תרסט אַבַּיֵּי כְּשֶׁעִבְּרַתּוּ אִמּוֹ מֵת אָבִיו, יְלָדַתּוּ – מֵתָה אִמּוֹ.
– וַהֲרֵי אָמַר אַבַּיֵּי: אָמְרָה לִי אֵם!
– זוֹ אוֹמַנְתּוֹ הָיְתָה (קידושין לא ע"ב)
עִבְּרַתּוּ – הרתה אותו.
וַהֲרֵי אָמַר וגו’ – והרי נמצא בכמה מקומות בתלמוד (כגון להלן, קטע תרצה) שהוא מביא ידיעות שאמרה לו אמו, וכיצד אפשר לומר שהיא מתה בלידתו?
אוֹמַנְתּוֹ הָיְתָה – האישה שגידלה אותו.
*
תרע אַבַּיֵּי הָיְתָה אוֹמַנְתּוֹ מְגַדֶּלֶת לוֹ שֶׂה, שֶׁיִּכָּנֵס עִמּוֹ לְבֵית הַכִּסֵּא (ברכות סב ע"א).
אוֹמַנְתּוֹ – ראו בקטע הקודם.
שֶׁיִכָּנֵס וגו’ – שלא יימצא לבד במקום זה בשל סכנת שדים ורוחות המצויים שם.
*
תרעא קָטָן הַיּוֹדֵעַ לְמִי מְבָרְכִין מְזַמְּנִין עָלָיו.
אַבַּיֵּי וְרָבָא הָיוּ יוֹשְׁבִים לִפְנֵי רַבָּה. אָמַר לָהֶם רַבָּה: לְמִי מְבָרְכִין? אָמְרוּ לוֹ: לֵאלֹהִים.
– וֵאלֹהִים הֵיכָן יוֹשֵׁב?
רָבָא הֶרְאָה לִשְׁמֵי קוֹרָה, וְאַבַּיֵּי יָצָא לַחוּץ וְהֶרְאָה כְּלַפֵּי שָׁמַיִם. אָמַר לָהֶם רַבָּה: שְׁנֵיכֶם חֲכָמִים תִּהְיוּ.
זֶהוּ שֶׁאוֹמְרִין הַבְּרִיּוֹת: קִשּׁוּא קִשּׁוּא בִּפְרִיחָתוֹ נִכָּר (ברכות מח ע"א).
קָטָן הַיּוֹדֵעַ וגו’ – אפשר לצרף ילד צעיר, היודע שהברכות מכוונות אל הקב"ה, למניין האומרים את ברכת המזון שלאחר הסעודה.
לִשְׁמֵי קוֹרָה – לתקרה.
אוֹמְרִין הַבְּרִיּוֹת וגו’ – פתגם עממי.
קִשּׁוּא וגו’ – אפשר לעמוד על טיבו של ירק עוד בשלב פריחתו, כלומר: כבר מילדותו של האדם אפשר לעמוד על אופיו.
*
תרעב אַבַּיֵּי וְרָבָא וְרַ' זֵירָא וְרַבָּה בַּר מַתְּנָה הָיוּ יוֹשְׁבִים, וְהָיוּ צְרִיכִים לְרֹאשׁ. אָמְרוּ: כָּל שֶׁיֹּאמַר דָּבָר וְלֹא יָשִׁיבוּ עָלָיו יֵעָשֶׂה רֹאשׁ. עַל כֻּלָּם הֵשִׁיבוּ, עַל אַבַּיֵּי לֹא הֵשִׁיבוּ. רָאָהוּ רַבָּה לְאַבַּיֵּי שֶׁגָּבַה רֹאשׁוֹ. אָמַר לֹו: נַחֲמָנִי, פְּתַח וֶאֱמֹר (הוריות יד ע"א).
צְרִיכִים לְרֹאשׁ – זקוקים למנות ראש לישיבה.
דָּבָר – חידוש, הלכה.
יָשִׁיבוּ עָלָיו – יסתרו את דבריו.
רָאָהוּ רַבָּה וגו’ – ראה רבה (מורם של ארבעת החכמים) שנפלה גדוּלה בחלקו של אביי.
נַחֲמָנִי – כינוי של חיבה לאביי.
