פעמים אחדות הזדמן לי להיפגש עם ג’ורג' סטיינר, המסאי, המבקר והסופר המכהן באוניברסיטת ז’נבה וחי בקיימברידג'. כל הפגישות התקיימו באנגליה בין מאי לנובמבר 1967 – לפני מלחמת ששת הימים, במהלכה ולאחריה, כשהחלה ישראל לצאת שוב מהאופנה. לא אסתיר: מאותן פגישות נותר בפי טעם מר ויותר משמץ של בחילה (בהרחבה עמדתי על כך בספרי “ישראלים בחצר סט. ג’יימס”).

מאז מעורב בלבי האיש, שקנה לו שם – שנוי במחלוקת – כמסאי ששליטתו באנגלית מזהירה ורעיונותיו מבריקים, לא אחת חריגים־במתכוון, ביהודי האוסטרי־צרפתי־אמריקני־בריטי הרגיש, היהיר, ההיסטרי, מוכה רגשי הנחיתות והרדיפה, שבתוך שישה חודשים קפץ מהזדהות עם ישראל בכל רמ“ח ושס”ה להתחמקות פחדנית מזיהוי שמו אתה. במפורש: סטיינר אינו הגיבור שלי.

והנה, ב“סאנדיי טיימס” של השבוע קורא אני על מחזה, שיועלה בתיאטרון “מרמֵייד” בלונדון החל ביום רביעי (היום). המחזה מבוסס על נובלה של סטיינר, “העברתו של א.ה. לסאן קריסטובאל”. רשימה מקדימה זו ושני מאמריו המאלפים של יורם ברונובסקי ב“הארץ” (15 ו־22 בינואר)¹ מאפשרים לנו לתהות על צידה העגום ביותר של ההוויה היהודית בימים אלה – התעוררותה המחודשת של השנאה היהודית העצמית, שבינה לבין שינאת־ישראל הפורחת מחדש וחודרת אף לסלונים המעודנים ביותר, יש איזו סימביוזה חולנית.

סיפורו של סטיינר יוצא מאיזו הנחה פרועה: היטלר לא התאבד בבונקר שלו בברלין, אלא מוסיף להסתתר בג’ונגלים ביצתיים של דרום אמריקה. חמישה ישראלים לוכדים אותו, אך שלא כבמקרה אייכמן, אינם מביאים את היטלר בן התשעים (הוא נולד ב־20 באפריל 1889) לישראל, כי אם שופטים אותו שם, בביצות האמזונה. במחזה ניתנת רשות הדיבור, במונולוג של עשרים וחמש דקות, ל־.A.H, הלוא הוא אדולף היטלר. בלשון־המעטה אנגלית מעיר בעל המאמר ב“סאנדיי טיימס”, כי

מתנת הלשון שניחן בה סטיינר מפתה כל־כך, שהוא מסוגל להפוך את הרוע לקביל… להיטלר של סטיינר ניתן היתר לבסס הגיונית את מותם של שישה מיליון יהודים.

מה, למשל, יטען הערב היטלר באזני קהל־הבכורה ב“מרמֵייד”? ישר מתוך הטקסט של הנובלה, העמוד האחרון, יאמר:

אותו ספר מוזר, “מדינת היהודים”. קראתי אותו בקפדנות. ישר מתוך ביסמארק. הלשון, הרעיונות, הטון. ספר מחוכם, אני מודה. עיצוב הציונות בצלמה של האומה הגרמנית החדשה. אבל האם הרצל ייסד את ישראל, או אני? – – השואה היא שנתנה לכם את האומץ לעשות עוול, היא שהביאה אתכם לגרש את הערבי מביתו, משדהו, משום שהיה מוכה־כינים וחסר־ישע, משום שעמד בדרך שאלוהים ציווה אתכם ללכת בה. – – אולי אני הוא המשיח, משיח האמת, שבתאי־צבי החדש, שאלוהים התיר לו לעשות כל תועבה כדי להשיב את עמו לביתו. – ה“רייך” הוליד את ישראל. אלה המִלים האחרונות שלי.

וזו רק דגימה, על קצה המזלג, מנאום עשרים וחמש הדקות ששם סטיינר בפי היטלר – כדבריו – בכוונה לזעזע, להביאנו לכך, שנעמוד על המשמר מפני התחדשות משהו דומה לפשעיו האיומים. לעמוד על המשמר מפני מי? איזו אנלוגיה זו בין הציונות, מדינת ישראל והמאבק היהודי־ערבי בארץ־ישראל לבין מה שמסתמל בהיטלר, תורתו ומעשיו?

בשנת 1967 התפרסם קובץ מסותיו של סטיינר, לשון ושתיקה. הוא שפיתח את המחשבה, שאחד מפשעי הנאציזם הוא חילול הלשון. הוא שטען, כי מי שלא עבר את זוועות השואה על בשרו – צריך לשתוק, “לא להוסיף את זוטות הוויכוח הספרותי, הסוציולוגי, על מה שאינו ניתן להבעה במלים.” כה אמר סטיינר במסה זו: “לנוכח מציאות מסוימת, האמנות היא טריוויאלית ונטולת־משמעות.”

