א    🔗

באותו לילה לא עצמתי עין, שכן למוחרת בבוקר אמור הייתי להיפגש עם הממונה על מס אמת. כבר בשלב זה של סיפורי פוני אני אל הקורא ומבקשו בכל לשון של בקשה לבל יערבב בין הממונה על מס אמת לבין, נניח, נציב מס הכנסה. כי אף על פי ששניהם מצווים על איתור הכנסה ובקשת האמת, זה עיסוקו בחומר וזה עניינו ברוח, ואין מלכות נוגעת בחברתה.

מדוע איפוא נדדה שנתי? וכי העלמתי בימי חיי הכנסות כל שהן מרשות כל שהיא? שהדי במרומים: אף לא אסימון שחוק אחד של הכנסה בחומר או ברוח. אשר לחומר, אפשר שהסיבה היא שמימי לא היה לי מה להעלים, ואילו לגבי הרוח עובדה היא שאחד המבקרים שיבחני על שאת כל הדברים המרובים בכתבי שאני שואל איני מביא אלא בשם אומרם, שלא כאלה ‘הנוטלים גופֵי תורה מתוך ספרות לועזית, בסתר, קובעים זאת תחת צעיפים אין ספור ביצירותיהם וסומכים על חוסר ידיעתו של הקורא שיעמוד להם’ (ח“ב קשת מ”ב עמ' 189–190).

אכן, מצפוני היה טהור בכל הנוגע למעשים שעשיתי ביודעין, אך מי יערוב לי שבלא יודעין, מתוך שִכחה או מתוך הזדהות עם אותם גופי תורה, שנטלתי ממי שנטלתי בין בלועזית ובין בעברית, אימצתים ללבי עד כדי כך שהם הפכו בתודעתי לקנייני שלי על פי דיני החזקה, שתקֵפוּתם במבוכי נפש האדם עולה פי כמה אפילו על זו שבנפתולי ההלכה שבתלמוד.

אפשר שבשל כך נדדה שנתי באותו לילה, שקדם לפגישתי עם הממונה על מס אמת. מכל מקום, אני, שעתה זה הזהרתי לבל יעורבבו מִסֵּי חומר עם מִסֵּי רוח, לא שעיתי לאזהרתי שלי, וברגעי נים־לא־נים כבדים ומעיקים שבין נדידת שינה אחת למשנֶהָּ, ערבבתי מין בשאינו מינו, ובחלום ביעותים, שחזר על עצמו פעם אחת, פעמיים ושלוש, ראיתי מומחזת הלצה ידועה על אותו ענק בעל גוף, שכל שריר בזרועותיו דמה להר, וכל גיד באצבעותיו לגבעה, והנה הוא מופיע על בימה לפני קהל רב וסוחט עד תומו לימון, כך ששום מכונת סחיטה בעולם לא היתה מסתכנת בניסיון להתחרות עמו.

לאחר שנדם רעם מחיאות הכפיים הכריז הענק בקול גדול: כל מי שיסחוט טיפה אחת ויחידה משארית לימון זה יקבל את כל ההכנסות של הצגתי זו. הקהל פרץ בצחוק. ברור היה שאיש לא יהין לעשות כדבר הזה. ואולם הצחוק נדם כשעל הבימה הופיע פתאום גמד צר כתפיים ומצומק, מין גרוֹפית של שִקמה, חבק בכף ידו הזעירה את קליפת הפרי הסחוט, שדמתה זה מכבר לגרוגרת דרבי צדוק, אִגרף את אצבעותיו הדקיקות, והציף סילון של מיץ לימון אל רצפת הבימה.

דומיית מוות השתררה באולם. פניו של הגברתן חוורו כסיד. נשך את שפתו, ליקק את הפצע שנתהווה מנשיכה זו, ושאל בלחש אימתני:

‘מי אתה, לעזאזל?’

‘אני פקיד באגף מס הכנסה’, השיב אלוף הסחיטה הננסי.

 

ב    🔗

ובכן, מצפוני היה טהור לגמרי, וידוֹע ידעתי שאין לי מה לחשוש. אף־על־פי־כן לא השתחררתי ממשקע האין־נוחות שהותיר בי החלום גם למוחרת בבוקר, כאשר לאחר צעידה בפוזדור ארוך למדי פתחתי את הדלת, שעליה התנוסס השלטון (שלט קטן) ‘הממונה על מס אמת’, ונערה יפהפייה הזדקפה מולי, הבזיקה נצנוץ מַלהיט מעיניים שחורות כעורב, פיסקה שפתי שָני מלאות דם ענבים, וחשפה שני טורי שיניים מבהיקות בלובנן, שכולן תאומות ושַכּוּלה אין בהן.

