א 🔗
דויד־ציון נתייתם שלושה ימים אחרי שנימול. אביו קיפד חייו בתעניות וסיגופים על בן־זכר. הוא נולד אחרי תשע אחיות, ביום ההצהרה על ה“בית הלאומי”, ונקרא על שם סבו ויעוד חייו.
ידידי מולא־בבא אביו ברכוהו: “סימן טוב ומזל טוב! נולד לכם הגואל, בעזרת השם, בטרם יגיע דויד־ציון לפרק מצוות ונחסה כולנו בצל בן־דויד בציון”.
באותה שבת של מצוה היה מכרכר ומשיק גביעי משקה לגביעי אורחיו הרבים ומרנן: “בשמחתכם ידידי־נפש! בשמחתך אם דויד־ציון! הייתי מנשק מצחך לעיני כל בקהל הקדוש, אלמלא…”
הוא נשא כתפיו המרטטות כלפי מרום וגעה בבכי: “ב–בשמ–חת–כם אב ה–רח רח–מים! א–ני מו–מו–דה ל–לך על ח–חס–דך ו–על… הו–הו–דו ל–הה' כי–כי ט–טוב כי–כי ל–ל–עו–עו–לם ח–ח–ח–ס…” הוא לא השלים את המלה ופתאום צנח ארצה והוציא נשמתו תוך כדי הודייה ומילמול…
חנה היתה כבת שלושים בלדתה את דויד־ציון. כמעט מתה גם היא כאשר כיסה הגולל על בעל נעוריה, אך השיבו רוחה בדי עמל והיתה מוטלת על ערש דוי ימים רבים ויתומיה עזובים ואכולי־כינם. בהתעוררה לפרקים – שבה למרר בבכי בלי הפוגות עד אבדן חושיה שנית.
רבקה בתה הבכירה, הנשואה, התרתה בה: “אמא, דם כולנו בצוארך – אם לא תבליגי!” היא השכיבה בחיקה את אחיה הכחוש כל כך שקולו לא נשמע בגעייתו והתחננה בדמעות: “ייכמרו רחמיך עליו שהוא כבן שלושה ירחים וטרם טעם חלב־אם!”
מולא־בינימין, בעלה של רבקה, מילא אחריה: “אמא, אני אעשה כל אשר לאל ידי, בעזרת השם שלא תצטרכו לבריות, אך התחזקי ופתחי את החנות של אבא ז”ל".
חנה התגודדה וטפחה על ראשה: “אוי לי ואבוי לנפשי! היודעת אני לקרוא ולכתוב? איך אמצא ידי ורגלי?”
“אמא, אני אסדר כך שאפילו ג’וני הקטנה תוכל למכור את כל התבלינים בנקל, כי מחירם תפור בפי צרורותיהם כמספר הקשרים שבפתיל”.
חנה אזרה עוז, כילכלה יתומיה והשיאה בנותיה, חוץ מג’וני, וזכתה לראות את דויד־ציון עטוף בטלית ועטור בתפילין וקורא ‘קדיש’ לנשמת אביו, ואז הרגישה שהגיע קצה. הגיפה את החנות ואצה לבית־הכנסת, הצמידה שפתותיה לפרוכת שעל ההיכל, התוודתה, קראה ‘שמע’, ביקשה מחילה שאין בכוחה למלא נדר אלופה לעלות ירושלימה ושפכה נפשה בדמעות עד כלות כוחה.
אותה שעה התכנס דויד־ציון בירכתיים, עטוף בטלית ועטור התפילין, והתעמק ב“אורים־ותומים” שמצא בכתב־יד אביו ולא נשא עיניו אל הורתו שנכנסה לאט, עטופה ב’צ’אדר' שחור מראשה עד כפות רגליה והשתטחה לפני ארון־הקודש. הוא לא הכירה והיא לא הבטילתו מתורה, אבל התמוגגה על שאביו לא זכה לראות את יוצא חלציו שהוא צדיק תמים והוגה בתורת ה' יומם ולילה.
