוחזר לי היום, ואילו הסיפור ‘לידה שנייה’, אשר נדפס באותו ירחון שהגיע לידה של פנינה כהן באחת מארצות אירופה הצפונית, נכלל ב’מסות בנימין החמישי'.

אחד העותקים המעטים של ספר זה, מאלה שלא היו למאכולת עש, היה מונח על מדף הכוננית שלי. נטלתי אותו לידי ודפדפתי בו עד שהגעתי לפרק הסיום של הסיפור לידה שנייה'.

ד

תלון כאן, סבא, בחדרי. יש לי ספה מיותרת על כל צרה שלא תבוא.

– צרה?

– אתה נכנס לתוך דברי, סבא. אין לך סבלנות. אינך מניח אפילו לסיים משפט. ובכן, יש לי ספה מיותרת על כל צרה שלא תבוא ובשביל כל מלאך אלוהים שיבוא. עכשיו מרוצה אתה? רוצה אתה עוד מחמאות או שאתה מסתפק במלאך אלוהים? זה דווקא לא כדאי. לא סבא, אינך מבין. מלאך אלוהים אולי כדאי להיות, אך לעשות מה שאתה עושה כרגע, זה מיותר בהחלט. לשווא מסובב אתה את הכפתור. חבל על מאמציך. לפי שעה הכפתור הוא רק לנוי, קישוט גרידא. מרמז על מה שעתיד להיות. חשמל אין לי עדיין בצריף. עוד לא סידרו. תצטרך להסתפק באור ירח ועוד לברך עליו. לוא היה לילה חשוך, היית מסכן, מגשש כאן באפלה שחורה. אני שונאת מנורת נפט. אינני סובלת את הריח. רגישות. איך אומרים הרופאים? אלרגיה.

ח–ח–ח! לא, לא, סבא, אל תפחד. לא הייתי מניחה לך לגשש באפלה. הייתי תומכת בך. בשבילי אור וחושך היינו הך הם. המקצוע שלי פיתח בי חוש שישי, ואני מוצאת את דרכי בלי נטילת רשות משאר חמשת החושים. וכי למה לך אור? הספה מסודרת, מוצעת, שכב עליה וישן. עייף אתה. טיולים מסוג זה מייגעים אדם בגילך. אף על פי כן יפה עשית שבאת. מה דעתך על רמת שמשון?

– על מה?

– אינך מקשיב, סבא. חבל. עייף. או סתם מפוזר. פרופסור. שאלתי מה דעתך על קיבוץ רמת שמשון?

– קיבוץ ככל קיבוץ. חדר אוכל, מקלחת, דשא, בית ספר, רפת, קומביינים.

– די! די! די סבא. אני יודעת. אני בעצמי יודעת מה שיש. יש לי עיניים ואני רואה בהן. אינך צריך לפרט. שוב אינני נמצאת באוויר. אני מהלכת על פני האדמה. רואה הכול ושומעת הכול. אני כבר לא אקרובטית מקצועית. עזבתי את האוויר. לנצח.

– מדוע עזבת, פולה?

– משום שבנות מקצועי סופן ליפול על הקרקע ולרסק את עצמותיהן. אני עצמי סחבתי לא אחת על אלונקות גושים מרוסקים של בשר, עצמות ודם, גוש בשר, עצמות ודם, שלפני מחצית דקה היה חברה, ידידה, יריבה. איני רוצה להתרסק על האדמה, רוצה אני להלך עליה. איתן. אתה שומע, סבא? איתן.

– אני שומע.

– ובכן סיבה מספקת?

– כן.

– האומנם סבור אתה כך, סבא?

– סבור אני…

– את האמת, סבא. אמור את האמת. אל תכחד, אל תחוס עלי. אף לא על עצמך.

– סבור אני שזו הרגשה נהדרת… להיות באוויר… להשתחרר מחוק הכובד.

– אהא! תפסתיך, סבא. תפסתי. ידעתי שכך תאמר. כך ולא אחרת. צדקת, סבא. זוהי הרגשה נהדרת, הרגשה אלוהית. אך בסופו של דבר מתרסקים. מתרסקים והופכים לתערובת מבחילה של בשר, עצמות ודם. וזה כבר מעֵבר לכל הרגשה שהיא. גם מעבר להרגשה נהדרת.

– סלחי לי, פולה. סלחי לזקן שוטה, שמעולם לא הרים את כף רגלו מן האדמה… מעולם לא טעם טעמה של טיסה אישית… רק בצוותא, בהסגר, יחד עם חבורה שלמה… במטוס, באווירון.

– אל תשקר!

– פולה! מי הרשה לך לדבר עמדי כך?

– מי הרשה לי? וכי לנטילת רשות זקוקה אני? וכי איני יודעת כי אתה הוא בנימין החמישי. כי כל ימיך עברו עליך באקרובטיקה, באטרקציה רוחנית, במעשי להטים מקפיאי דם, שבוצעו בגובה של מיליוני קילומטרים מעל פני האדמה? וכי סוד הוא שבכל שעה, בכל רגע צפוי אתה לנפילה ולהתרסקות? דואה, מתפתל, מִתחַלזן. סלטוֹ־מוֹרטלֶה נצחי… ומחכה עד שימחאו לך כף. אך דא עקא, אין מוחאים לך כף. אין פורצים בתשואות סוערות. לי מוחאים כף. לי ולא לך. לאטרקציה אווירית ולא לאטרקציה רוחנית. אולם אני, אני יודעת, כי אין הבדל מהותי בינינו. שהרי רוח אינה אלא תנועת אוויר. אל תנסה להתחמק. ממבט אחד מועף באקראי הכרתיך. מספרים כי לבונים החופשיים, למָסונים יש סימני היכר מותנים ומוסכמים בכל העולם כולו: כפיפת אצבעות, קריצה, רמיזה. אנו, אנשי האטרקציה, אין אנו זקוקים לכך. אטרקציה כשמה כן היא. נמשכים אנו זה לזה. ממוגנטים אנו. קשורים, צמודים, דבוקים בחוטים סמויים מן העין. מחזיקים אנו זה את זה ומשום כך אין אנחנו נופלים עד לאותו רגע שאנו נופלים ומתרסקים. כי סופנו להתרסק. סופך להתרסק, בנימין. אני הסתלקתי, אני מהלכת על פני האדמה. את האוויר השלכתי אחרי גווי. ואילו אתה – בשבילך מאוחר מדי. אחרת… אל תנסה להיצמד, להידבק… לשווא. אל תלפתני, בנימין. אף אם תעמיק לנעוץ באדמה את קצה מקלך עד… לא תעביר את רוע הגזרה. רק תתרסק, תתרסק. תיהפך לבשר ודם, ועצמות…

ירושלים לחוד וארץ ישראל לחוד. לכאורה נמצאת זו בתוך זו, אולם אם יושב אתה ישיבת קבע בירושלים, והנה חזרת אליה משוט בארץ, הרי מיד עם כניסת המכונית אל שער הגיא, מתנדף כחלום רישומו של כל מה שאירע לך בשרון ובשומרון, בגליל, בנגב ובעמק. צינה הררית ירושלמית מפיגה את הלחות החמומה, מאווררת את המוח ופורסת רקיע תכלת עמוק וצלול. אדם חוזר ירושלימה, צולל בעבודתו ומהלך בטוחות בדרך החיים שבחר לו, וקיומה של תל אביב או של חיפה יש בו מן הממש פחות מקיומם של שבתאי או של צדק; וכל המוצאות אותו מחוץ לתחומיה של עיר הקודש חי בו כאותה הכרה מדמדמת, כי מוצאו מאמיבה המתפלשת בטיפה סרוחה ואין העין מסוגלת לראותה.

אם ירחים לא תצא מירושלים יימשך מצב זה ירחים ואם שנים לא תעזבנה, אפילו שנים יארך.

הפעם ארך שנים; שאלמלא כן לא הייתי יוצא בוקר אחד מפתח ביתי ופוגע בפולה נגבי, שהיתה מהלכת ברחוב ומושכת אחריה תינוקת בת שלוש או ארבע שנים. בלי שנעצרה, ממש תוך כדי הליכה הורתה עלי באצבעה ואמרה: ‘הנה זקן זה אביך הוא, אוורירה’… אות הוא כי עברו כשלוש ארבע שנים ועוד כתשעה ירחים'.

ה

סגרתי את הספר ושמתיו במקומו על המדף. לאחר מכן עיינתי עוד במילונו של אבן שושן ומצאתי כתוב בו, כי העש שייך לבת סדרה של פרפרים, שרובם קטנים, ליליים, מחושיהם דמויי חוטים, צבע כנפיהם, לרוב כהה – Microlepidoptera. העשים מזיקים ברובם לצמחים, לבגדים, לספרים ועוד. “כי כבגד יאכלם עש וכצמר יאכלם סם', ישעיהו נ”א, ח.

היה בדעתי לחפש בקונקורדנציה מראי מקומות נוספים מן המקרא. שהעש מופיע בהם, אלא שלפתע נפלה עלי עייפות גדולה. שכבתי במיטתי ונרדמתי. וכשהקיצותי כבר פשטו בחדרי דמדומי טרם זריחה. ידעתי כי חלמתי חלום זה עתה, ידוע ידעתי כי חלום זה הוא שהעירני משנתי, אך את החלום עצמו לא זכרתי. אף לא שמץ מנהו. אף על פי כן חשתי מועקה בלב. אימצתי את מוחי וחיפשתי את סיבת המועקה.