אני בטוח שכל קורא המכבד את עצמו יפסיק כאן את הקריאה בסיפורי בהיתקלו בתיאור מקורי זה של מזכירת הממונה – תיאור שיכול להתחרות ברמת תפלותו עם כל מה שנכתב בנושא זה או מעין זה מראשית ימיה של ספרות ההשכלה, הן בשירה והן בפרוזה. ואני, אם עדיין לא איחרתי, משווע לאמור: אל נא בחופזה! כל אדם, אפילו קורא סיפור, שומה עליו לשמוע את דברי הנאשם, אם אין אחר המלמד עליו סנגוריה בדברי שלום ואמת. והאמת היא שאותה נערה לא היתה לה דמות ייחודית משלה, אות ודגם היתה ליפהפיית המזרח, החל מציוריו של אַבֶּל פָּן וכלה בכל אותן עלמות טובות מראה, העוברות לנגד עינינו בחוצות ערינו וכפרינו עד שלבנו גס בהן ואין אנו משגיחים בקסמן, אלא אם משחק המזל לאחת או שתיים מהן, והן זוכות להתגלות לעינינו ככוכבות הזמר הישראלי על מרקע הטלוויזיה.

מה יעלה מה יוריד תיאור אישי־אידאולוגי של דגם שלבש צורה של מזכירה, גם אם במקרה מיוחד זה לא היה לבי גס בה כלל ועיקר.

אכן, לבי לא היה גס בה. אשר ללבה שלה, קרוב לוודאי שלא נתנה את לבה עלי כהוא זה, אבל התנהגותה היתה ההיפך הגמור מן המושג גסות בכל צורה שהיא. היא שאלה במאור פנים:

‘מר פוריאל?’

לאחר שהשיבותי בחיוב הורתה על הפתח שממולה ואמרה:

‘היכנס בבקשה. הממונה מחכה לך’.

הממונה לא רק חיכה לי. הוא קם מכורסתו, פסע לקראתי ולחץ את ידי. ‘מר פוריאל! מר פוריאל!’, קרא ושנה, ופניו הפיקו שמחה כנה, ‘לא הייתי מעז להטריח אותך שתטלטל את עצמך לכאן, אלמלא הביטחון שאכן תיהנה מאוד לראות בעליל אילו פירות הבשילו מאמציך מלפני עשרות שנים’.

אני שתקתי.

הוא חש במבוכתי. שוב לא חזר אל כורסת השרד שלו, אלא הוליכני אל שולחן זכוכית שעמד בפינת החדר והושיבני על אחת הספות שניצבו בזווית ישרה זו לזו. הוא עצמו נשען על המסעד של השנייה, נעץ בי מבט חודר ושאל בקורטוב של עצבות:

‘אינך זוכר אותי, מר פוריאל?’

בו ברגע נזכרתי: הגבר המקריח, שמתחת לחוטמו נח מעדנות שפם עבות כעין האפר, לא היה אלא אברהם מסאני.

למעלה מארבעים שנה חלפו מאז ראיתיו לראשונה.

בשל כף רגל שטוחה נזקקתי בגיל צעיר למדי לנעליים העשויות לפי הזמנה מיוחדת, ולאחר אכזבות מרובות, ייחדתי לעצמי סנדלר שהפליא לעשות ברגלי. בעת הביקורים בסדנתו שמתי לב לנער־שוליה, שלמד כפי הנראה, את מקצוע הסנדלרות. חיוורון אצילי היה שפוך על פניו השחומות של חניך מתלמד זה (ואל נא יבוא אלי הקורא בטענה שחיוורון ושחימות הם תרתי דסתרי – טענה זו שקרית מעיקרה), ועיניו תאבות הדעת לא שוטטו בסקרנות עצבנית, כי אם ספגו ברוך את כל אשר סביבו. יום אחד ראיתי שבעת ההפסקה לארוחת עשר, בשעה שנגס מן הפיתה וגירד בשיניו הקדמיות מגלעין הזית את שארית קליפתו העסיסית, פתח ספר לימוד הלשון האנגלית ועיין בו בכובד ראש.

‘בן אחותי’, התפאר בו הסנדלר, ‘ראש של גאון, לומד בבית ספר ערב, אולי יש לך משהו בשבילו?’

היה לי. באותם הימים הייתי מנהל מדור באחד המחלקות של ממשלת המנדט והצעתי משרת חניך לאברהם מסאני.

