משֶׁה לַצַּרוּס / ראובן בריינין

בסוף חודש אלול, שנת תרנ"ו, קראני הפּרופ. דר. משה לאַצאַרוס אל אחוזתו שינפלד, אשר אצל לייפּציג, לגור אתו בביתו ובחברתו שבועות אחדים. לא סרבתי לגדוֹל ואֵלך אליו. אוהב אני את הספרים המתים, אבל יותר מהם את האנשים החיים, ביחוד את אלה מהם, אשר חיו הרבה, חשבו הרבה, הגו דעות הרבה, פעלו הרבה, כתבו הרבה והעמידו תלמידים הרבה. ואם לא יהיה לכם מוזר הדבר, – הנה אגיד לכם, קוראים נכבדים, כי אוהב אני גם את האנשים, אשר שגו וטעו הרבה בחייהם, אם אך שגיאותיהם וטעויותיהם היו גדולות ורבות-ערך, אם אך האנשים האלה עצמם גדולים הם. אחד האנשים הגדולים האלה, שאני אוהבם, – הוא לאַצאַרוס. חייו כל-כך עשירים ועמוקים, חוג דעותיו, מחשבותיו, רגשותיו ופעולותיו כל-כך רחב, כל-כך מלא קסם, עד כי לקח את לבי ויצודד את נפשי כחזיון רם ונשגב.

שבועות אחדים ישבתי בבית לאַצאַרוס ובחברתו. וכל אותם הימים לא זזה ידי מתוך ידו. הוא דבר אתי על גוי ועל אדם יחד, הוא סיפר לי על אדות חייו בכל תקופותיהם, על אדות חבריו, חכמי-דורו, יחסם אליו, אל היהדות ואל היהודים. דבריו היו ברורים, נאים ומדויקים. הרבה למדתי מספריו, ועוד יותר משיחותיו המלאות עניין. ובכל ערב וערב הייתי רושם בספר-זכרונותי את תוכן שיחותינו ולפעמים גם את דבריו מלה במלה. עונג גדול היה לי להתבונן אל תנועות הנפש של יוצר חכמת-נפש-העמים. חלק ממה שרשמתי אז בספרי, דברים כהוָייתם, הנני מוסר פה לקוראים. עומדים אנחנו על מפתן תקופה חדשה בישראל ובעמים, ולא למוֹתָר יהיה להשקיף על-פני פַרְנְסֵי התקופה החולפת.

                                                                          ***

משה לאַצאַרוס נולד ביום כ“ב אלול, תקפ”ד (15 ספטמבר, 1824), בעיר הקטנה Filehne מחוז פּוזן. העיר הזאת היתה עד שנת 1792 תחת ממשלת פולין של הנסיך סאפּיהאַ ואחרי-כן נספחה לפרוסיה. בשנת 1806 לוקחה עוד הפעם מפרוסיא, ובשנת 1815 הושבה אליה עוד הפעם. מעֵבר מזה לנהר פיליהנה ידברו אשכנזית ומעבר מזה – פּולנית, ובעיר עצמה מתהלכות השפה האשכנזית והפּולנית גם יחד. מספר יושבי העיר הזאת היה בימי ילדותו של לאַצאַרוס שלושה אלפים נפש. מהם אלף יהודים, אלף פּרוטסטאנטים ואלף קתּולים. קורות העיר וערבוב לשונותיה העירו בלב הילד לאַצאַרוס, שהיה נוטה מטבעו לחשוב מחשבות, שאלות שונות, שיצאו מגבול עולמו הקטן. אביו, אהרן יהודה לאַצאַרוס, שהיה סוחר נכבד ומופלג בתורה, היה גם בקי בספר-החוקים של פּרוסיה, בדיני ממונות וקנסות, וידע היטב את שפת אשכנז הן בכתב והן בדיבור. הוא היה כותב בעד בני עירו, שלא שמעו את השפה האשכנזית, מכתבי-בקשה וקובלנה לבתי-הערכאות והדינים שלהם, והוא היה גם סניגור ומליץ-יושר לאחיו העניים וגם האמידים בלי כל שכר. המיוחסים שבדור ההוא, אם היו לומדים את כתבם ולשונם של העמים, אשר ישבו בתוכם, היו לומדים אותם לא על-מנת לעשותם “קרדום לחפּור בהם”, כי-אם להושיע בהם לאחיהם, אשר לא ידעו כתב ולשון לועזיים. אהרן לאַצאַרוס היה אפּוטרופּוס לשלושים ושניים בתי-אבות, ולפי דברי בנו הפרופסור, היה גם טוען מצוין בבתי-דיניהם. כל יהודי-תלמוּדי הוא, במידה ידועה, גם טוען מצוין על-פּי גזֵרת שׂכְלו ואפְנֵי היקשָׁיו.

לאַצאַרוס, כפילוסוף זקן וכאיש אשר רבות ראה בחייו, מספר את כל אשר עבר עליו, את כל תולדותיו, בלי כל התפעלות והתרגשות, אך קשה עליו להתאפק ולהיות קמצן ברגשותיו בשעה שהוא מדבר על אביו ובשעה שהוא מתאר את חינוכו העברי וימי ילדותו ונעוריו, שעברו עליו בארבע-אַמות של תורה ויראת- אלהים. הקוים היותר בהירים ובולטים במפת-זכרונותיו, אם הורשה לי להשתמש במבטא זה, הם הדברים הנוגעים ליהדותו, נשמת-נשמתו.

בבוקר בהיר אחד הלכנו, אני והפילוסוף, לטייל בגנו. לאַצאַרוס התעכב אצלך כל אילן ואילן, אצל כל שיח ושיח ויספר לי את קורותיו של כל אחד מהם. הוא ידע את גנו ומלואו, הוא אהב גם את האזוב, גם את החרולים והחסיל, הזבובים והיתושים שבגנו, – הכל היו לו למופת ולדוגמה לבאר על-ידם את רעיונותיו המופשטים. לאַצאַרוס אוהב לטפל בגנו ולעזור לגנן במלאכת הרכבת הענפים וברִפְאוּת הנטיעים החולים. הוא הולך ומטייל אתי, בבוקר ההוא באחת השדרות, ואני שומע ומאזין לשיחתו הציורית ולהגיוני רוחי. פתאום נפסק חוט מִדְבָּרוֹ הנאוֶה: מרחוק נשמעו קולות בודדים של נגינה עצובה, של שיר-תוגה. רגעים אחדים החרשנו ואין איש מאתנו דובר דבר. הבינותי, כי שתיקת הפילוסוף היא הרת מחשבות או זכרונות. אנוכי לא חיללתיה באמרי פי. אולם הזקן, אשר קמטים עמוקים נקווּ על מצחו היפה, התעורר בעצמו כמו מתרדמה. עיניו הפיצו זיקי שמחה ופניו נהרו. “קול הנגינה העצובה, – החל לאַצאַרוס לספר לי, – הזכירני את ימי ילדותי, את קול ניגון הגמרא. הקול העצוב הזה נרשם עמוק במוחי משנת הארבע לימי חיי, ועד היום הנני שומע את ההד בכל בתי נפשי. הנני זוכר, כי בהיותי ילד קטן, שלא עברו עליו חמש שנים, היה בא בלילות החורף אל ביתנו אחד משְׁכֵני אבי ללמוד אתו שעור בגמרא; ובטרם יאיר הבוקר, – ואני עודני אחוז בחבלי השינה, מתעדן ומתפנק במיטתי תחת המכסה החם, – היה ניגש אלי השכן, חברו של אבי, ובידיו הקרות היה מוציאני מהכרים, מחביאני תחת כנפי אדרתו ומתנועע אתי על הגמרא הפתוחה לפניו. אני יושב בין זרועותיו כמעט בעיניים עצומות ומאזין לניגון העצוב, היוצא מפי אבי ושכנוֹ. אף דבר אחד, אף מלה אחת לא הבינותי מכל אשר שמעתי, אך הניגון של הגמרא, ששמעתי בכל לילה ולילה בעצם הדומיה, השוררת בכל פינות הבית, היה משתפך בכל חדרי רוחי, אשר החל להתפקח, ונבלע היטב בכל אברי. מני אז עברו כששים ושבע שנה, ועד היום, כאשר יגיע לאזני קול נעים ועצוב, יעורר בזכרוני את קול ניגון הגמרא, ותמונות שונות, מלאות קסם ושירה, עוברות לפני במחזה”.

הפילוסוף דיבר הפעם כמשורר וכחוזה חזיונות.

כשרונו הדרשני של לאַצאַרוס התגלה בו בפעם הראשונה בהיותו ילד בן שש; ומעשה שהיה כך היה: עוד בהיותו ילד אהב את הפרחים ואת גנת אביו, ובלכתו שם פעם לשוח מצא בין הערוגות חתול מת, ויספידהו בדברים מלאים מהתלות. הספדן-הילד התנכר באמנות הדבור. שומעיו נבאו לו עתידות ונבואתם התקיימה. הדבר הזה הזכירני מה שמספר לודוויג בירנה, כי אחד מבני גילו הקטנים היה מקצץ את זנבי כל החתולים אשר ברחובם, וינבא לו, כי סופו להיות מנתח גדול. וגם נבואתו נתקיימה.

כעבור על הילד לאַצאַרוס השנה השביעית לימי חייו, הביאהו אביו לחדר מלַמד-דַרְדְקִי. עוד בטרם ידע הילד קרוא עברית כבר היו שגורים בפיו פרקים אחדים מן המִשְׁנָה, אשר שמעם מפי אחיו הבכור. שנה שלימה למד הילד משה בחדר מלמדו ולא ידע לקרוא נכונה, הדבר הזה היה לפּלא בעיני הוריו, אשר ידעו, כי בנם זה מצטיין בכוח זכרון נפלא. בדקו את הילד ומצאו כי הוא מרחיק-ראות (Weitsichtig) ואיננו מבחין היטב בין צורות האותיות אשר לפניו. כאשר החל הילד להשתמש במשקפיים, למד קרוא עברית כראוי במשך שבועיים ימים.

בהיותו בן שמונה שנים נסעה אתו אמו לרבי עקיבא אֵיגר ¹, לפוֹזן, למען יברכהו. הרושם, שעשה רבי עקיבא על הילד, נשאר בנפשו כל ימי חייו. לאַצאַרוס אמר לי: “הנני מובטח, כי איגר בודאי לא כיוון ברכתו, שאהיה מה שנהייתי בחיי באמת, ואילו היה רואה אותי בשעת קלקלתי: בשעה שאני דורש מעל הקתּדרא שלהם, אין כל ספק, כי היה בוכה ומצטער על כי בנו של תלמידו החביב בא לידי-כך. אבל-בכל זאת לא היתה ברכתו לבטלה, ואם יש הבדל ביני ובין שאר הפרופסורים העברים, הועילה לזה, במידה ידועה, השפעתו של גאון ישראל זה על דמיוני הרך.” צורתו נקבעה כלכ כך עמוק בלבבי, עד כי בהיותי, בשנת 1881 בניצא, והלכתי לטייל עם הפרופסור היהודי ג., ויעבור על פנינו איש אחד, ואכיר בסקירה ראשונה בפני הנפגש, כי מזרעו של רבי עקיבא איגר הוא. אחר כל התוודע אלי האיש הזה, ויוודע לי, כי הוא מורה לחכמת הניתוח בהאוניברסיטה באודסה ושמו בּרנשטיין, בן-בנו של הגאון איגר.

בהיות לאַצאַרוס בן תשע שנים נתנהו אביו לבית-הספר, שנוסד אז בעירו מטעם הממשלה. הוא ואחיו היו התלמידים העברים הראשונים בבית- אולפנא זה, ויהיו למופת ליתר בני לומדי התורה והאדוקים בדת. מלבד הלימודים הכוללים שמע לאַצאַרוס, בשעותיו הפנויות מלימודי בית-הספר, לקח גם בלימודי המקרא והמשנה מפי דודו, שהיה מַשכיל ומורה בָּחוּן.

בהיות לאַצאַרוס בן י"ב שנה יצא מבית-הספר ויבוא אל בית-המדרש לשמוע את שיעורי אביו בתלמוד, אשר קרא לפני שמונה-עשָׂר בחוּרים. הבחורים האלה ועוד ארבעה מישיבות אחרות היו אוכלים בכל יום רביעי-בשבוע על שולחן אביו, והילד משה התענג על פלפוליהם בהוָיות דאבַּיי ורָבָא ובמילי דעלמא. בימים ההם היו אמו ואֵם אמו נשי-החיל, אשר ניהלו את מסחר אביו, ותכלכלנה את בני-הבית. אביו היה עוסק רק בעריכת פּנקסי-המסחר ואיננו מתערב בענייני המסחר עצמם, כי הקדיש את עתותיו לתורה ולטובתן של הבריות, ורק כשנזדמן לידן עסק מיוחד, הדורש עיון וחריפות, היה הוא העושה והעסקן. אביו מינה לבנו זה אחד הבחורים המופלגים מתלמידיו, למען יעזור לו להכין בכל יום שיעור בגמרא. כעבור זמן ידוע קנה לו לאַצאַרוס חבר חדש, והחבר הזה היה בחור משכיל, שידע היטב את השפה האשכנזית. חברו זה היה אוהב ספרים, ומפני שאין ידו משגת לקנותם, היה מעתיק מהם דפים שלמים בכתב נקי, למען יהיו המקומות המצוינים, שמצא בהם, מצויים בידו. הוא העתיק את ספר הדקדוק של גזֶנִיוס ² מראשיתו ועד סופו בלי הֶעַדֵר דבר; כן העתיק פרקים שלמים מספרי השכלה, ביחוד ספרי מליצה ושיר, הכתובים עברית. לאַצאַרוס הראה לי קונטרסים אחדים, הכתובים בכתב גס וברור, מהעתקותיו של אותו הבחור, אשר נשמרו בידיו של הפילוסוף כסגולה יקרה. “ראה נא. – אמר לי לאַצאַרוס, – עד היכן הגיעה סבלנותם של המשכילים הראשונים, אשר לא חשכו נפשם מכל עמל ועבודה בגלל איזו מליצה נאה”.

בעזרת הבחור-המשכיל הזה החל לאַצאַרוס לקרוא בספרי גיטה, שילר, הַרדֶר, לסינג ושקספּיר בתרגומו האשכנזי. הספרים האלה לא היו שכיחים כלל בפיליהנה, לא בבתי יחידים ולא בידי מוכרי-ספרים, ויבואו לידי הנער במקרה: אחד מבני עירו עבד שנים אחדות בברלין בבית מתקן מורי-שעות [שַעָן] ויקנה שם חלקים בודדים מספרים אשכנזים שונים, ובשובו לפיליהנה יסד שם כעין ביבליותיקה להַשְׁאָלת ספרים במחיר. את הספרים הקרועים היה נותן לנער לאַצאַרוס (שהיה אומן-יד) לכרכם, וזה האחרון היה קורא בהם עם חברו.

המאורע הקטן הזה הזכרני, כי גם חכם-הטבע פאראדיי, שהיה עוזר לכורך-ספרים בימי בחרותו, קנה את ראשית ידיעותיו בספרים, שניתנו על ידו לכריכה.

גיטה לא לקח את לב הנער לאַצאַרוס. לא מקרה הוא, כי הסופרים והחכמים העברים באשכנז, כמו בארצות האחרות, ביכרו תמיד בבחרותם וגם בזקנותם את שילר על גיטה. עולמו של זה האחרון רחוק מעולמו של ישראל כרחוק כוכב נוגה מהארץ.

“אפרים לסינג, – ספר לי לאַצאַרוס, – היה חביב עלי מיום שהחילותי לקרוא בספרות האשכנזית. עוד בימי עלומי קראתי בעונג רב את כל אשר יצא מעֵט האדם הגדול הזה. ואין כל פלא בזה. על-פי חריפות שכלו, הגיונו הבריא ודעתו הצלולה קרוב הוא לסינג אל הרוח התלמודי. קרוב הוא אל הרוח העברי עוד גם בזה: הוא ביכר תמיד את התוכן על הצורה החיצונית”.

