א. בכף־הקלע 🔗
מסורת היתה בידי בית־לוי להקדיש את הבכור, או את המחונן בבנים, לתורה ולתעודה. עמי־ארצות נרגנו בקנאתם: “הם שכחו שסבם ‘הגרוגרת’ נפח נפשו בבית־הכבוד בלי וודוי וקריאת שמע, בר־מינן…” אולם זקני ‘המחנה’ (הרחוב היהודי) מנו ארבעה דורות לבית־לוי דרשנים, שוחטים, מחברי־מדרשים ומורי־הוראה, וראובן היה החמישי בשושלת.
הוא נולד מסומק כסבו וכל ימיו היה ידוע חולי, אך גם גדול בתורה וביראה, ובהגיע פרקו התאנה להוריו: “לי אין פרוטה לפורטה ואתם משיאים לי אשה!”
“הן כל אשר לנו – לך הוא בני”. – אמרה אמו.
“אינני בן יחיד לכם, אמא”.
“כל מחסורך על הקדוש־ברוך־הוא ועלי, בני”, הוסיף אביו, “כל עוד אני בחיים”.
“צאו ולמדו מיונה, אמר אבא: ‘יהיו מזונותי מרורין כזית בידו של הקדוש־ברוך־הוא ולא מתוקין כדבש בידי בשר־ודם’…”
“הלא בכורי אתה”, הוסיף מולא־יששכר, “ועיני אחיך תלויות אליך – הזהו מופתך להם?”
“לא איש־מופת אנכי, אבא, וגם – המופת נודע רק בתכליתו”.
“הפשתה הטובה ניכרת בגבעוליה, הנך מביא פירוד ביני ובין בניי!”
“אנא, אבא, אל תכריעני לכף חובה, לבי ביד ה', תנו לי להתיישב בדעתי”.
חלפו ימים נוראים, “המחנה” הוסיפה שמחת ארושי בניה על זו של החג, אך בסוכת מולא־יששכר עצבון ודממה, עיניהם כבושות בקרקע, בהיסבם לשולחן ולא פלטו הגה חוץ מברכות “ריח טוב” ו"בשמים" ואמן חרישי.
ראובן עמד בסירובו. לבכי הורתו ותחנוניה ענה: “אין את נפשי ליפול למעמסה עליכם לעת זקנה. זה לא עוון לנסות מזלי טרם היכנסי לעול המשפחה. אם תאבו, העניקו לי אשר תאמרו להוציא על חתונתי, אולי יברכני ה' וייטב גם לכם”.
חורף וקיץ ועוד חורף נקפו לבית־לוי, כי מדי רמזם בעניני נשואים, נשמט ראובן מן הבית, והנה חג החירות, כנסת ישראל מתמוגגת בכיסופים לדודה־גואלה, כל הפיות אומרים שיר־השירים, וכל היקום מלא רינה והלל לבורא עולם, ארץ עדתה מכלולים, קורנת בניצניה הניחוחיים לליטופי־זיו של ניסן ורוך נשיבתו.
מולא־יששכר חלם ב"ליל הסדר", שראובן תועה בהרים שראשם מגיע השמימה, אך צחיחים ואפורים הם כמו נשרפים בכבשן. הוא חש להשיבו אליו ורגליו לא נשמעו לו. זחל ביגיעה ולא השיגו וקריאת זעקתו נחנקה בגרונו. אך הנה בנו עומד על־ידו ומצביע על מקלעת פרחי־בר ואומר: “ברך עליו, אבא, זהו מור־אהלים מהרי ירושלים”.
הוא נפעם והקיץ והנה אפפוהו ניחוחי גן־עדן ממש. “ברוך הוא וברוך שמו, ישתבח שמו”, דובבו שפתותיו ונשם מלוא ריאתו, נטל ידיו בעודו על יצועו וברך “עצי בשמים” על השושנים שבעציץ וזימר בקשות ופיוטי־יה עד עלות השחר, ונורא הוד של הרי בושם לא מש מעיניו וניחוחם לא פג מנחיריו כל היום.
בצאתו ממחרת היום מבית־התפילה משך את ראובן אל הגינה ופתח: “סלח ומחל לי, בני, על תוכחותי המרות: אדם, היום כאן ומחר בקבר, ואני מחלתי לך על כל הזלזולים ונשקוד להבין איש את רעהו, אינך עם־הארץ, ברוך ה', הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו. נצטווינו מפי הגבורה ‘פרו ורבו’ ונזהרנו עליה מפי הנביאים ע”ה וחז"ל, אלמלא היא – תורה מה תהי עליה? הנה, בני, תמלאנה לך בעוד חמשה ירחים עשרים שנה, בעזרת ה' יתברך, ותלויה הקללה על שונאי־ישראל ‘תיפחנה עצמותיו’, אנא, בני, פתח לבך לפני והרגע נפש אמך המסכנה שעיניה עששו מבכי".
“אני מיצר עליכם, אבא, יותר מאשר על חיי התפלים שלי, אולם קצרה ידי להרגיע את נפשכם בעת שנפשי שלי מתלבטת בכף־הקלע. שנתי – נדודים, וימי – ממרורים”.
“מה חסר לך, בני, למה נתת לבך ביד הרוח? שא עיניך אל בני־גילך הנשואים ומאוש…”
“ידעתי שיישנה אותה הפזמון”, הפסיקו ראובן – “אני אשוב ואומר: לבי ביד ה', ואתם – זהו רעיון רוח ותעתועי היצר־הרע”.