עם פרוץ מלחמת הקוממיות גויסתי לצבא, ומקּוּם המדינה לא נפגשתי עם מסאני. פעם אחת או פעמיים ניסיתי להתעניין בגורלו, אך הסנדלר שלי נהרג באחד הקרבות, ומקורות מידע אחרים לא היו לי. זכור לי במעורפל שמישהו סיפר לי על הצטיינותו של מסאני בלימודי משפטים, שבעטיה זכה למלגת השתלמות בלונדון.

עתה אירח אותי במשרדו כממונה על מס אמת, והשיח לי את כל המוצאות אותו מאז ימי חניכותו במדורי שלי, בשלהי תקופת המנדט.

סיפורו, המעניין כשלעצמו, אין בו שום עניין לסיפורנו אנו. ואולם שייכות מהותית לסיפורנו זה יש לעובדה, שתוך כדי שיחתו נכנסה לחדר המזכירה היפהפייה ובידה עציץ. בלא שזיכתה את שנינו במבט, העמידה את העציץ על אדן החלון שמאחורי שולחן השרד של הממונה. גזרתה היתה חטובה להפליא, ודמותה קסמה מאחור לא פחות מאשר מלפנים. לאחר שליטפה בחיבה את הצמח אשר בעציץ (בורותי הבוטנית מונעת ממני לזהותו ולכנותו בשמו), פנתה אל מסאני ואמרה:

‘אתה רואה? בכל זאת השקיתי אותו’.

ברור היה שמדובר בסיום מוצלח של פרשה עלומה, שלגביה נחלקו הדעות בין הממונה לבין מזכירתו. אוזני הרגישה קלטה בקולה של זו בת־צליל ווּלגארית, שעמדה בסתירה מוחלטת להופעתה המלכותית־כמעט. אין לי ספק שקומתה דמתה לתמר.

 

ג    🔗

מובן מאליו שבשובי הביתה היה לבי סמוך ובטוח ששוב אין כל סיבה לדאגה – אף לא דאגת שווא. על־כן ישנתי שנת צדיקים כל הלילה. ואולם, אפילו הצדיקים אינם פטורים מחלומות. ואכן, באשמורת השלישית חלמתי חלום.

תחילתו של החלום לא במראה עיניים כי אם בהלך נפש, שגובש על ידי שיר של אורלנד־זעירא, אשר הושר בקולה של שושנה דמארי: עץ הלימון נתן ריחו, מים המלח עד יריחו'.

כן, הקול הגה במפורש ‘לימון’ ולא ‘רימון’. בעצם, מה זה משנה? אני מניח שבין ים המלח ליריחו אין רימונים כשם שאין שם לימנים. יתרה מזו, המראה שהופיע לאחר מכן הוכיח בעליל שכל אותה התרחשות, מקומה לא היה בבקעת ים המלח אתא במדבר באר־שבע, שכן במו עיני החולמות ראיתי את הגר, שפחתו של אברהם, תועה במדבר ותינוקה צמוד אל חזה. אל אלהים! מאז ימיהן של האלה המצרית איזיס, שתינוקה הורוס מונח על ברכיה, והמדונה מרים, שבנה הרך ישו חבוק בזרועותיה, שבענו מראות אלה עד רוויה הגובלת בסלידה.

ואף כי הגר עוצבה לפי אותו דגם, היה שוני בינה ובין שתי אלה. ראשית, לא היו לה קרניים – לא קרני פרה כמו לאיזיס ולא קרני הילה כמו למאדונה. שנית, מה שנראה במבט ראשון כתינוק לא היה למעשה אלא עציץ. וכשם שנתגלה עד מהרה שישמעאל הוחלף בחלומי בעציץ, כך נתברר כעבור זמן־מה, שאת תפקידה של הגר מילאה בו מזכירתו של אברהם מסאני, שאת שמה לא ידעתי. בנאמנות ובמסירות מילאה תפקיד זה. את כל ישותה ריכזה במאמץ להשקות את העציץ במים מן החמת שהיתה בידה, אך ככל הנראה כלו המים, והעציץ הלך וצמק, הלך ונשדף, הלך ויבש לנגד העיניים. אז השליכה אותו הגר(?) תחת אחד השיחים, וישבה לה מנגד, הרחק כמטחווי קשת. אישונֵי עיניה הגדולות, העגולות, אדירות עוצמת הקליטה וההקרנה, נתרחבו כאישוניו של לעוט סמים. נדמה היה שהיא שקעה בהזיות.

