תשלה כְּשֶׁמַּת רָבָא נוֹלַד רַב אָשֵׁי (קידושין עב ע"ב).
כְּשֶׁמַּת וגו’ – ראו לעיל, קטע רפו.
*
תשלו בְּסִפְרוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן כָּתוּב: רַב אָשֵׁי וְרָבִינָא סוֹף הוֹרָאָה, וְסִימָנְךָ: “עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל אָבִינָה לְאַחֲרִיתָם” (תהלים עג, יז) (בבא מציעא פו ע"א).
סִפְרוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן – הוא “ספר תולדות אדם” (בראשית ה, א), שבו רשומים גורלות כל בני האדם.
סוֹף הוֹרָאָה – מי שיסיימו את תקופת לימוד התלמוד (הבבלי) והוראתו, ויחתמו את הספר הזה.
סִימָנְךָ – הרמז לכך (מן הפסוקים).
“עַד אָבוֹא” וגו’ – שמו של רב אשי נרמז בסוף המילה “מקדשי” ושמו של רבינא במילה “אבינה”, ועל שניהם נאמר “אחריתם”, שבתורתם תסתיים, תגיע לתומה, תקופת יצירת התלמוד.
*
תשלז אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: מִימוֹת רַבִּי עַד רַב אָשֵׁי לֹא מָצִינוּ תּוֹרָה וּגְדֻלָּה בְּמָקוֹם אֶחָד. – וָלֹא? וַהֲרֵי הָיָה הוּנָא בַּר נָתָן. – הוּנָא בַּר נָתָן הָיָה כָפוּף לְרַב אָשֵׁי (סנהדרין לו ע"ב).
רַבִּי – יהודה הנשיא.
גְּדֻלָּה – עושר ושלטון.
מָקוֹם אֶחָד – אדם אחד (כרב אשי).
הוּנָא בַּר נָתָן – מנהיג היהודים, ראש הגולה בימי רב אשי.
כָּפוּף לְרַב אָשֵׁי – ונשמע לו בענייני הלכה.
*
תשלח רַב אָשֵׁי רָאָה בֶּדֶק בְּבֵית כְּנֶסֶת שֶׁל מָתָא מְחַסְיָא, סְתָרוֹ וְהִכְנִיס מִטָּתוֹ לְשָׁם, וְלֹא הוֹצִיאָהּ עַד שֶׁהִתְקִין לוֹ מַרְזְבִים (בבא בתרא ג ע"ב).
בֶּדֶק – פרצה, פגם הטעון תיקון.
מָתָא מְחַסְיָא – שכונה בעיר סורא.
סְתָרוֹ – הרס (את הקיר הפרוץ).
הִכְנִים מִטָּתוֹ וגו’ – כדי להמריץ כך את הציבור למהר ולסיים את מלאכת התיקון.
מַרְזְבִים – צינורות להורדת המים מן הגג, הפעולה האחרונה בבניין הבית.
*
תשלט אָמַר רַב אָשֵׁי: בְּנֵי מָתָא מְחַסְיָא אַבִּירֵי לֵב הֵם, שֶׁרוֹאִים כְּבוֹד הַתּוֹרָה שְׁתֵּי פְּעָמִים בַּשָּׁנָה וְאֵין גֵּר מִתְגַּיֵּר מֵהֶם (ברכות יז ע"ב).
בְּנֵי מָתָא מְחַסְיָא – תושביה הנוכרים של השכונה (ראו בקטע הקודם).
אַבִּירֵי לֵב – עקשנים (ישעיה מו, יב).
שְׁתֵּי פְּעָמִים בַּשָּׁנָה – בחודשים אדר ואלול (הם “ירחי כלה”), שבהם מתאספים המוני בני ישראל ללמוד תורה.
