דוקטור משה שלוס, ידידי מנוער היה. בתואר דוקטור זכה, הן בשל היותו רופא והן בשל לימודי פילוסופיה וקיברנטיקה. מרפואה התפרנס עד פרישתו לגמלאות ובשני המקצועות האחרים עסק כתחביב. בשנים האחרונות הגביל את פעילותו הרפואית לשנים־עשר ידידים ותיקים, שעמהם נמניתי גם אני, ושקע ראשו ורובו בכתיבת ‘רומן אוטוביוגרפי על אלהים ויקום’. על כל פנים, כך הגדיר את הספר שעליו עבד; ואני תמהתי במקצת על הגדרה זו, שכן מלא וגדוש היה האיש, בקיא במדעים רבים ובחוכמות הנגלות והנסתרות, אך דווקא בחוש־הומור לא הצטיין כלל וכלל. אדרבה, לא אחת הוכיחני על פני על שאני מגדיש את הסאה בלגלוגי על עצמי ועל זולתי, מפריז בשעשועים אינטלקטואליים ומקצין עד לחילול הקודש את גישתי – גישת Homo Ludens – האדם המשחק – אל עולם ומלואו. עבודתו שלו התנהלה בעצלתיים, אם משום שלא התנסה בכתיבה רהוטה ואם משום שנתקל בקשיים בהצגת רעיונותיו הסבוכים והנפתלים ולא מצא דרך לבטאם בבהירות ובדייקנות הראויות להם.
ביום שידובר בו, היה דוקטור שלוס שרוי במחיצתי מן הבוקר עד הערב. אשתי נסעה לשבוע ימים כחברה במשלחת לקונגרס הפָרַפסיכולוגים שהתכנס בקליפורניה, ובהזדמנות זו אמורה הייתה להיפגש עם שני בני ומשפחותיהם השוהים (לדבריהם – זמנית) בארצות־הברית. והנה דווקא באותו שבוע התקיימה בארץ ועידה בין־לאומית על נושא שלא נדון עד כה בשום פורום בין־לאומי: הצחוק. הרכבה של הוועידה היה מגוון ומנומר: בין ציריה נמנו נורולוגים, פסיכיאטרים, פסיכולוגים, סוציולוגים, אנתרופולוגים, אנשי ספרות, אמנות ומוסיקה המייצרים סַטירה והומור ומלומדים העסוקים במחקר על המוצרים ויוצריהם.
עלי הוטל לשאת את הרצאת הפתיחה בוועידה. כמוטו להרצאה בחרתי את השאלה המפורסמת מתוך התמונה האחרונה ב’רוויזור' של גוגול: ‘על מה אתם צוחקים? על עצמכם צוחקים אתם’.
עשיתי לילות כימים בהכנת ההרצאה. נדמה לי, שבסופו של דבר הייתי מוכן לה יותר מאשר לכל הרצאה אחרת בחיי. אמנם, תוך כדי עבודה חשתי הפרעות בתפקוד גופי מעבר למַדווים המטרידים אותי מימי ילדותי ולחולאים הפוקדים אותי בקצב הולך וגובר מגיל העמידה ואילך, אלא שמתח ההכנה והגדלת מנות תרופתיות לסוגיהן סייעו בידי להתגבר על כל אלה, ויום הפתיחה הגיע.
הוועידה היתה אמורה להיפתח בערב, ובבוקרו של אותו יום התעוררתי לפני שצלצל השעון המעורר ורצתי לבדוק את הברזים בבית, שכן אוזני מלאו רעש אדיר. המולת אשדות, שאון מפלי מים. חששתי, שצנרת דירתי התפוצצה. ואולם הברזים היו תקינים ולא מצאתי שום סימן לזרימת מים בדירה. פתחתי לרווחה את החלון, שמא קרה נס וסופת אימים פרצה בעיצומו של קיץ. כבר אירע לי להיקלע למטר סוחף, שירד דקות אחדות בשלהי תמוז בבאר־אורה אשר בערבה. עכשיו לא היה זכר לסופה, השמש העולה מחקה זה עתה את האודם מפניה ופתחה בהטחת חיצי להטו של יום שרב. אטמתי את אוזניי בצמר גפן וחזרתי למיטה. הרעש גבר. מתוך ניסיון להתנתק מן העולם עצמתי את עיני. כשצלצל השעון לא פקחתי אותן, צרימת הצלצול הצטרפה למכלול הרעשים כחצוצרה לתזמורת כלי מיתר ותופים. ניסיתי לעצור את השעון, אך לא יכולתי להניע את ידי. בתחילה את הימנית, אחר־כך את השמאלית. לאט לאט נוכחתי לדעת, שגם רגלַי, צווארי, כתפַי וראשי אינם נשמעים לי. הצלצול נדם מעצמו, ואז נקבה את חשרַת הרעש שבאוזנַי מילה מדוברת אחת ויחידה: שיתוק.
בו ברגע צמחה מרצפת חדרי דמותו של דוקטור שלוס וניצבה ליד מיטתי.
