את פרסומו קנה לו משה חסדאי במונוגראפיה נרחבת על רודולף קלאפּהרץ. עשרים וחמש שנה עמל על עבודת מחקר מונומנטלית זו, ואכן העמיק מכל אחד אחר לחדור לעמקי תפיסת עולמו של אותו הוגה־דעות, לפרוס את משנתו הפילוסופית ולהציג לפני באי עולם את המסר שלו לאנושות. אין תימה שספרו זכה לעשר מהדורות וניתרגם לכל לשונותיה של אירופה ולכמה מלשונותיה של אסיה. אף אין פלא שלמרות ידידותנו רבת השנים מימיו לא שוחח עמי חסדאי על מפעל חייו ולא התייעץ עמי אף כהוא זה, שכן אין אני מומחה בתחום זה, ואת כל הידוע לי על קלאפהרץ מספרו של חסדאי שאבתי. הפלא הוא שעתה, תוך כדי עבודתוֹ על המהדורה האחת־עשר, שלח לי לפתע מכתב ממנו, וזו לשונו:

'ידידי היקר –

'כידוע לך, עזבונו הרוחני של קלאפהרץ, לרבות פנקסי רישומיו, מכתביו הפרטיים וראשי הפרקים של יצירותיו שלא הועלו על הכתב – נמסר לי כשעשיתי עוד את ראשית צעדי במחקרי עליו. רק מעטפה אחת בלבד נמנע ממני לראות את תכולתה, משום שקלאפהרץ רשם עליה בכתב ידו: “לפתוח חמישים שנה לאחר מותי”.

'לפני כחודש ימים הגיע המועד הנקוב, והמעטפה נמסרה סוף־סוף לידי. שער בנפשך מה גדולה היתה תדהמתי כשמצאתי בה שני שירים כתובים במו ידיו, שהרי בעל הדמיון הפרוע ביותר לא היה יכול להעלות על דעתו שאותו מלומד, אשר הצטיין בסגנון מדעי, צלול, ענייני ומהוקצע, חיבר בימי חייו ולו שיר אחד בלבד.

'גדולה מזו: אחד השירים אינו מקורי, אלא, כפי שקלאפהרץ עצמו ציין מתחת לכותרתו, תרגום שירו של המשורר הרוסי ניקולאי גומיליוב. הרי השיר לפניך:

'הוא ניצב מול אש כבשן לוהטת,

בן אדם נמוך ושבע ימים.

ועינו נראית כּנוּעָה שוקטת

בין מצמוץ ריסים אדמומיים.

חבורת רעיו מכבר נוחרת,

הוא בלבד עדיין לא נרדם,

כי יוצק הוא כדור עופרת,

שיעביר אותי מן העולם.

הוא גמר, עיניו עולזות. הוקל לו.

הוא חוזר, זורחת הלבנה.

במיטה גדולה כבר מחכה לו

אשת חיק, עוטה קורי שינה.

הכדור שהוא יצק ישמיע

קול שריקה מעל נהר גועש,

הכדור שהוא יצק יגיע

אל חזי אותו הוא מבקש.

אז אֶפּוֹל, רווי כיסוף ועצב,

עֲבָרי אראה – כולו דחוס.

ודמי יקלח על פני העשב,

עשב מכוסה אבק, רמוס.

אלוהים יגמול לי אז בשפע

על חיי – חיים, מרים קצרים.

זאת עשה – לבוש כתונת האפר

בן אדם נמוך ושׂבע ימים.

'השיר האחר הוא ללא ספק פרי עטו של קלאפהרץ עצמו, ולא רק משום שהוא כתוב בכתב־ידו, שכל תג בו נהיר לי יותר מבכתב־ידי שלי. ראשית, לא איש כקלאפהרץ יעלים את שמו של המחבר, אם אמנם נתחבר על ידי מישהו אחר (על כך למדים אנו גם מן ההערה לתרגום לשירו של גומיליוב). שנית, מגופו של השיר ניכר, כי אביר ההגות לא היה נעים זמירות כל עיקר. וזו לשונו של השיר:

'אני רוצה למות מול כיתת יורים,

ניצב ליד קיר.

בתנאי

שלא אהיה כפות

ושלא יחבשו את עיני,

שאוכל להעמיק מבט

באותה עין של כל אחד ואחד

מחיילי הכיתה

שהיא פטורה מלכוון אל

המטרה,

עין שאינה מצווה למתוח

קו דמיוני

בין הכוונת העליונה והכוונת

התחתונה

לבין המטרה,

כי אם נאלצת להביט,

בתוקף מיקומן של העיניים

מתחת למצח,

הישר אל המטרה: בי!

ממש בי,

באשר לא נותר אפילו פֶשַׂע־זמן

ביני לבין המוות.

אני רוצה למות לפני כיתת יורים

ניצב ליד קיר,

באשר אם מוצא אדם את מותו

מכדורי רוביה של כיתת יורים

אות הוא כי חייו

– בין אם קצרים היו או

ארוכים –

קודש היו

למטרה נשגבת.

'אכן, נוח היה לו לקלאפהרץ, לא כל שכן לי, שהשיר לא היה נכתב משנכתב. ומשנכתב מוטב היה, שהמעטפה שציפתה חמישים שנה לפתיחתה, היתה נגנזת לעולמים, שכן הימצאותם של שני שירים אלה – המקור והתרגום– בכפיפה אחת יש בה טעם לפגם, אם ננקוט לשון רכה.

'גומיליוב אחד מטובי משורריה של רוסיה היה. את שירו כתב בתקופת המהפכה, וחזה בו את קִיצוֹ שלו. זכור לך בוודאי שהוא הוצא להורג על ידי השלטון הסובייטי בהיותו בן שלושים וחמש שנה. מה לרומנטיקן הרואי זה שקיפח את חייו בעודו באִיבּוֹ, ולגאון המחשבה הדיסקוּרסיבית שהגיע לשיבה טובה, נערץ ועטור תהילה? זאת ועוד: תמצית תורתו של קלאפהרץ – קדושת חייו של האדם שניחן בתבונה. קביעת הסטטיקה התבונית שבהוויה כבת קיימא לעומת תעתוע חושים, הקרוי דינמיקה של התהוות מתמדת – הרי זה עמוד התווך של משנתו, שדלתה ממעמקי המאה השבע־עשרה את האתיקה של שפינוזה והטילתָהּ במלא משקלה הכבד של הרִיק האקסיסטנציאליסטי של המאה העשרים, ותוך כדי כך הנחיתה מהלומות מוחצות בנשמות הערטילאיות הרוחפות בריק זה. כלום ייתכן, שבגנזיו של ענק־רוח שכזה מצויים שני שירים (אחד מהם פרי רוחו), הסותרים את מפעל חייו ומפריכים את בשורתו שלו למין האנושי? למוֹתר הוא להדגיש שחתימת השיר גם היא מפוקפקת אולי אף שקרית כשלעצמה.

‘אינני מצפה ממך לתשובה על שאלות אלה וכגון אלה. כל אשר אבקש הוא שתאמר לי – יד על הלב – כיצד היית נוהג אתה בדילמה שאני נתון בה, לאמור: הלפרסם את תגליתי או לא? אם לא אפרסם – אחטא לאמת הארכאולוגית (כלשונו של אחד העם), שתכליתה לחשוף את הממצאים שהעלו החפירות, יהיו התוצאות אשר יהיו. אם אפרסם, אחטא לאמת ההיסטורית ואטיל פגם באישיות דגולה בשל חולשת־דעת שפגעה בו כנראה באחד מרגעי חייו הארוכים, חולשה שאינה אופיינית לו כלל. אנא, עוץ עצה!’

הזדרזתי להיענות לבקשתו של משה חסדאי ושלחתי את תשובתי ‘בדואר חוזר’. בלי שמץ היסוס יעצתי לו לגנוז את שני השירים, ואם לא יתנגדו יורשי קלאפהרץ, להשמיד את המעטפה על תכולתה, ועתה מחכה אני בסקרנות לצאת המהדורה ה־11 של ספרו, כדי לראות אם אימץ את עצתי או בחל בה.

1986

'ויאמר: מה לך פה אליהו?

ויאמר: קנא קנאתי…'

מלכים א' י“ט, י”ג– י"ד

הכל התחיל בצעקה שבקעה מן החדר הסמוך, המשמש סלון בדירתנו. אותו לילה ליל שרב היה, ובסלון ישנה דודניתי שהתארחה אצלנו. זעקת אימים היתה זו, אך עד מהרה התברר כי אינה אלא רוב מהומה על מאומה. מפאת השרב לא הגיפה הדודנית את התריסים, ומשעלה השחר – יוֹקד באש שרב בוערת – התעוררה ממש עם הזריחה. פתאום ראו עיניה לטאה זוחלת אל הקיר הסמוך למיטתה. אז פרצה בזעקה. זינקתי אל הסלון. אחוז חרדה גיליתי אף אני לטאה על הקיר. כפי הנראה היתה זו זיקית, שכן גוֹנה היה לבן־צהבהב כצבעו של הקיר. לנגד עיני שלי לא זחלה. לא רמשׂה, לא נעה ולא זעה. היא נחה. במאונך נחה. רק כאשר תפסתי את זנבה בקצות אצבעותי נעקרה ממקומה ונעלמה. את הזנב הפקידה באצבעותי. הוא התפתל.

– גועל נפש! זרוק אותו!– צווחה ההיסטרית הדודנית.

חשתי אל פח האשפה. בינתיים הגיעה אשתי בחלוקה הצהבהב־לבן להרגיע את אורחתנו המזועזעת.

בו ברגע נשבר השרב בבת אחת. משב־רוח עז וחזק השיק את התריסים זה בזה, ואוזני קלטה במטבח את צעדיה החפוזים של אשתי שאצה להגיפם ולסגור את החלונות פן יימלא הסלון אבק, המתנשא תמיד עם הרוח המבשרת את קץ השרב.

חלף זמן רב. אינני זוכר כמה זמן. מכל מקום לא היה זכר לשרב. יום קיץ ירושלמי נאה היה. אני הייתי שרוע על הספה בסלון תוך מנוחת צהריים שגרתית כדרכי. הלטאה הופיעה בשנייה. אותה לטאה, על אותו קיר, באותו מקום. שוב קמתי ללוכדה. זנבה צימח כקודם, אך הפעם לא הפקידה אותו בידי. כהרף עין נגוזה והיתה כלא היתה.

נזכרתי בסיפור קצרצר, שלפי המסופר, זכה בפרס ראשון לסיפור הקצר ביותר על רוחות רפאים:

– ‘האם אתה מאמין ברוחות רפאים?’ – שאל ג’ון.

– ‘לא’ – השיב טום ונגוז.

נתקנאתי בלטאה. ביתר דיוק לא בה כשלעצמה כי אם באותה קלילות פזיזה שבה היא זוחלת על קיר מאונך. גמרתי אומר לנסות את כוחי שלי. לנסות בראשונה, לנסות בשניה, לנסות בשלישית… טיפסתי, החלקתי, ושוב העפלתי. סיזיפוס. אלא שסיזיפוס גלגל סלע במעלה הר, ואני גררתי את עצמי על פני הקיר. סיזיפוס נדון לכך ברדתו שאולה ואילו אני בעודי בחיים. יתרה מזו: כל החיים. אכן נודע הדבר. כל ימי חיי עברו עלי בטיפוס על קיר חלק. ומשנודע לי הדבר עצרתי בי. נשענתי אל הקיר כולי תשוש, מזיע ומַלחית שרוּט ברכיים, סְדוּק כפות, עָקוּר ציפורניים, וכליותי מייסרות אותי על הנזק שגרמתי לקיר טיפוחיה של אשתי, שכה טרחה לשוות לו צורה נאה ושעות ארוכות דנה עם הסייד על צבא הפלסטיק שכוסה בו, על גוֹניו וגוני גוניו. עכשיו נבעוּ בו פרצים כעורים, פצעי טיח פערו פיהם. ככלי מלא בושה פניתי כה וכה. על גבי הספה, שעליה אמור הייתי לפוש לפני שעה קלה (האומנם שעה קלה? שמא עשרות שנים עברו מאז?) שָכבה – לא נחה. לא נעה, לא ניצבה, לא רמשׂה – שכבה הלטאה, שכבה וצחקה. בקול דממה דקה צחקה.