*
תשמ רַב אָשֵׁי כְּשֶׁהָיְתָה בָּאָה טְרֵפָה לְפָנָיו הָיָה מְכַנֵּס וּמֵבִיא כָּל הַטַּבָּחִים שֶׁל מָתָא מְחַסְיָא. אָמָר: כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעֵנוּ קֵיסָם מִן הַקּוֹרָה (סנהדרין ז ע"ב).
טְרֵפָה – בהמה שיש ספק בדבר כשרות שחיטתה.
הַטַבָּחִים – השוחטים (בשכונה שבה גר), ואסף את כולם כדי לחלוק עמם באחריות לגבי ההחלטה.
כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעֵנוּ וגו’ – וכל אחד יקבל כביכול פיסת עץ קטנה מתוך קורת העץ הגדולה, המסמלת את העונש שבו נתחייב אם נטעה.
*
תשמא רַב אָשֵׁי עָשָׂה מִשְׁתֵּה חֲתָנִים לִבְנוֹ. רָאָה שֶׁהַחֲכָמִים שְׂמֵחִים בְּיוֹתֵר, הֵבִיא כּוֹס שָׁל זְכוּכִית לְבָנָה וְשָׁבַר לִפְנֵיהֶם, וְנִתְעַצְּבוּ (ברכות ל ע“ב–לא ע”א)
שְׂמֵחִים בְּיוֹתֵר – שמחה גדולה, שאינה מתאימה לחכמים בתקופה שלאחר החורבן.
זְכוּכִית לְבָנָה – שהיא רבת ערך ויקרה.
*
תשמב רַב אָשֵׁי הָיָה לוֹ יַעַר בִּשְׁלַנְיָא. הָלַךְ לְקֻצּוֹ בְּחֹל הַמּוֹעֵד. אָמַר לוֹ רַב שֵׁילָא מִשְׁלַנְיָא לְרַב אָשֵׁי: מָה דַעְתְּךָ, שֶׁאָמַר רַב חֲנַנְאֵל אָמַר רַב: קוֹצֵץ אָדָם דֶּקֶל בְּמוֹעֵד אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לִנְסֹרֶת שֶׁלּוֹ, – הֲרֵי קִלֵּל אַבַּיֵּי עַל כָּךְ? אָמַר לוֹ: לֹא שָׁמוּעַ לִי, כְּלוֹמַר: לא סָבוּר לִי. נִשְׁמַט הַגַּרְזֶן וּבִקֵּשׁ לְקַפֵּחַ שׁוֹקוֹ. הִנִּיחוֹ וְחָזַר וּבָא (מועד קטן יב ע"ב).
שְׁלַנְיָא – שם מקום.
לְקֻצּוֹ – לכרות בו עצים.
חֹל הַמּוֹעֵד – שאסור לעשות בו מלאכה שאינה נצרכת.
מָה דַּעְתְּךָ – על יסוד מה אתה עושה את מעשיך?
נְסֹרֶת שֶׁלּוֹ – השבבים הניתזים בעת כריתת העצים ומשתמשים בהם, כגון לשם הסקת התנור.
קִלֵּל אַבַּיֵּי – אסר בכעס על עשיית מעשה כזה.
לֹא שָׁמוּעַ לִי – לא למדתי כך מרבותי.
כְּלוֹמַר: לֹא סָבוּר לִי – ולא כך נראה לי לומר.
בִּקֵּשׁ לְקַפֵּחַ שׁוֹקוֹ – כמעט פצע את שוקו (של רב אשי).
חָזַר וּבָא – בפעם אחרת, אחרי חול המועד.
*
תשמג רַב אָשֵׁי הָיָה לוֹ יַעַר, מְכָרוֹ לְבֵית הָאֵשׁ. אָמַר לוֹ רָבִינָא: וַהֲרֵי יֵשׁ “וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל” (ויקרא יט, יד)? אָמַר לוֹ: רֹב עֵצִים לְהַסָּקָה נִתְּנוּ (נדרים סב ע"ב).