בהיות לאַצאַרוס בן י"ג שנה עבר פעם אחת עם אביו דרך הכפר גייטייך, הסמוכה לעירם, ויתבונן, כי בתיהם של האכרים האשכנזיים בנויים היטב וגגיהם מכוסים רעפים. לפני הבתים נטועים אילנות וזרוע ירק דשא, ובכל נקיון וטהרה. אולם בתיהם של האכרים הפולנים, אשר בכפר מכוסים תבן ובכל זויותהם וחצרותיהם טיט ורפש. האכרים האשכנזים לבושים בגדים נקיים ושלמים, האכרים הפולנים לבושים בגדים קרועים ובלתי נקיים. אלה מדברים אשכנזית ואלה - מדברים פולנית. אז שאל הנער את נפשו: מדוע יבדלו האכרים האלה, היושבים בכפר אחד, בטיבם באורחותיהם ובלשונם? מדוע? הנער לא מצא תשובה ויבוש לשאול את פי הזקנים כי יבארו לו את סיבת ההבדל הזה, לבל ילעגו לו ולשאלותיו. “גם לא האמנתי, - אמר לאַצאַרוס, - כי ידעו לענות על שאלה כזו. ובכפר זה נולד בי הרעיון הראשון של חכמת-נפש-העמים ( פּעלקע- פּסיכאָלאָגיע), ומני אז היה הוא השליט על כל יתר רעיונותי”.

לאַצאַרוס הצטיין מילדותו בכוח זכרון נפלא. בהיותו בן תשע שנים בא אחד המגידים המצוינים לעיר מולדתו וידרוש דרשה ארוכה ומסובכה, אשר ידע על-פה, ויבוא הנער לביתו ויחזור לפני אביו על כל הדרשה מראשיתה ועד סופה, ושם היה גם המגיד בעצמו, ויהיה הדבר הזה לפלא בעיניו. בדבּרי עם לאַצאַרוס חזר לפני על מקומות רבים מהדרשה ההיא, אשר שמָעָה זה יותר מששים שנה. הוא חיקה גם את קול ניגונו של המגיד. ואני, בעָצְמי את עיני, נדמה לי, כי שומע אנוכי את אחד המגידים דורש מעל הבימה בעיר מולדתי, ולולא בֵּאֵר את הפסוקים בשפה האשכנזית (הוא שכח את השפה היהודית המדוברת), כי אז היתה טעות חושַי שלמה. לאַצאַרוס הפליאני פעם-בפעם בכוח זכרונו. התפלאתי, יען כי לא הורגלתי לראות אצל חכמים חריפים ובעלי שכל חד ודק כוח זכרון חזק ונפלא כזה. הגאונים ממינו המיוחד של לאַצאַרוס לא הצטיינו מעולם בכוח-הנפש הזה. על-פי-רוב מתפרנסים וגדלים הכוחות הנפשיים של האדם זה על חשבונו של זה.

וכוח-זכרונו של לאַצאַרוס איננו מצומצם ומוגבל בחוג-צר, כי גם רשמי הצבעים ומראה-המקומות, אשר יראה בסקירה אחת, ייקלטו היטב במוחו וייאצרו שם שנים רבות בכל פרטיהם. כוח זכרונו של לאַצאַרוס הוא גם מדעי, גם אמנותי. והא לכם שתי דוגמאות קטנות, אשר שמעתי מפיו: הוא ראה בסקירה קלה אחת שטר- גורלות בידי גיסו. כעבור חצי שנה שאלהו זה האחרון, איזה מספר היה כתוב על השטר, ויגד לאַצאַרוס את המספר, שהיה בן חמש אותיות, ולא שגה. שתי פעמים הראה לאַצאַרוס לעגלונו ברומא את הדרך הנכונה, לבל יובילנו בדרך ארוכה אחרי שיש קצרה ממנה. ולאַצאַרוס לא טעה, אף כי התגורר אז ברומא רק ימים אחדים. זאת היא טביעת-עין של תלמיד חכם, אשר בה התפארו קדמונינו, וגם לאַצאַרוס מתפאר בכשרונו זה.

כאשר עברו על לאַצאַרוס י“ג שנה החל להביא בעצמו את לחמו: הוא נמנה לעורך ספרי-החשבונות של אחד סוחרי היערות, והיה עורך ומסדר את לוחות-החשבונות על-פי שיטה מיוחדה אשר בָּדָא מלבו. בשעותיו הפנויות מעבודתו זאת היה מלמד לבני עשירי העיר ולבנות ה”ישוב" מסביבת פיליהנה, שהיו באות העירה ללמוד, את השפה האשכנזית ועריכת ספרי החשבון. בלילה היה לומד בסתר, בחדרי חדרים, את “מורה הנבוכים”, ה“כוזרי” וה“עיקרים”. לאַצאַרוס הצטיין מנערותו בכשרון ההסברה וההטעמה בלימודיו, כי נוצר להיות מורה לרבים. ואף כי היה הוגה-דעות וחושב מחשבות מנעוריו, בכל-זאת לא חסר לו חוש-המציאות; מעודו היה איש “אשר יחוּבּר אל החיים”. גם שיקספּיר היה מנעוריו איש-מעשה בשוק החיים, עסקן וסוחר, בלי כל תערובת של הזיה. אמנם יש אשר באיש אחד תשכונה שתי נפשות, או נפשות רבות, ונפשות אלו שונות זו מזו ולפעמים גם מתנגדות זו לזו. גם הנפש הגדולה והמאוחדת אינה אלא קבוצת כוחות רבים ושונים, אשר במקרים ידועים ישלוט אחד בכל ויבלע את הכל, עד אשר ישובו וימרדו בו וישליטו עליהם את אחד הכוחות הנכנעים עד אשר יגיע גם זמנו לרדת, וחוזר חלילה. בכל פעם יראה האדם לפנינו בצורה רוחנית אחרת. גם לאַצאַרוס התראה בעיני בכל ימי התבונני אליו בצורות רוחניות שונות. פעם אחת נראה בעיני כפיטן ופעם כחוקר, פעם כמאמין ודבק במסורה ופעם כחוקר ופילוסוף, החפשי בדעותיו; פעם כאיש הרוח ופעם כאיש המעשה. אבל כל הצורות האלה לא התנגדו זו לזו, כי-אם התאחדו לצורה אחת כללית, אשר רוח הנדיבות והאצילות מרחפת עליה. אם עונג הוא להתבונן על יופי בשרים, עוד יותר גדול העונג להתבונן על נפש יפה. ולאַצאַרוס הוא בעל נפש יפה ועדינה בכל צורותיה השונות. אנכי ראיתי את הנפש הזאת אחרי אשר השתלמו בה כל חלקיה, אחרי אשר עשתה את חשבונה, אחרי אשר התרחקה משאון התבל ומהבליה.

מהשנה השש-עשרה עד השמונה-עשרה לימי חייו התגורר לאַצאַרוס בעיר פּוזן, ויעבוד בשתי השנים האלה בתור עורך ספרי-החשבונות בבית-מסחר-המכולת של קורנפלד, גיסו של רבי עקיבא איגר. בלילה, ככלות רגל מן השוק, היה לומד עם בעל בית-מסחרו שיעור בגמרא וב“חיי אדם”. היחס המיוחד של הבעלים למשרתיהם הוא קו מצוין בתכונת התקופה ההיא. ומדי שובו אל חדרו היה לאַצאַרוס מאחר לשבת עד השעה השלישית אחר חצות הלילה וקורא בעיון את ספרי שפּינוזא ובן-מנחם ³, וגם ספרי פילוסופים אחרים. בן-מנחם היה בעת ההיא האידיאַל שלו, אחרי כי גם הוא היה משרת בבית-מסחר ופילוסוף בביתו. לאַצאַרוס חפץ ללכת בדרכיו ולהיות כמוהו. רק בדבּרי אֶת לאַצאַרוס על בן-מנחם הבינותי ברור את גודל השפעתו של זה האחרון על בני דורו והדור הבא אחריו בארץ אשכנז, וביחוד על אלה הצעירים מבני ישראל ששאפו לחכמה. לא רק בספריו, כי-אם הרבה יתר באומץ שאיפתו אל החכמה היה בן-מנחם למופת לבני ארצו ועמו. השפעתו של זה האחרון על לאַצאַרוס בימי נעוריו לא חדלה ולא נחלשה גם בימי עמידתו וזקנתו. כשהנני מתבונן היטב אל חיי לאַצאַרוס ותכונתו, הנני מוצא בהם קוים רבים מחיי בן-מנחם ותכונתו. וזה הראשון היה לי כעין באור ופרוש חי על זה האחרון. שניהם היו אנשים, אשר התרוממו למדרגה גבוהה מאוד בחברה בכוח נפשם ובאומץ מגמתם וביחוד על-ידי כשרונם להתחבר אל החיים ולהלוֹך עם אנשים. וכשרון זה אַל יהא קל בעיניכם. עתידותיו של האדם תלויים בו לפעמים. שניהם, בן-מנחם ולאַצאַרוס, היו מעורבים עם הבריות מכל המינים והמפלגות. מעבר מזה התהלכו את השרים והרוזנים ועם גדולי חכמי דורם, ומהעבר השני לא הפסיקו את יחסם הקרוב לבני עמם היראים והחרדים; מעבר מזה הם פילוסופים ומהעבר השני הם אדוקים באמונתם, האמונה הישראלית. שניהם לא נתקו מעל אדמת המציאות הממשית, גם בהגביהם לעוף בחקירותיהם למעלה. אולם טיפוסו של בן-מנחם הזדכך, התעדן ונתעלה בצורתו הרוחנית של לאַצאַרוס. מתחילה היו דברי לאַצאַרוס על אדות בן-מנחם מוזרים בעיני. אנוכי, כבן דור אחר וכבן ארץ אחרת, התפלאתי על דבר התהלה והכבוד, אשר יפזר לאַצאַרוס לבן-מנחם בשתי דרשותיו, הנדפסות בספרו Treu und Frei וכן בשיחותיו הפרטיות; אנוכי שופט את בן-מנחם על-פי ספריו, דרכיו והליכותיו, מעשיו ומנהגיו הגלויים, כאיש העומד מרחוק, בזמן ובמקום, לכן הנני רואה בו את מעלותיו וחסרונותיו, גוֹדלוֹ וגם קטנוּתו, אורותיו וגם צלליו. אולם נפשו של לאַצאַרוס קשורה בנפשו של בן-מנחם בחוטים נסתרים רבים. דברים רבים, שאירעו לבן-מנחם, אירעו ללאַצאַרוס. הכבוד, אשר יחלק לאַצאַרוס לבן-מנחם, הוא גם כבודו. ובראותי את לאַצאַרוס ובדבּרי אתו, הנני רואה גם פרצופו הרוחני של בן-מנחם והנני שומע את הד דבריו.

עובדי אלילים היו אבותינו ועובדי אלילים הננו גם אנחנו. ולא אנחנו, בני האדם הפשוטים, בלבד, כי-אם גם פילוסופים כלאַצאַרוס יוצרים להם אלילים ומשתחוים להם, ליצירי-דמיונם. זה גורלנו, גורל המין האנושי. בן-מנחם, שהיה כאלהים בעיני בני דורו והדור הבא אחריו, הוא כאליל בעינינו אָנו. ואין כל ספק כי האלהים החדשים, אשר מקרוב-באו, אשר להם ישתחוו עתה בני עמנו בארץ-מולדתי, גם הם יהיו עוד בטרם יעבור דור אחד, כפֶסל-ומסֵכה בעיני המבקשים להם אלהים או אלילים חדשים.

אך אשובה-נא לספר את תולדותיו של לאַצאַרוס ומהלך התפתחותו השכלית והמוסרית, כפי אשר שמעתי מפיו. בפוזן שמע לאַצאַרוס לקח בתלמוד, במשך שנה שלימה, מפי אחיו הבכור, אלעזר, מי שהיה בסוף ימיו ראש בית-מדרש הרבנים בברסלוי. אביהם היה פַשְׁטָן, וידרוש מבניו, כי יירדו רק לעוֹמק הפְשַׁט הפשוט של התלמוד, אולם אלעזר לאַצאַרוס היה גם חריף, ויִתחַדד את אחיו הצעיר בהלָכה בחריפות רבה.

העבודה הקשה, עבודת הגוף והרוח, אשר עבד לאַצאַרוס בפוזן ביום ובלילה, הכשילה את כוחותיו ותפילהו למשכב. כאשר קם מחָליוֹ יעץ לו הרופא לבחוֹר אחת משתיים: להיות סוחר או מלומד, יען כי העבודה הכפולה, בבית-המסחר ובאוהל התורה, לא לפי כוחו היא. לאַצאַרוס עזב את המסחר ויבחר בחכמה.

בהיותו בן שמונה-עשרה שנה הלך לאַצאַרוס לאחיו לזאָנדירסהויזן ויביא אתו מעט כסף, אשר קימץ משכר עבודתו בבית קורנפלד. – – – בימים ההם החל משה לאַצאַרוס לקרוא את הספרות העברית החדשה. בעיר זאָנדירסהויזן ראה לראשונה את ה“מאספים” וה“כרם חמד” ויקרא בהם בחשק רב. לאַצאַרוס קרא לפנַי על-פה אחדים מהשירים העברים, שנשארו בזכרונו מהימים ההם. ביחוּד מצאו חן בעיניו “שירי תפארת” של נפתלי הירץ ויזל. מזאָנדירסהויזן הלך לאַצאַרוס לעיר בּריהם. הוא גר אז בבית דודו בפרוַר העיר (כי בתוך העיר עצמה אסרו על היהודים ישיבת-קבע), אשר החזיק שם חנות בסתר. אחד המטיפים הנוצרים של העיר הזאת הורהו שפת יון ורומי וגם חכמת החשבון, והוא הורה למורהו המטיף, חלף עבודתו, את השפה העברית. מעיר בריהם, אשר ישב בה רק חצי שנה, הלך לאַצאַרוס לברוינשווייג, ויכָנס שם למחלקה הרביעית של הגימנסיה. ראש הגימניה ומוריה הכירו בתלמידם זה את כשרונותיו המצוינים ויעבירוהו מהרה ממחלקה למחלקה, עד כי גמר את חוק למודיו במשך שנה ותשעה חדשים, תחת אשר היה עליו לבקר את הגימנסיה, לפי החוק שהיה קבוע לכל התלמידים, עוד חמש שנים. במשך הימים, אשר למד בגימנסיה, למד בכל יום שתי שעות גמרא בבית הרב של עדת ברוינשווייג, והעדה הספיקה את כל צרכיו ותמלא את מחסוריו. עוד בשבת לאַצאַרוס על ספסל הגימנסיה היה נודע בין חבריו כדרשן מצוין, ובמות אחד התלמידים הנוצרים היה לאַצאַרוס מספידו. כאשר גמר זה האחרון את חק לימודיו בהגימנסיה בחרו בו חבריו לשאת את מדברותיו באולם-הבית הגדול, אשר התאספו בו קהל האזרחים ראש הגימנסיה ומוריה, פקידים גבוהים וגם המיניסטר מברויגשווייג. ככלות ל. את דבריו אמר לו המיניסטר " אדוני לאַצאַרוס מהיום הזה הנך אזרח בברויגשווייג". ראש הגימנסיה הודה לתלמידו זה על דבריו ויאמר לו בפני קהל ועדה, כי יכבדהו ויאהבהו וגם יסלח לו עוון מולדתו. סגולה מיוחדה היתה ללאַצאַרוס מימי נעוריו, לצודד נפשות כל מכיריו ויודעיו. כוח סגולתו זו לא רפה גם בימי זקנתו ושיבתו. אפשר להתנגד בכל עוז לדעותיו והשקפותיו, אך אין יכולת להשתחרר מחבלי הקסם, אשר יאחז בהם את נפש המדבר אתו.

