הרבה אחרי שקראתי את החיים והגורל, הוסיפה יצירה גדולה זו של ואסילי גרוסמן “לעבוד” עלי. אין הספר נקי מפגמים. עיצובן של עשרות (אולי מאות) הנפשות, אינו מניח את הדעת. למרבה הפרדוכס, דבקו גם ברומן זה, שחרות האדם היא גיבורו הראשי והעריצות הטוטליטרית של סטאלין ושל היטלר הן הסיטרא אחרא שלו, כמה מסממניו של הרומן הסובייטי, ה“סוצ־ריאליסטי”. למרות כל אלה, איזה ספר אמיתי ועמוק, איזו עוצמה סיפורית!

סמוך להופעת המהדורה העברית של החיים והגורל, ראה אור בבריטניה ובארצות הברית תרגומו האנגלי. כמה מבקרים נחשבים כתבו בהתפעלות לא רק על תנופתו האפית החובקת־כל, להטו ההומניסטי ואומץ־ליבו האינטלקטואלי של הסופר, כי אם על הצלחתו לכתוב ספר, שכל־כולו התעלמות מן האופנות הספרותיות של המאה העשרים, ודאי מאלה ששלטו במערב בשנים שגרוסמן חצב מליבו, בבדידות ובעוני, יצירה נפלאה זו (נמסרה למו“ל במוסקבה בשנת 1961, ומידיו הגיעה לקג”ב). הוא ממשיך המסורת המפוארת של הספרות הרוסית הגדולה.

והנה, בשבועות אלה ממש הזדמן לי לראות, ומזווית בלתי־צפויה, את המבדיל בין “חיים” ל“ספרות”. נפל לידי ספרו של מַרשאל ו. א. צ’ויקוב, המלחמה על סטאלינגראד (התרגום העברי ראה אור ב־1970, בהוצאת “מערכות”). במרכז הרומן מציב גרוסמן את המערכה הגורלית על סטאלינגרד, עד לכניעת מארשאל פון פאולוס בסוף ינואר 1943 (אם כי את גורלות הנפשות המרכזיות ומשפחותיהן מלווה הסופר גם למחנות ההשמדה, למרתפי הנקוו"ד במוסקבה, למעבדות של אבות פיצצת־האטום הרוסית, גם לקרמלין של סטאלין). סיקרנה אותי נקודת־המבט “האמיתית” של צ’ויקוב, האיש שעמד בחודשים הגורליים ההם, מיולי 1942, בראש הכוח העיקרי שלחם בסטלינגראד, הארמיה הרוסית ה־62, מנע את נפילתה ובזה ציין את המפנה במלחמה כולה.

התעניינותי גברה למקרא שורות אלה:

אל נא ייעלב ואסילי גרוסמן, אם אגלה סוד. הוא חיבר כתבה מעניינת ביותר על הקרבות באיזור התעשייתי בימי אוקטובר, בשם ‘בכיוון המאמץ העיקרי’, אך העובדות על ימי־הקרב של הדיביזיה ה־308 של גורטייב בהן השתמש, מתייחסות לתקופה שבה כבר נמצאה דיביזיה זו בגדה השמאלית של הוולגה, כלומר לא בסטאלינגראד (עמ' 197).

בספרו של צ’ויקוב זה האיזכור היחיד של גרוסמן, מהמהוללים בכתבים הצבאיים הסובייטיים, איזכור ביקורתי, “הכתבה מעניינת ביותר, אבל העובדות אחרות”… טענה זו מרחיב צ’ויקוב על הכלל. הוא מבקש להסביר מדוע הובלט חלקה של דיביזיה אחת דווקא, זו של גנראל רודימצב, שהחל ב־26 בספטמבר “נשארה בגיזרה שקטה של החזית עד גמר המערכה.” טוען צ’ויקוב:

דווקא לגיזרה שקטה זו החלו זורמים אז עיתונאים, צלמי־עיתונות, סופרים וכתבים. הם לא יכלו להגיע לגזרותיהן של דיביזיות אחרות, שכן שם התחוללו קרבות עזים, ואנו גם לא היינו מרשים להם לבוא. [הם כתבו על מה שסיפרו להם בגיזרה השקטה, ו]מסיבה זו נתקבל הרושם כאילו רק דיביזית רודימצב לוחמת בסטאלינגראד.

