פרשת חַיֵּי שָׂרָה היא פרשת השבוע החמישית בספר בראשית, המתחילה בפרק כ"ג, פסוק א' ומסתיימת בפרק כ"ה, פסוק י"ח.

*

הפרשה מתחילה במותה של שרה בת תרח, בעקבות עקדת בנה יחידה, יצחק, וממשיכה במשא ומתן בין אברהם בן תרח, לעפרון החיתי, בדבר רכישת מערת המכפלה בחברון כמקום קבורתה.

הפרשה עוסקת בהרחבה בנישואין בין בני משפחת תרח בן נחור שמוצאה מארם נהריים - יצחק בן אברהם ושרה, שניהם בני תרח, המתגורר בארץ כנען, לוקח לאשה במצוות אביו, את רבקה בת בתואל בן נחור אחי אברהם (בראשית י"א, כ"ז), שמשפחתה, משפחת תרח, גרה בארם נהריים. מוצא המשפחה מאור כשדים, מהסביבה רווית המים והעשירה בטין, בין נהר פרת ונהר חידקל, שבה החלה ראשית ההיסטוריה הכתובה על לוחות טין או חמר, שכן התעודות הכתובות הראשונות שהגיעו לידינו, עמן מתחילה ההיסטוריה הכתובה, הנבדלת מהפרה־היסטוריה, מוצאן משוּמר. עילם, שוּמר, אכד ואשוּר סמוכות זו לזו בארם נהריים, בין הפרת והחידקל, ואוּר־כשדים עירו של אברהם ושל כל משפחת תרח, סמוכה למפגש הפרת והחידקל, ליד המפרץ הפרסי. אברהם ואחיו נחור, שניהם, כאמור, בני תרח, מתחתנים איש ברעהו: בן אברהם, יצחק נושא את נכדת נחור, רבקה. לבן הוא אחיה של רבקה, שניהם נולדו לנחור ומִלְכָּה. בנותיו של לבן בן נחור, רחל ולאה, יינשאו ליעקב, בנם של אחות לבן, רבקה ובן זוגה יצחק.

חלק זה של הפרשה מסתיים בנישואי יצחק ורבקה. כל אלה נישואים אנדוגמיים בתוך המשפחה, שנחשבו דפוס הנישואין הראוי בספר בראשית. נישואין אלה מבטיחים את שמירת הרכוש המשפחתי ואת העצמת המעלות והסגולות המייחדות את המשפחה, כמו את פגמיה, בגבולות המשפחה. סוף הפרשה מספר שאברהם האלמן, הבא בימים, לקח בגיל 137 לפילגש את קטורה אחרי מות אשתו שרה. נולדו להם ששה בנים. אברהם הוריש את כל אשר לו רק לבנו השני, יצחק בן שרה, ולבני הפילגשים, צאצאי הגר וקטורה, נתן מתנות ושלחם אל ארץ קדם. אברהם הולך לעולמו בגיל 175 שנה, יצחק וישמעאל בניו קוברים אותו במערת המכפלה. הפרשה מסתיימת במניין בני ישמעאל ותולדותיו, בנים שיהיו שכנים של בני יעקב, ממזרח, מהמדבר, מאז ועד עולם, כשיש להם אב משותף ואם שונה, כדרכן של משפחות פוליגמיות פטריארכליות, לפני ראשית הפרשה הבאה, ‘פרשת תולדות’, העוסקת בתולדות יצחק.

אביא להלן את כל פרשת חיי שרה בנוסח מנוקד ואוסיף הערות פה ושם בדפוס רגיל אחרי כוכבית, ועל מה שהתורה שותקת אוסיף דברי שירה של משוררות ומשוררים עתיקים וחדשים.

*

וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה.

*

הספירה המקראית מחלקת את המאות, העשרות והיחידות. מנתון זה אנו למדים שיצחק היה בן 37 שנים כשאברהם לקח אותו לארץ המוריה, למזבח העקדה, כי שרה הייתה צעירה מאברהם בעשר שנים והיא ילדה את יצחק, בחסד אלוהים וכהבטחת המלאכים, כשהייתה בת תשעים שנה ואברהם בן מאה שנה. סמיכות הפסוקים בין סיום סיפור העקדה לבין מות שרה גרם לקישור בין שני מאורעות אלה. כששרה שמעה לאן נלקח יצחק, בנה יחידה, נשמתה פרחה. ספר היובלים פרק י"ט מוסיף פסוק מעניין, שכן אין לגבי דידו של מחבר ספר היובלים, מספרים סתמיים: “והיו כול ימי חיי שרה מאה ועשרים ושבע שנים אלה הם שני יובלים וארבעה שבועי שנים ושנה אחת, אלה ימי שני חיי שרה”. כוונת החישוב היא ללמד את הקורא לחשב ולספור חלוקות זמן שביעוניות, נצחיות ומקודשות: שבתות, יובלים ושמיטות, המכונות שבועי שנים 49+49+28+1= 127.

וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן

*

למקומות שונים בארץ כנען יש שמות כפולים. קריית ארבע היא חברון, כשם שלוז היא בית אל ושלם היא יבוס. שמות אלה מלמדים על תודעה היסטורית ועל זיכרון חלופי. הארץ הייתה מיושבת בעמים שונים, שבעת עממי כנען, בעלי תרבויות שונות, לפני שבני ישראל הגיעו אליה והם זוכרים עובדה זו ואינם מוחקים את השמות שקודמיהם העניקו למקום מושבם.

אברהם ושרה בני תרח, מוצאם מבני שם, מארם נהריים, משוּמר, אשוּר, אכד ועילם, אך הם גרים בארץ כנען, הארץ המובטחת לאברהם, אליה הגיע בשעה שנאמר לו: ‘לך לך’. חייו של אברהם עומדים בסימן נוודות והגירה, שינוי ותמורה. הוא עזב תרבות פורחת מאחוריו, בארץ משקה, רווית מים ועתירת דגים ותמרים, עליה לא נאמרת אף מילה, והוא הולך בעקבות קול ששמע בחלום או בהקיץ לארץ לא נודעת שתתגלה כארץ חרבה שאין בה נהרות ואין בה דגה. בכל המקרא כולו אין שם של אף דג. ולוויתן איננו דג אלא יונק. אברהם מתיישב בארץ לא נודעת, מתבונן סביבו ומתחיל תרבות חדשה בארץ חרבה, התלויה בגשם ובמטר מן השמים, ולא ממשיך את מורשת אבותיו בני אור כשדים, שם, בין הנהרות, החלה התרבות הכתובה לפני כששת אלפים שנה בערך. זו הסיבה שספירת השנים בעולם היהודי מתחילה עם ראשית ההיסטוריה הכתובה. אנחנו מצויים עתה בשנת 5786 לבריאה, שכן הבריאה שניתן לספר עליה בספר מספר וסיפור, החלה רק עם ראשית הכתב לפני כ־6000 שנה. הפרה־היסטוריה איננה מובאת בחשבון בתרבות שכל כולה מיוסדת על ספר מספר וסיפור, על קולות אלוהיים בחלום או בהקיץ הנודעים בעדות כתובה, על תולדות משפחה הרשומות על ספר ועל חוק כתוב הנודע בהתגלות. מה שהתרחש לפני עידן הכתב, הספר והסיפור, העדות והתעודה, הספר והלוח, אינו קיים כי אין לו תיעוד כתוב, על כן “ההיסטוריה המתחילה בשוּמר”, כשם ספרו הנודע של שמואל נח קרמר, ולספירת העולם היהודית 5786 לבריאה, אין שום קשר לוויכוח מדעי על ראשית הבריאה בתחום מדעי הטבע, העוסקים במה שהאדם לא יצר, אלא יש לה קשר הדוק רק לראשית העדות הכתובה המונה את הזמן, שהיא מעשה אדם, אם גם בהשראה אלוהית הכתובה על ספר, ולא מעשה ידי הטבע, לפי מיטב הכרת הכותבים.

בפרשות הקודמות לפרשת ‘חיי שרה’, קראנו שכנען נכדו של נח ובנו של חם, מקולל בפי סבו, בשל חטאו של אביו לסבו. כנען ובניו ארורים ומקוללים לעולם בקללת העבדות, מאז חטא אביו של כנען, חם בן נוח, אשר גילה את ערוות אביו כשזה השתכר בבלי־דעת. חם הוא הבן האמצעי שאביו קלל אותו ואמר לבנו: “וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו”. (בראשית ט כ"ה). בשל קללת עולם והמארה הנצחית אשר הוטלה על כנען כעונש על חטא אביו, שראה את ערוות אביו השיכור וחטא בגילוי עריות, אסור לבני שם להתחתן בכנענים שבארצם הם יושבים. קללה מיתולוגית זו מדור המבול, הייתה הצידוק הדתי והמוסרי היחיד לשעבוד בני חם השחורים, יושבי אפריקה, בידי בני שם ובני יפת הלבנים יושבי אסיה ואירופה. תוקפה של הקללה הנוראה על הנכד שלא חטא ושל הצידוק המוסרי לשעבוד השחורים בידי הלבנים, נותר בעינו עד 1865, מועד שחרור העבדים בארצות הברית! קללה זו הייתה הבסיס המוסרי לחובת ההיבדלות המוחלטת מהכנעני יושב הארץ, ארץ כנען, שגזל אותה, לדברי ‘ספר היובלים’ מבני שם, אשר להם ורק להם, יועדה ארץ כנען.

*

וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ.

*

מכאן נלמד המנהג שיש לִסְפֹּד למת ולבכותו, הן איש הן אישה.