*
תרעג אָמַר אַבַּיֵּי: הֲרֵינִי כְבֶן עַזַּאי בְּשׁוּקֵי טְבֶרְיָא (קידושין כ ע"א).
כְּבֶן עַזַּאי וגו’ – חריף כמו התנא בן עזאי בעירו, טבריה (וראו קטע תקכו).
*
תרעד כְּשֶׁהָיוּ הַתַּלְמִידִים נִפְטָרִים מִבֵּית אַבַּיֵּי נִשְׁתַּיְּרוּ מָאתַיִם תַּלְמִידִים, וְקָרְאוּ לְעַצְמָם יְתוֹמֵי יְתוֹמִים (כתובות קו ע"א).
כְּשֶׁהָיוּ הַתַּלְמִידִים נִפְטָרִים – כשנפרדו מבית המדרש של אביי וחזרו אל בתיהם, לחוג שם את החגים.
נִשְׁתַּיְּרוּ – נותרו (בבית אביי).
יְתוֹמֵי יְתוֹמִים – בגלל מספרם הזעום יחסית (והשוו לעיל, קטע תרמג).
*
תרעה אָמַר אַבַּיֵּי: יַעֲמֹד לִזְכוּתִי, שֶׁאִם רָאִיתִי תַּלְמִיד חָכָם שֶׁסִּיֵּם מַסֶּכֶת, עָשִׂיתִי יוֹם טוֹב לַחֲכָמִים (שבת קיח ע“ב–קיט ע”א).
סִיֵּם מַסֶּכֶת – סיים ללמוד מסכת מן המשנה.
יוֹם טוֹב – משתה ושמחה.
*
תרעו רַבָּה וְאַבַּיֵּי יָצְאוּ מִבֵּית עֵלִי, רַבָּה שֶׁעָסַק בַּתּוֹרָה חָיָה אַרְבָּעִים שָׁנָה, אַבַּיֵּי שֶׁעָסַק בַּתּוֹרָה וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים חָיָה שִׁשִּׁים שָנָה (ראש השנה יח ע"א).
רַבָּה – רבו של אביי (ויש גורסים: רבא, חברו של אביי).
בֵּית עֵלִי – משפחת הכוהן עלי, שנגזר עליה קיצור ימים (שמואל א ב, לא–לג), אך התורה והמצוות הגנו על רבה ואביי.
*
תרעז אַבָּא אֻמָּנָא הָיָה בָּא לוֹ שָׁלוֹם מִיְּשִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה בְּכָל יוֹם, וּלְאַבַּיֵּי כָּל יוֹם עֶרֶב שַׁבָּת, וּלְרָבָא כָּל עֶרֶב יוֹם כִּפּוּרִים. חָלְשָׁה דַעְתּוֹ שֶׁל אַבַּיֵּי מִשּׁוּם אַבָּא אֻמָּנָא, אָמְרוּ לוֹ: אִי אַתָּה יָכוֹל לַעֲשׂוֹת כְּמַעֲשָׂיו שֶׁל אַבָּא אֻמָּנָא.
וּמָה הָיוּ מַעֲשָׂיו שֶׁל אַבָּא אֻמָּנָא? כְּשֶׁהָיָה מַקִּיז דָּם הָיָה מַקִּיז לַאֲנָשִׁים לְבַד וּלְנָשִׁים לְבַד. וְהָיְתָה לוֹ כְּסוּת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ קֶרֶן, שֶׁהָיְתָה קְרוּעָה כְּכוֹסֶלֶת, וּכְשֶׁהָיְתָה אִשָּׁה בָּאָה לְפָנָיו הָיָה מַלְבִּישָׁהּ אֶת הַכְּסוּת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִסְתַּכֵּל בָּהּ. וְהָיָה לוֹ מָקוֹם צָנוּעַ מִבַּחוּץ לְהָטִיל בּוֹ פְּשִׁיטִין שֶׁקִּבֵּל; מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֵטִיל בּוֹ, וּמִי שֶׁאֵין לֹו בָּא וְיוֹשֵׁב וְאֵינוֹ מִתְבַּיֵּשׁ. וּכְשֶׁנִּזְדַּמֵּן לוֹ תַּלְמִיד חָכָם לֹא הָיָה נוֹטֵל מִמֶּנּוּ שָׂכָר; וּכְשֶׁהָיָה רוֹאֶה אָדָם שֶׁאֵין בְּיָדוֹ, הָיָה נוֹתֵן לוֹ פְּשִׁיטִין לְאַחַר שֶׁעָמַד וְאוֹמֵר לוֹ: לֵךְ הַבְרֵא עַצְמְךָ.
