עוד באותו יום חייב הייתי לטוס לארצות־הברית בשליחות דחופה, והפגישה שקבעתי עם משה תמרי בבית קפה בתל־אביב היתה ממש סמוכה לשעה שבה אמור הייתי להגיע לשדה התעופה בן־גוריון, ולא נועדה אלא לבירור כמה פרטים חיוניים הקשורים קשר אמיץ לשליחותי. אין תימה אפוא שהייתי מתוח מאוד, משנוכחתי לדעת שתמרי אינו מקפיד על הזמן אף כהוא זה. בעצבנות שאינה אופיינית לי כלל וכלל הדלקתי סיגריות בזו אחר זו, מעכתין במאפרה לאחר שאיפת עשן ראשונה, ולא המשתי מבטי ממחוג השניות של השעון. סוף סוף, לאחר איחור של עשרים דקה, הגיע תמרי. מתנשף ומתנשם. צנח על הכיסא מולי, ותוך שקינח את הזיעה ממצחו ומצווארו, לא ראה צורך להתנצל על האיחור אלא פלט גניחת יסורים.

‘נכשלתי’.

‘במה?’

‘בבחינה’.

‘באיזו בחינה?’

‘בנהיגה’.

ופתאום, בין רגע, השתנתה הבעת פניו: ארשת הסבל התחלפה כהרף עין בבת צחוק שובבה.

‘באמת, היה מצחיק מאוד’, אמר, ‘כשהתנעתי את המכונית ונסעתי כארבע מאות מטרים, הרגשתי בדריכותו ובעצבנותו של הבוחן. כמעט בהיסטריה היה דורך על המצמד הנוסף שליד מושבו, תופס את ההגה בשתי ידיו ומכוונו לכאן ולכאן, ומדי פעם היה מפעיל את הבלם, ותוך כדי כך דורך באכזריות על אצבעות כף רגלי’.

‘כמה ילדים יש לך?’ שאלתי.

‘שלושה’, השיב לי בכובד ראש וסבר פנים חמור.

‘בני כמה?’

‘שנה אחת, ארבע ושש’.

‘אנו חוזרים למשרד הרישוי’, הכרזתי חגיגית. ‘הריני האיש האחרון בעולם שמעוניין להרבות יתומים בישראל’.

עכשיו פרץ תמרי בצחוק מסתלסל וצלצלני.

הייתי דחוק בזמן. רגע ההמראה קרב במהירות אסטרונומית. אף על פי כן, מתוך שידעתי בקירוב מה הוא גילו המכובד של תמרי, לא התאפקתי מלהעיר במרב הטאקט הראוי:

‘האם אינך סבור שהתחלת בנהיגה מאוחר מדי במקצת?’

‘אין מוקדם ומאוחר בחיים’, פסק בדעתנות מפתיעה. ‘אחד מידידי. אסטרולוג מעולה, אשר בעצת חז“ל והרמב”ם סירב לעשות תורתו קרדום לחפור בו, והוא מתפרנס מעיסוק שאין לו כל קשר למקצועו האמיתי, ערך לפני כארבעים שנה את ההורוסקופ של עצמו, ויצא לו שהוא הגיע למנוחת עולמים שבוע אחד לפני עריכת ההורוסקופ’.

‘ומתי נפטר באמת?’, שאלתי.

‘עד היום הזה הוא לא נפטר, ועדיין הוא חוקר ודורש באותו הורוסקופ ואינו נלאה מלחפש את השגיאה שבו’.

הפעם צחקתי גם אני.

1986