מברוינשווייג הלך לאַצאַרוס לברלין. רעיו ומוקיריו נתנו לו כסף להוצאות הדרך ולצרכיו בעת הראשונה בעיר הבירה. יהודי ברוינשווייג התפארו בתלמיד זה ולא חסו על ממונם. לאַצאַרוס נכנס למחלקת הפילוסופיה של האוניברסיטה הברלינית. עוד לפני בואו לברלין כבר התוַדע ליום-טוב ליפמאן צונץ בווֹלפנבּיטל. צונץ היה בא בימי הקיץ לשבת בעיר הזאת, אשר בימי נעוריו למד בישיבתה וגם בבית הגימנסיה שלה, ובכל אותן השנים, שלמד לאַצאַרוס בברוינשווייג, היה נקרא פעם בפעם אל צוּנץ מדי בואו לווֹלפנבּיטל. הבדל גדול היה ביניהם בשָׁנִים, בכל זאת נקשרו נפשותיהם זו בזו. “צונץ, – אמר לי לאַצאַרוס, – היה איש שמח בחלקו, שפתו מלאה חידודים ושנינות ודעתו היתה תמיד מבודחת עליו, חברתו היתה נעימה וגם מועילה לי מאוד”. בבוא לאַצאַרוס לברלין היה נכנס ויוצא בבית צונץ מכירו מאז. אלעזר לאַצאַרוס. – גם הוא למד בעת ההיא את חכמת הפילוסופיה באוניברסיטה הבּרלינית, – שהיה מלמדו של הרב יחיאל מיכל זַקְש בגמרא ופוסקים ⁴, הציג את אחיו הצעיר, משה, לפני זה האחרון. זקש, שהיה בעל נפש פיוטית ויהודי נלהב, הכיר במשה מהסקירה הראשונה את יתרון רוחו, ויקרבהו בכל לבבו. גם לאַצאַרוס הצעיר שאף להיות רב בישראל, ובראשית בואו לברלין שעשע הרעיון הזה את נפשו. זקש, בתום רוחו, טוהר נפשו, בענְוָתו היתירה ובאהבתו החזקה לאֶחיו וליהדות, היה לו למופת. עוד היום יזכיר לאַצאַרוס את הרב והמטיף זקש ברגש-קודש; עוד היום יראה בו את חותם תכנית הרבנות במדרגתה העליונה. כאשר חגגה עדת ישראל בברלין, ביום השלישי לחודש פברואר, שנת 1862 את חג חצי היובל למשמרתו, היה לאַצאַרוס ראש המדברים (דרשתו זו נדפסה בספרו Treu und Frei), ויזכור לו ידידות נעוריו. זקש נטע בלב ידידו הצעיר את האהבה לפיוטים העברים, ואהבתו זו לא נחלשה עד היום. בבית הרב זקש התודע לאַצאַרוס לחכמים רבים, וביניהם גם לדוד קאַסיל. בחצי שנה הראשונה להיותו בברלין הגיש ל. למורי האוניברסיטה מאמר פילוסופי גדול על-דבר הצדקה. האוניברסיטה קצבה לו בעד עבודתו זו פרס שנתי⁵

בשנת 1848, בהיות עוד לאַצאַרוס תלמיד בית מדרש המדעים, שלח מאמר של ביקורת על קונטרס מדיני של הפרופסור בּראנדס מברסלוי למה“ע המדיני Bürgerwähr-Zeitung שהיה כלי-מבטאם של דורשי זכויות העם. עורך מכה”ע הזה, שר הצבא מאַססוֹן, קרא אליו את לאַצאַרוס ויבקשהו להיות עוזרו הקבוע. כעבור ימים מועטים מסרו לידי לאַצאַרוס את עריכת מה"ע הזה, ויעסוק בעבודתו זו ארבעה חודשים, עד אשר חדל העתון לצאת. ובימים ההם היה לאַצאַרוס מבקר את כל האסיפות המדיניות של הדמוקראטים והליבראלים. אולם הוא היה רק עֵד ראייה ושמיעה של המאורעות המדיניים בשנת 1848, ולא לקח כל חלק במרד עצמו. “שכלי, – אמר לי לאַצאַרוס, –היה כבר מבושל כל-צרכו. לא בחַיל ולא בכוח, כי-אם ברוח, – זה היה פתגמי מיום עמדי על דעתי”. לאַצאַרוס הוא שונא מטבעו לכל המהפכות החברתיות והמדיניות הנעשות בכוח האגרוף והנשק.

בשנת 1848 בא לברלין אנגלי צעיר-לימים ובידו מכתב ללאַצאַרוס מאת אחד מידידיו בלונדון. האנגלי ביקש את לאַצאַרוס, כי יורהו את השפה האשכנזית ולימודי הפילוסופיה. האחרון נאות לזה, וישכרו שניהם דירה אחת. מפי תלמידו האַנגלי למד לאַצאַרוס את השפה האַנגלית מהאלפא-ביתא, ויעש בה חיל במשך זמן קצר.

באותה השנה היה לאַצאַרוס יוצא ונכנס בבית מורו, ק. וו. הייזע. אשת הפרופסור הזה היתה בת-ישראל, שהמירה את דתה. היא היתה חכמנית, פקחית, ופיה מלא תמיד מהתלות וחידודים יהודיים. בנם, המסַפר הגדול פאול הייזע ⁶, איחד בקרבו את תכונותיהם וסגולותיהם הרוחניות של האב ושל האם. שניהם, פּאול הייזע ולאַצאַרוס, היו מתלמידי הייזע האָב, ויתהלכו ברעוּת. זה האחרון היה מורה לחכמת הלשונות באוניברסיטה הברלינית, ולאַצאַרוס תלמידו היה בא פעם-בפעם אל ביתו לשאול את פיו שאלות שונות במקצוע הנוגע להתפתחות השפות. הפרופסור היה רושם בכתביו דברי תלמידו זה, דבר בשם אומרו (בכל מקום, שנאמר בספרי ק. וו. הייזע הנדפסים: כן אמר L. או LZ. כוונתו: לאַצאַרוס). גם שטיינטהאַל היה יוצא ונכנס בבית הייזע ומתוַכח אתו בענייני חקירת הלשון. המורה הזקן היה מספר ללאַצאַרוס פעם בפעם ע“ד הערותיו ומחשבותיו המדעיות של שטיינטהאַל; והיה כאשר התנגד אליהן זה האחרון בכל תוקף שכלו המזהיר, היה הפרופסור מוסר את תשובותיו החריפות של לאַצאַרוס לשטיינהאַל, כי שניהם היו מבקרים את מורם זה כל אחד ביום מיוחד או בשעה מיוחדת ולא היו מזדמנים בביתו כאחד. פעם אחת אמר הייזע אל לאַצאַרוס: רב לי להיות סרסור בינך הד”ר שטיינטהאַל; לך-נא אל ביתו והתוַדע אליו, כי הלא צעיר אתה ממנו לימים; ואם תדברו פנים אל פנים הלא אז תוכלו לברר את דעותיכם והשקפותיכם ולהיוָכח עם מי מכם הצדק. אולם עלי להזהירך מראש, כי ידוע-תדע איך להתהלך עם הד"ר שטיינטהאַל, יען כי מפחד הוא מפני אנשים זרים לו והוא אוהב את הבדידות, ובכלל אינו מתנהג על פי הנימוסים הנהוגים ומקובלים בחברת צעירים-לימים המבקשים חיים או כבוד. לאַצאַרוס שמע לעצת מורו וילך להתוַדע אל שטיינטהאַל. זה האחרון גר אז בעליה קטנה ומספר ספריו הנמצאים בגבולו זה היה מעט מאוד, והדבר היה לפלא בעיני ל. ; “אולם אחרי כן נודע לי, – הגיד לי לאַצאַרוס, – כי שטיינטהאַל לא יאהב בכלל להגות בספרים רבים”. שטיינטהאַל היה אוהב לחשוב מחשבות בעצמו, מבלי למלאות את מוחו במחשבות שחשבו אחרים ⁷

כבוא לאַצאַרוס אל שטיינטהאַל מצא את זה האחרון כשהוא עסוק בכתיבת ספרו “Die sprachwissenshaft Wilhelms von Humboldt u. die Hegel’sche Philosophie” [“חקר-הלשון לוילהלם הומבולדט והפילוסופיה ההגלית”]. שטיינטהאַל התאמץ בספרו זה לבטל את הפילוסופיה של הֶגל ולברר את דעותיו של וילהלם הומבּוֹלדט. אחרי שנודעו ללאַצאַרוס משיחותיו של המחַבר תמצית ספרו החדש והרעיון המבריח אותו מן הקצה אל הקצה, הגיד לו, כי אמנם הצדק אתו בהכחישו את שיטת הגל, יען כי על פי שיטה זו אין עוד מקום להתפתחות חכמת-הלשונות, אבל שוגה הוא בחשבו, כי אחרי אשר סתר (…) את הפילוסופיה של הגל אין עוד כל מקום לפילוסופיה אחרת. מַהלך רעיונותיו של שטיינטהאל היה כזה: הגל אומר, כי המחשבות, ההיסטוריה והמציאות הולכות ומתפתחות בהדרגה עד ש“הרוח המוחלט” (אַבּסולוטר גייסט") מכיר את עצמו, ואולם בחשבֵנו, כי ה“הרוח המוחלט” כבר הכיר את עצמו בשיטת הגל, – אם כן, לפי שיטה זו, הלא כבר הושגה המטרה ואין עוד כל מקום להתפתחות; ואחרי שרואים אנו, כי ההתפתחות וההשתלמות בעולם המחשבות והמציאות עדיין לא חדלו, הלא מוּכח מזה, כי כוזבת שיטת הגל וכל יסוד אין לה. ובעת ההיא נעֵר שטיינטהאַל את ידיו מכל פילוסופיה בכלל. ובהיוָדע ללאַצאַרוס מהלך מחשבותיו של החוקר הצעיר הזה, אמר לו בהתלהבות: דוקא כעת, אחרי אשר ביטלת את שיטת הגל, מַתחֶלת הפילוסופיה האמיתית, והיא הנוֹסָדה על חכמת הנפש; כלומר, אותה הפילוסופיה החוקרת, איך יתהווּ, יתפתחו וישתלשלו הרעיונות והמושגים. קאַנט אמנם רמז בספריו על החכמה הזאת, אולם יען שלא היה מעולם חוקר בחכמת-הנפש (פּסיכולוג) במלוא מובן המלה, לא היה בכוחו לפתח כראוי את הרעיון, אשר רק רמז עליו בדברים מעטים זעיר שם זעיר שם. דברי לאַצאַרוס היו כהתגלוּת חדשה, כאור מבריק במוחו של שטיינטהאַל. מחשבותיו של שטיינטהאַל קיבלו דחיפה עצומה מכוּונה לצד חדש. לאַצאַרוס ביקש את חברו החדש, כי יבוא גם הוא אל ביתו לבקרהו; אולם שטיינטהאַל היה מסרב בעת הראשונה ולא אָבָה ללכת לחברו, כי גם את קרוביו העשירים בברלין לא היה מבקר, ובורח מפניהם כמפני יתר הבריות. דודה זקנה ועיוורת היתה לשטיינטהאַל בברלין, אשה צנועה וחסוּדה ועבריה נאמנה לעמה ולאלהיה, אשר את ביתה היה מבקר לעתים קרובות, ורק אִתה היה מדבר הרבה ומספר לה בהתגלוּת לב עניינים שונים.

בבית הפרופסור הייזע היו שטיינטהאַל ולאַצאַרוס, אחרי אשר התוודעו, נפגשים זה אל זה. פּאול הייזע הבן היה אז צעיר לימים, יפה-תואר, רב-הכשרון, משורר ומליץ, ואוהב נאמן לשני תלמידי אביו היהודים. השפעתם המוסרית של לאַצאַרוס ושטיינטהאַל על התכונה הפיוטית של המשורר הנוצרי ניכרת עוד היום. אשת הפרופסור הייזע, – אשר גם אחרי המירה דתה לא פג רוחה העברי, – לא סבלה, בעת הראשונה, את שטיינטהאַל, יען כי דבריו היו תמיד קצרים מאוד ויבשים יתר מדי. לאַצאַרוס תאר לפָנַי פעם אחת את סגנון השיחה המצויה בין שטיינטהאַל ובין אשת הייזה.

– התשתה טה, אדוני שטיינטהאַל? – שואלת המטרונית הייזע.

– לא! – משיב שטיינטהאַל רק מלה אחת, ועיניו נטויות כמקדם לאיזו נקודה רחוקה, או הוא מעיין בספר.

– אולי רעֵב אתה, אדוני הדוקטור? בוא-נא וטעום מכל אשר תאוֶה נפשך: בשר, דגים, ביצים, חמאה; אולי אם תסעד את לבבך וסר מעליך רוחך הזועף, – מפטפטת גברת הבית בנעימה.

– אמנם רעב אנכי, – משיב החוקר הצעיר בקצרה.

פעם אחת ביקשה אשת הייזע – שהיתה אוהבת לדבר על אדות היהדות ולספר זכרונות נעוריה בהיותה בבית אביה היהודי, – את שטיינטהאַל לבאר לה עניינים אחדים הנוגעים ליום-כפּור.

שטיינטהאַל שתק. הוא הגה באיזה עניין מדעי.

– בוא-נא אתי, – שסעה הגברת את שתיקת החוקר, – אל חדר-האורחים, ושם נשתה כולנו חמין, ושם גם תאֹבֶה בחיבתך להשיב על שאלותי.

– לא אלך, – ענה שטיינטהאַל בפנים נזעמים.

– מדוע?

– יען כי חפץ אנוכי הפעם לטייל מעט בגן.

בתוך כדי דיבורם נכנס לאַצאַרוס, ותשאלהו אשת הייזע, אם ילך לחדר-האורחים לשתות בחברתה כוס חמין.

– רב תודות לך, גברתי, – ענה לאצארוס, – בחפץ נפש אשתה ספל קהוה.

– אם כן, – אמר שטיינטהאַל, – אלך גם אני עמכם לשתות כוס חמין.

שטיינטהאַל היה מתרחק כל ימי חייו משיחות חולין, מדברים-בטלים, מווכוחי הטרקלין, לכן נמנע מִבוֹא בדברים עם אשת הייזה בעניינים “העומדים ברומו של עולם” ולעשותם לחומר קל ורך. אולם כשמעו, כי גם לאַצאַרוס יבוא אל חדר-האורחים להיות בין המסובים אל שולחן-הטה, אז ידע, כי השיחות לא תהיינה עוד בטלות, ויֵאות להִלווֹת אל המשוחחים. דרכי שטיינטהאַל אלה העליבו בעת הראשונה את אשת הייזע, טובת הנימוס ודקת-הרגש, עד אשר בּאֵר לה בעלה את תכונתו המיוחדה של המלומד הצעיר, שאיננו מתנהג על-פי הנימוס המקובל ב“חברה”, אז ידעה גם היא לעַרוֹך את האדם המצוין הזה, אשר פיו ולבו היו תמיד שוים בכל, והוא היה רחוק תכלית הריחוק גם מאבק חנוּפה.

אחרי מות הפרופסור הייזע מצאו בצוואתו כתוב, כי אחרי מותו ימסרו את כל כתביו אל ידי שטיינטהאַל, למען יסַדרם לדפוס. חפצו זה נעשה.