יוֹם אֶחָד שָׁלַח לוֹ אַבַּיֵּי שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים לְבָדְקוֹ. הוֹשִׁיבָם וְהֶאֱכִילָם וְהִשְׁקָם וְהִצִּיעַ לָהֶם מַצָּעוֹת בַּלַּיְלָה. בַּבֹּקֶר כְּרָכוּם וּנְטָלוּם וְעָמְדוּ וְיָצְאוּ לָהֶם לַשּׁוּק, וּמְצָאָם. אָמְרוּ לוֹ: יְשׁוּמֵם מָר, כַּמָּה הֵם שָׁוִים. אָמַר לָהֶם: כָּךְ וְכָךְ. אָמְרוּ לוֹ: וְשֶׁמָּא שָׁוִים הֵם יוֹתֵר? אָמַר לָהֶם: בְּכָךְ לְקַחְתִּים. אָמְרוּ לוֹ: שֶׁלְּךָ הֵם וּמִמְּךָ נְטַלְנוּם. אָמְרוּ לוֹ: בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, בַּמֶּה חֲשַׁדְתָּנוּ? אָמַר לָהֶם: אָמַרְתִּי, שֶׁמָּא פִּדְיוֹן שְׁבוּיִים נִזְדַּמֵּן לָהֶם לַחֲכָמִים וְנִתְבַּיְּשׁוּ לוֹמַר לִי. אָמְרוּ לוֹ: עַכְשָׁו יִטֹּל מָר אֶת שֶׁלּוֹ. אָמַר לָהֶם: מֵאוֹתָהּ שָׁעָה הִסַּחְתִּים מִדַּעְתִּי לִצְדָקָה.
חָלְשָׁה דַעְתּוֹ שֶׁל רָבָא מִשּׁוּם אַבַּיֵּי. נִרְאָה לוֹ בַּחֲלוֹם וְאָמַר לוֹ: דַּיְּךָ שֶׁאַתָּה מֵגֵן עַל כָּל הָעִיר (תענית כא ע“ב–כב ע”א).
אַבָּא אֻמָּנָא – אבא (זה שמו) שהיה מקיז דם לרפואה.
בָּא לוֹ שָׁלוֹם וגו’ – התגלו אליו משמים.
חָלְשָׁה דַּעְתּוֹ וגו’ – התאכזב, נפגע (על שאבא אומנא נתכבד מן השמים יותר ממנו).
אָמְרוּ לוֹ – בחלום.
לְבַד – בנפרד.
כְּסוּת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ קֶרֶן – בגד שאליו צמודה קרן בצורת הכוסלת (הוא הכלי שבעזרתו מקיזים דם), ובבגד זה היה מכסה את האישה ומקיז את דמה.
צָנוּעַ – מוסתר מעיני כול.
לְהָטִיל בּוֹ פְּשִׁיטִין שֶׁקִּבֵּל – להכניס לתוכו את המטבעות שקיבל כתשלום על מלאכתו (ולא לקח אותם מיד ליד, כדי שלא לבייש את מי שאין לו).
יֵשׁ לוֹ – כדי לשלם שכר טרחתו.
לְאַחַר שֶׁעֲמַד – לצאת, אחר הקזה.
הַבְרֵא עַצְמְךָ – חזק את גופך (על ידי מאכל).
מַצָּעוֹת – סדינים.
כְּרָכוּם – קיפלו את המצעות.
וּמְצָאָם – פגש בהם (אבא אומנא).
יְשׁוּמֵם – יעריך את מחירם.
לְקַחְתִּים – קניתי אותם.
בַּמֶּה חֲשַׁדְתָּנוּ – כשלקחנו את המצעות.
מֵאוֹתָהּ שָׁעָה וגו’ – מרגע שגיליתי את חסרון המצעות הפסקתי לחשוב עליהם כאילו שלי הם (ונידבתי אותם לטובת פדיון שבויים).
מִשּׁוּם אַבַּיֵּי – שבא לו שלום בכל ערב שבת.