לא, לא הפגישה עם פנינה כהן מכבידה על לבי, אף לא החוויה שהיתה לי, עם בתה אביבה, אשר חדרה לכדי הרף עין אל חיי כחדור כדור מקלע אל קיר של בית, ולא נשאר בו סימן של חדירה זו אלא בצורת נקב קל; אכן, רישומה של זו יחלוף עוד יותר מהר מרישומה של בתו של בנימין החמישי אוורירה, שלא היתה ולא נבראה אלא בדמיוני.

ברקאי!

נכדי הוא, נכדי הפעוט, המתארח בביתי יחד עם הוריו, ועתה לן הוא בחדר הסמוך, שכוב במיטת תינוקות, שעוד נשתיירה בבית מן התקופה שבתי – המציאותית, האמיתית, הראלית – עצם מעצמי ובשר מבשרי היתה מבלה בה את לילותיה. עכשיו ישן בה, כאמור, נכדי מכוסה בשמיכת צמר גפן בשל צינת הלילה הירושלמי, והעש מתנכל אל השמיכה לאוכלה. אסור להתעצל. שומה עלי לקום ולרסס די.די.טי. בחדר הסמוך ויהי מה, שהרי אם תיאכל השמיכה עד כלותה, עלול נכדי, הרגיש להצטננות, ללקות בשפעת.

אזרתי כוחות וניתקתי את ראשי מן הכר.

1973

א

לפני כשנתיים הגיעה אלי פנייה מיוזמי ההתארגנות של סטודנטים, שעלו בימי המנדט לארץ על סמך רשיון־עלייה שניתן להם עם התקבלותם ללימודים באוניברסיטה העברית. התעלמתי מן ההצעה להצטרף להתארגנות זו, וטעמי ונימוקי עמי: קצה נפשי בהתכנסויות נוסטלגיות, ביובלות ובחגיגות ציון למיניהן, החל במחזורי־סיום של בית־ספר עממי באחת מערי הגולה וכלה בלוחמי פלוגת־פלמ"ח מסוימת. זאת ועוד: לא ראיתי כל הצדקה להתארגנות בני אדם יוצאי מדינות שונות, שרקעם החברתי מגוון, השקפות עולמם רחוקות זו מזו והשתייכותם המפלגתית משתרעת על פני קשת אידאולוגית רחבה, שבקצותיה תנועות שנלחמו זו בזו בשצף קצף – אך ורק משום שהגיעו ארצה בשל היותם תלמידים באותה אוניברסיטה. גם לאחר שהוסבר לי שהגורם המאחד אינו נוסטלגי גרדא אלא קיומי־מהותי, שכן אלמלא אותם סרטיפיקטים, היו רוב רובם של אלה שזכו לקבלם נִספּים בשואה, לא נחה דעתי. סבור הייתי שאיני זכאי להסתפח אל קהלם, כי לא מארצות השואה עליתי אלא מסין, שקהילותיה הקטנות והמעטות, אפילו תחת שלטון הכיבוש של יפן, בעלת בריתה של גרמניה הנאצית, לא נפגעו אף כהוא־זה במלחמת העולם השנייה. רוב יהודי סין הגיעו עם קום מדינת ישראל אל חופי הארץ והשתקעו בה. מתוך גישה זו נמנעתי מלהשתתף בכינוס בעלי הסרטיפיקטים שהתקיים בירושלים. אולם, לאחר שצפיתי בסרט שהוסרט באותו כינוס הקדשתי מחשבה נוספת לעניין ועמדתי השתנתה. על כן נעניתי לבקשתו של סיני לייכטר לקחת חלק בקובץ מיוחד שהוא עורך המוקדש לנושא זה.

מדוע?

משום שהמקרה שלי, דווקא בשל היותו חריג מבחינה גאוגרפית וביוגרפית, יש בו כדי להדגים עד כמה היה בכוחם של סרטיפיקטים אלה לקבוע את גורלו של נער יהודי, את פרצופו הרוחני, את מעמדו ואת תרומתו לחברה מעבר למכנה המשותף של הישרדות.

אבי מורה עברי היה. לאחר נסיון המהפכה הראשון ברוסיה הצארית בשנת 1905 גלה לסיביר, ובעיר קטנה ממזרח לאגם בייקאל הקרויה ברוסית וֶורכנֶאוּדינסק (היום אוּלָן־אוּדֶה, עיר הבירה של הרפובליקה האוטונומית הבוּריָט־מונגולית בברית־המועצות) לימד עברית את ילדי היהודים המעטים שנקלעו לשם, אף בתוך כותלי בית־ספר ממשלתי סובייטי, עד אמצע שנות העשרים, כשהעברית כבר היתה אסורה באיסור חמור בכל רחבי ברית המועצות. כל עוד היה ראש הקומיסריון לתרבות וחינוך בן העם הבוריטי – אחד העממים המונגוליים הנוודים בצפון סיביר – היה הכול הולך למישרין. אבל יום אחד הופיע מבקר מעיר המחוז אירקוטסק, והוא יהודי, קומוניסט, חבר מפלגה מסור ונאמן, יליד גליציה וחניך החדר באחת מעיירותיה. לא היה לו שום קושי לגלות, כי הלשון שאותה לימד אבי את ילדי היהודים בבית־הספר, שהוא היה מנהלו, אינה הלשון היהודית המדוברת שבפי “המוני העמלים”, כי אם לשון הקלריקליזם הריאקציוני והציונות, לשון הבורגנות, הביבליה והאוֹפּיוּם לעם. כעבור ימים מספר ישבנו ברכבת – אמי, אבי, אחותי ואני – ועזבנו את העיר לבלי שוב אליה. כבן שש הייתי אז, ועד היום זכור לי היטב כי באחד המקומות בדרך נאלצנו משום מה לרדת מן הרכבת ולהמשיך את דרכנו ברגל. טיפסנו בשביל יערות המוליך להר, מתחתנו נתכַּחל נהר מנהרי ‘ארץ שופעת’ נהרות, ובתי העץ שעל חופו נראו כפרחי נוי סדורים וערוכים בערוגותיהם המטופחות. מעלינו הבהבו בקמצנות נצנוצי תכלת בהירה שהסתננו במִפלָשׁים הזעירים אשר בצמרות עצים עבותים. הלכתי בסמוך לאבי. הוא היה שקוע במחשבות. פתאום נעצר, השקיף סביבו ואמר, ספק לי ספק לעצמו: ‘עוד ישמע בברית־המועצות קול הלשון העברית!’

בפרק הסיום של הרומאן ‘חמישתם’ מביא זאב ז’בוטינסקי שיר על ‘מחוז מראות אין יש ומוסיקה אילמת, אשר את פָּרוֹכְתּוֹ יְגל לרגע חמד, לפני היקיצה חלום אחרית הליל’ ( בתרגומו של חנניה רייכמן). מי כתב את החרוזים הללו?' – שואל ז’בוטינסקי את עצמו, ומיד משיב: "חוששני כי אני בעצמי כתבתי אותם; ככל שאזקין כן ארבה לצטט מדברי עצמי'. דומני שחששו של ז’בוטינסקי חשש מבוסס לגבי כל מי שעשרות בשנים מושך בעט סופר.

לאחר הערה אפולוגטית זו רשאי אני לגלות שהקטע שהובא לעיל אינו אלא מובאה מספרי ‘מסע מסביב לציר’, ובקשר ישיר עם קריאתו הנרגשת של אבי אף מתיר אני לעצמי לצטט מתוך דברים שאמרתי בטקס שבו הוענק לי פרס לספרות על שם ישראל וברתה ניומן:

‘שלא כמשוררנו הלאומי הגדול אני זכיתי באור מן ההפקר, והוא בא לי בירושה מאבי: בר־אוריין, מחנך ומורה עברי, מחזאי, במאי, שחקן ואפילו מלחין לעת מצוא. הוא שנטע בי אהבת נפש ללשון העברית, שעד היום הזה אני נאמן לה יותר מלכל שאר אהבותי בחיים. הוא שדאג שירווני משחר ילדותי משפעת תרבותו של עם ישראל, ממקורות היהדות לדורותיה עד לאותה ספרות שהוא עצמו קראָה בנעוריו בהיחבא בתוך הגמרא – מאפו, סמולנסקין, יל"ג. אשר לביאליק וטשרניחובסקי, מנדלי וברדיצ’בסקי, הרי אלה היו לחם חוקי בד בבד עם פושקין ולרמונטוב, טולסטוי ודוסטויבסקי, כי הקהילה היהודית בעיר חרבין היתה חלק מן האמיגראציה הרוסית שם’.