“אל תצא מכליך, ראובן, אני מפסיק, רק גלה את הדרך אשר התווית לך ואנו נמלא, רצון ה' יקום”.
“לא התוויתי לי אפילו משעול צר, אבא”. – ענה ראובן בקול חנוק, – “איני יודע נפשי, הווי גלותי זה מעיק על לבי עד מוות. הרשו לי לנדוד, אולי יסורי־נכר ימרקו נשמתי הגלגולית”.
“לאן, בני?”
“איני יודע, אבא, ‘רבות מחשבות בלב איש ועצת ה’ היא תקום'…” הוא הצמיד שפתיו ללחי אביו, הרווה שיבת זקנו בדמעות וקרא: “אנא, אבא, מחלו לי אשר גרמתי צער רב כל־כך לכבודכם ולאמא והעתירו בעדי שלא איכשל”.
מולא־יששכר שמר את חלומו… אך בשנת תרנ"ב היתה ירושלים משולה לעולם הבא. העולה אליה לא ישוב, לפיכך לא העלה את הפשר על דל שפתיו משום פתחון־פה ומחשש פן תפרח נפש אשתו מצער.
הוא שם יד ימינו על ראש בנו בשעת הפרידה וברכו בדמעות שליש ‘ברכת כהנים’ וקרא מזמור ט"ו ‘ה’ מי יגור באהלך' וקכ"א ‘עזרי מעם ה’.
“אל תכביד לבך על בני כל־כך, אבי ראובן”, הבליגה שרה רגע קט ונשאה אל בעלה עינים עששות מבכי. “בעזרת ה' ימהר לשוב, לוּ־לא היה ח־לוש כל־כך ורך…”
חינקוה דמעות.
ב. נצנוץ ממרחקים. 🔗
שבעה ירחים נדד ראובן ללא מטרה. עיר בושאר דמתה לו למדור התחתון של גיהינום. גופו נמס מזיעה. המים היו מלוחים וטעמם שבלולי. טללי־לילה דבקים כשרף ומאפירים את היצוע שנאלח ולא יתייבש לעולם. הלבוש הצח ביותר מבאיש ונגעל תוך יממה – והוא נבוך כבתחילה.
אלמוני שכינה את עצמו חכם מרדכי נטפל אליו, שאלו לשלומו, בהוסיפו: “פרצופך מוכר לי, אך איני זוכר מקום פגישתנו…” – ובהיוודע לו מולדת ראובן טרף כפיו בזעקה: “בן מולא־יששכר שליט”א? שלום עליכם! קלסתר של אבא ממש! למה תחריש, בן־אדם? הן אביך רעי החביב כנפשי, אנחנו התוודענו בטרם היית בעולם. בואה, אל תבוש, למען ה', ביתי – בית אביך, לא אחשוך כל אשר יעלה בידי! רימה ותולעה כמוני למען בן ידידי בעזרת ה…"
לשמע ירושלים, גרד חכם־מרדכי פדחתו והוסיף: “חשבתי פניך מועדין לבחריין, בצרה, בגדד, דמשק, אשר בכולן יש לי ידידים שיהיו לך לעינים, אולם לירושת”ו בב"א נחוץ ממון קורח ומקצת טירוף דעת, למות שם אילם וחרש בין בדואים לועזים".
הכרת פני חכם־מרדכי ענתה בו שלא נפגש מעולם עם מולא־יששכר, וידידיו בערי־נכר הם עורבא פרח, אולם ראובן היה עיף נדודים ותעייה, אחרי ימים חסרי־תועלת ולפניו האוקינוס הגדול שמבעדו מנצנצת ירושלים עיר הקודש… הוא היתמם והחליק לשונו: “אני סומך על כבודכם, שתדריכוני למישרים”.
“היש בידך טבין ותקילין לפחות?”, שאל חכם־מרדכי מבוהל.
נותרו לראובן עשרים וחמשה דינרי זהב (ליש"ט) מחצית הענקת הוריו. הוא הכחיד י"ב מהם, כמספר שבטי ישראל, שהקדישם לירושת"ו בלי נדר. חמשה הותיר לצידה לדרך, ואת היתר שלשל ליד “ריע אביו”.
הלה הוציא עוד שני דינרים באמתלה שהאניה היא טובה, מהירה ושכרה גבוה, “רק ח”י ימים – ותדרוכנה רגליך על אדמת הקודש, אם ירצה ה', ואינך זקוק לצידה רבה".
מקץ שבעה שבועות עינויי גיהינום של בושר הורידו חכם־מרדכי באנית־משא רוסית והבטיח לשוב מיד ולעשות אתו חשבון.
זו פרקה וטענה בכל החופים ועשתה דרכה ח"י מוכפל שלושה, ותוך כדי כך כלתה צידת ראובן מקץ עשרים יום.
הוא היה חלש וידוע חולי מעודו, אך עתה החוויר שבעתיים הצטמק כגרוגרת בהסתפקו בג' תמרים וכדידת מים ביום וחדל לרדת מעל יצועו.
רופא האניה קבע מחלתו והמלחים סיפקו לו שיירי־שולחנו בשפע, אך הוא הטילם לים מיד, בהישמרו מנגיעה ונטל ידיו משום טומאה, תבשיל עכו"ם ופתם, חילול הקודש, אשר לובנה העיד על דוהן החזיר…
הוא הגיע עד שערי־מוות ונדמה לו שהקברנים מתלחשים להצמיד לרגליו עשת ולהטילו לים, אך באותו יום עגנה האניה בעדן והוא הצטייד בשקדים, אגוזים ותמרים בדינר אחד מאלה המוקדשים לירושלים, משום פיקוח נפש.