כשחזרה חרדה ג’וני לקראתה, בראותה את אמה מגררת רגליה ועיניה עששות מבכי. “אמא, מה קרה?!” – זעקה.
“לא מאומה, בתי. שבי נא רגע על ידי”. היא נשקה לה ואמרה: “רצוני שתשמרי בלבך מלותי האחרונות”.
“אמא!” אימצה ג’וני אל לבה את הורתה שהיתה קלה בפקעת מוך, ומררה בבכי: “אמא. אני מפחדת…”
“אמצי לבך, בתי, ההורים לא לעולם יחיו”.
ג’וני הסתכלה בעיניים דומעות בפני הורתה המעונים, אשר תו המוות כבר היה חרות עליהם, לפתה את ראשה והצמידה שפתיה על שערותיה שהכסיפו טרם עת והתחננה: “אמא, אל תפתחי פה לשטן, תחיי מאה ועשרים שנה!”
חנה עצמה עיניה שעה ארוכה ודימדמה: “אור יקרות מלא כל הבית. הוא ניצב בתווך, עוטה מחלצות וזרועותיו פרושות לקראתי…”
נישתתקה, נים ולא נים, ומקץ שעה קלה פתחה עיניה ותמהה: “העודך כאן, ג’וני? – רק את לבדך נותרת עמי מכל אחיותיה… להן ששון החיים ויגונים משלהן, אבל מן השמיים נפל הגורל עליך לשמור על אחיך ולעזור לו עד שיגיע לפרקו ובת זוגו תמלא את מקומך. הוא זקוק למגן ותומך, כי הקדוש ברוך הוא בראו לכבודו, להגות בתורתו הקדושה”.
בעינים עצומות, שזלגו בלי משים, הוסיפה לדמדם: “טוב היה. בנות אפפוהו, רק בנות. עיניו עששות מבכי. שערי שמים נפתחו ולפיד אש הוטל על ראשו ועלה בלהבות בשבת… בשבת…”
מקץ שעה ארוכה נעורה שוב, ליטפה יד ג’וני שהחזיקה בידה והוסיפה: “אחיך הוא גלגולו של צדיק גדול, שהשם יתברך חנן בו אותנו בזכות תפילות אביכן האומלל, מנוחתו עדן, על כן אינו להוט אחר קניני העולם הזה. בעודו באיבו מאן לינוק, הייתי מכניסה פיטומת בין חניכיו הוורדרדים־הקמוצים וממלאה את פיו חלב והוא היה מוצץ אחת רפה וחדל. גם בהגיעו לגיל שנתיים לא היה עט אל השד ולא צרח מעולם על רעבונו, היה קורע עיניו לרווחה, מגעגע, או גונח קצר ות, לסרוגין”.
ב 🔗
מפלשי־עב צחורים ציירו כרב על פני־השמיים. חנה נשאה עיניה אל החמה, המנסרת בין תלמי־העננים, כיוגב המשדד לקראת יורה, ופלטה בחרדה: “השמש במחצית השמיים ובני טרם שב מבית־הכנסת”.
אותה שעה הוא נכנס לסוכה והקדים: “מועדים לשלום!” ושאל בקול מרטט: “למה את בוכה, אמא, ביום מועד?”
“אינני בוכה, אור עיני. למה אחרת עד כה?”
“את בוכה, אמא, גם עכשיו”, הוסיף דויד־ציון, “גם ג’וני בוכה, פניך כה רעים, את חולה, אני אקרא את מולא־דויד!”
הלה היה בן תחרות למולא־בבא ז"ל ויורד לחייו, אבל אחרי מותו הניח ידו מאלמנתו ויתומיו, ביחוד כשכפריים נהרו אליו המונים המונים, עמוסי שי מברכת השמיים ומשמני־הארץ, לשחר אצלו מזור לתחלואיהם.
“אל נא בני, אל תקרא לו! להזכיר לי הימים הרעים שאביכם האומלל, מנוחתו עדן, התענה מידו, וכל יגיענו שיחדנו לחג’י־חסן המוכתר שלא ילקהו בכלא. אל נא! הניחוני ביד השם ורצונו יקום. עתה הגד לי בבת עיני, במה הגית עת כה ארוכה?”
