תרצב כְּשֶׁמֵּת רַב יְהוּדָה נוֹלַד רָבָא (קידושין עב ע"ב)

כְּשֶׁמֵּת וגו’ – ראו לעיל, קטע רפו.

*

תרצג רָבָא וְרָמִי בַּר חַמָּא כְּשֶׁהָיוּ עוֹמְדִים מִלִּפְנֵי רַב חָסְדָּא הָיוּ רָצִים בְּיַחַד בִּגְמָרָא וְאַחַר כָּךְ מְעַיְּנִים בִּסְבָרָא (סוכה כט ע"א)

עוֹמְדִים וגו’ – לאחר שסיימו ללמוד מרב חסדא.

רָצִים בְּיַחַד – עוברים במהירות ובלא עיון מדוקדק על מה שלמדו (היא ה“גמרא”).

מְעַיְּנִים בִּסְבָרָא – מתבוננים בעיון בחומר הלימוד תוך בירור טעמו.

*

תרצד אָמַר רָבָא: הֲרֵינִי כְבֶן עַזַּאי בְּשׁוּקֵי טְבֶרְיָא (עירובין כט ע"א).

הֲרֵינִי וגו’ – ראו לעיל, קטע תרעג.

*

תרצה אָמַר רַב נַחֲמָן בַּר יִצְחָק: הֲלָכָה צְרִיכָה דֵעָה צְלוּלָה כְּיוֹם שֶׁל רוּחַ צְפוֹנִית.

אָמַר אַבַּיֵּי: אִם אָמְרָה לִי אֵם: הָבֵא כֻּתָּח – לא שָׁנִיתִי.

אָמַר רָבָא: אִם עֲקָצַתְנִי כִּנָּה – לֹא שָׁנִיתִי (עירובין סה ע"א).

הֲלָכָה – עיסוק בהלכה ובפסיקתה.

רוּחַ צְפוֹנִית – שהיא נוחה ונעימה.

אֵם – אומנתו.

כֻּתָּח – מאכל של חלב בפירורי לחם ומלח.

לֹא שָׁנִיתִי – אפילו טרחה קלה שכזו הטרידה את דעתי מלימודי.

*

תרצו אָמַר רָבָא: שְׁלוֹשָׁה דְבָרִים הַלָּלוּ בִּקַּשְׁתִּי מִשָּׁמַיִם, שְׁנַיִם נָתְנוּ לִי וְאֶחָד לֹא נָתְנוּ לִי: חָכְמָתוֹ שֶׁל רַב הוּנָא וְעָשְׁרוֹ שֶׁל רַב חִסְדָּא – וְנָתְנוּ לִי; עַנְוְתָנוּתוֹ שֶׁל רַבָּה בַּר רַב הוּנָא – וְלֹא נָתְנוּ לִי (מועד קטן כח ע"א).

עַנְוְתָנוּתוֹ – צניעותו.

*

תרצז מִין אֶחָד רָאָה אֶת רָבָא שֶׁמְּעַיֵּן בַּהֲלָכָה וְאֶצְבְּעוֹת יָדוֹ נְתוּנוֹת תַּחַת רַגְלָיו וּמְמַעֲכָן וְהֵן נוֹבְעוֹת דָּם. אָמַר לוֹ: עַם בָּהוּל, שֶׁהִקְדַּמְתֶּם פִּיכֶם לְאָזְנֵיכֶם, עֲדַיִן בְּפַחֲזוּתְכֶם עוֹמְדִים אַתֶּם; בַּתְּחִלָּה הֲיִיתֶם צְרִיכִים לִשְׁמֹעַ, אִם תּוּכְלוּ – תְּקַבְּלוּ, וְאִם לֹא – לֹא תְּקַבְּלוּ. אָמַר לוֹ: אָנוּ שֶׁהוֹלְכִים בְּתֹם, נֶאֱמַר בָּנוּ: “תֻּמַּת יְשָׁרִים תַּנְחֵם” (משלי יא, ג); אוֹתָם בְּנֵי אָדָם הַבָּאִים בַּעֲלִילָה, נֶאֱמַר בָּהֶם: “וְסֶלֶף בֹּגְדִים יְשָׁדֵּם” (שם) (שבת פח ע“א–ע”ב)

מִין – כופר.

מְעַיֵּן – שקוע במחשבות עמוקות.

וְאֶצְבְּעוֹת וגו’ – ומתוך עיון לא הרגיש שהוא מוחץ את אצבעותיו.

בָּהוּל – פזיז.

הִקְדַּמְתֶּם וגו’ – אמרתם “נעשה” לפני “נשמע” (שמות כד, ז).

פַּחֲזוּתְכֶם – תכונת החיפזון והפזיזות.

אִם תּוּכְלוּ – לקבל את התורה, ללמוד אותה ולקיים את מצוותיה (ולא לסבול בגללה).

הוֹלְכִים בְּתֹם – בדרך הישר ובאמונה תמימה (מבלי להתחכם הרבה).

אוֹתָם בְּנֵי אָדָם – המינים.

הַבָּאִים בַּעֲלִילָה – מסלפים את דברי התורה ובוגדים בה.

“יְשָׁדֵּם” – ישמידם.

*

תרצח רָבָא רָאָה אֶת רַב הַמְנוּנָא שֶׁהָיָה מַאֲרִיךְ בִּתְפִלָה, אָמַר: מֵנִּיחִין חַיֵּי עוֹלָם וְעוֹסְקִין בְּחַיֵי שָׁעָה (שבת י ע"א).

חַיֵּי עוֹלָם – לימוד תורה.

חַיֵּי שָׁעָה – התפילה, שיש בה בקשת צורכי יום יום.

*

תרצט רָבָא הִפִּיל מֵעָלָיו גְּלִימוֹ וּפָכַר יָדָיו וְהִתְפַּלֵל, אָמַר: כְּעֶבֶד לִפְנֵי רַבּוֹ (שבת י ע"א).

גְּלִימוֹ – חלוקו, מעילו (שלא ייראה כאדם חשוב).

פָּכַר יָדָיו – חבק אצבעותיו זו בזו.

*

תש רָבָא כְּשֶׁהָיָה יוֹצֵא לְדִין אָמַר כָּךְ: בִּרְצוֹן עַצְמוֹ לְמִיתָה יוֹצֵא, וּרְצוֹן בֵּיתוֹ אֵינוֹ עוֹשֶׂה, וְרֵיקָם לְבֵיתוֹ הוֹלֵךְ – וּלְוַאי שֶׁתְּהֵא בִּיאָה כִּיצִיאָה.

וּכְשֶׁהָיָה רוֹאֶה הָמוֹן אַחֲרָיו אָמַר: “אִם יַעֲלֶה לַשָּׁמַיִם שִׂיאוֹ וְרֹאשׁוֹ לָעָב יַגִּיעַ, כְּגֶלְלוֹ לָנֶצַח יֹאבֵד, רֹאָיו יֹאמְרוּ אַיּוֹ” (איוב כ, ו–ז) (יומא פו ע“ב–פז ע”א).

אָמַר כָּךְ – על עצמו.

לְמִיתָה יוֹצֵא – שאם יטעה בדין יתחייב בעונש מוות.

רְצוֹן בֵּיתוֹ וגו’ – והוא בטל כך מעבודה לשם פרנסת ביתו (כי הדיין לא קיבל שכר על מעשהו זה).

בִּיאָה כִּיצִיאָה – שישוב לביתו בלי חטא, כביציאתו.

הָמוֹן – ההולך אחריו לכבודו.

“אִם יַעֲלֶה” וגו’ – פסוק המדבר על אפסותו של האדם, גם כשהוא נראה מלא גדלות.

“כְּגֶלְלוֹ” – כגללים, צואה.