*

הפרשה פותחת במותה של שרה, אולם עוברת בשתיקה על חייה לפני ואחרי העקדה. המדרש הוסיף על מה שהתורה עברה עליו בשתיקה, על נסיבות מותה:

וְהָלַךְ הַשָּׂטָן אֵצֶל שָׂרָה וְנִזְדַּמֵּן לָהּ בִּדְמוּת יִצְחָק. כֵּיוָן שֶׁרָאֲתָה אוֹתוֹ אָמְרָה לוֹ: בְּנִי! מֶה עָשָׂה לְךָ אָבִיךָ? אָמַר לָהּ: נְטָלַנִי אָבִי וְהֶעֱלַנִי הָרִים וְהוֹרִידַנִי בְּקָעוֹת, וְהֶעֱלַנִי לְרֹאשׁ הַר אֶחָד גָּבוֹהַּ וְתָלוּל וּבָנָה מִזְבֵּחַ וְסִדֵּר מַעֲרָכָה וַעֲקָדַנִי עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְנָטַל מַאֲכֶלֶת לְשָׁחֳטֵנִי – ואִלּוּלֵא שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא “אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ” כְּבָר הָיִיתִי נִשְׁחָט. לֹא הִסְפִּיק לִגְמֹר אֶת הַדָּבָר עַד שֶׁיָּצְאָה נִשְׁמָתָהּ" (מדרש תנחומא, פרשת וירא סימן כג).

*

אימהות אמיצות ונחושות, בעלות תעוזה, בכל הזמנים, התריסו כנגד ההכרעה האבהית לציית לקול אלוהי הקורא להעלות את הילד לקורבן עולה בשם הסמכות האלוהית או האנושית שיש לציית לה, וזעקו כנגד התביעה לעבור בשתיקה גמורה על קול הלב האנושי, על קול הרחמים, מלשון רחם, קול האהבה מארמית רחמנא, קול החמלה מלשון מחמל נפשי, מחמל היא מילה נרדפת לרחם.

את קול האימהות הזועקות והמתריסות כנגד הציות לסמכות שרירותית, הבאתי בפרשת העקדה, בקולן של יוכבד בת מרים ורעיה הרניק ומשוררות נוספות. ואביא מעט ממנו כאן לזכרה של שרה שנשמתה פרחה כשנודע לה על מעשה בן זוגה בבנה.. את הקול המעיד על שברון הלב וההתרסה הכרוכים בו אביא בקולה של המשוררת הנפלאה, יהודית כפרי:

*

בראשית / יהודית כפרי

בָּרֵאשִׁיּוֹת הָעֲמוּמוֹת שֶׁלָּנוּ

מְחַלְחֵל הַסִּפּוּר הַזֶּה:

אָב

בְּנוֹ

וְהַמַּאֲכֶלֶת.

*

אֵיךְ זֶה קָרָה?

וְאֵיפֹה הָיְתָה שָׂרַי?

אֵיךְ הִיא יָכְלָה לִסְמֹךְ

עַל אֵל כָּל כָּךְ עָרִיץ

שֶׁיָּגֵן בָּרֶגַע הָאַחֲרוֹן?

*

לָמָּה הִיא לֹא צָעֲקָה

עוֹד קֹדֶם,

כְּשֶׁרַק רָתַם אֶת הַחֲמוֹר

וְהֶעְמִיס אֶת הָעֵצִים:

*

אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ

אֶל הַיֶּלֶד!?

לָמָּה הִיא לֹא נֶעֶמְדָה

בְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ

וְלָחֲשָׁה מִבַּעַד לִשְׂפָתַיִם חֲשׁוּקוֹת:

*

לֹא תַּעֲבֹר בַּדֶּרֶךְ הַזּוֹ

כָּל עוֹד אֲנִי חַיָּה!

לֹא אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה

שֶׁחִכִּינוּ לוֹ מֵאָה שָׁנָה,

לֹא אֶת הַיֶּלֶד

שֶׁבְּנַפְשֵׁנוּ.

*

*

וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ וַיְדַבֵּר אֶל בְּנֵי חֵת לֵאמֹר.

בני חת הם מבניו של כנען הארור והמקולל בעבדות עולם.

*

גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי.

*

אברהם מציג עצמו בענווה כגר ותושב, הוא יודע היטב שאין הוא אדוני הארץ, והוא מבקש לרכוש אחוזת קבר כדי לקבור את אשתו. יש חשיבות רבה לפסוק זה משום שאברהם, הזוכר את ההבטחה האלוהית בדבר הארץ המובטחת לו ולזרעו בחלום או בברית, איננו בא לתבוע בתוקפה מאומה. הוא מכיר במעמדו כגר ותושב, לא כבעלים, כאדון או כיורש. הוא רוצה לרכוש נחלת קבר ולא לקבל אותה במתנה, כי על מתנה אפשר לערער כשנותן המתנה איננו עוד, ויורשיו מערערים על מתנת נכסי דלא ניידי, אבל על שטר מכר חוקי, שהתקבל תמורת תשלום בכסף, שניתן מידי קונה למוכר, אי אפשר לערער. ראוי לכל צאצאיו של אברהם לזכור עמדה ענוה זו, המכירה באנושיותם של כל תושבי הארץ הקודמים, ובבעלותם החוקית על אדמתם ורכושם, ויודעת שמוטב לרכוש כחוק את החלקה שרוצים בה, ולא לקבל במתנה או חלילה לכבוש ולגזול.

*

וַיַּעֲנוּ בְנֵי חֵת אֶת אַבְרָהָם לֵאמֹר לוֹ.

שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ

בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת מֵתֶךָ

אִישׁ מִמֶּנּוּ אֶת קִבְרוֹ לֹא יִכְלֶה מִמְּךָ מִקְּבֹר מֵתֶךָ.

*

בני חת נוהגים מנהג אחווה ונדיבות באברהם האבל

*

וַיָּקָם אַבְרָהָם וַיִּשְׁתַּחוּ לְעַם הָאָרֶץ לִבְנֵי חֵת.

*

עם הארץ הוא ביטוי מעניין. נראה שכאן הוא פשוטו כמשמעו, העם המתגורר בארץ משבט החיתים, בני חת, צאצאי כנען. ממקומות אחרים במקרא עולה שאלה הם טובי העיר היושבים בשער העיר הדנים ושופטים בעניינים המובאים לפניהם (ירמיהו ל"ח, ז) או גוף פוליטי הממליך מלכים (מלכים ב כ"א, כ"ד). מאוחר יותר ביטוי זה, ‘עם הארץ’, יסמן את היפוכו של האידיאל היהודי של תלמיד חכם שומר מצוות, ויסמן אוכלוסייה נבערת, אלימה, נטולת עידון תרבותי וגסת הליכות.

*

וַיְדַבֵּר אִתָּם לֵאמֹר

אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁכֶם לִקְבֹּר אֶת מֵתִי מִלְּפָנַי

שְׁמָעוּנִי וּפִגְעוּ לִי בְּעֶפְרוֹן בֶּן צֹחַר.

וְיִתֶּן לִי אֶת מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לוֹ

אֲשֶׁר בִּקְצֵה שָׂדֵהוּ בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִי

בְּתוֹכְכֶם לַאֲחֻזַּת קָבֶר.

*

אברהם מודה לבני חת על מנהגיהם הנאים אך הוא מבקש להיפגש עם עֶפְרוֹן בֶּן צֹחַר. בעברית מקראית הפועל פגע וּפִגְעוּ לִי עניינו פגש, להיפגש ופגישה, ולכן הימים הפוגשים כל אחת מארבע העונות החדשות, מועד קציר, מועד קיץ, מועד זרע ומועד דשא, אלה החותמים את העונות שהסתיימו, נקראים במגילת תהילים ממגילות מדבר יהודה בשם ‘יום פגוע’ או הימים הפגועים.

המדובר ב31 בחודש השלישי, סיון, ב31 בחודש השישי, אלול, ב31 בחודש התשיעי, כסלו, וב31 בחודש השנים עשר, אדר. רק בחודשים אלה יש 31 ימים, כל החודשים האחרים מונים רק 30 יום. כל אחת מארבע עונות השנה נפתחת תמיד ביום רביעי, יום בריאת המאורות הנקרא בשם יום זיכרון. לדברי ״ספר היובלים״ ארבעת ימי רביעי הפותחים את העונות נודעים מסיפור המבול. כל אחד מהם מקביל ליום השוויון האביבי, האחד בניסן, ליום השוויון הסתווי, האחד בתשרי, ליום הארוך בשנה, האחד בתמוז וליום הקצר בשנה, האחד בטבת. כל אחת מארבע העונות חופפות זו לזו, בכל אחת שלושה חודשים מקבילים, כל עונה מונה 91 ימים ו־13 שבתות.

*

וְעֶפְרוֹן יֹשֵׁב בְּתוֹךְ בְּנֵי חֵת וַיַּעַן עֶפְרוֹן הַחִתִּי אֶת אַבְרָהָם בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת לְכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ לֵאמֹר.

*

מפגשים עסקיים, תרבותיים, משפחתיים ומשפטיים היו מתרחשים תמיד בשער העיר, בנוכחות קהל ועדה, המעידים בנוכחותם על תוקפם ועל תוקף ההחלטות והשבועות שנעשו שם. יש לתת את הדעת על הדגשת הפעלים הנגזרים מהשורש ש.מ.ע. -יש כאן דיבור וקשב, שיח ושמיעה, משא ומתן מתוך כבוד ותשומת לב, רגישות והתחשבות של שיג ושיח, שמיעה והשמעה.

*

לֹא אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ

לְעֵינֵי בְנֵי עַמִּי נְתַתִּיהָ לָּךְ קְבֹר מֵתֶךָ.

וַיִּשְׁתַּחוּ אַבְרָהָם לִפְנֵי עַם הָאָרֶץ.

