גלגולו הראשון של ד"ר קאופמן נמשך ששים שנה חסר ארבעה חודשים. לא את כל שאיפות־נעוריו הגשים, אך בהשקיפו לאחור רשאי היה לסכם את חייו כסיפור־הצלחה: הוא היה רופא ראשי בבית־החולים היהודי בחארבין ומנהיגם המוכר והמכובד של קהילות ישראל במזרח הרחוק ואירגוניהם הציוניים. מקובל היה כבעל השכלה יהודית וכללית רחבה, הירבה להרצות, לכתוב, לעשות נפשות לציונות ואת קשריו בחוגי השלטון היפני והאינטליגנציה ניצל להגנה על אחיו היהודים.
באחת: יכולים אנו לצייר לעצמנו את אישיותו היציבה, הבוטחת והתקיפה של רופא־מנהיג זה, שלא הגיע לירושלים, כי אם נקלע ערב מלחמת העולם הראשונה לחארבין שבמאנג’וריה, ובקיץ 1945, שלושים־ושלוש שנים מאוחר יותר, ודאי הרהר במה שמהרהרים מנהיגים ציוניים על־סף העשור השביעי – בעלייה לארץ כדי למות בה ולהיטמן באדמתה.
לא אחטא בשפתי אם אומר, כי אילו כך התגלגלו הדברים, קשה היה למצוא משהו מסעיר ומרומם בפרשת־חייו של רופא־עסקן מכובד ומיושב־בדעתו זה. אלא שרק אז מתחיל גלגולו השני של הרופא מחארבין, וכל שישים שנותיו הראשונות נראות מעתה כמין פרוזדור ארוך שהכשירו לחייו האמיתיים, הארוכים והזוהרים להפליא.
*
ימים אחדים אחרי שנכנס הצבא הסובייטי לחארבין, ערב כניעתה הסופית של יפן, הוזמן דוקטור קאופמן (שהשלטונות החדשים מינוהו לסגן ראש־העירייה) לקבלת־פנים לנכבדי העיר. היתה זו תחבולה ערמומית להבאת המועמדים למאסר לזרועות השלטונות. מקבלת־הפנים לא שב עוד ד"ר קאופמן לביתו, ואת אשתו וילדיו לא ראה אלא שש־עשרה שנה מאוחר יותר, במדינת ישראל.
ספרות מחנות־הריכוז הסובייטיים עשירה ומגוונת, ונדמה לעתים ששוב אין מה לחדש. עודני זוכר את הרושם שהשאיר בשעתו “זוהר בחצות”, ספרו של יוסף ברגר־ברזילי, ממייסדי המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית ומראשי הקומאינטרן, שנדון במוסקבה למיתה ועשרים שנה עשה בבתי־סוהר ובמחנות קודם שמצא דרכו חזרה לישראל.
מכל משפטי החפים מפשע זכורה לי במיוחד פרשת איזשהו בולשוויק זקן, שהואשם בכך, שאינו הוא, אלא רוצחו, הואשם ברצח עצמו ועל כך גם נדון. זכורה לכולנו הגלריה האינסופית של העצירים בסיפורי סולז’ניצין.
ובכן, בכל אלה אין כסיפורו האוטוביוגרפי של דוקטור קאופמן, שנפטר בארץ חודשים מעטים לפני שראה ספרו אור, והוא בן שמונים ושש, רופא בקופת־חולים, שלא הניח את מלאכתו עד לשנת־חייו האחרונה.
הרבה דיו ספגה דמותו של ה“אנטי־גיבור”, האמורה לבטא את המהותי והפנימי ביותר בחיי בן־זמננו. מה כתבו ומה לא כתבו על הבורג הקטן, קרבן הנסיבות, האיש שאין לו שליטה על גורלו ואינו מבין כלל את טיב הכוחות הנעלמים המשחקים בחייו ומטלטלים אותם בלי שיידע מניין הוא בא ולאן הוא הולך ולפני מי ועל מה הוא עתיד ליתן דין וחשבון, אם יש דין ויש חשבון ויש מי שדן ושופט.
גיבור “רופא המחנה” אינו מגיבורי הספרות הגדולים, ובכל־זאת הוא היפוכו הגמור של האנטי־גיבור. ביום שנעקר מתוך עולמו ופשוט נזרק לתוך עולם הפוך – היה בן ששים. מהפך קיצוני כזה, כך נדמה, יסתיים בהכרח בהרס גופני ונפשי. די בתיאור ארבעת חודשי מאסרו הראשונים של אברהם קאופמן, בכללם שלושים־ושלושת הימים בקרון חתום של רכבת אסירים, מאה וארבע נפשות המוסעות בחורף, בקור נורא, בחצי רעב, מקצה המזרחי של סיביר לסברדלובסק שבאוראל – כדי להבין משהו מאימתו של אותו ניסיון. די בשתי השנים שעשה בבתי־הכלא של סברדלובסק ומוסקבה לפני שנדון לעשרים וחמש שנות מאסר, כדי שבלבנו נגיע לכלל מסקנה, שקיצו הפיסי אינו עוד אלא עניין של כך־וכך חודשים, לא הרבה יותר.