דַּיְּךָ וגו’ – הסתפק בכך שזכותך מגנה על העיר כולה.
*
תרעח אַבַּיֵּי הָיָה מְשַׂחֵק לִפְנֵי רַבָּה בִּשְׁמוֹנֶה בֵּיצִים, וְזוֹרֵק אַחַת וְנוֹטֵל אַחַת וְאֵין נוֹגְעוֹת זוֹ בְּזוֹ (סוכה נג ע"א).
מְשַׂחֵק לִפְנֵי רַבָּה – עושה מעשה להטוטים (בשמחת בית השואבה) כדי לשמח את רבו.
נוֹטֵל – תופס.
*
תרעט אַבַּיֵּי הָיָה יוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבָּה. רָאָהוּ שֶׁהוּא שׂוֹחֵק הַרְבֵּה. אָמַר לוֹ: “וְגִילוּ בִּרְעָדָה” (תהלים ב, יא) נֶאֱמַר. אָמַר לוֹ: אֲנִי מַנִּיחַ תְּפִלִּין (ברכות ל ע"ב).
רַבָּה – רבו של אביי.
רָאָהוּ – רבה.
שׂוֹחֵק – מבודח.
“וְגִילוּ בִּרְעָדָה” – גם שמחה צריכה להיות מתוך יראת שמים ולא מתוך קלות ראש.
אֲנִי מַנִּיחַ תְּפִלִּין – והן עדות שעול שמים עלי גם כשאני מבודח.
*
תרפ אַבַּיֵּי הָיָה רוֹכֵב עַל הַחֲמוֹר וְהָיָה מְהַלֵּךְ עַל שְׂפַת נְהַר סַגִּיא, יָשְׁבוּ רַב מְשַׁרְשְׁיָא וַחֲכָמִים בַּצַּד הַשֵׁנִי וְלֹא עָמְדוּ מִפָּנָיו. אָמַר לָהֶם: וְלֹא רַב מֻבְהָק אֲנִי? אָמְרוּ לוֹ: לֹא הָיְתָה דַעְתֵּנוּ לְכָךְ (קידושין לג ע"א).
נְהַר סַגִּיא – בבבל.
רַב מְשַׁרְשְׁיָא – תלמידו.
עָמְדוּ מִפָּנָיו – קמו לכבודו.
רַב מֻבְהָק – הרב שממנו קיבל התלמיד את רוב תורתו.
לֹא הָיְתָה וגו’ – לא שמנו לב (לכך שאביי עובר מעבר לנהר).
*
תרפא רָבִין וְאַבַּיֵּי הָיוּ מְהַלְכִים בַּדָּרֶךְ. קָדַם חֲמוֹרוֹ שֶׁל רָבִין לְשֶׁל אַבַּיֵּי וְלֹא אָמַר לוֹ: יֵלֵךְ מָר. אָמַר: מִשֶׁעָלָה זֶה מִן הַמַּעֲרָב גַּסָה עָלָיו דַּעְתּוֹ. כְּשֶׁהִגִּיעוּ לְפֶתַח בֵּית הַכְּנֶסֶת, אָמַר לוֹ: יִכָּנֵס מָר. אָמַר לוֹ: וְעַד עַכְשָׁו לֹא מָר אֲנִי? אָמַר לוֹ: כָּךְ אָמַר רַ' יוֹחָנָן: אֵין מְכַבְּדִין אֶלָא בְּפֶתַח שֶיֵּשׁ בּוֹ מְזוּזָה. (ברכות מו ע“ב–מז ע”א).
קָדַם וגו’ – חמורו של רבין צעד לפני זה של אביי, אך רבין לא כיבד את אביי שירכב לפניו.
אָמַר: מִשֶׁעָלָה וגו’ – אביי (איש בבל) חשב שרבין (שעלה מארץ ישראל) נתגאה בשל כך.
מָר – פנייה נימוסית: אדוני.
אָמַר לוֹ – רבין לאביי.
וְעַד עַכְשָׁו – קודם לכן, בדרך.
רַ' יוֹחָנָן – איש ארץ ישראל.
אֵין מְכַבְּדִין וגו’ – ולכן לא כיבד רבין את אביי בדרך.
