גלגולו הראשון של ד"ר קאופמן נמשך ששים שנה חסר ארבעה חודשים. לא את כל שאיפות־נעוריו הגשים, אך בהשקיפו לאחור רשאי היה לסכם את חייו כסיפור־הצלחה: הוא היה רופא ראשי בבית־החולים היהודי בחארבין ומנהיגם המוכר והמכובד של קהילות ישראל במזרח הרחוק ואירגוניהם הציוניים. מקובל היה כבעל השכלה יהודית וכללית רחבה, הירבה להרצות, לכתוב, לעשות נפשות לציונות ואת קשריו בחוגי השלטון היפני והאינטליגנציה ניצל להגנה על אחיו היהודים.

באחת: יכולים אנו לצייר לעצמנו את אישיותו היציבה, הבוטחת והתקיפה של רופא־מנהיג זה, שלא הגיע לירושלים, כי אם נקלע ערב מלחמת העולם הראשונה לחארבין שבמאנג’וריה, ובקיץ 1945, שלושים־ושלוש שנים מאוחר יותר, ודאי הרהר במה שמהרהרים מנהיגים ציוניים על־סף העשור השביעי – בעלייה לארץ כדי למות בה ולהיטמן באדמתה.

לא אחטא בשפתי אם אומר, כי אילו כך התגלגלו הדברים, קשה היה למצוא משהו מסעיר ומרומם בפרשת־חייו של רופא־עסקן מכובד ומיושב־בדעתו זה. אלא שרק אז מתחיל גלגולו השני של הרופא מחארבין, וכל שישים שנותיו הראשונות נראות מעתה כמין פרוזדור ארוך שהכשירו לחייו האמיתיים, הארוכים והזוהרים להפליא.

*

ימים אחדים אחרי שנכנס הצבא הסובייטי לחארבין, ערב כניעתה הסופית של יפן, הוזמן דוקטור קאופמן (שהשלטונות החדשים מינוהו לסגן ראש־העירייה) לקבלת־פנים לנכבדי העיר. היתה זו תחבולה ערמומית להבאת המועמדים למאסר לזרועות השלטונות. מקבלת־הפנים לא שב עוד ד"ר קאופמן לביתו, ואת אשתו וילדיו לא ראה אלא שש־עשרה שנה מאוחר יותר, במדינת ישראל.

ספרות מחנות־הריכוז הסובייטיים עשירה ומגוונת, ונדמה לעתים ששוב אין מה לחדש. עודני זוכר את הרושם שהשאיר בשעתו “זוהר בחצות”, ספרו של יוסף ברגר־ברזילי, ממייסדי המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית ומראשי הקומאינטרן, שנדון במוסקבה למיתה ועשרים שנה עשה בבתי־סוהר ובמחנות קודם שמצא דרכו חזרה לישראל.

מכל משפטי החפים מפשע זכורה לי במיוחד פרשת איזשהו בולשוויק זקן, שהואשם בכך, שאינו הוא, אלא רוצחו, הואשם ברצח עצמו ועל כך גם נדון. זכורה לכולנו הגלריה האינסופית של העצירים בסיפורי סולז’ניצין.

ובכן, בכל אלה אין כסיפורו האוטוביוגרפי של דוקטור קאופמן, שנפטר בארץ חודשים מעטים לפני שראה ספרו אור, והוא בן שמונים ושש, רופא בקופת־חולים, שלא הניח את מלאכתו עד לשנת־חייו האחרונה.

הרבה דיו ספגה דמותו של ה“אנטי־גיבור”, האמורה לבטא את המהותי והפנימי ביותר בחיי בן־זמננו. מה כתבו ומה לא כתבו על הבורג הקטן, קרבן הנסיבות, האיש שאין לו שליטה על גורלו ואינו מבין כלל את טיב הכוחות הנעלמים המשחקים בחייו ומטלטלים אותם בלי שיידע מניין הוא בא ולאן הוא הולך ולפני מי ועל מה הוא עתיד ליתן דין וחשבון, אם יש דין ויש חשבון ויש מי שדן ושופט.

גיבור “רופא המחנה” אינו מגיבורי הספרות הגדולים, ובכל־זאת הוא היפוכו הגמור של האנטי־גיבור. ביום שנעקר מתוך עולמו ופשוט נזרק לתוך עולם הפוך – היה בן ששים. מהפך קיצוני כזה, כך נדמה, יסתיים בהכרח בהרס גופני ונפשי. די בתיאור ארבעת חודשי מאסרו הראשונים של אברהם קאופמן, בכללם שלושים־ושלושת הימים בקרון חתום של רכבת אסירים, מאה וארבע נפשות המוסעות בחורף, בקור נורא, בחצי רעב, מקצה המזרחי של סיביר לסברדלובסק שבאוראל – כדי להבין משהו מאימתו של אותו ניסיון. די בשתי השנים שעשה בבתי־הכלא של סברדלובסק ומוסקבה לפני שנדון לעשרים וחמש שנות מאסר, כדי שבלבנו נגיע לכלל מסקנה, שקיצו הפיסי אינו עוד אלא עניין של כך־וכך חודשים, לא הרבה יותר.

ואולם לרופא זה, לאדם זה, לא קורה דבר. וקודם־כל, הוא אינו משתנה. הוא אינו מסוגל להשתנות. ששים שנותיו הראשונות הן כמין מצבר של אנרגיה פיסית ונפשית, ומהן – מסתבר – הוא ניזון. הוא רופא. גם ברכבת האסירים. לילדי אסירות. אפילו לחוקריו, אנשי הקג"ב. הוא מרפא, חוקר, נושא הרצאות, דבק בעקשנות תמימה בעולמו.

*

גם את ספרו כתב קאופמן כרופא, הרושם מימצאים בכרטיסי־חוליו. לשונו עניינית, מרוכזת, מדוייקת, בלי שום ערפילים פיוטיים, וזה אולי מה שבלי כוונת־מתכוון, לא כתחבולה ספרותית, מעניק לכרוניקה נדירה זו עוצמה פנימית רבה. האיש הוא פשוט כזה.

וכאלה, מובנים מאליהם, בלתי־משתנים, שאר מרכיבי אישיותו. כך עמלנותו ההומנית, שהיא כולה המאה הי"ט, כך הציונות שלו. הספר מלא תיאורים עזים של החקירות שעבר, תיאורים שאינך מפקפק לרגע באמיתותם. אבל יותר מכל מפעימים רגעים בלתי־צפויים כמו זה בכלא לוביאנקה, כשחוקר בכיר משאיר את הנחקר – כנראה במתכוון – עם גליון “פראבדה”, ובו ידיעה על הקמת מדינת ישראל. כותב קאופמן:

כל אותו לילה לא עצמתי את עיני. מה רב האור בתא! מה בהיר הוא! אורה של מולדתנו, אורה של “אלטנוילאנד”!

או תיאור עבודתה של הוועדה לבדיקת כושרם של האסירים, ועדה שחברים בה מנהלת בית־החולים, המחבר וצעירה אחת. קבוצת נזירות, אסירות חדשות, מסרבות להיבדק. בחרפות וגידופים משלח אותן המפקד למעצר. בחדר נשארים השלושה, מדוכאים, מחרישים.

לפתע, מתוך הדממה, מגיע לאזני: “הכניסיני תחת כנפך, והיי לי אם ואחות, ויהי חיקך מקלט ראשי, קן תפילותי הנידחות.”

זו הצעירה, סטודנטית, המדקלמת בשקט, ברוסית, עוד ועוד, “כמו אחוזת דיבוק משירי ביאליק.” השלושה, מסתבר, יהודים. לבקשתו, העתיקה הצעירה רבים מן השירים שהיו שגורים על פיה. הוא כותב:

בלילות, עת הטרידוני מחשבות נוגות על גורלי, הייתי מעלה בזכרוני את השירים של ביאליק. האמנם ‘אף – אין תקווה עוד?’…

והאיש, האם שכחתם, הגיע בינתיים לאמצע העשור השביעי לחייו, ודבקותו בעבודתו הרפואית אינה משכיחה מלבו, שסיכוייו קלושים מאוד לצאת חי מהמחנה. מדי יום הוא מטפל בשבעים עד שמונים אסירים חולים, במפקדים ובסוהרים ובמשפחותיהם ובתושבים האזרחיים בסביבות המחנה שבקזכַסטאן, כך שש־עשרה שעות ביום, שנה אחרי שנה.