1986

עוד באותו יום חייב הייתי לטוס לארצות־הברית בשליחות דחופה, והפגישה שקבעתי עם משה תמרי בבית קפה בתל־אביב היתה ממש סמוכה לשעה שבה אמור הייתי להגיע לשדה התעופה בן־גוריון, ולא נועדה אלא לבירור כמה פרטים חיוניים הקשורים קשר אמיץ לשליחותי. אין תימה אפוא שהייתי מתוח מאוד, משנוכחתי לדעת שתמרי אינו מקפיד על הזמן אף כהוא זה. בעצבנות שאינה אופיינית לי כלל וכלל הדלקתי סיגריות בזו אחר זו, מעכתין במאפרה לאחר שאיפת עשן ראשונה, ולא המשתי מבטי ממחוג השניות של השעון. סוף סוף, לאחר איחור של עשרים דקה, הגיע תמרי. מתנשף ומתנשם. צנח על הכיסא מולי, ותוך שקינח את הזיעה ממצחו ומצווארו, לא ראה צורך להתנצל על האיחור אלא פלט גניחת יסורים.

‘נכשלתי’.

‘במה?’

‘בבחינה’.

‘באיזו בחינה?’

‘בנהיגה’.

ופתאום, בין רגע, השתנתה הבעת פניו: ארשת הסבל התחלפה כהרף עין בבת צחוק שובבה.

‘באמת, היה מצחיק מאוד’, אמר, ‘כשהתנעתי את המכונית ונסעתי כארבע מאות מטרים, הרגשתי בדריכותו ובעצבנותו של הבוחן. כמעט בהיסטריה היה דורך על המצמד הנוסף שליד מושבו, תופס את ההגה בשתי ידיו ומכוונו לכאן ולכאן, ומדי פעם היה מפעיל את הבלם, ותוך כדי כך דורך באכזריות על אצבעות כף רגלי’.

‘כמה ילדים יש לך?’ שאלתי.

‘שלושה’, השיב לי בכובד ראש וסבר פנים חמור.

‘בני כמה?’

‘שנה אחת, ארבע ושש’.

‘אנו חוזרים למשרד הרישוי’, הכרזתי חגיגית. ‘הריני האיש האחרון בעולם שמעוניין להרבות יתומים בישראל’.

עכשיו פרץ תמרי בצחוק מסתלסל וצלצלני.

הייתי דחוק בזמן. רגע ההמראה קרב במהירות אסטרונומית. אף על פי כן, מתוך שידעתי בקירוב מה הוא גילו המכובד של תמרי, לא התאפקתי מלהעיר במרב הטאקט הראוי:

‘האם אינך סבור שהתחלת בנהיגה מאוחר מדי במקצת?’

‘אין מוקדם ומאוחר בחיים’, פסק בדעתנות מפתיעה. ‘אחד מידידי. אסטרולוג מעולה, אשר בעצת חז“ל והרמב”ם סירב לעשות תורתו קרדום לחפור בו, והוא מתפרנס מעיסוק שאין לו כל קשר למקצועו האמיתי, ערך לפני כארבעים שנה את ההורוסקופ של עצמו, ויצא לו שהוא הגיע למנוחת עולמים שבוע אחד לפני עריכת ההורוסקופ’.

‘ומתי נפטר באמת?’, שאלתי.

‘עד היום הזה הוא לא נפטר, ועדיין הוא חוקר ודורש באותו הורוסקופ ואינו נלאה מלחפש את השגיאה שבו’.

הפעם צחקתי גם אני.

1986

א

באותו לילה לא עצמתי עין, שכן למוחרת בבוקר אמור הייתי להיפגש עם הממונה על מס אמת. כבר בשלב זה של סיפורי פוני אני אל הקורא ומבקשו בכל לשון של בקשה לבל יערבב בין הממונה על מס אמת לבין, נניח, נציב מס הכנסה. כי אף על פי ששניהם מצווים על איתור הכנסה ובקשת האמת, זה עיסוקו בחומר וזה עניינו ברוח, ואין מלכות נוגעת בחברתה.

מדוע איפוא נדדה שנתי? וכי העלמתי בימי חיי הכנסות כל שהן מרשות כל שהיא? שהדי במרומים: אף לא אסימון שחוק אחד של הכנסה בחומר או ברוח. אשר לחומר, אפשר שהסיבה היא שמימי לא היה לי מה להעלים, ואילו לגבי הרוח עובדה היא שאחד המבקרים שיבחני על שאת כל הדברים המרובים בכתבי שאני שואל איני מביא אלא בשם אומרם, שלא כאלה ‘הנוטלים גופֵי תורה מתוך ספרות לועזית, בסתר, קובעים זאת תחת צעיפים אין ספור ביצירותיהם וסומכים על חוסר ידיעתו של הקורא שיעמוד להם’ (ח“ב קשת מ”ב עמ' 189–190).

אכן, מצפוני היה טהור בכל הנוגע למעשים שעשיתי ביודעין, אך מי יערוב לי שבלא יודעין, מתוך שִכחה או מתוך הזדהות עם אותם גופי תורה, שנטלתי ממי שנטלתי בין בלועזית ובין בעברית, אימצתים ללבי עד כדי כך שהם הפכו בתודעתי לקנייני שלי על פי דיני החזקה, שתקֵפוּתם במבוכי נפש האדם עולה פי כמה אפילו על זו שבנפתולי ההלכה שבתלמוד.

אפשר שבשל כך נדדה שנתי באותו לילה, שקדם לפגישתי עם הממונה על מס אמת. מכל מקום, אני, שעתה זה הזהרתי לבל יעורבבו מִסֵּי חומר עם מִסֵּי רוח, לא שעיתי לאזהרתי שלי, וברגעי נים־לא־נים כבדים ומעיקים שבין נדידת שינה אחת למשנֶהָּ, ערבבתי מין בשאינו מינו, ובחלום ביעותים, שחזר על עצמו פעם אחת, פעמיים ושלוש, ראיתי מומחזת הלצה ידועה על אותו ענק בעל גוף, שכל שריר בזרועותיו דמה להר, וכל גיד באצבעותיו לגבעה, והנה הוא מופיע על בימה לפני קהל רב וסוחט עד תומו לימון, כך ששום מכונת סחיטה בעולם לא היתה מסתכנת בניסיון להתחרות עמו.

לאחר שנדם רעם מחיאות הכפיים הכריז הענק בקול גדול: כל מי שיסחוט טיפה אחת ויחידה משארית לימון זה יקבל את כל ההכנסות של הצגתי זו. הקהל פרץ בצחוק. ברור היה שאיש לא יהין לעשות כדבר הזה. ואולם הצחוק נדם כשעל הבימה הופיע פתאום גמד צר כתפיים ומצומק, מין גרוֹפית של שִקמה, חבק בכף ידו הזעירה את קליפת הפרי הסחוט, שדמתה זה מכבר לגרוגרת דרבי צדוק, אִגרף את אצבעותיו הדקיקות, והציף סילון של מיץ לימון אל רצפת הבימה.

דומיית מוות השתררה באולם. פניו של הגברתן חוורו כסיד. נשך את שפתו, ליקק את הפצע שנתהווה מנשיכה זו, ושאל בלחש אימתני:

‘מי אתה, לעזאזל?’

‘אני פקיד באגף מס הכנסה’, השיב אלוף הסחיטה הננסי.

ב

ובכן, מצפוני היה טהור לגמרי, וידוֹע ידעתי שאין לי מה לחשוש. אף־על־פי־כן לא השתחררתי ממשקע האין־נוחות שהותיר בי החלום גם למוחרת בבוקר, כאשר לאחר צעידה בפוזדור ארוך למדי פתחתי את הדלת, שעליה התנוסס השלטון (שלט קטן) ‘הממונה על מס אמת’, ונערה יפהפייה הזדקפה מולי, הבזיקה נצנוץ מַלהיט מעיניים שחורות כעורב, פיסקה שפתי שָני מלאות דם ענבים, וחשפה שני טורי שיניים מבהיקות בלובנן, שכולן תאומות ושַכּוּלה אין בהן.

אני בטוח שכל קורא המכבד את עצמו יפסיק כאן את הקריאה בסיפורי בהיתקלו בתיאור מקורי זה של מזכירת הממונה – תיאור שיכול להתחרות ברמת תפלותו עם כל מה שנכתב בנושא זה או מעין זה מראשית ימיה של ספרות ההשכלה, הן בשירה והן בפרוזה. ואני, אם עדיין לא איחרתי, משווע לאמור: אל נא בחופזה! כל אדם, אפילו קורא סיפור, שומה עליו לשמוע את דברי הנאשם, אם אין אחר המלמד עליו סנגוריה בדברי שלום ואמת. והאמת היא שאותה נערה לא היתה לה דמות ייחודית משלה, אות ודגם היתה ליפהפיית המזרח, החל מציוריו של אַבֶּל פָּן וכלה בכל אותן עלמות טובות מראה, העוברות לנגד עינינו בחוצות ערינו וכפרינו עד שלבנו גס בהן ואין אנו משגיחים בקסמן, אלא אם משחק המזל לאחת או שתיים מהן, והן זוכות להתגלות לעינינו ככוכבות הזמר הישראלי על מרקע הטלוויזיה.

מה יעלה מה יוריד תיאור אישי־אידאולוגי של דגם שלבש צורה של מזכירה, גם אם במקרה מיוחד זה לא היה לבי גס בה כלל ועיקר.

אכן, לבי לא היה גס בה. אשר ללבה שלה, קרוב לוודאי שלא נתנה את לבה עלי כהוא זה, אבל התנהגותה היתה ההיפך הגמור מן המושג גסות בכל צורה שהיא. היא שאלה במאור פנים:

‘מר פוריאל?’

לאחר שהשיבותי בחיוב הורתה על הפתח שממולה ואמרה:

‘היכנס בבקשה. הממונה מחכה לך’.

הממונה לא רק חיכה לי. הוא קם מכורסתו, פסע לקראתי ולחץ את ידי. ‘מר פוריאל! מר פוריאל!’, קרא ושנה, ופניו הפיקו שמחה כנה, ‘לא הייתי מעז להטריח אותך שתטלטל את עצמך לכאן, אלמלא הביטחון שאכן תיהנה מאוד לראות בעליל אילו פירות הבשילו מאמציך מלפני עשרות שנים’.

אני שתקתי.

הוא חש במבוכתי. שוב לא חזר אל כורסת השרד שלו, אלא הוליכני אל שולחן זכוכית שעמד בפינת החדר והושיבני על אחת הספות שניצבו בזווית ישרה זו לזו. הוא עצמו נשען על המסעד של השנייה, נעץ בי מבט חודר ושאל בקורטוב של עצבות:

‘אינך זוכר אותי, מר פוריאל?’

בו ברגע נזכרתי: הגבר המקריח, שמתחת לחוטמו נח מעדנות שפם עבות כעין האפר, לא היה אלא אברהם מסאני.

למעלה מארבעים שנה חלפו מאז ראיתיו לראשונה.

בשל כף רגל שטוחה נזקקתי בגיל צעיר למדי לנעליים העשויות לפי הזמנה מיוחדת, ולאחר אכזבות מרובות, ייחדתי לעצמי סנדלר שהפליא לעשות ברגלי. בעת הביקורים בסדנתו שמתי לב לנער־שוליה, שלמד כפי הנראה, את מקצוע הסנדלרות. חיוורון אצילי היה שפוך על פניו השחומות של חניך מתלמד זה (ואל נא יבוא אלי הקורא בטענה שחיוורון ושחימות הם תרתי דסתרי – טענה זו שקרית מעיקרה), ועיניו תאבות הדעת לא שוטטו בסקרנות עצבנית, כי אם ספגו ברוך את כל אשר סביבו. יום אחד ראיתי שבעת ההפסקה לארוחת עשר, בשעה שנגס מן הפיתה וגירד בשיניו הקדמיות מגלעין הזית את שארית קליפתו העסיסית, פתח ספר לימוד הלשון האנגלית ועיין בו בכובד ראש.

‘בן אחותי’, התפאר בו הסנדלר, ‘ראש של גאון, לומד בבית ספר ערב, אולי יש לך משהו בשבילו?’