*
תרפב אַבַּיֵּי אָבַד לוֹ חֲמוֹר בִּמְקוֹמָם שֶׁל כּוּתִים. שָׁלַח לָהֶם: שַׁגְּרוּהוּ לִי. שָׁלְחוּ לוֹ: שְׁלַח סִימָן. שָׁלַח לָהֶם: כְּרֵסוֹ לְבָנָה. שָׁלְחוּ לוֹ: אִלְמָלֵא נַחֲמָנִי אַתָּה לֹא הָיִינוּ מְשַׁגְּרִים אוֹתוֹ אֶצְלְךָ, וְכִי כָּל הַחֲמוֹרִים אֵין כְּרֵסוֹתֵיהֶם לְבָנוֹת? (גיטין מה ע"א).
כּוּתִים – תושבים נוכריים בבבל.
שַׁגְּרוּהוּ – שלחו אותו.
סִימָן – לשם זיהוי החמור.
נַחֲמָנִי – כינוי של חיבה לאביי (השוו לעיל, קטע תרעב).
*
תרפג רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי בָּא לִפְנֵי אַבַּיֵּי, אָמַר לוֹ: יוֹשִׁיבֵנִי מָר בִּשְׁעַת הַלִּמּוּד. אָמַר לוֹ: הַשָּׁעָה הִיא לִי לְעַצְמִי. – וְיוֹשִׁיבֵנִי מָר בַּלַּיְלָה. אָמַר לוֹ: יֵשׁ לִי לְהַשְׁקוֹת אֶת הַשָּׂדֶה מַיִם. אָמַר לוֹ: אֲנִי אַשְׁקֶה לוֹ לְמָר מַיִם בַּיּוֹם וְיוֹשִׁיבֵנִי מָר בַּלַּיְלָה. אָמַר לוֹ: לֶחָי הָלַךְ רַב שִׁימִי לָעֶלְיוֹנִים, אָמַר לָהֶם: הַתַּחְתּוֹנִים שׁוֹתִים מַיִם תְּחִלָּה. הָלַךְ לַתַּחְתּוֹנִים וְאָמַר לָהֶם: הָעֶלְיוֹנִים שׁוֹתִים מַיִם תְּחִלָּה. בְּתוֹךְ כָּךְ סָכַר אֶת הַנָּהָר וְהִשְׁקָה. כְּשֶׁבָּא לִפְנֵי אַבַּיֵּי הִקְפִּיד עָלָיו, וְלֹא טָעַם אַבַּיֵּי אֶת הַפֵּרוֹת שֶׁל אוֹתָהּ שָׁנָה (גיטין ס ע"ב).
יוֹשִׁיבֵנִי וגו’ – אפשר לי, אדוני, לשבת לידך וללמוד עמך.
הַשָּׁעָה הִיא וגו’ – זמן זה מיועד ללימוד עצמי, בלא תלמידים.
לֶחָי – טוב ויפה, יהי כן.
עֶלְיוֹנִים – בעלי השדות שבמעלה הנהר, מעל לשדותיו של אביי.
תַּחְתּוֹנִים – בעלי השדות שבמורד הנהר, מתחת לשדותיו של אביי.
בְּתוֹךְ כָּךְ וגו’ – מאחר שבעלי השדות משני צדיו של אביי לא השקו את שדותיהם, היה רב שימי יכול בנקל להטות את הנהר ולהשקות את שדהו של אביי.
הִקְפִּיד עָלָיו – כעס בשל מעשה העורמה.
וְלֹא טָעַם וגו’ – מחשש שהיבול של אותה שנה הושג שלא ביושר.
*
תרפד אַבַּיֵּי הָיָה מְסַיֵּר נְכָסָיו בְּכָל יוֹם וָיוֹם, יוֹם אֶחָד פָּגַע בַּאֲרִיסוֹ טָעוּן חֲבִילָה שָׁל זְמוֹרוֹת. אָמַר לוֹ: הַלָּלוּ לְהֵיכָן? אָמַר לוֹ: לְבֵית מָר. אָמַר לוֹ: כְּבָר קְדָמוּךָ חֲכָמִים (חולין קה ע"א).
מְסַיֵּר – תר ובודק.
פָּגַע בַּאֲרִיסוֹ – פגש באדם המעבד את אדמתו של אביי תמורת חלק מיבול הפירות.
זְמוֹרוֹת – ענפי גפן (שביקש לגנוב לעצמו).
