רבים יזכרו את הסרט שצילם צוות־טלוויזיה צרפתי ב“גולאג” באוראל. אצלנו ליווה את ההקרנה בהסברים אסיר לשעבר באותו כלא, נתן שראנסקי. בין הכלואים שם נראה אסיר ציון, דן אהרנברג, חברם למאסר של שראנסקי ויוסף מנדלביץ.

שלשום פגשתי זוג קיבוצניקים מעין השופט, ששבו זה עתה מחודש של הוראת עברית בברית המועצות, שבועיים בקייב ושבועיים בחארקוב, וביקשו לשתף אותי בהתרגשותם. ככל מי שחוזר משם, בוער בהם הצורך להקנות לציבור את תחושת ה“אקסודוס” הגואה לנגד עינינו. “חזרנו ציונים”, אומרים השניים. את דן אהרנברג, שבינתיים שוחרר, פגשנו בחארקוב. הוא בן שלושים וחמש, ומתוכן עשה יותר מאחת־עשרה שנה במאסר. הזוג נתן לי דף, שלושה שירים שכתב אהרנברג בכלא: “שבת”, שהקדישו ליוסף מנדלביץ; “סבלנות”, מוקדש לנתן שראנסקי; וכאן אני מביא את השלישי – שנכתב בגולאג ב־1981. כל המוסיף – גורע.

טִיּוּל

אֶתְמוֹל טִיַּלְתִּי בְּאַרְצֵנוּ.

לְיַד הַכֹּתֶל הַמַּעֲרָבִי

עָמַדְתִּי וּבָכָה לְבָבִי.

הִנֵּה נָסַעְתִּי לְתֵל־אָבִיב.

הָיִיתִי בְּחֵיפָה, בְּנָצְרַת,

תַּחַת זַיִת נַחְתִּי בְּמִקְצָת,

אָכַלְתִּי דָּג מִן הַכִּנֶּרֶת,

אִילָן נָטַעְתִּי בְּט"וּ בִּשְׁבָט,

בָּעִיר הָעַתִּיקָה בִּקַּרְתִּי

אֶת מְעָרַת הַמַכְפֵּלָה.

עַל דֶּרֶךְ לַגָּלִיל דִבַּרְתִּי

עִם בַּחוּרִים מֵעֲפוּלָה.

תְּפִלָּה קָרָאתִי שֶׁיּוֹדֵעַ

בְּבֵית־הַכְּנֶסֶת הָאֲרִ"י.

בַּשּׁוּק הָעַרְבִי בִּבְאֵר־שֶׁבַע

קָנִיתִי בְּשַׂר חָזֶה חָרִיף.

שָׁכַבְתִּי עַל שְׂפַת יָם הַמֶּלַח,

רָאִיתִי שָׁם אִשָּׁה שֶׁל לוֹט.

בְּסוֹף הַטִּיּוּל זָרַעְתִּי פֶּרַח

עַל קֶבֶר וַיְצְמַן בִּרְחוֹבוֹת

זָכַרְתִּי מַכַּבִּי וְהֶרְצְל

וְלוֹחֲמֵי הַגֵּטָּאוֹת.

עָבַר זְמָן מְעַנְיֵן. טוֹב מְאֹד

שֶׁיֵּש אֶצְלִי גְּלוּיוֹת יָפוֹת.

מעגל נסגר ונפתח

בראשית – ביהודה ובגליל ובירושלים – היו העולים מרוסיה, ה“מוסקובים”. שיעורם היה ניכר בשלוש העליות הראשונות, וכשהגיעו החלוצים מפולין מצאו את ה“רוסים” מחזיקים בכל – מההסתדרות ועד לתיאטרון. כך חשו הייקים כלפי הפולנים. כך כל עלייה העלייות שקדמו לה, הם המקופחים וקודמיהם האדונים. כך לאחר קום המדינה, ניצולי השואה באירופה כלפי כל “הוותיקים”. כך החל ב“מרבד הקסמים” מתימן ועליית בבל והעלייה הגדולה ממרוקו – האשכנזים למעלה והמזרחיים למטה.

מתוך הרגל דבקים הכל בדימויים הישנים בלי לחוש איך נסגר מעגל מאה השנים ונפתח מחדש: העולים החדשים הם ה“מוסקובים”, והממסד הקולט – שר השיכון דוד לוי, שר הקליטה יצחק פרץ, גזבר הסוכנות מאיר שיטרית, שר הפנים אריה דרעי, שר התחבורה משה קצב, אפילו מנכ"ל “אמנות לעם” יצחק קינן – עולי מרוקו. כך גם המשורר ארז ביטון, שהערותיו בעניין הספארי של כותבי “פוליטיקה”, שנערך בעיקבות החוברת המוזרה על העיירה אופקים, קלעו מאוד למטרה.

את סיפור העלייה מרוסיה כדאי לראות גם מזווית זו, של “דפוקי” האתמול, העומדים היום בראש הממסד הקולט. זה לא כל סיפורה של ישראל – אבל זה חינו וכל הדרו.

19.1.1990