“באורים־ותומים” של אבא ז“ל”.
“השם ישמרך ויחייך, בני!” – ברכה אותו האם והוסיפה: “התדע, בני שאבא הקדיש לך כל חייו, האם הבינות מה שכתב?”
“לא הכל, אמא, רק מקצת מפרשת המן הרשע. על כן אחרתי”.
“ספר לי, אישוני, נפשי כפרתך!” קרנו עיני חנה בשאלתה.
“המן הרשע עשה גימטריאות ומצא אשר המן בן המדתא בגימטריה יבלע מרדכי היהודי וכל עמה, כלומר עמה של אסתר המלכה ועוד אבדן בגימטריה דגים שהם מזל של חודש אדר, ונעלם ממנו שיעקב אבינו המשיל את ישראל לדגים שלא תשלוט בהם עין רעה…”
“די. נפשי כפרת שפתותיך המפיקות מרגליות. טול ידיך וסעד לבך”.
מולא־דויד השתמש בשעת מצוא זו לכפר פני חנה ולבקש מחילתה. הוא הזניח לקוחותיו שמילאו חצרו וחש אליה והקדים: “שלום עליכם דודה: שלא יהי רע!”
“לא תראו רע”. ענתה חנה. “אוי לי! עפר בראשי, פני חפים מכלימה, מה אני, מה חיי, שהטרחתם כבודכם כל כך?!”
“אל נא, דודה חנה, כבודך יקר בעיני כשל אמא!”. הוא בדק את דופקה שהיה מהיר ודומם לסירוגין והסתכל בלשונה המחוספסת כעין ספחת אפורה־צהבהבת ואמר: “הכל לטובה, בעזרת השם, רק פעמיים פולוס וטרנג’בי1 היום ומחרתיים – ובאסרו חג את בריאה ואיתנה, אם ירצה ה', ראשי ערב לך, דודה”.
כנטות היום שוב דימדמה חנה. שפתיה דובבו, אך לשונה ניטלה. ג’וני הבהילה את אחיותיה, ובשובה היתה האם שרועה על המחצלת, קצף לבן בזוויות פיה ונוחרת.
כתום האשמורה הראשונה, פקחה עיניים עששות־מלופלפות והתבוננה דומם בבנותיה שעמדו עליה ומחטו אפן חרש. מבטה נח על דויד־ציון שגנח תמרורים. האחיות דחפוהו לעברה והיא ניסתה לשוא להניף זרועותיה לקראתו. נשפה אחת כנאנחת ועצמה את עיניה לנצח.
ג 🔗
דויד־ציון היה פותח את חנותו בשעה שתגרים עייפו כבר וציפו לנופש צהריים. הוא התמהמה בבית השם לקיים בנפשו: “כי טוב יום בחצריך מאלף בחרתי”. כתום תפילת שחרית ו’חוק־לישראל' שאל את נפשו: “למי נסדרו “המעמדות” ופזמוני־יום? בשביל מי כתב אבא את ה’אורים ותומים'?”
בצאתו מבית־ה' ומעיו מתהפכים מרעב, התדדה עקב צד אגודל ופניו מצהיבים מנחת שעולה בידו להתגבר על היצר הרע של האצטומכה.
עקרות הבית שמרו עת בואו ונהרו לחנותו המוניות המוניות עד שעת מנחה, לרוב גם בשובו מתפילת ערבית עד תום האשמורה הראשונה, מהן משום שכנות ומהן אמהות לבנות.
מולא־בנימין גיסו חידש לו המלאי כל עוד היותו שם, אך הוא נטש כל אשר לו ועלה ירושלימה, בקומו מערש דוי מקץ ירחי־פרפורים בין חיים ומוות ממדקרות השודדים אשר נקבו גופו ככברה ופשטוהו ערום בקרה ביום סגריר.
בפרוס החג עטו אליו הלקוחות באחת ודרשו זנגביל, קנמון, אגוזים, אילסרים, לוזים ויתר התבלינים להכשירם מבעוד מועד לחרוסת ולקליה.