כך ולא אחרת זכורים לי הדברים שהתרחשו, ואילו גרסתו של דוקטור שלוס היא שונה במקצת. לדבריו טלפנתי אליו עם שחר, הודעתי לו שהוכיתי בשיתוק וזעקתי שיחוש אלי מיד. כשהגיע הייתה דלת דירתי נעולה, ואני לא הגבתי על צלצול הפעמון. למזלי, שיער נכונה שבידי אחד השכנים מופקד, על כל צרה שלא תבוא, מפתח נוסף לדירתי. כשנכנס לדירה מצאני ישן שנת ישרים. המתין עד שאתעורר. מאחר שאני נמצא בטיפולו זה כארבעים שנה, ודאי ידע מה לעשות גם הפעם. כשהתעוררתי השקני, האכילני, הבליעני תרופות, ציווה עלי להישאר במיטה ואסר עלי להוציא הגה מפי. מובן מאליו שצייתתי לו, מתוך הכרה ברורה, שגם אם ארצה, לא אוכל להשמיע מילה בעלת משמעות. שתקנו עד לשעה שש בערב. אני לא הנדתי אבר והוא נכנס אל ספרייתי, שהה בה זמן־מה וחזר. בידו החזיק את ספרו של מרטין בובר ‘משה’. קירב את הכורסה אל מיטתי, ישב בה ופתח בקריאה תוך שהוא מעיף עלי מבט בכל חמש־עשר דקות.
בשעה שש פתח את פיו ופקד עלי בקול נגיד ומצווה:
– קום!
ואני קמתי, התלבשתי והודיתי לו. במכוניתו הוליכני אל אולם הוועידה. שם ליווה אותי אל הבימה, והוא עצמו ישב בשורה הראשונה. עד כה לא ראיתיו מעולם יושב בשורה ראשונה באולם כל שהוא ובאירוע כלשהו.
בעת ההרצאה לא המיש מבטו ממני, וניכר היה שכל חושיו דרוכים היו. אך לא רק חושיו שלו. במלוא הצניעות אודה ולא אבוש: הרצאתי ריתקה את הקהל כולו. המלים קלחו מפי מאליהן, עד כי לא הטרחתי את עצמי אפילו להוציא מכיסי את הרשימות, שכה טרחתי על הכנתן. בכל רמ"ח אברי חשתי את הצלחתי. זוגות־עיניים כחולים ושחורים, גבריים ונשיים, צעירים וזקנים, הגיבו על כל משפט ומשפט, ואני השבתי דו־שיח שערה, וכרוקח מומחה הגעתי לידי מזיגה מרשימה בין בקיאות לכושר ביטוי, בין הגות דקדקנית לפתוס מאופק ובין כובד ראש מדעי להבזקי הומור משעשע. הקהל נענה בדרך הנכונה ובזמן הנכון, ובסיום פרץ בתשואות סוערות, כפי שנוהג קהל מעריציו של אחד מגדולי הזמרים בעולם, או שחקני במה נודעים לתהילה. ורק איש אחד באולם לא הניד עפעף – דוקטור שלוס. משנסתיימו מחיאות הכפיים, עלה לפתע על הבימה – תוך הפרה של כללי נימוס המקובלים בכל התכנסות מכובדת – והודיע, כי הוא רופאי האישי, ומתוך דאגה לבריאותי ולעתיד השתתפותי בוועידה הוא נאלץ, לאחר המאמץ שעשיתי, לקחתני מיד הביתה למנוחה ממושכת. הוא ביקש את סליחת הקהל בשמי ובשמו.
רתחתי מכעס, אך לא המריתי את פיו. כשישבתי במכונית חדלתי לרגוז, משום שלפתע הרגשתי, כי תשוש אני עד כּלה. כשהגענו הביתה צנחתי בכורסה והתאבנתי. דוקטור שלוס יצא לחדר המיטות שלי ושוחח ארוכות בטלפון. אני הייתי דרוך כולי מתוך ציפייה לרעש באוזניים ולשיתוק אברים. הרעש לא בא. גם בשיתוק לא לקיתי, על כל פנים לא בשיתוק אברי הדיבור. עובדה היא, שמיד לאחר שדוקטור שלוס סיים את שיחתו ושב אל החדר, פתחתי את פי ואמרתי לו:
– לפני שנים רבות הייתי מפרסם באחד העיתונים טור מבדר בחרוזים בכל שבוע ושבוע. חתמתי עליו בשם בדוי והקפדתי על עילום שמי האמיתי. באותם הימים הייתי מנהל אגף במשרד ממשלתי. והנה יום אחד מתפרץ לחדרי אדם, שנראה בעיניי כאחד מכוכבי התיאטרון בארצנו באותה תקופה ופונה אליי בלשון מגומגמת עד גיחוך:
– ס…סלח ל…לי אד…דוני. על ש־ש…אנני מפר את האינק…קוגניט…טו שלך.
הצעתי לו כיסא לשבת.