ואכן, הקהילה היהודית בעיר חרבין, שבה ביליתי את אחרית ילדותי וראשית נעורי, נבנתה לפי הדגם של קהילות יהודיות ברוסיה שמלפני המהפכה. חבריה היו רובם ככולם יוצאי רוסיה, וחלק ניכר מהם מתבוללים ששפתם היחידה היתה רוסית, אלא שגם אלה היו פעילים בקהילה ונמנו עם מנהיגיה. היא החזיקה מוסדות צדקה ותרבות, הקימה בנק ובית־חולים, ספרייה יהודית עשירה, שני בתי־כנסת מפוארים, בית־ספר יהודי עממי בן שש שנות לימוד. כחמש שנים היה קיים בעיר גם בית־ספר תיכון יהודי. בראשית שנות השלושים מנתה האוכלוסיה היהודית כ־15,000 נפש, אבל עם הכיבוש היפני היגרו רבים מהם לדרומה של סין, וכרבע ממספרם חזרו לברית המועצות. הקהילה הצטמצמה כמותית, אך לא איכותית. כל המוסדות הוסיפו להתקיים, והתנועה הציונית אף זכתה לשגשוג. עד סוף ימיה של הקהילה יצא לאור בעיר שבועון ציוני בלשון הרוסית, נוסדה תנועת הנוער בית“ר. שלא כבמזרח אירופה קרבתה של רוסיה מנעה מן הנוער הציוני לנהות אחרי הסוציאליזם בכל צורה שהיא. תנועת בית”ר בהנהגתו של ז’בוטינסקי, שכתביו הרוסיים מראשית המאה ועד שנות השלושים הסעירו את רוחנו, היתה לנו מוקד־משיכה אחד ויחיד, שהיה יכול לעמוד בהצלחה בהתחרות באידאולוגיה הקומוניסטית. בית“ר הוציאה לאור דו־שבועון בשם ‘הדגל’, שלאחר סגירת ה’ראסווייט' בפריס היה כתב העת הרוויזיוניסטי היחיד בלשון הרוסית. בשנת 1931 עלו ארצה חמישה בית”רים – עלייה חלוצית ראשונה של קבוצת נוער מאורגנת מסין. עשרות בית“רים נרשמו לקבלת רשיונות עלייה מן הסוכנות היהודית, אבל רק סרטיפיקטים יחידים הגיעו לפינה כה נידחת של עולם התפוצה היהודית; מצוקתה של יהדות מזרח אירופה וגרמניה לא הרשתה גילויי נדיבות לב לגולה כה שבעה. לאחר שהתנועה הרוויזיוניסטית פרשה מן ההסתדרות הציונית, הטפטוף הדליל נסגר כליל בהיעדר תנועת נוער ציונית מלבד בית”ר. המושג סרטיפיקט הפך למשאת נפש. עד היכן הגיעה עוצמתה של משאת נפש זו – אולי בכל תנועות הנוער הציוניות בגולה בשנות השלושים – מעיד מעשה שאירע בי.

בין שאר הפעולות לזקיפת הקומה היהודית עסקה בית“ר בהגנה עצמית. חרבין שרצה תנועות לאומניות קיצוניות מקרב האמיגרציה הרוסית, שהאנטישמיות היתה מרכיב חשוב באידאולוגיה שלהן; הבולטת ביותר ביניהן היתה ‘ברית הפשיסטים הרוסים’. חברי הברית היו מתקיפים באורח ספונטני, או במאורגן, עוברי אורח יהודים. בית”ר הגיבה בתקיפות. כל חבריה חויבו להתאמן באִגרוּף. עד־מהרה הפכו התקפות הפורעים להתנגשויות חמורות, והמתקיפים ספגו מהלומות מנה אחת אפיים. יש שהבריונים ארבו ליהודי בודד או לזוג, וכילו בהם את חמתם. במקרים אלה היו מתארגנים מיד קבוצות בית"רים לפעולות תגמול, שציננו את הלהיטות לקרב של הצד שכנגד, ציננו אבל לא כיבו. כיומיים לפני שעליתי לרכבת שהוליכתני לשנגהאי, כדי להפליג במסע של ארבעים יום לחיפה, יצאתי יחד עם אחד מחברי מאולם קולנוע. ליד היציאה ארבו לנו שני בחורים רוסים; אחד מהם הלם באגרופן ברזל בפני. מעוצמת המכה איבדתי את ההכרה וצנחתי על המדרכה. תוך כדי נפילה נפלטה זעקה מפי: חבל על סרטיפיקט שהולך לאיבוד. כך, על כל פנים, העיד עלי ידידי. ואכן, זכורה לי ההרגשה שאני הולך למות, וסרטיפיקט – שאין ערוך לו, שיא מאווייו של נער עברי החולם להיות חלוץ לוחם – ייהפך לפיסת נייר שאין בה ממש, שכן מדובר בסרטיפיקט של סטודנט, כלומר רשיון־עלייה אישי, שלא ניתן להעבירו לזולת!

כשהתעוררתי למחרת בבוקר במיטתי, שמחתי בכל לבי על שלא פג תוקפו ולא נס לחו של הסרטיפיקט – על כך העידה עצם היקיצה. כשעה לאחר מכן בא אלי ידידי מאמש ובישרני, שעוד הלילה יצאה קבוצת בית"רים לפעולת תגמול, וכמה חוליגנים רוסים טעמו מנחת זרועם.

מכל המסופר לעיל עולה שהיה משום צדק פיוטי בעלייתי ארצה כסטודנט האוניברסיטה העברית בירושלים. ש"י עגנון, בקבלו את פרס נובל, אמר שכתוצאה משואה היסטורית – חורבן בית שני – הוא נולד באחת מערי הגולה, אך כל ימיו ראה את עצמו כיליד ירושלים. בשל ריחוק מקום הולדתי, לא רק מארץ־ישראל כי אם גם ממרכזי הגולה, נבצר ממני לראות את עצמי כיליד ירושלים. אבל מיום שעמדתי על דעתי שמתי לי למטרה לתקן את העיוות שחל בנקודת התבקעותי בחללו של עולם בשל אותה שואה היסטורית. מימי לא היו לי שום שורשים בשום ארץ בעולם מלבד ארץ ישראל. בבירת בורייט־מונגוליה לא ראיתי את עצמי מונגולי. בסין לא הייתי סיני. בתרבות הרוסית שעליה חונכתי חשתי כגר ותושב, תודות למאמציו של אבי להציב כנגדה את התרבות העברית בכל יופיה והדרה, ככל שהיה ניתן הדבר בגולה מרוחקת זו. עד כמה שידוע לי, רק משפחה יהודית אחת היתה בחרבין, שבה לשון הדיבור היתה עברית – משפחת דוקטור שלמה רביקוביץ, שעלתה ארצה לפני. ראש המשפחה היה יושב ראש קהילת חרבין בשנים 1931–1933, והמשוררת דליה רביקוביץ היא נכדתו. בן שש באתי לסין, ובן שמונה־עשרה יצאתי ממנה. כיהודי בגלות אירופה עד לזמן החדש, שהמציאות הסובבת אותו היתה פטה מורגנה בעיניו, מעין חזיון תעתועים, ואילו השקלא וטריא בעניין הלכות פסחים בבית המקדש – ממשות רֵאָלית, כך גם אני התהלכתי באותה ארץ בעיניים עצומות ולא ידעתי בין ימיני לשמאלי, נובר בכל פיסת נייר נושאת אותיות מרובעות, וכל כולי שקוע בארץ־ישראל ההולכת ונבנית וחולם על היום שבו אגיע לפרקי כדי לקבל דרכון ורשיון־עלייה. בבחינות הבגרות בחרתי בחיבור על נושא נדוש: "מי הייתי רוצה להיות'. העליתי בו הצגה נלהבת של תכנית חיי: לעלות ארצה, לעבוד במחצבה, ללמוד באוניברסיטה העברית, ובסופו של דבר להיות לסופר עברי. אינני זוכר מדוע בחרתי דווקא במחצבה לפרנסתי, אולי משום שידעתי שירושלים הרים סביב לה ובתיה בנויים מסלעיה. במסיבת הסיום, לאחר טקס חלוקת תעודות הבגרות פנה אלי המורה לספרות ואמר: ‘אם בהגשמת תכניותיך תשרה עליך המוזה כפי שהיא שרתה בחיבורך, מובטחת לך הצלחה בחיים’. ואני כבר אז תמהתי על המורה, שהתעלם מן העובדה שהמוזה שורה על בן־אדם כשהוא מתווה את תכניותיו וחומקת ממנו כשהוא מנסה להגשימן.

אחד המכשולים הראשונים בדרך להפיכת החזון למציאות היתה תעודת־הלידה שלי. מסיבות שאינן ידועות לי הוצאה תעודה זו למפרע (כלומר באורח רטרוספקטיבי) על־ידי ועד הקהילה בחרבין, על סמך עדותם של שני עדים. נולדתי ב־1918, אך משום מה בתעודה נרשמה שנת 1919. כך העידו העדים, וכך דרש במפגיע לרשום פקיד הקהילה. לא הועילו כל טעמיו ונימוקיו של אבי. העדים לא שוכנעו. מן המפורסמות היא – טענו – מאז ומעולם מוטב לו לאדם להמעיט משנותיו. באין בררה נכנע אבי, אך שַבשתא כֵּיוון דעָל עָל ועבֵרה גוררת עבֵרה: בתעודת הבגרות שלי נאמר, שגמרתי את בית־הספר התיכון בגיל חמש־עשרה.

האוניברסיטה העברית התקשתה לעכל את הגאון עול־הימים, וסירבה לראות בתעודת־הגמר תעודת־בגרות. השלב הראשון של מימוש החלום היה כישלון. לשווא שיגרתי מכתבי תחנונים, לשווא ערכתי רשימה מפורטת של המקצועות שנלמדו באותו בית ספר והדגשתי את עובדת היותי תלמיד מצטיין. האוניברסיטה לא הגיבה. בבת־אחת נכזבה תוחלתי ועולמי חשך בעדי. הסרטיפיקט היה ממני והלאה.