היה לי. באותם הימים הייתי מנהל מדור באחד המחלקות של ממשלת המנדט והצעתי משרת חניך לאברהם מסאני.

עם פרוץ מלחמת הקוממיות גויסתי לצבא, ומקּוּם המדינה לא נפגשתי עם מסאני. פעם אחת או פעמיים ניסיתי להתעניין בגורלו, אך הסנדלר שלי נהרג באחד הקרבות, ומקורות מידע אחרים לא היו לי. זכור לי במעורפל שמישהו סיפר לי על הצטיינותו של מסאני בלימודי משפטים, שבעטיה זכה למלגת השתלמות בלונדון.

עתה אירח אותי במשרדו כממונה על מס אמת, והשיח לי את כל המוצאות אותו מאז ימי חניכותו במדורי שלי, בשלהי תקופת המנדט.

סיפורו, המעניין כשלעצמו, אין בו שום עניין לסיפורנו אנו. ואולם שייכות מהותית לסיפורנו זה יש לעובדה, שתוך כדי שיחתו נכנסה לחדר המזכירה היפהפייה ובידה עציץ. בלא שזיכתה את שנינו במבט, העמידה את העציץ על אדן החלון שמאחורי שולחן השרד של הממונה. גזרתה היתה חטובה להפליא, ודמותה קסמה מאחור לא פחות מאשר מלפנים. לאחר שליטפה בחיבה את הצמח אשר בעציץ (בורותי הבוטנית מונעת ממני לזהותו ולכנותו בשמו), פנתה אל מסאני ואמרה:

‘אתה רואה? בכל זאת השקיתי אותו’.

ברור היה שמדובר בסיום מוצלח של פרשה עלומה, שלגביה נחלקו הדעות בין הממונה לבין מזכירתו. אוזני הרגישה קלטה בקולה של זו בת־צליל ווּלגארית, שעמדה בסתירה מוחלטת להופעתה המלכותית־כמעט. אין לי ספק שקומתה דמתה לתמר.

ג

מובן מאליו שבשובי הביתה היה לבי סמוך ובטוח ששוב אין כל סיבה לדאגה – אף לא דאגת שווא. על־כן ישנתי שנת צדיקים כל הלילה. ואולם, אפילו הצדיקים אינם פטורים מחלומות. ואכן, באשמורת השלישית חלמתי חלום.

תחילתו של החלום לא במראה עיניים כי אם בהלך נפש, שגובש על ידי שיר של אורלנד־זעירא, אשר הושר בקולה של שושנה דמארי: עץ הלימון נתן ריחו, מים המלח עד יריחו'.

כן, הקול הגה במפורש ‘לימון’ ולא ‘רימון’. בעצם, מה זה משנה? אני מניח שבין ים המלח ליריחו אין רימונים כשם שאין שם לימנים. יתרה מזו, המראה שהופיע לאחר מכן הוכיח בעליל שכל אותה התרחשות, מקומה לא היה בבקעת ים המלח אתא במדבר באר־שבע, שכן במו עיני החולמות ראיתי את הגר, שפחתו של אברהם, תועה במדבר ותינוקה צמוד אל חזה. אל אלהים! מאז ימיהן של האלה המצרית איזיס, שתינוקה הורוס מונח על ברכיה, והמדונה מרים, שבנה הרך ישו חבוק בזרועותיה, שבענו מראות אלה עד רוויה הגובלת בסלידה.

ואף כי הגר עוצבה לפי אותו דגם, היה שוני בינה ובין שתי אלה. ראשית, לא היו לה קרניים – לא קרני פרה כמו לאיזיס ולא קרני הילה כמו למאדונה. שנית, מה שנראה במבט ראשון כתינוק לא היה למעשה אלא עציץ. וכשם שנתגלה עד מהרה שישמעאל הוחלף בחלומי בעציץ, כך נתברר כעבור זמן־מה, שאת תפקידה של הגר מילאה בו מזכירתו של אברהם מסאני, שאת שמה לא ידעתי. בנאמנות ובמסירות מילאה תפקיד זה. את כל ישותה ריכזה במאמץ להשקות את העציץ במים מן החמת שהיתה בידה, אך ככל הנראה כלו המים, והעציץ הלך וצמק, הלך ונשדף, הלך ויבש לנגד העיניים. אז השליכה אותו הגר(?) תחת אחד השיחים, וישבה לה מנגד, הרחק כמטחווי קשת. אישונֵי עיניה הגדולות, העגולות, אדירות עוצמת הקליטה וההקרנה, נתרחבו כאישוניו של לעוט סמים. נדמה היה שהיא שקעה בהזיות.

לאמתו של דבר אני הייתי ההוזה ולא היא. מיקמתי אותה באתר הלא־נכון. זירת החלום לא היה מדבר באר־שבע, אלא לפי כל הסימנים מדבר סקארה אשר במצרים. אפשר שמגזים אני באומרי ‘לפי כל הסימנים’, אבל סימן אחד ודאי שמעיד הוא על אמיתות הנחתי. בסארה שבו ניצבת הפירמידה הראשונה בעולם, זו של הפרעה צ’סר הקרויה פירמידת המדרגות, מצוי, שכוב על גבו, פסל כביר של רעמסס השלישי, אשר נפל משום מה בזמן מן הזמנים, וזה אלפי שנים אין מצליחים להקים ענק כבד־משקל זה על אף המנופים רבי העוצמה, שהטכניקה המודרנית מצוידת בהם. והנה קם אדיר האימים על רגליו, חפן אותי באגרופו האבני, קרב אל העציץ הנטוש, נטה ידו מעליו וסחט עד תום את ישותי שלי.

את לשד חיותי הערה על הצמח, שזהותו הבוטנית אינה נהירה לי עד היום הזה. מיד חידש העציץ את עלומיו, העלה ניצה והיה כפורח. רעמסס ריפה את אצבעות אגרופו, ואני צנחתי אין־אונים על חול המדבר. ואף־על־פי שהייתי סחוט עד כלותי, שירכתי דרכי אל הגר, זו מזכירתו של אברהם, שאת שמה לא השׂכלתי לגלות, כדי לבשר לה את דבר תחייתו של הצמח. אך כשהגעתי אליה דבקה לשוני לחכי מרוב צחיחות ולֵאוּת. בידי האחת חיבקתי את שוקיה ובאחרת הצבעתי על העציץ. ותוך שהצבעתי עליו הסתכלתי בכיוון המקום שבו הוא נמצא. רעמסס נעלם והיה כלא היה. העציץ פרח כתמר.

הגר המזכירה נתקה את ידי משוקיה ובקול נגיד ומצווה פקדה: Ne supra crepidam sutor. תרגומה העברי של מימרה לאטינית זו הוא: ‘הסנדלר, אל נא מעל לסנדל’.

שני דברים הדהימוני. ראשית, התייחסותה לסנדלים, על אף העובדה שהיתה יחפה לגמרי. שנית, הלשון הרומית שבפיה; לטינית קלסית, מושלמת ללא רבב. ההלם הוא שהעירני ואיקץ.

ד

מיד לאחר שהקיצותי – עוד לפני הגילוח והקפה של שחרית – הושטתי ידי אל הכוננית, נטלתי את ספרו של גדליה אלקושי ‘אוצר פתגמים וניבים לטיניים’ (הוצאת הספרים י“ל מאגנס, האונברסיטה העברית, תשמ”ב) ועיינתי בו. את האמרה מצאתי בעמ' 305, ממוספרת 1115, ומתחתיה כתוב לאמור:

'מקור האמרה ב“תולדות הטבע” מאת הסופר פּליניוס הקשיש (79–23) באנקדוטה דלהלן על הצייר היווני הנודע אַפֶּלֶס, איש קולפון, צייר־החצר של אלכסנדר מוקדון.

אַפֶּלס היה נוהג להציג במרפסת ביתו, לעיני העוברים והשבים, כל תמונה חדשה שסיים לציירה, והוא עצמו היה מסתתר מאחורי התמונה ומאזין לדברי הבריות על יצירותיו. באחד הימים עבר סנדלר ליד התמונה של אפלס, ובהתבוננו בה העיר, שבסנדלי רגליו של האדם המצויר בתמונה חסר חור אחד להשחלת השרוכים. אפלס הסכים לחוות דעתו של הסנדלר ותיקן את הפגם. למוחרת בעֲבוֹר אותו סנדלר שנית ליד התמונה, בהיווכחו שדעתו יָשרה בעיני הצייר, שהזדרז לתקן את הפגם שבתמונה, נתמלא הלה יהירות והתחיל מותח ביקורת אווילית על מבנה השוקיים של האדם המצויר בתמונה. דבריו עוררו את רוגזו של אפלס, שהעיר כי אַל לו לחוות דעה במה שלמעלה מן הסנדל, ומכאן האמרה שלפנינו.

אמרה מקבילה ביוונית: ‘בלי תפונה, לא מעל לאימומי הנעליים’.

האִמרה בגרסתה הלטינית או היוונית ניתרגמה לרבות מלשונות אירופה, ונוהגים להשמיעה כלפי בן־אדם החורג מתחום מקצועו ומחווה דעה בעניינים שבהם אינו בן סמך. רעיון דומה מובע גם באמרה הארמית ‘שבוק חַרבָּא למאן דאגה קרָבא’ (ספר הזוהר, פרשת בלק, דף ק“צ ע”א) הנח את החרב למי שגח לקרב.

והמספר פרץ סמולנסקין (1885–1842) מביא ‘את אשר יאמרו המושלים’: ‘סנדלר, למד הַחזֵק במרצע בטרם תצא להורות דֵע’. והסופר חנניה רייכמן ניסח: ‘בביקורת אַל נא על הסנדלר מעל לנעל’.

עד כאן אלקושי באוצר פתגמיו הלאטיניים. מכאן ואילך מדברי זאב ז’בוטינסקי במאמרו ‘המזרח’, שהתפרסם לראשונה ביום 26.9.1926 בירחון ‘ראסוויט’, שיצא לאור בפריס בלשון הרוסית:

'…אנו היהודים הננו עם מזרחי לפי מוצאנו. למרות ההשפעות המערביות נשאר יסוד נשמתנו מזרחי. כי למזרח יש נשמה מיוחדת משלו (כאן בא תיאורה של נשמה זו; שמעתי אותו פעמים אחדות, אך לא הבינותי ואיני זוכר), על כל פנים, רוחניות מזרחית זו לפי סגולותיה, נעלה היא מנשמת המערב (ולפי בני סמך אחרים תוספת הכרחית היא לנשמת המערב). בלכתנו לארץ ישראל חוזרים אנו אל חברת העמים ששמרו בשלמות יתרה או פחותה על הפסיכולוגיה המזרחית. לפיכך צריכים אנו גם בקרב נפשנו פנימה לחפש ולמצוא את יסודות המזרחיות, שנתכסו באבק המערב, אלא שהם עדיין חיים בקרבנו, ולהתחיל בטיפוחם… אחר־כך באות ההסתייגויות כי גם חובבי המזרח אינם רוצים לוותר על החשמל; הסתייגויות על כך שאנו, כמובן, צריכים לתת למזרח את הטכניקה המערבית, ואפילו – בצורה מנופה וקפדנית – חלק מסוים מן התרבות הרוחנית של המערב; ואולם כל זה אינו אלא קישוט. היסוד, התוך, העיקר – נתמזרח…

'נגד נקודת מבט זו אני מציג בעונג מיוחד נקודת מבט הפוכה… אין לנו, ליהודים, שום דבר משותף עם מה שמכנים“מזרח”. ותודה לאל. עד כמה שיש להמונינו הבלתי־משכילים מסורות ומשפטים קדומים רוחניים. המזכירים את “המזרח”, צריך לגמול אותם מהם, ובזה, אמנם, עוסקים אנו בכל בית ספר הגון, ובזה גם עוסקים בשקידה ובהצלחה מיוחדת החיים עצמם. הולכים אנו לארץ־ישראל ראשית בשביל נוחותנו הלאומית, ושנית, כפי שאמר נורדאו, “כדי להרחיב את גבולות אירופה עד לנהר פרת”; במילים אחרות, כדי לטאטא מארץ ישראל באופן יסודי, עד כמה שמדובר ביהדות שבה בהווה ובעתיד, את כל עקבותיה של “הנשמה המזרחית”. ואשר לערבים שבארץ ישראל, הרי זה עניין שלהם; ואולם, אם אנו יכולים לעשות להם טובה, הרי אך זו האחת: לעזור להם להשתחרר מן “המזרח”.