אין כל פלא, שרופא זקן זה מצית ניצוץ בכל מי שבא אתו במגע:

לא אדע כיצד, אך נודע לעובדי בית־החולים, כי ב־29 בנובמבר ימלאו ארבעים שנה לעבודתי הרפואית. מיד עם כניסתי ניגשה אלי אחת החולות, בירכה אותי לכבוד היובל והגישה לי אגרת־ברכה. כל החולות מחאו כף. אותו דבר עצמו חזר בכל מחלקה ומחלקה. הייתי נבוך מאוד. לא ציפיתי להפתעה כזאת במחנה סובייטי. אולם, עם תום הביקור במחלקות, שעה שחזרתי לחדרי, גדלה מבוכתי שבעתיים: השולחן, הכיסאות והמיטה היו עמוסים מתנות – עוגות, סוכריות, כפפות, ממחטות עם משלבת, ספרים, פנקסי־כתיבה וכיוצא בהם…

מתעורר הרצון לספר עוד ועוד, אך אסתפק במעשה באסיפת־זיכרון להרצל במלאות חמישים שנה למותו, שנערכה כשהמפקדים הלכו לארוחת־הצהריים:

הרציתי הרצאה מקיפה על הרצל ופעלו ולאחר־מכן נישאו נאומים. מבין עשרים ושנים משתתפי המסיבה היו שבעה־שמונה ציונים, ואילו האחרים – קומוניסטים ובונדאים לשעבר…

דוקטור קאופמן, שמימי לימודיו בשווייץ זכר את הקונגרסים הציוניים הראשונים, שוחרר אחרי הוועידה העשרים בראשות חרושצ’וב, והוא כבר בן שבעים ואחת. משפחתו עלתה לישראל שבע שנים קודם לכן, ורק הוא לבדו נשאר ברוסיה הגדולה, איש שמעודו לא היה אזרח סובייטי ועל כורחו הובא מחארבין הרחוקה.

הוא מבקש היתר־יציאה לישראל, מגיע לימים אחדים למוסקבה, שהישיבה בה אסורה עליו, מתדפק על דלתות המשרדים, אך לשווא. אין לו סיכוי. מרחוק הוא רואה את השלט על בית שגרירות ישראל, אבל לגשת אל הדלת אינו מעז. הרופא בן השבעים ואחת גולה לקרַגאנדה שבאסיה המרכזית, האיזור האחד המוכר לו מאחת־עשרה שנותיו במחנות.

הוא רופא. מבוקר עד ליל. כרגיל. אלא שעכשיו הוא גם כותב מכתבים גם פוגש יהודים. עקשנותו מביאה לו הישג שלא ייאמן:

ביולי 1958 קיבלתי דרכון ישראלי שתקפו לשנתיים.

הכיצד? כך הסביר למנהל משרד “אוביר” בקרגאנדה:

אמרתי, כי בחזקת חסר־נתינות אני חייב לקבל דרכונה של אותה ארץ לשם בדעתי לנסוע, וכיוון שמשפחתי מתגוררת מזה כמה שנים בישראל, ביקשתי דרכון ישראלי וקיבלתיו…

בינתיים מלאו לרופא מחארבין שבעים ושלוש. נאמר לו, שבעוד שבועות אחדים יקבל היתר־יציאה. “אין דבר. חיכיתי שלוש־עשרה שנים, אחכה עוד שישה שבועות.” בעובדה, יחכה עוד שלוש שנים. לשווא הוא מפגיז באיגרות את כל ראשי המדינה. הוא מנסה דרך אחרת, פנייה אל ראש ממשלת הריפובליקה של קזכסטאן. ואכן, “ב־2 במארס 1961, בחג הפורים, קרה הנס”. הוא מבריק למשפחתו בישראל:

קיבלתי היתר־יציאה. מסַדר הניירות.

אחרי שש־עשרה שנות ניתוק יוצא הרופא בן השבעים ושש מחארבין למסעו הארוך מקרגאנדה דרך מוסקבה לישראל. תם גילגולו השני.

ברובד העליון אין זו אלא כרוניקה, שהתוויתיה כאן בקוויה הגסים. אבל בגמר הקריאה לא הרפה ממני הרושם, שנסיונו זה של ה“אנטי־אנטי־גיבור” יורד למעמקים, מסמל התגרות אנושית ויהודית גדולה, כופה עלינו להרהר מחדש במוסכמות ביולוגיות, פסיכולוגיות ותרבותיות, לתהות על פירושו השלם של “ואם בגבורות”.

ושמא אודה: כרוניקה פשוטה זו שהעלה על הכתב רופא המחנה,¹ אינה בעיני סיפורו של יחיד בלבד. לא רק סופמשחק הם חיי־אדם. אם יכול אדם לפתוח במשחק הזה בגיל שישים, ועל המגרש הנורא ביותר עלי אדמות, בבדידות אין קץ, לנהלו כאדם ולנצח, הרי זה משחק פתוח, שלאדם שמורות בו אופציות, משחק שאין לו סוף.

ואכן, כמין משחק בתוך משחק, החל רק אז, עם העלייה לישראל, גילגולו השלישי של אותו אדם נדיר, שבכל שעה ובכל הנסיבות אינו יכול אלא לרפא. עשר שנים היה רופא בקופת־חולים בישראל, וכך עד שנתו השמונים ושש.

איזה סיום יפה, הולם ומשמעותי לחיי “גיבור דורנו”. לא “אני אדם חולה”, כפתיחת אחד מסיפורי דוסטוייבסקי, נביא עולמנו החולה. אדם רופא. רופא המחנה.

לא, בכל עת, בכל מקום.

9.7.1971

הרבה אחרי שקראתי את החיים והגורל, הוסיפה יצירה גדולה זו של ואסילי גרוסמן “לעבוד” עלי. אין הספר נקי מפגמים. עיצובן של עשרות (אולי מאות) הנפשות, אינו מניח את הדעת. למרבה הפרדוכס, דבקו גם ברומן זה, שחרות האדם היא גיבורו הראשי והעריצות הטוטליטרית של סטאלין ושל היטלר הן הסיטרא אחרא שלו, כמה מסממניו של הרומן הסובייטי, ה“סוצ־ריאליסטי”. למרות כל אלה, איזה ספר אמיתי ועמוק, איזו עוצמה סיפורית!

סמוך להופעת המהדורה העברית של החיים והגורל, ראה אור בבריטניה ובארצות הברית תרגומו האנגלי. כמה מבקרים נחשבים כתבו בהתפעלות לא רק על תנופתו האפית החובקת־כל, להטו ההומניסטי ואומץ־ליבו האינטלקטואלי של הסופר, כי אם על הצלחתו לכתוב ספר, שכל־כולו התעלמות מן האופנות הספרותיות של המאה העשרים, ודאי מאלה ששלטו במערב בשנים שגרוסמן חצב מליבו, בבדידות ובעוני, יצירה נפלאה זו (נמסרה למו“ל במוסקבה בשנת 1961, ומידיו הגיעה לקג”ב). הוא ממשיך המסורת המפוארת של הספרות הרוסית הגדולה.

והנה, בשבועות אלה ממש הזדמן לי לראות, ומזווית בלתי־צפויה, את המבדיל בין “חיים” ל“ספרות”. נפל לידי ספרו של מַרשאל ו. א. צ’ויקוב, המלחמה על סטאלינגראד (התרגום העברי ראה אור ב־1970, בהוצאת “מערכות”). במרכז הרומן מציב גרוסמן את המערכה הגורלית על סטאלינגרד, עד לכניעת מארשאל פון פאולוס בסוף ינואר 1943 (אם כי את גורלות הנפשות המרכזיות ומשפחותיהן מלווה הסופר גם למחנות ההשמדה, למרתפי הנקוו"ד במוסקבה, למעבדות של אבות פיצצת־האטום הרוסית, גם לקרמלין של סטאלין). סיקרנה אותי נקודת־המבט “האמיתית” של צ’ויקוב, האיש שעמד בחודשים הגורליים ההם, מיולי 1942, בראש הכוח העיקרי שלחם בסטלינגראד, הארמיה הרוסית ה־62, מנע את נפילתה ובזה ציין את המפנה במלחמה כולה.

התעניינותי גברה למקרא שורות אלה:

אל נא ייעלב ואסילי גרוסמן, אם אגלה סוד. הוא חיבר כתבה מעניינת ביותר על הקרבות באיזור התעשייתי בימי אוקטובר, בשם ‘בכיוון המאמץ העיקרי’, אך העובדות על ימי־הקרב של הדיביזיה ה־308 של גורטייב בהן השתמש, מתייחסות לתקופה שבה כבר נמצאה דיביזיה זו בגדה השמאלית של הוולגה, כלומר לא בסטאלינגראד (עמ' 197).

בספרו של צ’ויקוב זה האיזכור היחיד של גרוסמן, מהמהוללים בכתבים הצבאיים הסובייטיים, איזכור ביקורתי, “הכתבה מעניינת ביותר, אבל העובדות אחרות”… טענה זו מרחיב צ’ויקוב על הכלל. הוא מבקש להסביר מדוע הובלט חלקה של דיביזיה אחת דווקא, זו של גנראל רודימצב, שהחל ב־26 בספטמבר “נשארה בגיזרה שקטה של החזית עד גמר המערכה.” טוען צ’ויקוב:

דווקא לגיזרה שקטה זו החלו זורמים אז עיתונאים, צלמי־עיתונות, סופרים וכתבים. הם לא יכלו להגיע לגזרותיהן של דיביזיות אחרות, שכן שם התחוללו קרבות עזים, ואנו גם לא היינו מרשים להם לבוא. [הם כתבו על מה שסיפרו להם בגיזרה השקטה, ו]מסיבה זו נתקבל הרושם כאילו רק דיביזית רודימצב לוחמת בסטאלינגראד.