לאמתו של דבר אני הייתי ההוזה ולא היא. מיקמתי אותה באתר הלא־נכון. זירת החלום לא היה מדבר באר־שבע, אלא לפי כל הסימנים מדבר סקארה אשר במצרים. אפשר שמגזים אני באומרי ‘לפי כל הסימנים’, אבל סימן אחד ודאי שמעיד הוא על אמיתות הנחתי. בסארה שבו ניצבת הפירמידה הראשונה בעולם, זו של הפרעה צ’סר הקרויה פירמידת המדרגות, מצוי, שכוב על גבו, פסל כביר של רעמסס השלישי, אשר נפל משום מה בזמן מן הזמנים, וזה אלפי שנים אין מצליחים להקים ענק כבד־משקל זה על אף המנופים רבי העוצמה, שהטכניקה המודרנית מצוידת בהם. והנה קם אדיר האימים על רגליו, חפן אותי באגרופו האבני, קרב אל העציץ הנטוש, נטה ידו מעליו וסחט עד תום את ישותי שלי.

את לשד חיותי הערה על הצמח, שזהותו הבוטנית אינה נהירה לי עד היום הזה. מיד חידש העציץ את עלומיו, העלה ניצה והיה כפורח. רעמסס ריפה את אצבעות אגרופו, ואני צנחתי אין־אונים על חול המדבר. ואף־על־פי שהייתי סחוט עד כלותי, שירכתי דרכי אל הגר, זו מזכירתו של אברהם, שאת שמה לא השׂכלתי לגלות, כדי לבשר לה את דבר תחייתו של הצמח. אך כשהגעתי אליה דבקה לשוני לחכי מרוב צחיחות ולֵאוּת. בידי האחת חיבקתי את שוקיה ובאחרת הצבעתי על העציץ. ותוך שהצבעתי עליו הסתכלתי בכיוון המקום שבו הוא נמצא. רעמסס נעלם והיה כלא היה. העציץ פרח כתמר.

הגר המזכירה נתקה את ידי משוקיה ובקול נגיד ומצווה פקדה: Ne supra crepidam sutor. תרגומה העברי של מימרה לאטינית זו הוא: ‘הסנדלר, אל נא מעל לסנדל’.

שני דברים הדהימוני. ראשית, התייחסותה לסנדלים, על אף העובדה שהיתה יחפה לגמרי. שנית, הלשון הרומית שבפיה; לטינית קלסית, מושלמת ללא רבב. ההלם הוא שהעירני ואיקץ.

 

ד    🔗

מיד לאחר שהקיצותי – עוד לפני הגילוח והקפה של שחרית – הושטתי ידי אל הכוננית, נטלתי את ספרו של גדליה אלקושי ‘אוצר פתגמים וניבים לטיניים’ (הוצאת הספרים י“ל מאגנס, האונברסיטה העברית, תשמ”ב) ועיינתי בו. את האמרה מצאתי בעמ' 305, ממוספרת 1115, ומתחתיה כתוב לאמור:

'מקור האמרה ב“תולדות הטבע” מאת הסופר פּליניוס הקשיש (79–23) באנקדוטה דלהלן על הצייר היווני הנודע אַפֶּלֶס, איש קולפון, צייר־החצר של אלכסנדר מוקדון.

אַפֶּלס היה נוהג להציג במרפסת ביתו, לעיני העוברים והשבים, כל תמונה חדשה שסיים לציירה, והוא עצמו היה מסתתר מאחורי התמונה ומאזין לדברי הבריות על יצירותיו. באחד הימים עבר סנדלר ליד התמונה של אפלס, ובהתבוננו בה העיר, שבסנדלי רגליו של האדם המצויר בתמונה חסר חור אחד להשחלת השרוכים. אפלס הסכים לחוות דעתו של הסנדלר ותיקן את הפגם. למוחרת בעֲבוֹר אותו סנדלר שנית ליד התמונה, בהיווכחו שדעתו יָשרה בעיני הצייר, שהזדרז לתקן את הפגם שבתמונה, נתמלא הלה יהירות והתחיל מותח ביקורת אווילית על מבנה השוקיים של האדם המצויר בתמונה. דבריו עוררו את רוגזו של אפלס, שהעיר כי אַל לו לחוות דעה במה שלמעלה מן הסנדל, ומכאן האמרה שלפנינו.

אמרה מקבילה ביוונית: ‘בלי תפונה, לא מעל לאימומי הנעליים’.

האִמרה בגרסתה הלטינית או היוונית ניתרגמה לרבות מלשונות אירופה, ונוהגים להשמיעה כלפי בן־אדם החורג מתחום מקצועו ומחווה דעה בעניינים שבהם אינו בן סמך. רעיון דומה מובע גם באמרה הארמית ‘שבוק חַרבָּא למאן דאגה קרָבא’ (ספר הזוהר, פרשת בלק, דף ק“צ ע”א) הנח את החרב למי שגח לקרב.