הוא השכים לבית־התפילה, מוקדם כמנהגו, כי בחודש ניסן נוספו ‘סדר הקרבנות’ ו’הלכות הפסח' על שעוריו הקבועים. סעד את ליבו במעט קליות שמותר לאוכלם בשוק בברכת ‘שהכל’ והזדרז לחזור על הסיטונאים שאל מקחים, השוה דוגמאות ושב לתפילת מנחה ברגל בצקה ויד ריקה, כי לקנות עדית – הרי דמיה מרובים, זיבורית – לא תתקבל על דעת המהדרין.
ג’וני נמוגה בבכי כל אותו הלילה. אמנם זה שש שנים היא עוטה שחורים ומתאבלת על ארוסה שנהרג בדמי ימיו, בהתנפלות שבטי־קשקאי על כפר מרכולתו, אך בלילה ההוא צרה תבל מהכיל יגונה על אחיה שנבצר ממנו לכלכל את נפשו במותה או… או… היא נשכה לשונה מהגות נישואים אחרי מות יוסף ארוסה.
הוא הסתגר בקיטונו והעמיק באורים־ותומים אולי נשמת אביו ז"ל תנחנו מישרים והנה האירה עינו פיסקה: “אם תפסח על שתי סעיפים. – השלך על ה' יהבך והפייס ינחך, כי הוא אחד משישים לאורים ותומים, כחלום לנבואה…”
הוא חש אל ג’וני ובפיו בשורת פיוס: “אל תצטערי אחותי, עד מחר ירחם ה'…”
"גם תמול וגם היום אמרת: “ירחם ה'” ותריסה כלפיו. “אני לא אפתח מחר את החנות, לא אוכל לשאת עיני אל הלקוחות שחיכו לך עד כה…”
למחרת הוא דילג על סדר יומו, פתח את האורים־ותומים, הצביע על הפיסקה, המורה דרך לנבוכים ויצק לחשו: “רבון העולמים, גלוי וידוע לפני כסא כבודך אשר הורני אבי זצוק”ל, אנא הדריכני באמיתך בזכותו…"
הוא כתב שלושה פתקים: ‘עדית’, זיבורית' ‘כל המינים’, גוללם, בחשם והניחם על אותה הפיסקה, עצם עיניו, הרטיב אצבע ימינו והעלה ‘כל המינים’…
ג’וני התגודדה וכלו עיניה בציפיה שכבר נטו הצללים ואחיה טרם שב מבית־הכנסת והמתפללים שם לא הרגישו בצאתו, בהיותם טרודים במולא־דויד שנתקל בסף בצאתו וצנח תחתיו כאילן כרות, בן מינן…
בערוב היום הופיע דויד־ציון בפנים צוהלים, בליווית כתפים עמוסים ואמר: “ג’וני, מעתה דרכי סלולה, בעזרת ה' ולא יחסר דבר בחנות”.
הוא היה טרוד במשא־ומתן כל אותו השבוע, כי מולא־דויד מתחרהו הלך לעולמו וכל הלקוחות הוסבו אליו. הוא לא הספיק אלא לעבור על ‘סדרי־הקרבנות’ בחפזון ובלא כוונת הלב, אך קיבל באהבה את הטורח לספק צרכי־הקהל הקדוש לחג, בסברו כי זוהי עת לעשות לה'.
ישישה כפרית כרעה ברך לפניו והצמידה שפתותיה לרגלו בתחנונים: “הצל נפש חסן, בני היחיד שנותר לי משלשה־עשר אחיו שהשאירו לך אורך חייהם!”
הוא ענה נבוך: “סליחה חנום, אני אינני רופא אלא מוכר תבלינים”.
“אתה איש אלהים קדוש, אני לא אעזובך עד אם תלך אחרי ותרפא את בני!”