ג. המסה. 🔗
ליל חרדות. זרזיף ממעל וגעש־הים מתחת, ומשברים גאו והתנפצו באניה שחגה כשיכורה וכמעט נטרפה. “המאמינים” חוגגי מכה, אשר לא נתנו דמי לנפשם יומם ולילה ולעו יחדיו: “לא אללה אל אללה…” נדמו והתפלשו בקיאם.
ראובן נמנה עם המעטים שלא נתעכרה עליו דעתו. הוא השתטח בחשכה בירכתי האניה ופיזם חרש מזמורי תהלים השגורים על פיו ולא נתן שינה לעפעפיו באותו ליל־שימורים שהיה כצלמוות לפני השחר: מחר עתיד הוא להגיע למחוז חפצו בעזרת ה'.
עם ערפלי שחר הסתמנו באופק צריחי־יפו וכיפות מסגדיה. האניה חגה שעה קצרה הרחק מן החוף והפליגה ללב ים. ראובן בכה וזעק תמרורים: “אני רוצה יפו, יפו, יפו!! הורידוני!!!” אך המלחים לגלגו עליו:“אתה בושאר, בושאר”.
מקץ שעות מספר הועלה לנמל בירות ונסגר בידי ספן בעל מידות ובעל פיפים כפולים, לבוש חזיה וסרבל כחולים־רקומים. הוא צבט את ערפו באצבעות ארוכות כסרטן ואיים עליו: “מעי הכרישים יהי קברך – אם לא תחריש!”, והטילו לסירה.
בהתרחק האניה מלוא העין, התיר הלה את סירתו והפליג ללב ים ושם מולל אצבעותיו ולעה: “מסארי” (כסף), וכשראובן היתמם – אחזו בציצית ראשו וטבלו בים למרות זעקותיו. בשלישית התיק ידו מדופן הסירה, הניפו למעלה והטילו בכל כוחו למעמקי המצולה.
הרגעים ארכו לראובן לאין תכלה. בהעלותו היה כחול כולו וכרסו תפוחה. הוא הצביע על כליו בעוד נפשו בו, נשא עיניו למרום ושפתיו שהשחימו דובבו תחנונים: “אללה…”
הלה פלה כל חפציו ולא מצא כי אם “רופיות” מספר, ירק עליהן ושב אל הנמל, בפסקו צוארו – אם יפצה פיו…
לראובן נותרו עוד שבעה דינרי זהב שהיו גנוזים בסולית עקבו. במעמקי הים חלשה דעתו: “אתנם כופר נפשי”, אך בעלותו, ראה עין בעין את הנס. החמה יצאה מנרתיקה וחיממתו, ופני הספן לא היו זועפים כבראשונה. אדרבה, הוא שקד להשיבו לאיתנו, הפכו כשק וניער מתוכו את המים המלוחים. אז התיישבה עליו דעתו והרהר: שמא שלוח הכושי ממרום לנסותו בנדרו, וסוד גדול הוא שהטבילו שלוש פעמים טרם דרכו רגליו על אדמת הקודש…
הוא הודה לה' על שעמד בנסיון ותלה עיניו אל רודהו בדחילו ורחימו, בזכרו את המעשיות אשר אליהו הנביא זכור לטוב נגלה בצורת ליסטים לחסידי עליון ואנשי מעשה.
ספנים לגלגו על כובעו שהיה משול לקדרה הפוכה על ראשו, וניבלו פיהם כלפיו במילול אצבע וקריצות־זימה עם ספנו. אבל הלה הגן עליו, הרחיקם ורימז לו לישון בסירה במנוחה והוא יעירנו ויעלנו אל האניה בבואה.
מקץ האשמורה הראשונה פקח ראובן עיניו, נפעם מטלטלת הסירה, והנה היא מתקרבת אל אניה מנצנצת באורותיה. הוא חש לאות בכל אבריו, אך עלה על האניה המבהיקה. הוא מצא מיטה פנויה בירכתים, השתרע עליה ועפעפיו נעצמו מאליהם… והנה ערב שבת בין־השמשות, אמו ניצבת מול החמה השוקעת, ידיה משוכלות על חזה ועיניה דומעות ללא הפוגה. היא מדליקה נרות ומטר זועף מכבם. אביו מזרזו לקבלת שבת והוא מוטל עירום ועריה תחת הזרזיף, ומרזב1 קולח ישר אל בית בליעתו… רגליו בסד ואחיותיו מבכות עליו כעל מת…
הוא שיפשף את עיניו והקיץ. מלח שטף רצפת האניה והתיז עליו מים. החמה ניסרה במרומי הרקיע וספני יפו עטו אל התרכוסים בזעקות פרא ופלו את המיטות והנה שנים־שלושה מהם חשו אליו, אך נתקלו בזוג שכנים קשישים שלו שהיו מסורבלים במלתחות רבות.
הוא נשם לרווחה, הסתתר ושלף דינר מעקבו והדביקו שוב, לקח צרורו והתקרב אל היציאה, מסתכל סביבו ומהסס.
הוא הרגיש רעננות ברמ"ח אבריו. נדמה לו שהוא עומד להיכנס לבית־התפילה המטוייח בששר לכבוד חג החירות, וניחוח חומר־מתובן מרחיב את נחיריו.