בֵּית הָאֵשׁ – מקדש של פרסים שסגדו לאש.
“וְלִפְנֵי עִוֵּר” וגו’ – וקיים החשש שיעשו שימוש בעצים אלה לשם עבודה זרה (וזו אסורה אף על אומות העולם).
רֹב עֵצִים וגו’ – מרבית העצים בעולם נרכשים לשם הסקה ולא לשם עבודה זרה, ואפשר להניח שזה דין העצים שמכר רב אשי.
*
תשמד אֲמֵימָר וּמַר זוּטְרָא וְרַב אָשֵׁי הָיוּ יוֹשְׁבִים עַל פֶּתַח שֶׁל בֵּית אִזְגּוֹר הַמֶּלֶךְ. עָבַר עֲלֵיהֶם טַבַּח הַמֶּלֶךְ, רָאָה רַב אָשֵׁי אֶת מַר זוּטְרָא שֶׁהִלְבִּינוּ פָּנָיו. נָטַל בְּאֶצְבָּעוֹ וְהִנִּיחַ לוֹ בְּפִיו. אָמַר לוֹ הַטַּבָּח: הִפְסַדְתָּ סְעוּדָה שֶׁל הַמֶּלֶךְ. אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי מָה עָשִׂיתָ כָּךְ? אָמַר לָהֶם: מִי שֶׁעוֹשֶׁה כָּךְ פּוֹסֵל מַאֲכַל הַמֶּלֶךְ. אָמְרוּ לוֹ: לָמָּה? אָמַר לָהֶם: דָּבָר אַחֵר רָאִיתִי בּוֹ. בָּדְקוּ וְלֹא מָצְאוּ. נָטַל אֶצְבָּעוֹ וְהִנִּיחַ עָלָיו, וְאָמַר לָהֶם: וְכָאן בְּדַקְתֶּם? בָּדְקוּ וּמָצְאוּ. אָמְרוּ לוֹ חֲכָמִים: מִפְּנֵי מָה סָמַכְתָּ עַל הַנֵּס? אָמַר לָהֶם: רָאִיתִי רוּחַ צָרַעַת פּוֹרַחַת עָלָיו (כתובות סא ע“א–ע”ב).
אִזְגּוֹר – מלך פרס (ונראה שהיה שמו יזדגר).
טַבַּח הַמֶּלֶךְ – ותבשילים בידו.
הִלְבִּינוּ פָּנָיו – מרעב, והתאווה לאכול ממאכל המלך.
נָטַל בְּאֶצְבָּעוֹ וגו’ – לקח מן המאכל ושם מעט בפיו של הטבח.
הִפְסַדְתָּ – גרמת נזק לסעודה (כי אם נוגע בה אדם פשוט, לא יאכל אותה המלך ויש להשליכה).
לָמָּה? – מדוע אפוא פסלת בכוונה את מאכלו של המלך?
דָּבָר אַחֵר – כינוי לצרעת.
רָאִיתִי בּוֹ – בבשר שבארוחה.
עָלָיו – על חתיכה אחת של בשר.
סָמַכְתָּ עַל הַנֵּס – שאכן תימָצא חתיכת בשר פגומה.
רוּחַ – מעין ריח האופף את הבשר.
*
תשמה רָבִינָא הָיָה עוֹמֵד אֲחוֹרֵי רַב אָשֵׁי, נִזְדַּמֵּן לוֹ רֹק, זְרָקוֹ לַאֲחוֹרָיו. אָמַר לוֹ: לא סָבַר מָר זוֹ שֶׁל רַב יְהוּדָה: מַבְלִיעוֹ בְאַפְרַקְסוּתוֹ? אָמַר לוֹ: אֲנִי מֵאֲנִינֵי הַדַּעַת (ברכות כד ע"ב).
עוֹמֵד – בתפילה.
נִזְדַּמֵּן לוֹ וגו’ – פיו של רבינא נתמלא ברוק (והוא ירק אותו לאחוריו).