עד כאן זאב ז’בוטינסקגי במאמרו ‘המזרח’. אני, שנולדתי בקצות סיביר, וגדלתי בסין, מתוך כך המזרח הקרוב הוא סוף מערב בעבורי מבחינה גאוגרפית, לא הסתפקתי באלקושי ובז’בוטינסקי והתחלתי לחטט בזכרוני, לפשפש בספרים ובעיתונים מלפני שנים רבות, ואפילו לנבור בין תקליטים שנשתמרו מימי ילדותי ונעורי, כדי למצוא את מילות השיר הרומנטי של פזמונאי וזמר רוסי, אלכסנדר ורטינסקי שמו, שהיה כמעט בן דורו של ז’בוטינסקי, והוא נעים זמירות של מצב־רוח, מחבר ומזמר שירים שכבשו את לב קהל שומעי רוסית בשנות העשרים והשלושים. אף אני עצמי אהבתי מאוד להשמיעם בגרוני הניחר בנשפי חשק ומסיבות רעים שהרביתי להשתתף בהם בשחר נעורי. את השיר המבוקש לא הצלחתי למצוא, ואף־על־פי־כן נתמלא לבי גאווה מעצם הזיכרון, ששיר זה נסתיים במילים כה מרשימות, לאמור:

יש לאל ידי להפוך חדרניות למלָכוֹת.

1986

מעשה נורא – נורא יפה, נורא שמח, נורא מצחיק, ועוד כמה וכמה יישומים של תארים אפשריים למושג ‘נורא’ בעברית מודרנית – שהשיח לי ידידי חיים פרוז’ינסקי – פקיד בכיר לשעבר באחד ממשרדי הממשלה הכלכליים ועתה גימלאי הסבור שעדיין כוחו במותניו.

ואכן, כוחו במותניו לפחות במשחק השח. לא ייפלא, אפוא, שבאחת השבתות, שעה שנשותינו הלכו למוזאון ישראל, נשארנו, פרוז’ינסקי ואני בבית כדי ללגום ויסקי ולשחק שח, ועד מהרה היה מצבי ללא נשוא. מלכי נדחק לפינה ורק נס יכול היה לצילו ממט.

‘אתה נכנע?’ שאל ידידי.

ואילו אני, תוך שאני מגרד את פדחתי במאמץ שכלי נואש, סיפרתי לו בדיחה ידועה על המלחמה שפרצה בין רוסיה וסין, ובמהלכה כבר ביום הראשון נהרגו עשרה מיליון סינים, ביום השני עשרים מיליון וביום השלישי ארבעים מיליון, ביום הרביעי טילפן נשיא סין לנשיא רוסיה ושאל: התם נכנעים או מוכנים להמשיך.

על כך הגיב רעי: 'זוהי בדיחה שהצלחתה תלויה בטעמו של השומע אותה. ואילו אני אספר לך על מקרה שקרה לי בחיים. בשנת 1951 נשלחתי לפריס לנהל משא ומתן על עסקה מסחרית רבת היקף עם פירמה צרפתית. הפגישה עם נציג הפירמה נערכה באחד המלונות המפוארים, בסוויטה מיוחדת, שנועדה לישיבות. אמורים היינו לסעוד פת צהריים בצוותא.

'הנציב היה מאוד נוקשה – במראהו, בדיבורו ובגישתו לנושא. וכיוון שלא הגענו להסכמה, הוחלט שנדווח להנהלותינו על העמדות השונות ונקבע פגישה נוספת. בינתיים הוגשה הארוחה, שכללה את מיטב מטעמי המטבח הצרפתי. המתח שהייתי שרוי בו רפה במקצת, וכבר יכולתי לא רק להביט בפניו של מארחי אלא גם לקלוט את קלסתרו בעיני. שמתי לב לשערו העבות והשחור שבלט בניגודו החריף לפנים היגעים וחרושי הקמטים. המלצר מזג יין משובח בגביעינו. ציפיתי שהצרפתי הנוקשה והקפדן ירים את הכוסית.

'פתאום התחייך – בפעם הראשונה במשך כל הפגישה – הסיר עטרת הבלורית שעל גולגלתו ותוך שגירד את קרחתו פלט ביידיש במבטא אוקראיני עסיסי: “מיר ביידע זיינען דאך אידן (שנינו יהודים)”, והמשיך בצרפתית רהוטה: “וכי יש יהודי בעולם שיתבייש בפני אחיו בן־עמו בקורטוב של גירוד מהנה ומשיב נפש?”

‘יותר משנדהמתי ממעשהו, בושתי בכך שעד כה לא עלה על דעתי ששערו המרשים אינו אלא קפלט’.

עד כאן ידידי חיים פרוז’ינסקי, ואני שאלתי:

‘מה הוא מוסר ההשכל?’

‘מוסר ההשכל’, השיב לי, ‘תלוי כולו במקצועו של מי שסיפור זה מגיע לאזנו: סוציולוג, אנתרופולוג, היסטוריון, פסיכולוג, רופא עור, או חוקר דגול באחד ממדעי היהדות’.

1986

רבי שמעון אומר: שלושה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו מזבחי מתים; אבל שלושה שאכלו על שולחן אחד ואמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו משולחנו של מקום. כך נאמר בפרקי אבות פרק ג'.

אין ספק שהשלושה שמדובר בהם ברשימה זו, אכלו משולחנו של מקום. העילה לדברי תורה שנאמרו עליו היתה זו, שבסעודת הבשרים שופעת ודשנה, הוגשו לקינוח צלחות עמוסות גבינות צרפתיות משובחות.

אמר הראשון: האיסור לבשל גדי בחלב, הוא לדעתי אבסורד מיסודו, שהרי מזל הגדי ממוקם ברקיע בשביל החלב ואין כוח בעולם שיכול לעוקרו מתוכו.

אמר השני: יש מנסים לעגן את האיסור באתיקה, מתוך השתתפות, כביכול בצערה של העז שפרי בטנה מבושל בחלבה או בחלב עמיתתה. שהרי עוד הלל הזקן קבע (לאו דווקא לגבי גדיי עזים) מה דעלך סָנִי לחברך לא תעביד (השנוא עליך אל תעשה לחברך); אלא שכל העניין מופרך מעיקרו, ועוד הרמב"ם העיר על כך, שבישול גדי בחלב אמו הוא ממנהגי פולחן התועבה של שבעת העמים, דהיינו אחד האמצעים המאגיים להשפיע על אלי הפריון; וכשנתגלו כתבי אוגרית אושרה סברה זו במסופר על האלה ענת, שבישלה גדי בחלב אמו לפני שיצאה למלחמה. מכל מקום, נעלה מכל ספק הוא שבין אתיקה לבין איסור מנהג אלילי זה, אין ולא כלום, ולו אך מסיבה שהאתיקה, ראשיתה ואחריתה, בתחום המין האנושי ותו לא.

אמר השלישי: אינני בטוח שמה שאני עומד לומר קשור אף כהוא־זה לנושא הנידון. אולם בהזדמנות זו רואה אני צורך לקבוע כלל גדול שאינו נופל במהימנותו מפתגמו של הלל, והוא: גבינות כמוהן כנשים – אלה ואלה ראוי שאדם ילמד היטב כיצד ליהנות מהן ורצוי שאת הצעדים הראשונים במשנתו זו יעשה בפריס.

כל השלושה פרצו בצחוק, ואילו אני, שלא נמניתי עם השלושה, אלא עקבתי אחריהם ממרחק־מה, לאחר שסיפרתי את סיפורי, סובר אני שחובתי היא להעיר שתי הערות:

א) הסעודה שמדובר בה התקיימה לא בפריס, אלא בתל־אביב, העיר העברית הראשונה שתושביה, מתוך יומרנות לגיטימית במידת־מה, מבחינת פרספקטיבה היסטורית וגאוגרפית, נהגו בשנות העשרים והשלושים לכנותה שם ‘פריס הקטנה’.

ב) ‘שלושה שאכלו’ הוא גם שמו של סיפור מפרי עטו של דוד פרישמן, שבו מסופר כי, אם זכרוני אינו מַטעני, בעת מגפת כּולרה באחת העיירות היהודיות ישבו על הבימה בבית־הכנסת שלושה מפרנסי הקהילה ורבניה ובעיצומו של יום הכיפורים אכלו בפרהסיה מה שאכלו, כדי לשמש מופת לצאן מרעיתם, ולשכנעם שפיקוח נפש דוחה לא רק שבת סתם, כי אם גם את שבת השבתון, שבו מצוּוים ישראל לענות את נפשותיהם.

ואנוכי אומר: אם קהילה אחת כך, כלל ישראל על אחת כמה וכמה ־ואידך פירושא הוא זיל גמור. ועוד מוסיף אני ואומר:

מה טוב היה לו פתרון כה פשוט היה יכול למנוע גם את התפשטות האיידס. אלא שעניין האיידס כולו עדיין בידי שמים.

1986

את ידיד נעורי מלכיאל רשף (לשעבר קארל פינקלשטיין) לא ראיתי שנים רבות מסיבות שלא היו תלויות בנו, על כל פנים לא בי. וכשראיתיו לפני ימים מספר, מרותק היה לכיסא גלגלים. האיש הזדקן מאוד, ודמותו הזכירה לי משום מה את דיוקנה של יֶקטרינה קונסטנטינובנה ברשקו־ברשקובסקיה (1934–1844), אותה ישישה רוסייה, שהיתה נערצת על דור הורי, וההיסטוריה זיכתה אותה בכינוי ‘הסבתא של המהפכה הרוסית’. לא כאן המקום לספר על עלילותיה של זו, שהרי לא בה אנו עוסקים אלא במלכיאל רשף, שעתידן מקצועי היה וכל ימיו עסק בפוּטוֹרוֹלוגיה. הניגוד שבין עתידנות להזדקנות הדהימני במבט ראשון, אבל התדהמה היתה עדי רגע. עד מהרה נוכחתי לדעת, שלא נס לחו ולא פג טעמו של מלכיאל, שכן לאחר שזיהני במאמץ ניכר, קרא לנינו (הוא התגורר בבית נכדו) וביקשו להקרין משהו – כפי הנראה מתוך מכשיר וידאו (ברוב בורותי הטכנולוגית ופיגורי החברתי, אין אני יודע אפילו איך נראה מכשיר וידאו) – על מרקע הטלוויזיה. את השורות שהופיעו על המרקע מביא אני בזה מלה במלה ככתבן:

איך לבלום

לעד

את קרינת

היהלום.

צריך לשים עליו

כיאות

אספלנית

אחת ולתמיד.

מין רטייה

שיש בה כדי לכסות

חזק מאוד

וביעילות

את רשפי שלהבתיה.

(מתוך פואמה של משורר נשכח שחי ויצר במאה העשרים ושתיים לספירת הנוצרים).

רעי הטיח בי מבט ניצחון וכל כולו נדרך בציפייה לתגובתי. כיצד יכולתי להגיב לנוכח מבט תובעני שכזה? כעשרים ושתיים שניות חלפו עד שפסקתי את פסוקי לאמור:

– אכן, קצר הוא זכרונו של המין האנושי.

1987

מעשה בשלושה יוצרים בתחומי אמנות שונים, שחברו יחד כדי להתאבד בצוותא. אחד היה פסל, שני סופר ושלישי מלחין. לשם כך שכרו אולם מיוחד ולפני שביצעו את זממם פרשו על אחד מקירותיו כרזה ענקית, שאותיות קידוש לבנה הן כאין וכאפס לעומת אותיותיה המתויגות, וזו לשונה:

'הגענו לידי מסקנה שיש למדוד את ערכו של האמן לא לפי הדברים שיצר, אלא לפי היצירות שתיכן ברוחו, אף אם לא הגיע לידי מעשה לגביהן.

'אנו משוכנעים שעיקרון זה חל גם על אלהים, בורא העולם, כלומר יש להעריכו לא לפי העולם שברא אלא לפי העולמות שעלה במחשבתו לבוראם.

