'ויאמר: מה לך פה אליהו?
ויאמר: קנא קנאתי…'
מלכים א' י“ט, י”ג– י"ד
הכל התחיל בצעקה שבקעה מן החדר הסמוך, המשמש סלון בדירתנו. אותו לילה ליל שרב היה, ובסלון ישנה דודניתי שהתארחה אצלנו. זעקת אימים היתה זו, אך עד מהרה התברר כי אינה אלא רוב מהומה על מאומה. מפאת השרב לא הגיפה הדודנית את התריסים, ומשעלה השחר – יוֹקד באש שרב בוערת – התעוררה ממש עם הזריחה. פתאום ראו עיניה לטאה זוחלת אל הקיר הסמוך למיטתה. אז פרצה בזעקה. זינקתי אל הסלון. אחוז חרדה גיליתי אף אני לטאה על הקיר. כפי הנראה היתה זו זיקית, שכן גוֹנה היה לבן־צהבהב כצבעו של הקיר. לנגד עיני שלי לא זחלה. לא רמשׂה, לא נעה ולא זעה. היא נחה. במאונך נחה. רק כאשר תפסתי את זנבה בקצות אצבעותי נעקרה ממקומה ונעלמה. את הזנב הפקידה באצבעותי. הוא התפתל.
– גועל נפש! זרוק אותו!– צווחה ההיסטרית הדודנית.
חשתי אל פח האשפה. בינתיים הגיעה אשתי בחלוקה הצהבהב־לבן להרגיע את אורחתנו המזועזעת.
בו ברגע נשבר השרב בבת אחת. משב־רוח עז וחזק השיק את התריסים זה בזה, ואוזני קלטה במטבח את צעדיה החפוזים של אשתי שאצה להגיפם ולסגור את החלונות פן יימלא הסלון אבק, המתנשא תמיד עם הרוח המבשרת את קץ השרב.
חלף זמן רב. אינני זוכר כמה זמן. מכל מקום לא היה זכר לשרב. יום קיץ ירושלמי נאה היה. אני הייתי שרוע על הספה בסלון תוך מנוחת צהריים שגרתית כדרכי. הלטאה הופיעה בשנייה. אותה לטאה, על אותו קיר, באותו מקום. שוב קמתי ללוכדה. זנבה צימח כקודם, אך הפעם לא הפקידה אותו בידי. כהרף עין נגוזה והיתה כלא היתה.
נזכרתי בסיפור קצרצר, שלפי המסופר, זכה בפרס ראשון לסיפור הקצר ביותר על רוחות רפאים:
– ‘האם אתה מאמין ברוחות רפאים?’ – שאל ג’ון.
– ‘לא’ – השיב טום ונגוז.
נתקנאתי בלטאה. ביתר דיוק לא בה כשלעצמה כי אם באותה קלילות פזיזה שבה היא זוחלת על קיר מאונך. גמרתי אומר לנסות את כוחי שלי. לנסות בראשונה, לנסות בשניה, לנסות בשלישית… טיפסתי, החלקתי, ושוב העפלתי. סיזיפוס. אלא שסיזיפוס גלגל סלע במעלה הר, ואני גררתי את עצמי על פני הקיר. סיזיפוס נדון לכך ברדתו שאולה ואילו אני בעודי בחיים. יתרה מזו: כל החיים. אכן נודע הדבר. כל ימי חיי עברו עלי בטיפוס על קיר חלק. ומשנודע לי הדבר עצרתי בי. נשענתי אל הקיר כולי תשוש, מזיע ומַלחית שרוּט ברכיים, סְדוּק כפות, עָקוּר ציפורניים, וכליותי מייסרות אותי על הנזק שגרמתי לקיר טיפוחיה של אשתי, שכה טרחה לשוות לו צורה נאה ושעות ארוכות דנה עם הסייד על צבא הפלסטיק שכוסה בו, על גוֹניו וגוני גוניו. עכשיו נבעוּ בו פרצים כעורים, פצעי טיח פערו פיהם. ככלי מלא בושה פניתי כה וכה. על גבי הספה, שעליה אמור הייתי לפוש לפני שעה קלה (האומנם שעה קלה? שמא עשרות שנים עברו מאז?) שָכבה – לא נחה. לא נעה, לא ניצבה, לא רמשׂה – שכבה הלטאה, שכבה וצחקה. בקול דממה דקה צחקה.
1986
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.