בשנת 1849 נתנו ללאַצאַרוס את התואר דוקטור באוניברסיטה הברלינית. נושא הדסרטאציה שלו היה אחד העניינים בתורת היופי. ימים אחדים אחרי קבלו את התואר דוקטור החל לכתוב את מאמרו: “על-דבר האפשרות ליסד חכמת-נפש-העמים ורעיונותיה”. ששה-עשר יום רצופים היה עסוק בכתיבת מאמרו זה, ויהי כאשר שָׂמוֹ במעטפה ויכתוב עליה את הכתובת של מערכת מכה"ע אשר לו נועד, נפל העט מידו ויפול למשכב, כי מחלת קדחת-העצבים תקפתהו. עוד בכל ימי כתבו את מאמרו זה הרגיש, כי כוחותיו יעזבוהו מעוצם עבודתו הרוחנית, אַך מרוב תשוקתו לכַלות המאמר הזה, שבו הניח אבן-פינה למחקריו הבאים, התגבר על מחלת גופו ולא הרפה מעבודתו אף רגע. ממשלת הרוח על הגוף, השתעבדות כל הכוחות והכשרונות למחשבה גדולה אחת, – זה סודה של כל יצירה רוחנית נשגבה.

באותה שנה, שבה היה לאַצאַרוס לדוקטור, נשא את אשתו הראשונה. בכל יום-ששי בערב היה מקבל בביתו את רעיו ומכיריו המקורבים ומזמינם לסעודה. בין קרואיו התמידיים היו: שטיינטהאַל, פאול הייזע, פרידריך אֶגֶרְס ⁸, המסַפר ברטולד אויאֶרבאַך (בימי שבְתו בברלין) ועוד חכמים וסופרים מצוינים אחרים. וזה אשר סיפר לי לאַצאַרוס על-דבר ערבי-שבתותיו: "כשהיה פאול הייזע מאחר לפעמים לבוא אל ביתי בליל-שבת ומוצא כבר מסביב לשולחני את כל חבורת הסופרים, היה שואלני בדאגה: לאַצַארוס חביבי, האם קידשת על היין ולא חיכית לקראת בואי? צר לי מאוד. ואנוכי הייתי מקדש את השבת לעיני כל האסיפה אשר רבים מחבריה היו נוצרים⁹ פעם אחת בא לברלין הפרופסור יעקב באַרנייס בן החכם באַרנייס מהמבּורג ויתאכסן בבית הפרופסור ק. וו. הייזע; אולם הוא בּאַרנייס היה נזהר מאד ממאכלות אסורים ולא טעם מאומה בבית האושפיזין שלו, ויבוא בכל יום אל ביתי לאכול איתי לחם על שולחני. ויהי בבוא אלי בּאַרנייס בליל שבת, בשעה שחבורת הסופרים היו מסובים לשולחני, קדש את השבת על כוס יין, ויטול את ידיו, כאשר עשיתי אני ושטיינטהאַל, לעיני כל הנאספים, שרובם היו נוצרים. אחרי ארוחת ערב ברכנו שלושתנו, בזימון. בצאת בּאַרנייס מביתי הריק את צלחת בגדו ויתן על יד פאןל הייזע את כל הנמצא בה. למען לא ישא משא ביום השבת. "ראו נא , יקירי, - פנה באַרנייס אל החבורה הראותו באצבעו על פאול הייזע, - זהו “השבת-גוי” שלי, וכאשר אזכה לשבת בגן-עדן עם כל הצדיקים והחסידים, אז אכניס למחיצתי גם את “השבת-גוי” הזה.

כיום לא אדע אף בית אחד בברלין, – הנני מדבר על בתי משכילי הדור, – אשר נשתמר בו פיוטו המיוחד של יום השבת; לא אדע אף בית ישראל אחד בברלין, אשר בעליו לא יבוֹשו במנהגי אבותיהם (אם גם בסתר לבבם יש להם געגועים עליהם) בשעה שמכיריהם הנוצרים יושבים במסבתם. עוד מעט ויהיו הסיפורים על-דבר קדושת יום השבת בעיני היהודי המערבי כאגדה מארץ הקדם. מעולם רחוק וזר להם. אודה ואֵבוש, כי גם אני, בשבתי בארץ-מולדתי, היתה קדוּשת-השבת למשא עלי, – עתה יש לי געגועים עליה. מסביב לי אין שבת ויום-טוב. שס"ה ימים של חול, של פרוזה יבשה, של משא ומתן, של חקירה צנומה ופילוסופיה קרה, – אלה הם חיינו במַערָבָא.

אחרי חתונתו ישב לאַצאַרוס בביתו בברלין ויתעמק במחקריו במקצוע חכמת-נפש-העמים. הוא לא רצה לקבל עליו כל משרה. הרב יחיאל מיכל זק“ש היה אז מבאֵי ביתו, ושטיינטהאַל התקרב על-ידם אל היהדות. בשנת 1854 נוסד בעזרת לאַצאַרוס חוג סופרים וחכמים, זקנים וגם צעירים, והוא היה ביניהם היהודי יחידי. החבורה הזאת החלה להוציא לאור הוספה ספרותית שבועית למכה”ע “קוּנסטבּלאַט”. האחריות הספרותית לפני הקהל היתה מוטלת על כל הסופרים יחד, אשר גם אחד מהם לא חתם את שמו מתחת למאמריו. בכל עת התאספם יחד חילקו ביניהם את העבודה הספרותית, איש איש לפי כשרנותיו וידיעותיו. לאַצאַרוס כתב במ“ע זה הרבה מאמרים, בלי חתימת שמו, על-דבר סופרים אשכנזים שונים. מצוין הוא מאמרו על אדות המספר גוטפריד קלר. כן כתב במ”ע זה מאמרים על-דבר שקספּיר והיינה, המצוינים בסקירה-נפשית חדה. בקראי בהם עתה, הנני מוצא בין שורותיהם את הפסיכולוג הגדול ואת היהודי התלמודי. בימי עבודתו במ“ע זה גילה כשרונות מצוינים בין הסופרים האשכנזים, אשר קהל הקוראים והמבקרים עברו עליהם בשתיקה גמורה ואיש לא שם אליהם לב. כל הסופרים, שעבדו במה”ע הנזכר, היו בעלי כשרונות, וביותר – בעלי ידיעות רבות ועמוקות, אך חוש-הביקורת החד היה חסר להם, והחוש הזה היה סגולתו המיוחדה של לאַצאַרוס, אשר נתחנך על ברכי התלמוד. כל הקורא בשום-לב את תולדות הספרויות המערביות ייוָכח, כי היהודים היו תמיד מן הראשונים אשר הרגישו את הרוחות החדשות המנשבות בעולם השירה והזמרה; הם היו מן הראשונים אשר גלו את כשרונות הסופרים האמיתים, בעת אשר איש לא הכירם. מצד אחד הננו דבקים בכל נפשנו במסורה, ומצד שני הנו החלוצים הראשונים בכל תנועה מדעית וספרותית. אילו נכחד התלמוד מאירופה היו צריכים, לשם תועלת החכמה והספרות, להביאו מקצה הארץ ולשמור את רוחו. הרוח הזה שמר פעמים רבות את המדע והספרות של המערב מרקבון. רוח-בער כזה דרוש עוד גם היום. בעוד אשר מצד אחד גלה לאַצאַרוס כשרונות ורעיונות בסופרים צעירים שלא חשדום בזה, כתב מהצד השני מאמרים במה"ע הנזכר על-דבר מחזור התפילות לראש השנה ויום-כיפור ויטעים את היופי המיוחד ורגש הקודש שבהם, מאמריו על דבר המחזור, בתרגומו האשכנזי והפיוי של מיכל זקש ועל-דבר הספר “דיע גאָטטעסדיענסטליכען פאָרטרסגע” של צונץ גלו לפני הקוראים הנוצרים עולם חדש.

בשנת 1859 החל לאַצאַרוס להוציא לאור את מכתב-עִתו “צייטשריפט פיר פלקרפּסיכולוגי אונד שפראַכוויססנשאַפט” בעזרת גיסו שטיינטהאַל וגדולי חכמי הדור. באותה שנה הציעו לפני לאַצאַרוס שתי משרות: אחת בברלין, בתור ראש בית-הספר למורים, אשר לפני זה היה צונץ מנהלו, ואחת בתור ראש-גימנסיה בעיר סמוכה לברונשווייג; אולם לאַצאַרוס לא קיבל אף אחת משתי המשרות האלה, יען כי, – כן אמר לי, – נפשו חשקה בחכמה ולא רצה לפזר כוחותיו הרוחניים על כל אותן הקטנות הקשורות במשרות כאלה. באותה עת עצמה החליטו הפרופסורים של האוניברסיטה בברן לקרוא אליהם את לאַצאַרוס ולתת לו קתּדרה בחברתם, והוא לא ידע מאומה. ומעשה שהיה כך היה: בברן היתה חבורת פרופיסורים קטנה אשר היו מתאספים יחד לקרוא ספרי חכמה ולדון עליהם. ויהי כאשר קראו את הספר Das Leben der Seele של לאַצאַרוס, מצא חן בעיניהם עד מאד ויחזו לו עתידות גדולות בעולם המדעים. ובשנת 1859 כאשר החל לאַצאַרוס להוציא לאור את מכתב-עתו המדעי הנ"ל, הגידו הפרופיסורים האלה איש לרעהו: זה האיש אשר לו נאה קתּדרה בברן, יען כי במקום זה יושבים ארבעה עמים שונים וימצא לו כר נרחב במקצוע חכמת-נפש-האומות. הפרופיסורים מלאו את ידי אחד מהם, שנסע לברלין, להתראות פנים עם לאַצאַרוס, “למען יתהה על קנקנו” ויראה בעיניו, אם ראוי הוא האיש הזה, שלא שמש עוד בכהונת מורה לרבים, למשרת מורה בבית מדרש מדעים גבוה. הפרופסור בא בדברים עם לאַצאַרוס, וכאשר הגיד לו כי חבריו מלאו את ידו להציע לפניו לקבל משרת מורה בהאוניברסיטה שבברן, ענה אותו, כי ימלך בראשונה באשתו ואחר-כך ילך לברן לראות הכל בעיניו, ואז ידע איך להחליט דבר.

לאַצאַרוס שמח על ההצעה הזאת אחרי אשר עזב את מחשבתו על-דבר כיסא-הרבנות, נשא נפשו אל הקתּדרא, “להפיץ מַעינותיו חוּצָה”. עוד בשנת 1856 החל לקרוא בביתו שיעורים בפילוסופיה לפני שמונה-עשר אנשים, הם חבריו, אשר עבדו אתו במה“ע הספרותי הנ”ל, ולפני אחדים ממכריהם. כל שומעיו אלה היו אנשים, שגמרו את חוק-לימודיהם בבית-מדרש גבוה, וכולם זקנים ממנו לימים. ביניהם היו גם בעלי כשרונות ספרותיים מצוינים, ואחדים מהם היו מפורסמים בספרות האשכנזית. שנה שלימה קרא לפניהם את שעוריו, שתי פעמים בשבוע, בתולדות הפילוסופיה. ביחוד עמד בשעוריו אלה על תורת אפלטון האידיאַלית. אפלטון הוא אחד מן הפילוסופים היותר חביבים על לאַצאַרוס, המתנגד מעודו לתורת בעלי-החומר הראשונים והאחרונים. אחרי השיעורים היו תלמידיו אלה מציעים לפניו שאלות שונות בפילוסופיה, והוא משיב לכל אחד מהם. שיעוריו אלה היו לו כעין הכנה והקדמה לעבודתו לעתיד בתור פרופסור. עוד שנים אחדות לפני הקראו לברן היה קורא פעם בפעם לפני סוחרים צעירים מאמרים על-דבר הספרות הכללית ועל-דבר סופרים ידועים שונים. “ויותר מאשר למדתי, - אמר לי לאַצאַרוס, - את הסוחרים, למדתי אני מהם, כי בבואי אל חברתם הקשבתי אל שיחותים, ויכוחיהם משפטיהם, משאם ומתנם.” ומה נחוץ לפעמים להפילוסוף לרדת משמי עיוניו הדקים למישור החיים והמונם! - באביב שנת 1859 הלך לאַצאַרוס לבֶּרְן ויתוַדע שם אל מורי האוניברסיטה ויתבונן אל תנאי המקום ויחליט להשתקע שם. ובחורף של השנה ההיא קראה אותו הממשלה השווייצית לקבל משרַת פרופסור באותה האוניברסיטה. באביב שנת 1860 הלך לאַצאַרוס עם רעייתו לגור בברן, ויחל לקרוא שם את שיעוריו בפילוסופיה. בשתי השנים הראשונות נחשב לאַצאַרוס כפרופסור שלא מן-המנין. כמעט לא היה אף תלמיד אחד באוניברסיטה הברנית, יהיה מאיזו מחלקה שיהיה, שלא בא לשמוע את שיעוריו בפילוסופיה ובחכמת-הנפש, בתורת היופי והמוסר. צחוּת לשונו, כוח שפתו, הסברתו, ברק שכלו, רוחב ידיעותיו השונות והקסם המיוחד השפוך על כל עַצְמוּתו – קנו לו את לבב כל השומעים, אשר היו בני ארצות ומדינות שונות. בשנת 1862 שלחה הממשלה תעודה ללאַצאַרוס, כי נבחר להיות פרופסור מן-המניין. בשנת 1863 בחרו בו כל הפרופסורים, בהסכם הממשלה, להיות דֶקַן (זקן) האוניברסיטה, ובשנת 1864 (היא השנה האחרונה לשבתו בברן) נמנה למנהיגה (רֶקטור). הוא היה באותה שנה לדקן ורקטור כאחד, למרות הנהוג והמקובל בבתי מדרשי-המדעים וגם נגד חפצו, רק מפני שכן הטילו עליו חבריו, אשר הכירו את ערכו. ובעת ההיא, שנת 1864, שפכו הישועים את ממשלתם על ארץ שווייץ וישתדלו בנכליהם ומזימותיהם, כי ישללו מן היהודים את שיווי-זכויותיהם. היהודים היושבים בגליל Oron שבשווייציה, – מספרם היה ארבעת אלפים, – היו רובם סוחרי בהמות דקות וגסות ומַלוים כסף ברבית לעם-הארץ, ויהיו למטרה לחיצי לשון “השחורים”, אשר כילו בָּם עֶבְרָתם. ויהי ביום אשר בחרו בלאַצאַרוס למנהיג האוניברסיטה בברן, קם מליץ-יושר אחד ליהודים בבית-מחוקקי-העם ויוציא מכיסו גליון אחד של מכ“ע ויגיד להאסיפה כדברים האלה: “פה, במה”ע, הננו קורא, כי אתמול נבחר יהודי לרקטור באוניברסיטה שבברן; והנה ראו-נא, אתם אומרים, כי היהודים מסוגלים המה רק ל”סחר ומכר" ולתת כסף ברבית; תבוא אשכנז ותטפח על פניכם. כאשר אך נתנו שם שיווי-זכוּיות ליהודים היו הרבה מהם לאנשים רמי-המעלה, אשר אשכנז תתפאר בהם. אילו נתנו גם אנחנו ליהודינו שיווי זכויות מכבר הימים, לא היה עלינו להביא עתה יהודי פרוסי להיות רקטור בבית-מדרש המדעים שבברן".

לאַצאַרוס לא התערב, כל ימי היותו פרופסור בברן, בעניני המפלגות המדיניות. הוא לא נטה לאחד הצדדים ולא הראה פנים מסבירות לכיתה או סיעה אחת יותר מלחברתה. הוא נשא ונתן עם רעיו ומכיריו רק בעניינים מדעיים ולא בעניינים מדיניים. “בלכתי לברן, – הגיד לי פעם אחת לאַצאַרוס, – לא היתה מטרתי להורות בִּינָה לאחרים בלבד, כי-אם, עוד הרבה יותר, ללמוד בעצמי ולהשלים את ידיעותי בחכמת נפש-העמים. בשווייציה התבוננתי מקרוב אל האשכנזים, הצרפתים והאיטלקים, אל דעותיהם ומעשיהם. עוד זאת, כי חפצתי לגור שנים אחדות בארץ רפובליקנית ולהיות חפשי בחקירותי”.

