היש ייחוד לכנס סופרים בימים אלה, מהכואבים והמרים שידענו מאז נוסדה ישראל, שבעוד חודשיים ימלאו לה ארבעים? אינני יודע. אין מגירות נבדלות לישראלי, ליהודי, לציוני, לסופר, לאדם שבנו. כל אלה יחד חייבים לצעוק היום בתוכנו, אם כי בזכות צעקה זו לבדה לא ייהפך סופר לסופר טוב יותר. גם לא לרע יותר.

צועק כל אדם שחש, כי בשמונים הימים האחרונים הלך והתעוות משהו יסודי בערכיה האנושיים והיהודיים של מדינת ישראל. זכות הצעקה אינה מוגבלת לסופרים, אם זו זכות. היום, לעניות דעתי, זוהי חובה, חובתו של כל אדם בישראל. על מה הצעקה?

יש המציעים להסתפק בראיית מאורעות הימים האלה ב“קונטכסט”, ברצף ההיסטורי של מאה שנות הציונות, אולי של מאה או מאתיים השנים הבאות בדרך הארוכה מגולה לגאולה. אני מכיר בתקפות הטעון התהליכי, המזהיר מקיצורי־דרך במסע הארוך מחיים יהודיים בגולה לעבר קיום נורמלי בטריטוריה לאומית ריבונית, קרי: בארץ־ישראל. איש לא הבטיח לנו, וגם איננו מבקשים לנו כאן, גן של ורדים.

לא זה מה שהתפוצץ בעוצמה כזאת ב־9 בדצמבר, עודו נמשך והולך, ואין יודע מתי וכיצד יסתיים, אם כי כבר היום מוזהרים אנחנו מפני מה שהוא טובע בנפשנו הקולקטיבית. הקורה בשמונים ימים אלה אינו מחוייב המאבק היהודי־ערבי, ש“הקונצנזוס הציוני” קיבל כבלתי־נמנע. היום אנחנו אוכלים אחד מפירותיו המרים והמיותרים ביותר של מה שמתעוות והולך זה עשרים שנה במדינאות ובמעשה הציוניים. הוא שהתפוצץ היום, הֶצבּר עשרים השנים.

ההתקוממות במרחבי הגדה המערבית ורצועת עזה אינה דומה למאורעות תרפ“א, תרפ”ט ותרצ“ו, גם לא למלחמתם של ערביי הארץ בנו בתש”ח לפני שנהפכה למלחמה בין צבא המדינה הנולדת לצבאות מדינות ערב. כל מה שקדם לששת הימים אינו דומה למה שהתפוצץ עכשיו.

זה כארבעים שנה איננו עוד יישוב הנאבק על ריבונות, אלא מדינה ריבונית. אנו אדוני הארץ. אנו החוק ואנו המשפט. ואלה מתקיימים משום שאנחנו גם הכוח. לא רק לעקרון הזכות ההיסטורית ולכורח הקיומי במדינה יהודית ריבונית בארץ־ישראל ניתן ביטוי במגילת העצמאות. גם לאמונה עמוקה בערכי המוסר היהודי והאוניברסלי, שמדינה זו תקיים ותאדיר, ובלשון המליצה החביבה על דוד בן גוריון, אמונה ב“אור לגויים”. המדינה אינה רק כוח ליהודים. היא גם צדק לכל אזרחיה, לתושב ולגר הגר בתוכה.

אידיאלי לא היה המצב גם לפני ששת הימים, אבל היתה שאיפה נמשכת לתיקונו וכן תחושה כללית, שאנחנו מגינים על “כבשת הרש” מפני הלאומנות הערבית, שלא הסתלקה – עד עצם היום הזה, לצערי! – משאיפתה להביא להתחסלות ישראל. היו לנו אז סיבות טובות לאיתנות מוסרית פנימית, שבה היה עיקר חוסננו.

מלחמת ששת הימים הפכה הכל. גם לטובה, אמהר מיד להבהיר את דעתי. היא היתה יותר מניצחון צבאי גדול, יותר מכניסת־אמת למשפחה המודדת גם צדק במידות של כוח, משפחת העמים. היינו למדינה שכוחה עמה, ותוצאות המלחמה איפשרו לנו סוף־סוף לנהל מדיניות חוץ. לראשונה היו בידינו נכסים להחזרה, ונוצרה אפשרות להמירם בעיקר: הכרה ושלום. עד עכשיו הצלחנו להפוך רק חלק מהישגי מלחמת ששת הימים, ובמחיר כבד מדי, להסדרים מדיניים. את העיקר, את המחלוקת ההיסטורית בין שני העמים התובעים את הארץ טרם פתרנו. גם אין ביטחון, שהפיתרון, אפילו טיפסנו על כל הקירות, הוא מאחורי כותלנו.

אנחנו איננו הנבלים של הטרגדיה, וערפאת ואנשיו אינם קרבנותיה. אולי צודקים המציעים לחיות עם הלוח, לא עם שעון־העצר. אין אלה חיים, שכל יום חמישי יש בהם איזה “טוטו”. אבל כדי לחיותם, צריך עם להיות משוכנע שעשה כל ויתור אפשרי, שהלך לקראת היריב עד גבול הסיכון לעצם הקיום הלאומי. עד ששת הימים איחדה אותנו הידיעה, שעשינו יותר מהכל: הארץ חולקה פעמיים, ופעמיים השלמנו אתה אנחנו, ואילו ערפאת וכל קודמיו לא הסתפקו בפחות מהדיפתנו לתוך הים. מי שנלחם בגבו אל הים, לא צריך הסברה.