– האמן לי, אדוני – אמרתי בבדיחות דעת – אני באמת ובתמים חשבתי, שאתה השחקן ט…
– אנ…ני באמ…מת השש…חקן ט.
נבוך ומבולבל שאלתי לרצונו. התברר, שהוא גילה את זהותי כבעל הטור באותו עיתון וביקש ממני לכתוב קומדיה בחרוזים, לפי עלילה שחיברו הוא וזמרת מפורסמת. אני סירבתי באדיבות והמלצתי לפניו על מי שהמלצתי. מיד עם צאתו, טלפנתי לידיד, שהיו לו מהלכים בעולם התיאטרון, והוא אישר לי, שאמנם אותו שחקן מגמגם מלידה היה, אך ברגע שרגלו דורכת על הבימה נעלם הגמגום כליל עד לשנייה, שבה הוא עוזב את הבימה, ולו אך אל מאחורי הקלעים.
נראה, כי דרקטור שלוס לא התרשם מהסיפור. הוא החריש.
– אתה מבין את הנמשל? – שאלתי. הוא השיב לאחר שהייה נוספת.
– כן. אני מבין, וחבל שאתה לא גמגמת היום.
דבריו הבוטים הדהימוני. עכשיו אני נאלמתי דום. הוא נטל לידיו את ‘משה’ של בובר, שהיה מונח על ברכיו, דפדף בו עד שמצא את מבוקשו ופתח בקירה מן הכתב: ‘משה מרמז פעמיים באותה לשון על כבדות דיבורו. “אני ערל שפתיים”, כאן עורלה, שאין להסירה בשום מילה, אי־שחרור ואי־אפשרות של שחרור. ערלה, שמן־הסתם אינה אורגנית בלבד, אלא מגיעה עד לתשתית הנפש. לא קיפוח כלי המבטא בלבד, אלא מעצור יסודי בפני הביטוי עצמו. משה הנשלח כנושא הדיבור, מתווך בין שמים לארץ, אינו בעל נאום הזורם ללא מבוכה. כך נברא וכן נבחר… הוא, המורה הנביא, המחוקק, נשאר בספרת הדיבור מבודד בדידות ללא מנוס… בהוספת סיפור הסנה, שמסתמא שומרת כאן על נכס רוחני מקדמות הנבואה, נקרא משה ביחסו אל אהרן, שעליו להיות לו ‘לפה’, בשם ‘אלוהים’, בשמשו פה לאלוהים עצמו הדובר בו את דברו, הרי זה פה מגמגם. בכך נעשית הטרגיקה של משה לטרגיקה תוֹכית של ההתגלות. הגמגום הוא המביא את קול השמים אל הארץ’.
דוקטור שלוס הטיל את הספר בכורסה והוא עצמו התחיל ללכת בחדר הלוך וחזור. מפיו נפלטו קריאות נרגשות, בהתלהבות, שלא הייתה אופיינית לו כלל ועיקר.
– ואנכי אומר: עצם הדיבור הוא גמגום. מה טיבו? מה מהותו של גמגום? עצירת הזרימה הרצופה של קולות, של רעש… על־ידי פסיחות, הפסקות. רק בדיבור אנוש יש עיצורים! בקולות היוצאים בגרונותיהם של כל שאר הבריות יש רק תנועות. העיצורים הם שהופכים את היללה, הצהילה, הפעייה, להגייה בעלת משמעות ותוכן, לחיתוך הדיבור, למילה. גדולה מזו: החיים, החיים עצמם הם גמגומה של הבריאה! בעל החיים, היצור החי, היחיד, האינדיווידום, האישיות – אינם אלא גמגום. כל כולם, עיצורים בתהליך האנטרופיה בקוסמוס, תהליך התמסמסותה של האנרגיה בחלל, תוך נהירתה אל הכיליון. כל מעצור בזרימה זו חוזר ומרכז חלקיקים מן האנרגיה, דוחס אותם מחדש, ויש בו משום מרי, התרסה נגד גזירת הפיזור המכלה, החידלון. גמגומו של היקום, הרי זו יצירה מתוך עצירה, וכל עוד מתרחשת עצירה זו בכל מקום שהוא, ולא בארעי, עד ארגיעה, כל עוד נזרע הזרע למעצור הבא – יש סיכוי להמשך הגמגום בתולדה, הפורס מערך מחסומים נגד הקילוח הגורלי אל האין.
שוב התחלתי לצפות לרעש. אך הרעש לא בא. אדרבה, דומייה נפלה בעולם. דממה דקה ועמוקה כאחד.
האומנם חדל דוקטור שלוס לחצוב להבות אש מפיו? ושמא אני צללתי בתרדמה בעיצומו של הנאום הנפעם?
מכל מקום, כשהתעוררתי, לא הייתי שקוע בכורסה, אלא שכוב במיטה ולידי ניצב לא רק דוקטור שלוס, כי אם גם אשתי שהזדרזה (ואולי הובהלה) לחזור הביתה בעיצומו של הקונגרס לפרפסיכולוגיה.
1988
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.