היום היה מעונן. נשבה רוח צפונית מצננת, הצוררת מטר בכנפיה. אבל ראובן שאף מלוא ריאתו בושם ארץ הקדושה וגלים מכסיפים שליחכו את חופה הרחיבו את דעתו. נזכר באגדה: “למה ארץ־ישראל מוקפת מים – כדי לטבול בטהרה טרם יכנס בה…”
הוא ליטף את לחייו בהנאה והשתאה שמלאו שקערורותיהן למרות טלטולי נכר ורעב ועינויי אניה וטבילות של תמול במעמקי ים שהיה בהן כדי להמית את הענק בגיבורים. במולדתו השיגוהו כל מיני תחלואים. הורתו עילעה דמעותיה אין־הרף ותינתה באזני רופאים: “לא עברה עליו על בני שנת־בריאות אחת…” – והיא בזבזה עליו דינרי זהב כמנין שערותיו, והנה הוא מחושל ביסורים ובריא שבעתים מעודו – האין זה נס?…
אחד הספנים סקרו בבוז. פרחח יבש כגרוגרת ושח כמתגרד בשוקו, נשאו על גבו וירד עמו מן הסולם במהירות הבזק.
ראובן לא פלט הגה ולא הניד אבר. אך לפתע מצא את רגליו תפוסות כבצבת ברזל וידיו, אחת החזיקה בצרורו ואחת בצוואר נושאו שפרח בין שמים וים…
הלה גזל ממנו את הדינר היחיד שמצא טרם הגיעם לחוף וערבי כרסן ששפמו נגח את אזניו קידמם בעלותם, חטף את כובעו של ראובן וישב עליו.
זה היה “כובע סבונת” נאה שראובן קנה לכבוד ירושלים ובהחזירו הלה לידו היה מעוך כליל ונדף באשת הטומאה… האותיות האשוריות “הכנסת אורחים”, שהתנוססו מול החוף חיזקו לב ראובן והטיח את הכובע בפני מטמאו בעינים דומעות ונמלט נרדף על צואר…
וכך בא לירושלים עיר־הקודש.
ד. בהקיץ 🔗
במבואות ירושלים לא הופיעו המלות המעודדות לאורחים שהוד השיבה של אברהם אבינו חופף עליהן. היום היה סגרירי. ברד ופתי־שלג ירדו לסירוגין. ראובן כיתף צרורו, התכרבל באדרתו הקנומה, העשויה מצמר־גמל טהור, שאביו העניק לו ביום הפרידה, וכיתת רגליו בסימטאות וקרא “שמע” בפגשו בעלי פיאות מסולסלות חובשות זנבות שועלים.
איש לא שמע את לשונו ולא שם אליו לב. בתעותו ברחובות מרווחות, בין בתי־מידות, זלגו עיניו דמעות, ש"נחלתנו נהפכה לזרים" ולמראה “שתי וערב” או חרמש וכוכב סטה מיד ושפתיו דובבו: “שקץ תשקצון ותעב תתעבון, כי חרם הוא”; ויש שגח כושי ישמעאלי, או אדומי והרים עליו יד וגרשו בחרפה. פעם ניסה ישמעאלי לחטוף אדרתו, אך לזעקותיו יצאו חנוונים ממאורותיהם והוא נפצע בפגיון בזרועו.
הינומה צחורה עטתה את ירושלים, לאט־לאט כלתה רגל מן השוק, אך ראובן היה מנער את השלג מאדרתו ומשרך את רגליו המתפצפצות מכאב, ומדי הכשלו בחצץ היה מרימו, משפשף בו את עיניו, מנשקהו ושפתיו דובבות: “ברוך ה', הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו” ושואל את נפשו: “האומנם בירושלים אני?”
הגיעה שעת בין־הערבים וצחות השלג האריכה את הדמדומים. לב ההלך נקפו פן לא ימצא לינת לילה, אלמלא הצינה היה מציע אדרתו, שוכב אפרקדן ועיניו לכוכבי ירושת"ו בב"א…
באותה שעה נצנצו למולו: “זה השער לה', צדיקים יבואו בו”. סניור ח. רבי בן־ציון קידמו: “ברוך הבא העשירי” ופתח: “למנצח על הגתית לבני קורח מזמור”, ויתר האברכים, שציפו בפנים בכליון עינים, זרזוהו ליטול ידיו.
לצלצול המפתחות של סניור ח. רבי בן־ציון, כתום תפילת ערבית, שלף ראובן קלמר מצרורו וכתב בפיסת שמאלו: “גר אני, לא ידעתי דבר, רגלי בצקה משוט, ונפשי עייפה מאוד, חפצתי מלון לילה – ודמים עלי, ברוך ה', עוד לא כלתה הפרוטה, ירחם ה', ישראל רחמנים בני רחמנים”.
הגבאי חייך, נהנה מאותיות רש"י מאירות עינים, הסתכל בפני ראובן שהביעו פקחות ותום ורמז לו להילוות אליו כדי לקיים בו מצוות הכנסת־אורחים.
למחרת, בהסיבם לשולחן, כתב ראובן על פיסת ידו: “לא אוכל עד אם דיברתי דברי”. לגבאי היו שבע בנות. מזל הבכירה, שמלאו לה תשע־עשרה, זכרה את הפסוק ופרצה בצחוק. ואחיותיה החרו־החזיקו אחריה.