הנה “העובדות” מול “הבידיון”, החיים מול הספרות. טיעונו של צ’ויקוב, שכמותו מכירים אנחנו – במלחמה ובשלום – בכל המקומות ובכל הזמנים, עושה בהחלט רושם. נו, לך תסמוך על גרוסמן ודומיו!

ספרו של צ’ויקוב התפרסם ברוסיה בשנת 1958 לערך (במהדורה העברית אין התאריך מצויין, אבל הוא משתמע מהמסופר). הוא לא יכול היה לדעת, שבאותם ימים עצמם מכלה גרוסמן את כוחותיו ב“החיים והגורל”, ספר ענק ש“אידיאולוג המפלגה” וחבר ניצחי בפוליטביורו, סוסלוב, יגזור עליו גניזה ל“עוד מאתיים או שלוש מאות שנה”. אבל צ’ויקוב ידע בהחלט, שמנהיג ברית המועצות בעת ההיא הוא חרושצ’וב, ואילו סטאלין הוכרז בינתיים למי שאין מזכירים את שמו (וגם שם סטאלינגראד יימחה ומעתה ועד להודעה חדשה תקרא עיר־הגבורה וולגוגראד).

“אני רוצה לנהוג בכנות כלפי ההיסטוריה,” כותב מרשל צ’ויקוב, ממש בהמשך להערת הביקורת על גרוסמן ודומיו. ובכן, אילו נאלצה ההיסטוריה להסתפק ב“עובדות” שבספרו סטאלינגראד, לא היתה מגלה מי היה סטאלין זה שעל שמו נקראה העיר. לא ייאמן: בספר צבאי קפדני ויבש זה, שכתב אחד מגדולי המצביאים במלחמה, אין סטאלין נזכר אפילו פעם אחת. והן לא רק ראש המפלגה ומנגנוניה היה, אלא גנראליסימו, המפקד העליון. בספר של צ’ויקוב אין מפקד עליון.

כלומר, ישנו אדם, לא זה שעמד בראש הכוחות המזוינים, כי אם “חבר מועצת המלחמה” בחזית סטאלינגראד. ומי הוא אותו אדם אם לא שליט ברית המועצות ב־1958, חרושצ’וב?! בהפסקות ארוכות יותר מאשר בימיו של “שמש העמים”, אך בכל נקודת־מפנה, מופיע האל־מתוך־המכונה, ניקיטה סרגייביץ', מקשקש כמה מלים בנאליות ומציל את המולדת.

הנה כך כותב צ’ויקוב בעמוד האחרון של ספרו:

– – – כאילו שוב שומע אני את דברי ניקיטה סרגייביץ' חרושצ’וב, שאמר לי ב־12 בספטמבר 1942, כאשר גייסות הגרמנים התקרבו אל גדת הוולגה: “זכור תזכור, ואסילי איוואנוביץ', חייבים אנו להציל את סטאלינגראד…” – – – הבינונו נכונה את דברי החבר הראשון של מועצת המלחמה של החזית, כאשר החלטנו לא לצאת מסטאלינגראד ולהלחם בה עד הסוף…

מצד אחד זה מצחיק מאוד, ויש לשער שגם צ’ויקוב צחק בשעת כתיבה, אבל מצד אחר מאיר כזב ציני זה כבאור־הברק את שאלת ה“עובדות” מול “בדיית הסופר”. אפסח על שורה ארוכה של תמיהות, שמעוררת ההיסטוריה הצבאית שכתב המארשאל ואסתפק בזו המרכזית: כתבת ספר על סטאלינגראד, ואין בו סטאלין?! איפה סטאלין?!

והתשובה היא:

בספרו של ואסילי גרוסמן. סטאלין נוכח בספר כשם שנוכחותו היתה קיימת אז בעיר שנקראה על שמו וברחבי המדינה הענקית, שעיצב בשלושים שנות עריצותו. רק למקרא ספרו של צ’ויקוב ידעתי, שאפילו לא דייק גרוסמן בתיאור קרבותיה של הדיביזיה ה־308, יילך היסטוריון העתיד אל סטאלינגראד של גרוסמן.

הסופר, לא המרשל, עמד בהתחייבות “לנהוג בכנות כלפי ההיסטוריה”.

12.9.1986

אם יש עוד מפקפקים בהבדל שבין “סיפור סתם” לבין “סיפור יהודי”, הנה מעשה שלא היה אפשרי אלא בשני יהודים, שני סופרים, קצת במוסקבה קצת בתל־אביב, קצת בימים ההם קצת בזמן הזה:

ב“מרידיאן הסטודנטים”, ירחון “ספרותי־חברתי”, הרואה אור במוסקבה, חוברת אפריל 1989, נדפס ראיון עם יקטרינה קורוטקובה גרוסמן, בתו של הסופר ואסילי גרוסמן, לרגל הופעת ספרו הנפלא “החיים והגורל” בברית המועצות, כמעט שלושים שנה אחרי שהחרימו סוכני הקג"ב את כל עותקי כתב־היד של הרומן ואת רשימותיו של המחבר.

הראיון, כמוהו כהפצתו ההמונית של אותו כתב־אישום קטלני, הרומן של גרוסמן על רוסיה הסטאלינית בכלל ועל מערכת סטאלינגראד בפרט, הוא מהחריפים באותות ה“גלאסנוסט”, המוזרה במהפיכות. קוראי “מרידיאן” בברית המועצות ימצאו אולי לראשונה אישור מוסמך על קורות “החיים והגורל”, שיעמוד לדורות כתעודה ספרותית כבירה על חלום המהפיכה ושיברו הנורא. מפי בתו ישמעו מה סיפר לה:

לי הציעו לחתום שלא אפרסם את העובדה, שהחרימו את כתב־היד. אם אומר מלה, אעבור עבירה פלילית… כך לוחמים באמת.

מחוץ לברית המועצות יצא הספר כבר ב־1980, וגם מהדורה עברית ראתה אור כבר לפני שלוש שנים. אבל אז היה פרסומו בגדר סנסאציה גדולה. כמעט עשרים שנה אחרי כתיבתו, הוברח במיקרופילם והותקן לדפוס (וגם זה חלק מהסיפור) בידי פרופסור שמעון מרקיש, בנו של המשורר היידי פרץ מרקיש, מקורבנות “הטיהור האנטי־יהודי” של סטאלין. עד היום אין פיתרון לחידה: איך הוברח כתב־יד, שכל עותקיו היו בידי הקג“ב? שמעון מרקיש עצמו סיפר לי כבר לפני כשנתיים על מידע, שבברית המועצות עומד לראות אור נוסח שלם יותר של הרומן, זה הגנוז כמעט שלושים שנה במרתפי הקג”ב.

חידה זו אינה נפתרת בריאיון עם הבת, אבל היא מספרת איך מת אביה מעוצר יגון בתוך שלוש שנים מיום שהוחרם הרומן “החיים והגורל”. קוראי “מרידיאן” שומעים לראשונה, ש“האידיאולוג הראשי” של המפלגה בימי סטאלין וחרושצ’וב גם יחד, סוסלוב, אמר לגרוסמן: “הספר יראה אור אולי בעוד 200–300 שנה.” הם מגלים, שאת החקוק על האנדרטה לגיבורי סטלינגראד בגבעת מאמאייב – “רוח ברזל נשבה בפניהם והם הלכו קדימה…” – חיבר גרוסמן. על השאלה אם אביה לא נפגע ממבקרים שנהגו להגדירו כ“סופר צבאי”, ענתה: “אבא חשב שטעם חייו הוא לכתוב על המלחמה. ‘נכון, אני קודם כל סופר הכותב על המלחמה,’ אמר. “כמו טולסטוי ב”מלחמה ושלום”, ראוי להוסיף.

*

מניין לי כל זה, ומה נטפלתי לראיון בירחון הסטודנטים הסובייטי? איפה ה“פואנטה”?

לראיון מצורפים שני מכתבים מעזבונו של גרוסמן, ודאי משום שיותר מכל האחרים הם מיטיבים להאיר את דמותו, לתת מושג על ה“אני מאמין” שלו. האחד נשלח ב־7 בדצמבר 1959 לסופר בוריס וַלאסטארוּ בקישינב, שתהה: “היש טעם בהמשכת העבודה הספרותית, ושמא מוטב להיות חשמלאי או מכונאי?”

במכתבו מגלה גרוסמן משהו מכאבו בתום עשר שנות הכתיבה של החיים והגורל. הוא כותב:

וגם כזאת יקרה: שהסופר כותב ואין מדפיסים אותו, ובכל־זאת אינו חדל מהיות סופר.

ועל ספרו של ולאסטארו כותב גרוסמן משפט היפה לו עצמו בשעה הרעה ההיא:

אני חושב כך על יסוד ספרך – – – יכול אני לקבוע שיש בו מחסדי הלב ומאהבת הבריות – – סגולות שאין עליהן שליטה – – למבקרים בז’ורנאלים למיניהם.

מיהו הסופר בוריס ולאסטארו?