והמספר פרץ סמולנסקין (1885–1842) מביא ‘את אשר יאמרו המושלים’: ‘סנדלר, למד הַחזֵק במרצע בטרם תצא להורות דֵע’. והסופר חנניה רייכמן ניסח: ‘בביקורת אַל נא על הסנדלר מעל לנעל’.

עד כאן אלקושי באוצר פתגמיו הלאטיניים. מכאן ואילך מדברי זאב ז’בוטינסקי במאמרו ‘המזרח’, שהתפרסם לראשונה ביום 26.9.1926 בירחון ‘ראסוויט’, שיצא לאור בפריס בלשון הרוסית:

'…אנו היהודים הננו עם מזרחי לפי מוצאנו. למרות ההשפעות המערביות נשאר יסוד נשמתנו מזרחי. כי למזרח יש נשמה מיוחדת משלו (כאן בא תיאורה של נשמה זו; שמעתי אותו פעמים אחדות, אך לא הבינותי ואיני זוכר), על כל פנים, רוחניות מזרחית זו לפי סגולותיה, נעלה היא מנשמת המערב (ולפי בני סמך אחרים תוספת הכרחית היא לנשמת המערב). בלכתנו לארץ ישראל חוזרים אנו אל חברת העמים ששמרו בשלמות יתרה או פחותה על הפסיכולוגיה המזרחית. לפיכך צריכים אנו גם בקרב נפשנו פנימה לחפש ולמצוא את יסודות המזרחיות, שנתכסו באבק המערב, אלא שהם עדיין חיים בקרבנו, ולהתחיל בטיפוחם… אחר־כך באות ההסתייגויות כי גם חובבי המזרח אינם רוצים לוותר על החשמל; הסתייגויות על כך שאנו, כמובן, צריכים לתת למזרח את הטכניקה המערבית, ואפילו – בצורה מנופה וקפדנית – חלק מסוים מן התרבות הרוחנית של המערב; ואולם כל זה אינו אלא קישוט. היסוד, התוך, העיקר – נתמזרח…

'נגד נקודת מבט זו אני מציג בעונג מיוחד נקודת מבט הפוכה… אין לנו, ליהודים, שום דבר משותף עם מה שמכנים“מזרח”. ותודה לאל. עד כמה שיש להמונינו הבלתי־משכילים מסורות ומשפטים קדומים רוחניים. המזכירים את “המזרח”, צריך לגמול אותם מהם, ובזה, אמנם, עוסקים אנו בכל בית ספר הגון, ובזה גם עוסקים בשקידה ובהצלחה מיוחדת החיים עצמם. הולכים אנו לארץ־ישראל ראשית בשביל נוחותנו הלאומית, ושנית, כפי שאמר נורדאו, “כדי להרחיב את גבולות אירופה עד לנהר פרת”; במילים אחרות, כדי לטאטא מארץ ישראל באופן יסודי, עד כמה שמדובר ביהדות שבה בהווה ובעתיד, את כל עקבותיה של “הנשמה המזרחית”. ואשר לערבים שבארץ ישראל, הרי זה עניין שלהם; ואולם, אם אנו יכולים לעשות להם טובה, הרי אך זו האחת: לעזור להם להשתחרר מן “המזרח”.

עד כאן זאב ז’בוטינסקגי במאמרו ‘המזרח’. אני, שנולדתי בקצות סיביר, וגדלתי בסין, מתוך כך המזרח הקרוב הוא סוף מערב בעבורי מבחינה גאוגרפית, לא הסתפקתי באלקושי ובז’בוטינסקי והתחלתי לחטט בזכרוני, לפשפש בספרים ובעיתונים מלפני שנים רבות, ואפילו לנבור בין תקליטים שנשתמרו מימי ילדותי ונעורי, כדי למצוא את מילות השיר הרומנטי של פזמונאי וזמר רוסי, אלכסנדר ורטינסקי שמו, שהיה כמעט בן דורו של ז’בוטינסקי, והוא נעים זמירות של מצב־רוח, מחבר ומזמר שירים שכבשו את לב קהל שומעי רוסית בשנות העשרים והשלושים. אף אני עצמי אהבתי מאוד להשמיעם בגרוני הניחר בנשפי חשק ומסיבות רעים שהרביתי להשתתף בהם בשחר נעורי. את השיר המבוקש לא הצלחתי למצוא, ואף־על־פי־כן נתמלא לבי גאווה מעצם הזיכרון, ששיר זה נסתיים במילים כה מרשימות, לאמור:

יש לאל ידי להפוך חדרניות למלָכוֹת.

1986