נטלתי תפוח, אפרסק ובננה והנחתי אותם על השולחן – דגם לטבע דומם שעמדתי להעלות על הבד. שעה ארוכה למדי טרחתי בסידור הפירות כדי לערוך מהם קומפוזיציה הראויה לשמש נושא לציור שהתגבש בדמיוני. משנחה דעתי ניגשתי אל כנת הציור וטבלתי את מכחולי בצבע.
הסטודיו שלי נמצא באחת מסמטאותיה הישנות של ירושלים החדשה – סמטה אבנית צרה, שאפילו בלילות סופה אין הרוח סוערת בה, אלא משיבה ריח נענע ענוג ומגרה כאחד מן הגינות שבחצרות הבתים.
הפעם נדמה לי כי הסמטה שינתה ממנהגה. הצעדים בחצר נשמעו כשקשוק תריסים ברוח, ואל תוך הסטודיו שלי נחת כפגז מרגמה או לפחות כאבן מאבני הבליסטראות, הסופר הישיש יצחק הוגם. הוא צנח על הספה ובעודו מתנשם ומקנח את הזיעה מפניו, פרץ מפיו קילוח אדיר של משפטים הרודפים זה אחר זה ללא רחם ונפלטים מן הגרון כלבה מהר געש.
‘אני שמח, אני מאושר, יקירי, על שעלה בידי למצוא אותך בזה הרגע. הזמן קצר והמלאכה מרובה. שעת האפס מתקרבת. על כן לא אאריך. אכווץ, אתמצת, אדחס עד דכא, עד כדי תרכיז זערור בממדיו החיצוניים, את כל הכמויות העצומות של החומר המילולי, צלילים אותיות לאין ספור, המתגעשים בקרבי זה עשרות בשנים, ממש בעפרות זהב המותכות בכור הצורף או במי אוקינוס שהוערו אל תוך יורה רותחת’.
הכרתי את האיש, את אוֹרחו ורִבעוֹ, את דרך דיבורו, ידוֹע ידעתי כי אין כנגדו עצה אלא אחת: מזגתי לו כוסית קוניאק צרפתי משובח והגשתיה אל פיו, הוא הפך אותה אל קרבו והשתתק כדי מחצית הדקה. וכשפתח שוב את פיו, נִתמתן המעין המתגבר, קולו היה פחות צרוד ופחות יבבני, נשימתו רגועה יותר ודבריו הלכו ונשמעו שקולים, ויש שדמו אפילו לדקלום של שחקן או קריין מקצועי.
– שבתי צבי – רגע עצר משנתקל במבטי, שכפי הנראה לא הסתיר את תמיהתי לשמע השם הזה, אך מיד חזר על דבריו – כן, שבתי צבי נולד בשנת 1626 ומת ב־1676. ברוך שפינוזה נולד ב־1632 ומת ב־1677. ארבעה תאריכים אלה נודעו לי עוד בימי נעורי, ולמן היום שנקלטו במוחי נדרתי נבר להפגיש את שני האישים, והנה עכשיו, הרי אני כבן שבעים שנה ועדיין לא נתקיימה הפגישה. בתחילה היא היתה אמורה להיערך בתוך סרט בנוסח של בדיון מדעי. על פי התסריט, שעיבדתי לפרטיו ברוחי, שניהם נפגשים במטוס בקו קושטא־אמסטרדם. מסלול הטיסה עובר בחלל החיצון. ברקע הר ענק דמוי מוח האדם, ערפילית השכל האנושי הכללי, דוגמת ‘סולאריס’ (פרי עטו של סטניסלב לם, אחד מגדולי הסופרים בתחום המדע הבדיוני), שנדחסה לכדי כוכב אחד עתיר אנרגיה פוטנציאלית אין סופית – ועליו כמה נקודות התיישבות, מעין גושי אמונים המבוטאים במושגים גאומטריים, רובם ככולם בשלושה ממדים – חרוטים, פירמידות, קוביות – ורק מגן דוד אחד בשני ממדים בלבד. שפינוזה ושבתי צבי משוחחים על הגאולה: אישית, לאומית, קוסמית. שלושים שנה ייגעתי את מוחי בנסיונות סרק לחבר תמליל לדו־שיח, ולמצוא ביטוי ויזואלי־מוחשי לדברים היוצאים מפי המשוחחים. לדוגמא: כאשר שואל שפינוזה את שבתי צבי מדוע הוא נכנע להתאסלם, מופיע על המרקע השולטן בארמונו בכל זיוו והדרו, ושבתי צבי כורע ברך ומכריז: אין אלוהים מלבד אללה ומוחמד נביאו! ואילו כששבתי צבי מחזיר לשפינוזה כמעט אותה שאלה, לאמור: מדוע הוא לא התנצר, מוצג לעיני הצופה מעמד החרם, שהוטל על שפינוזה בבית הכנסת הספרדי באמסטרדם. לימים התברר לי שמתחת ידי יוצא בסופו של דבר סרט מעין־תיעודי זול, ושני גיבוריו ספק קריינים ספק מראיינים זה את זה. משכתי ידי מהתסריט וצמצמתי את עצמי במחזה פשוט: שבתי־צבי ושפינוזה יושבים בחדר, שקירותיו מכוסים בדיוקנאות של יהודי, מעשי ידיו של רמברנדט. לגבי התסריט לא סיימתי את תמליל הדו־שיח, כאמור, לגבי המחזה אף לא התחלתי בו, שכן עד מהרה ביטלתי גם אותו והגבלתי את פרי רוחי לפנטומימה" שפינוזה מלטש זכוכיות ושבתי צבי מחזיק על ברכיו ספר תורה, עטוי שש מושזר, רקום כסף וזהב – תורה על כסותה, על כתרה, על רימוניה ושאר עדייה – והוא, שבתי צבי, מעתיר עליה נשיקות.