חמש שנים וחצי קרא לאַצאַרוס את שיעוריו באוניברסיטה שבברן. בכל זמן וזמן (סֶמֶסְטֶר) היה קורא לפני תלמידיו על עניין מדעי אחר, ולא חזר על שיעוריו הראשונים, כאשר יעשו רבים מהמורים, אשר ישובו פעם-בפעם לקרוא לפני תלמידיהם את אשר כבר קראו וחזרו-וקראו. לאַצאַרוס היה הראשון בין המורים באירופה, אשר החל לקרוא שיעורים מעל הקתדרא “על-דבר השימוש בחכמת-הנפש בענייני הרפואה”. לתכלית זו היה קורא לפני התלמידים, הלומדים את חכמת-הרפואה, את הגליונות החדשים של מה"ע לענייני רפואה ומעורר להם על מקרים מצוינים במקצוע זה. הוא היה מבאר לפניהם את השגיאות הפסיכולוגיות, אשר נכשלו בהן הרופאים במקרים ידועים, או, להפך, מראה להם את חוקי הפסיכולוגיה, אשר על פיהם התנהגו הרופאים (או צריכים היו להתנהג) במקרים ההם. כן היה קורא לפניהם את שיעוריו “על-דבר השימוש בחוקי הגיון בענייני הרפואה”; וגם לתכלית זו היה קורא לפני תלמידיו מעל ספרי-העתים לחכמת הרפואה ושואלם, איזו הם חוקי ההגיון, שעל-פיהם בא הרופא פלוני במקרים ידועים למסקנה כזו וכזו, איזו הם חוקי ההגיון שהניעו את הרופא אלמוני לתת לחולה רפואה זו ולחולה זה רפואה אחרת, ואם היטיבו הרופאים להשתמש בחוקים האלה, או שגו בהחלטותיהם. כל הרופאים אמנם, כשהם מרפאים את החולה מגיעים להחלטותיהם על-פי חקי הגיון קבועים, גם אם לא למדו ולא ידעו מעולם את תורת ההגיון כפי אשר ילמדוה מעל לקתּדרה, כמו שאדם מעכל בקיבתו את המזון גם אם לא למד חקי הפזיולוגיה. אבל אינו דומה רופא אשר חקי ההגיון ברורים בידו והוא יודע להשתמש בהם כראוי, להרופא שאין לו כל ידיעה מדויקת בזה.

לאַצאַרוס קרא זמנים אחדים את שיעוריו בתורת ההגיון גם לפני התלמידים הלומדים את תורת המשפטים. לתכלית זו היה קורא לפניהם פסק דינם של שופטים שונים על חוטא אחד, שעמד לפני שלושה בתי-דינים הגבוהים זה מזה. אחרי-כן היה שואל את תלמידיו, איזו הם חוקי ההגיון, שעל-פיהם גזר כל אחד מהשופטים האלה את דינו, ומי מהם שגה בשיקול-דעתו ונטה מההגיון הבריא ¹⁰. “אנוכי באתי לאוניברסיטה בברן, – אמר לי לאַצאַרוס. – לא לחנך ולגדל פסיכולוגים, כי-אם לעזור לתלמידים העתידים להיות רופאים או שופטים וכדומה, להשתמש בכללי חכמת-הנפש וההגיון כראוי. לתלמיד בעצמו קשה עד-מאוד למצוא את המעבר מתורת-הנפש אל המקצוע המיוחד שהוא עובד בו. לרגל שיעורי אלה קראתי הרבה במקצוע חכמת הרפואה. בה עברתי בעיון על תשעה כרכים גדולים בתורת הפתּולוגיה, וכן על ספרי רפואה אחרים. מלבד זאת הייתי נושא ונותן הרבה עם מורים לחכמת הרפואה ועם רופאים מומחים ושואל מפיהם דברים שלא עמדתי עליהם בעצמי. כן קראתי הרבה במקצוע תורת-המשפטים ובאתי במשא-ומתן מדעי עם יודעי דת ודין מצוינים”.

לאַצאַרוס היה הפרופסור הראשון באירופה, אשר החל לקרוא שיעורים מעל הקתּדרא (בברן) על “הספירה המוסרית” (מוִראַל-סטאַטיסטיק), כלומר על-דבר החוקים הקבועים השוררים בעולם המעשים המוסריים, אשר בסקירה ראשונה ייראה הדבר, כאילו הם נעשים ברצון חפשי ¹¹). לאַצאַרוס לא התנגד בשיעוריו ל“בחירה החפשית” של הפרט, אדרבה, הוא חיזק את יסודותיה, אבל ביקש ומצא את חשבּון הספירות במעשי הכלל, במעשי עם שלם, בארצות ובמדינות שונות.

בשנת 1863 לקח לאַצאַרוס חלק באסיפה של חכמי הספירוֹת [הסטאטיסטיקה], אשר באו לבּרן מכל הארצות הנאורות, ובדבּרו עם יועץ הממשלה, הירמאַן, מי שהיה ראש לשכת-הספירות בבאווריה, על-דבר מספר החטאים בקרב היהודים בארצות שונות, הודה לו זה האחרון, כי מיום התעסקו בלוחות-הספירה של היהודים נוכח, כי רוב החטאים והפשעים של העם הזה נובעים מתוך החוקים המיוחדים אשר שמו עליו העמים, ורבים מהחטאים האלה ייראו רק לעין שטחית כחטאים. לשמוע את השעורים שקרא לאַצאַרוס על-דבר השקפותיהם של העמים השונים על חכמת-החרשים ומלאכת-המחשבת ועל דבר “הספירה-המוסרית” - היו באים מלבד התלמידים גם צירי ממלכות שונות, שישבו בבערן. בין השומעים הקבועים האלה היו: הציר מווירטמבּרג פאָן שפּצעמבּערג, הציר הרוסי בּודבּרג, הציר האוסטרי ומזכירו, הציר האיטלקי וכן ראש לשכת-הספירות בבערן ושלושת עוזריו, ואחרים מקרב הדיפלומטים. רבים משומעיו אלה היו מלוים אותו לביתו, למען יוסיף לבאר ולהסביר להם מה שקרא בשיעוריו מעל הקתּדרה.

בכל ימי שֶׁבת לאַצאַרוס בברן היו רבים מהדיפּלומטים של המדינות השונות, היושבים בעיר הזאת, יועצי ממשלת שווייץ, מוריה ומאוריה, חכמיה וחוקריה, באים אל ביתו בימים קבועים בשבוע. שיחתו המדעית, שכלו המזהיר, גאוניותו ופשטותו היו כאבני-חן המושכות את כל הלבבות. לא היה ענין מדעי או ספרותי אשר לא דברו ולא דנו עליו בחוג זה. ובתוך כל השיחות האלה, מרובות הצדדים והגוונים, היו מצלצלות פעם-בפעם גם המלים: “היהודים” ו“היהדות”. מתחילה לא נעמו המלים האלה לחִכָּם המפונק של אחדים מבני החבורה הזאת, אך לאט-לאט התרגלו, תחת השפעתו העצומה של לאַצאַרוס, למצוא בהן טעם ולתת כבוד ותהלה גם ליהודים וגם ליהדות. לאַצאַרוס, אשר התגאה תמיד ביהדותו, היה לפלא בעיני צירי הממשלות, אשר לא הורגלו לראות בארצם יהודים כאלה. דבריו הנמרצים והיפים על היהדות, אשר השמיע תמיד בחוג רעיו, הביאו מהפכה בלב בוזיה. רעיו של לאַצאַרוס הכירו בביתו עוד שני יהודים גדולים את שטיינטהאַל ואת יו"ט ליפּמאַן צונץ. בימי שבת לאַצאַרוס בבערן בא אליו שטיינטהאַל שלוש פעמים לבקרו וישב אתו בכל פעם שבועות אחדים ויותר. מורי האוניברסיטה בבערן התוודעו אל שטיינטהאַל בבית לאַצאַרוס ויהנו מאד מחכמתו, התפלאו לראות, כי גם החוקר הגדול הזה, אשר סלל מסלה חדשה בחכמת הלשונות, הוא יהודי תמים, נאמן בכל לבבו ונפשו לעמו ולאלוהיו, יהודי צנוע וענו מאין כמוהו.

בשנת 1863 קבל לאַצאַרוס מכתב מצונץ, כי יש ברצונו ללכת לעיר פּאַרמה שבאיטליא, למען יראה בעיניו את אלף כתבי-היד הגנוזים שם, אולם קשה עליו לעבור בדרך ארבעה ימים רצופים. צונץ היה אז כבר בן ס"ט שנה. ויבקשהו לאַצאַרוס לבוא לאיו לבערן ולנוח בביתו שבוע ימים, ומשם ילך לפּאַרמה. צונץ היה לפי דברי ל., דמוקראט על-פי דעותיו והליכותיו “מכף רגלו ועד קדקודו”. ומסיבה זו לא פנה אל שר השכלת העם בברלין, כי יתן על-ידו מכתב המלצה לראש הביביליוטיקה בפארמה, למען יראה לו את כל גנזיה. אולם בשבת צונץ אצל לאַצאַרוס בבערן התודע אל חכמיה וביניהם גם אל פרופסור שפּרינגר (מחבר הספר הגדול “חיי מוחמד”), ועל פי בקשת ל. נתן זה האחרון על-יד צונץ מכתב-מליצה לחברו, הפילוסוף והחוקר בלשונות המזרחיות פרופסור מאַמיאַני (Maniani) שהיה בעת ההיא שר השכלת העם באיטליא, וגם הוא היה חפשי בדעותיו. המיניסטר קבל את צונץ בכבוד גדול ויתן לו מכתב לגיסו, ראש הביבליותיקה בפארמה, וזה האחרון עזר לצונץ לשכור לו מעון על-יד בית-עקד-הספרים, ויתן לו, כיוצא מן הכלל, כתבי יד שונים לביתו למען יעתיק מהם כל הדרוש לו.

ועל-ידי שהיה לאַצאַרוס אהוב להדיפּלומטים בבערן, והמה יוצאים ונכנסים בביתו, התרומם ערכו גם בעיני הממשלה השוויצאַרית ובעיני חבריו המורים בהאוניברסיטה; כי על-ידי צירי הממשלות, שהיו באים אל שיעוריו, התרומם ערך בית-מדרש-המדעים הבערני בארצות אירופה.

בשנת 1866, כאשר שב לאַצאַרוס מברן לברלין, מינוהו למורה הפילוסופיה באַקדמיה ללימודי תכסיסי-מלחמה. וזה אשר סיפר לי לאַצאַרוס על-דבר המינוי הזה: “וַעד של חמישה חברים, אשר מִשְׂרָתם היא להציע לפני המלך את האנשים, הראויים, לפי דעתם, להבחר למורים באַקדמיה הצבאית, התיעצו על אדותי, אם ראוי אנוכי למשרה זו. חברי הועד הם שלושה גנרלים ושניים מאצילי העם. הראשונים רצו שלושתם בבחירתי, והאחרונים שניהם התנגדו לה, יען כי יהודי אנוכי. ויהי כאשר הציע הגנרל פון אֶטצֶל, ראש האַקדמיה, את החלטת הועד לפני המלך וילהלם הראשון, שאלהו טעמם של המתנגדים לבחירתי, ויען: כי יהודי אנוכי, ולא טוב הדבר, כי יאציל יהודי מרוחו על בני מרום-הארץ הלומדים באַקדמיה. ויאמר המלך: אם אין כל מניעה אחרת לבחירת לאַצאַרוס זולת מה שיהודי הוא, אז אין בכך כלום – ויאשר תיכף בחתימת ידו את בחירתי”.

לאַצאַרוס קרא את שיעוריו באַקדמיה במקצוע חכמת ההגיון, חכמת-הנפש והפילוסופיה. הוא השתדל לתת לתלמידיו מושגים ברורים והשקפה נכונה על-דבר הסיבות, אשר הניעו את בני-האדם בזמנים שונים להתפלסף ועל-דבר מהותה ותכונתה של הפילוסופיה עצמה, אופן התפתחותה ושיטותיה השונות. הוא קרא שנים אחדות שיעורים באַקדמיה גם על-דבר השקפותיה של הפילוסופיה על דברי ימי האדם ותולדותיו. הגנראל פּויקֶר, ראש המפקחים על ענייני הלימודים בקרב הצבא, רצה לתת ללאַצאַרוס את הקתדרא לדברי-הימים באקדמיה. אולם לאצארוס לא רצה בשום אופן לקבל עליו משרה זו, באמרו, כי איננו מומחה לדבר ואיננו מסוגל מטבעו להתאבק בעפר בתי האַרכיון השונים וללקוט “עצמות יבשות”.

כמעט באותה עת עצמה שבא ל. לברלין, התישב גם רעו פאָן שפּיצעמבּרג (מי שהיה ציר ווירטמבּרג בּבּערן) ועל-ידו התודע והתרועע גם לחותנו המיניסטר בּילר מווירטמבּרג, אשר הזמינו פעמים רבות לאחזתו לדבר אתו “בענינים העומדים ברומו של עולם”. הציר השוויצאַרי, היושב בברלין וכן דיפלומטים אחרים, שרים ורוזנים הקרובים למלכות, היו מבאי ביתו של לאַצאַרוס בברלין וגם באחוזתו שענעפעלד אשר אצל לייפּציג.

יורש העצר פרידריך היה בא לפעמים בשנות 1867–8, אל האקדמיה לשמוע את שעורי לאַצאַרוס בפילוסופיה. פרידריך לא היה מודיע מתחילה לפקידי האַקדמיה על-דבר בואו, לבל יעשו הכנות לקבלת פניו. והיה מדי בואו אל האַקדמיה, וישב על אחד הספסלים בשורות האחרונות, בין פקידי-הצבא התלמידים. לאַצאַרוס לא היה מפסיק בגללו את שעורו ונושא את מדברותיו הלאה באותו סגנון ובאותו הקול, שהיה רגיל לדבר בכל שיעוריו, בלי כל הבדל. פעם אחת בא פרידריך אל שעורו של לאַצאַרוס והוא קרא אז על אודות סוקרטס והפילוסופיה שלו, וימצאו הדברים כל-כך חן בעיני יורש העצר, עד כי בא אל האקדמיה גם ביום המחרת לשמוע את סוף השעור. כאשר שמעה וויקטוריא, אשת יורש העצר, את כל התהלות, שפוזרו בחצר המלך להפרופיסור החדש, אשר קסם מדברותיו הפליאו את לב השומעים, בקשה גם היא לבוא אל האַקדמיה לשמוע את שעוריו בחכמת הנפש, אולם בעלה אסר עליה דבר זה, כי זהו נגד נמוס החצר כי לא הרי אשכנז כהרי אנגליא. אז בקש יורש העצר את לאַצאַרוס כי יקרא בארמונו שיעורים בענין מדעי לפניו ולפני מקורביו הוגים-דעות, למען תוכל גם רעיתו לשבת בין הבאים, ובזה ימלא חפצה מכבר. במשך חודש אחד קרא לאַצאַרוס את שעוריו, פעמים בשבוע, בארמון יורש העצר, על דבר תורת-היופי וחוקיה. לאַצאַרוס היה נכנס ויוצא בחצר פרידריך, אשר קרא את ספריו וגם את החוברות של ה“צייטשריפט פיר פעלקערפּסיכאָלאָגיע אונד שפּראַכוויססנשאַפט”, שהוציא ביחד עם שטיינטהאַל. באחת משיחותיו עם ל. העיר יורש העצר הערות שונות על-דבר מאמרים שונים במה“ע הנזכר, ומהם היה ניכר כי קרא את הדברים בעיון. בכל עת, אשר עשה פרידריך משתה גדול, היה לאַצאַרוס תמיד אחד הקרואים, ובן המלך מראה לו בפומבי אותות כבוד ורעות, ובזה הראה לכל כי האַנטישמיות שנואה עליו. אחרי אשר קרא יורש העצר את קונטרסו של לאַצאַרוס ¹² Was heisst national אשר מצא חן בעיניו, הגיד לז. פרידלענדער: כל עוד יהיה לכם היהודים, מנהיג רוחני כלאַצאַרוס ייטב לכם כל הימים. " בשיעורי אשר קראתי בארמונו של פרידריך, - הגיד לי ל., - וכן בשיחותי הפרטיות אתו ואל רואי פניו, לא לבד שלא כחדתי את יהדותי תחת לשוני, כי-אם גם הטעמתיה תמיד במידה הדרושה ובזמן ובמקום הדרוש”.