הוא ידידי היקר בוריס וקסלר, איש קישינב וישראלי מ־1973. המכתב שנדפס היום ב“מרידיאן הסטודנטים”, כבר הובא בספרו האוטוביוגרפי עת לעקור, שראה אור ב־1977, בתרגומו על עמנואל ביחובסקי.

בוריס היה קצין בצבא האדום. ב־1948 החל לכתוב ברומנית, בשם העט ולאסטארו. עד שהגיש בקשה לעלייה והוטל עליו חרם, פירסם ברומנית וברוסית שבעה־עשר ספרים, בהם שנכללו בתוכנית־הלימודים של מולדאביה. את מכתבו הראשון אל גרוסמן כתב בשנת 1952 הארורה, כשחיסל סטאלין את ראשי הספרות והאמנות היהודית־קומוניסטית בברית המועצות וסופר בשם מיכאיל בובנוב נתן אות לסיבוב הראשון של המיתקפה על יצירת גרוסמן. ב־1957 ביקר וקסלר אצל גרוסמן בביתו במוסקבה ומאז עמד אתו בקשרי־מכתבים. כך נולד המכתב, שנדפס עכשיו, באיחור של שלושים שנה, ב“מרידיאן הסטודנטים¹”.

בפגישתם האחרונה במוסקבה, מספר בוריס, נראה גרוסמן זקן וחולה. “לפני שלושה ימים באו לדירה הזאת שלושה בבגדים אזרחיים, הוציאו כתב חיפוש,” סיפר. “אפילו את נייר הקופי ואת הסרט מהמכונה לקחו.”

ולאסטארו־וקסלר ניסה לנחמו: “אומרים, שכתבי־יד אינם עולים באש.”

גרוסמן, מחבר החיים והגורל, שראשון דיווח לעולם על מחנה המוות טרבלינקה ועם איליה ארנבורג כתב את הספר השחור על השואה, השיב: “כמה כתבי־יד על מחבריהם עלו באש!”

*

בבית סוקולוב – “מרידיאן” וכל הטירוף הסובייטי בינינו – אני מאזין לתרגומו העברי של הראיון. לפני שש־עשרה שנים שב ולאסטארו והיה לווקסלר לכל דבר. שנים עסק בוריס בקליטת עולים, ניהל מרכז קליטה ועכשיו הוא גימלאי, ממשיך לכתוב. עם בנו יוסי הייתי לפני שנתיים ביריד הספרים במוסקבה. לא קל לעקור, אבל היום הוא חש יותר מתמיד שאז, כשקמו הוא ומשפחתו ועלו, היתה “עת לעקור”.

והנה שוב – החיים והגורל:

במרחבים האינסופיים, שהדגל האדום פרוש עליהם, בסין המדפיסה עכשיו את הספר הקטן של דנג וטובחת סטודנטים, ברוסיה המתהפכת עד כדי הדפסת החיים והגורל, בפולין הכופפת ראשה ל“סולידאריות”, בהונגריה הקוברת מחדש את עצמותיו של אימרה נוג', במרחבים האלה רועדת מתחת לרגליים האדמה.

וקסלר מתרגם מתוך ה“מרידיאן”, שבמכתבו של גרוסמן אל גילגולו הקודם, ולאסטארו, הוא משתמש כדי לפתוח לסטודנט הסובייטי 1989 צוהר לעולמו של הסופר היהודי, שתיעד את החיים והגורל בין חפירות סטלינגראד למרתפי הקג"ב, בין אימי הנאציזם לטירור שהשליט העריץ הגרוזיני מבית. ובצאתי מהשיחה אני מאזין לדיווח על מטוס “אל על” הנוחת ביירוואן ושב וממריא עם קורבנות הרעש כדי להתקין להם תותבים ישראליים.

מי יעז עוד לפקפק בשוני שבין סיפור סתם לסיפור יהודי?

30.6.1989

קשה לי להסביר, גם לא לעצמי, מה באותה פגישה עם מצרי צעיר שהתקיימה השבוע בבית ידיד ישראלי¹, השאיר עלי מחדש רושם ראשוני, כאילו טרם הורגלנו זה שלוש שנים במסעות נשיאים וראשי־ממשלה, שרים, גנרלים וסתם טוריסטים, ממצרים לישראל ומהכא להתם.

דוקטור עלי עטייה, זה האיש, הוא בן שלושים וחמש, אדיב, מופנם, בורר את דבריו בקפידה. תואר הדוקטור הוענק לו זה מקרוב, לאחר שש שנות לימוד באותו מוסד אקדמי מהולל, “לונדון סקול אוף אוריינטל סטאדיס”. בכל אלה אין כדי לייחד איש צעיר כזה, להוציא עובדת היותו מצרי. אלא שגם פגישה עם איש מצרי, ואפילו בפרבר תל־אביבי, שוב אינה הזיה או בגדר סוד כמוס. הנה באלה הימים, דרך משל, מבקר אצלנו שר החקלאות המצרי.

החידוש והייחוד הם בכך, שעלי עטייה התמחה בספרות העברית החדשה והמחקר שזיכהו בתואר דוקטור היה על “השִׁלוח”, אותו כתב־עת שעורכו הראשון (בשנים 1896–1902) היה אחד העם, ובעשרים וחמש השנים הבאות, מכרך י“א, יוסף קלוזנר. לחזור לכתב־עת זה בשנים שאחד העם פירסם את מאמריו וניצח על הבירורים הרעיוניים והרוחניים ב”תנועת התחייה" ובינה לבין שאר הכוחות שהתרוצצו אז בעם היהודי – הוא לבקש מה שמתחת לפוליטיקה, במעמקים, בתשתית. כך חצי־היובל של “השלוח” בעריכתו של קלוזנר, שפתח את יציר־רוחו של אחד העם לפני אותה “משמרת צעירה” שתססה בראשית המאה.

מי שמהרהר בשני עורכים אלה מעבר לשנים הרבות שחלפו מאז, יודע שאחד העם וקלוזנר עתידים להיות מזוהים – בראייתם את הרנסאנס העברי, אמצעיו ומטרותיו – עם שתי הדרכים בציונות: מכאן “מי השלוח ההולכים לאט” ומכאן הציונות המדינית, ההרצליאנית, ומאוחר יותר – הז’בוטינסקאית.

אבל זו רק מחשבה שעברה במוחי בשעה שישבנו כולנו ושוחחנו על הא ועל דא בעברית, מלאי התפעלות משטף־דיבורו של דוקטור עטייה ועושר־לשונו. בשיחה נזכר האיש שהנחה את האורח בעבודת־הדוקטור, פרופסור בן (יהודה בן־ציון) סגל, שאינו רק חכם מובהק בזכות עצמו, כי אם גם בנו של בעל הפירוש לתנ"ך, פרופסור משה צבי סגל. את שנות נעוריו עשה בן סגל בארץ והוא מוסיף להיות קשור אליה באלף נימים (בימי עבודתי בשגרירות ישראל בלונדון, הרבינו להיפגש), ומפעם לפעם אני מוצא מאמרים מפרי־עטו (בעיקר ב“ג’ואיש קוורטרלי” של יעקב זונטאג) בשאלות הספרות הישראלית, התייחסותה לנושא הערבי, לפלשתינאים וכיוצא באלה.

בכל קשרי־הקשרים האלה הרהרתי למראה הכיוון ההפוך, מלומד מצרי הבא ללמוד מגוויליו הבלים של “השלוח” מהו המנגנון הפנימי של ישראל בסוף המאה העשרים.

האמנם? האם זה שמושך את לבו של החוקר המצרי הצעיר? אני יכול רק לשער. שכן עיקוב מדוקדק אחר הפובליציסטיקה והספרות העברית בכרכי “השלוח” מאז הימים שלפני הקונגרס הציוני הראשון בבאזל ועד לשנות העשרים, פותח למעיין עולם שונה מעיקרו מזה שציירה כל השנים התעמולה הערבית. באוניברסיטת עין שאמס, שאליה שב דוקטור עטייה, מסיימים מדי שנה כמאתיים תלמידים מסלול לתואר ראשון בלימודים עבריים (כחלק מלימודי הלשונות השמיות). אין זה דבר של מה בכך.

תוך כדי שיחה חוזרות וצפות שלוש פגישות קודמות עם מצרים, שהשאירו משקע בזכרוני:

הראשונה אירעה ב־1960. שבתי אז מארצות הברית, ועשיתי חניית־ביניים באירופה כדי לעבור מחדש את מסלול ה“בריגדה” (בכיוון הפוך, מאמסטרדם לנַפולי, ומשם באונייה לחיפה) כחלק מעבודתי על ספר שהעסיק אותי מאז הימים הרחוקים ההם ולא השלמתיו אלא כעבור עוד ארבע שנים – “פצעי בגרות”. מניו־יורק טסתי ב“סוויס אייר”, ואם כי מגמת פני היתה אמסטרדם, נאלצתי לטוס דרך ציריך ושם להחליף מטוס. כשישבתי במקומי, הבחנתי בגבר צעיר, אתלטי, חליפת־פסים כהה, שעלה אחרי ומכיס־מקטורנו הציץ עיתון ערבי. משום מה החלטתי, שזו טיסתו הראשונה. מבטינו הצטלבו, ובעיניו ראיתי שאלה: האם לא הגעתי גם אני לציריך מאיזו מדינה ערבית? במטוס נותרו לא מעט מושבים ריקים, אחד גם לידי, אבל הבחור ישב משמאל למעבר, שורה או שתיים לפני. אחרי ההמראה הציעה הדיילת סוכריות לנוסעים, אך הוא סירב בכף־יד פשוטה ובצקצוק מבוכה. כעבור עוד כמה דקות היטה ראשו לאחור ושאל אותי בערבית אם אני שומע ערבית. אני עניתי במזרח־תיכונית, בלי מלים, רק בהנעת כף ימיני הפשוטה ימינה ושמאלה, משיב, קוֹמְסִי־קוֹמְסָה, ככה־ככה.