'ניטשה אמר שאלהים מת. אנו אומרים: לא מת, כי אם איבד עצמו לדעת.

'הואיל ונצטווינו ללכת בדרכיו (‘מה הוא רחום אף אתה היה רחום, מה הוא חנון אף אתה היה חנון’ – מכילתא י"ד, ב' – מה הוא איבד את עצמו לדעת אף אתה כך), הרינו שמים בזה קץ לחיינו.

'ועל כך באנו על החתום: – '

הצהרה זו השתרעה על פני שליש משטחה של הכרזה. מתחת לחתימותיהם של שלושת המתאבדים פּוֹרטה באותיות זעירות, שאותיות ‘טל ומטר’ הן מעין קוֹלוֹסוּס לעומתן, רשימה של יצירות אשר הגו ברוחם, תיכנו בלִבם והעלו במחשבתם, ולא זכו לבצע. שלושה טורי ענק, טור־טור מתחת לכל אחד מהשמות, מעשה אמנות כעמוד המנומר. הניגוד שבין גודלן של אותיות ההצהרה לבין זעירותן של אלו שהרכיבו את שמות היצירות הדהים והימם. כדי לחבוק את תוכן ההצהרה היה הצופה חייב להרחיק עצמו מן הקיר בשיעור של ארבעה־חמישה מטרים, ואילו כדי שיוכל להבחין במילות הטורים, אנוס היה כמעט להסמיך את פניו לאותו קיר. אף היו בין הצופים שהזדקקו לזכוכית מגדלת.

1987

נטלתי תפוח, אפרסק ובננה והנחתי אותם על השולחן – דגם לטבע דומם שעמדתי להעלות על הבד. שעה ארוכה למדי טרחתי בסידור הפירות כדי לערוך מהם קומפוזיציה הראויה לשמש נושא לציור שהתגבש בדמיוני. משנחה דעתי ניגשתי אל כנת הציור וטבלתי את מכחולי בצבע.

הסטודיו שלי נמצא באחת מסמטאותיה הישנות של ירושלים החדשה – סמטה אבנית צרה, שאפילו בלילות סופה אין הרוח סוערת בה, אלא משיבה ריח נענע ענוג ומגרה כאחד מן הגינות שבחצרות הבתים.

הפעם נדמה לי כי הסמטה שינתה ממנהגה. הצעדים בחצר נשמעו כשקשוק תריסים ברוח, ואל תוך הסטודיו שלי נחת כפגז מרגמה או לפחות כאבן מאבני הבליסטראות, הסופר הישיש יצחק הוגם. הוא צנח על הספה ובעודו מתנשם ומקנח את הזיעה מפניו, פרץ מפיו קילוח אדיר של משפטים הרודפים זה אחר זה ללא רחם ונפלטים מן הגרון כלבה מהר געש.

‘אני שמח, אני מאושר, יקירי, על שעלה בידי למצוא אותך בזה הרגע. הזמן קצר והמלאכה מרובה. שעת האפס מתקרבת. על כן לא אאריך. אכווץ, אתמצת, אדחס עד דכא, עד כדי תרכיז זערור בממדיו החיצוניים, את כל הכמויות העצומות של החומר המילולי, צלילים אותיות לאין ספור, המתגעשים בקרבי זה עשרות בשנים, ממש בעפרות זהב המותכות בכור הצורף או במי אוקינוס שהוערו אל תוך יורה רותחת’.

הכרתי את האיש, את אוֹרחו ורִבעוֹ, את דרך דיבורו, ידוֹע ידעתי כי אין כנגדו עצה אלא אחת: מזגתי לו כוסית קוניאק צרפתי משובח והגשתיה אל פיו, הוא הפך אותה אל קרבו והשתתק כדי מחצית הדקה. וכשפתח שוב את פיו, נִתמתן המעין המתגבר, קולו היה פחות צרוד ופחות יבבני, נשימתו רגועה יותר ודבריו הלכו ונשמעו שקולים, ויש שדמו אפילו לדקלום של שחקן או קריין מקצועי.

– שבתי צבי – רגע עצר משנתקל במבטי, שכפי הנראה לא הסתיר את תמיהתי לשמע השם הזה, אך מיד חזר על דבריו – כן, שבתי צבי נולד בשנת 1626 ומת ב־1676. ברוך שפינוזה נולד ב־1632 ומת ב־1677. ארבעה תאריכים אלה נודעו לי עוד בימי נעורי, ולמן היום שנקלטו במוחי נדרתי נבר להפגיש את שני האישים, והנה עכשיו, הרי אני כבן שבעים שנה ועדיין לא נתקיימה הפגישה. בתחילה היא היתה אמורה להיערך בתוך סרט בנוסח של בדיון מדעי. על פי התסריט, שעיבדתי לפרטיו ברוחי, שניהם נפגשים במטוס בקו קושטא־אמסטרדם. מסלול הטיסה עובר בחלל החיצון. ברקע הר ענק דמוי מוח האדם, ערפילית השכל האנושי הכללי, דוגמת ‘סולאריס’ (פרי עטו של סטניסלב לם, אחד מגדולי הסופרים בתחום המדע הבדיוני), שנדחסה לכדי כוכב אחד עתיר אנרגיה פוטנציאלית אין סופית – ועליו כמה נקודות התיישבות, מעין גושי אמונים המבוטאים במושגים גאומטריים, רובם ככולם בשלושה ממדים – חרוטים, פירמידות, קוביות – ורק מגן דוד אחד בשני ממדים בלבד. שפינוזה ושבתי צבי משוחחים על הגאולה: אישית, לאומית, קוסמית. שלושים שנה ייגעתי את מוחי בנסיונות סרק לחבר תמליל לדו־שיח, ולמצוא ביטוי ויזואלי־מוחשי לדברים היוצאים מפי המשוחחים. לדוגמא: כאשר שואל שפינוזה את שבתי צבי מדוע הוא נכנע להתאסלם, מופיע על המרקע השולטן בארמונו בכל זיוו והדרו, ושבתי צבי כורע ברך ומכריז: אין אלוהים מלבד אללה ומוחמד נביאו! ואילו כששבתי צבי מחזיר לשפינוזה כמעט אותה שאלה, לאמור: מדוע הוא לא התנצר, מוצג לעיני הצופה מעמד החרם, שהוטל על שפינוזה בבית הכנסת הספרדי באמסטרדם. לימים התברר לי שמתחת ידי יוצא בסופו של דבר סרט מעין־תיעודי זול, ושני גיבוריו ספק קריינים ספק מראיינים זה את זה. משכתי ידי מהתסריט וצמצמתי את עצמי במחזה פשוט: שבתי־צבי ושפינוזה יושבים בחדר, שקירותיו מכוסים בדיוקנאות של יהודי, מעשי ידיו של רמברנדט. לגבי התסריט לא סיימתי את תמליל הדו־שיח, כאמור, לגבי המחזה אף לא התחלתי בו, שכן עד מהרה ביטלתי גם אותו והגבלתי את פרי רוחי לפנטומימה" שפינוזה מלטש זכוכיות ושבתי צבי מחזיק על ברכיו ספר תורה, עטוי שש מושזר, רקום כסף וזהב – תורה על כסותה, על כתרה, על רימוניה ושאר עדייה – והוא, שבתי צבי, מעתיר עליה נשיקות.

בכל לילה היתה הפנטומימה ניצבת לפני למן הרגע שבו עצמתי את עיני עד לרגע שבו פקחתי אותן בכל בוקר. לילה אחד סירבה להופיע, ובבוקר בעת הגילוח זכיתי לגילוי שמים: הפנטומימה סירבה להופיע משום שהיא זולה ועילגת.

– לא נותר לי אלא המפלט האחרון: ציור, ציור שיבוצע בידי אמן, ציור פשוט בתכלית הפשטות. אדם מול ראי. ואין איש יודע אם שבתי צבי הוא שרואה בראי את שפינוזה או שפינוזה הוא שרואה בראי את שבתי צבי. שמעתי שבימים אלה עומד להתכנס בירושלים קונגרס בינלאומי המוקדש לשפינוזה. אני מבקש אותך בכל לשון של בקשה, אני מסרהב, מפציר בך, אני מתחנן לפניך שתתחיל בזה הרגע במלאכת הציור כדי שיהיה סיפק בידך לסימה במועדה, ואת פרי מכחולך הצג לראווה בקונגרס.

יצחק הוגם מזג לעצמו כוסית נוספת, בלע את תכולתה, קפץ מן הספה אל הראי הגדול שעמד בסטודיו שלי, וניצב מולו כחייל המתמתח בפני מפקדו.

נטשתי את הדומם והתחלתי לצייר את החי; את גבו של הוגם כפי שהיה קיים באותה שעה במציאות ואת פניו כפי שנראו בבבואתו. אני נמנע מלתאר אותם: את הגב ואת הפנים. כל המעמד לא ניתן לתיאור במילים, כפי שלא ניתנו לתיאור המעמדות שקדמו לה ברוחו של הוגם, אני ודאי שלא אשכיל ולא אנסה לעשות זאת, לאחר שנכשל בכך אדם שעיסוקו במילים, אדם שעשה ספרים הרבה, דהיינו יצחק הוגם זכרונו לברכה.

מדוע זכרונו לברכה?

משום שיצחק הוגם נדרס בשעה שאץ להגיע לפתיחה של הקונגרס הבינלאומי המוקדש לשפינוזה.

ניתנת האמת להיאמר: האסון חסך לו עוגמת נפש, שכן התמונה הנכספת לא היתה תלויה באולם הקונגרס. אני, אמנם, ביצעתי את המשימה שהטיל עלי, אך את פרי מכחולו לא הצגתי לראווה ואף לא עלה בדעתי להציעו לקונגרס.

בטקס הפתיחה ישבתי בקהל וסבבתי את ראשי אנה ואנה במאמץ לאתר את הוגם בין הנוכחים. תוך כדי כך טיכסתי עצה בלבי כיצד לתרץ את היעדרה של התמונה. משנוכחתי שהוא לא בא יצאתי מן האולם וכל עוד נפשי בי נסעתי אל הסטודיו שלי. פרצתי בו חלון והפכתי כמה חפצים בחדר. אפילו את הראי הפלתי. כל אלה, כדי לביים פריצה. אחר כך הבאתי את התמונה למכוניתי ולכיסי תחבתי בקבוק בנזין. התנעתי את המכונית ופניתי לדרך הקצרה ביותר אל מחוץ לעיר. פתאום נתקלתי בהתקהלות מסביב לאמבולנס ראיתי בבירור את הוגם נישא באלונקה.

החזרתי את התמונה לסטודיו ורשמתי בפינתה הימנית; יצחק הוגם; דיוקן עצמי.

באחד הימים הצגתיה בתערוכה. כמה מן המבקרים נעצרו לידה; היו ביניהם שהעירו בתמיהה?

– לא ידעתי שיצחק הוגם לא רק כתבי ספרים אלא גם צייר.

– רק לעת מצוא – עניתי לכל אחד מהם.

1987

שניהם ידידי היו: האחד צייר והאחר משורר. ישבתי עמם בבית קפה והאזנתי לוויכוח ביניהם. כרוב הוויכוחים, אף זה נסב על השאלה שדשים בה זה מאות בשנים: הייתכן המיזוג בין מדע לאמנות?

המשורר טען שאלה הן רשויות נפרדות, ואין מַלכוּת נוגעת בחברתה; הצייר, לעומתו, סבור היה שלא רחוק היום, שבו יתמזגו האמנות והמדע, ושניהם ידברו שפה אחת ודברים אחדים, שפה שעוד לא הומצאה ודברים שעדיין לא בוטאו. אמר המשורר:

– אני מכיר רק אדם אחד שזה בשני הכתרים גם יחד.

– מי הוא? – שאלתי.

– שמו יוריס פונטין וכינויו יאן השחור. הוא היה גנב שהוצא להורג ב־27 בינואר 1656 וגופתו שימשה דגם לציורו של רמברנדט ‘שיעור באנטומיה’ הכוונה לא לתמונה המפורסמת משנת 1632, הקרויה בשם ‘שיעור באנטומיה של פרופסור טולפּ’, כי אם זו שצוירה ב־1656, והיא נושאת את השם: ‘שיעור באנטומיה של דוקטור דימן’.