ואולם לרופא זה, לאדם זה, לא קורה דבר. וקודם־כל, הוא אינו משתנה. הוא אינו מסוגל להשתנות. ששים שנותיו הראשונות הן כמין מצבר של אנרגיה פיסית ונפשית, ומהן – מסתבר – הוא ניזון. הוא רופא. גם ברכבת האסירים. לילדי אסירות. אפילו לחוקריו, אנשי הקג"ב. הוא מרפא, חוקר, נושא הרצאות, דבק בעקשנות תמימה בעולמו.
*
גם את ספרו כתב קאופמן כרופא, הרושם מימצאים בכרטיסי־חוליו. לשונו עניינית, מרוכזת, מדוייקת, בלי שום ערפילים פיוטיים, וזה אולי מה שבלי כוונת־מתכוון, לא כתחבולה ספרותית, מעניק לכרוניקה נדירה זו עוצמה פנימית רבה. האיש הוא פשוט כזה.
וכאלה, מובנים מאליהם, בלתי־משתנים, שאר מרכיבי אישיותו. כך עמלנותו ההומנית, שהיא כולה המאה הי"ט, כך הציונות שלו. הספר מלא תיאורים עזים של החקירות שעבר, תיאורים שאינך מפקפק לרגע באמיתותם. אבל יותר מכל מפעימים רגעים בלתי־צפויים כמו זה בכלא לוביאנקה, כשחוקר בכיר משאיר את הנחקר – כנראה במתכוון – עם גליון “פראבדה”, ובו ידיעה על הקמת מדינת ישראל. כותב קאופמן:
כל אותו לילה לא עצמתי את עיני. מה רב האור בתא! מה בהיר הוא! אורה של מולדתנו, אורה של “אלטנוילאנד”!
או תיאור עבודתה של הוועדה לבדיקת כושרם של האסירים, ועדה שחברים בה מנהלת בית־החולים, המחבר וצעירה אחת. קבוצת נזירות, אסירות חדשות, מסרבות להיבדק. בחרפות וגידופים משלח אותן המפקד למעצר. בחדר נשארים השלושה, מדוכאים, מחרישים.
לפתע, מתוך הדממה, מגיע לאזני: “הכניסיני תחת כנפך, והיי לי אם ואחות, ויהי חיקך מקלט ראשי, קן תפילותי הנידחות.”
זו הצעירה, סטודנטית, המדקלמת בשקט, ברוסית, עוד ועוד, “כמו אחוזת דיבוק משירי ביאליק.” השלושה, מסתבר, יהודים. לבקשתו, העתיקה הצעירה רבים מן השירים שהיו שגורים על פיה. הוא כותב:
בלילות, עת הטרידוני מחשבות נוגות על גורלי, הייתי מעלה בזכרוני את השירים של ביאליק. האמנם ‘אף – אין תקווה עוד?’…
והאיש, האם שכחתם, הגיע בינתיים לאמצע העשור השביעי לחייו, ודבקותו בעבודתו הרפואית אינה משכיחה מלבו, שסיכוייו קלושים מאוד לצאת חי מהמחנה. מדי יום הוא מטפל בשבעים עד שמונים אסירים חולים, במפקדים ובסוהרים ובמשפחותיהם ובתושבים האזרחיים בסביבות המחנה שבקזכַסטאן, כך שש־עשרה שעות ביום, שנה אחרי שנה.
אין כל פלא, שרופא זקן זה מצית ניצוץ בכל מי שבא אתו במגע:
לא אדע כיצד, אך נודע לעובדי בית־החולים, כי ב־29 בנובמבר ימלאו ארבעים שנה לעבודתי הרפואית. מיד עם כניסתי ניגשה אלי אחת החולות, בירכה אותי לכבוד היובל והגישה לי אגרת־ברכה. כל החולות מחאו כף. אותו דבר עצמו חזר בכל מחלקה ומחלקה. הייתי נבוך מאוד. לא ציפיתי להפתעה כזאת במחנה סובייטי. אולם, עם תום הביקור במחלקות, שעה שחזרתי לחדרי, גדלה מבוכתי שבעתיים: השולחן, הכיסאות והמיטה היו עמוסים מתנות – עוגות, סוכריות, כפפות, ממחטות עם משלבת, ספרים, פנקסי־כתיבה וכיוצא בהם…
מתעורר הרצון לספר עוד ועוד, אך אסתפק במעשה באסיפת־זיכרון להרצל במלאות חמישים שנה למותו, שנערכה כשהמפקדים הלכו לארוחת־הצהריים:
הרציתי הרצאה מקיפה על הרצל ופעלו ולאחר־מכן נישאו נאומים. מבין עשרים ושנים משתתפי המסיבה היו שבעה־שמונה ציונים, ואילו האחרים – קומוניסטים ובונדאים לשעבר…
דוקטור קאופמן, שמימי לימודיו בשווייץ זכר את הקונגרסים הציוניים הראשונים, שוחרר אחרי הוועידה העשרים בראשות חרושצ’וב, והוא כבר בן שבעים ואחת. משפחתו עלתה לישראל שבע שנים קודם לכן, ורק הוא לבדו נשאר ברוסיה הגדולה, איש שמעודו לא היה אזרח סובייטי ועל כורחו הובא מחארבין הרחוקה.