ראובן קמץ ידו בעלבון ועורו סמר מכלימה, אך הגבאי נזף בבנותיו לחש לאסתר אשתו להביא גליון.
ראובן כתב: “בהנ”ו".
“רבי, אלופי ומיודעי כמוה”ר סניור בן־ציון הי"ו נ"י. מה אומר, מה אדבר ומה אצטדק. אני מלא בושה וכלימה על החסד של אמת שכבודכם גמלתם עמי אמש, אוהב גרים יגמול לכם כפעלכם, עתה שאלתי ובקשתי: אם יש את נפשכם להחכיר לי צל קורה למועד קבוע והגדלתם האחרון מן הראשון…"
“אבא נשכיר לו את היציע”, פלטה מזל ופרצה בצחוק. לנזיפת אבא התנצלה: “לא צחקתי, רק נזכרתי במכתב שעל ידו…” ונמלטה מן החדר בצחוק מצלצל, עם כל אחיותיה.
ה. אל הנחלה. 🔗
ראובן היה בן־בית לגבאי, למד בבית־המדרש “תפארת ציון” שניקלע2 אליו בראשונה, ועשה חיל בתלמוד שלא ידעו הוא ואבותיו3, והפתגם אומר: “המסיים גמרא – גלויים לפניו כל פרד”ס התורה". ראש המתיבתא ניבא לו גדולות.
הוא נשא את מזל וילדה לו תאומים תוך שנת נשואיהם וזכה לסיים “גיטין” ו"מועד" בהצטיינות, אך הגבאי הלך לעולמו ומזל ילדה לו בת בשבוע אבלה.
הוא התנסה בשבעת מיני פרך שהיו מצויים אז בירושלים, בראשונה בחומר ואבנים ואחרונה בצחצוח נעלים.
הוא שקד בכל כוחו על גבילה, כיתוף וטיפוס על סולם רעוע מעלות השחר עד הערביים, אך פוטר ביום השלישי, כי לא השיג את הבנאי בראש הטיפחה, ובשובו הביתה כרע תחתיו אבוד־חושים, כתפו מרוטה וריאתו מדולקת.
מקץ ארבעה שבועות התהלך על משענתו מצומק שבעתים וארכובותיו מועדות, סייד, ציבע, שיכף וסיתת ושוב נפל למשכב, אבל עודד את רעיתו: “חזקי לבך, מזל, זוהי מסה שלישית, ואנו נעמוד בה בעזרת השם יתברך”.
היא התפרקה מעדייה בדמעות שליש, כדרך הנשים; והוא פתח חנות סידקית זעירה והוסיף שמינית על קנייתו ונקב דמיהם באותיות אשוריות וישב להגות בתורה בין לקוח למשנהו ולבו סמוך ובטוח, ש"הזן מקרני ראמים עד ביצי כנים" אל יטשנו בעיר קדשו – אך יקיים “בזיעת אפיך” אם מעט ואם הרבה, “ממך המלאכה וממני הברכה”, אולם שנים היו משאי־נפשו: לעסוק בתורה ולהשיב עדיי־מזל שדמעותיה נקבו לבבו…
כאן נתגלתה סתירה כביכול: אם יש קמח – אין תורה, ולהיפך. הלקוחות רבו לבלי חוק, צרה החנות מהכיל את הסחורה ונטרפה גם תפילתו. בר־מינן, משהגיע שעת מנחה גדולה לא כלתה רגל מחנותו עד תום האשמורה הראשונה. לתחנוניו: “שחררוני לתפילה” – טענה אחת בקול בוכים: “השארתי חמישה תינוקות, הבור פתוח והפרימוס בוער”, ואחרת: “בעלי חולה”, ואחרת: “כתתי רגלי ממאה־שערים וכל הדלתות פרוצות”.
ראש המתיבתא רבו הניח את דעתו: “‘עת לעשות לה’ הפרו תורתך' – ואין עשייה גדולה מכלכלת בנים קטנים ויש שבתות לתורה ולילות חורף ארוכים, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים”.
ו. אבות ובנים. 🔗
טרם חלפו שנתיים עבר לחנות מרווחה ושכר לו נער מיטיב לכתוב ולנקוב דמי כל חפץ עליו באותיות אשוריות.
בשבת של אותו פסח ענדה מזל שוב טליסמת זהב על בהט חזה ואצעדות על ידיה הענוגות – והיא קורנת מאושר. הוא קנה מפטיר וברך “הגומל”.
נתקיימה במזל “ברכת שדיים ורחם” ומדי שנה הוסיפה נופך לכתר בעלה. בהגיע התאומים ל"בר־מצוה" כבר הסבו לשולחן מנין ילדים חוץ מבתיה שגיפפה את רחל הקטנה וקיללה את אחיה שהפכו את השולחן ובכתה יחד עם אמה.
בן־ציון, אחד מהתאומים, היה היחידי שאכל מנתו בשקט, לבש בפנים קורנים כל אשר תפרו לו ולמד בתשוקה רבה בבית־המדרש. צרת אמא נגעה אל לבו וכתב על כל תעלולי אחיו לאביו.
ראובן שב למעונו סמוך לחצות עייף עד מוות והבחין מיד בעיני מזל העששות מבכי ופניה הנופלים. ואם כי חייכה לקראתו וענתה “שלום” בעליצות מעושה, לא נעלמו מעיניו עקבות המהפכה בכל, למרות טרחותיה לסלק שברי־כלים, לצדד את הכסאות המפורקים ולנקות ולשטוף ולערוך כל חפץ על כנו ולפרוש ווילון על הזגוגיות המרוססות.