וַיְדַבֵּר אֶל עֶפְרוֹן בְּאָזְנֵי עַם הָאָרֶץ לֵאמֹר

אַךְ אִם אַתָּה לוּ שְׁמָעֵנִי

נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי וְאֶקְבְּרָה אֶת מֵתִי שָׁמָּה.

וַיַּעַן עֶפְרוֹן אֶת אַבְרָהָם לֵאמֹר לוֹ.

אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה הִוא

וְאֶת מֵתְךָ קְבֹר.

וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְרוֹן

וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת

אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵר.

*

פסוקים אלה מלמדים על אורחות המשא ומתן בדיני קניין וממכר אחוזת קבר או אחוזת שדה. בתקופה בה נערך המשא ומתן כבר נודעו מטבעות כסף או משקולות כסף. ההיסטוריונים טוענים שרק במאה השביעית לפנה"ס קבעו השלטונות מטבעות עשויים ממתכות שונות. מכל מקום השקל הוא יחידת משקל ולכן שקל כסף הוא כמות מדודה של המתכת כסף. [השימוש הראשון במונח יחידת מידה - שקל - הגיע ממסופוטמיה בסביבות 2500 לפני הספירה, ויוחס ליחידת משקל (8.3 גרם) למשל של: כסף, נחושת, ברונזה, וגם ליחידות נפח (60 שקל בסילה - ליטר)]. ימי אברהם לפי ההיסטוריוגרפיה המקראית קודמים בכאלף שנה למאה השביעית לפני הספירה.

הרצון לשמוע ולהשמיע, להקשיב ולדבר, הוא ממהות השיח האנושי הקשור באמון, בנאמנות, ביושר ובאמונה, וממהות הקשר האנושי המכבד בין בני האדם. אטימת לב קשורה באטימת אוזן לקולו של הזולת, בהתנכרות והפניית עורף, בעריצות וכיבוש והשתקה ולקיחה שלא כדין, בנישול וגזל, המכונה בקיצור אטימת אוזניים וערלות לב, ואילו מאור פנים, ענווה, קשב ודיבור, פנייה ומענה, ענווה ותשומת לב, קשורים בפתיחת לב ובתשומת לב למקובל ולנהוג, בקשב דרוך לזולת, בכבוד ובהקשבה, בדיבור ובשיח, במשא ומתן פומבי מנומס ומכבד, שאין בו השתלטות או כוח ועריצות, אלא יש בו אנושיות וכבוד האדם..

*

וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לִפְנֵי מַמְרֵא, הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ וְכָל הָעֵץ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר בְּכָל גְּבֻלוֹ סָבִיב. לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה לְעֵינֵי בְנֵי חֵת בְּכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ.

וְאַחֲרֵי כֵן קָבַר אַבְרָהָם אֶת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֶל מְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה עַל פְּנֵי מַמְרֵא הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. וַיָּקָם הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְאַבְרָהָם לַאֲחֻזַּת קָבֶר מֵאֵת בְּנֵי חֵת.

*

מלאך הפנים המספר למשה על הר סיני, בארבעים הימים אחרי מעמד סיני, את קורות ארבעים ושמונה היובלים שקדמו לו, מספר ב"ספר היובלים" י"ט 9 על סב סבו [בין אברהם למשה חלפו שבעה דורות]: “ולא אמר מאום על דבר הארץ אשר אמר אלוהים לתת אותה לו ולזרעו אחריו, ויבקש מקום לקבור את מתו שמה. כי נמצא נאמן ונכתב אוהב אלוהים בלוחות השמים”!

הפרשה בבראשית חוזרת ומפרטת את טיב הנכס, את מקומו, את תכולתו ואת תכליתו, את זהות המוכר וזהות הקונה ונסיבות המשא ומתן, את המחיר הקנייה ואת העדות הציבורית על המשא ומתן והשלמתו, למען הסר כל ספק בעניין מערת המכפלה כקניין כספו של אברהם, העומדת לו כירושה לדורות. בעוד ששאר הארץ שבה גרים בני כנען לשבטיהם, החיתי, הפריזי והיבוסי, האמורי והגרגשי, אינה קניינו ואינה שלו. הרבה דינים והלכות, נימוסים והליכות, כבוד האדם וכבוד הבריות, ענוה, רגישות, תשומת לב והתחשבות, אפשר ללמוד מפרשה זו של משא ומתן בין בני עמים שונים ותרבויות שונות, בענייני ממכר וקניין, נדיבות ומכירה, מוות וקבורה, אמת, יושר, פירוט, שקיפות ופומביות בכל הנוגע למשא ומתן על בעלות על קרקעות ומבנים ועצים, על מכירה וקנייה והעברת בעלות ועל כבוד החי וכבוד המת.

*

וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיהוָה בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל.

*

על משפט זה אפשר להקשות, אשת נעוריו של אברהם מתה, הוא אלמן זקן, בא בימים, בודד ואבל, פילגשו גורשה למדבר, בנו הבכור הורחק, בנו הצעיר אינו מדבר אתו מטוב ועד רע אחרי פרשת העקדה, הוא אבל וחרד וכואב, אבל מבחינה כלכלית ראה ברכה במעשיו. המדרש מוסיף על המילה האחרונה בפסוק: “בת הייתה לאברהם ובַּכֹּל שמה”. המשוררת בַּכֹּל סרלואי קרויה על שמה של בת מדרשית זו.

מהסיפור הבא אנו למדים שבעולם הפטריארכלי בנים אינם נישאים על פי רצונם ובחירתם, הוריהם מארגנים את נישואיהם על פי שיקול דעתם. בתרבות שאברהם חי בה, רק נישואין בתוך המשפחה הקרובה באים בחשבון.

לנישואין אלה קוראים נישואים אנדוגמיים. אֶנְדּוֹגַמְיָה, “נישואי פנים”, נישואין בין דודנים מדרגה ראשונה. קשר הנישואים הראשון, שהיה אֶנְדּוֹגַמי (Endogamy) (הנוהג לבחור את בן הזוג לנישואים מתוך הקבוצה החברתית, קבוצת השארוּת או אותה קטגוריה חברתית־דתית לה שייכים בני הזוג) בדרך כלל, נוצר ביוזמת הורי הנערות ובבחירתם או הורי הנערים ובחירתם.

*

וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ הַמֹּשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי.

*

לאברהם כמו לכל בעל נכסים בזמנו היו עבדים ושפחות שהיו מופקדים על כל מלאכת הבית ועבודת השדה והמרעה. עבדו זקן ביתו הוא העבד הבכיר הוותיק והנאמן ביותר.

*

וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּיהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ.

*

איסור הנישואין עם בנות כנען חוזר פעמים רבות, שכן כגודל הפיתוי, הזמינות והקרבה של בנות הארץ, כך גודל האיסור, האיום והעונש. אברהם משביע את עבדו שלא יתיר לבנו בעשור הרביעי לחייו לבחור לו אישה לעצמו מבנות כנען.

כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק.

*

הוא משביע את עבדו שיחזור אל משפחתו, משפחת אביו בארם, שם מצויים בני אביו תרח, אחיו הבכור, נחור, בנו של נחור בתואל ונכדיו לבן ורבקה, שאמם היא מילכה בת אחיו המת הרן.

*

וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָעֶבֶד אוּלַי לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרַי אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת, הֶהָשֵׁב אָשִׁיב אֶת בִּנְךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָצָאתָ מִשָּׁם.

*

העבד הנבון והנאמן לאדונו שוקל את סיכויי המשימה ובוחן עם אדונו את האפשרות שייקח אתו את יצחק לארם, במקרה שהאישה המיועדת לו מבנות משפחתו לא תאבה לעזוב את מולדתה וללכת לארץ זרה. יש לתת את הדעת לתכיפות הפועל יצא בהטיות שונות בפרשה זו

*

וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תָּשִׁיב אֶת בְּנִי שָׁמָּה.

יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי

וַאֲשֶׁר דִּבֶּר לִי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לִי לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת

הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִשָּׁם.

*

אברהם אוסר על עבדו על לקיחת בנו בדרך חזרה למולדתו, נאמן למצוות ההבטחה האלוהית לו ולזרעו.

*

וְאִם לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ וְנִקִּיתָ מִשְּׁבֻעָתִי זֹאת רַק אֶת בְּנִי לֹא תָשֵׁב שָׁמָּה.

וַיָּשֶׂם הָעֶבֶד אֶת יָדוֹ תַּחַת יֶרֶךְ אַבְרָהָם אֲדֹנָיו וַיִּשָּׁבַע לוֹ עַל הַדָּבָר הַזֶּה.

*

* שבועה כרוכה במגע גופני בין הנשבע לזה שהשבועה מובטחת לו.

אזכור המלאך המלווה או המלאך המנחה בזיקה להבטחה בדבר העתיד המובטח לבני משפחת אברהם וצאצאיו, נשנה במקומות שונים בחומש

*

וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו וַיֵּלֶךְ וְכָל טוּב אֲדֹנָיו בְּיָדוֹ וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל אֲרַם נַהֲרַיִם אֶל עִיר נָחוֹר.

*

* השימוש בגמל כבהמת משא ומסע הוא קדום מאוד ותיעוד כתוב אודותיו מצוי כבר במאה ה17 לפני הספירה.

*

וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר אֶל בְּאֵר הַמָּיִם לְעֵת עֶרֶב לְעֵת צֵאת הַשֹּׁאֲבֹת.

*

* לגמל רגליים גבוהות מאוד ומפרקי ברכיים, כדי להגן על גופו מהחום והקור הנפלטים מהאדמה בתנאי אקלים המדבר. הפועל וַיַּבְרֵךְ מתייחס למפרקי הברכיים של הגמלים.

*

וַיֹּאמַר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם.

*

הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם.

וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה

וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה

אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי.

*

בכל התרבויות העתיקות בהן לא היו ברזים בקירות הבתים ולא היו משאבות או צינורות מים שהגיעו לבתים, הנערות והנשים היו ממונות על שאיבת המים. מי שיכולה הייתה להרשות לעצמה להחזיק שפחה או עבד משרת, הייתה יכולה לצוות עליהם להביא מים מהבאר או מהנהר, מהמעיין או מהמפל הביתה במקומה, אבל כל אישה שלא עמדו לרשותה שפחות ועבדים, הייתה ממונה על שאיבת המים עבור בני ביתה ועבור חיות העדר. כדאי לזכור שמים הגיעו לברזים רק בראשית המאה העשרים. כל בית וכל משפחה נצרכו תמיד למים, שכן אי אפשר לבשל, לרחוץ, להדיח, לנקות, לשטוף, להשקות, לכבס, להתרחץ, לחפוף ולשתות בלי מים. כל יישוב אנושי נוצר בזיקה למקור מים חיים. השואבות היו יוצאות לפנות ערב בשעות הפחות חמות עם כדים או דליים. הייתה זו גם שעת המפגש החברתי היומי של הנערות ושל נשים בנות כל הגילים מחוץ לביתן.

העבד בוטח באלוהי אברהם אדונו ומציע מבחן של נדיבות, הוא יבקש לשתות מכדה של אחת השואבות וזו שתיעתר ראשונה לבקשתו תהיה הכלה הנבחרת לבן אדוניו.

*

וַיְהִי הוּא טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת אֲשֶׁר יֻלְּדָה לִבְתוּאֵל בֶּן מִלְכָּה אֵשֶׁת נָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם וְכַדָּהּ עַל שִׁכְמָהּ.

*

השושלת של הכלה הנבחרת בת המשפחה הקרובה, היא: תרח, בנו נחור, אשתו מִלְכָּה, בנם בתואל וילדיהם רבקה ולבן.

*

וְהַנַּעֲרָ טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד בְּתוּלָה וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתְּמַלֵּא כַדָּהּ וַתָּעַל.

*

יופי, נעורים ובתולין ומיומנות בעבודות הבית, הן התכונות המתארות את ערכה של הנערה בעולם הפטריארכלי. גם נדיבות, תושייה, חכמה, חריצות וזריזות המתוארות לעיל ולהלן, תורמים לערכה של הנערה.

*

מכאן מתנהל דיאלוג של חסד בין אדם מבוגר צמא ועייף ובין נערה שואבת מים. בדיאלוג זה מתגלה שמעבר ליופייה של הנערה ובתוליה, הנודעים ממראה פניה, גופה ומלבושה, בתולות ונשואות היו תמיד מתלבשות בצורה שונה כדי להבדיל בין פנויות לנשואות, היא גם נדיבה, גם זריזה וחרוצה, גם מנומסת וגם חכמה, היא מציעה מים לעשרת הגמלים של האורח הלא מוכר, למרות שלא התבקשה.

להשקות עשרה גמלים צמאים הוא מבצע הכרוך בהרבה שאיבה של מים, בכוח הרמה וזריזות רגליים.

*

וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ וַיֹּאמֶר הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ.

וַתֹּאמֶר שְׁתֵה אֲדֹנִי וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ.

וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת.

וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל הַשֹּׁקֶת וַתָּרָץ עוֹד אֶל הַבְּאֵר לִשְׁאֹב וַתִּשְׁאַב לְכָל גְּמַלָּיו.

וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ מַחֲרִישׁ לָדַעַת הַהִצְלִיחַ יְהוָה דַּרְכּוֹ אִם לֹא.

*

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל יָדֶיהָ עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם.

*

* מהתיאור עולה שהאורח הצמא גמל לנערה המשקה במתנת תכשיטי זהב מתוך הנחה שברגע שתשוב לביתה עם כד המים תישאל על ידי בני משפחתה מנין תכשיטי הזהב החדשים שהיא עדויה בהם, והם ישמחו לארח אורח שמחלק תכשיטי זהב.

*

וַיֹּאמֶר בַּת מִי אַתְּ הַגִּידִי נָא לִי הֲיֵשׁ בֵּית אָבִיךְ מָקוֹם לָנוּ לָלִין.

וַתֹּאמֶר אֵלָיו בַּת בְּתוּאֵל אָנֹכִי בֶּן מִלְכָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְנָחוֹר.

וַתֹּאמֶר אֵלָיו גַּם תֶּבֶן גַּם מִסְפּוֹא רַב עִמָּנוּ גַּם מָקוֹם לָלוּן.

וַיִּקֹּד הָאִישׁ וַיִּשְׁתַּחוּ לַיהוָה.

וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ מֵעִם אֲדֹנִי

אָנֹכִי בַּדֶּרֶךְ נָחַנִי יְהוָה בֵּית אֲחֵי אֲדֹנִי.

וַתָּרָץ הַנַּעֲרָ וַתַּגֵּד לְבֵית אִמָּהּ כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה.

וּלְרִבְקָה אָח וּשְׁמוֹ לָבָן וַיָּרָץ לָבָן אֶל הָאִישׁ הַחוּצָה אֶל הָעָיִן.

וַיְהִי כִּרְאֹת אֶת הַנֶּזֶם וְאֶת הַצְּמִדִים עַל יְדֵי אֲחֹתוֹ וּכְשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי רִבְקָה אֲחֹתוֹ לֵאמֹר כֹּה דִבֶּר אֵלַי הָאִישׁ וַיָּבֹא אֶל הָאִישׁ וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַגְּמַלִּים עַל הָעָיִן.

וַיֹּאמֶר בּוֹא בְּרוּךְ יְהוָה לָמָּה תַעֲמֹד בַּחוּץ וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת וּמָקוֹם לַגְּמַלִּים.

וַיָּבֹא הָאִישׁ הַבַּיְתָה וַיְפַתַּח הַגְּמַלִּים וַיִּתֵּן תֶּבֶן וּמִסְפּוֹא לַגְּמַלִּים וּמַיִם לִרְחֹץ רַגְלָיו וְרַגְלֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ.

*

תכניתו של עבד אברהם הצליחה עד מאוד, הוא פגש בנערה מבנות משפחת אדונו, זו שעמדה במבחן אותו תכנן, וזכה להיות מוזמן לבית אביה בחוכמתו כי הבין שהסיפור בדבר תכשיטי הזהב יעורר עניין אצל הסקרנים שבבני המשפחה או אצל החמדנים שבהם. לפני שהוזמן לאכול, ביקש לשאת את דברו. הוא מספר על קשרי המשפחה בין החתן המיועד, יצחק בן אברהם, ובין הכלה הנכספת נכדת אחי אברהם, נחור, רבקה בת בתואל בן נחור, ומספר על עושרם של החתן ושל אביו ופורש בפני המארחים את בקשת אברהם אחי נחור, את שבועתו ואת סיפור מסעו מחברון לארם.

*

ויישם [וַיּוּשַׂם] לְפָנָיו לֶאֱכֹל

וַיֹּאמֶר לֹא אֹכַל עַד אִם דִּבַּרְתִּי דְּבָרָי

וַיֹּאמֶר דַּבֵּר.

וַיֹּאמַר עֶבֶד אַבְרָהָם אָנֹכִי.

וַיהוָה בֵּרַךְ אֶת אֲדֹנִי מְאֹד

וַיִּגְדָּל וַיִּתֶּן לוֹ צֹאן וּבָקָר וְכֶסֶף וְזָהָב

וַעֲבָדִם וּשְׁפָחֹת וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים.

וַתֵּלֶד שָׂרָה אֵשֶׁת אֲדֹנִי בֵן לַאדֹנִי אַחֲרֵי זִקְנָתָהּ וַיִּתֶּן לּוֹ אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ.

וַיַּשְׁבִּעֵנִי אֲדֹנִי לֵאמֹר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יֹשֵׁב בְּאַרְצוֹ.

אִם לֹא אֶל בֵּית אָבִי תֵּלֵךְ וְאֶל מִשְׁפַּחְתִּי וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי.

וָאֹמַר אֶל אֲדֹנִי אֻלַי לֹא תֵלֵךְ הָאִשָּׁה אַחֲרָי.

וַיֹּאמֶר אֵלָי יְהוָה אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנָיו יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ אִתָּךְ וְהִצְלִיחַ דַּרְכֶּךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִמִּשְׁפַּחְתִּי וּמִבֵּית אָבִי.

אָז תִּנָּקֶה מֵאָלָתִי כִּי תָבוֹא אֶל מִשְׁפַּחְתִּי וְאִם לֹא יִתְּנוּ לָךְ וְהָיִיתָ נָקִי מֵאָלָתִי.

וָאָבֹא הַיּוֹם אֶל הָעָיִן וָאֹמַר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אִם יֶשְׁךָ נָּא מַצְלִיחַ דַּרְכִּי אֲשֶׁר אָנֹכִי הֹלֵךְ עָלֶיהָ.

הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם וְהָיָה הָעַלְמָה הַיֹּצֵאת לִשְׁאֹב וְאָמַרְתִּי אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ.

וְאָמְרָה אֵלַי גַּם אַתָּה שְׁתֵה וְגַם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב הִוא הָאִשָּׁה אֲשֶׁר הֹכִיחַ יְהוָה לְבֶן אֲדֹנִי.

אֲנִי טֶרֶם אֲכַלֶּה לְדַבֵּר אֶל לִבִּי וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת וְכַדָּהּ עַל שִׁכְמָהּ וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתִּשְׁאָב וָאֹמַר אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי נָא.

