עשר שנים תמימות היתה לי ידידה שלא מזן הפרימטים – כלב רועים גזעי, הקרוי בארץ כלב זאב. נאווה היתה, וכל רואָהּ התפעל מיופיה. כמעט כל פרוותה שחורה, רק צווארה וחזה הבהיקו בלובנם, כחולצת משי אלגנטית בין דשי סמוקינג של מהדרין בלבושם בנשפי חשק וטקסים רשמיים. וכשם שהופיעה לעיני כל בשחור־לבן כך גם העולם כולו נצטייר ברוחה: כוחות האור וכוחות החושך, הטוב והרע, אהובים ושנואים. לקטגוריה השנייה השתייך – להוותי, לבושתי ומגִנַּת לבי – ש“י עגנון ז”ל, שהיה מבאי־ביתי בימים ההם. כל נסיונותי לשנות את תפיסתה של ידידתי בנושא זה – באיומים ובדברי כיבושין, במקל ובגזר, בלטיפות ובמהלומות – לא נשאו פרי! וכשכלבת זאב מפגינה יחס שלילי, בלשון המעטה, להולך על שתיים – אף כשהוא דגול מרבבה – יש בכך משום סכנת נפשות. על כן כל אימת שידעתי כי עגנון מתקרב לפתח ביתי – ועל כך בישרו כמה וכמה סימנים: זיקוף אוזניה של כלבתי, דריכות צווארה וזרבוביתה, וחרחורי אקדמה להתפרצות עברה – אצתי לכלוא אותה על מסגר ובריח באחד החדרים ולהתעלם מנביחותיה ומנסיונותיה להשתלט על ידית הדלת בכרעיה האקדמיים כדי להסתער בחמת זעם על חדר האורחים.

ש"י עגנון עצמו קיבל את יחסה של הכלבה כדבר מובן מאליו. תוך שהיה לוגם קוניאק מכוסית בעלת קיבולת ראויה לשמה (התקרובת היחידה שהיה מוכן לקבל בביתי מחשש סביר שאין מקפידים בו על כשרות) ולועס תאנים מדבלה שהביא עמו בכיסו, היה מסביר לי, שמיום שנתפרסמה פרשת בלק בתמול שלשום סר חנו בעיני הכלבים, והם מתנכלים לו בכל אתר ואתר. לא חלקתי עליו, אף שהיתה לי סברה משלי על עוינותה של כלבתי לעגנון, והיא עובדת היותו שומר מצוות. התגוררתי אז מול שכונת שערי חסד בירושלים, שתושביה החרדים גירו בכלבה את כל יצריה של חיה טורפת, שהזאב הוא מאבות אבותיה. הרבה עוגמת נפש וכדי ביזיון וקצף נגרמו לי בשל כך. מעולם לא הנחתי לה לצאת מן הבית בלא שתהא נהוגה בשרשרת, חוץ מאשר בשעות לילה מאוחרות, וגם אז כל אימת שהיתה נתקלת באדם לבוש קפוטה ושטריימל היתה מנסה לזנק עליו ונרגעת רק בשל פקודת הצעקה ההיסטרית שלי: ‘שב’, שעליה היתה אמונה ונעצרה בכל פעם שבו פילחה את אוזניה שלה, שכן כמעט כל דיירי הסביבה תמיד נרעשו לשִמעה ופתחו את חלונותיהם לראות מה היא הפורענות שהתרגשה על פלוני ברחוב באישון לילה. ואפשר שלא רק הזאב נתן קולו מקרבה, אלא גם תורשה של שושלות כלבים, ששוסו דורות על דורות ביהודים בכל יבשת אירופה על כמריה, אציליה ואיכריה. לבי דאב מאוד למראה יהודי הבורח מאימת כלבה – שהיא כבת לי – הרודפת אחריו ללא רחם. אסוציאציות היסטוריות ומראות זוועה מדברי ימי ישראל צפו ועלו ברוחי עד כדי הרהורי עברה של פרידה בלתי נמנעת מידידתי.