בכל לילה היתה הפנטומימה ניצבת לפני למן הרגע שבו עצמתי את עיני עד לרגע שבו פקחתי אותן בכל בוקר. לילה אחד סירבה להופיע, ובבוקר בעת הגילוח זכיתי לגילוי שמים: הפנטומימה סירבה להופיע משום שהיא זולה ועילגת.
– לא נותר לי אלא המפלט האחרון: ציור, ציור שיבוצע בידי אמן, ציור פשוט בתכלית הפשטות. אדם מול ראי. ואין איש יודע אם שבתי צבי הוא שרואה בראי את שפינוזה או שפינוזה הוא שרואה בראי את שבתי צבי. שמעתי שבימים אלה עומד להתכנס בירושלים קונגרס בינלאומי המוקדש לשפינוזה. אני מבקש אותך בכל לשון של בקשה, אני מסרהב, מפציר בך, אני מתחנן לפניך שתתחיל בזה הרגע במלאכת הציור כדי שיהיה סיפק בידך לסימה במועדה, ואת פרי מכחולך הצג לראווה בקונגרס.
יצחק הוגם מזג לעצמו כוסית נוספת, בלע את תכולתה, קפץ מן הספה אל הראי הגדול שעמד בסטודיו שלי, וניצב מולו כחייל המתמתח בפני מפקדו.
נטשתי את הדומם והתחלתי לצייר את החי; את גבו של הוגם כפי שהיה קיים באותה שעה במציאות ואת פניו כפי שנראו בבבואתו. אני נמנע מלתאר אותם: את הגב ואת הפנים. כל המעמד לא ניתן לתיאור במילים, כפי שלא ניתנו לתיאור המעמדות שקדמו לה ברוחו של הוגם, אני ודאי שלא אשכיל ולא אנסה לעשות זאת, לאחר שנכשל בכך אדם שעיסוקו במילים, אדם שעשה ספרים הרבה, דהיינו יצחק הוגם זכרונו לברכה.
מדוע זכרונו לברכה?
משום שיצחק הוגם נדרס בשעה שאץ להגיע לפתיחה של הקונגרס הבינלאומי המוקדש לשפינוזה.
ניתנת האמת להיאמר: האסון חסך לו עוגמת נפש, שכן התמונה הנכספת לא היתה תלויה באולם הקונגרס. אני, אמנם, ביצעתי את המשימה שהטיל עלי, אך את פרי מכחולו לא הצגתי לראווה ואף לא עלה בדעתי להציעו לקונגרס.
בטקס הפתיחה ישבתי בקהל וסבבתי את ראשי אנה ואנה במאמץ לאתר את הוגם בין הנוכחים. תוך כדי כך טיכסתי עצה בלבי כיצד לתרץ את היעדרה של התמונה. משנוכחתי שהוא לא בא יצאתי מן האולם וכל עוד נפשי בי נסעתי אל הסטודיו שלי. פרצתי בו חלון והפכתי כמה חפצים בחדר. אפילו את הראי הפלתי. כל אלה, כדי לביים פריצה. אחר כך הבאתי את התמונה למכוניתי ולכיסי תחבתי בקבוק בנזין. התנעתי את המכונית ופניתי לדרך הקצרה ביותר אל מחוץ לעיר. פתאום נתקלתי בהתקהלות מסביב לאמבולנס ראיתי בבירור את הוגם נישא באלונקה.
החזרתי את התמונה לסטודיו ורשמתי בפינתה הימנית; יצחק הוגם; דיוקן עצמי.
באחד הימים הצגתיה בתערוכה. כמה מן המבקרים נעצרו לידה; היו ביניהם שהעירו בתמיהה?
– לא ידעתי שיצחק הוגם לא רק כתבי ספרים אלא גם צייר.
– רק לעת מצוא – עניתי לכל אחד מהם.
1987
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.