פתאום נדלק שביב של תקווה. אבי, שהיה מלקט כל ספר עברי שהסתנן דרך ימים ויבשות עד הגיעוֹ למקום שבימים ההם נחשב לקצווי ארץ, חזר מהעבודה הביתה ובידו ספר בכריכת תכלת: ‘היסטוריה ישראלית’ מאת יוסף קלוזנר. שמו של קלוזנר היה מוכר לי. באנציקלופדיה היהודית הראשונה בלשון הרוסית, שיצאה לאור ברוסיה לפני המהפכה, מצאתי ערך עליו וכמה ערכים חשובים מפרי־עטו. בספרייה היהודית מצאתי כמה מספריו: ‘שפת עבר שפה חיה’, ‘יוצרים ובונים’, ‘האדם הקדמון’, ואפילו ‘ישו הנוצרי’. ידעתי שהוא מכהן כפרופסור לספרות עברית חדשה באוניברסיטת העברית, והחלטתי לפנות אליו אישית. התאזרתי עוז וכתבתי לו מכתב. אני מצטער מאוד על שלא השארתי בידי העתק מאותו מכתב; לא היתה לי שום מודעות לתיעוד ביוגרפי אישי, וספק אם יכולה להיות מודעות כזאת אצל נער בן שמונה־עשרה. קודם שישבתי לכתוב מסה זו נברתי בארכיונו של קלוזנר בספרייה הלאומית מתוך תקווה למצוא את המכתב, והעליתי חרס בידי. אין לי בררה אלא לשחזר אותו לפי הזיכרון. לדאבוני, אינני זוכר את הפרטים, אך זכור לי היטב המתח הנפשי והתרוממות הרוח בעת כתיבתו, וכן הפתוס שגאה בכל שורה. דומני שהיה זה המכתב האישי הראשון שכתבתי בעברית בימי חיי. פתחתי בבקשת סליחה על שאני מרהיב עוז בנפשי להטריד אישיות כה חשובה, אך לא מצאתי אדם אחר שאליו יכול אני לפנות ולפניו מוכן אני לשפוך את מרי שיחי על קיפוח עלם עברי, המשתוקק בכל לבו ונפשו ללמוד תורה ודעת בבית אולפנא גבוה, אחד ויחיד בעולם, השוכן בבירת הנצח של מלכות ישראל העתידה לקום במהרה בימינו במולדתי ההיסטורית. פורמליסטיקה מרושעת מונעת מאותו נער המתגורר בירכתי עולם להיספח לנחלת התרבות העברית הקמה לתחייה, ומי יושיעני אם לא המורה הדגול, מגדולי מאַשריו של העם, ואחד מעמודי התווך של בניין תקומתו. ככל שאני נזכר בסגנון המכתב עולה בזכרוני העובדה, שאני הוא שהאדרתי אותו בתפארת המליצה הזאת, ודווקא אבי, שהביטויים הללו היו שגורים בפיו, ניסה לרסן את התפעמותי, תוך שהוא מסייע לי בניסוחו.

דרכו של מכתב מסין לארץ־ישראל ארכה חמישה שבועות. הייתי בטוח שאיחרתי כבר לשנת־הלימודים תרצ"ז, וגם אם יניב פֵרות פרי־עטי הנמלץ, לא תהיה לי בררה אלא לשהות בסין עוד שנה אחת. חמשת השבועות תמו. ספרתי את הימים כמעין ספירת העומר. המכתב נשלח רשום וודאי הגיע. נותרה לי ספירה שנייה עד לתאריך הגעתו של מכתב התשובה. האמנתי שבוא יבוא אף־על־פי שיתמהמה, אך פקפקתי מאוד אם יהיה בו משום ביטול הסירוב.

עברו שישה ימים לספירה השנייה. כדרכי יצאתי בבוקר לטייל בסביבת ביתי, לאחר לילה של נדודי שינה, והנה הדוור הסיני רץ לקראתי מַלחית ומתנשם. יחסי ידידות כנה נרקמו בין שנינו מיום שסיימתי את הגימנסיה והייתי שוהה בבית בבקרים. על־פי־רוב הייתי מזמין אותו למטבח ומכבדו ברבע כיכר לחם חם, שהוצא זה עתה מתנור המאפייה שממול לביתי, בתוספת כמה קוביות סוכר, וחולט בשבילו תה ומוזגוֹ בספל ענק. כשלושת רבעי שעה היה הדוור משתהה במטבח – הזמן שנדרש לו למיצוי מלא של ההנאה מכיבודי. והאירוח עצמו – תוצאה מאמונה מיסטית, שקיננה בי מימי ילדותי, כי הדוור הוא שיהיה שליח המצווה שיביא לי את בשורת הגאולה – תהיה אשר תהיה משמעותו של מושג זה בתקופות שונות של חיי. פיסת הנייר שמסר לי ידידי הסיני לא היה מכתב אלא מברק קצר וקולע: שלח מיד ערבויות לתשלום שכר לימוד. פרטים יבואו".

הפרטים באו כעבור חודש ימים. בקשתי נדונה מחדש והוחלט לקבלני כתלמיד שלא מן המניין, שיורשה לגשת לבחינות גמר רק לאחר שיעמוד בבחינות הכניסה לאוניברסיטה, ומשיעמוד בהן יהיו זכויותיו כזכויות תלמיד מן המניין לכל דבר. הנה כי כן, אפילו תעודת הלידה האומללה יצא הפסדה בשכרה, הואיל ובחינות־הכניסה שעמדתי בהן היו זהות לבחינות הבגרות בארץ, הריני למעשה בוגר בית־ספר תיכון עברי־ארץ־ישראלי לכל דבר. במיוחד נשכרתי ממדעי היהדות, שעד אז למדתי אותם באורח ספורדי ובלא שיטה.

ב

לימודי באוניברסיטה היו עבורי סדרה של גילוי עולמות, שעל קיומם ידעתי רק במעורפל. זכור לי ההלם שקיבלתי בשיעור הראשון של גדליה אלון במכינה לתלמוד. היה זה ניתוח מבריק ומעמיק של ברייתא מסוימת בבבא בתרא מזוויות שונות – הלכה, סגנון, סוציולוגיה – שמתוכן הצטיירה תמונה בהירה של משק חקלאי בימי בית שני, של אורח חייו של איכר בארץ־ישראל, שהחמור מילא בו תפקיד של מכונית בימינו. ראיתי לנגד עיני את בקתת המגורים הרעועה, שכותלה עלול היה להתמוטט משום שפרה נתחככה בה להנאתה. מעולם לא בחרתי לי את התלמוד כמקצוע, אך מאז המכינה לא פסקתי מלימודו ביחידות ובקבוצות, תחילה לעתים מזומנות, ובעשרים וחמש השנים האחרונות בקביעות, לפחות פעם אחת בשבוע.

סדרת הרצאותיו של גרשם שלום על שבתאי צבי פתחה לפני צוהר אל עולם הקבלה, והפרופסורים רות וברגמן פרסו את מערכות הפילוסופיה היוונית העתיקה, והאירופית במאות י“ז וי”ח, שהיה להן חלק רב בעיצוב עולמי הרוחני.

ואולם בסך־הכול לימודי האוניברסיטאים לא עלו יפה, ועד מהרה הבנתי שקריירה אקדמית ממני והלאה. לא נוצרתי לשקידה על משנה סדורה וערוכה. אבל כבר בימים ההם יכולתי להצביע על נסיונות בסיפורת וברשימות עיתונאיות שזיכוני בתואר "כישרון מבטיח' (יש סבורים שעוד היום הולם אותי תואר זה). לא שאפתי לכתר תורה של מלומד. חלמתי להיות סופר, אך לא סופר סתם; בשגיונות נעורי ראיתי את עצמי בעיני רוחי הגועשת כאיש חזון חובק זרועות עולם, שבאמצעות סיפור מעשה – שבו ורק בו תוקפי וגבורתי – מביא לעם ישראל בפרט ולמין האנושי בכלל בשורת גאולה חדשה. אין תימה שבמסלולי לימוד אקדמי הרגשתי כבמיטת סדום.

כמי שצפה את עתידו כסופר בחרתי בספרות עברית כמקצוע ראשי. היום כותב משורר צעיר שיר, ומחר הוא נלמד באוניברסיטה. קלוזנר מיטיבי היה חניך אוניברסיטת היידלברג של המאה שעברה. הוא עצמו היה מגיב על כל ספר עברי שיצא לאור בימיו, אך בתכנית האקדמית שלו הקפיד על ריחוק, על פרספקטיבה מדעית, על רווח זמן, היוצר משקעים ופרופורציות. ביאליק ומנדלי היו בני דורו. על כן חומר הלימוד שנדרש לבחינות־גמר לספרות השתרע מן המאסף של תלמידי מנדלסון ועד ליליינבלום וסמולנסקין. עד כאן ולא יותר. ככל ששקעתי בחומר זה, כן גברה בי החרדה שאם אתגבר עליו לא אהיה סופר לעולם.

שרוי הייתי במצוקה הדומה לזו של כלב צעיר מלא און עלומים, שפיזרו לפניו עשרה כדורים עתירי ניחוחות בצבעים שונים הנעים במהירויות שונות; מכל אלה מצוּוה הכלב לרדוף אחרי כדור אחד שצבעו דהה, ריחו נמר ותנועתו אין בה אתגר לרדיפה אחריו. מיום שעמדתי על דעתי ניצב דוסטויבסקי בראש הפנתאון של אלילי הסיפורת שלי. לפני שניגשתי להכנות לבחינת־הגמר לספרות התוודעתי ל’יוליסס" של ג’יימס ג’ויס, ובידיעותי המוגבלות באנגלית הבקעתי לי במאמץ רב את הדרך בסבך הג’ונגל השופע בעלי־חיים שנולדו בז’אנר ספרותי שלא היה לי שום מושג עליו לפני כן. בעת ובעונה אחת – כך התגלגלו הדברים – נזדמנו לידי שלושת הכרכים של הטטרלוגיה “יוסף ואחיו” מאת תומאס מאן (הרביעי עדיין לא הופיע) ונטלתי על עצמי את המשימה הבלתי־אפשרית לבצע קידוח עמוק בסלע הלשון הגרמנית כדי לצלול בנבכי מהותו של עם ישראל כפי שהיא נשקפת באפּוֹפיאה האדירה, פרי רוחו של הגאון הגרמני, וכדי לספות חטאת על פשע, כל אימת שהייתי שוהה בהר הצופים הייתי קופץ לספרייה הלאומית ומתייחד באולם הקריאה עם שלושה כרכים אחרים: ‘תולדות האמונה הישראלית’ של יחזקאל קויפמן, ותוך כדי קריאה מתפעם מפעלו האדיר של גדול המהפכנים בעולם, משה רבנו.