לֹא סָבַר וגו’ – האינך סבור, אדוני, כדעתו של רב יהודה, שמי שנתמלא פיו רוק בשעת התפילה יקנח אותו בכנף סודרו (ולא יירק לארץ)?
מֵאֲנִינֵי הַדַּעַת – עדינים ורגישים, שרוק הדבוק לבגדיהם מסיח את דעתם.
*
תשמו רַב אָשֵׁי נִרְאָה לוֹ מַלְאַךְ הַמָּוֶת בַּשׁוּק. אָמַר לוֹ: הַמְתֵּן לִי שְׁלוֹשִׁים יוֹם וְאֶחֱזֹר עַל תַּלְמוּדִי, שֶׁאָמְרוּ: אַשְׁרֵי מִי שֶׁבָּא לְכָאן וְתַלְמוּדוֹ בְּיָדוֹ.
בְּיוֹם הַשְׁלוֹשִׁים בָּא. אָמַר לוֹ: מָה כָּל כָּךְ? – דּוֹחֵק אַתָּה רַגְלָיו שֶׁל בַּר נָתָן, וְאֵין מַלְכוּת נוֹגַעַת בַּחֲבֶרְתָּהּ אֲפִלוּ כִּמְלוֹא נִימָא (מועד קטן כח ע"א).
מַלְאַךְ הַמָּוֶת – שבא לקחת את נשמתו.
הַמְתֵּן לִי – דחה את יום מותי.
בָּא לְכָאן – לעולם הבא.
תַּלְמוּדוֹ בְּיָדוֹ – ידיעותיו סדורות וברורות.
מָה כָּל כָּךְ? – מדוע מיהרת לשוב?
דּוֹחֵק אַתָּה וגו’ – כבר הגיעה שעתו של רב הונא בר נתן להתמנות במקומך (והוא כאילו כבר ניצב במקומך ואתה דוחף אותו).
כִּמְלוֹא נִימָה – כמידת רוחבה של שערה.
*
תשמז אָמַר לוֹ רַב אָשֵׁי לְבַר קִפּוֹק: אוֹתוֹ הַיּוֹם מָה תֹּאמַר? אָמַר לוֹ: אֹמַר:
אִם בַּאֲרָזִים נָפְלָה שַׁלְהֶבֶת – מָה יַעֲשׂוּ אֲזוֹבֵי קִיר?
לִוְיָתָן בְּחַכָּה הָעֳלָה – מָה יַעֲשׂוּ דְּגֵי הָרְקָק?
בְּנַחַל שׁוֹטֵף נָפְלָה חָרָבָה – מָה יַעֲשׂוּ מֵי גֵּבִים?
אָמַר לוֹ בַּר אָבִין: חַס וְשָׁלוֹם, שֶׁאֹמַר “חַכָּה וְשַׁלְהֶבֶת” בְּצַדִּיקִים!
– אֶלָא מָה תֹּאמַר? – אֹמַר:
בְּכוּ לַאֲבֵלִים וְלֹא לַאֲבֵדָה,
שֶׁהִיא לִמְנוּחָה וְאָנוּ לַאֲנָחָה (מועד קטן כה ע"ב).
בַּר קִפּוֹק – שהיה ספדן.
אוֹתוֹ הַיּוֹם – ביום מותי.
אֲרָזִים – גדולי הדור.
אֲזוֹבֵי קִיר – הקטנים שבדור (והוא הרעיון בהמשך ההספד).
דְּגֵי הָרְקָק – הדגים שבמים הרדודים.
חָרָבָה – יובש.
מֵי גֵּבִים – מים מועטים שהצטברו בגומות הסלע.
חַס וְשָׁלוֹם וגו’ – לא אשתמש במילים כמו “חכה” או “שלהבת” לתיאור מותם של צדיקים.
בַּר אָבִין – ספדן אחר.
לַאֲבֵדָה – לאדם שמת.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.