בשנת 1869 הלך לאַצאַרוס למרחץ-הים שֶׁוֶנינגֶן הסמוך לעיר האַאַג. אז הודיע המיניסטר פוֹן בּילֶר מווירטמבּרג לרעוּתו, המלכה מהולאנד בתו של המלך מווירטמבּרג, כי ידידו לאַצאַרוס, שהוא איש מצוין ונפלא במינו, נסע להולאנד לנוח מעבודתו. ותזמין המלכה את לאַצאַרוס לסעודת-הצהריים ותשלח אחריו את מרכבתה להביאו אל ארמונה בהאַאַג. בין הקרואים אל שולחן המלכה היו גם ראש האַקדמיה המדעית בפאריז, יוליוס מוֹהל, ואחד שרי-המלוכה מאַנגליה. כאשר ראתה המלכה, כי לאַצאַרוס מתגאה ביהדותו, קדאה אותו לחדר- עבודתה ותאמר לו כדברים האלה: הפעם אראה לך את הסגולה היותר יקרה אשר בארמוני, ולא אֶשגה אם אומר, כי סגולתי זאת תקח את לבך הרבה יותר מכל הסגולות שראית בחצרי; ובדברה את הדברים האלה הראתה באצבעה על תמונה עתיקה, תמונת ברוך שפּינוזא, מצוירה בצבעי-שמן. כאשר נודע לראשי עדת ישראל בהאַאַג, כי לאַצאַרוס קרוא אל המלכה לארמונה, ויבואו לקדם את פניו בבית-מלונו, ובין הבאים היה הרב ומנהלי מוסדות הצדקה.

לאַצאַרוס התפאר לפנַי פעמים רבות, כי כשם שהיה ביתו פתוח לרווחה לגדולי עם-הארץ ולחכמי דורו, כן היה קרוב בכל עת לרבנים ולתלמידי החכמים מארצות שונות, אשר פנו אליו הן בעסקי הכלל והן בענייניהם הפרטיים. ולמען סַמן לי את תכונת האחרונים ואת אופן יחסו אליהם, סיפר לי מאורע קטן מצוין במינו. בימי היותו מורה באַקדמיה לתכסיסי-מלחמה בא לביתו רב אחד מעיר סמוכה לקובנה, אשר חָלה את עֵיניו. בידי הרב היה מכתב-מליצה ללאַצאַרוס, אשר בו העידו על גודלו בתורה וביראת שמים, וילך אתו לאַצאַרוס אל רופא מומחה למחלוֹת-עיניים. הרופא בדק את עיני הרב ויחליט, כי דרוש לעשות בהן ניתוח, ואם לא, סופו להתעוור. הכסף, שצריך היה לשלם לרופא בעד הניתוח ובעד כלכלת החולה בבית-החולים שלו, עלה לסך שש מאות מארק, ובידי הרב לא היתה אף פרוטה אחת. ויתן לאצארוס על ידו מכתב-מליצה להרב א. גייגר ולאחד העשירים, כי יתנו לו את הסך הדרוש. אולם הרב מאן ללכת אל האנשים ההם, באמרו, כי איננו “שנורר” ולא ידפוק על דלתות זרים, ויטיל אימה על לאַצאַרוס, שאם לא יתן לו הוא את הסך שש מאות מארק, אז ימהר וישוב לעירו, ואם ניחא ללאַצאַרוס, ניחא גם לו, להרב, כי ישאר עיוור כל ימי חייו.

אז הלך לאַצאַרוס אל מכיריו ויאסוף שש מאות מארק וימהר ללכת למעון הרב לבשר לו את הבשורה, אך הרב לא היה במעונו, ועל שאלתו, איפה הוא, ענוּהו, כי הוא יושב בכל יום מבוקר עד ערב בבית איש אחד, ורק בלילה הוא שב לאכסניא שלו. כאשר בא הרב ביום המחרת ללאַצאַרוס, שאלהו זה:

– בבית מי אתה יושב כל הימים?

– בבית איש פלוני! – ענה הרב.

– מי הוא ומה מעשהו? – שאל לאַצאַרוס.

– מאומה לא יעשה ואיננו מאומה.

– ובכל זאת, מה מלאכתו?

– כלומר… רצוני לאמור, הוא סתם איש.

– ומה אתה עושה בבית האיש הזה כל הימים?

– מה אני עושה שם? אין אני עושה כלום, בלתי אם אשר אוֹכל ואֶשתה שם. הנני יושב כל היום בבית איש פלוני, יען כי טוב לי לשבת שם מלשבת בחדרי הצר והאפל שבאכסניא שלי.

– ואיפה התוַדעת אל האיש הזה? האם קרובך הוא או מכירך מכבר?

– איפה התוַדעתי? גם זו שאלה! מאליו מובן, כי בבית-התפלה התוַדעתי אליו, והוא לא קרוב ולא גואל לי, כי-אם יהודי ככל היהודים.

אחרי אשר עשו לרב ניתוח בעיניו וירָפא, שלחוהו הרופאים לקארלסבּאד, וַילַוֵהו האיש פְלוֹני אל התחנה ויתן על ידו שלושה מארק. הרב סיפר זאת ללאַצאַרוס.

– ואתה לקחת מידי איש זר לך את הכסף? – שאלהו לאַצאַרוס.

– לקחתי.

– ואתה הלא אמרת, כי חלילה לך לקבל צדקה מידי זרים?

– אנוס הייתי לקבל את השקל מידי פלוני, לבַל אַלבּין את פניו חלילה. יודע אנוכי, כי עשיתי לו נחת רוח בזה שקיבלתי את השקל מידו. לא כן העשירים…

ללאַצאַרוס נודע אחרי-כן, כי זה האיש פלוני, אשר הרב היה סמוך על שולחנו כל ימי שבתו בברלין, הוא עצמו עני המתפרנס מ“קצבה”.

“עניים כאלה, – הגיד לי לאַצאַרוס, – נמצאים רק בישראל ואין דוגמתם בין כל האומות. לוא סיפרתי לאחד מרעַי הנוצרים, כי הרב הטיל עלי אימה, שאם לא אתן לו את הסך הדרוש לו, אז ימהר וישוב לביתו, ואם לי ניחא, ניחא גם לו, כי יסתַמֵא בשתי עיניו; לוא סיפרתי לאחד מרעי הנוצרים על-דבר העני, אשר יחפש תלמידי-חכמים, למען יאכילם על שולחנו ולמען יתן להם נדבה, אז בודאי היו דברי תמוהים ובלתי מובנים להם. כל העולם היהודי המיוחד הזה אינו ידוע להם כלל”.

– – – לאַצאַרוס ספר לי הרבה על אודות רעו, המספר הגדול ב. אויערבּאַך. והנני מביא פה מרשימותיו איזה מן הדברים, אשר לא נודעו עוד בקהל, שהם מציינים תכונת שני הרעים האלה. לאַצאַרוס התודע אל המספר בשנת 1853 בלייפּציג. וכך היה הדבר: המספר הנוצרי הנריך קעניג¹³ הגיד פעם אחת ללאַצאַרוס: אם חפץ אתה להתודע אל אויערבּאַך איש-הרוח וגדל-הדעה הנני להביאו אליך, ובודאי תמצא בו חפץ רב. עברו ימים מועטים ויבוא ל. ל. לבקר את קעניג בביתו בלייפּציג, וימצא שם את אויערבּאַך ויתודעו זה לזה. שיחתם הראשונה היתה אדות הספור “שפּינוזה” של זה האחרון. השיחה היתה נלהבה מתובלה בחידודים ומלאה חריפות. קעניג ישב מרחוק ויט אוזן לדברי רעיו אלה, ויתפלא על חרפות הוויכוח שביניהם, על מהירות השגתם על קלות תפיסתם ועל מעוף שכלם המזהיר. כתם הוויכוח הגיד להם קעניג כדברים האלה: "רואה אני מדבריכם, כי אחים אתם והנכם קרובים זה לזה ברוח הרבה יותר מאשר כל אחד מכם קרוב אלי, אף כי בפעם ראשונה הנכם מדברים היום איש אל רעהו, ואני יודע אתכם שנים משכבר הימים.

אויערבּאַך נולד ביום 28 פברואר, שנת 1812 בכפר נאַרדשטעטטען בווירטמבּרג, להורים עברים עניים. הוא היה מילדותו מלא רוח וכשרון. עד השנה השתים-עשרה לחייו למד בחדר בכפר מגורו. אחר-כך שלחוהו הוריו לבית-המדרש בעיר העכינגען, כי יעדוהו להיות רב בישראל, כעביר שתי שנים שלחוהו משם לקאַרלסרוהע ללמוד בהגימנזיום ולשמוע שיעור בתלמוד מפי הרב אליהו ווילדשטטער. בעיר הזאת למד שלוש שנים ושם הכיר, כי לא נוצר להיות רב, וילך משם בשנת 1830 לשטוטגרד, ויגמור את לימודיו במחלקות העליונות של הגימנזיום. אז נכנס אל האוניברסיטה אשר בטיבינגען וילמד את חכמת המשפטים. אך החכמה הזאת לא נתנה תשובה לשלות המתרוצצות ברוחו, ויבוא אל בתי מדרשי המדעים שבמינכן ובהיידלבּרג לשמוע לקח בחכמת הפילוסוםיה ודברי הימים. הוא היה תלמידו המובהק של ההיסטוריון המפורסם שלוסר. אולם הוא לא גמר את חק לימודיו ולא נתנו לו את התאר ד"ר, יען כי בעודנו על ספסל התלמידים הפנה את לבו לעבודת הספרות. בשנת 1836 הוציא לאור את ספרו הראשון (חוברת לא גדולה) : “דאס יודנטהום אונד די נייעסטע ליטראַטור”. בקונטרסו זה נלחם נגד המאשימים את הסופרים היהודים-אשבנזים, כל לא נאמנה רוחם את הלאומיות האשכנזית. בשנת 1837 הוציא לאור שני חלקי ספורו: “Spinoza Ein Denkerleben” . עבודתו הספרותית שללה בנעוריו את כל עיתותיו ולא הספיקה השעה בידו להעשיר ולהעמיק את אוצר ידיעותיו. העוני אלצו לכתוב ספרים ולהפוך את מיץ עצביו ללחם. במכתביו ללאַצאַרוס התאונן פעם בפעם על חסרון ידיעותיו ועל “ימי נעוריו הטבולים בדיו”.

מיום אשר התוודע לאַצאַרוס אויערבּאַך היו לרעים, וישארו כן כל ימי חייהם, אף כי אויערבּאַך היה זקן ממנו בשתים עשרה שנה. אויערבּאַך היה חבר נעים מאד בחברת רעים. בעת אשר דעתו היתה בדוחה עליו היה מחקה בחוג רעיו את קולותיהם של אנשים שונים ושל חיות ועופות. זכרונו היה מלא אניקדוטים לאין מספר, וחלק גדול מהםהיה מחיי היהודים. בטרם היה אויערבּאַך מוסר את כתבי ידו לדפוס היה קוראם לפני לאַצאַרוס אשר היה עושה בהם תיקונים שינויים, ומנסח את סגנונם, והמחבר מקבל עליו את דינו בחפץ לב. אויערבּאַך היה שולח ללאַצאַרוס את סיפוריו הנדפסים בפיליטונים של מ"ע שונים, והוא היה מבקר ומנל באיזמל בקרת חדה את כל נפשותיהם ומעיר על שגיאותיהם לפי חקי הפסיכולוגיה והציור האמנותי. כשהיה המספר מוציא את סיפוריו אלה בספרים מיוחדים, היה מתקנם ומשנם על-פי תקוניו והערותיו של לאַצאַרוס. הפילוסוף היה עומד על-גב המספר האמן ומשגיח במנוחה-מדעית ובעין בהירה על יצירתו הפיוטית, לבל תעשה מדחה. אויערבּאַך הרגיש תמיד, גם בשבתו רחוק מלאַצאַרוס את העין הפקוחה של הפילוסוף והמבקר המתבוננת ליצירתו, וכי הוא עתיד ליתן דין וחשבון לפניו ¹⁴. אשרי המספר שיש לו שופט כזה.

באחת משיחותיו של אויערבּאַך עם הנסיך מוויימאר הלל לפניו את לאַצאַרוס וספרו, “דאס לעבּען דער זעעלע”, ויביע הנסיך את רצונו לקרוא את הספר הזה. ויכתוב אויערבּאַך מכתב לל. ויבקשו לשלוח את ספרו הנזכר להנסיך מוויימאר, כי בזה יעשה לו נחת-רוח. ויען לאַצאַרוס: “מעולם לא שלחתי את ספרי לאיש בלתי נודע לי, לו יהי זה המלך בעצמו, אם לא דרשם מידי. ואם יש חפץ להנסיך בספרי, ידרשם בבית-מסחר ספרים וימצאם.” התשובה הנמרצת הזאת עשתה רושם גדול על אויערבּך והוא מודה באחד ממכתביו ללאַצאַרוס, כי ההתקרבות לחצר המושל "יש בה בלי ספק איזה מין השתעבדות מוסרית, אם גם לא כל איש מרגיש את לחץ כבליה. אשרי האיש היודע להזהר מהלכד ברשת משי זו..

למרות הדברים האלה בקש אויערבּך את קרבת “החצר”. אמנם בסתר לבו היה בז להשתעבדות המוסרית, אך בפיו היה לפעמים מתגאה בה. לא אחת התפאר בפני רעיו על קרבתו להנסיכים והנסיכות. גם הוא היה מזמר “מה-יפית” בהיכלי הדוכסים - כאשר עשו לפנים היהודים הסרסורים בחצרות האדונים, - גם אם הניגון חדש ובסגנון חדש לפי רוח העת החדשה. אוירו של “החצר” היה מחניקו ויחד עם זה גם משעשע את נפשו, נפש בן הגלות. גם לאַצאַרוס אשר דחה את הצעתו של המספר ולא שלח את ספרו להנסיך מוויימאר, - גם הפילוסוף הזה לא נמנע מלספר לי כי אחרי אשר התודע את הנסיך מוויימאר, שמח לשמוע מפיו כי הוא ובתו הנסיכה קראו בחפץ לבב את ספרו “דאס לעבּען דער זעעלע”. והיפלא איפוא, כי המון בני עמנו רואים לפעמים אותות גאולה וישועה שלמה במה שאחד המושלים לחץ את כפו של אחד היהודים?….. עקבותין של אלפים שנות גלות לא במהרה ימחו.