ואולם, שיחק לנו המזל ויום אחד בשעת שקיעה יצאנו לטיול בעמק המצלבה. מסביב לא נראה איש, ועל כן שלא כדרכי לא המתנתי עד רדת החשכה ושחררתי את קולרה מן השרשרת. היא, כדרכה, פתחה בריצה פרועה של כל חי שזה עתה יצא מעבדות לחירות. אך פתאום סטתה מדרך העפר הכבוש (עוד לא היה כביש סלול בסביבה ההיא) ובגיחה פנתה לשביל צדדי שבחורשה. צמצמתי את עיני מול השמש השוקעת וראיתי נזיר מהלך בין השיחים שבשולי השביל. כפי הנראה אוזנו קלטה את דהרתה: רגע הסב ראשו, ומיד הפשיל את שולי גלימתו, חשף זוג שוקיים דקות בשר ורץ בכל כוחו מכלבתי והלאה. אודה וגם אבוש: לשניה אחת הצית בי מראה נזיר יווני־אורתודוקסי הנס מפני כלב של יהודי, זיק של אבק הנאה; באותה שנייה דמתה בעיני כלבתי לנֶמֶזיס – אלת הגמול היוונית – הפועלת בשליחותו של אלהי צבאות, זה אל הנקמות שהופיע בארגמן השקיעה. אכן, רק שנייה, ואולי אפילו שבריר של שנייה. כהרף עין הדחקתי עד דכא את יצר הנטירה, אף־על־פי שהאיסור לנקום ולנטור חל רק כלפי ישראל (לא תיקום ולא תיטור את בני־עמך – ויקרא י"ט, 18), ופרצתי בצעקת הפקודה. ההד בהרים הכפיל את הקול. הנזיר נעצר, הכלבה פנתה לאחור ובִן רגע היתה על־ידי, קפצה עלי, טפחה ברגליה על כתפי, ליקקה את מצחי ואת לחיי וכשכשה בזנבה, במאמץ נואש לכפר על עוונה ולבקש סליחה ומחילה. באותה שעה נוכחתי לדעת שלא האנטישמיות הניעה אותה לרוע מעלליה, אלא האנטיקלֶריקליות. ביטלתי את החלטתי הקודמת ומנעתי משנינו את צער הפרידה, שאימתה היתה תלויה מעלינו כחרב דאמוקלס.

שנים רבות עברו עד ששיניתי גם את גרסתי בדבר יחסה של כלבתי לעגנון וקיבלתי את הסברו שלו, שעיקרו תחושה של כוח מטפיסי הטמון ביצירת ספרות ואמנות. הא כיצד?

מדוע הא כיצד?

משום שלפני זמן מה הטיח בי אחד מידידי את האשמה שסגנוני סגנון ארכאי. בתשובתי לו ציטטתי את כותרת מאמרו הנודע של רוברט ולטש, עורך העיתון ‘יוּדישהֶ רוּנדשָאו’ (בטאון התנועה הציונית בגרמניה). בגיליון שהופיע מיד לאחר שנגזר על יהודי גרמניה לשאת אות קלון בצורת מגן דוד על בגדיהם הכריז העורך: ‘נישא בגאווה את הטלאי הצהוב’.

בין שהבין ידידי את הרמז ובין שלא הבין, מעשה שהיה כך היה. בוקר אחד, תוך כדי כתיבה ליד מכתבתי, גיליתי לפתע שקווי השורות על דפי מחברתי נשברו בבת אחת. כל מישור היה לעקוב, כל חוט מתוח כסרגל היה לגל. נזכרתי בבת ראש בתמונה המזעזעת של סלוודור דאלי: פסנתר אדום על שפת הים; לסת של מאובן ננעצת במקלדת, מעקמת את קו הקלידים ומטביעה שקע במכסה הפסנתר. שניהם – הפסנתר והגיליון שלנגד עיני, מתעוותים בצד שמאל. ניגשתי אל החלון, עצמתי את עיני הימנית ובשמאלית השקפתי על הרחוב. סלוודור דאלי חגג את נצחונו על תבל ומלואה. העולם כולו התעקם כחללו של איינשטיין בתורת היחסות הכללית, התעקל ואיבד כמעט את כל צבעיו, כסרט המוקרן בטלוויזיה שאינה צבעונית: גוש שחור במרכז, מעגל לבן בפריפריה. וביניהם פסים אפרוריים. נלאיתי נשוא את המראה הגדול הזה; עצמתי את עיני השמאלית פקחתי את הימנית. העולם חזר לאיתנו ושב על כנו זקוף, ישר וססגוני.

עוד באותו יום, בעזרת ידיד רב־השפעה, זכירתי להתקבל אצל רופא עינים– הפרופסור בעל שם עולמי, מגדולי המומחים במקצוע. הוא בדק את עיני כמעט שעה תמימה, ניסה עליהן מכונות ופנסים, זרקורים מסנוורים ומצלמות בזק, עד שקבע סופית: ‘הזדקנות הרשתית – מחלה שאין לה תקנה. הרפואה עדיין חסרת אונים כלפיה. תודה לאלוהים על שהעין השנייה עדין לא נפגעה, שמור עליה’.

לפני שהעלה את אבחנתו על הכתב שאל בפעם השנייה לשמי, לגילי ולכתובתי. כשקיבל את תשובתי הישיר בי את מבטו והפטיר בנעימה שנשמעה לי כעוינת:

– זכור, הכתמים הם לא בעיני אלא בעיניך.