הוא ממש קפץ ועבר לשמאלי, ובלי כל היסוס מיהר לשטוח בערבית שוטפת את הבעיה שלו: הוא נשלח לעבודה בקונסוליה המצרית באמסטרדם, אך בשל תקלה, שהערבית הדלה שלי לא עמדה על טיבה, יש חשש שאיש לא ימתין לו בנמל־התעופה. האוכל אני להיות לו לעזר?

למען ההגינות זיהיתי עצמי (ועילגותי גילתה עד כמה איני דובר ערבית) כישראלי. הגילוי לא הרתיעו, ולכן חשבתי שלא הבין מה אמרתי. הצגתי את דרכוני הישראלי – וגם זה לא הבהילו. בידי הפקיד רוחו, אפשר לומר. כיוון שכך, שמחתי להיות לו לעזר.

לפני הנחיתה ביקשתי ממנו את דרכונו, וכך, עם צמד דרכונים, ישראלי ומצרי, עברנו יחד את ביקורת משטרת־הגבולות. בעיני ההולנדי היה זיק־תדהמה, לא יותר. יחד עברנו גם את המכס. אכן, איש לא חיכה לבחור, שעמד אבוד באמסטרדם. חייגתי לקונסוליה המצרית, איש לא ענה, וכבר לא היה ספק, שאיש אינו מחכה לבחור. לבי לא מלאני להשאירו לבדו בשדה. לקחתי מונית ושנינו נסענו יחד למרכז העיר, למשרד שטיפל בהזמנת חדרים לתיירים. זה היה יום ראשון, שיא עונת התיירות, ולא נמצאו שני חדרים נפרדים אלא בבית־מלון קטן אחד. שוב לקחתי מונית לשנינו, הבאתי את המצרי עד לפקיד־הקבלה, כל אחד מאתנו קיבל חדר ובזה, חשתי, יצאתי ידי חובתי. מעט מאוחר יותר ירדתי לפקיד־הקבלה וביקשתי שיתקשר בבוקר אל הקונסוליה המצרית וידאג שיבואו לאסוף את האיש שלהם. את יציאתי מהחדר השהיתי עד שעת־בוקר מאוחרת, ופקיד־הקבלה קידם את פני בבשורה טובה: באו ולקחו אותו!

רושם עז השאיר עלי לא רק המעמד יוצא־הדופן, הדרמטי, ולא האמון המלא שנתן אותו מצרי צעיר בישראלי אלמוני – ואם תרצו, איך לא חששתי כלל אני ממלכודת?! – אלא זה שפתאום נפלו חומות האיבה והחשד, ומגע אנושי פשוט בין ישראלי למצרי נוצר כמובן מאליו.

*

פגישה שנייה כזאת היתה לי בקיץ 1976 בפילדלפיה. התארחתי באחת האוניברסיטאות שבעיר, והפרופסור היהודי הצעיר שפרש עלי את חסותו, הזמין אותי לספל קפה ולשיחה עם כמה עמיתים בחדר המורים. היה ביניהם מצרי צעיר, שהשלים עבודת דוקטור על “השפעת התיאטרון האירופי על המחזאות המצרית המודרנית”. נקשרה בינינו שיחה, שעד מהרה נעשתה ידידותית וחמה. את דבריו פרסמתי בשובי ב“מעריב” (11 ביוני 1976) בכותרת –

שיחה עם איש־רוח מצרי: “כתוב שאנחנו רוצים שלום.”

האיש סיפר, שאך לפני חדשים אחדים שב מקהיר והוא משוכנע ש“עכשיו היא שעת הכושר.” ועוד אמר:

את כל קלפיו הניח סאדאת על ניתוק מצרים מן המאבק בישראל ועל התרכזות בצרכיה הפנימיים. את דבריו, אמר, הוא מבסס על הכרת ההשקפות הרווחות בקרב החוגים הפנימיים בקהיר.

הדבר היה כשנה וחצי לפני ביקור סאדאת בירושלים, חדשים רבים לפני ה“מהפך”, ודברים אלה היו אז חלום באספמיה. כשישבתי לספר על הפגישה בפילדלפיה, הייתי מלא ספקות, וכך גם כתבתי:

לא ראשי־מדינה אנחנו שנינו, ואין בכוח אחד מאתנו להזיז אפילו אבן מדינית אחת ממקומה. אבל בהוויה זו, שבה האיבה הנמשכת כמו היתה לחומת־אבנים, היה בפגישה הלא־צפויה הזאת עם (כתבתי שם בדוי, “סאלם”, אך היום אגלה, שהאיש היה דוקטור אל־חגאגי) דבר־מה שלא במהרה יישכח והמרמז על כך, שהחומות האטומות ביותר מועדות להיסדק.

מה מוזר לשוב ולקרוא דברים אלה עכשיו. לא רק מ“השלוח” ניתן ללמוד הרבה, כי אם גם מפגישה מקרית עם איש אחד, חושב, רגיש, האומר את אשר עם לבו, רואה מראש מה יעשו המדינאים כעבור שנה־שנתיים, לפעמים רק כעבור דור־דורתיים.

*

והיתה גם פגישה שלישית, אמרתי. כוונתי לשתי שיחות מרתקות בימי פיסגת סאדאת־בגין באסואן עם אניס מנסור, עורך “אוקטובר”. משהו עליהן כתבתי במטוס הביתה “לעיתון של מחר” וגם היום איני נוטה לכתוב הרבה יותר. חשתי, שאני משוחח עם שניים – אינטלקטואל חריף ושנון ופוליטיקאי, שלרגע אינו שוכח, כי מפיו מדברת המלכות.

כדי לחבר את הדברים: סיפר עכשיו דוקטור עטייה, שבשעתו גילה אניס מנסור רצון עז ללמוד עברית והוא, עלי עטייה, היה המורה שלו. כשבא אליו למערכת לשעור השלישי, לא היה מנסור במשרדו. כך היה פעם נוספת – ואז אמר המורה נואש…

עכשיו תהיה אולי לעורך “אוקטובר” הזדמנות מחודשת לשוב ללימודיו ולהעמיקם. אין טוב מיעד כזה: להגיע בידיעת העברית לרמה, שתאפשר לו לעיין בכרכי “השלוח”, ולעשות זאת. מה שמתחת לקצף ימצא שם – מאחד העם עד קלוזנר. אז אולי גם יבינו הוא ועמיתיו בצמרת הפוליטיקה וההסברה, שמדליון כמו זה המוענק ל“גבורי אוקטובר”, מגן־דוד שנופץ לרסיסים, מלמד שהדרך להבנה אמיתית, דו־צדדית, עודנה ארוכה מאוד.

מכאן השמחה באנשים כדוקטור עטייה, שאת מי השילוח יביא לארץ היאור, לאוניברסיטת עין־שאמס.

2.1.1981

יצירת המספר היהודי־רוסי הגדול יצחק בַבל היא עולם ספרותי מלא. חרף צמצומו (כל סיפוריו, שברובם נכתבו בין השנים 1922–1925, מצטרפים בדוחק לכדי כרך בינוני אחד), מתרחב עולם זה והולך בליבו של הקורא עם כל קריאה נוספת. קריאה בתרגום מהמקור הרוסי, אני ממהר להוסיף, וזו לעולם “נשיקה מבעד למטפחת”. ודאי שאצל בַבל, אמן הקיצור והליטוש. מיטיב לספר על כך קונסטאנטין פאוסטובסקי בזכרונותיו:

בַבל הוציא ממגירת השולחן כתב־יד עבה, כתוב במכונה. כתב־היד הכיל לא פחות ממאתים עמודים. (ואני פוסח על כמה שורות ומגיע ישר לעיקר – ח.ב.) זהו “ליובקה קוזאק”. סיפור. יש בו למעלה מחמישה עשר עמוד. אך כאן כל עשרים ושתיים נוסחאותיו של סיפור זה, לרבות האחרון שבהם. ובסך־הכל הכתב־יד הוא בן מאתיים עמוד.¹

ואני, לא זו בלבד שאת בַבל הכרתי רק “מבעד למטפחת”, אלא שלהוציא שניים־שלושה סיפורים שמצאתי בתרגום עברי, היתה היכרותי הראשונה עם אסופת סיפוריו באנגלית דווקא. איך ובאילו נסיבות הגיעה לידי בראשית 1959, הוא סיפור לעצמו. לילה אחד נסעתי במכוניתי הישנה מלוס אנג’לס לעיר נידחת במבואות מדבר מוהאבי, כדי להרצות באסיפת המגבית היהודית תמורת כמה דולרים. באיזו פינה בביתו העשיר של מארחי ראיתי את “כל סיפורי בבל”, עם המבוא של ליונל טרילינג, וכל הערב שבתי ונמשכתי אל הפינה ההיא, מריח את הספר. בצאתי, תחב אותו המארח לידי. היה ליל ירח מלא, מידברי, ואני נהגתי לי שמח וטוב לב חזרה. עד אז לא ידעתי שמנוע־מכוניתי צריך לטבול בשמן. בחצי הדרך החל ה“פלימות” להעלות עשן, ומהר מאוד הוברר לי, שנשרף המנוע. למזלי, עבר הרבה אחרי חצות איזה מאחר בנשף, והוא אסף את בבל ואותי. בלי המכונית.