– ומה בדבר ליאונרדו דה־וינצ’י? דומני שגם הוא תרם משהו הן למדע והן לאמנות? –

– אז מה?

– השירה היא פסגת האמנויות! – התלהב המשורר – ההישג הגדול של רוח אנוש. עוד היוונים הקדומים הכירו בכך. מתוך תשע המוזות שבמיתולוגיה היוונית, חמש הן אלות השירה לסוגיה, ואם נמנה עמם את הטרגדיה והקומדיה, נגיע למספר שבע. לא בכדי פותח שקספיר את אחת הסונטות שלו במלים: ‘לא שיש, לא מצבות רוזנים לא יבלוהו את שירי…’

הוא רצה להמשיך בציטוט, אבל אני שיסעתי אותו:

– אספר לכם מעשה באדם שנפשו חשקה בתוכי. יום אחד, תוך קריאת עיתון, נתקל במודעה על תוכי העומד להימכר במכירה פומבית. הלך למקום, שבו נתקיימה המכירה, ומצא בו קהל רב. פתח בהצעה של מאה דולר, ושמע קול המציע מחיר כפול. הכפיל האיש את הצעת המציע השני וזה הכפיל את הצעתו של האיש. בלהט ההימור הגיעו לאלף דולר. הגיבור שלנו הכריז, שזו הצעתו האחרונה, פשוט משום שאין ביכולתו להציע יותר. ואכן, מתחרהו נמנע מלהציע מחיר כלשהו, והאיש קנה את התוכי. כשבא לביתו שם את התוכי בכלוב, שהיה מוכן מראש, ואמר לו: ‘אני מקווה שאתה יודע לדבר ולא לשווא שילמתי אלף דולר בעדך’, השיב לו התוכי: ‘ומי לדעתך העלה את המחיר בעת המכירה?’

פעמים רבות שמעתי בדיחה זו והשמעתיה; בכל פעם היו השומעים פורצים בצחוק. שני רעי לא צחקו. המשורר התעלם ממנה והוסיף לדון גזרה שווה בין ליאונרדו דה־ויצ’י לבין – להבדיל אלף הבדלות – הגנב מאמסטרדם.

– אין זה מקרה, כנראה – לאט במהורהר – שמכל תמונותיו של ליאונרדו, שלגביהן נקבע בוודאות כי אכן מפרי מכחולו הן, רק עשר שרדו. ואשר ‘לשיעור באנטומיה של דימן’, הרי חלק הארי ממנו נשרף בדלקה שפרצה באמסטרדם בשנת 1723, ואין לפנינו אלא שריד קטן שנותר לפליטה.

הצייר העיר:

– אני הייתי שואל תוכי כה יקר אם הוא יודע גם לשיר, ולא רק לדבר.

– רק ציפור בת־חורין יודעת לשיר – הכריז המשורר חגיגית – פושקין מתאר ציפור דרור שכזאת שאינה יודעת לא עמל ולא דאגה: כל הלילה היא מנמנמת:

על ענף של עץ גבוה

והשמש אך תאיר

היא תקשיב לקול אלוה

תתנער, תפצח בשיר.

ואילו אבן גבירול מעיד בפירוש, שהציפור בכלוב נאלמת דום:

מה לך, יחידה, תשבי, דומם כמלך בשבי,

כנף רננים תאספי וכנף יגונים תסחבי

– יש דרך להַזמיר גם ציפור בכלוב – שיסעתיו בשנייה – אחד מסַרני הפלשתים ב’שמשון' מאת ז’בוטינסקי, בשעת דיון על גורלו של שמשון, לאחר שזה נלכד בידי הפלשתים, הציע להשאיר את השבוי בחיים, אך לנקר את עיניו. עצתו, כידוע, התקבלה, וכך הוא נימק אותה: ‘ציפור כזאת בכלוב כמוה כמדורה בגורן בעת דיש. אבל אני אשלים ביניכם. הן זה לי שנים רבות כי אטפלה בציפורים אשר בכלוב. עבד יש עמדי, יליד אחת הארצות הקרות אשר מעבר לים, וידיו אמונות להתהלך עם זמירים. בזהירות רבה ינקר את עיניהם, או אז ייטיבו לשיר, אך לעוף מן הכלוב נבצר מהם’.

– צייר לא יציר בכלוב גם אם יעוורוהו – פסק הצייר בגאווה מקברית.

– מדוע לא? – הקשיתי – בטהובן הלחין את מיטב יצירותיו בהיותו חירש לחלוטין.

המלצרית הודיעה לנו, שהשעה מאוחרת ובית הקפה עומד להיסגר. שילמו ופנינו ללכת. כל אחד מאיתנו שלף צרור מפתחות מכיסו וסובב אותו מסביב לאצבעו עד הגיעו אל מכוניתו.

פתאום נזכרתי בסיפורו של יצחק שנהר ‘רחוב חובבי ציון’, שקראתי אותו לראשונה לפני ארבעים וארבע שנים ב’לוח הארץ' תש"ד. כמו על המסך התפרסו לעיני שש שורות מתוך הסיפור:

‘עזרא ששון מסתכל בהם וצוחק, מטלטל בכל קצות מטפחתו וצוחק עד כי דמעות מתקשרות בעיניו. אף כי דייריו הם, אין מר ששון מבחין לא בהם ולא בשמותיהם, שכולם כאחד עגולי פנים וחשופי שוק, כולם מסבבים צרור מפתחות בשרשרת על אצבעם ואין מר ששון מניח לז’אנט בתו שתעמוד בד’ אמותיהם.'

מר ששון צחק ואני רתחתי מחימה וכעס.

כעסתי על שסופר עברי חשוב, אנין טעם ובעל סגנון, ששרטט בקווים עדינים ובתובנה פסיכולוגית דקה תמונות מחיי היישוב בשנות העשרים־ארבעים, אמן הסיפור הקצר הראליסטי – נוסח צ’כוב, מופאסאן, תומאס מאן – סופר שכה הכירוהו והוקירוהו בזמנו, נשכח כמעט כליל והיה כלא היה.

חמתי עלתה בי על שאני שוכח דברים שרק אתמול קראתי אותם ונהניתי מהם ושומר בזכרוני עמודים שלמים של טקסטים מימי ילדותי ונעורי, ובדרך של אסוציאציה מכנית – ואולי לא כל כך מכנית – קמים וגם ניצבים הם במפתיע לנגד עיני, כגון מה שהובא זה עתה לעיל, אך ורק בשל תיאור קבוצת נהגים, שסובבו את צרור המפתחות סביב אצבעם, כמוני וכשני חברי, אף שרק אחד מאתנו היה עגול פנים ואף לא אחד חשוף שוק, הן משום שמינהג זה שוב אינו נפוץ כמו בימים ההם, והן משם שהפגישה בינינו התקיימה ביום חורף.

ויותר מכל רתחתי על שהשיחה באותו בית קפה היתה שיחת סרק, ובעיקר בעטיה של הבדיחה שסיפרתי, שכן התוכי אינו ציפור שיר וההקבלה – או ההנגדה– בין ציור לבין שיר אינה מעלה ואינה מורידה לגבי נושא הוויכוח שפתחנו בו את פגישתנו. אכן, פתחו במיזוג האמנות והמדע וסיימנו בפירוד בין אמן לאמן.

1987

דוקטור משה שלוס, ידידי מנוער היה. בתואר דוקטור זכה, הן בשל היותו רופא והן בשל לימודי פילוסופיה וקיברנטיקה. מרפואה התפרנס עד פרישתו לגמלאות ובשני המקצועות האחרים עסק כתחביב. בשנים האחרונות הגביל את פעילותו הרפואית לשנים־עשר ידידים ותיקים, שעמהם נמניתי גם אני, ושקע ראשו ורובו בכתיבת ‘רומן אוטוביוגרפי על אלהים ויקום’. על כל פנים, כך הגדיר את הספר שעליו עבד; ואני תמהתי במקצת על הגדרה זו, שכן מלא וגדוש היה האיש, בקיא במדעים רבים ובחוכמות הנגלות והנסתרות, אך דווקא בחוש־הומור לא הצטיין כלל וכלל. אדרבה, לא אחת הוכיחני על פני על שאני מגדיש את הסאה בלגלוגי על עצמי ועל זולתי, מפריז בשעשועים אינטלקטואליים ומקצין עד לחילול הקודש את גישתי – גישת Homo Ludens – האדם המשחק – אל עולם ומלואו. עבודתו שלו התנהלה בעצלתיים, אם משום שלא התנסה בכתיבה רהוטה ואם משום שנתקל בקשיים בהצגת רעיונותיו הסבוכים והנפתלים ולא מצא דרך לבטאם בבהירות ובדייקנות הראויות להם.

ביום שידובר בו, היה דוקטור שלוס שרוי במחיצתי מן הבוקר עד הערב. אשתי נסעה לשבוע ימים כחברה במשלחת לקונגרס הפָרַפסיכולוגים שהתכנס בקליפורניה, ובהזדמנות זו אמורה הייתה להיפגש עם שני בני ומשפחותיהם השוהים (לדבריהם – זמנית) בארצות־הברית. והנה דווקא באותו שבוע התקיימה בארץ ועידה בין־לאומית על נושא שלא נדון עד כה בשום פורום בין־לאומי: הצחוק. הרכבה של הוועידה היה מגוון ומנומר: בין ציריה נמנו נורולוגים, פסיכיאטרים, פסיכולוגים, סוציולוגים, אנתרופולוגים, אנשי ספרות, אמנות ומוסיקה המייצרים סַטירה והומור ומלומדים העסוקים במחקר על המוצרים ויוצריהם.

עלי הוטל לשאת את הרצאת הפתיחה בוועידה. כמוטו להרצאה בחרתי את השאלה המפורסמת מתוך התמונה האחרונה ב’רוויזור' של גוגול: ‘על מה אתם צוחקים? על עצמכם צוחקים אתם’.

עשיתי לילות כימים בהכנת ההרצאה. נדמה לי, שבסופו של דבר הייתי מוכן לה יותר מאשר לכל הרצאה אחרת בחיי. אמנם, תוך כדי עבודה חשתי הפרעות בתפקוד גופי מעבר למַדווים המטרידים אותי מימי ילדותי ולחולאים הפוקדים אותי בקצב הולך וגובר מגיל העמידה ואילך, אלא שמתח ההכנה והגדלת מנות תרופתיות לסוגיהן סייעו בידי להתגבר על כל אלה, ויום הפתיחה הגיע.

הוועידה היתה אמורה להיפתח בערב, ובבוקרו של אותו יום התעוררתי לפני שצלצל השעון המעורר ורצתי לבדוק את הברזים בבית, שכן אוזני מלאו רעש אדיר. המולת אשדות, שאון מפלי מים. חששתי, שצנרת דירתי התפוצצה. ואולם הברזים היו תקינים ולא מצאתי שום סימן לזרימת מים בדירה. פתחתי לרווחה את החלון, שמא קרה נס וסופת אימים פרצה בעיצומו של קיץ. כבר אירע לי להיקלע למטר סוחף, שירד דקות אחדות בשלהי תמוז בבאר־אורה אשר בערבה. עכשיו לא היה זכר לסופה, השמש העולה מחקה זה עתה את האודם מפניה ופתחה בהטחת חיצי להטו של יום שרב. אטמתי את אוזניי בצמר גפן וחזרתי למיטה. הרעש גבר. מתוך ניסיון להתנתק מן העולם עצמתי את עיני. כשצלצל השעון לא פקחתי אותן, צרימת הצלצול הצטרפה למכלול הרעשים כחצוצרה לתזמורת כלי מיתר ותופים. ניסיתי לעצור את השעון, אך לא יכולתי להניע את ידי. בתחילה את הימנית, אחר־כך את השמאלית. לאט לאט נוכחתי לדעת, שגם רגלַי, צווארי, כתפַי וראשי אינם נשמעים לי. הצלצול נדם מעצמו, ואז נקבה את חשרַת הרעש שבאוזנַי מילה מדוברת אחת ויחידה: שיתוק.

בו ברגע צמחה מרצפת חדרי דמותו של דוקטור שלוס וניצבה ליד מיטתי.