הואיל והייתי המום לא נתתי דעתי על המוזר שבהודעה זו. אך לכל בדיקת עיניים מקדים הרופא טפטוף של נוזל המרחיב את האישון ומתוך כך נבצר מן הנבדק לקרוא, לצפות בסרט ולכתוב במשך חמש או שש שעות. למי שכל ימיו עסוק בקריאה או בכתיבה הרי זו הזדמנות נאה להגות בדברים, שבדרך כלל אין לו פנאי להרהר בהם. הכרזתו של הרופא שהציקה לי בתת־מודע, צפה ועלתה אל התודעה, נזכרתי במעין משל שפרסמתי לפני כשלושים וחמש שנים, וזו לשונו:

‘רופא עיניים מהולל ראה כתמים בעיניהם של חוליו. לפי פקודתו נותחו החולים ובשעת הניתוחים התברר כי הכתמים לא היו ולא נבראו. רק אז נבדק הרופא המהולל בעצמו והתגלה שהכתמים היו בעיניו שלו’.

האומנם הגיע המשל אל עיניו של אותו רופא צעיר יחסית, שמבטאו אנגלו־סקסי מובהק, וספק הוא אם אישיות כגון זו קוראת ספרות עברית? המשל הוא אחד מארבעה משלים מאותו סוג שחיבורם יוחס לגיבור של סיפור מפרי עטי בשם ‘החטא ועונשו’. כל הארבעה נמצאו על שולחנו של אותו גיבור מיד לאחר מותו. אמנם הסיפור זכה משום־מה לתרגומים לשפות אחדות, במיוחד תורגמו ארבעת המשלים, כנראה בשל היותם קצרצרים. ובנוהג שבעולמנו ספרות יפה זוכה לשטח מחיה מצומצם בבטאונים ספרותיים שבזמן הזה. ייתכן אפוא, שהמשל תפס את עינו עוד בארץ מוצאו ופגע בגאוותו המקצועית. משזיהה אותי הרופא, שמח על ההזדמנות שנקרתה לו להתנקם במחבר ומכאן אבחנתו הבוטה, קביעתו ההחלטית והערתו הארסית.

מיד טלפנתי שוב לאותו ידיד רב־השפעה וביקשתיו בכל לשון של בקשה שיסדר לי ביקור אצל פרופסור אחר, אדם כערכו של הקודם במקצועו. בתחילה סירב ידידי להיענות לי, שכן הרופא שבדקני אין מָשלוֹ כמעט בכל אירופה, אך לאחר שהבחין בצליל ההיסטרי שבקולי והביע את תמיהתו עליו, נתרצה, כפי הנראה מחשש להפרעה נפשית, והבטיח לנסות. הפעם נמשכו מאמציו כמה ימים, וגם לאחר מכן נקבע הביקור רק כעבור שבוע.

על כן היתה שהות בידי לתהות על קנקנו של עולמי הכפול, ודומה הייתי לאותו שפן, שפלוני ניסה להבריח עבורו כמה שקי קפה, וכשנתפס על ידי פקיד המכס שטען במפגיע שהשפן אינו אוכל קפה, השיב המבריח: ירצה יאכל, לא ירצה לא יאכל. אכן, בכל ימי חיי הארוכים לא ניצלתי בשיעור כה גבוה את הנכס היקר ביותר שהעניק הקדוש ברוך הוא לבן אדם, והוא: חופש הבחירה. ברצותי היה עולמי מעוקם, נפתל, מעורפל, רובו עכור ונתון בשטח האפרורי שבין קשתות צחור ועיגולי שחור, וברצותי היה ניצב עלי במלוא זקיפותו הגאה, ביושרו המרנין את הלב, בשפעת זוהרו ובשלל צבעיו. בחיוכה של אישה נאה שלא נתעוות בנשיקת מאובן אימתני, בנויו של אילן פורח, בתמירותם של עמודי החשמל ובעוצמתם של הכבלים שנמתחו ביניהם ללא קרע וללא נקע, ללא שקע וללא בליטה, והכל אך ורק לפי בחירתי ועל פי החלטתי איזו עין מעיני תיעצם ואיזו תיפקח.

יותר משבוע ימים הרגשתי את עצמי יוצר אור ובורא חושך, הוּרמיז ואוהרימָן לסירוגין. כזאת תעשה עין אחת בהזדקנותה.

הפרופסור השני אישר את אבחנתו של הראשון.

שאלתי אותו אם גם לעין הימנית אורבת סכנת ההזדקנות.

– לא רק לעין – השיב – לכל האדם באשר הוא אדם, אם רק זכה להגיע לזקנה.

– כמה זמן עשויה העין לדעתך, להחזיק מעמד כפי שהיא? – הקשיתי לשאול.

– התחת אלוהים אנכי? – פסק הרופא את פסוקו. כפי הנראה לא רק בעל מקצוע מעולה היה אלא גם תלמיד חכם; על כל פנים, בראשו היתה נתונה כיפה סרוגה ומסנטרו השתלשל זקנקן. בסופו של דבר ראה צורך להוסיף: נקווה שלא שנה אחת ולא שתיים.

– אם כן, עוד חזון למועד – סיכמתי בנוסח שהיה בו כדי להוכיח לו שגם אני אינני בור ועם הארץ ולהפגין, לפחות בפני עצמי, את נאמנותי לסיסמתו של רוברט ולטש בדבר הטלאי הצהוב.

1989