וַתְּמַהֵר וַתּוֹרֶד כַּדָּהּ מֵעָלֶיהָ וַתֹּאמֶר שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה וָאֵשְׁתְּ וְגַם הַגְּמַלִּים הִשְׁקָתָה.

וָאֶשְׁאַל אֹתָהּ וָאֹמַר בַּת מִי אַתְּ וַתֹּאמֶר בַּת בְּתוּאֵל בֶּן נָחוֹר אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ מִלְכָּה וָאָשִׂם הַנֶּזֶם עַל אַפָּהּ וְהַצְּמִידִים עַל יָדֶיהָ.

וָאֶקֹּד וָאֶשְׁתַּחֲוֶה לַיהוָה וָאֲבָרֵךְ אֶת יְהוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר הִנְחַנִי בְּדֶרֶךְ אֱמֶת לָקַחַת אֶת בַּת אֲחִי אֲדֹנִי לִבְנוֹ.

וְעַתָּה אִם יֶשְׁכֶם עֹשִׂים חֶסֶד וֶאֱמֶת אֶת אֲדֹנִי הַגִּידוּ לִי וְאִם לֹא הַגִּידוּ לִי וְאֶפְנֶה עַל יָמִין אוֹ עַל שְׂמֹאל.

*

* בתום הסיפור המפורט מבקש האורח את חסדם של המארחים שאת בתם ואחותם הוא מבקש לקחת עמו לכלה, לבן אדונו, דודם, בארץ כנען. ומצפה לתשובתם. הוא איננו מדבר עם רבקה, הכלה המיועדת, או עם אמה, אלא רק עם אביה ואחיה:

*

וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵיְהוָה יָצָא הַדָּבָר לֹא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ רַע אוֹ טוֹב.

הִנֵּה רִבְקָה לְפָנֶיךָ קַח וָלֵךְ וּתְהִי אִשָּׁה לְבֶן אֲדֹנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה.

*

הגברים מחליטים.

*

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר שָׁמַע עֶבֶד אַבְרָהָם אֶת דִּבְרֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה לַיהוָה.

וַיּוֹצֵא הָעֶבֶד כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּבְגָדִים וַיִּתֵּן לְרִבְקָה וּמִגְדָּנֹת נָתַן לְאָחִיהָ וּלְאִמָּהּ.

*

המנהג להביא מתנות יקרות ערך לכלה ומגדנות לקרוביה ראשיתו כאן. המתנה מסמנת חתימת עסקה והחלפת טובין וקניין מאז תכשיטי הזהב והמתנות שנתן עבד אברהם לרבקה ובני משפחתה ועד לטבעת הנישואין בימינו.

*

וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ הוּא וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עִמּוֹ וַיָּלִינוּ וַיָּקוּמוּ בַבֹּקֶר וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֻנִי לַאדֹנִי.

וַיֹּאמֶר אָחִיהָ וְאִמָּהּ תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָ אִתָּנוּ יָמִים אוֹ עָשׂוֹר אַחַר תֵּלֵךְ.

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל תְּאַחֲרוּ אֹתִי וַיהוָה הִצְלִיחַ דַּרְכִּי שַׁלְּחוּנִי וְאֵלְכָה לַאדֹנִי.

וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ.

*

רק כאן, אחרי שהכול נסגר ונחתם בין אביה של רבקה, בתואל, ואחיה, לבן, לבין עבד אברהם, מציעים אחיה ואמה שהעבד ימתין מעט וייתן לנערה כמה ימים להיפרד ממשפחתה, לפני שיצאו לחזור לארץ כנען, וכשהוא מפציר שלא לדחות את המסע, הן הוא מיטיב לדעת שאברהם בא בימים, הם אומרים נקרא לנערה ונשאל את פיה.

*

וַיִּקְרְאוּ לְרִבְקָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ

הֲתֵלְכִי עִם הָאִישׁ הַזֶּה

וַתֹּאמֶר אֵלֵךְ.

*

השאלה קצרה והתשובה קצרה ממנה, רבקה היא נערה החלטית שדרכה נהירה לה. היא איננה מהססת או מפחדת, היא בוטחת בעבד ששוחחה עמו ליד המעיין ומאמינה לסיפורו.

*

וַיְשַׁלְּחוּ אֶת רִבְקָה אֲחֹתָם וְאֶת מֵנִקְתָּהּ וְאֶת עֶבֶד אַבְרָהָם וְאֶת אֲנָשָׁיו.

וַיְבָרֲכוּ אֶת רִבְקָה וַיֹּאמְרוּ לָהּ

אֲחֹתֵנוּ אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה וְיִירַשׁ זַרְעֵךְ אֵת שַׁעַר שֹׂנְאָיו.

*

המשפחה הארמית נפרדת מבתם ואחותם בברכה ובתקווה:

וַתָּקָם רִבְקָה וְנַעֲרֹתֶיהָ וַתִּרְכַּבְנָה עַל הַגְּמַלִּים וַתֵּלַכְנָה אַחֲרֵי הָאִישׁ וַיִּקַּח הָעֶבֶד אֶת רִבְקָה וַיֵּלַךְ.

*

המסע הארוך מארם נהריים עד ארץ הנגב, לאורך הפרת והחידקל, מתואר במשפט אחד, רבקה רוכבת עם נערותיה על הגמלים והעבד רוכב עליהם גם הוא עם נעריו.

הצירוף המדויק “ארם נהריים” מופיע רק בתנ"ך. בהתבסס על הניקוד המופיע בתנ"ך אֲרַם נַהֲרַיִם, רש"י מפרש את צמד המילים כ- ארם שבין שני הנהרות, ובתרגום אונקלוס ותרגום יונתן בן עוזיאל מבואר שהכוונה לנהר פרת.

ארם נהריים היא ארץ מוצאם של האבות. כמעט כל שמות אבותיו של אברהם הם גם שמות של מקומות בארם נהריים. שְׂרוּג היה אבי סבו של אברהם, דבר המוכר גם מכתובות שנמצאו. שרוג מזוהה עם סֶרוּג' הנמצאת מערבית דרומית לאורפה. העיר נַחוֹר (שם סבו של אברהם ושם אחיו) מוזכרת בין המאות ה־19 וה־17 לפנה"ס בלוחות מארי בצורת נַחֻר. השם תרח נזכר בכתובת אשורית כשמו של מקום תִל שַ תֻּרַחִ. כל המקומות האלה נמצאים בקרבת חרן, על יד הנהר בליח. “אור” היא “עיר” בשפה השומרית, מכאן ש אור כשדים היא עירו של כשד.

*

וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי וְהוּא יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב.

וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים.

וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל.

וַתֹּאמֶר אֶל הָעֶבֶד מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ

וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד הוּא אֲדֹנִי וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס.

וַיְסַפֵּר הָעֶבֶד לְיִצְחָק אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר עָשָׂה.

וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ

וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה

וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ.

*

יצחק ורבקה רואים זה את זה לראשונה, הם נרגשים. הוא מביא את רבקה בת דודו לאהל אמו שרה, הוא שהיה כזכור בנה היחיד, האהוב והנבחר, ועתה הוא לוקח את רבקה לאשה ואוהב אותה באוהל אמו. זו הפעם הראשונה שהמילה אהבה נזכרת במקרא. האהבה החדשה, לאשתו הצעירה רבקה, חוויה שטרם התנסה בה עד תום העשור הרביעי לחייו, מפיגה את אבלו וצערו על מות אמו הזקנה והאהובה, שרה. לא נזכר כאן טקס נישואין אבל נזכרת אהבה. לא נזכר שיח בין הבן לאביו או בין האב לבנו, שכן מאז העקדה לא החליפו מילה ביניהם, אבל כן נזכר הקשר בין אהבת יצחק לרבקה, לבין התנחומים שאהבה זו הביאה לו על מות אמו שעליו לא התנחם שנים רבות.

אברהם הבודד שהשלים את אחריותו האבהית באשר לנישואי בנו, וראה ברכה בתכניתו, כי בנו, יצחק, אוהב את נכדת אחיו, רבקה - יודע שלא טוב היות האדם לבדו, ועל כן גם הוא רוצה לקחת לו אישה.

וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה.

*

ספר היובלים מוסיף: ואברהם נשא לו אשה שלישית ושמה קטורה מבנות עבדי ביתו כי מתה הגר לפני שרה. ותלד לו ששה בנים.

וַתֵּלֶד לוֹ אֶת זִמְרָן וְאֶת יָקְשָׁן וְאֶת מְדָן וְאֶת מִדְיָן וְאֶת יִשְׁבָּק וְאֶת שׁוּחַ.

וְיָקְשָׁן יָלַד אֶת שְׁבָא וְאֶת דְּדָן וּבְנֵי דְדָן הָיוּ אַשּׁוּרִם וּלְטוּשִׁים וּלְאֻמִּים.

וּבְנֵי מִדְיָן עֵיפָה וָעֵפֶר וַחֲנֹךְ וַאֲבִידָע וְאֶלְדָּעָה כָּל אֵלֶּה בְּנֵי קְטוּרָה.

*

וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק.

*

אברהם אינו מתייחס לששת בניו החדשים שילדה לו קטורה

הוא מוריש את כל אשר לו לבנו הצעיר יצחק.

*

וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם.

*

אברהם משלח את כל בני קטורה מנחלת יצחק אחרי שהוא נותן להם מתנות. הוא מיטיב לדעת שכברת ארץ אחת אינה נושאת עמים שונים שיש להם אב משותף ואם שונה, בצוותא. הוא זוכר את לוט בן אחיו הרן ואותו כשבאו בפעם הראשונה לארץ ישראל, כששניהם כבדים במקנה ובקר והוא הציע שיפנו לכיוונים שונים. הוא מיטיב לזכור איך שרה גרשה את הגר ואת בנה ישמעאל. אברהם משלח את בני פילגשו עמוסי מתנות כדי להרחיקם מנחלת בנו הנבחר, יצחק.

וְאֵלֶּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אַבְרָהָם אֲשֶׁר חָי מְאַת שָׁנָה וְשִׁבְעִים שָׁנָה וְחָמֵשׁ שָׁנִים.

וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה זָקֵן וְשָׂבֵעַ וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו.

וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו אֶל מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֶל שְׂדֵה עֶפְרֹן בֶּן צֹחַר הַחִתִּי אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא.

*

פסוק זה מעניין מאוד משום שהוא מפיח תקווה: הבן הנבחר לירושה, יצחק, והבן המשולח למדבר, ישמעאל, או הבן הצעיר המבורך, שנעקד בידי אביו, והבן הבכור המקולל, שגורש בידי אביו, מתגברים על הרגשות המרים שביניהם, אותם יש לשער כרגשות נסערים ומרים העולים בכל מקרה שבו יש העדפה של ילדים על אחיהם, או אפליה של ילדים בידי אביהם המשותף או בידי אמם המשותפת, וקוברים יחדיו את אביהם הבא בימים במערת המכפלה אשר אביהם רכש כאחוזת קבר לבני המשפחה.

*

הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם מֵאֵת בְּנֵי חֵת שָׁמָּה קֻבַּר אַבְרָהָם וְשָׂרָה אִשְׁתּוֹ.

וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיֵּשֶׁב יִצְחָק עִם בְּאֵר לַחַי רֹאִי.

*

באר לחי רואי הוא המקום שנקשר עם הגר וישמעאל במדבר, בפרק ט"ז בספר בראשית:

וַתִּקְרָא שֵׁם ה' הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ אַתָּה אֵל רֳאִי כִּי אָמְרָה הֲגַם הֲלֹם רָאִיתִי אַחֲרֵי רֹאִי: עַל כֵּן קָרָא לַבְּאֵר בְּאֵר לַחַי רֹאִי הִנֵּה בֵין קָדֵשׁ וּבֵין בָּרֶד: וַתֵּלֶד הָגָר לְאַבְרָם בֵּן וַיִּקְרָא אַבְרָם שֶׁם בְּנוֹ אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר יִשְׁמָעֵאל:

*

זה המקום במדבר הנגב, בין דימונה למצפה רמון, שבו ראה יצחק את רבקה לראשונה, כאמור לעיל, וזה המקום שיצחק יושב שם עתה עם רבקה. ליד עין המים שהראה המלאך להגר הבוכייה, ששולחה וגורשה למדבר בידי גבירתה, בקנאתה הנוראה של שרי העקרה בהגר שפחתה שהרתה וילדה.

המשוררת דליה רביקוביץ, שאין דומה לה בדקות הבחנתה ובחריפות שכלה, כתבה על שרה המקנאה קנאה גדולה ומרה.

*

אִשָּׁה מְקַנֵּאת

דליה רביקוביץ

*

חֲרִיצִים נִצְנְצוּ בְּחֶלְקַת צַוָּארָהּ

מִקִּנְאָה וְחָרוֹן שִׂמְחָתָהּ נִבְלְלָה

כָּל גִּבְעוֹל בַּגִּנָּה כְּצִמְחֵי קִיקָיוֹן

כָּל שִׁיר בְּאָזְנֶיהָ כְּרַחַשׁ קְלָלָה.

*

שְׁנָתָהּ נָדְדָה וְלִבָּהּ נֶאֱטַם

עֵינֶיהָ דְּלוּחוֹת מֵחֲשָׁד וְשִׂנְאָה.

לְפֶתַע אָמְרָה לוֹ שָׂרָה: אַבְרָהָם

גָּרֵשׁ מִבֵּיתִי אֶת הָגָר וְאֶת בְּנָהּ.

*

לֹא יִירַשׁ עִם בְּנִי יַחַד

גַּם בֶּן הָאַמָּה

שַׁלַּח מִלְּפָנַי לַמִּדְבָּר אֶת הַשְּׁנַיִם

וּמִי שֶׁהֻכָּה בּוֹ בַּיּוֹם תַּדְהֵמָה

הַאִם יַאֲשִׁים אֶת שָׂרָה כִּי מָרָה הִיא?

*

וּבַבֹּקֶר הַהוּא עִם הָנֵץ הַחַמָּה

גֹּרְשׁוּ אֵם וּבְנָהּ וְצַפַּחַת הַמַּיִם

וּמֵאָז לֹא חָדְלוּ מִלְחָמוֹת עַל הָעִיר

צָעִיר מַכֶּה בְּכוֹר וְהַבְּכוֹר יַךְ צָעִיר.

*

חֶרֶשׁ שׂוֹרֶרֶת אִמֵּנוּ שָׂרָה.

בַּקַּיִץ הַהוּא בַּבֹּקֶר הַצַּח,

הָלַךְ יִשְׁמָעֵאל אַדְמוֹנִי וּמְפֹרָח

פֶּרֶא אָדָם אַדִּיר קִבּוֹרוֹת

אַךְ מִי יְגוֹנֵן עַל בְּנֵי יִצְחָק

עַל בְּנִי הַקָּטָן מְאֹד?

*

יָדָהּ לַבָּצֵק הִיא שָׁלְחָה כְּתָמִיד

וּלְפֶתַע שְׁטָפוּהָ דִּמְעוֹת עֵינַיִם.

תִּשְׁעִים שְׁנוֹת חַיֶּיהָ נָתְנוּ בָּהּ סִימָן.

הִלְבִּין הַשֵּׂעָר וְחָלְשׁוּ הַיָּדַיִם..

*

מִי יְגוֹנֵן עַל בְּנָהּ הַקָּטָן

כְּשֶׁיַּגִּיעַ יוֹמָהּ לְבֵית עוֹלָמִים

וּמַה יִהְיֶה עַל יִצְחָק הַיָּתוֹם

בֵּין הָגָר הַפּוֹרַחַת

כִּפְרִי בַּבֻּסְתָּן

וְעִמָּהּ יִשְׁמָעֵאל

אֲהוּבֵי אַבְרָהָם

 

 חצי שעה לפני המונסון, הוצאת אבן חושן 1998, עמ' 24–74, מכונס במהדורת הספר: דליה רביקוביץ, כל השירים, עורכים: גדעון טיקוצקי ועוזי שביט, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 2010, עמ' 270–271. 

*

הפרק נחתם בתולדות בני ישמעאל, צאצאי בן האישה המגורשת בידי אבי ילדה ואשתו המקנאה, למדבר שור:

*

וְאֵלֶּה תֹּלְדֹת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחַת שָׂרָה לְאַבְרָהָם.

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל בִּשְׁמֹתָם לְתוֹלְדֹתָם בְּכֹר יִשְׁמָעֵאל נְבָיֹת וְקֵדָר וְאַדְבְּאֵל וּמִבְשָׂם.

וּמִשְׁמָע וְדוּמָה וּמַשָּׂא. חֲדַד וְתֵימָא יְטוּר נָפִישׁ וָקֵדְמָה.

אֵלֶּה הֵם בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל וְאֵלֶּה שְׁמֹתָם בְּחַצְרֵיהֶם וּבְטִירֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם לְאֻמֹּתָם.

וְאֵלֶּה שְׁנֵי חַיֵּי יִשְׁמָעֵאל מְאַת שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים וַיִּגְוַע וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו.

וַיִּשְׁכְּנוּ מֵחֲוִילָה עַד שׁוּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרַיִם בֹּאֲכָה אַשּׁוּרָה עַל פְּנֵי כָל אֶחָיו נָפָל.

*

על ישמעאל ואחיו יצחק כתב המשורר החסידי ש. שלום, מצאצאי ר' ישראל פרידמן מרוז’ין

*

ישמעאל, ישמעאל / ש. שלום (1904–1990)

יִשְׁמָעֵאל, יִשְׁמָעֵאל,

עַד אָנָה בֵּינֵינוּ הָרִיב יִשְׁתּוֹלֵל?

אָחִי מִנִּי כְּבָר,

אֲחִי בֶּן הָגָר,

אָחִי הַתּוֹעֶה בַּמִּדְבָּר.

*

אֶחָד הַמַּלְאָךְ

אֶל שְׁנֵינוּ נִשְׁלַח.

אֶחָד הַמַּלְאָךְ

עַל שְׁנֵינוּ סָכַךְ

בֶּעֱנוּתְךָ מִלֵּדָה,

בְּדַרְכִּי עֲקֵדָה.

*

לוּ קוֹלִי תִּשְׁמַע, הָאָח

הַמַּלְאָךְ הַמַּלְאָךְ בַּל נִשְׁכַּח!

*

נוֹדֶדֶת הָאוֹרְחָה

וְאֵינָהּ מִתְעַכֶּבֶת,

צוֹעֶדֶת עַל כָּרְחָהּ

מֵחַיִּים וְעַד מָוֶת

וּשְׁנֵינוּ הָרוֹאִים

מַרְאוֹת אֱלֹהִים,

וְלִשְׁנֵינוּ הֻגַּד

הַסּוֹד הָאֶחָד,

סוֹדוֹ שֶׁל הָעַד.

*

לָמָּה נִזְרֶה חוֹל

זֶה לְעֵין זֶה?

לָמָּה לֹא יָכֹל

הֱיוֹת אֱמֶת הַמַּחֲזֶה,

מַחֲזֶה

לוּ יִחְיֶה

זֶה גַּם זֶה!

אַתָּה אֲשֶׁר יָדְךָ בְּכָל –

אֵיכָה נִבְצַר מִמְּךָ זֶה?