הנה “העובדות” מול “הבידיון”, החיים מול הספרות. טיעונו של צ’ויקוב, שכמותו מכירים אנחנו – במלחמה ובשלום – בכל המקומות ובכל הזמנים, עושה בהחלט רושם. נו, לך תסמוך על גרוסמן ודומיו!

ספרו של צ’ויקוב התפרסם ברוסיה בשנת 1958 לערך (במהדורה העברית אין התאריך מצויין, אבל הוא משתמע מהמסופר). הוא לא יכול היה לדעת, שבאותם ימים עצמם מכלה גרוסמן את כוחותיו ב“החיים והגורל”, ספר ענק ש“אידיאולוג המפלגה” וחבר ניצחי בפוליטביורו, סוסלוב, יגזור עליו גניזה ל“עוד מאתיים או שלוש מאות שנה”. אבל צ’ויקוב ידע בהחלט, שמנהיג ברית המועצות בעת ההיא הוא חרושצ’וב, ואילו סטאלין הוכרז בינתיים למי שאין מזכירים את שמו (וגם שם סטאלינגראד יימחה ומעתה ועד להודעה חדשה תקרא עיר־הגבורה וולגוגראד).

“אני רוצה לנהוג בכנות כלפי ההיסטוריה,” כותב מרשל צ’ויקוב, ממש בהמשך להערת הביקורת על גרוסמן ודומיו. ובכן, אילו נאלצה ההיסטוריה להסתפק ב“עובדות” שבספרו סטאלינגראד, לא היתה מגלה מי היה סטאלין זה שעל שמו נקראה העיר. לא ייאמן: בספר צבאי קפדני ויבש זה, שכתב אחד מגדולי המצביאים במלחמה, אין סטאלין נזכר אפילו פעם אחת. והן לא רק ראש המפלגה ומנגנוניה היה, אלא גנראליסימו, המפקד העליון. בספר של צ’ויקוב אין מפקד עליון.

כלומר, ישנו אדם, לא זה שעמד בראש הכוחות המזוינים, כי אם “חבר מועצת המלחמה” בחזית סטאלינגראד. ומי הוא אותו אדם אם לא שליט ברית המועצות ב־1958, חרושצ’וב?! בהפסקות ארוכות יותר מאשר בימיו של “שמש העמים”, אך בכל נקודת־מפנה, מופיע האל־מתוך־המכונה, ניקיטה סרגייביץ', מקשקש כמה מלים בנאליות ומציל את המולדת.

הנה כך כותב צ’ויקוב בעמוד האחרון של ספרו:

– – – כאילו שוב שומע אני את דברי ניקיטה סרגייביץ' חרושצ’וב, שאמר לי ב־12 בספטמבר 1942, כאשר גייסות הגרמנים התקרבו אל גדת הוולגה: “זכור תזכור, ואסילי איוואנוביץ', חייבים אנו להציל את סטאלינגראד…” – – – הבינונו נכונה את דברי החבר הראשון של מועצת המלחמה של החזית, כאשר החלטנו לא לצאת מסטאלינגראד ולהלחם בה עד הסוף…

מצד אחד זה מצחיק מאוד, ויש לשער שגם צ’ויקוב צחק בשעת כתיבה, אבל מצד אחר מאיר כזב ציני זה כבאור־הברק את שאלת ה“עובדות” מול “בדיית הסופר”. אפסח על שורה ארוכה של תמיהות, שמעוררת ההיסטוריה הצבאית שכתב המארשאל ואסתפק בזו המרכזית: כתבת ספר על סטאלינגראד, ואין בו סטאלין?! איפה סטאלין?!

והתשובה היא:

בספרו של ואסילי גרוסמן. סטאלין נוכח בספר כשם שנוכחותו היתה קיימת אז בעיר שנקראה על שמו וברחבי המדינה הענקית, שעיצב בשלושים שנות עריצותו. רק למקרא ספרו של צ’ויקוב ידעתי, שאפילו לא דייק גרוסמן בתיאור קרבותיה של הדיביזיה ה־308, יילך היסטוריון העתיד אל סטאלינגראד של גרוסמן.

הסופר, לא המרשל, עמד בהתחייבות “לנהוג בכנות כלפי ההיסטוריה”.

12.9.1986