בשולי אחד העמודים של הספר כתבתי בעיפרון: חוקת משה בהיסטוריה שוות ערך לחוק הכבידה ביקום. ניסיתי למצוא כתובת זו, אך הכרכים שבאולם הקריאה של שנת 1990 הן מהוצאה יותר מאוחרת מזו שעיינתי בה בתרצ“ט. באותו יום הצלחתי לשאול הביתה את הכרך השלישי כדי לסיים את קריאתו. ולמחרת היום, דהיינו ב־1 בספטמבר 1939, יום פרוץ מלחמת העולם השנייה, נכנס לחדרי ידידי משה לוין ונתן לי במתנה ספר, שלדעתו כל אדם המתעניין בספרות יפה חייב לעיין בו, על אחת כמה וכמה מי שהחליט לגשת לבחינת גמר בספרות: ‘תורת הספרות ותולדותיה מימי קדם עד ימינו’. אני זוכר את צורתו: ספר לימוד סובייטי משנות השלושים – כריכת קרטון חומה, אותיות קיריל מגושמות ונייר צהבהב. אכן, הדרך לגיהינום זרועה כוונות טובות” – אמרתי בלבי. ואנוכי לא ידעתי ולא עלתה על לבי כי ביום ההוא נפתח שער הגיהנום ליהודי אירופה. אף־על־פי־כן נדמה לי, שבזכרוני שמור כל רגע ורגע של היום ההיסטורי הגדול כפי שהשתקף בזוטות חייו של אחד מהולכי על שתיים שעל הפלנטה הזאת. אנסה לשחזרו.

התעוררתי בשש וחצי בבוקר. מן המטבח הגיע לאוזנַי קול התכונה הרגילה של משפחת בעלי הדירה, בטרם צאת האב לעבודתו והילדים לבית הספר. לא הייתי אמור לצאת מחדרי לפני שיסתלקו הכול, חוץ מבעלת הדירה. ליד מיטתי היה מונח ‘יוליסס’; אמש סיימתי את קריאת הפרק הראשון של החלק השני של הספר. נטלתי את הספר והתחלתי לקרוא בפרק השני:

מר ליאופולד בלום אכל בעונג אברים פנימיים של חיות ועופות. הוא אהב מרק קרבי אווז סמיך; מוּראות באגוזים, לב צלוי ממולא. פרוסות כבד מטוגנות עם פירורי לחם יבש, ביצי דגים מטוגנות, יותר מכול אהב כליות כבש בגריל שהעניקו לחכוֹ טעם עז וערב של שתן ריחני קמעה'.¹

תפריט שכזה על קיבה ריקה בעוד קורי שינה עוטפים מוח רופס גרם לי תחושת קבס. הרעשים מאחורי הקיר נדמו. יצאתי לשירותים ומשם למטבח. בעלת הבית נעדרה ממנו. בהתאם להסכם השכירות מזגתי ספל תה מהקומקום שעמד על הפתילייה והבאתיו לחדרי. מן הארון היחיד שעמד בו הוצאתי צנצנת ריבה וחצי כיכר לחם. אכלתי לשובע. כל יושבי תבל ידעו שפרצה מלחמת־עולם. אני לא ידעתי. מקלט רדיו לא היה בכל הדירה. את העיתון הייתי קונה בעת שיצאתי מן הבית לסעוד, מעין ארוחת צהריים: מנת פיתה־פלאפל ושתי כוסות מיץ חי. בתקופת הבחינות לא יצאתי לעבודה והייתי ניזון במשורה בתקציב של שלושה גרושים ליום. על המלחמה שמעתי רק מפיו של משה לוין, שבא להעשירני בספר על תורת הספרות, ואני, הייתי אטום למשמעותה של השעה הגורלית; אולי משום שמשפחתי שהתה בסין, הרחק מזירת ההתרחשות ההיסטורית. משה לוין עלה מליטא, וכל משפחתו עדיין ישבה בקוֹבנוֹ. הוא היה בוגר גימנסיה עברית, אבל אופן דיבורו, תנועות ידיו, שכלו החריף ולמדנותו שיוו לו דמות של תלמיד חכם. לימים נעשה עורך־דין וכיהן כיועץ משפטי למוסד ממלכתי. הוא היה מודאג, והשמיע באוזני דרשה מעמיקה על מצבו של העולם, מעין חזון אחרית הימים לאו דווקא משיחי. לשונו לא היתה נבואית, אך תמונת העולם שצייר כללה את כל סממני קץ הימין האפוקליפטי. הואיל ועדיין הייתי מסוגל לקרוא ולהקשיב בעת ובעונה אחת, דפדפתי בספר הלימוד תוך כדי האזנה ללִקחו ואמרתו. הספר היה מבוסס על אסכולת הפורמליזם הרוסי, שהיתה מן הראשונות והחשובות ביותר במדע הספרות. משה הזכיר בדרשתו את שמו של סטלין לא אחת ולא שתיים. הוא לא נפגע אף כהוא זה מעצם העובדה, שאני מעיין בספר בעת שהוא נושא את דברו. כדרכו פיתח את הנושא עד שהגיע למסקנה הגיונית, נפרד ממני לשלום והסתלק. דרך אגב, חזותו הקשה התגשמה לא רק בקווים כלליים אלא גם בפרטיה.

עם צאתו של משה פתחתי את ‘החטא ועונשו’ של דוסטויבסקי – ספר שתמיד נמצא אצלי בהישג יד, אפילו היום – ובפעם… מי יודע איזה – קראתי את תמצית המאמר של רסקולניקוב, שפורסם לפני שמחברו רצח את המַלוָוה בריבית. התמצית נמסרה על־ידי רסקולניקוב עצמו בשיחתו עם החוקר.

עיינתי בפסקה זו ועדיין לא נחה דעתי, חזרתי ודפדפתי בספר עד שהגעתי אל חלומו של רסקולניקוב; צמרמורת חולפת בגופי כל אימת שאני קורא את תיאור החלום, המשתרע על פני חמישה עמודים. לא אצטט כאן מתוך הספר. אשתדל לספר על החלום בקיצור.

ילד הולך ברחוב ומתעלל בסוסה דלה ועלובה. הוא מושיב בעגלה חבורת פרחחים שיכורים ומנסה בהצלפות שוט תכופות ואכזריות לאלץ את הסוסה שתזיז ממקומה את העגלה על מטענה הכבד. הקהל שמסביב נהנה הנאה סדיסטית מן המחזה, בצווחות אהדה הוא מעודד את העגלון ומתלהב עד כדי שכרון חושים. מכל צד נוהרים בחורים האוחזים בשוטים. הם תורמים את חלקם לאורגייה של העינויים, הצליפות שורקות באוויר. הסוסה הסכופה אוזרת את שארית כוחותיה לעשות ולו רק צעד אחד – לשווא. השוטים נוחתים עליה כממטרים של גשמי זעף, אך היא עדיין מפרפרת בשרידי רוח החיים שבקרבה ומצליחה לעמוד על רגליה. כוח עמידה זה מוציא את העגלון מכליו. הוא קופץ ממושבו, עוקר אחד מיְצוּלי העגלה ובתנופה חובט בו בסוסה ללא רחם. סוף־סוף היא צונחת אין אונים. חלום בלהות. רסקולניקוב מתעורר שטוף זעה.

בספרות הביקורת הסובייטית היה מקובל לפרש את חלום האימים כמטפורה על מצבו של העם הרוסי המעונה בימי שלטון הצאר. אבל ביום פרוץ המלחמה בגרמניה הנאצית עורר בי החלום אסוציאציה על עַם אחר, ואז נתברר לי מדוע נתקפתי פתאום בחשק עז לקרוא את תיאור הזוועה. יום לפני כן סיימתי את קריאתם של שלושת כָּרְכֵי הרומאן ‘יוסף ואחיו’ של תומאס מאן. האומנם מקרה הוא שמצאתי (ערב פרוץ מלחמת־העולם השנייה) בעמודיו האחרונים ביטוי גרוטסקי רב־עוצמה לדם תמציתה של האנטישמיות מימי קדם ועד ימינו בדבריה של מות־אם־אנת אשת פוטיפר, אשר לאחר כשלון מאמצי הפיתוי שלה פונה אל קהל משרתיה בני עמה בזו הלשון בהצביעה על יוסף:

‘מצרים, אחים – פתאום היו לה כל אלה לאחים. הכרזה זו חדרה אל תוך נימי נפשם וריגשה אותם עד מאוד – הביטו בי, גבירתכם ואמכם, אשתו הראשית של פוטיפר, אשת אמת לו. ראוני יושבת על מפתן הבית הזה – הלא מיטיבים אנחנו להכיר איש את רעהו, אתם ואני – “אנחנו” “ואיש את רעהו” הם בלעו דברים אלה עד תום; היה זה יום טוב למעמדות הנמוכים – אך הכר הכַּרתם גם את הנער העברי הזה המעומד פה ערום למחצה… בגדו העליון אין עמו כי בידי הוא. התכירוהו? הלא הוא הוא שהופקד על כל אשר בבית אחד הגדולים שבשתי הארצות להיות לראש לבני הארץ הזאת. מארץ תלאובות בא לארץ מצרים, הגן של אוסיר יפה המראה, כס אמון־רע, אופ הרוח הטובה. הם הביאו את הזר הזה אלינו, אל הבית הזה – עוד הפעם “אלינו” – להתל בנו ולהמיט קלון עלינו… והנה זה אשר הופקד עליכם ועל כל הבית, עומד לפניכם בכלימתו. אכן, נתון יתן האיש את הדין על מעשהו; משפט צדק ייעשה בו אך ישוב אדוננו אל ביתו. אסרוהו באזיקים!’.