*

הַשָּׁרָב הַשָּׁרָב

רוּחֵנוּ טָרַף,

הַשָּׁרָב הַשָּׁרָב

מִרְעֵנוּ שָׂרַף.

*

הָבָה נַעֲרֹף עָלָיו טַל הַלֵּבָב,

הָבָה נַרְוֵהוּ חַסְדֵי הָאָב,

אָב הָמוֹן אָדָם,

אָבִינוּ אָב רָם.

*

הִנֵּה, הַבְּאֵר,

בְּאֵר לַחַי רוֹאִי –

אָחִיךָ הַכֵּר,

הִכִּירֵנִי נָא, אָחִי.

*

יָבֵשׁ חֲצִיר כַּתֶּבֶן,

הַנֹּאדוֹת מְצֹרָרִים –

נָגֹל אֶת הָאֶבֶן,

נָשְׁקֶה הָעֲדָרִים.

*

[השיר מובא מספרה הנהדר של מלכה שקד (עורכת), “לנצח אנגנך: המקרא בשירה העברית החדשה” (אנתולוגיה), הוצאת ידיעות אחרונות: ספרי חמד, 2005, עמ' 116–118]

*

משפחת אברהם בן תרח היא משפחה פטריארכלית־הירארכית, אנדוגמית ופוליגמית, מורכבת ומסובכת, אין בה נישואין פשוטים [אברהם נשוי לשרי, אחותו בת אביו, והוא אב לבנים משלוש נשים: הגר, שרה וקטורה, שהוא מפלה לטובה אחד מהם ומפלה לרעה את כל האחרים;

יצחק נישא לנכדת דודו והתאומים שתלד לו ילחמו איש עם רעהו. אחד מהם יינשא לבנות דודו מצד אמו, רחל ולאה, בנות לבן תהיינה נשותיו של יעקב, ואחד מהם יינשא לבת דודו, בשמת בת עשיו;

אין במשפחה זו לידות כדרך הטבע, שכן כל האימהות עקרות, אלא כל אחד מהנישואין בה כרוך בתסבוכת אנדוגמית או בפוליגמיה וכל אחת מהלידות כרוכה בנס, ובין הילדים שיש להם אימהות שונות ואב אחד יש יחסים סבוכים ומורכבים. נישואי קרובים, אנדוגמיה, וריבוי נשים, פוליגמיה, ואפליה בין ילדים בני אב אחד הייתה מקובלת לגמרי בסדר הפטריארכלי־הירארכי, והיא תקפה בחברות רבות עד היום, אולם מחירה כבד מאוד.

יש לשים לב שבהיסטוריה הפטריארכלית אין נזכר שם אמו של אברהם או שם אמה של שרה, אין נזכר שם אמה של רבקה ואין נזכר שם אשתו של לבן, אמן של רחל ולאה. ההיסטוריה נכתבת רק בידי גברים, השומרים בנחישות לאורך אלפי שנים על בלעדיות סמכות הדעת, בעולם פטריארכלי־הירארכי האכזרי, שהם לבדם כתבו את חוקיו וכוננו את ערכיו בשם האל, ובחרו לעבור בשתיקה על שמות האימהות, שכן רק גברים הם נושאי הזיכרון המרכזיים, הם הגיבורים והם הכותבים את הזיכרונות והם המספרים את הזיכרונות על הגיבורים הזכרים. נשים נזכרות רק אם הן מקדמות את העלילה הגברית. המילים זיכרון וזכר קשורות זו בזו מבחינה אטימולוגית, כי זיכרון יש בעיקר לזכרים, כשם שהמילים נשים ונשייה, שכחה, קשורות זו לזו מבחינה אסוציאטיבית, כי רוב הנשים, אימהות או בנות, נידונו לצלילה בתהום הנשייה.

*

מעשי אבות / מחבר: ט. כרמי

וְאַחֲרֵי הָעֲקֵדָה?

אָז הִתְחִיל הַנִּסָּיוֹן הַקָּשֶׁה מִכֻּלָּם.

אַבְרָהָם לָקַח אֶתּ בְּנוֹ לְמְרוֹצֵי גְּמַלִּים

טִיֵּל אִתּוֹ מִנְּהַר פְּרָת עַד נְהַר מִצְרַיִם,

שָׂחָה לְצִדּוֹ, מַשְׁגִּיחַ בְּשֶׁבַע עֵינַיִם,

בְּמֵימֵי אֵילַת. וּבְשׁוּבָם הַבַּיְתָה,

שָׁחַט צֹאן וּבָקָר לָרֹב,

הַכֹּל רַךְ וָטוֹב,

נִיחוֹחַ שִׁירִים וּבְשָׂרִים וּשְׁרָרִים

וּקְרוּאִים טוֹבֵי־עַיִן מִמֶּרְחָק.

*

יִצְחָק אָכַל וְאָכַל, אָכַל

וְשָׁתַק.

אַבְרָהָם קָנָה לְאִשְׁתּוֹ מְעִיל פַּרְוָה,

עֲדָיִים מִזְּהַב־פַּרְוַיִם,

הִתְקִין לָהּ תְּאוּרַת־חֵרוּם בָּאֹהֵל,

הֵבִיא לָהּ מַגָּפַיִם מֵאֲרָם־נַהֲרַיִם,

חֲשִׁישׁ מִתַּרְשִׁישׁ,

קִנָּמוֹן מִלְּבָנוֹן.

*

שָׂרָה, שֶׁבָּלְתָה בִּן לַיְלָה,

לֹא פָּשְׁטָה אֶת בִּגְדֵי הָאֲבֵלוּת.

אַבְרָהָם הִתְפַּלֵּל לֵאלֹהָיו שַׁחֲרִית וְעַרְבִית,

תָּלָה קֻפּוֹת־צְדָקָה עַל כָּל הָאֲשָׁלִים,

עָשָׂה תּוֹרָתוֹ לַיְלָה וְיוֹמָם,

צָם,

וְהֵלִין מַלְאָכִים בַּחֲצִי חִנָּם.

הַקּוֹל מִמָּרוֹם נֶעֱלַם.

*

וְהַקּוֹל שֶׁבְּתוֹכוֹ

(הַיָּחִיד שֶׁנּוֹתַר לוֹ)

אָמַר: כֵּן, הָלַכְתָּ,

מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ,

וְעַכְשָׁו, סוֹף־סוֹף, מֵעַצְמְךָ.

*

בתורה לא נשמע קולה של שרה, כידוע, אחרי סיפור העקדה של בנה יחידה, שהטיל עליה אלם וזוועה, אבל הנה קולה נשמע מבעד לזמנים ולדורות בשיר עתיק ובשיר חדש. השיר הראשון הוא פיוט נודע “עת שערי רצון להפתח”, הנאמר על ידי עדות המזרח בתפילת ראש השנה, לפני תקיעות השופר שבין תפילת שחרית לתפילת המוסף. בנוסח איטליה הוא נכלל בסליחות בתפילת נעילה של יום הכיפורים. הפיוט חובר על ידי המשורר הספרדי ר' יהודה בן־שמואל אבן־עבאס במאה ה־12.

בפיוט המופלא “עת שערי רצון להפתח” המיוחס ליהודה אבן עבאס, הקשור קשר אמיץ לשרה בפרשת העקדה, כתוב בשם הבן הנעקד הפונה לאמו שרה: " שיחו לאמי כי ששונה פנה. הבן אשר ילדה לתשעים שנה היה לאש ולמאכלת מנה. אנה אבקש לה מנחם, אנה? צר לי לאם תבכה ותתייפח! עוקד והנעקד והמזבח!

בן זה הוא המתאסלם הידוע שמואל/סמואל אלמגרבי, שנודע גם כמומר שמואל אבן אבאס, שהמיר דתו בשנת 1163. שמואל, שהיה רופא ואיש־רוח, כתב את הספר ״אפחאם אליהוד – إفحام اليهود״ – סתימת טענות היהודים – או “השתקת היהודים”, שבו יצא להפריך ולערער טענות בסיסיות של חכמי היהדות. הספר, שהפך לספר יסוד בפולמוס המוסלמי נגד היהדות, יצא לאור במשך השנים במהדורות רבות.

בספרו של חוקר תולדות החינוך, פרופ' שמחה אסף (1889–1953), מצויה הערה מעניינת המלמדת על בנות תלמידות חכמים בעירק: “בספרו של המשומד שמואל בן יהודה המערבי (המאה ה־12), שאמו ילידת העיר בצרה הייתה אחת משלוש אחיות שהעמיקו בחוכמת התורה והיו רגילות לכתוב עברית”. אמו של שמואל הייתה למדנית נודעת, ועליה קרא בנה הפייטן שוחר הדעת: ״שיחו לאמי כי שֶׂשׂונה פנה – הבן אשר ילדה לתשעים שנה – היה לאש ולמאכלת מנה – אנה אבקש לה מנחם אנה – צר לי לאם תבכה ותתייפח״. אותו בן נולד לאמו אחרי שנים רבות של עקרות, ונקרא שמואל (אביו הוא יהודה אבן עבאס) כיוון שאמו התפללה את תפילת חנה.