*

תשא רַב יוֹסֵף בַּר חַמָּא הָיָה תוֹקֵף עַבְדֵיהֶם שֶׁל בְּנֵי אָדָם שֶׁהָיָה נוֹשֶׁה בָּהֶם מָמוֹן וְעוֹשֶׂה בָּהֶם מְלָאכָה. אָמַר לוֹ רָבָא בְּנוֹ: מִפְּנֵי מָה עוֹשֶׂה מָר כָּךְ? אָמַר לוֹ: שֶׁאָמַר רַב נַחֲמָן: עֶבֶד אֵינוֹ שׁוֹוֶה לֶחֶם כְּרֵסוֹ. אָמַר לוֹ: בְּמִי אָמַר רַב נַחֲמָן? כְּגוֹן דָּארוּ עַבְדּוֹ, שֶׁהָיָה מְרַקֵּד בֵּין חָבִיּוֹת הַיַּיִן; בַּעֲבָדִים אַחֵרִים, שֶׁעוֹשִׂים מְלָאכָה, כְּלוּם אָמַר? אָמַר לוֹ: אֲנִי סָבוּר כְּרַב דָּנִיֵּאל, שֶׁאָמַר רַב דָּנִיֵּאל בַּר רַב קְטִינָא אָמַר רַב: הַתּוֹקֵף עַבְדּוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ וְעָשָׂה בּוֹ מְלָאכָה – פָּטוּר; הֲרֵי שֶׁנּוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁלֹא יִסְרַח עַבְדוֹ. אָמַר לוֹ: בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁאֵינוֹ נוֹשֶׁה בָּהֶם מָמוֹן; מָר, כֵּיוָן שֶׁנּוֹשֶׁה בָּהֶם מָמוֹן, נִרְאֶה כְּרִבִּית. אָמַר לוֹ: חוֹזֵרְנִי בִּי (בבא קמא צז ע“א; בבא מציעא סד ע”ב–סה ע"א).

תּוֹקֵף – תופס בחוזקה.

נוֹשֶׁה בָּהֶם מָמוֹן – שהיו חייבים לו כסף.

עוֹשֶׂה בָּהֶם מְלָאכָה – מעביד אותם לצרכיו.

מָר – אדוני (פנייה בלשון כבוד).

מִפְּנֵי מָה וגו’ – האם אין בהעסקת העבדים מעין קבלת ריבית על החוב (וריבית אסורה מן התורה)?

אֵינוֹ שׁוֹוֶה וגו’ – עבודתו של העבד אינה מכסה אפילו את הוצאות האכלתו ביום העבודה (ומאחר שאני מאכילו כשהוא אצלי, אין בזה חשש ריבית).

דָּארוּ – שם העבד.

שׁהָיָה מְרַקֵּד וגו’ – שהיה בטלן ולץ ועוסק בדברי הוללות, לבדח את היושבים בבית היין.

הֲרֵי שֶׁנּוֹחַ וגו’ – מכאן שאדם מרוצה כשאחרים מעסיקים את עבדיו, במקום שיתבטלו.

חוֹזֵרְנִי בִּי – ולא אמשיך לעשות כך.

*

תשב רַב אַבָּא הָיָה נוֹשֶׁה מָעוֹת בְּרַב יוֹסֵף בַּר חַמָּא. אָמַר לוֹ לְרַב סָפְרָא: עִם שֶׁאַתָּה הוֹלֵךְ וּבָא לְכָאן הָבֵא אֶת הַמָּעוֹת אֶצְלִי. כְּשֶׁהָלַךְ לְשָׁם אָמַר לוֹ רָבָא בְּנוֹ: כְּלוּם כָּתַב לְךָ “הִתְקַבַּלְתִּי”? אָמַר לוֹ: לֹא. אָמַר לוֹ: אִם כָּךְ, לֵךְ תְּחִלָּה וְיִכְתֹּב לְךָ “הִתְקַבַּלְתִּי”. לְסוֹף אָמַר לוֹ: אֲפִלּוּ כָּתַב לְךָ “הִתְקַבַּלְתִּי” לָאו כְּלוּם הוּא; שֶׁמָּא עַד שֶׁתָּבוֹא יָמוּת רַב אַבָּא וְיִפְּלוּ הַמָּעוֹת לִפְנֵי הַיְּתוֹמִים, וְ“הִתְקַבַּלְתִּי” שֶׁל רַב אַבָּא לָאו כְּלוּם הוּא. אָמַר לוֹ: אֶלָּא מַהִי הַתַּקָּנָה? אָמַר לוֹ: לֵךְ וְיַקְנֵן לְךָ אַגַּב קַרְקַע, וּבוֹא אַתָּה וּכְתֹב לָנוּ “הִתְקַבַּלְתִּי” (בבא קמא קד ע"ב).

נוֹשֶׁה מָעוֹת – רב יוסף היה חייב כסף לרב אבא.

בָּא לְכָאן – מעירו של רב יוסף.

כְּשֶׁהָלַךְ לְשָׁם – כשהלך רב ספרא לעירו של רב יוסף.

רָבָא בְּנוֹ – של רב יוסף.

כָּתַב לְךָ – רב אבא לרב ספרא.

הִתְקַבַּלְתִּי – אישור שבו נאמר כי מרגע שיקבל רב ספרא את הכסף, הרי הוא כבר ברשותו של רב אבא.

לְסוֹף – לאחר מכן.

לָאוּ כְּלוּם הוּא – אין למסמך זה כל ערך.

שֶׁמָּא עַד שֶׁתָּבוֹא וגו’ – אם לפני שתביא את הכסף לרב אבא ימות חכם זה (שהיה זקן), יְאבד המסמך את ערכו, ואם יגזלו שודדים את הכסף – עדיין יהיה רב יוסף חייב לתיתו ליורשיו של רב אבא (הם היתומים).

אָמַר לוֹ וגו’ – מה הפתרון, שאל רב ספרא את רבא, שיאפשר לי לקבל את הכסף?

לֵךְ וְיַקְנֵן וגו’ – על רב אבא להעביר את החוב לרב ספרא עם חלקת קרקע קטנה, וכך על פי ההלכה (ראו קידושין א, ד) יהיה כעת רב ספרא בעל החוב, והוא יכול לקבל את הכסף ולתת אישור של “התקבלתי”.

*

תשג בַּר מַר שְׁמוּאֵל צִוָּה שֶׁיִּתְּנוּ שְׁלוֹשָׁה עָשָׂר אֶלֶף זוּז לְרָבָא. שָׁלַח רָבָא לִשְׁאֹל שְׁאֵלָה בְּדָבָר זֶה לִפְנֵי רַב יוֹסֵף, וְהֵשִׁיב לוֹ תְּשׁוּבָה. לֹא קִבֵּל עָלָיו תְּשׁוּבָתוֹ. הִקְפִּיד רַב יוֹסֵף, אָמַר: וְכִי מֵאַחַר שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לָנוּ, מִפְּנֵי מָה שָׁלַח אֵלֵינוּ? שָׁמַע רָבָא, וּכְשֶׁהִגִּיעַ עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים אָמַר: אֵלֵךְ וַאֲפַיְּסֶנּוּ. הָלַךְ וּמָצָא אֶת שַׁמָּשׁוֹ מוֹזֵג לוֹ כּוֹס יַיִן. אָמַר לוֹ: תֵּן לִי וַאֲנִי אֶמְזֹג לוֹ. נָתַן לוֹ וּמָזַג לוֹ. כְּשֶׁטְּעָמוֹ רַב יוֹסֵף אָמַר: דּוֹמֶה מֶזֶג זֶה לְמִזְגּוֹ שֶׁל רָבָא בְּנוֹ שֶׁל רַב יוֹסֵף בַּר חַמָּא. אָמַר לוֹ: אֲנִי הוּא (עירובין נד ע“א; נדרים נה ע”א).

צִוָּה – בצוואתו.

לֹא קִבֵּל וגו’ – רבא לא קיבל את דעתו של רב יוסף בעניין שהביא לפניו (בקשר לאותה צוואה).