“זו אינה מסה חולפת”, מלמל ראובן כלפי רעיתו, “ספק מכרסם את לבו, שמא עלייתי ירושלימה גרמה שפיכות דמים של הורי, מנוחתם עדן, לגווע בנכר ערירים וכבזויי־אדם, ומידת הדין מקטרגת: ‘מידה כנגד מידה’ ואת נתפסת בגללי…”
“אני מאושרה, ברוך ה'”, ענתה מזל, “הכל מקנאים בי, שלי אושר ועושר יחד, רק אלמלא עצבונך וחיפושך אחרי לבטים לדוש בהם את עצמותיך היבשות, היום בשל ילדיך שמסרבים למסמס את לבם הרך במחשכי הישיבה ומחר – עוון זלזול הורים ושפיכת דמם ומחרתיים – דאגת אחים שמתקשים לזנוח קניניהם למרות כל בקשותיך והבטחותיך. יגון וצרה חדשים לבקרים, כאילו עולם ומלואו תלויים בך”.
“הייתי מאמין לדבריך – אלמלא עיניך העששות מבכי…”
“לי אל תדאג”, הפסיקתו מזל, “אשה חציה בכי וחציה צחוק, אני אוהבת את בני, צובטת בשרם ונושקתם יחדיו, עיני דומעות ונפשי מתמלאה גיל לחכמותיהם, מודה לה' במעמקי לבי שחנני בנים כה נחמדים, פקחים ובריאים, בלי עין־הרע, לא היה קץ לאשרי לוא אך ראיתיך עליז בבואך ופניך צוהלים. הילדים יגדלו, אם ירצה השם, וימצאו דרכם, גם טוב גם רע יחלופו, אבל דכאונך ישבור גם את לבי”.
ז. הכר־נא. 🔗
האנדרלמוסיה הגדולה משנת תרע"ד־תרע"ח מצאה את מולא־יששכר ושרה בדרכם ירושלימה, גלמודים ותשושים, כי בניהם נשארו לחסל נכסיהם. עם בשורת המלחמה נשדדו סמוך לבושאר ונתקעו שם, ערירים בנכר, ונפחו נפשם מעוצר רעה ויגון.
ירושלים שהחלה מתנערת מעפרה זעיר־שם, זעיר־שם, עדתה שוב צעיף אבל. בניה שחתרו אליה מארבע כנפות הארץ, אחד מעיר ושנים ממשפחה, גלו מחדש ותחתיהם זרמו קלגסי־גרמניה שחצנים.
בן ציון עמד על סף העשרים, אך השהה חופתו עד לעליית סביו ותוך כך גלתה גם כלתו מצרימה. אלעזר, מתתיהו ואורי ודוד שסיימו את כי"ח מכבר והשתכרו כלבלרים צרפתים, הלכו בטל בשוב אדוניהם למולדתם.
באותו זמן פרץ מסחרו של ראובן פי שבעה. הגולים הציעו לו כל אשר להם בדמים מועטים. ארבעה מכתפים עמלו במחסניו ושני נערים לבלרים עזרו על ידו, ולא מצא לו.
מזל סרהבה בבעלה להמיר פועליו בבנים, בנמקה דעתה: “השם יודע לאילו גזירות קשות צפוי העולם, בלי פתחון פה, ויש להישמר מעין־הרע של זרים, גם זו לטובה שאפשר להיעזר בבניך, ברוך השם”.
ראובן נעתר להפצרותיה, אך בתנאי שלא יראם גלויי־ראש, ויקיימו תרי"ג, קלות כחמורות.
היא האצילה מרוחה על ילדיה הסרבנים ביקהת אם ובדמעות: “בחורי ישראל לאלפים ורבבות גולים מעל שולחן אביהם ומתענים בקסרקטין תחת עול אכזרים עריצים ומובלים לטבח, וי לנפשי! ואתם שה' יתברך חונן אתכם כל טוב בחסדו הגדול – היתכן, שתבעטו במצוותיו שבזכותן נתקיים, ביחוד בשעה זו שמידת הדין מקטרגת, בלי פתחון פה, ואנו זקוקים לתשובה…”
הם הרכינו ראשם שלא בטובתם. השוטטות בחוצות היתה בחזקת סכנה משום עריקות, ולבטלה לא הסכינו מעודם.
אולם לא ארכה שלוותם. רק ירחים מספר נשאו עול שמים ונלוו לאביהם לבית־התפילה כבימי שחרותם. אך לפתע הוצרה חנותם “בשרשרת” מדים וקסדות וקצין טורקי רמס “הוואסיקות” המזוייפות שלהם ומרט זקן ראובן שניסה להמליץ על בניו, עקדם ושלחם ישר לדמשק ולא חס אפילו על דוד, שטרם מלאו לו שש־עשרה. בחריקת שיניים ונאצות שיחרר את בן־ציון שהיה מגודל זקן, חבוש מצנפת ותעודת “חכם” בחפתו.
“רבון העולמים ואדון האדונים, מי אני ומה חיי שתעמידני במסותיך?”, נשא ראובן עיניו למרום והתחטא לפני קונו: “אני מודה לך, יתברך שמך הגדול…”
מאז דרך על אדמת הקודש חסה בצל כנפי השכינה ומיכאל שר ישראל, ולא הזקיק עצמו לנתינות עשיו וישמעאל וחסותם כביכול, על כן היו “הוואסיקות” של בניו ראויות לצור על פי צלוחית בעיני קצין נאמן לתפקידו.