לְבֵית מָר – לבית אדוני, אביי.
קְדָמוּךָ חֲכָמִים – צפו חכמים מראש מעשים כשלך, כשאמרו כי צריך אדם לבדוק את נכסיו בכל יום (וכך לגלות מי מזיק להם).
*
תרפה אָמַר אַבַּיֵּי: מִי שֶׁרוֹצֶה לְהַרְאוֹת חַתְמוּת יָדוֹ בְּבֵית דִּין לא יַרְאֶה בְּסוֹף הַמְּגִלָּה, שֶׁמָּא יִמְצָאֶנָּה אַחֵר וְיִכְתֹּב שֶׁהוּא נוֹשֶׁה בּוֹ מָמוֹן.
מוֹכֵס אֶחָד בָּא לִפְנֵי אַבַּיֵּי וְאָמַר לוֹ: יַרְאֶה לִי מָר חַתְמוּת יָדוֹ, וּכְשֶׁיָּבוֹאוּ חֲכָמִים וְיַרְאוּ לִי אַעֲבִירֵם בְּלֹא מֶכֶס. הֶרְאָהוּ בְּרֹאשׁ הַמְּגִלָּה. הָיָה מוֹשֵׁךְ בָּהּ. אָמַר לוֹ: כְּבָר קְדָמוּךָ חֲכָמִים (בבא בתרא קסז ע"א).
לְהַרְאוֹת חַתְמוּת יָדוֹ וגו’ – להראות כיצד הוא חותם (כגון במסגרת דיון משפטי).
בְּסוֹף הַמְּגִלָּה – בתחתית הגיליון החלק.
שֶׁמָּא יִמְצָאֶנָּה וגו’ – שמא יאבד הגיליון (החתום) ומישהו ישתמש בו שלא כהוגן וירשום מעל החתימה שהחותם חייב לו כסף.
מוֹכֵס – גובה מסים למען המלכות.
וְיַרְאוּ לִי – בקשה בחתימת ידך, לוותר על המס.
מוֹשֵׁךְ בָּהּ – במגילה, שתהא חתימתו של אביי בסוף.
כְּבָר קְדָמוּךָ חֲכָמִים – צפו חכמים מראש מעשים כשלך (כשהזהירו שלא לחתום בתחתיתו של גיליון).
*
תרפו מַעֲשֶׂה בְּאַמְגוּשִׁי אֶחָד שֶׁהָיָה מְחַטֵּט מֵתִים. כְּשֶׁהִגִּיעַ לִמְעָרָתוֹ שֶׁל רַ' טוֹבֵי בַּר מַתְּנָה תְּפָסוֹ בִּזְקָנוֹ, בָּא אַבַּיֵּי, אָמַר לוֹ: בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, הַנִּיחֵהוּ. לְשָׁנָה אַחֶרֶת חָזַר וּבָא. תְּפָסוֹ בִּזְקָנוֹ. בָּא אַבַּיֵּי – וְלֹא הִנִּיחוֹ, עַד שֶׁהֵבִיאוּ מִסְפְּרַיִם וְסִפְּרוּ אֶת זְקְנוֹ (בבא בתרא נח ע"א).
אַמְגּוּשִׁי – קוסם פרסי.
מְחַטֵּט מֵתִים – חופר בקברי מתים (לצורך עשיית מעשי כשפים או לגנוב תכריכים וכיוצא בזה).
מְעָרָתוֹ – מקום קבורתו.
תְּפָסוֹ – המת.
בָּא אַבַּיֵּי – לבקש מהמת שיניח לאמגושי.
*
תרפז אַבַּיֵּי הָיָה נוֹתֵן יָדוֹ לִזְקֵנִים אֲרַמִּיים (קידושין לג ע"א).
נוֹתֵן יָדוֹ – להישען עליו.
אֲרַמִּיים – נוכרים.