את הספר לקחתי והוא נמצא אצלי מאז ועד היום. קראתי אנגלית, והכל התרגם בראשי מאליו לעברית, ליידיש, ליהודית. אולי לא מפני שכך כתב, הזהרתי את עצמי, אלא מפני שכך אני קורא, אבל – עובדה. כאן הדגש בסיפורי הוא בזה, שאת בבל היכרתי מבעד למטפחת האנגלית. קראתי שוב ושוב, ובראשי התרגמו הסיפורים שוב ושוב לעברית, ליהודית. מי אם לא איש עברי, יצחק בן עמנואל, היה כותב את “גדליה”, את “בן הרבי”? איסאק אמנואילוביץ'?

לכן גם ציפיתי במתיחות לתרגומו של אברהם שלונסקי (ספרית פועלים, 1963). ואולי משום כך עורר אצלי, בצד ההנאה, גם תחושה של עומס־יתר, אולי של סטייה מ“בבל האמיתי” (שהיה קיים רק בדמיון, שהרי רוסית איני קורא). היה ויכוח, ודווקא קוראי רוסית מובהקים ואנינים שיבחוהו מאוד. לא רק לאה גולדברג. זכור לי היטב, ששאלתי בזהירות רבה את המשורר והשחקן אברהם חלפי, איש רגיש ובקיא, שראשית כתיבתו היתה ברוסית, ובפיו היו דברים נלהבים על התמודדות שלונסקי עם סגנונו הרב־שכבתי של בבל. תחושת אי־הנחת לא פגה, ודי להרהר בסיפור כ“אגרת” (הקוזאק קורדיוקוב אל אמו ייבדוקיה פיודורובנה בעניין הריגת אביו טימוֹפיי רודיאוניץ' בידי אחיו סמיון טימופייץ').

כששמעתי שנילי מירסקי מתרגמת מחדש את חיל הפרשים, שמחתי ככל קוראי תרגומיה, שכן היא מהמעולים במתרגמי דורנו. ואכן, הקריאה מענגת כתמיד, ובנסיבות רגילות הייתי מסתפק בברכת הנהנין. אילו לא נתלוו לנוסח עברי עכשווי־קצת־יותר זה כמה דברים תמוהים כלפי תרגומו של שלונסקי וכלפי זהותו של בבל עצמו, קצתם באחרית־הדבר של המתרגמת וקצתם בשער האחורי והלא־חתום של הספר החדש. מאחור כתוב לאמור: “בבל מתורגם לעברית לא בפעם הראשונה. התרגום הקודם, למרות כמה ממעלותיו, היקשה על המגע בין הקורא העברי לבין גדולתו של בבל.” רק מן ההמשך, ממובאה מתוך דברים שכתב בעבר ידידי חיים באר, מסתבר שהכוונה לתרגום של שלונסקי. העורכים מסכימים למה שכותב שם חיים באר, שאותו תרגום

היה מחסום בלתי־עביר שמנע את ההתוודעות האינטימית אל יצירתו המדוייקת ורבת־ההשראה של באבל… שלונסקי הווירטואוז, הלמדן, זחוח־הלב, לא הצליח לבודד את הטון הבאבלי המיוחד של השפע המאופק… האם לא הגיעה השעה שנילי מירסקי.. תיתן לנו איסאק עמנואלוביץ בלבוש חדש?

והשער האחורי אכן מסתיים במלים: “והנה, שעה זו הגיעה עתה.”

אני משער, שחברי ורעי חיים באר לא חזה בחלומו, שאת משאלת־לבו הנרגשת ימצא בשער אחורי כהסכמה יחצ"נית לתרגום, שאין לו (ולי) כלים להשוותו למקור וספק אם התאפשר לו להקדים לפרסום השוואה עם תרגומו של שלונסקי. אני מפקפק אם היה ממליץ להמיר בתרגום העברי דווקא את השם שנתן עמנואל לבנו יצחק כשהביאו בבריתו של אברהם אבינו באיסאק אמנואילוביץ' הלהכעיסניקי.

באחרית־הדבר האינטליגנטית שצירפה לתרגום, נהגה נילי מירסקי עצמה יותר כבוד באותו “תרגום קודם”, הסבירה ש

אינו מניח את דעתי כלל, אך מובנת לי יפה המצוקה (כן, מצוקה!) העומדת מאחריו, ועל כן אף איני רואה מקום ללגלג על שלונסקי (כפי שהזדמן לי לשמוע תכופות) כעל מי שעשה כאן מעשה תמהוני סתם. אדרבה, הוא ידע יפה־יפה מה הוא עושה.

שמעתי את הכבוד, אך גם את ההסתייגות, והתקשיתי מאוד להבין מדוע קראה לבבל “איסאק אמנואילוביץ'”, כלומר הרחיקה אותו עוד צעד משמו ומשם אביו, יצחק בן עמנואל. ואז קראתי את התרגום עצמו.

בפשטות: בחלק ניכר מן הסיפורים דבקה נילי מירסקי בנוסח שלונסקי.² להמחשת טעוני, בחרתי לא לתלוש פסקות, או משפטים מסיפורים שונים, אלא להביא במלואו את אחד הקצרים והמופלאים שבסיפוריו, את “בן הרבי”, בשלושת תרגומיו לעברית. השינויים שהכניסה מירסקי מתקבלים ברובם על דעתי, ומתגלות בהם כל סגולותיה המצוינות כמתרגמת, אבל אין לפנינו נוסח תרגומי נבדל. מי שיקרא את שני התרגומים משפט־משפט, יראה: נוסח שלונסקי נשאר הבסיס, ונוסח מירסקי דבק באותו מילון, אותו סדר־מלים ואותו ריתמוס. אני משבח מאוד את קירוב התרגום להרגלי הלשון של ההווה הישראלי ואת העריכה הקפדנית. זה לא מעט, אבל איזה “מחסום בלתי עביר” נפרץ? על איזה “לבוש חדש” מדובר?

שאלותי מופנות בעיקר אל עורך הסדרה. אחרי הסיפור־שלא־היה, פרשת דוד פוגל ואשר ברש, רשאים היינו לצפות להרבה יותר זהירות וצניעות. למנחם פרי, כדברי צ’רצ’יל על אטלי, יש הרבה סיבות לצניעות.

עד כאן בעניין אותו “לבוש חדש”. עכשיו מלים אחדות בעניין איסאק אמנואילוביץ, ככתוב בשער האחורי כמין דגש נוסף לטכסט הבא להבטיח לקורא, שדברים אמורים ב“פיסגת הספרות הרוסית”, בסופר נכרי, לא מאחב“י ר”ל, שרק קרתן מובהק כשלונסקי קפץ מיד והפכו לאחד מהחבר’ה, ליצחק. ובכן, איך ראו – ורואים – את בבל אפילו בברית המועצות? ומי היה בעיני עצמו, איסאק, או יצחק?

בתקציר של שיח סופרים צעירים, כותבי יידיש, שהתפרסם לפני כמה חודשים ב“סאוועטיש היימלאנד” (יולי 1987), מונה אחד המשתתפים, לעוו בערינסקי, את בבל בין הסופרים הדו־לשוניים:

בעברית כתב בבל הגדול. לי ידוע שבשנות העשרים ראו אור בפאריז סיפוריו בעברית.

אני לא שמעתי על כך, אך כיוון שזה מתפרסם בבמה, שכל דרכה היא נגד העברית, הגילוי הוא בפירוש מדהים. אולי עוד יימצאו גם סיפורים עבריים גנוזים שלו, אבל בבקיאותו בעברית אין כלל ספק. אנחנו יודעים, שאחרוני הסופרים העברים בברית המועצות, לפני יותר מששים שנה, ראו בו אחד מבשרם, וכך ראה גם הוא את עצמו. מניין לנו?

ב“תולדותי”, רשימה שנכללה במהדורת שלונסקי ומשום־מה לא הובאה במהדורת מירסקי, מעיד בבל עצמו על חינוכו העברי:

בתוקף רצונו של אבי למדתי עד השנה הט“ז לחיי עברית, תנ”ך, גמרא.