פעם אחת, בשובו של לאַצאַרוס מפריז לביתו, בקשהו אויערבּך (שישב אז בדרזדן), כי יסור בדרכו לקלן וגם הוא יבוא שמה ויתראו פנים: “לו הרגשת בנפשך, - יאמר במכתבו אליו, - רק חלק קטן מהשמחה הגדולה, אשר תשמח את נפש רעך המצפה לראותך ולדבר אתך, כי אז מאושר היתי בתבל. דבר ספרותי לי אליך….” כאשר נפגשו שני הרעים האלה באחד בתי-המלו שבקעלן הרצה אויערבּך בפני לאַצאַרוס תכניתו של אחד מסיפוריו הגדולים, אשר עלו במחשבתו. גבורי הסיפור הזה כפי שנבראו בדמיונו של המספר, היו כולם נודדים וגולים, פליטים ותועים בכל רחבי התבל. לאַצאַרוס אשר ידע והכיר מימי שבתו בשווייצריה את טפוסם של האנשים האלה ויתבונן מקרוב אל “מוץ-האדם” הזה, התאמץ להוכיח להמספר כי הספור שעלה בדמיונו לא יצליח, יען כי לא הבין כלל לתכונתם המיוחדת של האנשים הנודדים והגולים אשר חפץ לתאר. המספר התקצף ויתמרמר על מבקרו הקשה, וינס להציל את ספורו מדינו הקשה, אשר גזר עליו רעו זה. אולם לאַצאַרוס עמד על דעתו, כי כל הספור בדמיון כוזב יסודו ואין בו אף קורטוב של פסיכולוגיה אנושית. הדברים האחרונים העלו את חמתו של היוצר, ומעוצם כעסו שבר את מקל-תפארתו אשר בידו לחצאים; “באותו רגע, - הגיד לי לאַצאַרוס, - נשבר גם סיפורו לרסיסים, כי אחרי רגע אחד הכיר כי הצדק אתי. והספור הזה, אשר טפחו אויערבּך בדמיונו זמן רב ויאהבהו, - הספור הזה לא ראה אור”.

המבקר האמיתי אין בו ממידתה של אחות-רחמניה, אשר תניע ראשה לכ שגיונותיו ושגעונותיו של החולה הנתן על ידי; הוא ישם לאַל בלי חמלה כל יצורי-תוהו, אשר יצר האמן שבעה שנסתלקה עליו הרוח ממרום. רק תחת יד מבקר עז, אשר לא יחון את פני רעיו ואהוביו, יפרח כשרונו של אמן ומשורר. הכשרון האמיתי אינו אחד מאותם הפרחים המעונגים הנקראים בשם “אל תגע בי”, לא אהל חם דרוש לו למען יצמח, כי-אם סופות וסערות, כאז ביער. אילו היו בספרותנו העברית מקבקרים ממין זה, כי אז היו לנו גם מספרים אחרים.

פנקס קטן היה תמיד בידי אויערבּך, ואם שמע מפי המדבר עמו רעיון אשר מצא חן בעיניו, היה כותבו שם. רובי שיחותיו עם לאַצאַרוס ועם שטיינטהאַל בעיניני ספרות ומדעהיה רושם בקיצור נמרץ לזכרון בילקוטו זה. בשעה שאני קורא את סיפוריו הגדולים של אויערבּך, הנני להכיר בהם, - כך אני מאמין, - את עקבותיו של פנקסו זה. רבות מהשיחות הנאות שבסיפוריו אין להן כל ענין להסיפור עצמו ולהנפשות העושות בו, ואילו כתבם המספר כעין הערות בשולי העמודים, או לא היה כותבן כלל, לא היה מזיק בזה לספוריו, כי-אם עוד היו מרויחים מזה.

פעם אחת התנפל אויערבּך על מצע ירק דשא לרגלי לאַצאַרוס, אשר ישב באחד הספסלים בגנו. המספר בכה לפניו כילד קטן ויתאונן על אשתו, אשר השביעתהו ממרורים, ועל חייו העצובים ביתו. אויערבּך היה מגלה לאַצאַרוס את כל נגעי לבבו וסתרי רוחו, וזה האחרון מנחמו ומרגיע את סערת נפשו. אויערבּךתאר באחד ממכתביו ללאַצאַרוס את ההבדל העיקרי בין תכונתו הוא ותכונתו של רעהו זה. “אתה לאַצאַרוס חביבי, - יכתוב המספר, - הנך תמיד מסוגל לעבודת הרוח, כח-העבודה והחשק אליה לא עזבך לעולם. הנני מקנא בשלות רוחך ובמנוחתך הפנימית הנשגבה. אתה יודע גבול וחוק לכל. לא כן אנכי. יש אשר שערי הכלי-הרוח סגורים לפני איזו שבועות רצופים. יש אשר אין אני מסוגל לשום עבודה רוחנית, אף קלה שבקלות, אין אני מסוגל לכתוב אף שתים שלוש שורות; ואז יעברו הימים עלי בבטלה ובחלומות…”

על-דבר העתקת אויערבּך את ספרי שפּינוזה הגיד לי לאַצאַרוס כדברים האלה: “העתקה היא כמעט טובה. אני מדייק בלשוני ואומר: כמעט טובה, יען כי בכלל קשה מאד לתרגם את ספרי שפּינוזה, כי ישנם בספריו מלות רבות, אשר לא נדע כיום באיזה מובן השתמש בהן, יען כי הוראות רבות ושונות יש להן בשפת רומי. ומאד השכיל אויערבּך לתרגם אותן במילות אשכנזיות, שיש להן אותן ההוראות השונות עצמן, אשר גם להמילים הרומיות”.

אויערבּך השביע את לאַצאַרוס בחייו, כי יספידהו אחרי מותו. המספר ידע, כי הפילוסוף לא יפזר לו תהלות ותשבחות, אך יחלוק לו את הכבוד הראוי לו באמת. ולאַצאַרוס שמר את הבטחתו שנתן לרעו זה, ובבבוא אליו השמועה הרעה, כי אויערבּך מת, מהר לבוא מניצא, אשר ישב בה בעת ההיא, למקום הקבורה, להספיד את רעו. והנני להביא מקומות אחדים מהספדו זה והמציינים את תכונות המספיד והנספד: “.. אולי לא היה מעולם באשכנז, לא לפני אויערבּך ולא בדורו הוא משורר, אשר היה כל-כך אהוב על העם, - מגדולי המשרה והרוח ועד האנשים הפשוטים, - במשך שנים רבות; משורר, אשר כל-כך הרבו לקרוא בספריו ולהוקירם; משורר אשר ספריו היו לספרי-עם.” "אמנם היו סופרים בקרבנו, אשר יצירותיהם היו יותר נעלות, יותר נשגבות, אשר העירו בקרב חוג-קוראים לא גדול התפעלות יותר עמוקה; אבל אויערבּך הפיק רצון מעת על העם, וספריו השיבו את נפשו. רוח העם האשכנזי מדבר מתוך גרונו, ולכן גם הבינוהו העם, אשר אליו דבר. ומהי סגולתו המיוחדה, אשר בגללה אהבהו כל בני העם בכל לבבם? סגולתו זאת היא לפי דעתי, אהבתו אל העם האשכנזי. עוד לא היה פטריוט יותר טוב ויותר נאמן. יכולים אנו להגיד, כי אהבתו הנפרזת לאשכנז לא ידעה כל חוק וגבול; אהבתו לא היתה אותה אהבה, הנוסדה על השנאה לאחרים, כי-אם אותה האהבה, אשר תראה את גדלה ותקפה בזה, שהיא מתפשטת ומתרחבת¹⁵

והמספר הגדול הזה, אשר לאַצאַרוס העיד עליו בהספדו, כי היה אהוב על כל העם וכי אהבתו לאשכנז לא ידעה כל גבול, - המספר הזה הכיר בשנות חייו האחרונות, כי זר הוא להעם האשכנזי. עיניו נפקחו מעט לראות את “העבדות בתוך החירות”, לראות את המשגה הגדול, אשר שגה בכל ימי יצירתו הרוחנית; אולם בטרם נפקחו עיניו יותר, בטרם ראה את האמת בכל מלוא מאורה, נאסף אל אבותיו. מכתביו האחרונים של אויערבּך לרעיו הקרובים מגלים לנו את הטרגדיה האיומה שהיתה בנפשו בטרם נפרדה מארץ החיים.

והנני להביא בזה דברים אחדים ממכתביו אל קרל עמיל פראַנצוז, אשר כתבם בשנות 1879 - 1881, למען נראה את גדולתם וגם את קטנותם, את חכמתם וגם את סכלותם ל ראשי תקופת-ההתבוללות, בעת אשר העירום ביד חזקה מחלומם הנעים אשר חלמו שנים רבות.

באחרית השנה 1879 כתב אויערבּך אל פראַנצוז כדברים האלה: “… לבבי נשבר בקרבי! אנכי, אשר יעקב גרים הגיד לי פעם אחת: “ספריך כתובים ברוח אשכנזית גמורה, - אנכי, אשר כל ימי חיי היה לבי מלא אהבה לאשכנז, אשר בגללה סבלתי וגם נלחמתי, הם גם אני אהיה פתאום ל”זר” לה? אבל לא על נפשי לבד אני מדבר הפעם, לא אנכי הוא העיקר, כי-אם, שואל אנוכי, מה יהיה סוף הדברים? מה תהיה אחרית המשטמה והשנאה אשר הרעילו את הלבבות לבלי-חק?

באביב 1880 כתב אויערבּך: “…קשה עלי עד מאד לעבוד את עבודתי הספרותית. נבצרה העבודה ממני. השנאה לישראל שאני רואה מסביב לי, פצעה לבבי…. אבל לא רק שונאינו יפליאוני בתועבותיהם, כי-אם הרבה יתר יפליאוני הנוצרים, הדבקים בתורת החסד והרחמים, בכל-זאת יעמדו מרחוק לשברנו וישאירו לנו לבדנו את שדה המערכה, כאילו היתה המלחמה הזאת נוגעת רק ליהודים בלבד!”

בראשית שנת 1881 הוא כותב: “… אין מלים בפי להביע את יסורי רוחי. נפלתי, נפלתי מממגדל חזיונותי, משמי חלומותי נופּצתי לרסיסים.”

וכל אשר נקרא יותר את אנחותיו וקינותיו של המספר במכתביו האחרונים, כך נוכח יותר ויותר, כי הכרתו היהודית הלכה והתעוררה בו מיום ליום, כי בדעתו היה גם לכתוב ספור גדול מחיי בני עמו בשם “בן-ציון”, כי גם כתב “בזכרונותיו” פרק נאה על-דבר אמו היהודיה-הכפרית ויתארה בחיבה רבה, - אולם הוא התביש לכפור באשכנזיותו הגמורה, אשר התגאה בה כל ימי חייו. קצר כחו למצוא בנפשו, בעמו, ביהדותו את עזרתו ונחמתו, ולכן לא חדל עד רגעו האחרון לבקש את קרבת האנשים המתרחקים מעליו ולהמשך אחרי סינורה של האשכנזית המתחמקת ממנו. כאשר נפל המספר ממגדל חזיונותיו לא היה בו כח לעמוד על רגליו, כי-אם התפורר לרסיסים, ויבך ויאנח, לעורר עליו חמלת האשכנזים הישרים. וכל אשר התעורר בו יותר קול היהדות פנימה, בן התאמץ להשקיתו במליצות רמות על ה“הומאַניטעט”. הטרגדיה בנפשו העמוקה והרחבה היתה איומה מאד, אבל היא מעוררת בנו רק רחמים, ולא רגשי כבוד.

אויערבּך וחבריו היהודים, גבורי תקופת ההתבוללות, - מה עז היה קסמם, זהרם באותם ימים, אשר טובי העם הוכו בסנורים, בימים אשר שכחנו או השתדלנו לשכוח, את עצמיותנו, ובחורינו וזקנינו חלמו חלומות בעולם שאינו שלהם, - אולם מה אומללים ודלים הם בעינינו הגבורים האלה בימי נפילתם! הגבור יודע לא בשעת הצלחתו, כי-אם בשעת נפילתו, היש יצור אומלל מאויערבּך הגדול בשנות חייו האחרונות, בעת אשר הרימה השנאה לישראל את ראשה, - אותה השנאה , - אשר לא חדלה להיות מיום היה ישראל לגוי, וק העורים לא ראוה. כל מכתביו מהזמן ההוא הם תלונה אחת ארוכה, תלונה של אחד החלשים והאומללים. ואומלל היה אויערבּך מפני שהחל להכיר את הטעות הגדולה של כל ימי חייו בכל בלהותיה, אולם לא מצא די און בנפשו להודות קבל עם, כי אמנם יהודי ולא אשכנזי הוא, אף כי יכתוב אשכנזית גמורה על פי ההכשר הנתּן לו בידי גרים בעצמו. והרעיון “הסורר ומורה” לא חדל מלנקר במוחו, - האין זו טרגדיה נוראה?

ולאַצאַרוס בעמדו על קבר רעו זה, אשר ידע את כל עולמו הפנימי ואת כל המהפוכות שנעשו בו עד יום מותו, - לאַצאַרוס, הפּסיכולוג הגדול הזה, מראה בהספדו רק על אשכנזיותו הגמורה והשלמה של אויערבּך, על אהבת האשכנזים להמספר ואהבת המספר לכל האשכנזים! הן לא רק אויערבּך המת היה מוטל לפניו, כי-אם תקופה שלמה, אשר גם לאַצאַרוס היה אחד מפרנסיה, ירדה קבר עם המת הזה; ולאַצאַרוס בהספדו לא רמז אף רמז קל על הגסיסה הרוחנית של המספר ותקופתו, על ההתנגשות שבין היהדות והאשכנזיות. לאַצאַרוס הספיד לא רק את רעו אויערבּך היהודי, כי-אם את המספר האשכנזי, אשר “רק שלום וברכה נשא מכל אבריו”. ולאַצאַרוס אהב אמנם בלבבו יותר את היהודי אויערבּך מן המספר האשכנזי, ומי ידע והרגיש כמותו את הטרגדיה שבנפש רעו זה! אולם האזהרה לדורות" “אל תגידו בגת” - שמה מחסום לפיו, לבל ידבר את אשר היה עליו לדבר. בקראונו את דברי ההספד הזה, ננוד למספיד ולהנספד גם יחד. לא טוב גורל האחד מגורל השני.

