שניהם ידידי היו: האחד צייר והאחר משורר. ישבתי עמם בבית קפה והאזנתי לוויכוח ביניהם. כרוב הוויכוחים, אף זה נסב על השאלה שדשים בה זה מאות בשנים: הייתכן המיזוג בין מדע לאמנות?

המשורר טען שאלה הן רשויות נפרדות, ואין מַלכוּת נוגעת בחברתה; הצייר, לעומתו, סבור היה שלא רחוק היום, שבו יתמזגו האמנות והמדע, ושניהם ידברו שפה אחת ודברים אחדים, שפה שעוד לא הומצאה ודברים שעדיין לא בוטאו. אמר המשורר:

– אני מכיר רק אדם אחד שזה בשני הכתרים גם יחד.

– מי הוא? – שאלתי.

– שמו יוריס פונטין וכינויו יאן השחור. הוא היה גנב שהוצא להורג ב־27 בינואר 1656 וגופתו שימשה דגם לציורו של רמברנדט ‘שיעור באנטומיה’ הכוונה לא לתמונה המפורסמת משנת 1632, הקרויה בשם ‘שיעור באנטומיה של פרופסור טולפּ’, כי אם זו שצוירה ב־1656, והיא נושאת את השם: ‘שיעור באנטומיה של דוקטור דימן’.

– ומה בדבר ליאונרדו דה־וינצ’י? דומני שגם הוא תרם משהו הן למדע והן לאמנות? –

– אז מה?

– השירה היא פסגת האמנויות! – התלהב המשורר – ההישג הגדול של רוח אנוש. עוד היוונים הקדומים הכירו בכך. מתוך תשע המוזות שבמיתולוגיה היוונית, חמש הן אלות השירה לסוגיה, ואם נמנה עמם את הטרגדיה והקומדיה, נגיע למספר שבע. לא בכדי פותח שקספיר את אחת הסונטות שלו במלים: ‘לא שיש, לא מצבות רוזנים לא יבלוהו את שירי…’

הוא רצה להמשיך בציטוט, אבל אני שיסעתי אותו:

– אספר לכם מעשה באדם שנפשו חשקה בתוכי. יום אחד, תוך קריאת עיתון, נתקל במודעה על תוכי העומד להימכר במכירה פומבית. הלך למקום, שבו נתקיימה המכירה, ומצא בו קהל רב. פתח בהצעה של מאה דולר, ושמע קול המציע מחיר כפול. הכפיל האיש את הצעת המציע השני וזה הכפיל את הצעתו של האיש. בלהט ההימור הגיעו לאלף דולר. הגיבור שלנו הכריז, שזו הצעתו האחרונה, פשוט משום שאין ביכולתו להציע יותר. ואכן, מתחרהו נמנע מלהציע מחיר כלשהו, והאיש קנה את התוכי. כשבא לביתו שם את התוכי בכלוב, שהיה מוכן מראש, ואמר לו: ‘אני מקווה שאתה יודע לדבר ולא לשווא שילמתי אלף דולר בעדך’, השיב לו התוכי: ‘ומי לדעתך העלה את המחיר בעת המכירה?’

פעמים רבות שמעתי בדיחה זו והשמעתיה; בכל פעם היו השומעים פורצים בצחוק. שני רעי לא צחקו. המשורר התעלם ממנה והוסיף לדון גזרה שווה בין ליאונרדו דה־ויצ’י לבין – להבדיל אלף הבדלות – הגנב מאמסטרדם.

– אין זה מקרה, כנראה – לאט במהורהר – שמכל תמונותיו של ליאונרדו, שלגביהן נקבע בוודאות כי אכן מפרי מכחולו הן, רק עשר שרדו. ואשר ‘לשיעור באנטומיה של דימן’, הרי חלק הארי ממנו נשרף בדלקה שפרצה באמסטרדם בשנת 1723, ואין לפנינו אלא שריד קטן שנותר לפליטה.

הצייר העיר:

– אני הייתי שואל תוכי כה יקר אם הוא יודע גם לשיר, ולא רק לדבר.

– רק ציפור בת־חורין יודעת לשיר – הכריז המשורר חגיגית – פושקין מתאר ציפור דרור שכזאת שאינה יודעת לא עמל ולא דאגה: כל הלילה היא מנמנמת:

על ענף של עץ גבוה

והשמש אך תאיר

היא תקשיב לקול אלוה

תתנער, תפצח בשיר.