אלא שמצויה עדות מרתקת הרבה יותר לזיקתו הספרותית הנמשכת לשפה העברית. בראשית, קובץ יחיד במינו של קבוצת סופרים עבריים בברית המועצות, שעורכו היה א. קריברוצ’קה, לימים אברהם קריב, ראה אור ב־1926. אמנם, בשערו הפנימי צוין, “מוסקבה / לנינגרד”, אבל למעשה נדפס בברלין, ועד שיצא לשוק כבר נאסרה העברית סופית בבריה"מ ונמנעה הפצתו של אותו קובץ עברי אחרון, “בראשית”.

מה יש בקובץ, שמצאתי אחד מעותקיו בספריה העירונית של תל־אביב? שלושים מתוך מאתים עמודי בראשית הוקצו לשישה סיפורים (“רשימות”) של י. בבל – “גדליה”, “הקו והצבע”, “הרבי”, “אגרת”, “סידורוב”, “בן־הרבי” – והם הוצבו בראש החוברת, מיד אחרי העורך.

כיוון שכך, מותר לשער, שהסופרים העבריים ראו בו אחד מחבורתם. יצירות בבל הן היחידות בקובץ, שלא נכתבו עברית, ול“רשימות” הקדים העורך הערה זו: “תרגום מרוסית בהגהת המחבר”. העניין בהערה זו כפול ומכופל: שם המתרגם אינו נזכר (אם כי הדעה המקובלת היא, שהתרגום הוא של מ. חיוג), אבל כל קושיה אפשרית מתרץ העורך מראש במלים “בהגהת המחבר.” חזקה על אותו קפדן מובהק, יצחק בבל, שלא אישר את פירסום סיפוריו אלא אחרי שבדק היטב את הנוסח העברי. הגושפנקא עליו היא שלו. ואגב כך, יש כאן הכרעה מוסמכת מאין כמותה בדבר שמו הפרטי. פעמיים, בתוכן העניינים ובשער ה“רשימות”, כתוב י. בבל, לא א. בבל, יצחק העברי, לא איסאק הפראווסלאווי.

עניין מיוחד יש בהשוואת התרגום של “בן הרבי” שאישר בבל, לשני התרגומים המאוחרים יותר. מאלף הבדל אחד בין נוסח שלונסקי לנוסח מירסקי. אצל שלונסקי: “הכל היה כאן בערבוביא – מאנדאטים של תועמלן ורשומות של משורר עברי.” אצל מירסקי: “הכל כאן היה בערבוביה – כתבי־הרשאה של תועמלן ורשימות של משורר יהודי.”

קצת השתוממתי: למה החליפה “עברי” ב“יהודי”? גם בתרגום האנגלי נאמר Hebrew ולא Jewish, אלא שיודעי־רוסית טענו, ש“ייבריי” ברוסית הוא גם פשוט “יהודי”. רק כשחוזרים אל ה“תרגום מרוסית בהגהת המחבר,” מכריע הכתוב סופית: “כאן היה הכל צבור יחד, ווסילי – תעודות־הרשאה ורשומות משורר עברי.”

יצחק בן עמנואל, לא איסאק אימנואילוביץ, ככתוב ב“בראשית”, בהגהת המחבר.

משורר עברי, ככה, כך, ולא אחרת.

וקצת דרך־ארץ, בבקשה, אדוני היחצ"ן.

6.11.1987

פעמים אחדות הזדמן לי להיפגש עם ג’ורג' סטיינר, המסאי, המבקר והסופר המכהן באוניברסיטת ז’נבה וחי בקיימברידג'. כל הפגישות התקיימו באנגליה בין מאי לנובמבר 1967 – לפני מלחמת ששת הימים, במהלכה ולאחריה, כשהחלה ישראל לצאת שוב מהאופנה. לא אסתיר: מאותן פגישות נותר בפי טעם מר ויותר משמץ של בחילה (בהרחבה עמדתי על כך בספרי “ישראלים בחצר סט. ג’יימס”).

מאז מעורב בלבי האיש, שקנה לו שם – שנוי במחלוקת – כמסאי ששליטתו באנגלית מזהירה ורעיונותיו מבריקים, לא אחת חריגים־במתכוון, ביהודי האוסטרי־צרפתי־אמריקני־בריטי הרגיש, היהיר, ההיסטרי, מוכה רגשי הנחיתות והרדיפה, שבתוך שישה חודשים קפץ מהזדהות עם ישראל בכל רמ“ח ושס”ה להתחמקות פחדנית מזיהוי שמו אתה. במפורש: סטיינר אינו הגיבור שלי.

והנה, ב“סאנדיי טיימס” של השבוע קורא אני על מחזה, שיועלה בתיאטרון “מרמֵייד” בלונדון החל ביום רביעי (היום). המחזה מבוסס על נובלה של סטיינר, “העברתו של א.ה. לסאן קריסטובאל”. רשימה מקדימה זו ושני מאמריו המאלפים של יורם ברונובסקי ב“הארץ” (15 ו־22 בינואר)¹ מאפשרים לנו לתהות על צידה העגום ביותר של ההוויה היהודית בימים אלה – התעוררותה המחודשת של השנאה היהודית העצמית, שבינה לבין שינאת־ישראל הפורחת מחדש וחודרת אף לסלונים המעודנים ביותר, יש איזו סימביוזה חולנית.

סיפורו של סטיינר יוצא מאיזו הנחה פרועה: היטלר לא התאבד בבונקר שלו בברלין, אלא מוסיף להסתתר בג’ונגלים ביצתיים של דרום אמריקה. חמישה ישראלים לוכדים אותו, אך שלא כבמקרה אייכמן, אינם מביאים את היטלר בן התשעים (הוא נולד ב־20 באפריל 1889) לישראל, כי אם שופטים אותו שם, בביצות האמזונה. במחזה ניתנת רשות הדיבור, במונולוג של עשרים וחמש דקות, ל־.A.H, הלוא הוא אדולף היטלר. בלשון־המעטה אנגלית מעיר בעל המאמר ב“סאנדיי טיימס”, כי

מתנת הלשון שניחן בה סטיינר מפתה כל־כך, שהוא מסוגל להפוך את הרוע לקביל… להיטלר של סטיינר ניתן היתר לבסס הגיונית את מותם של שישה מיליון יהודים.

מה, למשל, יטען הערב היטלר באזני קהל־הבכורה ב“מרמֵייד”? ישר מתוך הטקסט של הנובלה, העמוד האחרון, יאמר:

אותו ספר מוזר, “מדינת היהודים”. קראתי אותו בקפדנות. ישר מתוך ביסמארק. הלשון, הרעיונות, הטון. ספר מחוכם, אני מודה. עיצוב הציונות בצלמה של האומה הגרמנית החדשה. אבל האם הרצל ייסד את ישראל, או אני? – – השואה היא שנתנה לכם את האומץ לעשות עוול, היא שהביאה אתכם לגרש את הערבי מביתו, משדהו, משום שהיה מוכה־כינים וחסר־ישע, משום שעמד בדרך שאלוהים ציווה אתכם ללכת בה. – – אולי אני הוא המשיח, משיח האמת, שבתאי־צבי החדש, שאלוהים התיר לו לעשות כל תועבה כדי להשיב את עמו לביתו. – ה“רייך” הוליד את ישראל. אלה המִלים האחרונות שלי.

וזו רק דגימה, על קצה המזלג, מנאום עשרים וחמש הדקות ששם סטיינר בפי היטלר – כדבריו – בכוונה לזעזע, להביאנו לכך, שנעמוד על המשמר מפני התחדשות משהו דומה לפשעיו האיומים. לעמוד על המשמר מפני מי? איזו אנלוגיה זו בין הציונות, מדינת ישראל והמאבק היהודי־ערבי בארץ־ישראל לבין מה שמסתמל בהיטלר, תורתו ומעשיו?

בשנת 1967 התפרסם קובץ מסותיו של סטיינר, לשון ושתיקה. הוא שפיתח את המחשבה, שאחד מפשעי הנאציזם הוא חילול הלשון. הוא שטען, כי מי שלא עבר את זוועות השואה על בשרו – צריך לשתוק, “לא להוסיף את זוטות הוויכוח הספרותי, הסוציולוגי, על מה שאינו ניתן להבעה במלים.” כה אמר סטיינר במסה זו: “לנוכח מציאות מסוימת, האמנות היא טריוויאלית ונטולת־משמעות.”

וויליאם סטַיירון, מחבר “בחירתה של סופי”, ראה הכרח להתנצל על שכתב רומן – מדהים בעוצמתו, אך בעייתי מאוד – על ניצולת־שואה, בחורה פולניה־קאתולית. סטיירון הבחין היטב בהעמדת־הפנים הליטראטית של בעל “לשון ושתיקה”, וכתב:

אני מוצא קורטוב של צדקנות בדברים אלה, בייחוד שסטיינר לא שמר על שתיקה!

כל זה נאמר באותה שנה, 1967, שבה ישב סטינגו, המספר ב“בחירתה של סופי”, לכתוב את הרומן. מה לא קרה מאז?! ומה כן קרה מאז, שהביא את סטיינר להשתעשע ב“אמנות טריוויאלית”, לשמש “פרקליטו של היטלר”, ולו גם כמין איפכא מסתברא כביכול?!