מקץ שבעת ירחי עינויים, התדפקות על כל השערים והתרפסויות לפני כל חובש “תרבוש” שעלה לגדולה והזלת כסף תועפות לקופת השגריר הפרסי, דמי שבת ובושת ורפיון ידים חזרו שלושה שלדים דוויים. אלעזר נפח נפשו בדרך ואחיו נשאוהו בשק שתי יממות ולילה בשבילי הרים וקברוהו במתולה. מתתיהו חסר חמש שיניים, מחלת מעיים לאורי, ודוד היה נפוח־כפן וראשו עליו סחרחר.
הם נמלטו על נפשם באישון לילה טרם החלימו, פשטה שמועה שה"שח" הקריב לשולטן נתיניו היהודים הגרים בעותמניה.
כתום המלחמה מיאנו לשוב. התלהבות ה"חלוצים" שנהרו ארצה בעקבות “הבית הלאומי” גרפתם ונפוצו בין הקיבוצים והקבוצות. והם גם התעו את אחיהם הרכים והרחיקום מקינם. נותרו בירושלים רק בן־ציון, בתיה ורחל שנישאו.
מדי שנה בשנה, בחג החירות, עלו ירושלימה אל הוריהם. אמנם השמחה לא היתה במעונם. ארכובותיהם החשופות, בלוריתם הפרועה ופניהם שחסרו חותמו של אברהם אבינו ונשיהם המעורטלות חלקי גופן היו מורת רוח לאביהם. למרות שקידתם להראות כצנועים ויראי־שמים נתגלו בקלונם, בשכחם את מנהגי המסורת.
הם לא הצליחו להעלים מעיניו החדות את מחלוקותיהם ופלגות לבם. כולם יחדיו לגלגו על בן־ציון שהאריך פיאותיו ונספח ל"אגודת ישראל" ובינם לבין עצמם התנצחו בחימה שפוכה, בבוז הדדי ונפרדו במשטמה.
חלפו שנים. הם התערו, איש במפלגתו ומעמדו, נשאו נשים והולידו בנים, ובהתראותם פעם בשנה בחג החירות, במעון הוריהם, או בעתות יגון וששון, לא הסבו לשבת־אחים, אלא כמתנכרים וסוגדים איש לאלילו הקרוב ללבו…
כשאבד לו לשמעיה מאור עיניו בין חומות ירושלים במצור ה’תש"ח, כתבו אחיו שבעמק ובשרון אגרת תנחומים בזו הלשון: “הורים יקרים, כואב הלב לכתוב על אח אומלל, אולם הוא בא על גמולו. לא עלה בידינו להרחיקו אפילו באיומים מעל אלה המנוולים ומנוונים עוכרי עמנו. מה טוב היה אלמלא נותר מכל הפורשים שריד ופליט. הם לא פעלו דבר לשחרור ארצנו חוץ מצרות והוציאו שם רע לעם ישראל בעולם. מעתה שימו לבכם על אלידע להצילו מצפרניהם המזוהמות טרם אחרתם מן המועד”.
מזל טפחה על ראשה לקריאת האגרת ויבבה תמרורים: “וי! וי! הקדוש־ברוך־הוא עודנו מתעבר עלינו לאבדנו – כי על כן הכה בראשנו. כך לכתוב על אחים נלבבים שעלו על המוקד למען ארץ הקדושה ועם ישראל, כך לכתוב על חיי נעורים שהקדישו ברצון על מזבח ה', וי, וי!”
בתיה ליטפה אצבעות אחיה מחוסרות הדם, עילעה דמעותיה למראהו האומלל וסנטה: "חדלי אמא, הלא אין שכל משלהם, הם בולעים בתיאבון אשר משננים להם “הפּשפּשים האדומים”, ימח שמם וזכרם…
“איה הלב היהודי, וי, וי!”, הוסיפה מזל לייבב. “העל כן אבדו שמונים דור בעינויי עולם ושבעים מיתות משונות? האלה ימות המשיח שציפו להם עד כלות נפשם? וי, וי!”
היא הסתירה את האגרת מעיני בעלה שהיה חולה לב מכבר. התהום שבינו ובין בניו ופירוד הלבבות שבינם לבין עצמם אכלוהו כצרעת. אסון שמעיה בן־זקוניו פגע בו כבזק, והוא מסר את עסקיו לבן־ציון ושני חתניו. הוא עצמו נעשה יושב־בית.
כשנה ומחצה פירפר בין החיים והמוות. אך בפרוס החג התחזק והתכונן ל"ליל הסדר", ולבו נקפו שמא זהו החג האחרון לו עלי אדמות. “מה יתאונן אדם חי?”, ניחם את נפשו. “הנך עומד על סף ה’שוח' ולמעלה מיובל עשית בירושת”ו בב"א וסייעו לך מן השמים לענות ‘הן’ על שלוש השאלות שאחרי סתימת הגולל… אלמלא הבנים… ה־ב-ני–ם… כאן יש לפשפש במעשיך".
הוא זכר את דמעות אביו, מנוחתו עדן, בשעה שליווהו לדרכו, שראשיתה היתה תעייה וקרא “ברכת כוהנים”, “מי יגור באהלך” ו"עזרי מעם ה'" ברפרף ימינו הרועדת על ראשו…
מזל שמרה על בעלה בשבע עינים, היא חשה אליו ואמרה: “שוב שקעת בעצבות בערב החג? הן היום יבואו בניך, כלותיך ונכדיך, אם ירצה השם, ועליך לקדמם בסבר פנים יפות”.