ואילו אבן גבירול מעיד בפירוש, שהציפור בכלוב נאלמת דום:

מה לך, יחידה, תשבי, דומם כמלך בשבי,

כנף רננים תאספי וכנף יגונים תסחבי

– יש דרך להַזמיר גם ציפור בכלוב – שיסעתיו בשנייה – אחד מסַרני הפלשתים ב’שמשון' מאת ז’בוטינסקי, בשעת דיון על גורלו של שמשון, לאחר שזה נלכד בידי הפלשתים, הציע להשאיר את השבוי בחיים, אך לנקר את עיניו. עצתו, כידוע, התקבלה, וכך הוא נימק אותה: ‘ציפור כזאת בכלוב כמוה כמדורה בגורן בעת דיש. אבל אני אשלים ביניכם. הן זה לי שנים רבות כי אטפלה בציפורים אשר בכלוב. עבד יש עמדי, יליד אחת הארצות הקרות אשר מעבר לים, וידיו אמונות להתהלך עם זמירים. בזהירות רבה ינקר את עיניהם, או אז ייטיבו לשיר, אך לעוף מן הכלוב נבצר מהם’.

– צייר לא יציר בכלוב גם אם יעוורוהו – פסק הצייר בגאווה מקברית.

– מדוע לא? – הקשיתי – בטהובן הלחין את מיטב יצירותיו בהיותו חירש לחלוטין.

המלצרית הודיעה לנו, שהשעה מאוחרת ובית הקפה עומד להיסגר. שילמו ופנינו ללכת. כל אחד מאיתנו שלף צרור מפתחות מכיסו וסובב אותו מסביב לאצבעו עד הגיעו אל מכוניתו.

פתאום נזכרתי בסיפורו של יצחק שנהר ‘רחוב חובבי ציון’, שקראתי אותו לראשונה לפני ארבעים וארבע שנים ב’לוח הארץ' תש"ד. כמו על המסך התפרסו לעיני שש שורות מתוך הסיפור:

‘עזרא ששון מסתכל בהם וצוחק, מטלטל בכל קצות מטפחתו וצוחק עד כי דמעות מתקשרות בעיניו. אף כי דייריו הם, אין מר ששון מבחין לא בהם ולא בשמותיהם, שכולם כאחד עגולי פנים וחשופי שוק, כולם מסבבים צרור מפתחות בשרשרת על אצבעם ואין מר ששון מניח לז’אנט בתו שתעמוד בד’ אמותיהם.'

מר ששון צחק ואני רתחתי מחימה וכעס.

כעסתי על שסופר עברי חשוב, אנין טעם ובעל סגנון, ששרטט בקווים עדינים ובתובנה פסיכולוגית דקה תמונות מחיי היישוב בשנות העשרים־ארבעים, אמן הסיפור הקצר הראליסטי – נוסח צ’כוב, מופאסאן, תומאס מאן – סופר שכה הכירוהו והוקירוהו בזמנו, נשכח כמעט כליל והיה כלא היה.

חמתי עלתה בי על שאני שוכח דברים שרק אתמול קראתי אותם ונהניתי מהם ושומר בזכרוני עמודים שלמים של טקסטים מימי ילדותי ונעורי, ובדרך של אסוציאציה מכנית – ואולי לא כל כך מכנית – קמים וגם ניצבים הם במפתיע לנגד עיני, כגון מה שהובא זה עתה לעיל, אך ורק בשל תיאור קבוצת נהגים, שסובבו את צרור המפתחות סביב אצבעם, כמוני וכשני חברי, אף שרק אחד מאתנו היה עגול פנים ואף לא אחד חשוף שוק, הן משום שמינהג זה שוב אינו נפוץ כמו בימים ההם, והן משם שהפגישה בינינו התקיימה ביום חורף.

ויותר מכל רתחתי על שהשיחה באותו בית קפה היתה שיחת סרק, ובעיקר בעטיה של הבדיחה שסיפרתי, שכן התוכי אינו ציפור שיר וההקבלה – או ההנגדה– בין ציור לבין שיר אינה מעלה ואינה מורידה לגבי נושא הוויכוח שפתחנו בו את פגישתנו. אכן, פתחו במיזוג האמנות והמדע וסיימנו בפירוד בין אמן לאמן.

1987