“אל תקשה לבך, אחי” הוכיחתו ג’וני “אתה יודע חכמת הרפואה של הרמב”ם יותר ממולא־דויד, תאריך ימים כעפרו, לך עמה, אולי נתנו בלבה מן השמיים שריפאות בנה מידך תבוא…"
“לא עלה בדעתי מעולם להציע לאחרים אשר נהגתי בנפשי”, סרב דויד־ציון והשפיל קולו כלפי אם מרת נפש: “מחלי לי, חנום, הן הבכי לא יהפוך הדיוט לרופא”, והשתמט מפניה ונסגר בקיטון. אך היא חבטה מצחה בדלת ולא זזה משם. באין מנוס נמלך באורים־ותומים.
חסן היה מתפתל במכאובי־בטן וגועה2 כשור. דויד־ציון תופף על בטנו התפוחה. הסתכל בלשונו החפויה קשקשים אפרפרים עכורים וחקרו על אורחו ורבעו ורשם לו סממני־שילשול ואסר עליו מלוחים וכבושים, בשר ודגים, תענוגות ומותרות עד שבועיים.
“ואחר כך?” שאל החולה בקוצר רוח.
“כשתחלים כליל”, ענה דויד־ציון, “מלוחים וכבושים רק טעימה בלבד, והיתר כדי שלושת רבעי שביעה”.
“לרעוב כדי לחיות!”, ליגלג החולה, “אם כן בשביל מי ברא אללה כל שפעו וברכתו והנשים היפות?”
ניבול פה של החולה צרם אזנו של דויד־ציון, אך התאפק וענה: “אללה יתעלה ברא את הכל לבריותיו והזוללים מנות זולתם מתחייבים ליתן את הדין בעינויי־תחלואים וגם במוות ובעולם הבא זקוקים לרחמיו”.
“בני”, התערבה הקשישה, “היהודי הזה איש־אלהים קדוש הוא, שמע בקולו!”.
“אם כן, מה לאכול?”, צרח חסן, במרטו קווצותיו.
מקץ שבועות מספר הופיעה הקשישה בליווית בנה, מחמרת אחר בהמתה הטעונה ממיטב תנובת בוסתנה ובעקבותיהם המון כפריים רכובים על אתוניהם.
הם פרקו מטענם לרגליו, קלתות גדושות של שזיפים ריחניים־מבהיקים, תפוחים ניחוחיים ורימונים צחים־ורדרדים, אשכולות ענבים גמלוניים־שקופים כבדולח, ערוכים בין מקלעות שושנים וצפרונים והישישה הודתה לו: “הנה בני שהצלתו ממוות”.
“חיים ומוות בידי אללה יתברך”, ענה הוא ושקע בהרהוריו: “כך לוכד השטן בחרמו, בערב החג פיתני: “כבוד חג הפסח, צרכי־צבור, עת לעשות לה'…” כך הרכיב על צווארי עול משא ומתן ויצר־הממון. תפילתי טרופה ותורתי קטועה, זעיר שם, זעיר שם, בין לקוח ללקוח… והנה גרה בי את הפתאים האלה לטרוף נפשי כליל, בימי עומר שמחייב אדם מישראל להתאבל ולהגות בתורה לעליית הנשמות הקדושות של תלמידי רבי עקיבא שהקריבו נפשם על קידוש השם…”
הוא השתמט מפניהם, נכנס ושלח ידו אל ‘אורים־ותומים’ והנה נחש שחור משתרע בכל ארכו על איצטבת הספרים ולוחש אימים לעומתו. – נשא רגליו כל עוד נפשו בו, אך נעצר בפתח והתעשת: 'נחש – שליחו של מקום, שמא מרמז ‘כי לא נחש ביעקב…’ או ‘אל תמנע טוב מבעליו – בהיות לאל ידך לעשות’.
החולים קידמוהו ב“סלם עלייכום” וביקשו על נפשם, הוא ענה: “המזור לכל התחלואים בידי הבורא יתברך, שימרו נפשכם בטהרה והנזרו מכל פיגול ומותרות”.
ד 🔗
אותה שנה מלאו לדויד־ציון עשרים. אחיותיו החרישו עד כה מפני חשש שאינו מסוגל לכלכל את נפשו, כל שכן משפחה – אלמלא ג’וני וכשנוכחו שהמוניות המוניות משכימים לפתחו והוא מצליח, – קבעו דעתן שהגיע השעה לשחרר את ג’וני מצוואת הורתן ומאלמנותה.