הוא מבקש היתר־יציאה לישראל, מגיע לימים אחדים למוסקבה, שהישיבה בה אסורה עליו, מתדפק על דלתות המשרדים, אך לשווא. אין לו סיכוי. מרחוק הוא רואה את השלט על בית שגרירות ישראל, אבל לגשת אל הדלת אינו מעז. הרופא בן השבעים ואחת גולה לקרַגאנדה שבאסיה המרכזית, האיזור האחד המוכר לו מאחת־עשרה שנותיו במחנות.
הוא רופא. מבוקר עד ליל. כרגיל. אלא שעכשיו הוא גם כותב מכתבים גם פוגש יהודים. עקשנותו מביאה לו הישג שלא ייאמן:
ביולי 1958 קיבלתי דרכון ישראלי שתקפו לשנתיים.
הכיצד? כך הסביר למנהל משרד “אוביר” בקרגאנדה:
אמרתי, כי בחזקת חסר־נתינות אני חייב לקבל דרכונה של אותה ארץ לשם בדעתי לנסוע, וכיוון שמשפחתי מתגוררת מזה כמה שנים בישראל, ביקשתי דרכון ישראלי וקיבלתיו…
בינתיים מלאו לרופא מחארבין שבעים ושלוש. נאמר לו, שבעוד שבועות אחדים יקבל היתר־יציאה. “אין דבר. חיכיתי שלוש־עשרה שנים, אחכה עוד שישה שבועות.” בעובדה, יחכה עוד שלוש שנים. לשווא הוא מפגיז באיגרות את כל ראשי המדינה. הוא מנסה דרך אחרת, פנייה אל ראש ממשלת הריפובליקה של קזכסטאן. ואכן, “ב־2 במארס 1961, בחג הפורים, קרה הנס”. הוא מבריק למשפחתו בישראל:
קיבלתי היתר־יציאה. מסַדר הניירות.
אחרי שש־עשרה שנות ניתוק יוצא הרופא בן השבעים ושש מחארבין למסעו הארוך מקרגאנדה דרך מוסקבה לישראל. תם גילגולו השני.
ברובד העליון אין זו אלא כרוניקה, שהתוויתיה כאן בקוויה הגסים. אבל בגמר הקריאה לא הרפה ממני הרושם, שנסיונו זה של ה“אנטי־אנטי־גיבור” יורד למעמקים, מסמל התגרות אנושית ויהודית גדולה, כופה עלינו להרהר מחדש במוסכמות ביולוגיות, פסיכולוגיות ותרבותיות, לתהות על פירושו השלם של “ואם בגבורות”.
ושמא אודה: כרוניקה פשוטה זו שהעלה על הכתב רופא המחנה,1 אינה בעיני סיפורו של יחיד בלבד. לא רק סופמשחק הם חיי־אדם. אם יכול אדם לפתוח במשחק הזה בגיל שישים, ועל המגרש הנורא ביותר עלי אדמות, בבדידות אין קץ, לנהלו כאדם ולנצח, הרי זה משחק פתוח, שלאדם שמורות בו אופציות, משחק שאין לו סוף.
ואכן, כמין משחק בתוך משחק, החל רק אז, עם העלייה לישראל, גילגולו השלישי של אותו אדם נדיר, שבכל שעה ובכל הנסיבות אינו יכול אלא לרפא. עשר שנים היה רופא בקופת־חולים בישראל, וכך עד שנתו השמונים ושש.
איזה סיום יפה, הולם ומשמעותי לחיי “גיבור דורנו”. לא “אני אדם חולה”, כפתיחת אחד מסיפורי דוסטוייבסקי, נביא עולמנו החולה. אדם רופא. רופא המחנה.
לא, בכל עת, בכל מקום.
9.7.1971
-
“רופא המחנה, מאת ד”ר אברהם קאופמן, תירגם מכתב־יד רוסי מנחם בן־אייר, הוצאת “עם עובד”, 1971, 238 עמ'. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.