מאז ששת הימים נטרפו כל המערכות, השתלטה תחושה שקרית, שתמו ימי המדינאות הפרגמטית וההכרה בשני “תובעים לזכות”. זה קרה דווקא משעה שישראל נהפכה לכתובת היחידה בכל דונם שבשליטתה. היום קל לראות איך התפוררה אותה “ציונות היסטורית” ואיך קנו לגיטימיות רעיונות של “אגואיזם לאומי” אנטי־מוסרי, איך השתלטה אווירת “קץ הימים” ונעשו מעשים הנאים לימי־דימדומים מוסריים, איך ניתן הכשר אפילו לתנועות השוללות את הציונות ושואפות להפוך את מדינת החוק למדינת ההלכה.

היום קל לראות, משום שזה שמונים יום ניצבים ילדינו בתוך התבערה. אבל הגחלים לוחשות כבר עשרים שנה. השריפה היתה רק שאלה של זמן וצירוף־נסיבות.

המחשבה שדבר אינו קורה, היתה רק אשליה. דיבורים נוראים נשמעים כבר שנים בשוליים הימניים, תחילה מפי כהנא, שיש לו סמיכה לרבנות, מאוחר יותר מפי מורי־הוראה בגוש אמונים, דברים שנדפסו שנים ב“נקודה” ועוד. המצוקה המדינית הוציאה סוף־סוף לעין השמש את רעיון ה“טרנספר”, וכבר לא בשוליים: קם סגן שר הביטחון ודיבר על כך וקם שר של המפד“ל והציע עשרים אלף דולר לכל ערבי שיילך. והשבוע יזם האלוף זאבי כנס, שהשתתפו בו אנשים לא מעטים, בהם אלופי צה”ל לשעבר, שאזכיר רק את המוכר והמיושב בכולם, שלמה גזית, נשיא אוניברסיטת בן גוריון ומנכ“ל הסוכנות לשעבר – הוא בתירוץ זה, אחרים בתירוצים אחרים, אבל העיון ב”טרנספר", בעקירת מאות אלפים, ולוא רק כתרגיל אינטלקטואלי, שוב לא הרתיע.

אשוב ואבהיר: למרות כל האמור לעיל, טוב המאזן המוסרי הכולל שלנו, הן בצד הזכות והן בצד החובה, לאין שיעור מזה של הפלשתינים. אבל עלינו באנו לדבר, רק עלינו. אנחנו כואבים לנו. ואנחנו, זאת עלינו לשאול היום, האם עודנו – אנחנו?

אם יעסקו בנינו בכפיית עוצר על מאות אלפים, בקרבות עם ילדים, בחיפושים ומעצרים והכאות, אם זו הפרספקטיבה ההיסטורית של חיים בארץ־ישראל שלימה ודו־לאומית, האם נוכל בכלל להשאר אנחנו?

והאם גם אחרי שמונים ימים כאלה יש עדיין הבדל בין ראשי תנועה פוליטית בישראל, המצהירים שלעולם לא יוותרו על שלמות הארץ ויעבור עליהם מה לבין מנהיגי תנועה, המצהירים השכם והערב שמדיניות כזאת היא מירשם לאסון היסטורי, אבל הם ממשיכים לשבת באותה ממשלה ולשאת באחריות העליונה למשרדי החוץ והבטחון?

דברי סופרים אינם טובים מדברי כל אדם. אבל כלום אין כל אדם חייב לשאול עצמו היום מה ישיב כשיישאל ביום מן הימים אם השמיע את קולו אז, כששרים ואלופים שוחחו בריש גלי על גירוש מאות אלפי בני אדם – “מרצון” – אל מעבר לגבול?

ומה ישיב כל אדם כשיזכירו לו את מכתבו של היועץ המשפטי לממשלת ישראל אל שר הבטחון – “ביררתי ומצאתי, כי מספר התלונות על שימוש בכוח בידי חיילים מעלה את החשש, שהגדרת פגיעות כאלה כמעשים חריגים אינה משקפת עוד נכוחה את המציאות” – וישאלו אותו היכן היה הוא כשקרא את הדברים האלה?

ליבי אינו מגלה לפי מעשים חמורים הרבה יותר, אבל הלוא אלה הם מעשים שכל אדם קורא בעיתונים, כל אדם מאזין להם ברדיו, כל אדם צופה בהם בטלוויזיה, כל אדם שומע אותם בשוב ילדיו וילדי חבריו לישראל היהודית, המוסרית, הצודקת, ממשימות שאסור להטיל על ילדי ישראל היהודית, המוסרית, הצודקת.

לפני שאנחנו מדברים על ספרות ועל סופרים, נשאל היום איש־איש את עצמו: היכן אתה, כל אדם בישראל? היכן אתה היום?

דברים בכנס בבית הסופר, 26.2.1988