לתת ידו להצגת תיאטרון, שבה נושא היטלר נאום הגנה כמו זה, כשלהגנתו הוא מגייס את השבתאות, את הציונות, את הרצל, את מאבקיה המדיניים והצבאיים של מדינת ישראל?!

וזאת, לאחר שכל שונאי ישראל חברו באו“ם וכבר עשו אנלוגיה בין ציונות לגזענות. וזאת, ימים ספורים לאחר שאך כפסע היה בין מדינת היהודים לבין גירושה מהאו”ם בטעון שעצם־קיומה מסכן את שלום העולם; כשגם היום אך כפסע בין מצוקת ישראל לבין התרת דמה?

ואיך הוא עושה זאת? בתיאטרון, כחגיגת אמנות טריוויאלית ושיקרית! נאום זה של א. ה. – לעומת אמירתו של סטיינר, כי מי שלא עבר את אושוויץ אל לו “לעסוק בייסורים אלה”.

גם מהמעט שלמדתי על כשרונו של סטיינר לעלות ראשון על גל אופנתי אחרון ולבטאו בלשון זוהרת וכישופית, אין ספק שהאיש שתיאר איך חיללו הנאצים את הלשון, עשה זאת הפעם בעצמו. לעמו. לישראל. יש לו בעיה, ויותר מאחת. כנער עשה את שנות מלחמת העולם עם משפחתו באמריקה, והוא רדוף רגשי־אשם. יש לו איזו נכות באחת מידיו. הוא זר ואינו מקובל על הממסד האקדמי בבריטניה, ואילו ביתו הוא אוניברסיטת קיימברידג', שרעייתו מלמדת בה.

נפגשנו גם שם, והוא הזמין אותי לצהריים בצ’רצ’יל קולג‘. בזעם וקנאה דיבר על הפרופסורים “שם”, ליד שולחן־הכבוד (Head Table), כל אותם אנטישמים, בעוד אנו יושבים עם כל פשוטי־הקולג’.

מפיו שמעתי גם כמה יקרה לו ישראל. עודני זוכר את השיחה הראשונה, ערב מלחמת ששת הימים. ביוזמתו טילפן מקיימברידג' לשגרירות והתנדב לצאת לישראל “להחליף מרצה באוניברסיטה, מורה בתיכון, אפילו לשבת סתם ברחוב דיזנגוף ולהפגין את היותי אתכם”. באותו ערב, סיפרתי לו, עומדים כמה סופרים להיוועד בבית הסופרת גרדה צ’ארלס להתייעצות בנושא “הזדהות עם ישראל”, ואם יבוא גם הוא – תהיה זו תרומה נכבדה.

“אני לוקח מונית מיוחדת ויוצא ללונדון”, אמר ועשה.

מסובך מאוד. כל השנים הוא נמשך לישראל – וטורח לבסס את רעיון ה“תעודה” להבדיל מהמדינה הציונית־לאומית, שהיא “ניוונה של היהדות”, כלשון הרצאותיו במכון ויצמן ברחובות לפני כמה שנים. אך מה שעולל הפעם, הוא יותר מהיענות לאופנה האחרונה. אני רואה את השחקן הנפלא אלק מקוואן כובש את הקהל לטעוני היטלר של סטיינר. זה מאוד קל, מאוד אופנתי, בימים אלה.

סטיירון הנוצרי תמה על סטיינר, תמיהה תמוהה לעצמה, “שאינו מזכיר אלא דרך־אגב את ההמונים הגדולים של לא־יהודים, שמנגנון־המחנות בילע ואשר מנת־גורלם היתה כליון חרוץ, ממש כשל היהודים”. עכשיו, כשהפר סטיינר את נדר השתיקה וקילל, ימצא את התשובה:

היטלר הקים את מדינת ישראל. היטלר היה משיח הציונות.

זוועה כזאת לא יכולה להיוולד אלא במוחו של אדם, שאינו שונא־ישראל. אדם השונא את עצמו. יהודי.

מאותו נדר לשתוק על מה שאין להביעו במלים, הגיע סטיינר אל “אמנות טריוויאלית” כזאת. על זה אין לעבור בשתיקה.

17.2.1982

רבים יזכרו את הסרט שצילם צוות־טלוויזיה צרפתי ב“גולאג” באוראל. אצלנו ליווה את ההקרנה בהסברים אסיר לשעבר באותו כלא, נתן שראנסקי. בין הכלואים שם נראה אסיר ציון, דן אהרנברג, חברם למאסר של שראנסקי ויוסף מנדלביץ.

שלשום פגשתי זוג קיבוצניקים מעין השופט, ששבו זה עתה מחודש של הוראת עברית בברית המועצות, שבועיים בקייב ושבועיים בחארקוב, וביקשו לשתף אותי בהתרגשותם. ככל מי שחוזר משם, בוער בהם הצורך להקנות לציבור את תחושת ה“אקסודוס” הגואה לנגד עינינו. “חזרנו ציונים”, אומרים השניים. את דן אהרנברג, שבינתיים שוחרר, פגשנו בחארקוב. הוא בן שלושים וחמש, ומתוכן עשה יותר מאחת־עשרה שנה במאסר. הזוג נתן לי דף, שלושה שירים שכתב אהרנברג בכלא: “שבת”, שהקדישו ליוסף מנדלביץ; “סבלנות”, מוקדש לנתן שראנסקי; וכאן אני מביא את השלישי – שנכתב בגולאג ב־1981. כל המוסיף – גורע.

טִיּוּל

אֶתְמוֹל טִיַּלְתִּי בְּאַרְצֵנוּ.

לְיַד הַכֹּתֶל הַמַּעֲרָבִי

עָמַדְתִּי וּבָכָה לְבָבִי.

הִנֵּה נָסַעְתִּי לְתֵל־אָבִיב.

הָיִיתִי בְּחֵיפָה, בְּנָצְרַת,

תַּחַת זַיִת נַחְתִּי בְּמִקְצָת,

אָכַלְתִּי דָּג מִן הַכִּנֶּרֶת,

אִילָן נָטַעְתִּי בְּט"וּ בִּשְׁבָט,

בָּעִיר הָעַתִּיקָה בִּקַּרְתִּי

אֶת מְעָרַת הַמַכְפֵּלָה.

עַל דֶּרֶךְ לַגָּלִיל דִבַּרְתִּי

עִם בַּחוּרִים מֵעֲפוּלָה.

תְּפִלָּה קָרָאתִי שֶׁיּוֹדֵעַ

בְּבֵית־הַכְּנֶסֶת הָאֲרִ"י.

בַּשּׁוּק הָעַרְבִי בִּבְאֵר־שֶׁבַע

קָנִיתִי בְּשַׂר חָזֶה חָרִיף.

שָׁכַבְתִּי עַל שְׂפַת יָם הַמֶּלַח,

רָאִיתִי שָׁם אִשָּׁה שֶׁל לוֹט.

בְּסוֹף הַטִּיּוּל זָרַעְתִּי פֶּרַח

עַל קֶבֶר וַיְצְמַן בִּרְחוֹבוֹת

זָכַרְתִּי מַכַּבִּי וְהֶרְצְל

וְלוֹחֲמֵי הַגֵּטָּאוֹת.

עָבַר זְמָן מְעַנְיֵן. טוֹב מְאֹד

שֶׁיֵּש אֶצְלִי גְּלוּיוֹת יָפוֹת.

מעגל נסגר ונפתח

בראשית – ביהודה ובגליל ובירושלים – היו העולים מרוסיה, ה“מוסקובים”. שיעורם היה ניכר בשלוש העליות הראשונות, וכשהגיעו החלוצים מפולין מצאו את ה“רוסים” מחזיקים בכל – מההסתדרות ועד לתיאטרון. כך חשו הייקים כלפי הפולנים. כך כל עלייה העלייות שקדמו לה, הם המקופחים וקודמיהם האדונים. כך לאחר קום המדינה, ניצולי השואה באירופה כלפי כל “הוותיקים”. כך החל ב“מרבד הקסמים” מתימן ועליית בבל והעלייה הגדולה ממרוקו – האשכנזים למעלה והמזרחיים למטה.

מתוך הרגל דבקים הכל בדימויים הישנים בלי לחוש איך נסגר מעגל מאה השנים ונפתח מחדש: העולים החדשים הם ה“מוסקובים”, והממסד הקולט – שר השיכון דוד לוי, שר הקליטה יצחק פרץ, גזבר הסוכנות מאיר שיטרית, שר הפנים אריה דרעי, שר התחבורה משה קצב, אפילו מנכ"ל “אמנות לעם” יצחק קינן – עולי מרוקו. כך גם המשורר ארז ביטון, שהערותיו בעניין הספארי של כותבי “פוליטיקה”, שנערך בעיקבות החוברת המוזרה על העיירה אופקים, קלעו מאוד למטרה.

את סיפור העלייה מרוסיה כדאי לראות גם מזווית זו, של “דפוקי” האתמול, העומדים היום בראש הממסד הקולט. זה לא כל סיפורה של ישראל – אבל זה חינו וכל הדרו.

19.1.1990