הִקְפִּיד – נפגע וכעס.

מוֹזֵג וגו’ – מערבב מים ביין, שכך נהגו לשתות יין שהיה חזק וחריף.

דּוֹמֶה מֶזֶג זֶה וגו’ – מינון המים שנהג בו רבא (אחד לשלושה) היה שונה מן המינון הרגיל (חלק אחד יין ושני חלקים מים), ורב יוסף, שהיה עיוור, זיהה את המוזג על פי טעם היין.

*

תשד רָבָא נִזְדַּמֵּן לְהַגְרוֹנְיָא, גָזַר תַּעֲנִית וּבִקְשׁוּ רַחֲמִים וְלֹא יָרְדוּ גְשָׁמִים. אָמַר לָהֶם: לִינוּ כֻּלְּכֶם בְּתַעֲנִיתְכֶם. לָמָחָר אָמַר לָהֶם: אִם יֵשׁ מִי שֶׁרָאָה חֲלוֹם יֹאמַר. אָמַר לָהֶם רַ' אֶלְעָזָר מֵהַגְרוֹנְיָא: הִקְרִאוּנִי בַּחֲלוֹמִי: “שָׁלוֹם טוֹב לְרַב טוֹב מֵרִבּוֹן טוֹב, שֶׁמִּטּוּבוֹ מֵיטִיב לְעַמּוֹ”. אָמַר רָבָא: מַשְׁמָע, עֵת רָצוֹן הִיא לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים; בִּקְשׁוּ רַחֲמִים וְיָרְדוּ גְשָׁמִים (תענית כד ע"ב).

נִזְדַּמֵּן לְהַגְרוֹנְיָא – נקלע במקרה לעיר ליד נהרדעא שבבבל.

בִּקְשׁוּ רַחֲמִים – התפללו (לגשם).

לִינוּ וגו’ – המשיכו להתענות אף בלילה.

הִקְרִיאוּנִי – נאמר לי.

רִבּוֹן טוֹב – הקב"ה.

*

תשה רָבָא כְּשֶׁבָּא לְחִדֶּקֶל אָמַר לוֹ לְבַר אָבִין: עֲמֹד וֶאֶמֹר דָּבָר, עָמַד וְאָמַר:

"בָּאוּ רֹב שְׁלִישִׁית בַּמַּיִם, זְכֹר וְרַחֵם;

תָּעִינוּ מֵאַחֲרֵיךְ כְּאִשָׁה מִבַּעְלָהּ;

אַל תַּזְנִיחֵנוּ, כְּאוֹת מֵי מָרָה" (מועד קטן כה ע"ב).

כְּשֶׁבָּא לְחִדֶּקֶל – בשעה שהיה הנהר סוער והמים גברו.

בַּר אָבִין – שמו של פייטן.

אֱמֹר דָּבָר – התפלל (שנצא בשלום מן הנהר).

רֹב שְׁלִישִׁית – רבא, שהוא שקול כרוב עם ישראל, העם המשולש (שיש בו כוהנים, לוויים וישראלים).

תָּעִינוּ וגו’ – הלכנו לדרך אחרת, לא טובה, כאישה סוטה, שנבדקת במים המרים אם אכן חטאה (במדבר ה, כב).

כְּאוֹת מֵי מָרָה – כנס שנעשה במי מרה שהומתקו בידי משה (שמות טו, כב–כז).

*

תשו רָבָא נִגְנְבוּ מִמֶּנּוּ זְכָרִים בְּמַחְתֶּרֶת, הֶחֱזִירוּם לוֹ וְלֹא קִבְּלָם. אָמַר: הוֹאִיל וְיָצָא מִפִּיו שֶׁל רַב: “הַבָּא בְּמַחְתֶּרֶת וְנָטַל כֵּלִים וְיָצָא – פָּטוּר.” מָה טַעַם? בְּדָמִים קָנָם (סנהדרין עב ע"א).

זְכָרִים – אֵילִים.

בְּמַחְתֶּרֶת – בהיחבא, מתוך ביתו (ועל פי ההלכה מותר לבעל הבית להרוג את הגנב כדי להגן על רכושו [שמות כב, א]).

הֶחֱזִירוּם – הגנבים.

יָצָא וגו’ – כך פסק רב.

הַבָּא בְּמַחְתֶּרֶת וגו’ – גנב הבא בהיחבא ולוקח כלים פטור מלהחזירם, כי הסתכן בגניבתם והיה יכול להיהרג, ובכך, בדמו, קנה לעצמו את מה שגנב.

*

תשז רַב דִּימִי מִנְּהַרְדְּעָא הֵבִיא גְרוֹגָרוֹת בִּסְפִינָה. אָמַר לוֹ רֹאשׁ הַגּוֹלָה לְרָבָא: צֵא וּרְאֵה, אִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא, תְּפֹס לוֹ הַשּׁוּק. אָמַר לוֹ רָבָא לְרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: צֵא וּתְהֵה בְּקַנְקַנּוֹ. יָצָא וְהָלַךְ וְשָׁאַל אוֹתוֹ: פִּיל שֶׁבָּלַע כְּפִיפָה מִצְרִית וְהֵקִיאָהּ דֶּרֶךְ בֵּית הָרְעִי – מַהוּ? וְלֹא הָיָה בְּיָדוֹ. אָמַר לוֹ רַב דִּימִי לְרַב אַדָּא: מָר הוּא רָבָא? טָפַח לוֹ בְּסַנְדָּלוֹ. אָמַר לו: בֵּינִי וּבֵין רָבָא יֵשׁ הַרְבֵּה. מִכָּל מָקוֹם עַל כָּרְחֵךָ אֲנִי רַבְּךָ, וְרָבָא רַבּוֹ שֶׁל רַבְּךָ. לֹא תָּפְסוּ לוֹ אֶת הַשּׁוּק וְהִפְסִיד אֶת כָּל גְּרוֹגְרוֹתָיו. בָּא רַב דִּימִי לִפְנֵי רַב יוֹסֵף, אָמַר לוֹ: רְאֵה מֶה עָשָׂה לִי. אָמַר לוֹ: מִי שֶׁלֹּא הִשְׁהָה אוֹנָאָתוֹ שֶׁל מֶלֶךְ אֱדוֹם לא יַשְׁהֶה אוֹנָאָתְךָ – וּמֵת רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה.

רַב יוֹסֵף אָמַר: עָלַי נֶעֱנַשׁ, שֶׁאֲנִי קִלַּלְתִּיו.

רַב דִּימִי מִנִּהַרְדְּעָא אָמַר: עָלַי נֶעֱנַשׁ, שֶׁהִפְסִיד גְּרוֹגְרוֹתַי.

אַבַּיֵּי אָמַר: עָלַי נֶעֱנַשׁ, שֶׁאָמַר לָהֶם לַתַּלְמִידִים: עַד שֶׁאַתֶּם מְגָרְמִים עֲצָמוֹת אֵצֶל אַבַּיֵּי, בּוֹאוּ אִכְלוּ בָּשָׂר שָׁמֵן אֵצֶל רָבָא.

רָבָא אָמַר: עָלַי נֶעֱנַשׁ, שֶׁכְּשֶׁהָיָה הוֹלֵךְ לְבֵית הַטַבָּח לִטֹּל בָּשָׂר, אָמַר לָהֶם לַטַבָּחִים: אֲנִי אֶטֹּל בָּשָׂר לִפְנֵי שַׁמָּשׁוֹ שֶׁל רָבָא, שֶׁאֲנִי גָדוֹל מִמֶּנּוּ.

רַב נַחֲמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: עָלַי נֶעֱנַשׁ. רַב נַחֲמָן בַּר יִצְחָק ראשׁ כַּלָה הָיָה, בְּכָל יוֹם קֹדֶם שֶׁנִכְנַס לַכַּלָה הָיָה רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה מַשְׁגִּיר עָלָיו אֶת שְׁמוּעָתוֹ וְאַחַר כָּךְ נִכְנַס לַכַּלָה, אוֹתוֹ הַיּוֹם עִכְּבוּהוּ רַב פַּפָּא וְרַב הוּנָא בֶּן רַב יְהוֹשֻׁעַ. בֵּינָתַיִם נִשְׁתַּהָה רַב נַחֲמָן בַּר יִצְחָק. בָּאוּ חֲכָמִים וְאָמְרוּ לוֹ: עֲמֹד, שֶׁחָשַׁךְ הַיּוֹם, לָמָּה יוֹשֵׁב מָר? אָמַר לָהֶם: אֲנִי יוֹשֵׁב וּמְצַפֶּה לְמִטָּתוֹ שֶׁל רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה, בְּתוֹךְ כָּךְ יָצָא הַקוֹל: מֵת רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה (בבא בתרא כב ע"א).

גְּרוֹגָרוֹת – תאנים מיובשות (למכירה בשוק).

תְּפֹס לוֹ הַשּׁוּק – מנע מאחרים למכור תאנים עד שימכור הוא את שלו (שכך הוא הדין בתלמיד חכם).

תְּהֵה בְּקַנְקַנּוֹ – בדוק מה טיבו, אם תלמיד חכם הוא אם לא, כאדם שמריח קנקן יין לוודא את טיבו.

כְּפִיפָה מִצְרִית – סל של נצרים.

בֵּית הָרְעִי – פי הטבעת.

מַהוּ – מה דינה של הכפיפה לענייני טומאה וטהרה: האם היא עדיין נחשבת ככלי או כבר כצואה?

לֹא הָיָה בְּיָדוֹ – לא ידע להשיב.

מָר הוּא רָבָא? – האתה, אדוני, הוא רבא?

טָפַח וגו’ – בזלזול.

הַרְבֵּה – הבדל גדול.

מִי שֶׁלֹא הִשְׁהָה וגו’ – הקב"ה, שלא עיכב את עונשו של מואב על שהעליב את מלך אדום (ראו עמוס ב, א [ו“אונאה” פירושה עלבון]).

עָלַי נֶעֱנַשׁ – בגללי נענש (ובצער נאמרו הדברים, כאן ולהלן).

שֶׁאָמַר לָהֶם – רב אדא.

מְגָרְמִים עֲצָמוֹת וגו’ – לומדים מבלי להגיע לסיפוק.

לִטֹּל – לקחת.

שֶׁאֲנִי גָּדוֹל מִמֶּנּוּ – ובשל דברי גאווה אלו נענש.

רֹאשׁ כַּלָּה – הדורש ברבים בחודשי אדר ואלול שבהם נתכנסו רבים ללימוד תורה (“ירחי כלה”).

מַשְׁגִּיר וגו’ – חוזר עמו על תורתו, כדי שתהיה שגורה בפיו.

עִכְּבוּהוּ – את רב אדא.

נִשְׁתַּהָה – התעכב (ולא בא לדרוש).

מְצַפֶּה לְמִטָּתוֹ וגו’ – מתוך תרעומת וצער יצאה מעין קללה מפיו של רב נחמן כלפי רב אדא.

יָצָא הַקוֹל – באה השמועה.

*

תשח רָבָא וְרַב נַחֲמָן בַּר יִצְחָק הָיוּ יוֹשְׁבִים. עָבַר עֲלֵיהֶם רַב נַחֲמָן בַּר יַעֲקֹב יוֹשֵׁב בְּאַפִּרְיוֹן שֶׁל זָהָב וְסַרְבָּל שֶׁל כַּרְתִּי פָּרוּס עָלָיו. רָבָא הָלַךְ אֶצְלוֹ, רַב נַחֲמָן בַּר יִצְחָק לא הָלַךְ אֶצְלוֹ, אָמַר: שֶׁמָּא מִבְּנֵי בֵּית רֹאשׁ הַגּוֹלָה הֵם; רָבָא צָרִיךְ לָהֶם, אֲנִי אֵינִי צָרִיךְ לָהֶם (גיטין לא ע"ב).

סַרְבָּל שֶׁל כַּרְתִּי – מעיל ירוק (דומה לתכלת).

הָלַךְ אֶצְלוֹ – לראות את פניו, לדרוש בשלומו.

שֶׁמָּא מִבְּנֵי וגו’ – רב נחמן בר יעקב היה מחותן עם ראש יהודי בבל.

צָרִיךְ לָהֶם – לקרבתם ולכוחם.

*

תשט אָמַר רָבָא: יַעֲמֹד לִזְכוּתִי, שֶׁאִם בָּא תַּלְמִיד חָכָם לְפָנַי לְדִין לֹא הָיִיתִי מַנִיחַ רֹאשִׁי עַל הַכֶּסֶת עַד שֶׁלֹא הָיִיתִי מְהַפֵּךְ בִּזְכוּתוֹ (שבת קיט ע"א).

מַנִּיחַ רֹאשִׁי עַל הַכֶּסֶת – על הכרית, כלומר: הולך לישון.

מְהַפֵּךְ בִּזְכוּתוֹ – מחפש בלבי דרכים למצוא לו זכות.

*

תשי אָדָם אֶחָד בָּא לִפְנֵי רָבָא, אָמַר לוֹ: בַּמֶּה אַתָּה סוֹעֵד? אָמַר לוֹ: בְּתַרְנְגֹלֶת פְּטוּמָה וְיַיִן יָשָׁן. אָמַר לוֹ: וְאֵינְךָ חוֹשֵׁשׁ לְדֹחַק הַצִּבּוּר? אָמַר לוֹ; וְכִי מִשֶׁלָּהֶם אֲנִי אוֹכֵל? מִשֶּׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי אוֹכֵל, שֶׁשָּׁנִינוּ: “עֵינֵי כֹל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ וְאַתָּה נוֹתֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ” (תהלים קמה, טו) – “בְּעִתָּם” לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא “בְּעִתּוֹ”, מְלַמֵּד שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד נוֹתֵן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פַּרְנָסָתוֹ בְּעִתּוֹ. בְּתוֹךְ כָּךְ בָּאָה אֲחוֹתוֹ שֶׁל רָבָא, שֶׁלֹא רָאַתְהוּ שְׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְהֵבִיאָה לוֹ תַּרְנְגֹלֶת פְּטוּמָה וְיַיִן יָשָׁן. אָמַר רָבָא: מַה לְפָנַי? אָמַר לוֹ: נַעֲנֵיתִי לְךָ, קוּם אֱכֹל (כתובות סז ע"ב).

אָדָם אֶחָד – עני (המבקש פרנסתו).

פְּטוּמָה – מפוטמת.

יָשָׁן – משובח.

וְאֵינְךָ חוֹשֵׁשׁ וגו’ – האם אינך מוטרד מכך שאתה ניזון מכספי הצדקה ומטריח את הציבור באכילתך הדשנה?

“בְּעִתּוֹ” – בזמן ובכמות הראויה לו.

מָה לְפָנַי – האם מקרה הוא שבאה דווקא עכשיו, והביאה בדיוק את סעודתו של העני?

אָמַר לוֹ – רבא לעני.

נַעֲנֵיתִי לְךָ – סלח לי (על שהרביתי לדבר).

*

תשיא אָמַר רָבָא: מִתְּחִלָּה הָיִיתִי אוֹמֵר: בְּנֵי מְחוֹזָא הַלָּלוּ כֻּלָּם אוֹהֲבִים אוֹתִי; כֵּיוָן שֶׁנַעֲשֵׂיתִי דַּיָּן אָמַרְתִּי: מֵהֶם שׂוֹנְאִים אוֹתִי וּמֵהֶם אוֹהֲבִים אוֹתִי; כֵּיוָן שֶׁרָאִיתִי מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב הַיּוֹם זוֹכֶה לְמָחָר, אָמַרְתִּי: אִם אוֹהֲבִים – כֻּלָּם אוֹהֲבִים אוֹתִי, וְאִם שׂוֹנְאִים – כֻּלָּם שׂוֹנְאִים אוֹתִי (כתובות קה ע"ב).

מְחוֹזָא – עירו של רבא בבבל.

שׂוֹנְאִים אוֹתִי – אלה שמתחייבים בדין.

אוֹהֲבִים אוֹתִי – הזכאים בדין.

*

תשיב אָדָם אֶחָד נִתְחַיֵב מַלְקוּת בְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל רָבָא, עַל שֶׁבָּעַל נָכְרִית. הִלְקָהוּ רָבָא וּמֵת. נִשְׁמַע הַדָּבָר בֵּית שָׁבוֹר הַמֶּלֶךְ וּבִקֵּשׁ לְצַעֵר אֶת רָבָא. אָמְרָה לוֹ אִיפְרָה הוֹרְמִיז אִמּוֹ: אַל יְהֵא לְךָ עֵסֶק בַּיְּהוּדִים הַלָּלוּ, שֶׁכָּל מָה שֶׁהֵם שׁוֹאֲלִים מֵרִבּוֹנָם הוּא נוֹתֵן לָהֶם. אָמַר לָהּ: מַהוּ? – מְבַקְשִׁים רַחֲמִים וְיוֹרְדִים גְּשָׁמִים. אָמַר לָהּ: זֶה מִשּׁוּם שֶׁזְמַן גְשָׁמִים הוּא, אֶלָּא יְבַקֵשׁ רַחֲמִים עַכְשָׁו בִּתְקוּפַת תַּמּוּז וְיֵרְדוּ גְשָׁמִים. שָׁלְחוּ לְרָבָא: כַּוֵּן דַּעְתְּךָ וּבַקֵּשׁ רַחֲמִים שֶׁיִּרְדוּ גְשָׁמִים. בִּקֵּש רַחֲמִים וְלֹא יָרְדוּ גְשָׁמִים. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, “בְּאָזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ אֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ, פֹּעַל פָּעַלְתָּ בִּימֵיהֶם בִּימֵי קֶדֶם” (תהלים מד, ב) – וְאָנוּ בְּעֵינֵינוּ לֹא רָאִינוּ. יָרְדוּ גְשָׁמִים עַד שֶׁשָּׁפְכוּ מַרְזְבֵי מְחוֹזָא לְחִדֶּקֶל. בָּא אָבִיו וְנִרְאָה לוֹ בַּחֲלוֹמוֹ וְאָמַר לוֹ: כְּלוּם יֵשׁ מַטְרִיחַ כְּלַפֵּי שָׁמַיִם כָּל כָּךְ? אָמַר לוֹ: שַׁנֵּה מְקוֹמְךָ. שִׁנָּה מְקוֹמוֹ. לְמָחָר מָצָא אֶת מִטָּתוֹ רְשׁוּמָה בְּסַכִּינִים (תענית כד ע"ב).

מַלְקוּת – מכות כעונש על עבירה.

שָׁבוֹר – הוא שאפּור מלך פרס.

לְצַעֵר אֶת רָבָא – לייסרו ולהענישו.

מְבַקְּשִׁים רַחֲמִים – מתפללים.

לֹא רָאִינוּ – נסים (ורק שמענו על התרחשותם).

מַרְזְבֵי מְחוֹזָא – הצינורות המורידים את מי הגשמים מן הגג בעירו של רבא.

אָבִיו – של רבא.

מַטְרִיחַ וגו’ – גורם טרחה לשמים (בתביעה לעשות מעשי נס).

שַׁנֵּה מְקוֹמְךָ – שתהא ישן הלילה במיטה אחרת.

רְשׁוּמָה בְּסַכִּינִים – מלאת סימני דקירה (שהשאיר מי שביקש להרוג את רבא בלילה).

*

תשיג אִיפְרָה הוֹרְמִיז אִמּוֹ שֶׁל שָׁבוֹר הַמֶּלֶךְ שָׁלְחָה אַרְבַּע מֵאוֹת דֵּינָרִים לְרַ' אַמִּי וְלֹא קִבְּלָם; שְׁלָחָתַם לְרָבָא וְקִבְּלָם, מִשּׁוּם שְׁלוֹם מַלְכוּת – וּנְתָנָם לַעֲנִיֵּי אֻמּוֹת הָעוֹלָם (בבא בתרא י ע"ב).

אִיפְרָה וגו’ – ראו בקטע הקודם.

שָׁלְחָה וגו’ – כדי לחלקם לעניים.

לֹא קִבְּלָם – שלא לגרום לה זכות.

מִשּׁוּם שְׁלוֹם מַלְכוּת – כדי לשמור על יחסים טובים עם השלטון.

*

תשיד רָבָא הֵבִיא תִקְרֹבֶת לְבַר שֵׁשַׁךְ בְּיוֹם אֵידָם. אָמַר: יוֹדֵעַ אֲנִי בּוֹ שֶׁאֵינוֹ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. הָלַךְ וּמְצָאוֹ יוֹשֵׁב עַד צַוָּארוֹ בִּוְרָדִים וְזוֹנוֹת עֲרֻמּוֹת עוֹמְדוֹת לְפָנָיו. אָמַר לוֹ: יֵשׁ לָכֶם כְּגוֹן זֶה לָעוֹלָם הַבָּא? אָמַר לוֹ: שֶׁלָּנוּ גָּדוֹל מִשֶּׁלָּכֶם. אָמַר לוֹ: וְכִי יֵשׁ גָּדוֹל מִזֶּה? אָמַר לוֹ: אַתֶּם יֵשׁ עֲלֵיכֶם אֵימַת מַלְכוּת, אָנוּ לֹא תְּהֵא אֵימַת מַלְכוּת עָלֵינוּ. אָמַר לוֹ: וַאֲנִי מָה אֵימַת מַלְכוּת יֵשׁ עָלַי? עַד שֶׁהֵם יוֹשְׁבִים בָּא שָׁלִיחַ שֶׁל מֶלֶךְ, אָמַר לוֹ: עֲמֹד, שֶׁאַתָּה מִתְבַּקֵּשׁ לַמֶּלֶךְ. כְּשֶׁיָּצָא וְהָלַךְ אָמַר: מִי שֶׁמְּבַקֵּשׁ לִרְאוֹת בְּרָעַתְכֶם תִּפְקַע עֵינוֹ. אָמַר לוֹ רָבָא: אָמֵן. פָּקְעָה עֵינוֹ שֶׁל בַּר שֵׁשַׁךְ.

אָמַר רַב פַּפִּי: צָרִיךְ הָיָה לוֹמַר לוֹ מִמִּקְרָא זֶה: “בְּנוֹת מְלָכִים בְּיִקְּרוֹתֶיךָ נִצְּבָה שֵׁגַל לִּימִינְךָ בְּכֶתֶם אוֹפִיר” (תהלים מה, י). אָמַר רַב נַחֲמָן בַּר יִצְחָק: צָרִיךְ הָיָה לוֹמַר לוֹ מִכָּאן: “עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ” (ישעיה סד, ג) (עבודה זרה סה ע"א).

רָבָא הֵבִיא וגו’ – הביא מתנה לשר נוכרי ביום חגם (של אומות העולם).

אֵינוֹ עוֹבֵד וגו’ – ולא ישתמש במתנתי לצורכי עבודה זרה.

וְרָדִים – אמבטיה מבושמת.

אָמַר לוֹ – בר ששך לרבא.

כְּגוֹן זֶה – תענוגות כאלה.

שֶׁלָּנוּ – חלקנו בעולם הבא.

אֵימַת מַלְכוּת – חשש מפני עריצותו של השלטון.

כְּשֶׁיָּצָא וְהָלַךְ אָמַר וגו’ – בר ששך, כהודאה בחוכמתו של רבא.

תִּפְקַע – תתפקע, תצא ממקומה.

לוֹמַר לוֹ – לבר ששך.

“בְּנוֹת מְלָכִים” וגו’ – והפסוק מתפרש כמדבר בתענוגות הדומים לאלה שבר ששך נהנה מהם.

“עַיִן לֹא רָאָתָה” וגו’ – קשה אפילו להעריך את גודל השכר הצפון לישראל בעולם הבא.

*

תשטו בַּר הֲדָיָא פּוֹתֵר חֲלוֹמוֹת הָיָה. מִי שֶׁנָּתַן לוֹ שָׂכָר פָּתַר לוֹ לְטוֹבָה, וּמִי שֶׁלֹא נָתַן לוֹ שָׂכָר פָּתַר לוֹ לְרָעָה. אַבַּיֵּי וְרָבָא רָאוּ חֲלֹוֹם, אַבַּיֵּי נָתַן לוֹ זוּז, רָבָא לֹא נָתַן לוֹ. אָמְרוּ לֹו: הִקְרִיאוּנוּ בַּחֲלוֹם “שׁוֹרְךָ טָבוּחַ לְעֵינֶיךָ וְלֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ” (דברים כח, לא). לְרָבָא אָמַר: תַּפְסִיד סְחוֹרָתְךָ וְלֹא תוּכַל לֶאֱכֹל מֵעֹצֶב לִבְּךָ; לְאַבַּיֵּי אָמַר: תַּרְוִיחַ סְחוֹרָתְךָ וְלֹא תוּכַל לֶאֱכֹל מִשִׂמְחַת לִבְּךָ.

– הִקְרִיאוּנוּ: “בָּנִים וּבָנוֹת תּוֹלִיד וְלֹא יִהְיוּ לָךְ, כִּי יֵלְכוּ בַּשֶּׁבִי” (שם שם, מא). לְרָבָא אָמַר כְּרָעָתוֹ; לְאַבַּיֵּי אָמַר: בָּנֶיךָ וּבְנוֹתֶיךָ מְרֻבִּים, בְּנוֹתֶיךָ יִנָּשְׂאוּ לַחוּץ וְדוֹמוֹת עָלֶיךָ כְּהוֹלְכוֹת בַּשִּׁבְיָה.

– הִקְרִיאוּנוּ: “בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ נְתֻנִּים לְעַם אַחֵר” (שם שם, לב). לְאַבַּיֵּי אָמַר: בָּנֶיךָ וּבְנוֹתֵיךְ מְרֻבִּים. אַתָּה אוֹמֵר לִקְרוֹבֶיךָ, וְהִיא אוֹמֶרֶת לִקְרוֹבֶיהָ, וְתִכְפֶּה אוֹתְךָ וְתִתְּנֵן לִקְרוֹבֶיהָ, שֶׁהֵם כְּעַם אַחֵר; לְרָבָא אָמַר: אִשְׁתְּךָ תָּמוּת וְיָבֹאוּ בָּנֶיהָ וּבְנוֹתֶיהָ לִידֵי אִשָּׁה אַחֶרֶת.

– הִקְרִיאוּנוּ: “לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ” (קהלת ט, ז). לְאַבַּיֵּי אָמַר: תַּרְוִיחַ סְחוֹרָתְךָ וְתֹאכַל וְתִשְׁתֶּה וְתִקְרָא מִקְרָא מִשִּׂמְחַת לִבְּךָ; וּלְרָבָא אָמַר: תַּפְסִיד סְחוֹרָתְךָ וְתֹאכַל וְתִשְׁתֶּה וְתִקְרָא לְפַכֵּחַ צַעַרְךָ.

– הִקְרִיאוּנוּ: “זֶרַע רַב תּוֹצִיא הַשָּׂדֶה וּמְעַט תֶּאֱסֹף” (דברים כח, לח). לְאַבַּיֵּי אָמַר מֵרֹאשׁוֹ, וּלְרָבָא אָמַר מִסּוֹפוֹ.

– הִקְרִיאוּנוּ: “זֵיתִים יִהְיוּ לְךְ בְּכָל גְבוּלֶךָ וְשֶׁמֶן לא תָסוּךְ” (שם שם, מ). לְאַבַּיֵּי אָמַר מֵרֹאשׁוֹ, וּלְרָבָא אָמַר מִסּוֹפוֹ.

– הִקְרִיאוּנוּ: “וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ” (שם שם, י). לְאַבַּיֵּי אָמַר: יֵצֵא לְךְ שֵׁם וְרֹאשׁ יְשִׁיבָה תִהְיֶה וְאֵימָתְךָ תִפֹּל בָּעוֹלָם; לְרָבָא אָמַר: אוֹצַר הַמֶּלֶךְ יִשָּׁבֵר וְתִתָּפֵס כְּגַנָּב, וְהַכֹּל יִלְמְדוּ מִמְּךָ קַל וָחֹמֶר. לְמָחָר נִשְׁבַּר אוֹצָר הַמֶּלֶךְ וְתָפְסוּ אֶת רָבָא.

– רָאִינוּ חֲזֶרֶת עַל פִּי חָבִית, לְאַבַּיֵּי אָמַר: תִּכָּפֵל סְחוֹרָתְךָ כַּחֲזֶרֶת; לְרָבָא אָמַר: תֵּמַר סְחוֹרָתְךָ כַּחֲזֶרֶת.

– רָאִינוּ בָּשָׂר עַל פִּי חָבִית, לְאַבַּיֵּי אָמַר: יִמְתַּק יֵינְךָ וְיָבוֹאוּ הַכֹּל לִקַּח בָּשָׂר וְיַיִן מִמְּךָ; לְרָבָא אָמַר: יֶחֱמַץ יֵינְךָ וְיָבוֹאוּ הַכֹּל לִקַּח בָּשָׂר לֶאֱכֹל בּוֹ.

– רָאִינוּ חָבִית תְּלוּיָה בְּדֶקֶל. לְאַבַּיֵּי אָמַר: תִּגְבַּהּ סְחוֹרָתְךָ כְּדֶקֶל; לְרָבָא אָמַר: תִּמְתַּק סְחוֹרָתְךָ כִּתְמָרִים.

– רָאִינוּ רִמּוֹן שֶׁגָּדַל עַל פִּי הֶחָבִית, לְאַבַּיֵּי אָמַר: יְקָרָה סְחוֹרָתְךָ כְּרִמּוֹן; לְרָבָא אָמַר: קֵהָה סְחוֹרָתְךָ כְּרִמּוֹן.

– רָאִינוּ חָבִית שֶׁנָּפְלָה לְבוֹר, לְאַבַּיֵּי אָמַר: סְחוֹרָתְךָ מִתְבַּקֶּשֶׁת; לְרָבָא אָמַר: סְחוֹרָתְךָ נִפְסֶדֶת וִיטִילוּהָ לְבוֹר.

– רָאִינוּ בֶּן חֲמוֹר שֶׁעוֹמֵד עַל סַדָּן וְנוֹעֵר, לְאַבַּיֵּי אָמַר: רֹאשׁ יְשִׁיבָה תִּהְיֶה וְיַעֲמֹד אָמוֹרָא עָלֶיךָ; לְרָבָא אָמַר: “פֶּטֶר חֲמוֹר” מָחוּק מִתְּפִלֶּיךָ, אָמַר לוֹ: אֲנִי רְאִיתִיו וְיֶשְׁנוֹ. אָמַר לוֹ: ו' שֶׁל “פֶּטֶר חֲמוֹר” וַדַּאי מָחוּק.

זוּז – שם מטבע.

הִקְרִיאוּנוּ בַּחֲלוֹם – שמענו בחלום שקוראים לפנינו פסוק.

מֵעֹצֶב לִבְּךָ – בשל עיצבונך.

כְּרָעָתוֹ – כפשוטו, פסוק קללה שמשמעותו רעה.

יִנָּשְׂאוּ לַחוּץ וגו’ – לגברים שאינם ממשפחתך (ויהיה הדבר בעינך כהליכה בשבי).

אוֹמֵר לִקְרוֹבֶיךָ – רוצה להשיאם לקרובי משפחתך.

וְהִיא אוֹמֶרֶת – אשת אביי.

תִּכְפֶּה – תכריח.

אִשָּׁה אַחֶרֶת – אשתך השנייה, אם חורגת.

מִקְרָא – פסוקי מקרא.

לְפַכֵּחַ – להשכיח.

אָמַר מֵרֹאשׁוֹ וגו’ – פתר את החלום לאביי על פי ראש הפסוק ולרבא על פי סופו.

יִשָּׁבֵר – ייפרץ.

יִלְמְדוּ מִמְּךָ קַל וָחֹמֶר – הכול יאמרו: אם רבא נחשד, כל שכן אנחנו (וזהו “ויראו ממך”).

חֲזֶרֶת – ירק שעליו רחבים וכפולים.

תֵּמַר – תהיה מרה (ואיש לא יחפוץ בה).

לִקַּח – לקנות.

לֶאֱכֹל בּוֹ – לטבול את הבשר בחומץ.

תִּגְבַּהּ – תתייקר (כעץ גבוה).

תִּמְתַּק סְחוֹרָתְךָ – תמצא חן בעיני הקונים כיוון שירד מחירה, וירוצו הכול לקנותה.

קֵהָה – חמוצה ומקהה את השיניים, ואנשים אינם קונים אותה.

מִתְבַּקֶשֶׁת – יש לה ביקוש.

סַדָּן – בסיס, משטח מוגבה.

אָמוֹרָא – אדם העומד ליד הדרשן וחוזר בקול רם על דבריו כדי שישמע הקהל (וביסוד הדברים משחק מילים: חמור–אמורא).

“פֶּטֶר חֲמוֹר” וגו’ – המילים “פטר חמור” (שמות יג, יג), הכתובות באחת מארבע הפרשיות שבתפילין (ומילים מחוקות פוסלות את התפילין).

אֲנִי רְאִיתִיו – את המילים “פטר חמור” שבתפילין שלי.

ו' שֶׁל “פֶּטֶר חֲמוֹר” וגו’ – בתורה כתובה תיבת “חמור” בכתיב חסר (“חמר”), אך הסופר שכתב את התפילין כתב אותה תחילה בכתיב מלא ולאחר מכן מחק את האות וי"ו, ודי בכך כדי לפסול את התפילין.

*

לְסוֹף הָלַךְ רָבָא אֶצְלוֹ לְבַדּוֹ. אָמַר לוֹ: רָאִיתִי דֶּלֶת חִיצוֹנָה שֶׁנָּפְלָה. אָמַר לוֹ: אִשְׁתְּךָ מֵתָה.

– רָאִיתִי כָּכַי וְשִׁנַּי שֶׁנָּפְלוּ. אָמַר לוֹ: בָּנֶיךָ וּבְנוֹתֶיךָ יָמוּתוּ.

– רָאִיתִי שְׁתֵּי יוֹנִים שֶׁפָּרָחוּ. אָמַר לוֹ: שְׁתֵּי נָשִׁים תְּגָרֵשׁ.

– רָאִיתִי שְׁנֵי רָאשֵׁי לְפָתוֹת. אָמַר לוֹ: שְׁתֵּי אַלּוֹת תִּסְפֹּג.

הָלַךְ רָבָא וְיָשַׁב כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ. מָצָא שְׁנֵי סוֹמִים מְרִיבִים. הָלַךְ רָבָא לְהַפְרִידָם, וְהִכּוּהוּ לְרָבָא שְׁתַּיִם. הִגְבִּיהוּ לְהַכּוֹתוֹ שׁוּב. אָמַר רָבָא: דַי, שְׁתַּיִם רָאִיתִי.

לְסוֹף בָּא רָבָא וְנָתַן לוֹ שָׂכָר. אָמַר לוֹ: רָאִיתִי כֹּתֶל שֶׁנָּפָל. אָמַר לוֹ: נְכָסִים בְּלֹא מְצָרִים תִּקְנֶה.

– רָאִיתִי אַרְמוֹנוֹ שֶׁל אַבַּיֵּי שֶׁנָּפַל וְכִסַּנִי אֲבָקוֹ. אָמַר לוֹ: אַבַּיֵּי מֵת וִישִׁיבָתוֹ תָּבוֹא אֶצְלְךָ.

– רָאִיתִי אַרְמוֹנִי שֶׁלִּי נָפַל וְהַכֹּל בָּאִים וְנוֹטְלִים לְבֵנָה לְבֵנָה. אָמַר לוֹ: שְׁמוּעוֹתֶיךָ יִתְפַּשְּׁטוּ בָּעוֹלָם.

– רָאִיתִי שֶׁנִּבְקַע רֹאשִׁי וְנָשַׁר מוֹחִי, אָמַר לוֹ: הַמּוֹךְ יְהֵא מְבַצְבֵּץ וְיוֹצֵא מִן הַכַּר.

– הִקְרִיאוּנִי הַלֵּל הַמִּצְרִי בַּחֲלוֹמִי, אָמַר לוֹ: נִסִּים יֵעָשׂוּ לְךָ.

הָיָה הוֹלֵךְ עִמּוֹ בִּסְפִינָה. אָמַר: אָדָם שֶׁיֵּעָשֶׂה לוֹ נֵס מָה לִי עִמּוֹ? וְעַד שֶׁהוּא עוֹלֶה מִן הַסְפִינָה נָפַל סֶפֶר מִמֶּנּוּ, מְצָאוֹ רָבָא שֶׁכָּתוּב בּוֹ: “כָּל הַחֲלוֹמוֹת הוֹלְכִים אַחַר הַפֶּה”. אָמַר: רָשָׁע, בְּךָ הַדָּבָר תָּלוּי וְצִעַרְתַּנִי כָּל כָּךְ! הַכֹּל אֲנִי מוֹחֵל לְךָ, חוּץ מִבִּתּוֹ שֶׁל רַב חִסְדָּא (ברכות נו ע"א).

חִיצוֹנָה – הפתוחה לרחוב.

כָּכַי – השיניים הטוחנות.

אַלּוֹת תִּסְפֹּג – יכו אותך במקלות עבים.

סוֹמִים – עיוורים.

הִגְבִּיהוּ – את האלות.

בְּלֹא מְצָרִים – בלי גבול, הרבה.

יְשִׁיבָתוֹ – תלמידיו.

שְׁמוּעוֹתֶיךָ – דברי תורתך, הלכות שתחדש.

הַמּוֹךְ וגו’ – שאריות בדים ששימשו למילוי כריות (וכר תפוח הוא סמל לעושר ולחיי נוחות).

הַלֵּל הַמִּצְרִי – מזמורי תהלים קיג–קיח, הנאמרים (גם) בפסח.

הָיָה הוֹלֵךְ וגו’ – בר הדיא ביקש להפליג עם רבא.

שֶׁיֵּעָשֶׂה לוֹ נֵס – ויינצל מן הסכנה (ואילו בר הדיא עשוי שלא לזכות בכך).

הוֹלְכִים אַחַר הַפֶּה – והפתרון הוא שקובע את משמעותם של החלומות.

בִּתּוֹ שֶׁל רַב חִסְדָּא – אשתו של אביי (שנפטרה בעקבות פתרון שהציע בר הדיא לאחד מן החלומות).

*

תשטז אָמַר לָהּ רָבָא לְבַת רַב חִסְדָּא: חֲכָמִים מְרַנְנִים אַחֲרַיִךְ. אָמְרָה לֹוֹ: אֲנִי דַעְתִּי עָלֶיךָ הָיְתָה (יבמות לד ע"ב).

בַּת רַב חִסְדָּא – אשתו, שנישאה לו עשר שנים לאחר שהתאלמנה מבעלה הראשון (ראו לעיל, קטע תריח).

מְרַנְנִים אַחֲרַיִךְ – אומרים עלייך דברי דופי (לאור האמונה כי אישה החיה בבדידותה עשר שנים לא תוכל לאחר מכן ללדת, ואם ילדה משמע שחיה חיי חטא).

אֲנִי דַּעְתִּי וגו’ – בכל אותן עשר שנים חשבתי עליך (ודי במחשבה זו כדי לאפשר לאישה להרות לאחר תקופה ארוכה של פרישות).

*

תשיז חוּמָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל אַבַּיֵּי בָּאָה לִפְנֵי רָבָא. אָמְרָה לוֹ: פְּסֹק לִי מְזוֹנוֹת. פָּסַק לָהּ. פְּסֹק לִי יַיִן. אָמַר לָהּ: יוֹדֵעַ אֲנִי בְּנַחֲמָנִי שֶׁלֹא הָיָה שׁוֹתֶה יַיִן. אָמְרָה לוֹ: חַיֶּיךָ, רַבִּי, שֶׁהָיָה מַשְׁקֵנִי בְּשׁוֹפְרָזִין כָּזֶה. עִם שֶׁהִיא מַרְאָה לוֹ גִּלְּתָה אֶת זְרוֹעָהּ וְנָפַל אוֹר בַּבָּיִת. עָמַד רָבָא, נִכְנָס לְבֵיתוֹ וּתְבָעָהּ לְבַּת רַב חִסְדָּא. אָמְרָה לוֹ: מִי הָיָה הַיּוֹם בְּבֵית דִּין? אָמַר לָהּ: אִשְׁתּוֹ שֶׁל אַבַּיֵּי. יָצְאָה אַחֲרֶיהָ וְהִכְּתָה אוֹתָהּ בְּקוּלְפִי שֶׁל שִׁדָּה עַד שֶׁהוֹצִיאַתָּה מִכָּל מְחוֹזָא. אָמְרָה לָהּ: הָרַגְתְּ שְׁלוֹשָׁה וּבָאת לַהֲרֹג עוֹד?! (כתובות סה ע"א).

חוּמָה – כך שמה.

בָּאָה – לאחר שהתאלמנה, כדי שיקבע את גובה מזונותיה מרכוש בעלה.

פְּסֹק – קצוב.

פְּסֹק לִי יַיִן – הוסף גם סכום כסף לקניית יין.

נַחֲמָנִי – כינוי של חיבה לאביי.

לֹא הָיָה שׁוֹתֶה יַיִן – ולכן לא יכולה האלמנה לדרוש קצבה לקניית יין.

חַיֶיךָ – לשון שבועה.

שׁוֹפְרָזִין כָּזֶה – גביע גדול כמידה זו (והראתה לו בידיה את גודלו).

נָפַל אוֹר – בית הדין האיר מרוב יופייה של חומה.

תְּבָעָהּ וגו’ – ביקש לשכב עם אשתו.

קוּלְפִי שֶׁל שִׁדָּה – מוט שנועלים בעזרתו ארון.

מְחוֹזָא – עירו של רבא.

הָרַגְתְּ שְׁלוֹשָׁה – שכבר היתה חומה נשואה לשלושה גברים (יבמות סד ע"ב) וכולם מתו.

בָּאת לַהֲרֹג עוֹד – את רבא (על שחמד אותה).

*

תשיח אָמַר לָהֶם רָבָא לְבָנָיו: כְּשֶׁאַתֶּם חוֹתְכִים בָּשָׂר אַל תַּחְתְּכוּ עַל גַּב הַיָּד (יֵשׁ אוֹמְרִים: מִשּׁוּם סַכָּנָה; וְיֵשׁ אוֹמְרִים: מִשׁוּם קִלְקוּל סְעוּדָה), וְאַל תֵּשְׁבוּ עַל מִטַּת אֲרַמִּית, וְאַל תַּעַבְרוּ אֲחוֹרֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת בְּשָׁעָה שֶׁהַצִּבּוּר מִתְפַּלְלִין.

“וְאַל תֵּשְׁבוּ עַל מִטַּת אֲרַמִּית” – יֵשׁ אוֹמְרִים: לא תִּישְׁנוּ בְּלֹא קְרִיאַת שְׁמַע, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: שֶׁלֹא תִּשְּׂאוּ גִיֹּרֶת, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אֲרַמִּית מַמָּשׁ, וּמִשּׁוּם מַעֲשֶׂה שֶׁל רַב פַּפָּא; שֶׁרַב פַּפָּא הָלַךְ אֵצֶל אֲרַמִּית, הוֹצִיאָה לוֹ מִטָּה, אָמְרָה לוֹ, שֵׁב, אָמַר לָהּ: אֵינִי יוֹשֵׁב עַד שֶׁתַּגְבִּיהִי אֶת הַמִּטָּה. הִגְבִּיהָה אֶת הַמִּטָּה וּמָצְאוּ שָׁם תִּינוֹק שֶׁמֵּת (ברכות ח ע"ב).

עַל גַּב הַיָּד – כאשר הבשר מצוי על גב ידו של החותך.

סַכָּנָה – של פציעה.

קִלְקוּל סְעוּדָה – שאם ייפצעו, יצא דם שימאיס את הבשר על האוכלים.

עַל מִטַת אֲרַמִּית – ראו בהמשך.

אַל תַּעַבְרוּ וגו’ – כדי שלא יחשבו שאתם מתחמקים מתפילה.

קְרִיאַת שְׁמַע – הנאמרת לפני השינה (ומי שנרדם בלא אמירתה כאילו ישן במיטת נוכרים).

גִּיֹּרֶת – שהיתה ארמית (כלומר לא יהודייה) בעבר.

מַעֲשֶׂה שֶׁל רַב פַּפָּא – כמתואר להלן, קטע תשלג.

*

תשיט רַב שְׂעוֹרִים, אָחִיו של רָבָא, הָיָה יוֹשֵׁב לִפְנֵי רָבָא. רָאָהוּ שֶׁהוּא מְנַמְנֵם. אָמַר לוֹ: יֹאמַר לוֹ מָר לְמַלְאַךְ הַמָּוֶת שֶׁלֹּא יְצַעֲרֵנִי. אָמַר לוֹ: וּמָר לֹא שׁוֹשְׁבִינוֹ הוּא? אָמַר לוֹ: כֵּיוָן שֶׁנִּמְסַר מַזָּלִי לֹא יַשְׁגִּיחַ בִּי. אָמַר לוֹ: יֵרָאֶה לִי מָר. נִרְאָה לוֹ. אָמַר לוֹ: הָיָה לוֹ לְמָר צָעַר? אָמַר לוֹ: כִּדְקִירַת הַכּוֹסֶלֶת (מועד קטן כח ע"א).

רָאָהוּ וגו’ – רב שעורים ראה שרבא מתחיל לגסוס (והשוו לעיל, קטע תרמ).

מָר – אדוני.

יְצַעֲרֵנִי – בשעת יציאת הנשמה.

שׁוֹשְׁבִינוֹ – רעו וחברו הקרוב (של מלאך המוות, ויכול הוא לומר לו זאת בעצמו).

מַזָּלִי – גורלי (כבר בידיו של מלאך המוות).

יֵרָאֶה לִי – יופיע אלי לאחר המוות (בחלום).

הַכּוֹסֶלֶת – הכלי שבעזרתו מקיזים דם.

*

תשכ כְּשָׁמֵּתוּ אַבַּיֵּי וְרָבָא נָשְׁקוּ כֵּיפֵי חִדֶּקֶל זוֹ אֶת זוֹ (מועד קטן כה ע"ב).

כְּשֶׁמֵּתוּ – כל אחד בזמנו.

נָשְׁקוּ וגו’ – גדות הנהר והגשר שעליו התמלאו בהמוני אנשים שבאו ללוויה, עד שנראה כאילו הסלעים שבשני צדי הנהר מתחברים אלה עם אלה.