הוא נתן עיניו מכבר בשולמית, בת מולא־יהודה, שכנתם שהיתה נאה וצנועה. היא היתה בת זקונים להוריה וחביבה עליהם, על כן שנאוה אחיותיה הבכירות והתעללו בה.
בהיותו כבן שש־שבע ראה פעם שחטפו בובתה מידה, קטעו רגלה ונמלטו מפני הורתן והיא הצמידה שפתיה אל “פצעי”־הבובה ומררה בבכי חרישי למרות פיוסי־הורתה שחיברתם שנית.
הוא רץ הביתה, חיטט בין צעצועי־ג’וני והביא לה בובה, מחרוזת אלמוגים וסיכת שביס, אז יצאו האחיות ממחבואן מחאו כפיים והרעימוה: “הנה חתנך הביא לך צעצועים…” – והיא דחפה את המתנות ברגליה הנחמדות ועיניה פלגי־מים.
הם לא שוחחו יחדיו מעולם, באיבם משום האחיות העויינות ובהתבגרם מעט היו מסמיקים שניהם בפגישותיהם התכופות כשכנים, וחלפו דום איש על פני רעותו בעיניים מושפלות.
אחיותיה נישאו כולן ובדבר נכבדות גם בה, אם כי טרם מלאו לה ארבע־עשרה. – הוא לא עצם עין כל אותו לילה וכשנודע למחרת שנדחו כל מבקשי־ידה – נדמה כתועה בציה. מזה רעב ולשונו בצמא נשתה, כי נקלעה נפשו בין שולמית ובין ירושלים.
ג’וני ידעה נפשו ויעצה לו: “שאל ב’אורים־ותומים'”.
“אבא עליו השלום כתב בפירוש: ‘אם אתה פוסח על שתי־הסעיפים’” ענה דויד־ציון באנחה עמוקה, “וכאן איזו משתי עיני אנקר?”
“אל נא, אחי, תתן לבך ביד רוח. אבא, עליו השלום חזה ברוח קודשו שתזדקק למורה דרך לכל ימי חייך – על כן כתב לך ‘אורים־ותומים’ להתנהג על פיו ולבטוח בה‘, אשר הצליח דרכך עד כה. אם יפול הגורל על ירושלים, נפשי כפרתה. – נעלה מייד ושולמית תבוא בעקבותיך – אם היא בת זוגך; ואם עליה הן לא ייבצר מה’ דבר. מן האמין שגיס בנימין יטוש כל אשר לו ויעלה?…”
“לבי יישבר עם חריצת הגורל!” – השיב בדמעות.
“אחי, הבה נצום שנינו ביום שני הבא שיוצא הספר מסוף העולם עד סופו, אולי ייכמרו רחמי־ה'…”
אותו יום הוא עשה בבית־הכנסת והיא – על קבר ההורים. כתום תפילת מעריב הוא חרת על טרפי־שושנים ‘ירושלים’ בהתכוונו לשושנת יעקב ו’שולמית' – לפסוק ‘כשושנה בין החוחים’ והניחם בגביע של כסף שהוא מידת הרחמים ותשמיש קדושה של קידוש והבדלה והגיפו בצלחת בדולח שהוא בגימטריה נ' שערי־בינה. טרפם ח' פעמים כנגד ‘אנא ה’ הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא', ומסרם לג’וני בימינו והזהירה להוציא את הפייס בימינה. כי פעמיים ימין בגימטריה רך, ריכוך מידת הדין…
היא הניפה את הגביע כמנין האותיות של ירושלים ושולמית והעלתה את הפייס בעינים נישאות למרום ושפתיה דובבות תפילה.
הוא הסתכל בפייס ופניו החווירו שבעתיים ופלט: “האותיות פרחו!”
ג’וני הסתכלה בגביע הריק, מוכת תמהון, ואמרה בחלחלה: “נעלם גם הטרף השני!” – ותוך כדי כך מיששה בפייס והנה ירושלים ושולמית צמודות פנים אל פנים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.