כך ולא אחרת זכורים לי הדברים שהתרחשו, ואילו גרסתו של דוקטור שלוס היא שונה במקצת. לדבריו טלפנתי אליו עם שחר, הודעתי לו שהוכיתי בשיתוק וזעקתי שיחוש אלי מיד. כשהגיע הייתה דלת דירתי נעולה, ואני לא הגבתי על צלצול הפעמון. למזלי, שיער נכונה שבידי אחד השכנים מופקד, על כל צרה שלא תבוא, מפתח נוסף לדירתי. כשנכנס לדירה מצאני ישן שנת ישרים. המתין עד שאתעורר. מאחר שאני נמצא בטיפולו זה כארבעים שנה, ודאי ידע מה לעשות גם הפעם. כשהתעוררתי השקני, האכילני, הבליעני תרופות, ציווה עלי להישאר במיטה ואסר עלי להוציא הגה מפי. מובן מאליו שצייתתי לו, מתוך הכרה ברורה, שגם אם ארצה, לא אוכל להשמיע מילה בעלת משמעות. שתקנו עד לשעה שש בערב. אני לא הנדתי אבר והוא נכנס אל ספרייתי, שהה בה זמן־מה וחזר. בידו החזיק את ספרו של מרטין בובר ‘משה’. קירב את הכורסה אל מיטתי, ישב בה ופתח בקריאה תוך שהוא מעיף עלי מבט בכל חמש־עשר דקות.

בשעה שש פתח את פיו ופקד עלי בקול נגיד ומצווה:

– קום!

ואני קמתי, התלבשתי והודיתי לו. במכוניתו הוליכני אל אולם הוועידה. שם ליווה אותי אל הבימה, והוא עצמו ישב בשורה הראשונה. עד כה לא ראיתיו מעולם יושב בשורה ראשונה באולם כל שהוא ובאירוע כלשהו.

בעת ההרצאה לא המיש מבטו ממני, וניכר היה שכל חושיו דרוכים היו. אך לא רק חושיו שלו. במלוא הצניעות אודה ולא אבוש: הרצאתי ריתקה את הקהל כולו. המלים קלחו מפי מאליהן, עד כי לא הטרחתי את עצמי אפילו להוציא מכיסי את הרשימות, שכה טרחתי על הכנתן. בכל רמ"ח אברי חשתי את הצלחתי. זוגות־עיניים כחולים ושחורים, גבריים ונשיים, צעירים וזקנים, הגיבו על כל משפט ומשפט, ואני השבתי דו־שיח שערה, וכרוקח מומחה הגעתי לידי מזיגה מרשימה בין בקיאות לכושר ביטוי, בין הגות דקדקנית לפתוס מאופק ובין כובד ראש מדעי להבזקי הומור משעשע. הקהל נענה בדרך הנכונה ובזמן הנכון, ובסיום פרץ בתשואות סוערות, כפי שנוהג קהל מעריציו של אחד מגדולי הזמרים בעולם, או שחקני במה נודעים לתהילה. ורק איש אחד באולם לא הניד עפעף – דוקטור שלוס. משנסתיימו מחיאות הכפיים, עלה לפתע על הבימה – תוך הפרה של כללי נימוס המקובלים בכל התכנסות מכובדת – והודיע, כי הוא רופאי האישי, ומתוך דאגה לבריאותי ולעתיד השתתפותי בוועידה הוא נאלץ, לאחר המאמץ שעשיתי, לקחתני מיד הביתה למנוחה ממושכת. הוא ביקש את סליחת הקהל בשמי ובשמו.

רתחתי מכעס, אך לא המריתי את פיו. כשישבתי במכונית חדלתי לרגוז, משום שלפתע הרגשתי, כי תשוש אני עד כּלה. כשהגענו הביתה צנחתי בכורסה והתאבנתי. דוקטור שלוס יצא לחדר המיטות שלי ושוחח ארוכות בטלפון. אני הייתי דרוך כולי מתוך ציפייה לרעש באוזניים ולשיתוק אברים. הרעש לא בא. גם בשיתוק לא לקיתי, על כל פנים לא בשיתוק אברי הדיבור. עובדה היא, שמיד לאחר שדוקטור שלוס סיים את שיחתו ושב אל החדר, פתחתי את פי ואמרתי לו:

– לפני שנים רבות הייתי מפרסם באחד העיתונים טור מבדר בחרוזים בכל שבוע ושבוע. חתמתי עליו בשם בדוי והקפדתי על עילום שמי האמיתי. באותם הימים הייתי מנהל אגף במשרד ממשלתי. והנה יום אחד מתפרץ לחדרי אדם, שנראה בעיניי כאחד מכוכבי התיאטרון בארצנו באותה תקופה ופונה אליי בלשון מגומגמת עד גיחוך:

– ס…סלח ל…לי אד…דוני. על ש־ש…אנני מפר את האינק…קוגניט…טו שלך.

הצעתי לו כיסא לשבת.

– האמן לי, אדוני – אמרתי בבדיחות דעת – אני באמת ובתמים חשבתי, שאתה השחקן ט…

– אנ…ני באמ…מת השש…חקן ט.

נבוך ומבולבל שאלתי לרצונו. התברר, שהוא גילה את זהותי כבעל הטור באותו עיתון וביקש ממני לכתוב קומדיה בחרוזים, לפי עלילה שחיברו הוא וזמרת מפורסמת. אני סירבתי באדיבות והמלצתי לפניו על מי שהמלצתי. מיד עם צאתו, טלפנתי לידיד, שהיו לו מהלכים בעולם התיאטרון, והוא אישר לי, שאמנם אותו שחקן מגמגם מלידה היה, אך ברגע שרגלו דורכת על הבימה נעלם הגמגום כליל עד לשנייה, שבה הוא עוזב את הבימה, ולו אך אל מאחורי הקלעים.

נראה, כי דרקטור שלוס לא התרשם מהסיפור. הוא החריש.

– אתה מבין את הנמשל? – שאלתי. הוא השיב לאחר שהייה נוספת.

– כן. אני מבין, וחבל שאתה לא גמגמת היום.

דבריו הבוטים הדהימוני. עכשיו אני נאלמתי דום. הוא נטל לידיו את ‘משה’ של בובר, שהיה מונח על ברכיו, דפדף בו עד שמצא את מבוקשו ופתח בקירה מן הכתב: ‘משה מרמז פעמיים באותה לשון על כבדות דיבורו. “אני ערל שפתיים”, כאן עורלה, שאין להסירה בשום מילה, אי־שחרור ואי־אפשרות של שחרור. ערלה, שמן־הסתם אינה אורגנית בלבד, אלא מגיעה עד לתשתית הנפש. לא קיפוח כלי המבטא בלבד, אלא מעצור יסודי בפני הביטוי עצמו. משה הנשלח כנושא הדיבור, מתווך בין שמים לארץ, אינו בעל נאום הזורם ללא מבוכה. כך נברא וכן נבחר… הוא, המורה הנביא, המחוקק, נשאר בספרת הדיבור מבודד בדידות ללא מנוס… בהוספת סיפור הסנה, שמסתמא שומרת כאן על נכס רוחני מקדמות הנבואה, נקרא משה ביחסו אל אהרן, שעליו להיות לו ‘לפה’, בשם ‘אלוהים’, בשמשו פה לאלוהים עצמו הדובר בו את דברו, הרי זה פה מגמגם. בכך נעשית הטרגיקה של משה לטרגיקה תוֹכית של ההתגלות. הגמגום הוא המביא את קול השמים אל הארץ’.

דוקטור שלוס הטיל את הספר בכורסה והוא עצמו התחיל ללכת בחדר הלוך וחזור. מפיו נפלטו קריאות נרגשות, בהתלהבות, שלא הייתה אופיינית לו כלל ועיקר.

– ואנכי אומר: עצם הדיבור הוא גמגום. מה טיבו? מה מהותו של גמגום? עצירת הזרימה הרצופה של קולות, של רעש… על־ידי פסיחות, הפסקות. רק בדיבור אנוש יש עיצורים! בקולות היוצאים בגרונותיהם של כל שאר הבריות יש רק תנועות. העיצורים הם שהופכים את היללה, הצהילה, הפעייה, להגייה בעלת משמעות ותוכן, לחיתוך הדיבור, למילה. גדולה מזו: החיים, החיים עצמם הם גמגומה של הבריאה! בעל החיים, היצור החי, היחיד, האינדיווידום, האישיות – אינם אלא גמגום. כל כולם, עיצורים בתהליך האנטרופיה בקוסמוס, תהליך התמסמסותה של האנרגיה בחלל, תוך נהירתה אל הכיליון. כל מעצור בזרימה זו חוזר ומרכז חלקיקים מן האנרגיה, דוחס אותם מחדש, ויש בו משום מרי, התרסה נגד גזירת הפיזור המכלה, החידלון. גמגומו של היקום, הרי זו יצירה מתוך עצירה, וכל עוד מתרחשת עצירה זו בכל מקום שהוא, ולא בארעי, עד ארגיעה, כל עוד נזרע הזרע למעצור הבא – יש סיכוי להמשך הגמגום בתולדה, הפורס מערך מחסומים נגד הקילוח הגורלי אל האין.

שוב התחלתי לצפות לרעש. אך הרעש לא בא. אדרבה, דומייה נפלה בעולם. דממה דקה ועמוקה כאחד.

האומנם חדל דוקטור שלוס לחצוב להבות אש מפיו? ושמא אני צללתי בתרדמה בעיצומו של הנאום הנפעם?

מכל מקום, כשהתעוררתי, לא הייתי שקוע בכורסה, אלא שכוב במיטה ולידי ניצב לא רק דוקטור שלוס, כי אם גם אשתי שהזדרזה (ואולי הובהלה) לחזור הביתה בעיצומו של הקונגרס לפרפסיכולוגיה.

1988

עשר שנים תמימות היתה לי ידידה שלא מזן הפרימטים – כלב רועים גזעי, הקרוי בארץ כלב זאב. נאווה היתה, וכל רואָהּ התפעל מיופיה. כמעט כל פרוותה שחורה, רק צווארה וחזה הבהיקו בלובנם, כחולצת משי אלגנטית בין דשי סמוקינג של מהדרין בלבושם בנשפי חשק וטקסים רשמיים. וכשם שהופיעה לעיני כל בשחור־לבן כך גם העולם כולו נצטייר ברוחה: כוחות האור וכוחות החושך, הטוב והרע, אהובים ושנואים. לקטגוריה השנייה השתייך – להוותי, לבושתי ומגִנַּת לבי – ש“י עגנון ז”ל, שהיה מבאי־ביתי בימים ההם. כל נסיונותי לשנות את תפיסתה של ידידתי בנושא זה – באיומים ובדברי כיבושין, במקל ובגזר, בלטיפות ובמהלומות – לא נשאו פרי! וכשכלבת זאב מפגינה יחס שלילי, בלשון המעטה, להולך על שתיים – אף כשהוא דגול מרבבה – יש בכך משום סכנת נפשות. על כן כל אימת שידעתי כי עגנון מתקרב לפתח ביתי – ועל כך בישרו כמה וכמה סימנים: זיקוף אוזניה של כלבתי, דריכות צווארה וזרבוביתה, וחרחורי אקדמה להתפרצות עברה – אצתי לכלוא אותה על מסגר ובריח באחד החדרים ולהתעלם מנביחותיה ומנסיונותיה להשתלט על ידית הדלת בכרעיה האקדמיים כדי להסתער בחמת זעם על חדר האורחים.