*
תרפח רַבָּה שָׁלַח לְמָרִי בַּר מָר בְּיַד אַבַּיֵּי מְלוֹא טַסְקָא תְּמָרִים וּמְלוֹא הַכּוֹס קֶמַח שֶׁל אַבְשׁוּנָא. אָמַר לוֹ אַבַּיֵּי: עַכְשָׁו יֹאמַר מָרִי: בֶּן הַכְּפָר, גַּם כְּשֶׁיֵּעָשֶׂה מֶלֶךְ הַסַּל מִצַּוָּארוֹ לֹא יֵרֵד. אַחַר כָּךְ שָׁלַח לוֹ הוּא מְלוֹא טַסְקָא זַנְגְּבִיל וּמְלוֹא הַכּוֹס פִּלְפֵּל אָרֹךְ. אָמַר לוֹ אַבַּיֵּי: עַכְשָׁו יֹאמַר רַבִּי: אֲנִי שָׁלַחְתִּי לוֹ מְתוּקוֹת וְהוּא שָׁלַח לִי חֲרִיפוֹת.
אָמַר אַבַּיֵּי: כְּשֶׁיָּצָאתִי מִבֵּית רַבִּי הָיִיתִי שָׂבֵעַ, וּכְשֶׁהִגַּעְתִּי לְשָׁם הִקְרִיבוּ לִי שִׁשִּׁים קְעָרוֹת שֶׁל שִׁשִּׁים מִינֵי קְדֵרָה, וְאָכַלְתִּי בָהֶם שִׁשִּׁים מָנוֹת, וְהַתַּבְשִׁיל הָאַחֲרוֹן צְלִי קָדֵר שְׁמוֹ, וּבִקַּשְׁתִּי לָכֹס אֶת הַקְעָרָה אַחֲרָיו.
אָמַר אַבַּיֵּי: זֶהוּ שֶׁאוֹמְרִין הַבְּרִיוֹת: רָעֵב הֶעָנִי וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ, אוֹ: רֶוַח מָצוּי לְמַעֲדנִּים (מגילה ז ע"ב).
שָׁלַח – כמשלוח מנות בפורים.
טַסְקָא – שק.
אַבְשׁוּנָא – גרגרי חיטה יבשים, וטעמם מתוק.
בֶּן הַכְּפָר וגו’ – פתגם שמשמעו: בן הכפר הפשוט, גם כשהוא עולה לגדולה, עדיין הוא ממשיך במנהגיו הקודמים, והסל שהיה מאכיל ממנו את בהמתו עדיין קשור לצווארו, כלומר: אף שעלית לגדולה (ראו קטע תרמב), עדיין מתנותיך הן מתנות עניים.
שָׁלַח לוֹ הוּא – מרי לרבה (בידי אביי).
זַנְגְּבִיל – צמח בושם.
בֵּית רַבִּי – רבה בר נחמני.
לְשָׁם – אל בית מרי.
מִינֵי קְדֵרָה – מאכלים מבושלים.
צְלִי קָדֵר – בשר המבושל בקדירה בשומן הנפלט ממנו.
לָכֹס – לכסוס, לנגוס ולטחון (מרוב רעב).
אַחֲרָיו – אחרי אכילת הצלי.
זֶהוּ שֶׁאוֹמְרִין וגו’ – שני פתגמים עממיים שמשמעם: העני אינו יודע כמה רעב הוא עד שמביאים לו מזון; בקיבת האדם ובמעיו נותר תמיד מקום לדברים מתוקים.
*
תרפט אָמַר אַבַּיֵּי: בַּתְּחִלָּה הָיִיתִי חוֹטֵף מַתָּנוֹת, אָמַרְתִּי: מְחַבֵּב מִצְוָה אֲנִי; כֵּיוָן שֶׁשָׁמַעְתִּי זוֹ: “וְנָתַן” (דברים יח, ג) – וְלֹא שֶׁיִּטֹּל מֵעַצְמוֹ, שׁוּב אֵינִי חוֹטֵף, אֲבָל הָיִיתִי אוֹמֵר: תְּנוּ לִי; וְכֵיוָן שְשָׁמַעְתִּי זוֹ שֶׁשָׁנִינוּ: “וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע” (שמואל א ח, ג) – ר' מֵאִיר אוֹמֵר: בְּנֵי שְׁמוּאֵל חֶלְקָם שָׁאֲלוּ בְּפִיהֶם – שׁוּב לֹא הָיִיתִי אוֹמֵר, אֶלָּא אִם נָתְנוּ לִי נָטַלְתִּי; כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַעְתִּי זוֹ שֶׁשָׁנִינוּ: הַצְּנוּעִים מוֹשְׁכִים אֶת יְדֵיהֶם וְהַגַּרְגְּרָגִים חוֹלְקִים – אַף אֲנִי אֵינִי נוֹטֵל, חוּץ מֵעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים, לְהַחֲזִיק עַצְמִי כּוֹהֵן (חולין קלג ע"א).