הגיעה שעת הצהריים. יצאתי החוצה ובביתן שבו סעדתי את לבי במנת פיתה־פלאפל ושתי כוסות מיץ קניתי עיתון ערב. הכותרות הענקיות (בימינו אלה היו ודאי כחגבים בעינינו) היו מרעישות, אך כמעט כל מה שמתחת להן השיח לי בבוקר משה לוין.

עם שובי לחדרי ערכתי תכנית: (א) את המשך הקריאה ב’יוליסס" אדחה עד לאחר הבחינה; (ב) את קריאת ‘יוסף ואחיו’ כבר סיימתי; (ג) אשר לסיום ‘תולדות האמונה הישראלית’ הרי לא נותר לי אלא כעשרים עמודים. אעשה מאמץ ואגמור לקרוא בו היום; עוד הלילה אתחיל לעיין בחומר לקראת בחינת הגמר. ביצעתי את התכנית בדייקנות שאינה אופיינית לי. את משפט הסיום של הכרך השלישי של ‘האמונה’ קראתי שלוש פעמים: ‘הופעת הנביא השליח הראשון – בישראל ובעולם – היא ראשית תולדות האמונה הישראלית’. הכוונה היא, כמובן, למשה רבנו, אבל אני נזכרתי בנבואותיו של משה לוין, אף שלא נראה כנביא שליח כל עיקר; בעיני דמה לאחד התנאים מבית שמאי.

הלכתי למטבח למזוג לי תה של ערבית. כדי להתחמק משאלות ודיונים בענייני דיומא, מסרתי לבעל הדירה את העיתון שקניתי. כל המשפחה היתה ישובה ליד השולחן. אחד הבנים התעניין לדעת אם שמעתי רדיו. אמרתי לו שלא האזנתי. ביצעתי את רבע הכיכר האחרון שהיה בארוני, ושיקעתי חתיכת לקרדָה הראויה להתכבד. שעה ארוכה לעסתי את פתי, מתענג על כל נגיסה ובליעה. בבת־אחת נזכרתי בדוור הסיני ובלאופולד בלום, שאכלו בעונג. שני אלה נהנו מארוחת־בוקר, ואילו אצלי היתה זאת ארוחת־ערב. השעה היתה מוקדמת למדי, אבל אני התקנתי את מיטתי לשנת לילה ופתחתי בחומר הקריאה לבחינה, כמתוכנן. בידי היה ספר הזכרונות של משה לייב ליליינבלום ‘חטאות נעורים’.

אחת ההגדרות של סופר היא: אדם המדיר שינה מעיניו כדי להרדים אחרים. משום מה הייתי בטוח שהגדרה זו הולמת את ליליינבלום. למן העמוד הראשון התאכזבתי לטובה: הכתיבה רהוטה והסיפור קולח. קראתי בו בעניין עד לשעות הקטנות של הלילה. כפי הנראה התרשמתי במיוחד מנישואיו האומללים של המחבר בגיל חמש־עשרה, בשל חותנת מכשפה שמיררה את חייו. התרשמות זו היא שלפי כל הסימנים הולידה את חלומי הראשון באותו לילה.

בבית הכנסת המפואר בעיר חרבין נערך טקס נישואים. הכלה היא החותנת של משה לייב ליליינבלום – זקנה צמוקה, שהרשע נשקף מפניה חרושות הקמטים. כשה לטבח מובל החתן לחופה. אני מתבונן בו בתשומת־לב ומזהה את עצמי. בית־הכנסת מלא מפה לפה, אך בין הקהל הרב אין אף גבר אחד. כל כולו נשים צעירות יפהפיות, חטובות גזרה. רובן חשופות באותה מידה זעומה של ערטול, שהיתה מוּתרת במועדוני הלילה של העיר. אני עומד מתחת החופה ליד הכלה ומשווע לעזרה. פתאום מבקיע לו דרך בין הקהל זקן בעל הדרת פנים. בתחילה סבור אני שזה הרב המסדר את הקידושין, אך ככל שהוא מתקרב אל הבימה אני נוכח לדעת שאין זה אלא פרופסור קלוזנר. הוא מתקרב אלי ומושיט לי סרטיפיקט של סטודנט. אני נוטל מידו את הנייר ומתחיל לברוח. כלת האימים רודפת אחרי, ובידה כוס שהיתה מונחת לרגלי על הבימה. היא חובטת בכוס בפני; אני מתגונן בסרטיפיקט. המסמך סופג את כל רסיסי הכוס המנופצת, ואני מתעורר, ממשש את פני וסוקר את כפות ידי ואת אצבעותי. לאור מנורת המיטה שלא הספקתי לכבות לפני שנרדמתי ראיתי שאין סימני דם על־ידי. לא נחה דעתי עד שיצאתי לחדר האמבטיה והסתכלתי בראי. חזרתי רגוע. סגרתי את הספר שנשמט כנראה מידי כשנרדמתי, כיביתי את המנורה ומיד שקעתי שוב בשינה.

את מקומו של ‘חטאות נעורים’ תפס ‘החטא ועונשו’, ואת מקומו של החתן בבית כנסת תפס הילד בחלומו של רסקולניקוב. אני הייתי הילד. אחוז אימה, הבטתי בעיניים בוהות על השתוללות הפרחחים וההמון המכלה את חמתו בסוסה המעונה. משה לוין עמד על רגליו ליד הדוכן והצליף בבהמה האומללה בתנופת רשע בלא הפוגה. שני גברים החרו החזיקו אחריו, שניהם לא נראו ממוצא סלבי, ואין בכך כל פלא, שכן אחד מהם היה ג’יימס ג’ויס ואחד תומאס מאן – אנגלי וגרמני. כל צליפה הטביעה שורה של אותיות על גופה של הסוסה עד שעורה נראה כעור הזברה. הפסים על צבעיהם דמו לכתובות פרסומת. הצבע השולט היה ארגמן, ונושאי הפרסומת שאובים ממתנתו של משה לוין: פסיכופואטיקה, פואטיקה טיפולוגית, ז’אנרים, סמנטיקה – מונחי דם ואש באותיות קידוש לבנה.

משה לוין ירד מן הדוכן; ממש כאותו עגלון בחלומו של רסקולניקוב, הוא עקר יצול מן העגלה. בחיל ורעדה ציפיתי שינחית מכה ניצחת על הסוסה. נשימתי נעצרה. אבל משה לוין נהג אחרת. הוא הצמיד שלט אל היצול ותלאו על רסן הסוסה. על השלט התנוססה כתובת: ‘סוסתי’ מאת משה לייב ליליינבלום.

– טעות! – זעקתי בַּעְיָם רוחי – טעות מרה! ‘סוסתי’ היא של מנדלי ולא של ליליינבלום: תומאס מאן וג’ויס הניפו עלי את שוטיהם.

הקיצותי שטוף זעה כרסקולניקוב ובלבי החלטה נחושה: לא אגש לבחינת גמר לספרות – יעבור עלי מה! לא בשל הפרספקטיבה המדעית החלטתי מה שהחלטתי, כי אם בשל תורת הספרות. דין קל־וחומר משונה למדתי לעצמי באותה שעה: אני שיהודי אני בכל רמ"ח אברי איני מקיים את מצוות תורת משה, היאך אוכל כסופר לקיים את מצוות תורת הספרות? מוטב אפוא שלא אכירן לעולם. הרגשתי כמי שעקרו לו שן כאובה ונשמתי לרווחה. רק עגן אחד העיב על רווחתי: איך אגלה לקלוזנר את החלטתי בלא שאגרום לו עוגמת נפש.

באותה תקופה היחסים בינו וביני לא חרגו ממגע שגרתי בין פרופסור לבין אחד מעשרות רבות של תלמידיו. אבל ברקע עדיין חלחלה הלחלוחית של המכתב הפתטי מחוץ־לארץ ולא נמחק כליל רישומה של הפגישה הדרמטית הראשונה בינינו.

הפרופסור הישיש (לפי מושגי הימים ההם, שהרי היה אז בעשר שנים צעיר ממני היום) חיבקני בהתרגשות והציגני בפני אשתו. שניהם הזמינו אותי במפגיע לבקר בביתם לעתים מזומנות. לימים אף מילא את בקשתי ומסר לי מאמר, כתוב במקורו רוסית, לדו־שבועון ‘הדגל’, שכבר הוזכר לעיל. כמה וכמה סיבות, ביניהן סתם ביישנות, מנעוני מלקבל את ההזמנה לביקורים, והמגע בינינו נתקיים רק בענייני הלימודים. עם זאת היה פעם בפעם ניגש אלי אחרי ההרצאות ושואל לשלומי. העבודה הסמינריונית שלי על השפעת המבקר הרוסי בלינסקי על הביקורת העברית (פאפירנה, סמולנסקין וקובנר) זכתה לציון גבוה. בהחלטתי לנטוש את לימוד הספרות העברית החדשה ראיתי אקט של כפיות טובה. את חלומותי והזיותי לא יכולתי לפרוס לפניו. כתבתי לו מכתב קצר:

פרופסור קלוזנר הנכבד –

אני רואה חובה לעצמי להודיעך כי מסיבות שאינן תלויות בי אני נאלץ להפסיק את לימודי באוניברסיטה ולא אוכל לגשת לבחינות־גמר בספרות.