וויליאם סטַיירון, מחבר “בחירתה של סופי”, ראה הכרח להתנצל על שכתב רומן – מדהים בעוצמתו, אך בעייתי מאוד – על ניצולת־שואה, בחורה פולניה־קאתולית. סטיירון הבחין היטב בהעמדת־הפנים הליטראטית של בעל “לשון ושתיקה”, וכתב:

אני מוצא קורטוב של צדקנות בדברים אלה, בייחוד שסטיינר לא שמר על שתיקה!

כל זה נאמר באותה שנה, 1967, שבה ישב סטינגו, המספר ב“בחירתה של סופי”, לכתוב את הרומן. מה לא קרה מאז?! ומה כן קרה מאז, שהביא את סטיינר להשתעשע ב“אמנות טריוויאלית”, לשמש “פרקליטו של היטלר”, ולו גם כמין איפכא מסתברא כביכול?!

לתת ידו להצגת תיאטרון, שבה נושא היטלר נאום הגנה כמו זה, כשלהגנתו הוא מגייס את השבתאות, את הציונות, את הרצל, את מאבקיה המדיניים והצבאיים של מדינת ישראל?!

וזאת, לאחר שכל שונאי ישראל חברו באו“ם וכבר עשו אנלוגיה בין ציונות לגזענות. וזאת, ימים ספורים לאחר שאך כפסע היה בין מדינת היהודים לבין גירושה מהאו”ם בטעון שעצם־קיומה מסכן את שלום העולם; כשגם היום אך כפסע בין מצוקת ישראל לבין התרת דמה?

ואיך הוא עושה זאת? בתיאטרון, כחגיגת אמנות טריוויאלית ושיקרית! נאום זה של א. ה. – לעומת אמירתו של סטיינר, כי מי שלא עבר את אושוויץ אל לו “לעסוק בייסורים אלה”.

גם מהמעט שלמדתי על כשרונו של סטיינר לעלות ראשון על גל אופנתי אחרון ולבטאו בלשון זוהרת וכישופית, אין ספק שהאיש שתיאר איך חיללו הנאצים את הלשון, עשה זאת הפעם בעצמו. לעמו. לישראל. יש לו בעיה, ויותר מאחת. כנער עשה את שנות מלחמת העולם עם משפחתו באמריקה, והוא רדוף רגשי־אשם. יש לו איזו נכות באחת מידיו. הוא זר ואינו מקובל על הממסד האקדמי בבריטניה, ואילו ביתו הוא אוניברסיטת קיימברידג', שרעייתו מלמדת בה.

נפגשנו גם שם, והוא הזמין אותי לצהריים בצ’רצ’יל קולג‘. בזעם וקנאה דיבר על הפרופסורים “שם”, ליד שולחן־הכבוד (Head Table), כל אותם אנטישמים, בעוד אנו יושבים עם כל פשוטי־הקולג’.

מפיו שמעתי גם כמה יקרה לו ישראל. עודני זוכר את השיחה הראשונה, ערב מלחמת ששת הימים. ביוזמתו טילפן מקיימברידג' לשגרירות והתנדב לצאת לישראל “להחליף מרצה באוניברסיטה, מורה בתיכון, אפילו לשבת סתם ברחוב דיזנגוף ולהפגין את היותי אתכם”. באותו ערב, סיפרתי לו, עומדים כמה סופרים להיוועד בבית הסופרת גרדה צ’ארלס להתייעצות בנושא “הזדהות עם ישראל”, ואם יבוא גם הוא – תהיה זו תרומה נכבדה.

“אני לוקח מונית מיוחדת ויוצא ללונדון”, אמר ועשה.

מסובך מאוד. כל השנים הוא נמשך לישראל – וטורח לבסס את רעיון ה“תעודה” להבדיל מהמדינה הציונית־לאומית, שהיא “ניוונה של היהדות”, כלשון הרצאותיו במכון ויצמן ברחובות לפני כמה שנים. אך מה שעולל הפעם, הוא יותר מהיענות לאופנה האחרונה. אני רואה את השחקן הנפלא אלק מקוואן כובש את הקהל לטעוני היטלר של סטיינר. זה מאוד קל, מאוד אופנתי, בימים אלה.

סטיירון הנוצרי תמה על סטיינר, תמיהה תמוהה לעצמה, “שאינו מזכיר אלא דרך־אגב את ההמונים הגדולים של לא־יהודים, שמנגנון־המחנות בילע ואשר מנת־גורלם היתה כליון חרוץ, ממש כשל היהודים”. עכשיו, כשהפר סטיינר את נדר השתיקה וקילל, ימצא את התשובה:

היטלר הקים את מדינת ישראל. היטלר היה משיח הציונות.

זוועה כזאת לא יכולה להיוולד אלא במוחו של אדם, שאינו שונא־ישראל. אדם השונא את עצמו. יהודי.

מאותו נדר לשתוק על מה שאין להביעו במלים, הגיע סטיינר אל “אמנות טריוויאלית” כזאת. על זה אין לעבור בשתיקה.

17.2.1982