ש"י עגנון עצמו קיבל את יחסה של הכלבה כדבר מובן מאליו. תוך שהיה לוגם קוניאק מכוסית בעלת קיבולת ראויה לשמה (התקרובת היחידה שהיה מוכן לקבל בביתי מחשש סביר שאין מקפידים בו על כשרות) ולועס תאנים מדבלה שהביא עמו בכיסו, היה מסביר לי, שמיום שנתפרסמה פרשת בלק בתמול שלשום סר חנו בעיני הכלבים, והם מתנכלים לו בכל אתר ואתר. לא חלקתי עליו, אף שהיתה לי סברה משלי על עוינותה של כלבתי לעגנון, והיא עובדת היותו שומר מצוות. התגוררתי אז מול שכונת שערי חסד בירושלים, שתושביה החרדים גירו בכלבה את כל יצריה של חיה טורפת, שהזאב הוא מאבות אבותיה. הרבה עוגמת נפש וכדי ביזיון וקצף נגרמו לי בשל כך. מעולם לא הנחתי לה לצאת מן הבית בלא שתהא נהוגה בשרשרת, חוץ מאשר בשעות לילה מאוחרות, וגם אז כל אימת שהיתה נתקלת באדם לבוש קפוטה ושטריימל היתה מנסה לזנק עליו ונרגעת רק בשל פקודת הצעקה ההיסטרית שלי: ‘שב’, שעליה היתה אמונה ונעצרה בכל פעם שבו פילחה את אוזניה שלה, שכן כמעט כל דיירי הסביבה תמיד נרעשו לשִמעה ופתחו את חלונותיהם לראות מה היא הפורענות שהתרגשה על פלוני ברחוב באישון לילה. ואפשר שלא רק הזאב נתן קולו מקרבה, אלא גם תורשה של שושלות כלבים, ששוסו דורות על דורות ביהודים בכל יבשת אירופה על כמריה, אציליה ואיכריה. לבי דאב מאוד למראה יהודי הבורח מאימת כלבה – שהיא כבת לי – הרודפת אחריו ללא רחם. אסוציאציות היסטוריות ומראות זוועה מדברי ימי ישראל צפו ועלו ברוחי עד כדי הרהורי עברה של פרידה בלתי נמנעת מידידתי.

ואולם, שיחק לנו המזל ויום אחד בשעת שקיעה יצאנו לטיול בעמק המצלבה. מסביב לא נראה איש, ועל כן שלא כדרכי לא המתנתי עד רדת החשכה ושחררתי את קולרה מן השרשרת. היא, כדרכה, פתחה בריצה פרועה של כל חי שזה עתה יצא מעבדות לחירות. אך פתאום סטתה מדרך העפר הכבוש (עוד לא היה כביש סלול בסביבה ההיא) ובגיחה פנתה לשביל צדדי שבחורשה. צמצמתי את עיני מול השמש השוקעת וראיתי נזיר מהלך בין השיחים שבשולי השביל. כפי הנראה אוזנו קלטה את דהרתה: רגע הסב ראשו, ומיד הפשיל את שולי גלימתו, חשף זוג שוקיים דקות בשר ורץ בכל כוחו מכלבתי והלאה. אודה וגם אבוש: לשניה אחת הצית בי מראה נזיר יווני־אורתודוקסי הנס מפני כלב של יהודי, זיק של אבק הנאה; באותה שנייה דמתה בעיני כלבתי לנֶמֶזיס – אלת הגמול היוונית – הפועלת בשליחותו של אלהי צבאות, זה אל הנקמות שהופיע בארגמן השקיעה. אכן, רק שנייה, ואולי אפילו שבריר של שנייה. כהרף עין הדחקתי עד דכא את יצר הנטירה, אף־על־פי שהאיסור לנקום ולנטור חל רק כלפי ישראל (לא תיקום ולא תיטור את בני־עמך – ויקרא י"ט, 18), ופרצתי בצעקת הפקודה. ההד בהרים הכפיל את הקול. הנזיר נעצר, הכלבה פנתה לאחור ובִן רגע היתה על־ידי, קפצה עלי, טפחה ברגליה על כתפי, ליקקה את מצחי ואת לחיי וכשכשה בזנבה, במאמץ נואש לכפר על עוונה ולבקש סליחה ומחילה. באותה שעה נוכחתי לדעת שלא האנטישמיות הניעה אותה לרוע מעלליה, אלא האנטיקלֶריקליות. ביטלתי את החלטתי הקודמת ומנעתי משנינו את צער הפרידה, שאימתה היתה תלויה מעלינו כחרב דאמוקלס.

שנים רבות עברו עד ששיניתי גם את גרסתי בדבר יחסה של כלבתי לעגנון וקיבלתי את הסברו שלו, שעיקרו תחושה של כוח מטפיסי הטמון ביצירת ספרות ואמנות. הא כיצד?

מדוע הא כיצד?

משום שלפני זמן מה הטיח בי אחד מידידי את האשמה שסגנוני סגנון ארכאי. בתשובתי לו ציטטתי את כותרת מאמרו הנודע של רוברט ולטש, עורך העיתון ‘יוּדישהֶ רוּנדשָאו’ (בטאון התנועה הציונית בגרמניה). בגיליון שהופיע מיד לאחר שנגזר על יהודי גרמניה לשאת אות קלון בצורת מגן דוד על בגדיהם הכריז העורך: ‘נישא בגאווה את הטלאי הצהוב’.

בין שהבין ידידי את הרמז ובין שלא הבין, מעשה שהיה כך היה. בוקר אחד, תוך כדי כתיבה ליד מכתבתי, גיליתי לפתע שקווי השורות על דפי מחברתי נשברו בבת אחת. כל מישור היה לעקוב, כל חוט מתוח כסרגל היה לגל. נזכרתי בבת ראש בתמונה המזעזעת של סלוודור דאלי: פסנתר אדום על שפת הים; לסת של מאובן ננעצת במקלדת, מעקמת את קו הקלידים ומטביעה שקע במכסה הפסנתר. שניהם – הפסנתר והגיליון שלנגד עיני, מתעוותים בצד שמאל. ניגשתי אל החלון, עצמתי את עיני הימנית ובשמאלית השקפתי על הרחוב. סלוודור דאלי חגג את נצחונו על תבל ומלואה. העולם כולו התעקם כחללו של איינשטיין בתורת היחסות הכללית, התעקל ואיבד כמעט את כל צבעיו, כסרט המוקרן בטלוויזיה שאינה צבעונית: גוש שחור במרכז, מעגל לבן בפריפריה. וביניהם פסים אפרוריים. נלאיתי נשוא את המראה הגדול הזה; עצמתי את עיני השמאלית פקחתי את הימנית. העולם חזר לאיתנו ושב על כנו זקוף, ישר וססגוני.

עוד באותו יום, בעזרת ידיד רב־השפעה, זכירתי להתקבל אצל רופא עינים– הפרופסור בעל שם עולמי, מגדולי המומחים במקצוע. הוא בדק את עיני כמעט שעה תמימה, ניסה עליהן מכונות ופנסים, זרקורים מסנוורים ומצלמות בזק, עד שקבע סופית: ‘הזדקנות הרשתית – מחלה שאין לה תקנה. הרפואה עדיין חסרת אונים כלפיה. תודה לאלוהים על שהעין השנייה עדין לא נפגעה, שמור עליה’.

לפני שהעלה את אבחנתו על הכתב שאל בפעם השנייה לשמי, לגילי ולכתובתי. כשקיבל את תשובתי הישיר בי את מבטו והפטיר בנעימה שנשמעה לי כעוינת:

– זכור, הכתמים הם לא בעיני אלא בעיניך.

הואיל והייתי המום לא נתתי דעתי על המוזר שבהודעה זו. אך לכל בדיקת עיניים מקדים הרופא טפטוף של נוזל המרחיב את האישון ומתוך כך נבצר מן הנבדק לקרוא, לצפות בסרט ולכתוב במשך חמש או שש שעות. למי שכל ימיו עסוק בקריאה או בכתיבה הרי זו הזדמנות נאה להגות בדברים, שבדרך כלל אין לו פנאי להרהר בהם. הכרזתו של הרופא שהציקה לי בתת־מודע, צפה ועלתה אל התודעה, נזכרתי במעין משל שפרסמתי לפני כשלושים וחמש שנים, וזו לשונו:

‘רופא עיניים מהולל ראה כתמים בעיניהם של חוליו. לפי פקודתו נותחו החולים ובשעת הניתוחים התברר כי הכתמים לא היו ולא נבראו. רק אז נבדק הרופא המהולל בעצמו והתגלה שהכתמים היו בעיניו שלו’.

האומנם הגיע המשל אל עיניו של אותו רופא צעיר יחסית, שמבטאו אנגלו־סקסי מובהק, וספק הוא אם אישיות כגון זו קוראת ספרות עברית? המשל הוא אחד מארבעה משלים מאותו סוג שחיבורם יוחס לגיבור של סיפור מפרי עטי בשם ‘החטא ועונשו’. כל הארבעה נמצאו על שולחנו של אותו גיבור מיד לאחר מותו. אמנם הסיפור זכה משום־מה לתרגומים לשפות אחדות, במיוחד תורגמו ארבעת המשלים, כנראה בשל היותם קצרצרים. ובנוהג שבעולמנו ספרות יפה זוכה לשטח מחיה מצומצם בבטאונים ספרותיים שבזמן הזה. ייתכן אפוא, שהמשל תפס את עינו עוד בארץ מוצאו ופגע בגאוותו המקצועית. משזיהה אותי הרופא, שמח על ההזדמנות שנקרתה לו להתנקם במחבר ומכאן אבחנתו הבוטה, קביעתו ההחלטית והערתו הארסית.

מיד טלפנתי שוב לאותו ידיד רב־השפעה וביקשתיו בכל לשון של בקשה שיסדר לי ביקור אצל פרופסור אחר, אדם כערכו של הקודם במקצועו. בתחילה סירב ידידי להיענות לי, שכן הרופא שבדקני אין מָשלוֹ כמעט בכל אירופה, אך לאחר שהבחין בצליל ההיסטרי שבקולי והביע את תמיהתו עליו, נתרצה, כפי הנראה מחשש להפרעה נפשית, והבטיח לנסות. הפעם נמשכו מאמציו כמה ימים, וגם לאחר מכן נקבע הביקור רק כעבור שבוע.

על כן היתה שהות בידי לתהות על קנקנו של עולמי הכפול, ודומה הייתי לאותו שפן, שפלוני ניסה להבריח עבורו כמה שקי קפה, וכשנתפס על ידי פקיד המכס שטען במפגיע שהשפן אינו אוכל קפה, השיב המבריח: ירצה יאכל, לא ירצה לא יאכל. אכן, בכל ימי חיי הארוכים לא ניצלתי בשיעור כה גבוה את הנכס היקר ביותר שהעניק הקדוש ברוך הוא לבן אדם, והוא: חופש הבחירה. ברצותי היה עולמי מעוקם, נפתל, מעורפל, רובו עכור ונתון בשטח האפרורי שבין קשתות צחור ועיגולי שחור, וברצותי היה ניצב עלי במלוא זקיפותו הגאה, ביושרו המרנין את הלב, בשפעת זוהרו ובשלל צבעיו. בחיוכה של אישה נאה שלא נתעוות בנשיקת מאובן אימתני, בנויו של אילן פורח, בתמירותם של עמודי החשמל ובעוצמתם של הכבלים שנמתחו ביניהם ללא קרע וללא נקע, ללא שקע וללא בליטה, והכל אך ורק לפי בחירתי ועל פי החלטתי איזו עין מעיני תיעצם ואיזו תיפקח.

יותר משבוע ימים הרגשתי את עצמי יוצר אור ובורא חושך, הוּרמיז ואוהרימָן לסירוגין. כזאת תעשה עין אחת בהזדקנותה.

הפרופסור השני אישר את אבחנתו של הראשון.

שאלתי אותו אם גם לעין הימנית אורבת סכנת ההזדקנות.

– לא רק לעין – השיב – לכל האדם באשר הוא אדם, אם רק זכה להגיע לזקנה.

– כמה זמן עשויה העין לדעתך, להחזיק מעמד כפי שהיא? – הקשיתי לשאול.

– התחת אלוהים אנכי? – פסק הרופא את פסוקו. כפי הנראה לא רק בעל מקצוע מעולה היה אלא גם תלמיד חכם; על כל פנים, בראשו היתה נתונה כיפה סרוגה ומסנטרו השתלשל זקנקן. בסופו של דבר ראה צורך להוסיף: נקווה שלא שנה אחת ולא שתיים.

– אם כן, עוד חזון למועד – סיכמתי בנוסח שהיה בו כדי להוכיח לו שגם אני אינני בור ועם הארץ ולהפגין, לפחות בפני עצמי, את נאמנותי לסיסמתו של רוברט ולטש בדבר הטלאי הצהוב.

1989