במקום הקדמות ארוכות, שורות אלה מתוך השיר “פטר הגדול” מאת גבי דניאל:

פֶּטֶר הַגָּדוֹל

סָלַל אֶת עִיר הַבִּירָה פֶּטֶרְבּוּרְג

בְּבִצּוֹת הַצָּפוֹן

עַל עַצְמוֹת אִכָּרִים.

דָּוִד בֵּן־גּוּרְיוֹן

סָלַל

אֶת הַדֶּרֶךְ אֶל בּוּרְמָה, הָעוֹקֶפֶת

אֶת הַדֶּרֶךְ אֶל דֶּרֶךְ הַבִּירָה יְרוּשָׁלַיִם,

בְּעַצְמוֹת יְלָדִים מִן הַשּׁוֹאָה.

אין אני עומד לפתוח כאן באיזשהו דיון ספרותי. לעזאזל, חוזר אני ואומר לעצמי, לעזאזל גם הספרות העברית גם כל חיינו, חיי אבותינו וחיי ילדינו, בארץ הזאת. כן, חוזר אני ואומר לעצמי מאז קראתי שורות אלה פעם ראשונה ב“דבר” מיום ששי שעבר ושבתי וקראתי את השיר כולו ואת שאר שירי המחזור “שירים במרחב”, הכלולים ב“איגרָא”, שעורכיו הם שני הפרופסורים לספרות, דן מירון ונתן זך, זה כבר הסוף.

לא של הספרות, של כל העסק.

אכן, אורזי המזוודות כבר כותבים אלינו משם, רואים אותנו משם, ואני מצטט משיר שני, “אחי” –

עִם בֹּהַק טִמְטוּם בַּפַּרְצוּף, עִם הַשֹּבַע הַזֶּה

בַּחִיּוּךְ הַמּוֹנְגוֹלִי חֲסַר־הַכִּוּוּן.

הַנִּוּוּן.

שֶׁל גֶּזַע קָטָן מִזְדַוֵּג עִם עַצְמוֹ.

גָּלוּת הַגֹּעַל הַזֶּה.

מֶה הָיָה לְאָחִי.

כן, מה היה, חזרתי ושאלתי כשחזרתי וקראתי, מקלל, מקונן, נודר להתאבל באלם על החורבן הזה, כן, מה היה לאחי?

קראו נא גם אתם שוב ושוב: “פטר הגדול – – על עצמות אכרים. דוד בן־גוריון– – בעצמות נערים מן השואה.”

אינני מתעניין כאן בפיוט, כי אם בכל האנאלוגיה השטנית הזאת. פטר הגדול (וכן זה שברומן של אלכסיי טולסטוי אינו אלא משל לסטאלין), היה הצאר שבאכזריות תהומית הפך אומה נחשלת, נטועה במרחבים האינסופיים של רוסיה, כך אומרים, למדינה מודרנית. על עצמותיהם של רבבות עשה זאת פטר. על עצמותיהם של עשרות מיליונים – חישב רוברט קונקווסט בספרו “הטרור הגדול” – עשה זאת סטאלין.

מה לזה ולבן־גוריון ולדרך בורמה? איך לא יבשה ידו של גבי דניאל כשהעלתה על הכתב הקבלה שקרית זו?

כלומר, אילו הוספתי לשגות באמונתי, שגבי דניאל נברא מקצף־הים, איזשהו בן “דור המדינה” שלא נוגע בחוויות משחיתות־הספרות של דור תש“ח, תוהה הייתי על שני הפרופסורים העורכים, שבקיאותם המופלגת בכל שבע החוכמות, כמו גם בפרד”ס, היא מן המפורסמות – שלא נטלו קורה מבין עיני אותו ינוקא. ואולם, עוד בטרם נכנסה השבת לחשו יודעי ח"ן, פרופסורים גמורים לספרות אף הם, שבעל הפסוידונים אינו אלא פרופסור כפול (דהיינו, כדאמרי אינשי, רוקד עם ישבן אחד בשתי חתונות, קתידרה בתל־אביב וקתידרה באמריקה) – פרופ' בנימין הרשב, הוא הרושובסקי, הוא המשורר, המתרגם והמבקר המוכר לנו שנים רבות, ה. בנימין.

אני מודה ומתוודה: משעה שקראתי שורות אלה, אינני יודע את נפשי. ולא משום שתיאור מעוות ושקרי של היחסים בין “ותיקים” כביכול לעולים חדשים בשנות המאבק על המדינה ובימי העלייה ההמונית, הוא בגדר חידוש גמור. משום ששורה כמו זו – “סלל את הדרך – – בעצמות נערים מן השואה” – עוד לא קראתי.

ולא הספרות מעניינת אותי, לעזאזל.

אינני יודע את נפשי, משום שמאז אותו יום ששי שבים ועולים מן המתים חברי בני העשרים והעשרים־ושתיים. מי שנולדו בארץ, מי שעלו בילדותם, מי שהגיעו – כמו בנימין עצמו – ממש ערב תש"ח, הם נערים אלה, ששום בן־גוריון לא סלל בעצמותיהם את דרך בורמה ודרך גוש עציון ודרך עטרות ודרך הרטוב, אלא הם לבדם, מעצמם, בכל נפשם ובכל מאודם, התפרצו למלחמה הזאת. דומם מונה אני את שמותיהם. זוכר אותם כפי שהיו לפני שלושים ושמונה שנים, בין ה־29 בנובמבר 1947, שחגגנו אותו כולנו יחד, לבין יום הקמת המדינה, כשרובם כבר לא היו אז בין החיים.