ליל הסדר עבר בשמחה כפולה ומכופלת. זה היה החג השני לשחרור ירושלים וראשית הגאולה לישראל. העולים אשר נהרו כזרם אדיר הגדילו את שמחת החג, ביחוד רבו העולים ממושבים, מקיבוצים ומכפרי הארץ, שכל תוצרותיהם היו מסולאות בפז. מעולם לא עלו על שולחן ראובן אווזים וברבורים צלויים, מגדים וכל טוב בשפע כה רב כבחג ההוא.
כל הבנים וצאצאיהם הסבו לשולחנות ערוכים באולם רחב ידים. לבות הקשישים רחבו מגיל, שמבטם קצר מהקיף את כולם. אפיקומן נמסר לשמירה לדוד אחרי פולמוס רב: “אם הוא נאמן לשמור על ‘תשעים ואחד מטעני זהב של חמור’ והוא נמצא כשר לשמור על שדות העמק ועתה התנדב ל’חיל הספר', הריהו נאמן גם לשמירת האפיקומן”.
נשכחו כמעט ריב המפלגות. אפילו שמעיה האומלל התבדח על חשבון אחיו. הם היו עצורים ברגשותיהם ולבם חרד פן זהו הכנס האחרון במסיבת חג בצל קורת מולדתם ולא יתראו עוד יחדיו עם הוריהם לעולם.
עיני כולם זלגו דמעות. הנשים געו בבכי בשעה ששר אביהם בניגון עצוב: “לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה” ודרש על “לשנה הבאה בירושלים”: “כשם שעם ישראל לא שכח את ירושלים ולא המירה בשום מקום בעולם, כך יסיר ה' סיגי לבבכם, שתעלו אחדות עמנו ושלומו על ראש כל מאווייכם ומשא נפשכם”.
למחרת כנטות היום יצאו האורחים זוגות־זוגות לשוח בפרברי ירושלים שבניה גאלוה שוב ונערים שיחקו ברחובותיה. ראובן נפל למשכב בשל “ארבע כוסות” ומזל, שטיפלה בו כדרכה, קיבלה על נפשה להשגיח גם על נכדיה.
הללו התעסקו בראשונה עם פיאות אלדד דודנם וכיפתו הירושלמית, מיששון ושאלו על טיבן, ולבסוף מרטון ומשכו מכנסיו הארוכים.
הלה לא היה מן הנעלבים ואינם עולבים. מטופח כבן־יחיד בין ארבע אחיות וחביב על מוריו בתלמוד־תורה “שארית ישראל” בשל ספיגתו וזכרונו הנפלא והיה בכור דודניו, כמעט בר־מצוה, דחפם4 בתנופה גסה, וענה בשנינות: “כך היהודי צריך…”
הללו החרישו רגע ושאלו במקהלה: “האם אנחנו לא יהודים?”
“לא!”, ענה אלדד. “אין לכם טלית ופיאות…”
“לי יש!”, שלף ציציותיו שמעון בן בתיה.
“גם לי!”, הוסיף עזריה בן רחל.
“זה רק בירושלים”, ענה אליקום בן אורי, בן אחת־עשרה, ודודניו החרו־החזיקו אחריו: “אצלנו עובדים ואין זמן לשטויות כאלו. גם אני מוכרח להאכיל את השפנים בבוקר ובערב…”
“גם אני”, הוסיפו דודניו במקהלה.
“כן”, התריס לנגדם אלדד, “אתם עובדים ואוכלים טריפות”.
“לא נכון! לא נכון!” הם הפסיקוהו במקהלה. “אנחנו לומדים הכל, המורה שלי אומר: ‘העיקר עבודה, מי שלא עובד הוא מנצל פועלים. חנוונים, סוחרים ובעלי חנויות הם גנבים!’”
“גם אבא שלי אומר”, הוסיף אליקום.
“אבא שלי עובד בחנות יותר מכולם”, הפסיקו אלדד. “בכל ערב הוא מתעלף מעייפות”.
דעתם זחה עליהם והם נתפסו למישחק מלחמה, מלחמת מחניים: מפא"י, מפ"ם ומק"י נגד “אגודת־ישראל”, “מזרחי” ו"חרות". הילדים נתלהבו מן המשחק, שכחו כל מידה ועברו כל גבול, נטלו כפות ומזלגות והטילום אלה נגד אלה. אחד החפצים פגע במשקפיו של ראובן, ועין ימינו רוטשה מרסיסי הזכוכית.
אנקת הסבא ויללת הסבתא הפסיקו את משחק־הרגימה. עוד הרופאים שוקלים הדרך היחידה להצילו מעינוים: ניתוח העין והוצאתה, הפתרון בא מצד הלב השבור והגווע: ראובן התפתל בחבלי מוות כל הלילה.
ועם עלות השחר מישש את ידי בן־ציון והצדיק עליו את הדין: “עין שלא חסה על דמעת הורים – תסתמא. לב שלא פג לאנחת הורים – תתפלץ על שנאת חינם של בנים ונכדים. שנ–את חי–נם…”
מקץ רגעי דומיה, עיניו זלגו דמעות ומלמל את נשימתו האחרונה: “ה–כר־נא–א…”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות