תשכא רַב פַּפָּא וְרַב הוּנָא בְּנוֹ שֶׁל רַב יְהוֹשֻׁעַ בָּאוּ לִפְנֵי רָבָא, אָמַר לָהֶם: סְדוּרָה לָכֶם מַסֶּכֶת פְּלוֹנִית וּמַסֶּכֶת פְּלוֹנִית? אָמְרוּ לוֹ: הֵן. – הֶעֱשַׁרְתֶּם קְצָת? אָמְרוּ לוֹ: הֵן, שֶׁלָּקַחְנוּ חֶלְקַת אֲדָמָה. קָרָא עֲלֵיהֶם: אַשְׁרֵיהֶם לַצַּדִּיקִים שֶׁמַּגִּיעַ אֲלֵיהֶם כְּמַעֲשֶׂה הָרְשָׁעִים שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה – בָּעוֹלָם הַזֶּה! (הוריות י ע"ב).
סְדוּרָה לָכֶם – ידועה לכם ושגורה בפיכם.
הֶעֱשַׁרְתֶּם קְצָת? – הרווחתם מעט לפרנסתכם (ואין אתם חייבים להיבטל מתלמוד תורה)?
לָקַחְנוּ – קנינו חלקת אדמה והיא מפרנסתנו.
אַשְׁרֵיהֶם וגו’ – אשרי הצדיקים שזוכים כבר בעולם הזה (ולא רק בעולם הבא) לשכר על מעשיהם הטובים (כמו הרשעים, ששכרם רק בעולם הזה ועונשם בעולם הבא).
*
תשכב אָמַר רַב פַּפָּא: אִלְמָלֵא הָיִיתִי מֵטִיל שֵׁכָר לֹא הָיִיתִי מִתְעַשֵּׁר. וְאָמַר רַב פַּפָּא: אִלְמָלֵא נָשָׂאתִי כּוֹהֶנֶת לֹא הָיִיתִי מִתְעַשֵּׁר (פסחים קיג ע“א; שם מט ע”א).
מֵטִיל שֵׁכָר – מכין משקה משכר משעורים (ומזה התפרנס).
נָשָׂאתִי כּוֹהֶנֶת – כי הרוצה להתעשר ידבק בזרעו של אהרן.
*
תשכג אָמַר רַב פַּפָּא: כָּל מִי שֶׁיָּכוֹל לִשְׁתּוֹת שֵׁכָר וְשׁוֹתֶה יַיִן עוֹבֵר מִשּׁוּם “בַּל תַּשְׁחִית” (שבת קמ ע"ב).
שֵׁכָר – ראו בקטע הקודם (ומחירו של השיכר נמוך ממחיר היין העשוי מענבים).
עוֹבֵר מִשּׁוּם “בַּל תַּשְׁחִית” – חוטא בכך שהוא עובר על האיסור לבזבז או להשחית דברים בעלי ערך (בעקבות האמור בדברים כ, יט).
*
תשכד אָמַר רַ' יוֹסֵי: יְהִי חֶלְקִי מִמִּי שֶׁחוֹשְׁדִין אוֹתוֹ וְאֵין בּוֹ. אָמַר רַב פַּפָּא: אוֹתִי חָשְׁדוּ וְלֹא הָיָה בִּי (שבת קיח ע"ב).
חֶלְקִי – גורלי (הטוב).
אֵין בּוֹ – אין יסוד לחשד שחשדו בו.
אָמַר רַב פַּפָּא – השוו להלן, קטע תשלג.
*
תשכה אָמְרוּ לוֹ לְרַב פַּפָּא: מָה שִׁמְךָ? אָמַר לָהֶם: רַב פַּפָּא. אָמְרוּ לוֹ: וַהֲלֹא נֶאֱמַר: “יְהַלֶּלְךָ זָר וְלֹא פִיךָ” (משלי כז, ב)? אָמַר: וְאִם אֵין זָר – פִּיךָ (תשובות הרשב"א [הראשונות], פד).
אָמְרוּ לוֹ וגו’ – כשהגיע למקום שלא הכירוהו.
“וְלֹא פִיךָ” – ולא ראוי שתכנה את עצמך בתואר המכובד “רב”.
וְאִם אֵין זָר וגו’ – דרש “וָלֹא – פיך”: אם אין זר מהלל אותך, יהלל אותך פיך.
*
תשכו רַב פַּפָּא וְרַב הוּנָא בְּנוֹ שֶׁל רַב יְהוֹשֻׁעַ הָיוּ מְהַלְכִין בַּדֶּרֶךְ, פַּגְעוּ בּוֹ בְּרַב חֲנִינָא בְּנוֹ שֶׁל רַב אִקָּא, אָמְרוּ לוֹ: בְּשָׁעָה שֶׁרְאִינוּךָ בֵּרַכְנוּ עָלֶיךָ שְׁתַּיִם: “אֲשֶׁר חָלַק מֵחָכְמָתוֹ לִירֵאָיו” וְ“שֶׁהֶחֱיָנוּ”. אָמַר לָהֶם: כֵּיוָן שֶׁרְאִיתִיכֶם חֲשַׁבְתִּיכֶם עָלַי כְּשִׁשִּׁים רִבּוֹא בֵּית יִשְׂרָאֵל וּבֵרַכְתִּי עֲלֵיכֶם שָׁלוֹשׁ: אוֹתָן הַשְּׁתַּיִם וּ“בָרוּךְ חֲכָם הָרָזִים” (ברכות נח ע"ב).
פָּגְעוּ – פגשו.
שְׁתַּיִם – שתי ברכות, על ראיית חכם מישראל ועל שזכו לראותו.
חֲשַׁבְתִּיכֶם עָלַי – נחשבתם בעיני (מפני גדולתכם).
שִׁשִּׁים רִבּוֹא – כמספר יוצאי מצרים.
“בָּרוּךְ חֲכָם הָרָזִים” – ברכה שמברך מי שרואה המונים מבני ישראל.
*
תשכז רַב פַּפָּא וְרַב הוּנָא בְּנוֹ שֶׁל רַב יְהוֹשֻׁעַ לָקְחוּ שֻׁמְשְׁמִין עַל שְׂפַת נְהַר הַמֶּלֶךְ. שָׂכְרוּ מַלָּחִים לְהַעֲבִירָם. קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם כָּל אֹנֶס שֶׁיִוָּלֵד. לְסוֹף נִסְכַּר נְהַר הַמֶּלֶךְ. אָמְרוּ לָהֶם: שִׂכְרוּ חַמָּרִים וְהוֹצִיאוּם אֵלֵינוּ, שֶׁהֲרֵי קִבַּלְתֶּם עֲלֵיכֶם כָּל אֹנֶס שֶׁיִּוָלֵד, בָּאוּ לִפְנֵי רָבָא. אָמַר לָהֶם: אַוָּזִים לְבָנִים, מַפְשִׁיטֵי בִּגְדֵי בְּנֵי אָדָם – אֹנֶס שֶׁאֵינוֹ מָצוּי הוּא (גיטין עג ע"א).
לָקְחוּ – קנו.
נְהַר הַמֶּלֶךְ – תעלת מים בבבל, בין הפרת לחידקל.
לְהַעֲבִירָם – אל עירו של רב פפא שבמעלה הפרת.
קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם וגו’ – המלחים התחייבו להיות אחראים להעברת הסחורה, גם אם יתרחש אירוע בלתי צפוי (הוא ה“אונס”).
נִסְכַּר – נסתם.
אָמְרוּ לָהֶם – החכמים למלחים.
חַמָּרִים – נהגי חמורים (להובלת השומשמין).
בָּאוּ – המלחים (לדין).
אֲוָזִים לְבָנִים – כינוי של גערה לחכמים (אולי משום שהיו בעלי שער שיבה).
מַפְשִׁיטֵי בִּגְדֵי וגו’ – סוחטים את מי שסוחר עמכם, עד שהוא נאלץ למכור את בגדיו.
שֶׁאֵינוֹ מָצוּי – וזאת לא יכלו המלחים לצפות, ולכן גם לא עלה בדעתם להתחייב על כך.
*
תשכח רַב פַּפָּא נִזְדַּמֵּן לְתָוָאךְ, אָמַר: אִם יֵשׁ תַּלְמִיד חָכָם כָּאן אֵלֵךְ וְאַקְבִּיל פָּנָיו. אָמְרָה לוֹ זְקֵנָה אַחַת: יֶשׁ כָּאן תַּלְמִיד חָכָם וְרַב שְׁמוּאֵל שְׁמוֹ, וְשׁוֹנֶה מִשְׁנָה – יְהִי רָצוֹן שֶׁתְּהֵא כְּמוֹתוֹ. אָמַר: מִשֶּׁמְּבָרְכִין אוֹתִי בּוֹ, מַשְׁמָע יְרֵא שָׁמַיִם הוּא. הָלַךְ אֶצְלוֹ. הִשְׁלִיךְ לְפָנָיו שׁוֹר [הִקְשָׁה לוֹ מִסְּתִירָה בֵּין שְׁתֵּי הֲלָכוֹת, הֵשִׁיב לוֹ וְלֹא קִבֵּל.] אָמַר רַב פַּפָּא: יְהִי רָצוֹן שֶׁיֵּאָכֵל שׁוֹר זֶה לְשָׁלוֹם, הִנִּיחוֹ וּבָא לִפְנֵי רַב שִׁימֵי בַּר אָשֵּׁי (נידה לג ע"ב).
תָוָאךְ – עיר בבבל.
אַקְבִּיל פָּנָיו – אבקר אותו כדי לכבדו.
שׁוֹנֶה מִשְׁנָה – ידען ובקי במסורות מתקופת התנאים.
מִשֶׁמְבָרְכִין אוֹתִי בּוֹ – אם מברכים אותי שאהיה כמותו.
הִשְׁלִיךְ לְפָנָיו – שחט לכבודו.
הִקְשָׁה וגו’ – המארח.
הֵשִׁיב – רב פפא.
יְהִי רָצוֹן וגו’ – הלוואי שיסתיים הדיון ההלכתי (המלווה בארוחה) בשלום ובלא ויכוח.
הִנִּיחוֹ – עזב רב פפא את ביתו של רב שמואל.
*
תשכט רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי הָיָה מָצוּי אֵצֶל רַב פַּפָּא, וְהָיָה מַקְשֶׁה עָלָיו הַרְבֵּה. פַּעַם אַחַת רָאָהוּ שֶׁנָּפַל עַל פָּנָיו וְשָׁמַע שֶׁאָמַר: הַמָּקוֹם יַצִילֵנִי מִבָּשְׁתּוֹ שֶׁל שִׁימִי. קִבֵּל עָלָיו שְׁתִיקָה וְלֹא הִקְשָׁה עָלָיו עוֹד (תענית ט ע"ב).
הָיָה מָצוּי – שהה רבות בקרבתו.
הָיָה מַקְשֶׁה עָלָיו – רב שימי הרבה לשאול את רב פפא שאלות קשות.
נָפַל עַל פָּנָיו – בסוף תפילתו, כדי לבקש את בקשותיו האישיות.
הַמָּקוֹם – הקב"ה.
בָּשְׁתּוֹ שֶׁל שִׁימִי – הבושה שרב שימי עשוי להביא עלי בשאלותיו.
קִבֵּל עָלָיו – רב שימי.
*
תשל רַב פַּפָּא עָסַק לוֹ לִבְנוֹ בְּבֵית אַבָּא סוּרָאָה. הָלַךְ לִכְתֹּב לָהּ כְּתֻבָּתָהּ. שָׁמַע יְהוּדָה בַּר מְרֵימַר, יָצָא וּבָא לִרְאוֹתוֹ. כְּשֶׁהִגִּיעַ לְפִתְחוֹ שֶׁל אַבָּא סוּרָאָה, בִּקֵּש לִפָּטֵר מִמֶּנּוּ. אָמַר לוֹ רַב פַּפָּא: יִכָּנֵס מָר עַמִּי. רָאָה שֶׁאֵין הַדָּבָר נוֹחַ לוֹ. אָמַר לוֹ: מָה טַעַמְךָ? מִשּׁוּם שֶׁאָמַר שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה: שִׁנָּנָא, אַל תְּהֵא מִמַּעֲבִירֵי נַחֲלָה, אֲפִלוּ מִבֵּן רָע לְבֵן טוֹב, מִפְּנֵי שֶׁאֵין יוֹדְעִין מָה זֶרַע יֵצֵא מִמֶּנּוּ, וְכָל שֶׁכֵּן מִבֵּן לְבַת, – אַף זוֹ תַּקָּנַת חֲכָמִים הִיא. אָמַר לוֹ: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, מִדַּעְתּוֹ – כְּלוּם אַף לְעַשּׂוֹתוֹ? אָמַר לוֹ; וְכִי אָמַרְתִּי לְךָ: הִכָּנֵס וְעַשֵּׂהוּ? הִכָּנֵס וְלֹא תְּעַשֵּׂהוּ אָמָרְתִּי. אָמַר לוֹ: כְּנִיסָתִי הִיא עִשּׂוּיִי. כָּפָהוּ וְנִכְנַס. הָיָה יוֹשֵׁב וְשׁוֹתֵק. סָבַר אַבָּא סוּרָאָה שֶׁהוּא כּוֹעֵס, כָּתַב לְבִתּוֹ כָּל מָה שֶׁהָיָה לוֹ. אָמַר לוֹ אַבָּא סוּרָאָה לְרַב יְהוּדָה: עֲדַיִן אַתָּה שׁוֹתֵק? חַיֶיךָ, לֹא הִנַּחְתִּי לְעַצְמִי כְּלוּם. אָמַר לוֹ: אִם לְפִי שֶׁלִּי, אֲפִלּוּ מָה שֶׁכָּתַבְתָּ לֹא נוֹח לִי. אָמַר לוֹ: אַף עַתָּה אֶחֱזֹר בִּי. אָמַר לוֹ: שֶׁתַּעֲשֶׂה עַצְמְךָ חַזְרָן לא אָמַרְתִּי (כתובות נב ע“ב–נג ע”א).
עָסֵק לוֹ לִבְנוֹ – בא בדברים עם אבא סוראה כדי להשיא את בנו לבתו של אבא סוראה.
הָלַךְ – רב פפא (אל העיר סורא לחתימה על כתובת כלתו).
שָׁמַע יְהוּדָה וגו’ – שבא רב פפא לעירו.
בִּקֵּשׁ לִפָּטֵר מִמֶּנּוּ – רצה רב יהודה לעזוב את רב פפא ולהשאירו לבד לצורך הדיון בכתובה.
מָר – אדוני.
אֵין הַדָּבָר נוֹחַ לוֹ – ראה שרב יהודה אינו מעוניין לבוא עמו.
מָה טַעַמְךָ? – מה הסיבה (לסירובך להצטרף אלי)?
שִׁנָּנָא – כינוי לרב יהודה (ראו לעיל, סימן תקע).
מַעֲבִירֵי נַחֲלָה – מי שמעביר את הירושה ממי שהיא מגיעה לו מבחינה משפטית אל אחרים.
מִבֶּן לְבַת – כי רב פפא השתדל להוציא מיד אבא סוראה כסף מרובה לנדוניית בתו, וכך הקטין את נחלת הבנים (אחֵי הכלה, יורשיו החוקיים של אבא סוראה).
אַף זוֹ וגו’ – תשובתו של רב פפא (על דברי שמואל): חכמים קבעו שראוי שייתן אדם לבתו ממון ונכסים כנדוניה, ואין בזה משום העברת נחלה.
מִדַּעְתּוֹ – מרצונו החופשי של האב.
לְעַשּׂוֹתוֹ – להכריחו, על ידי לחץ וכפייה.
עֲשֵׂהוּ – הכרח אותו לעשות.
כְּנִיסָתִי הִיא עִשּׂוּיִי – עצם נוכחותי (אומר רב יהודה) תביא את האב להרבות בנדוניה, כדי להגדיל את כבודו בעיני, והרי זה כאילו הכרחתי אותו לעשות כך.
כָּפָהוּ – רב פפא הכריח את רב יהודה להיכנס עמו.
הָיָה יוֹשֵׁב – רב יהודה.
שֶׁהוּא כּוֹעֵס – כיוון שאין הנדוניה גדולה מספיק בעיניו.
עֲדַיִן אַתָּה שׁוֹתֵק? – האם אף שנתתי את כל מה שיש לי כנדוניה, עדיין אינך מרוצה?
חַיֶיךָ – לשון שבועה.
הִנַחְתִּי – השארתי.
אִם לְפִי שֶׁלִּי – אילו היה הדבר תלוי בי.
מָה שֶׁכָּתַבְתָּ – בכתובה מלכתחילה.
לֹא נוֹחַ לִי – אינו נראה לי ראוי.
אֶחֱזֹר בִּי – אשנה את החלטתי ואקטין את הסכום.
חַזְרָן – מי שדרכו לחזור בו ולשנות את דעתו (ומה שנתת – נתת).
*
תשלא עָנִי אֶחָד שֶׁהָיָה מַחֲזִיר עַל הַפְּתָחִים בָּא לִפְנֵי רַב פַּפָּא,
לא נִזְקַק לוֹ. אָמַר לוֹ רַב סַמָּא בְּנוֹ שֶׁל רַב יֵבָא לְרַב פַּפָּא: אִם מָר אֵינוֹ נִזְקָק לוֹ, יָמוּת לוֹ. – וַהֲרֵי שָׁנִינוּ: אִם הָיָה עָנִי הַמַּחֲזִיר עַל הַפְּתָחִים אֵין נִזְקָקִין לוֹ? אָמַר לוֹ: אֵין נִזְקָקִין לוֹ לְמַתָּנָה מְרֻבָּה, אֲבָל נִזְקָקִין לוֹ לְמַתָּנָה מוּעֶטֶת. (בבא בתרא ט ע"א).
מַחֲזִיר עַל הַפְּתָחִים – מבקש צדקה ועובר מדלת לדלת.
לֹא נִזְקַק לוֹ – לא נענה לבקשתו ולא נתן לו צדקה (מקופת הצדקה שניהל למען הציבור, מכיוון שסבר שיקבל צדקה מן האנשים שיפנה אליהם).
יָמוּת לוֹ – מרעב.
וַהֲרֵי שָׁנִינוּ וגו’ – תשובת רב פפא.
מַתָּנָה מְרֻבָּה – תרומה גדולה.
*
תשלב רַב פַּפָּא הָיָה עוֹלֶה בְּמַעֲלוֹת, נִשְׁמְטָה רַגְלוֹ וְנָטָה לִפֹּל. אָמַר: אֱמֹר מֵעַתָּה, שֶׁנִּתְחַיֵּב שׂוֹנְאִי כִּמְחַלְלֵי שַׁבָּתוֹת וּכְעוֹבְדֵי אֱלִילִים. אָמַר לוֹ רַב חִיָּא בַּר רַב מִדִּפְתִּי לְרַב פַּפָּא: שֶׁמָּא עָנִי בָּא לְיָדְךָ וְלֹא פִּרְנַסְתּוֹ? שֶׁשָׁנִינוּ: רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר: כָּל הַמַּעֲלִים עֵינָיו מִן הַצְּדָקָה כְּאִלּוּ עוֹבֵד אֱלִילִים. נֶאֱמַר כָּאן: “הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל… וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן” (דברים טו, ט), וְנֶאֱמַר שָׁם: “יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ וַיַּדִּיחוּ… נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים” (שם יג, יד), מָה לְהַלָּן אֱלִילִים, אַף כָּאן אֱלִילִים (בבא בתרא י ע"א).
מַעֲלוֹת – שלבי הסולם.
נִשְׁמְטָה – החליקה.
אֱמֹר מֵעַתָּה וגו’ – מתקרית זו יש ללמוד שנתחייבתי במוות בסקילה (דיבר על עצמו אך אמר “שונאִי” בלשון נקייה), כי משעה שבטלו בתי דין בישראל שהיו מוציאים להורג, ראו בנפילה מן הגג עונש מעין הסקילה.
בָּא לְיָדְךָ – הזדמן לך.
כָּאן – בעניין צדקה לאביונים (נזכרת המילה “בלייעל”).
שָׁם – בעניין עובדי עבודה זרה (גם כן נזכרת אותה מילה).
מָה לְהַלָּן וגו’ – והופעת המילה “בלייעל” בשני הפסוקים מלמדת כי מי שאינו נותן צדקה, כמוהו כעובד אלילים.
*
תשלג מַעֲשֶׂה בְּרַב פַּפָּא, שֶׁהָיְתָה אֲרַמִּית אַחַת חַיֶּבֶת לוֹ מָעוֹת. וְהָיָה נִכְנָס לְבֵיתָהּ לִגְבּוֹת הֵימֶנָּה. יוֹם אֶחָד חָנְקָה אֶת בְּנָהּ וּנְתָנַתּוּ תַּחַת הַמִּטָּה, וּכְשֶׁנִּכְנַס רַב פַּפָּא הוֹצִיאָה לוֹ אֶת הַמִּטָּה וְאָמְרָה לוֹ: שֵׁב עַד שֶׁאָבִיא אֶת מְעוֹתֶיךָ. אָמַר לָהּ: אֵינִי יוֹשֵׁב עַד שֶׁתַּגְבִּיהִי אֶת הַמִּטָּה, הִגְבִּיהָה אֶת הַמִּטָּה וּמָצְאוּ שָׁם תִּינוֹק מֵת.
מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים: אָסוּר לֵישֵׁב עַל מִטַּת אֲרָמִית. (ברכות ח ע“ב; רש”י פסחים קיב ע“ב, ד”ה ' איכא דאמרי')
אֲרַמִּית – אישה נוכרית.
הֵימֶנָּה – ממנה.
וּנְתָנַתִּוּ – הניחה אותו (את בנה המת, וביקשה להעליל על רב פפא שהרגו).
אָסוּר לֵישֵׁב וגו’ – ראו לעיל, קטע תשיח.
*
תשלד רַב פַּפָּא גָּזַר תַּעֲנִית. חָלַשׁ לִבּוֹ, טָעַם כְּלוּם. בִּקֵשׁ רַחֲמִים וְלֹא יָרְדוּ גְשָׁמִים. שָׂרַף קְעָרָה שֶׁל דַּיְסָא וּבִקֵּש רַחֲמִים וְלֹא יָרְדוּ גְשָׁמִים. אָמַר לוֹ רַב נַחֲמָן בַּר אַשְׁפַּרְתִּי: אִלוּ שָׂרַף מָר קְעָרָה אַחֶרֶת שֶׁל דַּיְסָא הָיוּ יוֹרְדִים גְּשָׁמִים. חָלְשָׁה דַעְתּוֹ וְיָרְדוּ גְשָׁמִים (תענית כד ע"ב).
גָּזֵר תַּעֲנִית – בתקופה של עצירת גשמים.
חָלַשׁ לִבּוֹ – נחלש (מפני התענית).
כְּלוּם – מעט, משהו.
בִּקֵּשׁ רַחֲמִים – התפלל.
שָׂרַף – גמע, בלע.
אִלּוּ שָׂרַף וגו’ – בלגלוג אמר לו כך, ורמז שלא יכול לעמוד בתעניתו.
חָלְשָׁה דַּעְתּוֹ – נעלב ונפגע.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.