לעזאזל הכל, אומר אני אל ה. בנימין.

שכן הוא, בנימין, לא רק היה שם. בגלגול רחוק, לפני שנהפך מסתם יהודי־ישראלי לאחד מאנשי הלוח הכפול. “אלמנך” פה ו“קאלֶנדוֹת” שם, כתב הוא עצמו דברים שונים מאוד – רק דרך משל – על “פרידה מהדרום” לאבא קובנר (בתוך מסה נרחבת, בשלושה המשכים, שפרסם ב־1952 ב“משא” גליונות 11, 15, 17). שם לא סלל שום בן־גוריון דרך בעצמות נערים מן השואה. אינני בא להעריך את הדברים שכתב סמוך כל־כך למלחמת תש"ח המבקר הצעיר ה. בנימין. אני רק מביא את פיסקת־הפתיחה:

משעמד אבא קובנר להיפרד מן הדרום, מאותה מציאות־חיים מזעזעת, שמלחמת השחרור שמה, לא עשה את החשבון הלאומי של המאורע ההיסטורי הגדול, כשם שלא עשאתו השירה הצעירה כולה. לא תמצאו בשירה זו הכללות בעלמא והכרזות פאתטיות – – שכן חווייה עמוקה לאין ערוך השתלטה על כל מאווייו של המשורר־הלוחם, הוויית האדם במלחמה – – שאין בה מוקדם ומאוחר, דיוק גיאוגרפי או נאמנות היסטורית, אלא אותה נשימה לוהטת, האומרת: אין להפריד בין הדבקים: כל החוויות והזכרונות הללו ניצבו לעיניו של החייל ברגע האחד שעל סף ההסתערות.

מי שרוצה לתהות על מה שקרה לנו, יקביל לא את פטר הגדול ובן־גוריון, כי אם שורות אלה של הסטודנט הירושלמי והמשורר הצעיר ושירו של הפרופסור המכובד, שצר לו המקום ב“גלות הגועל הזה”, שהמלחמה ששינתה את גורל היהודי היא אצלו תמונת הדרך הסלולה בעצמות ילדים מן השואה, שהמאבק הגדול על עלייה, “ההעפלה”, מתואר בשיר אחד שלו (“ללא לבנה”) באלה המלים:

וְזֶה נִקְרָא:

לְהַגְשִׁים.

וְזוֹ הָיְתָה הַעְפָּלָה.

הַאֲפָלָה

אַחֲרוֹנָה.

אֲנַכְרוֹנִיזְם

מְגֻחָךְ.

כָּךְ

עָזַבְנוּ אֶת הַהִיסְטוֹרְיָה שֶׁל אֵירוֹפָּה

כל זה מחריד, לא חדש, הופך זה שנים מתחת לרגלינו את החיים ואת טעמם, ובכל־זאת: פה הוגדשה אצלי הסאה. די, לעזאזל הכל.

שהרי איננו עוסקים כאן ב־fringe, באיזשהם חרזני־שוליים המשכפלים בפרוטות חוברות על נייר צהוב ובדפוס בלתי־קריא.

מאחרי תחפושת זו של “שמאל” ו“אנטי” ו“אוואנגארד” ומסכנות־הנרדפים (ולא אגע פה בפלאטפורמה הפרוגרמאטית של הפרופסור הכפול האחר, האינקוויזיטור הקטן של ספרותנו, דן מירון, שבבדיחת השנה מציע לסופרי ישראל חזות של “בְּנֵי בּלי בית”, בדידות ו“חוֹרגוּת ציבורית”), מסתתר מימסד חזק ותוקפני, שבידיו כל הכלים להכשרת דור, ובעצם, לפחות שני דורות של חוקרים, מורים, מבקרים, עורכים. באחת: להיות לגורם המרכזי בעיצוב ערכיו של הציבור כולו.

זהו סיפור עצוב, שהשיר דנן אינו ראשיתו. הוא בולט אך ורק בבוֹטוּתו. אפשר וצריך היה להאריך בזה. לא אעשה זאת כאן.

כנגד זה אסיים בשיר קטן, פרי־עטו של נער מקרית־ביאליק, שהתפרסם ב“מעריב לנוער”. במקריות, שבעניינים אלה לעולם אינה מקרית, היסב את דעתי לשיר שלום רוזנפלד בשעה שכתבתי שורות אלה.

זה לא רק סיומן הנכון. זה גם רמז מצמרר למה שכבר חילחל אולי דרך כל ריקמת־חיינו:

אֲנַחְנוּ מַאֲמִינִים בְּ־16־F

* * *

אֲנַחְנוּ מַאֲמִינִים בְּגִבּוֹרִים מֵתִים

* * *

אֲנַחְנוּ עַם שֶׁשָּׂרַד, וְאוּלַי חֲבָל שֶׁשָּׂרַד

לֹא טוֹב שֶׁהִגַּעְנוּ עַד זֶה הַמָּקוֹם

כִּי אֲנַחְנוּ עַם שֶׁלֹּא מַאֲמִין – – בַּשָּׁלוֹם.

זו הסכין החותכת – מ“על עצמות נערים מן השואה סללנו את הדרך העולה לירושלים” ועד ל“אנחנו עם ששרד, ואולי חבל ששרד”.

זו המחשבה הסיוטית: שעצמותיהם של אלפי נערים סללו את הדרך למימסד הרסני כמו זה, שאיני מכיר בשום ספרות לאומית, קל וחומר בתנועה לאומית כשלנו, שהספרות העברית לדורותיה היא־היא שסללה את דרכה לירושלים.

אכן, גלות הגועל.

22.8.1986