אני מקווה שבעתיד הקרוב תהיה לי הזדמנות לפרט לך – בפגישה אישית – את הסיבות שהניעוני לעשות הפסקה זו, או להעלות אותן על הכתב.

הרשני להודות לך על כל אשר עשית לי בחיי המעשה שלי ואשר תרמת לחיי הרוח שלי.

שלך בהוקרה רבה

על פועלו של קלוזנר בחיי המעשה שלי סיפרתי לעיל. תרומתו לחיי הרוח של בני דורי כאחד ממעצבי התרבות העברית החדשה אינה זקוקה לעדותי. חסידיו ומתנגדיו, מעריציו ומשמיציו יודו בפה מלא, כי מי שהתחיל את דרכו כמחבר "שפת עבר שפה חיה' וסיימה כעורך ראשי של האנציקלופדיה הכללית הגדולה היחידה בלשון העברית עד היום הזה, מי שחידש את המלים חולצה ועיפרון וזכה למאמר־לעג בשם ‘עפרון החתי’ מאת משכיל בן־דורו, מי שהחזיר את ישו לסביבתו היהודית ההיסטורית, שמור לו מקומו בפנתֵאון הציוויליזציה היהודית. אשר לי, הרי רישומו של קלוזנר על תפיסת עולמי בא בעיקר מתוך עצם ההיסטוריציזם שלו. בהקדמה לאחד מספריו (לא עלה בידי לאתר אותה עכשיו) טען קלוזנר, שכל הכותב את תולדות העבר כותב תוך כדי כך גם את דברי הימים של זמנו הוא, וכל המתאר את תקופתו שלו בלא הרקע של העבר מעלה רק את צלליה של המציאות, כבמערתו של אפלטון, ולא את הראליה על שלושת, ואולי ארבעת, ממדיה. ואני מעיד עלי שמים וארץ שכל אימת שנפרס לפני אותו גיליון חלק, שעליו אני עומד להעלות את פרי רוחי, למן הסיפור הראשון שכתבתי בעברית, ולשרטט קטע מחיי עמי וארצי, נראה לי גיליון זה כמרקע בן ארבעת אלפים שנה, ועקבות קולמוסי כגרגירי אבק שמעלה חוויית ההוויה הקוסמית ההיסטורית של עם ישראל.

המכתב אל קלוזנר לא נשלח מעולם, ומיום כתיבתו לא ראיתי את קלוזנר פנים אל פנים.

ג

לא הייתי ה’סיני' היחיד שזכה לעלות ארצה לפי סרטיפיקט של סטודנט. יחד עמי עלה לפי סרטיפיקט של תלמיד הטכניון בחיפה דוקטור שמואל רולבאנט ז“ל, סוציולוג, כלכלן ועיתונאי לעתיד לבוא, שהיה מתלמידיו של הרולד לסקי בלונדון והרצה באוניברסיטת תל־אביב; פרופסור חיים תדמור, מבחירי האשורולוגים וחוקרי המקרא בישראל, הגיע מחרבין להרצליה בגיל עשר, יחד עם אימו, והתחיל ללמוד באוניברסיטה העברית כבוגר הגימנסיה העברית בירושלים; משפחת רביקוביץ, שהוזכרה לעיל, עלתה ארצה בראשית שנות השלושים, והבת הדסה, כיום, אם אינני טועה, פרופסור לאסטרופיסיקה בדימוס, שסיימה את גימנסיית בלפור בתל־אביב ולמדה מדעי הטבע באוניברסיטה העברית באותה תקופה שבה למדתי אני מדעי הרוח; הכול ראו אותה כתלמידה ארצישראלית לכל דבר; ואילו אני הגעתי להר הצופים הישר מסין. כפי הנראה, לפני שנכנסתי בפעם הראשונה לאולם ההרצאות פשטה השמועה שמגיע סטודנט סיני; לא סטודנט מסין אלא סטודנט סיני. כעשרים סקרנים חיכו בכליון עיניים להופעתו. יש להניח שציפו לראות אדם שעורו צהוב, עיניו מלוכסנות ואפו פחוס. מרה היתה אכזבתם משנוכחו לדעת, שאין כל הבדל בין סיני זה לבין בחור יהודי ממזרח אירופה. אחד מהם ניגש אלי ופסק: אתה מטרנופול! ואני בעוונותיי הרבים שמעתי בפעם הראשונה על קיומה של עיר כזאת. הוא התפלא מאוד על שאינני זוכר אותו, ולא הִרפה ממני אלא לאחר שמאמציו לפרט לפני כמה סימני־זיהוי נתקלו באטימותי המוחלטת. דו־שיח זה הבהיר לחבורת הסקרנים את השוני בין סיני לבין יהודי שבא מסין, והם עטו עלי בחקירה ודרישה על מלחמת הגנרלים בסין. בימים ההם היתה סין שסועה בין מצביאים, מהם שנתמכו על־ידי רוסיה ומהם על־ידי יפן. עם כיבושה של מנצ’וריה על־ידי היפנים השתלטה על סין מפלגת הקואומינטאנג, שהיתה המפלגה הדומיננטית מאז המהפכה שהדיחה את הקיסר. בראש המפלגה עמד הגנרל צ’אן־קיי־שק, שדיכא באכזריות את המפלגה הקומוניסטית. ידיעתי על המתרחש בסין היתה, בלשון המעטה, לקויה בחסר. דעתי היתה נתונה לחבל ארץ אחר, ליישוב היהודי שנלחם על קיומו הפיזי במאורעות תרצ”ו. משולי העיתונות הרוסית ליקטתי ידיעות על כל התקפה של הכנופיות, שלעתים דווח עליה אפילו בעיתוני המזרח הרחוק, ועל כל פצצה שהתפוצצה ברחובות ירושלים או צפת. את הכותרות הראשיות שבעמוד הראשון של העיתון לא הייתי מזכה אפילו במבט חטוף. מתוך שאלותיהם של הסטודנטים שניתכו עלי התברר לי שהם – ובמיוחד אנשי השמאל שביניהם – היו בקיאים בפוליטיקה העולמית והכירו את המצב בסין יותר טוב ממני. חושש לגלות את קלוני ברבים הנהנתי כפי שהנהנתי, ולמחרת היום קניתי את ספרו של ג’ון גונתר, עיתונאי אמריקני ידוע שחרש את כל המזרח הרחוק ופרסם סדרת ספרים על ארצות האזור. הספר נקרא בשם ‘בתוככי אסיה’ ואני בלעתי אותו בהעלם אחד. בִּן לילה נעשיתי מומחה לסין. אותם בחורים ובחורות תאבי דעת, שהתגודדו סביבי עוד כשבוע ימים, האזינו ללקחי בעניין רב, וכמה מהם הביעו אמון בי ובידיעותי משום שג’ון גונתר – כך אמרו – מאשר את נכונותם.

במשך הזמן נוכחתי לדעת, שמבחינה נפשית רוב חברי תנועות הנוער הציוניות חיו בארץ בעודם שרויים בגולה. זאת ועוד: הפגישה בארץ בין חברים באותה תנועת נוער ממקומות שונים בעולם, הרחוקים זה מזה גאוגראפית, היתה דומה לפגישה בין קרובי משפחה, אף־על־פי שלא ראו איש את רעהו מעולם. זכור לי כיצד ימים אחדים אחרי עלייתי איחרתי להרצאה. עמדתי ליד דלת אולם ההרצאות, חוכך בדעתי אם להיכנס או לא. כעבור דקות ספורות הופיע בחור שחרחר, בעל בלורית עבותה, ונעצר על־ידי בהיסוס. גם הוא היה סטודנט חדש, ולא ידע אם מותר באוניברסיטה העברית להיכנס לאולם לאחר שהוחל בהרצאה. שיחה נקשרה בינינו. כל הליכותיו היו כשל ג’נטלמן – התנהגות שבבית“ר היתה קרויה ‘הדר’. הוא הציג את עצמו בפני: אליהו ורז’בלובסקי. השם אמר לי משהו. התחלתי לחטט בזכרוני. הצליל הפולני של שמו הוליכני להשערה, שנתקלתי בשם זה בדו־שבועון של בית”ר בוורשה, ‘המדינה’, שהיה מגיע גם לחרבין. על שאלתי אם אמנם בית"רי הוא ואולי אף קשור באותו שבועון, ענה לי בפסקנות ‘ואתה יצחק נדל מחרבין’.

‘מנין לך?’ – תמהתי. ‘העברית שלך כמעט רהוטה’ – השיב. ‘והמבטא שלך כשל איכר רוסי. אפילו דוברי רוסית מלטווייה אינם מדברים כך. דרך אגב, קראתי את רשימותיך ב’המדינה’.

ואכן, פרסמתי באותו כתב־עת שתי רשימות. עם כתיבת דברים אלה חיטטתי בארכיוני הפרטי, הדומה לתוהו ובוהו מלפני בריאת העולם, ולמרבה הפלא שליתי מתוכו אחת מהן שנדפסה בגיליון מיום 30 במארס 1935.

נושאי הרשימה: (א) סירוב הספורטאים היהודים בארץ־ישראל להשתתף באולימפיאדה בברלין; (ב) תגליתו של שלייכר, שכדורי הדם של היהודים שונים תכלית שינוי מכדורי הדם האריים. היו זמנים.

ורז’בלובסקי הוא אליהו מרידור לעתיד לבוא, ממפקדי בית“ר ואצ”ל, עורך דין, חבר כנסת מטעם חירות, אביו של השר דן מרידור.