אַבַּיֵּי – שהיה כוהן.
חוֹטֵף מַתָּנוֹת – לוקח בכוח חלקים מן היבול (כגון בכורות הצאן), המגיעים על פי דין תורה לכוהן, כאשר הם מובלים לכוהן אחר.
מְחַבֵּב מִצְוָה – מצוות מתן המתנות לכוהנים.
שָׁמַעְתִּי וגו’ – למדתי (הלכה), שאת מתנות הכוהנים נותנים להם ואין להם לקחתם בעצמם.
יִטֹּל – ייקח.
זוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ – מסורת (תנאית) שלמדנו.
שָׁאֲלוּ בְּפִיהֶם – תבעו במפורש לקבל את החלק המגיע להם (בהיותם לוויים), והדבר נחשב להם לגנאי.
מוֹשְׁכִים אֶת יְדֵיהֶם – נמנעים מלקחת (את מתנות הכהונה).
הַגַּרְגְּרָנִים חוֹלְקִים –הרעבתנים לוקחים את חלקם.
לְהַחֲזִיק עַצְמִי כּוֹהֵן – להזכיר לעצמי ולאחרים את מעמדי ככוהן.
*
תרצ אַבַּיֵּי חָשׁ בְּהִדְרוֹקָן. אָמַר רָבָא: יוֹדֵעַ אֲנִי בּוֹ בְּנַחֲמָנִי זֶה שֶׁמַּרְעִיב עַצְמוֹ (שבת לג ע"א).
הִדְרוֹקָן – מחלת מעיים קשה (הכרוכה בהצטברות נוזלים בגוף).
נַחֲמָנִי – כינוי לאביי.
שֶׁמַּרְעִיב עַצְמוֹ – ומתוך כך חלה.
*
תרצא אַבַּיֵּי שָׁמַע אָדָם אֶחָד שֶׁאָמַר לְאִשָּׁה: נַשְׁכִּים וְנֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ. אָמָר: אֵלֵךְ וְאַפְרִישֵׁם מֵאִסוּר. הָלַךְ אַחֲרֵיהֶם שָׁלוֹשׁ פַּרְסָאוֹת בַּאֲגַם. כְּשֶׁנִּפְטְרוּ זֶה מִזֶּה, שָׁמַע שֶׁאָמְרוּ: דַּרְכֵּנוּ רְחוֹקָה וְחֶבְרָתֵנוּ עֲרֵבָה. – אָמַר אַבַּיֵּי: אִלּוּ שׂוֹנְאִי הָיָה בִּמְקוֹמָם לא הָיָה יָכוֹל לְהַעֲמִיד עַצְמוֹ. הָלַךְ וְנִתְלָה בִּבְרִיחַ הַדֶּלֶת וְנִצְטַעֵר. בָּא זָקֵן אֶחָד וְשָׁנָה לֹו: כָּל הַגָּדוֹל מַחֲבֵרוֹ יִצְרוֹ גָדוֹל הֵימֶנּוּ (סוכה נב ע"א).
אַפְרִישֵׁם מֵאִסּוּר – אמנע מהם לחטוא (משום שחשד בהם).
שָׁלוֹשׁ פַּרְסָאוֹת – כשנים עשר ק"מ.
אֲגַם – אזור של צמחיית מים עבותה.
נִפְטְרוּ – נפרדו.
דַּרְכֵּנוּ רְחוֹקָה וגו’ – ארוכה היתה הדרך, אך החברה הנעימה הקלה אותה.
אִלּוּ שׂוֹנְאִי וגו’ – לוּ אני הייתי שם (ודיבר על עצמו בגוף שלישי ובשינוי), לא הייתי יכול להתאפק מלחטוא.
נִתְלָה – נשען.
נִצְטַעֵר – על שלא מצא בעצמו כוח לכבוש את יצרו כאותו אדם.
הַגָּדוֹל – במעלתו הרוחנית.
יִצְרוֹ גָּדוֹל הֵימֶנּוּ – ולכן אתה חשבת על מעשה אסור, ואילו הם התכוונו רק להליכה יחדיו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.