*

עֵת שַׁעֲרֵי רָצוֹן לְהִפָּתֵחַ

עֵת שַׁעֲרֵי רָצוֹן לְהִפָּתֵחַ;

יוֹם אֶהְיֶה כַפַּי לְאֵל שׁוֹטֵחַ;

אָנָּא זְכֹר נָא לִי בְּיוֹם הוֹכֵחַ;

עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ;

בָּאַחֲרִית נֻסָּה בְּסוֹף הַעְשָׂרָה;

הַבֵּן אֲשֶׁר נוֹלַד לְךָ מִשָּׂרָה;

אִם נַפְשְׁךָ בוֹ עַד מְאֹד נִקְשָׁרָה;

קוּם הַעֲלֵהוּ לִי לְעוֹלָה בָרָה;

עַל הַר אֲשֶׁר כָּבוֹד לְךָ זוֹרֵחַ;

עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ;

אָמַר לְשָׂרָה כִּי חֲמוּדֵךְ יִצְחָק;

גָּדַל וְלֹא לָמַד עֲבוֹדַת שַׁחַק;

אֵלֵךְ וְאוֹרֵהוּ אֲשֶׁר לוֹ אֵל חָק;

אָמְרָה לְכָה אָדוֹן אֲבָל אַל תִּרְחַק;

עָנָהּ יְהִי לִבֵּךְ בְּאֵל בּוֹטֵח;

עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ;

שָׁחַר וְהִשְׁכִּים לַהֲלֹךְ בַּבֹּקֶר;

וּשְׁנֵי נְעָרָיו מִמְּתֵי הַשֶּׁקֶר;

יוֹם הַשְּׁלִישִׁי נָגְעוּ אֶל חֵקֶר;

וַיַּרְא דְּמוּת כָּבוֹד וְהוֹד וָיֶקֶר;

עָמַד וְהִתְבּוֹנָן לְהִמָּשֵׁחַ;

עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ;

יָדְעוּ נְעָרָיו כִּי קְרָאָם לֵאמֹר;

אוֹר הַרְּאִיתֶם צָץ בְּרֹאשׁ הַר הַמֹּר;

וַיֹּאמְרוּ לֹא נֶחֱזֶה רַק מַהְמוֹר;

עָנָה שְׁבוּ פֹה עַם מְשׁוּלִים לַחֲמוֹר;

וַאֲנִי וְהַנַּעַר לְהִשְׁתַּטֵּחַ;

עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ;

הָלְכוּ שְׁנֵיהֶם לַעֲשׂוֹת בִּמְלָאכָה;

וְיַעֲנֶה יִצְחָק לְאָבִיו כָּכָה;

אָבִי רְאֵה אֵשׁ וַעֲצֵי מַעֲרָכָה;

אַיֵּה אֲדֹנִי שֶׂה אֲשֶׁר כַּהֲלָכָה;

הַאַתְּ בְּיוֹם זֶה דָּתְךָ שׁוֹכֵחַ;

עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ;

וְיַעֲנֶה אָבִיו בְּאֵל חַי מַחְסֶה;

כִּי הוּא אֲשֶׁר יִרְאֶה לְעוֹלָה הַשֶּׂה;

דַּע כָּל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ אֱלֹהִים יַעֲשֶׂה;

נִבְנֶה בְנִי הַיּוֹם לְפָנָיו כִּסֵּא;

אָז יַאֲמִיר זֶבַח וְהַזּוֹבֵחַ;

עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ;

דָּפְקוּ בְּשַׁעְרֵי רַחֲמִים לִפְתֹּחַ;

הַבֵּן לְהִזָּבַח וְאָב לִזְבֹּחַ;

קֹוִים לָאֵל וּבְרַחֲמָיו לִבְטֹחַ;

וְקֹוֵי יְיָ יַחֲלִיפוּ כֹחַ;

דָּרְשׁוּ בְּנַחְלַת אֵל לְהִסְתַּפֵּחַ;

עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ;

הֵכִין עֲצֵי עוֹלָה בְּאוֹן וָחַיִל;

וַיַּעֲקֹד יִצְחָק כְּעָקְדוֹ אַיִל;

וַיְהִי מְאוֹר יוֹמָם בְּעֵינָם לַיִל;

וַהֲמוֹן דְּמָעָיו נוֹזְלִים בְּחַיִל;

עַיִן בְּמַר בּוֹכָה וְלֵב שָׂמֵחַ;

עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ;

שִׂיחוּ לְאִמִּי כִּי שְׂשׂוֹנָהּ פָּנָה;

הַבֵּן אֲשֶׁר יָלְדָה לְתִשְׁעִים שָׁנָה;

הָיָה לְאֵשׁ וּלְמַאֲכֶלֶת מָנָה;

אָנָה אֲבַקֵּשׁ לָהּ מְנַחֵם אָנָה;

צַר לִי לְאֵם תִּבְכֶּה וְתִתְיַפֵּחַ;

עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ;

מִמַּאֲכֶלֶת יֶהֱמֶה מִדְבָּרִי;

נָא חַדְּדָהּ אָבִי וְאֶת מַאְסָרִי;

חַזֵּק וְעֵת יְקַד יְקוֹד בִּבְשָׂרִי;

קַח עִמְּךָ הַנִּשְׁאָר מֵאֲפָרִי;

וֶאֱמֹר לְשָׂרָה זֶה לְיִצְחָק רֵיחַ;

עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ;

וְיֶהֱמוּ כָּל מַלְאֲכֵי מֶרְכָּבָה;

אוֹפַן וְשָׂרָף שׁוֹאֲלִים בִּנְדָבָה;

מִתְחַנְּנִים לָאֵל בְּעַד שַׂר צָבָא;

אָנָּא תְּנָה פִדְיוֹם וְכֹפֶר הָבָה;

אַל נָא יְהִי עוֹלָם בְּלִי יָרֵחַ;

עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ;

אָמַר לְאַבְרָהָם אֲדוֹן שָׁמַיִם;

אַל תִּשְׁלְחָה יָד אֶל שְׁלִישׁ אוּרַיִם;

שׁוּבוּ לְשָׁלוֹם מַלְאֲכֵי מַחְנַיִם;

יוֹם זֶה זְכוּת לִבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם;

בּוֹ שַׁעֲרֵי רַחֲמִים אֲנִי פּוֹתֵחַ;

עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ;

לִבְרִיתְךָ שׁוֹכֵן זְבוּל וּשְׁבֻעָה;

זָכְרָה לְעֵדָה סוֹעֲרָה וּנְגוּעָה;

וּשְׁמַע תְּקִיעָה תּוֹקְעָה וּתְרוּעָה;

(בשבת: וּשְׁמַע תְּפִלָּה זָכְרָהּ לִתְרוּעָה);

וֶאֱמֹר לְצִיּוֹן בָּא זְמַן הַיְשׁוּעָה;

יִנּוֹן וְאֵלִיָּה אֲנִי שׁוֹלֵחַ;

עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ;

*

פרופסור משה בר אשר, חוקר נודע של הלשון העברית וגלגוליה, חתן פרס ישראל ונשיא האקדמיה ללשון העברית, כותב כי היה מנהג אצל יהודי צפון אפריקה לקרוא פיוט זה בשעה שבה האישה כורעת ללדת, כאשר מרחפת סכנה הן לחייה והן לחיי העובר. נהגו לומר את הפיוט, כאשר צירי הלידה אחזו את היולדת. היו מזעיקים גברים, ולפעמים אפילו כיתת ילדים עם המלמד, כדי לקרוא את הפיוט, ואִם התקשתה היולדת היו גם תוקעים בשופר, וכך עשו עד שהתינוק נולד. וכך היו נשים שבתודעתן זיהו את הלידה עם סיפור העקדה.

*

ושיר נוסף, בן זמננו שכתבה משוררת ירושלמית על מה בין לידה לעקדה

*

ואלה ימֵי שנֵי חיַי / מרים קוצ’יק שפר

        כשכתבת דוקטורט אני תליתי חיתולים

*

הָעֶרֶב אֲנִי רוֹאָה אֵיךְ כָּל יָמַי הָיִיתִי נֶעֱקֶדֶת

בַּדְּרָכִים, בְּלֵילוֹת קָרָה, בְּאֵשׁ נִתֶּכֶת

בְּכָרֵי גָּמָל קָשִׁים

יוֹשֶׁבֶת עַל תִּרְפֵי חַיֵּינוּ

בְּרֶחֶם מְיַלֶּלֶת רִיק וּבְלוּת

מְחַכָּה לְנֵס.

*

לֹא הָיְתָה בֵּינֵינוּ אֵשׁ וְלֹא מַאֲכֶלֶת

רַק שֵׂיָה בְּצִלְּךָ מְהַלֶּכֶת

בֵּין אֳהָלִים נוֹדְדִים לְמִזְבֵּחַ

שׁוֹלַחַת יַד מְיֻבֶּלֶת, טוֹוָה צְחוֹק

בְּכִישׁוֹר הַנֶּפֶשׁ

בַּמִּדְבָּרִיּוֹת שֶׁהִתְרַחֲבוּ בֵּינֵינוּ

בָּאוּ מַלְאָכִים וְהָלְכוּ.

*

בַּלֵּילוֹת הָיִיתָ מְצַעֵק

וּבַבְּקָרִים מַשְׁכִּים קוּם לָלֶכֶת

לְטַפֵּס עַל הָרִים.

לֹא הָיְתָה בֵּינֵינוּ אֵשׁ וְלֹא מַאֲכֶלֶת

רַק שֵׂיָה אַחַת בִּתְמִימוּת מְהַלֶּכֶת.

*

עַכְשָׁו, הָאֵל שׁוֹתֵק וַאֲנִי בְּאֵלֶם מִתְפּוֹרֶרֶת

אַתָּה בְּעִיר מִקְלָט שֶׁלְּךָ וַאֲנִי אִשָּׁה נִבְגֶּדֶת.

הַקְשֵׁב,

דָּמִי הוּא הַמְצַעֵק מִן הָאֵפֶר עַל הָהָר.

עַל קִבְרִי חֲקֹק פָּשׁוּט:

“אִמָּא”.

*

השיר מדבר את שרה הנבגדת. זו שאישהּ לקח ממנה את בנה יחידה אהובה לעקוד אותו ולא שיתף אותה. לא התפלל עליה… זו שיצאה עימו לדרך. לדרך שלו. זו שחיה בצילו של ענק. זו ששילמה מחיר גדול בשביל להיות אשתו.

“חמסי עליך אברהם!”