אחת החוויות המסעירות הראשונות שלי כסטודנט באוניברסיטה היתה ההשתתפות באספה כללית של הסטודנטים. על סדר היום עמדה השאלה: לחייב את הסועדים במסעדת הסטודנטים – mensa academica – בשמירת השבת. לאמתו של דבר, הצטמצם הדיון באיסור על העישון בשבת בכותלי המסעדה, ובחיוב לקנות תלושי תשלום מראש. איש לא ערער על הכשרות. לפתע זינק אל הבימה בחור גבוה וצנום, שערו פרוע וחולצתו הכחולה קשורה בשרוך אדום במקום כפתורים. הוא צעק צעקה גדולה ומרה:

– מן המנזרים ירו על הצבא הרפובליקני בספרד!

האסיפה התקיימה בירושלים, בעצם ימי מלחמת האזרחים בספרד, אני שלא הייתי מנוסה בוויכוחים מסוג זה נבצר ממני לתפוס את הקשר בין הצעקה לבין העישון בשבת במסעדת הסטודנטים. רק לאחר שסטודנט מן הימין, שעלה אחר הזועק אל הבמה, צווח אף הוא בקולי קולות שלא משנתו של מארקס המשומד תכתיב לנו את אורח חיינו, אלא תורת משה רבנו, נתחוור לי שהיורים מן המנזרים סימלו את הקלריקליזם השחור האוניברסלי, המכיל בקרבו את כל הדתות על כוכב הלכת שלנו, ואחת ממזימותיו הוא איסור התשלום במזומנים בשבת קודש.

בעוד השמאל המיליטנטי מסתער על האופיום לעם והימין מגן על קודשי האומה הופיע על הבימה צעיר לבוש מקטורן כהה וחבוש מגבעת – תלבושת יוצאת דופן לגבי סטודנט בכלל, על אחת כמה וכמה בימים ההם. הוא זיהה את עצמו כאיש ‘אנטיפא’ (אנטי־פאשיסטים) – שם הסוואה לסטודנטים חברי המפלגה הקומוניסטית הפלסטינאית, שהיתה בלתי־לגלית בימי המנדט – ולמרבה הפלא נשא נאום נלהב למען שמירת השבת ומצוות דת אחרות במוסדות הסתדרות הסטודנטים. לכל עם יש מסורת משלו – טען – ואורח חיים משלו. אצלנו, יותר מאשר לכל עם אחר, הם קשורים במנהגים, בחובות ובאיסורים שמקורם בדת. אם נדחה את כולם בסיטונות יישאר חלל ריק שיהפוך את העם לערב רב, חסר פרצוף לאומי משלו. כששמעתי דיבורים אלה יוצאים מפיו של קומוניסט, אמרתי בלבי, שזה הרגע להוכיח קבל עם ועדה שאין זהות בין דתיות ולאומיות. שינסתי מותני ויצאתי חוצץ נגד השקפתו של זה המטיף להמשך קיומו של אורח־החיים המסורתי. הציונות היא מהפכה! – הכרזתי – והיא באה לרשת בחיי האומה העברית את מקומה של הדת, מאחר שזו חדלה למלא את ייעודה ההיסטורי, והוא – שימורו של עם ישראל. כל מהפכה פירושה עיקור זמני של העבר, ביעור צורות הקיום של העולם הישן ותקומתן מתוך האפר כשהן מותאמות לתוכני העולם החדש. בתהליך דיאלקטי זה של ניתוץ ובניין תתחדש גם השבת במלוא תפארתה החילונית, שלא יהיה בה מקום לדקדוקי עניות פורמליסטיים מסוג של עישון ואי־שימוש בכסף. אני הנני בית“רי מסור ונאמן, ועם זאת סבור אני שדווקא בקיבוצים מתהווה אורח־חיים של עם השב ומכה שורשים באדמת מולדתו. קראתי בסין על מנהג הבאת הביכורים בקיבוצי הארץ, ואני מקווה בחג השבועות לראות בעיני טקס זה, אם אמנם אחד הקיבוצים יסכים לארח בית”רי בתחומו.

ניכר היה שהקהל משתאה לראות שני בחורים משונים ויוצאי דופן אלה, ששמאלם ימינם וימינם שמאלם. מאז נרקם חוט של קרבה סמויה בינינו, שבתחילה התבטא בברכת שלום כל אימת שנפגשנו, ולאחר מכן בשיחות קצרות של מה בכך. היה זה מן הנמנע שייווצרו יחסי ידידות של ממש בין בית“רי לקומוניסט. ואולם כעבור שלושים שנה לערך הצטלבו דרכינו בשדה הפעולה של הבאת התרבות היהודית ליהודים בברית־המועצות. ראשיתה של העבודה המשותפת שלנו בעריכת ‘פרקי ההיסטוריה של עם ישראל’ בלשון הרוסית, ופסגתה במפעל האנציקלופדיה היהודית בלשון הרוסית, שפרופסור אטינגר היה עד יום מותו יושב־ראש מועצת המערכת שלה ואני עורך ראשי בה. שמואל אטינגר נטש את הקומוניזם והפך לציוני בכל רמ”ח אבריו, אך עם זאת נשאר יונה קיצונית כל ימי חייו, ואילו אני, אם אדרש לבטא את השקפותי הפוליטיות במונחים של בעלי כנף ודאי אגדיר את עצמי כנץ מתון ומתלבט. והנה על אף חילוקי הדעות בינינו תמיד, עלה בידינו להגיע לניסוח ניטראלי ואובייקטיבי לא רק בנושאים היסטוריים אלא גם בבעיות הבוערות, השנויות במחלוקת חריפה במדינת ישראל. עשרים שנות פעילות אינטנסיבית – תוך ויכוחים בלתי פוסקים, צמידות מוחלטת זה לזה והערכה הדדית – הוציאו מן הכוח אל הפועל את הקִרבה הרדומה מאז התנגשותנו הראשונה והפכונו לידידי־אמת. לזכרו הקדשתי קובץ סיפורים מפרי־עטי, שיצא בתרגום רוסי סמוך לפטירתו. הקובץ קרוי ‘מחצבתי’, ושם זה מוליכני אל ידיד אחר, ידיד נפש כמעט מיום עלותי ארצה – פרופסור חיים ביינארט, שאף הוא עלה ארצה לפי סרטיפיקט של סטודנט.

לראשונה נפגשנו לא באוניברסיטה אלא בעבודה באחד מכבישי ירושלים, ומכאן האסוציאציה עם ‘מחצבתי’. הפגישה התקיימה תודות למאמציו של דניאל אוסטר, סגנו היהודי של ראש העירייה הערבי של ירושלים, להעסיק מטעם העירייה פועלים יהודים בשכונות היהודיות של העיר. חלק ממקומות העבודה שנוצרו הוקצה לסטודנטים הזקוקים לפרנסה. כך זכינו חיים ביינארט ואני לכמה עבודות ששכרן בצדן: בראשונה היינו ‘זבלים’, כלומר אוספי האשפה, לאחר מכן מתקני כבישים פנימיים, ובסופו של דבר מנקי הג’ורות – בורות לניקוז מי הגשם בצדי הכביש.

ברומן הראשון שלי ‘בעורף’ תיארתי כמה מהפרתקאותינו בעת מילוי תפקידינו שהוגדרו לעיל. חיים ביינארט שימש לי דגם לאחת הדמויות הראשיות שברומן.

לא היתה זו חלוציות בסגנון העלייה השלישית. את תרומתנו לבניין הארץ, ביתר דיוק: למאבק להקמת המדינה העברית, הרמנו בתחומים אחרים שלא כאן המקום לפרטם.

היום פרופסור ביינארט אחד מגדולי ההיסטוריונים היהודים בדורנו, מומחה לתקופת ימי־הביניים בדברי־ימי ישראל, שהגיע להישגים חשובים בחקר תולדות יהודי ספרד. הוא זכה לפרסים יוקרתיים בארץ ובחוץ־לארץ. נוסף על תפקידיו הרבים בעולם האקדמי ומחוצה לו היה בעשור האחרון היועץ המדעי לימי־הביניים באנציקלופדיה היהודית בלשון הרוסית, ולאחר מותו של שמואל אטינגר ניאות לכהן כיושב־ראש מועצת המערכת.

כשהתפרסמה בעיתונות הידיעה על הענקת פרס ישראל לשנת תשנ"א לפרופסור ביינארט נערכה במערכת האנציקלופדיה מסיבה צנועה לכבודו. בדברי הברכה שלי הזכרתי את האנקדוטה, שהיתה נפוצה בארץ בעת ביקורו הראשון של בן־גוריון בניו־יורק לאחר קום המדינה. באותו ביקור – סיפרו ליצני הדור – שאלה הגברת פולה בן־גוריון את בעלה: אמור נא לי, דוד, לפני כך וכך שנים, כשנישאנו בעיר הזאת, האם העלית על דעתך או תיארת בדמיונך שבאחד הלילות תישן בוולדורף אסטוריה, המלון המפואר ביותר בניו־יורק, לצד רעייתו של ראש ממשלת המדינה היהודית בארץ־ישראל? ותוך שהרהבתי עוז ללמוד גזרה שווה פניתי אל רעי לאמור: לפני כך וכך שנים, כשניקינו את ג’ורות ירושלים, האם הזית בחלומותיך הטובים ביותר, שבאחד הימים תשב כאן כיושב ראש מועצת המערכת של האנציקלופדיה היהודית בלשון הרוסית ליד ידיד נעוריו של חתן פרס ישראל?

הכול בגלל רשיון קטן שהיה קרוי סרטיפיקט של סטודנט.

1993