**** פראנץ דליטש ¹⁶ היה רֵע קרוב ללאַצאַרוס שנים רבות, וזה האחרון היה מקרבו מאוד. כאשר כתב דליטש את ספרו: Rohlings Talmudjude beleuchtet von Franz Delitzsch" " [“יהודי התלמוד נוסח-רוֹהלינג ¹⁷ – בהאָרתו של פר. דליטש”] – לא ידעו היהודים באשכנז איך ובמה להביע את תודתם למלומד הנוצרי, המגן בספריו על כבודם ולוחם בעד זכויותיהם. הם ידעו, שאם ישלחו לדליטש מתנת כסף או דבר השוה-כסף לאוֹת תודתם יפגעו בזה בכבודו, לכן נמנעו היהודים מלביע לו את תודתם על-ידי איזו מתנה. ולאַצאַרוס, שישב בעת ההיא בניצא, שלח לרֵעו זה צרור-פרחים חיים לחג הוּלדת משיחָם, ובזה הביע לו את תודתו הוא ותודת אֶחיו על מלחמתו הקשה עם צוררנו. התשורה הקטנה הזאת, אשר כיוון לאַצאַרוס לשלחה בשעת הכושר, שימחה עד-מאוד את לב החוקר הזקן. לאַצאַרוס היה שולח לדליטש פעם-בפעם סל תאנים ופרחים מגנו אשר בשנפלד, וזה האחרון משיב לו תודתו במכתבים כתובים בסגנון הרבנים וחידודיהם, – מכתבים, שיש בם הערות שונות בספרות העברית. לאַצאַרוס הילל פעמים רבות באזנַי את חכמתו הרבה ותום-רוחו של דליטש, אשר עסק גם בחקירות חכמת-הנפש לתכלית עבודתו במקצוע הספרות העברית¹⁸

                                                                        ***

כאשר נבחר לאַצאַרוס בפעם השנייה (בחודש יולי, שנת 1871) להיות ראש הסנהדרין הישראלית באויגסבורג, קיבל מכתב מאת הפרופסור יוהאן יוּזף דללינגר ( Dellinger ) אשר בו ביקשהו, כי בשובו מאויגסבורג לביתו יאבה לסור למינכן, למען יתראה אתו פנים וידברוּ “בעניינים העומדים ברומו של עולם”. דללינגר היה בעת ההיא ראש הלוחמים נגד “הקתּולים-החדשים”, המאמינים בקדושתו ואי-שגגתו של האפיפיור. על-ידי חקירותיו בתולדות האמוּנה ודתי הכנסייה התרומם דללינגר, שהיה כוהן-הדת ומורה בבית מדרש-המדעים, לשיטה דתית חפשית, אשר השליכה מעליה כבלי המסורה. לאַצאַרוס סר בדרכו מאויגסבּורג למינכן, ודללינגר שמח עד-מאוד על בואו ויאמר: “הן חיים אנחנו בתקופת התעוררות רגש האמונה בלב האדם והתנגשותם של זרמיה השונים, לכן חפצתי לשמוע מפיך, – דוקא מפיך, ולא מפי מכתבי-עתים, אשר לא אאמין בדבריהם,– מה טיבה של הכנסייה הישראלית שהתאספה בראשונה בלייפּציג (בארבעה בחודש יולי, בשנת 1869), ועתה בפעם השנייה באויגסבורג. משתוקק אנוכי לדעת, מה מגמתם של בעלי האמונה בקרב ישראל, במי ובמה אתם מאמינים ומחזיקים ועל מה אתם לוחמים ומתווכחים”. לאַצאַרוס השיב לחכם הנוצרי על כל שאלותיו ויבאר לו את מהותן ותמציתן של כל השאיפות הדתיות בישראל. אז התיעץ דללינגר עם לאַצאַרוס על-אודות ענייני מלחמתו הדתית נגד קנאי הקתּולים ועל-דבר התכסיסים, אשר יבחר במלחמתו זו. בטרם נפרדו איש מאחיו ביקש לאַצאַרוס את דללינגר, כי בדרשתו אשר ידרוש באַקדמיה של המדעים, אשר עמד בראשה, ידרוש גם נגד האַנטישמיים ועלילותיהם הנשחתות. דללינגר לא הבטיח לו דבר זה, באמרו, כי יש טעמים ונימוקים מדיניים, שאינם מרשים לו להרים בדרשתו את קולו נגד אותם הבריונים. אולם לאַצאַרוס האמין בלבבו, כי אם איש גדול ומפורסם כדללינגר, אשר דבריו היו נשמעים בעם וגם בספירות העליונות, ישמיע את דבריו בהיכל-החכמה נגד שונאינו, אז ימיתם ברוח פיו, ולכן הגיד לזה האחרון כדברים האלה: “מי יודע, אם לא הגעת לגדולתך, להיות ראש האַקדמיה למדעים, רק למען תוכל להושיע לישראל הנרדף”. כעבור ימים אחדים אחרי בוא לאַצאַרוס אל ביתו, קיבל מכתב מדללינגר, ובו רק שלוש מלים: “אֶס ווירד גֶשֶׁהֶן” [“הדבר יקום ויהיה”], בלי כל חתימה תחת המלים האלה. ודללינגר שמר את הבטחתו, אשר נתן במכתבו ללאַצאַרוס: בדרשתו, באַקדמיה, דיבר נגד האַנטישמיים בהתרגשות עצומה.

לאַצאַרוס מתמלא שמחה עוד גם היום על כי הוא היה הגורם לדרשה כזו. הפּילוסוף לא חדל להאמין, כי יש בכוחן של דרשות נאות מעל הקתּדראות, מעל הבמות בבתי-תפלותיהם, מעל עמודי מה"ע ומעל כסאות המושלים – לעקור את האַנטישמיות משרשה!

                                                                      ***

יצחק אדולף כְּרֶמִיֶה ( Cremieux ) ביקר פעמים אחדות את לאַצארוס בביתו בברלין, בבואו שמה לרגל אספת חברת כי“ח, ויתרועע אליו. גם לאַצאַרוס ביקר את כּרמיה בפאריז, וזה אשר סיפר לי אודותיו: כרמיה היה גיבּן, ומלבד החטוטרת שעל גבו היו גם פניו מכוערים. אולם קסם מיוחד היה על שפתיו, גם עיניו הגדולות הפיקו חכמה ואומץ-לב. הוא היה דברן נפלא, כלי-מבטאו היו נעלים, שפתו וסגנונו מעובדים ומלוטשים, וכוח מיוחד, שקשה היה לעמוד בפניו, היה צפון בכל דבריו ושיחותיו, אשר יצאו מקרב לבבו, לב גדול ורחב. הוא אהב להשתמש במליצות רמות ובניבים נבחרים. את חכמות-הטבע והפּילוסופיה לא ידע כלל, ומלבד השפה הצרפתית לא הבין כל שפה אחרת. השכלתו, כהשכלת רוב הצרפתים הדרומיים, היתה חד-צדדית. כרמיה היה יהודי ספרדי ו”עם-הארץ" גדול בכל הנוגע לענייני היהדות, ולא לבד שלא ידע אף מלה עברית אחת, כי-אם גם בצרפתית לא קרא מעולם על-דבר היהדות, מושגיה ומוסרה. אשתו ידעה הרבה יותר ממנו בכל הנוגע לתורת ישראל ואמונתו. אולם על-פי רגשותיו ונטיותיו היה כרמיה יהודי נלהב בכל לבבו ונפשו, ויצטער כל ימי חייו על אשר לא הספיקה לו השעה ללמוד את תורת ישראל וקורותיו. ולא הספיקה לו השעה, יען כי הוא היה מנעוּריו עמוס עבודה רבה. בשנת העשרים-ואחת לימי חייו היה כרמיה לעורך-דין, ומני אז העמיס עליו עבודה כבדה, עבודת הציבור ועבודתו לביתו, ולא היו עתותיו בידו להשלים ולהרחיב את ידיעותיו. כאשר עמד כרמיה לבחירה לבית-המחוקקים קראו מתנגדיו: “האם בן האיש, אשר בלע חיל זרים, ייבחר?” (כרמיה האָב פשט את הרגל שנים אחדות לפני זה). אז ענה כרמיה הבן: “כל מי שיש לו אל אבי תביעת כסף יגיש שטר-חובו אלי ואני אשלם לו עד הפרוטה האחרונה”. ולתכלית זו הגדיל כרמיה עוד את עבודתו ויָשם את לילותיו כימים, ובכספו, אשר הרויח מעבודתו הקשה, פרע את כל חובותיו של אביו.

כּרמיה היה איש, אשר רגש הצדק והיושר מילא את כל חדרי לבבו, ויכניע תחתיו את כל יתר רגשותיו ומחשבותיו. בשעה שדיבר בשם הרגש הזה היה קולו אדיר וחוצב להבות אש. בכל עת אשר שמע, כי באיזו ארץ שהיא נרמסות זכויות היהודים ברגל, היו השמועות מרגיזות את רוחו עד-היסוד ומעוררות את חפצו האדיר להושיע לאחיו בצרה.

                                                                       ****

לאַצאַרוס התוודע בפאריז לארנסט רֶנאַן, וזה אשר סיפר לי על-אדותיו: רנאן היה קצר-קומה וכרסני. פניו פני סנדלר מגושם, אך בשעה שהיה שוחק – והשחוק היה מצוי על שפתיו, – נתרככו רשמי פניו הגסים וחכמתו נראתה עליהם. שחוקו היה נפלא במינו והעיד תמיד על נדיבות רוחו. רנאן דיבר אֶת לאַצאַרוס בעניינים מדעיים שונים, ולעג דק ומלא פקחִיוּת היה מרחף על כל שיחותיו הנאות. פעמים רבות התראו בימי חייהם, אולם רק פעם אחת נגע רנאַן בנצחונה של אשכנז בשנת 1871. השיחה בעניין זה לא נעמה לשניהם. מובן מאליו, כי רנאַן ראה בלאַצאַרוס רק את האשכנזי ולא את היהודי. שיחתם הראשונה בדבר מלחמת אשכנז עם צרפת היתה גם האחרונה, כי מני אז עברו בשתיקה גמורה על כל העניין הרע הזה ולא שבו לדבר בו בכל שיחותיהם וויכוחיהם. לאַצאַרוס, אשר שכלו התפתח על ברכי הפילוסופיה האשכנזית, לא חשב מעולם את רנאן לפילוסוף אמיתי, שיש לו שיטה קבועה, כי-אם לסופר, שיש לו רעיונות נוצצים, שֵׂכל רחב ומזהיר. כשאני לעצמי הנני מוצא קוים משותפים רבים בתכונתם הרוחנית של לאַצאַרוס ורנאן. שניהם התעתדו בנעוריהם להיות כהני-דת ושניהם נשארו כל ימי חייהם בעלי תכונה דתית במידה ידועה, למרות כל החליפות והשינויים שנעשו בהלך-רוחם, במחשבותיהם ובחשבון-עולמם. שניהם רואים את המחשבה בתור המניע הראשי לכל הכוחות והיצירות בתבל, שניהם מתנגדים ל“הפילוסופיה החיובית”, שניהם הם סופרים נעלים, שניהם אוהבים את יפי הסגנון וזהרוֹ ושניהם מצטיינים בדַקוּת הרגש וחריפות הרעיון. ההבדל העיקרי בין לאַצאַרוס ובין רנאַן הוא, כי הראשון מאמין בדעותיו ובמחשבותיו, אשר נקבעו בלבו במשך התפתחותו הפילוסופית והמוסרית, והשני אין לו כמעט וַדאִיוּת, אבל עשיר הוא בספקות. לפי השקפת רנאַן אין הבדל בין אמת ושקר אלא במדרגה, כלומר, אין כל אמת מוחלטת. הוא מתאמץ להוכיח במקום אחד, כי טוב להוריד את הפילוסופיה מכסא שלטונה ולהושיב את הביקורת במקומה, – אותה הביקורת, אשר תַשוה דבר לדבר, תבחון, תשקול ותחקור, מבלי אשר תחייב דבר.

על-ידי רנאַן התוַדע לאַצאַרוס גם אל הפילוסוף והמבקר הגדול היפּוליט טֶן בבית אחד הפרופסורים בפאריז. כשמונה-עשר חכמי פאריז נועדו אז אל הבית הזה, וכאשר הציגו את טן לפני לאַצאַרוס, נטפל הסופר הפילוסופי הצרפתי אל הפסיכולוג היהודי-האשכנזי. טן אהב לדבר הרבה אם מצא לפניו איש, אשר יעורר בחזקה את מחשבותיו ורגשותיו ויגלה לפני עיני-רוחו אופקים חדשים בעולם המדע או האמנות; ואיש כזה מצא הפעם בלאַצאַרוס. זה האחרון, אשר קרא בעונג רב את כל ספרי טן, שמח על ההתוודעות החדשה הזאת, ויכָנסו תיכף בשיחה מדעית וידלגו מעניין לעניין. טן היה נאֶה מדַבּר כמו שהיה נאֶה כותב. ומפּני שהאורחים, אשר היו עמהם בבית הפרופסור, הפסיקו פעם-בפעם את שיחתם של שני החוקרים, לכן יצאו אלה האחרונים אל הגן, אשר על-יד הבית, וייעלמו מעין יתר הקרואים.

הלילה היה ליל קיץ יפה והגן מלא פרחים נותני ריח ניחוח, וכל המעמד הזה העיר את המיתרים היותר דקים בלב שני החוקרים האלה, האוהבים את הטבע, החיים, האמנות והמחשבה, ויתווכחו בשאלות שונות במקצוע חכמת-הנפש והפילוסופיה. מעניין לעניין באו לדַבּר על-אדות היחס שבין האם והבן. שניהם הסכימו, כי אהבת האם אל הבן היא יותר חזקה, יותר טהורה ועדינה, יותר מלאה וגלויה מאהבת האב אל בנו, מאהבת האהובה אל אוהבה, מאהבת האחות אל האח. לאַצאַרוס העיר בשיחתו זאת, כי עוד הנביא ישעיה אמר: “כאיש אשר אמו תנחמנו”. – “אמו” ולא אביו. אז תאר לפני טן את האהבה של האם העבריה אל בניה ואת סגולותיה המיוחדות. דבריו אלה עשו רושם חזק על המבקר השנון, אשר עיניו ראו יום-יום, כי קשרי המשפחה הצרפתית הולכים הלוך ורפה ואהבת האֵם הפאריזית אל בניה אין בה עוד אותו הרגש המיוחד, שעליו נסַבָּה שיחתם.

                                                                         ***

אני יושב בחדר-עבודתו של לאַצאַרוס. הוא אך כילה ללמוד את רעיתו נאהידה רות את הפרשה בחומש, שהוא לומד אתה כל בוקר. לרגליו שוכב בן-אוָז, שהוא “אהובו”, ושהוא מאכילו בידיו, מחזיקו לפעמים על ברכיו ומחליקו בחיבה יתרה. רעיתו מסדרת את כתביו, המונחים על שולחנו, ועושה עליהם ציונים בכתב-ידה היפה. לפני שולחן-הסופרים תלויות תמונותיהם של הוריו. פני הבן לאַצאַרוס דומים לפני אביו. הפנים לא יפים, אך מפיקים עוז הרוח. אנוכי התבוננתי היטב אל תמונות ההורים ועמלתי להכיר בפרצופם את אופיים המוסרי והרוחני, למען דעת איזה מרשמי פניהם ותכונתם ירש הבן, שישב עתה על כסא רך שקוע בשרעפיו. כאשר ראה לאַצאַרוס, כי מתבונן אנוכי בעין חודרת אל פני אביו המצוירים, שאלני, מה אני קורא בהם. אנוכי הגדתי לו. אז ביקש את רעיתו להביא לי צרור מִכְתבי אביו הכתובים עברית, למען אקרא בהם ואשלים בדמיוני את הציור הרוחני של האיש המצוין הזה. נאהידה רות (אשר היא הביאה סדרים באוצר ספרי בעלה ובכתביו וגליונותיו) מיהרה להביא לי את מכתבי האב ¹⁶. והנני נותן פה לפני הקוראים דוגמא מאחד המכתבים האלה, שנכתב בשנת תר“ל: “לאהובי בני אישון עיני משוש לבי ומשוש הארץ מוהר”ר משה נ”י ולזוגתו כלתי תי' ולבתי אסתר תחיה ולחתני ר' חיים שטיינטהאַל שי' ולזוגתו בתי תי‘, שלום וכט“ס. ברש”י פ’ מקץ על דברת שר המשקים…" – כל המכתב הגדול מראשו ועד סופו מלא שאלות וקושיות בתלמוד וברש“י. וכמו שהוא מתחיל תיכף אחרי “השלום וכט”ס” את המאמר “ברש”י פ' מקץ" מבלי אשר יפליט עטו אף שיחה בטלה אחת, או מבטא של חולין אחד. – כן יחתום את מכתבו הארוך תיכף אחרי הפלפול התלמודי: “אביך אוהבך…”. מכל מכתבי לאַצאַרוס-האב שקראתי, נוכחתי, כי הִתְמַנוּת בנו או חתנו לפרופסור, לדקַן, לרקטור, למורה באקדמיה לתכסיסי-מלחמה, לראש חברה זו או לראש מוסד זה, פרסומם של בניו אלה בכל העולם המדעי וכל הכבוד שהראו להם, – כל הדברים האלה לא העסיקו את מוחו ולבבו אף רגע אחד, כל אלה היו קטנות והבלי עוה“ז. אולם אם לא ידע הזקן ליַשֵׁב מקום אחד ברש”י, אם מצא קוּשיא בגמָרא שלא יכול לתרצה, אז לא מצא מנוחה בנפשו וימהר לפנות במכתביו אל בניו, אולי ירחמו עליו “ויחלצוהו מן המצר”, והיתה הרוָחה לנפשו, המתחבטת בסבכי שאלות ותמיהות וסובלת מזה צער גדול. והיה ביום אשר קיבל לאַצאַרוס הבן מכתב כזה מאביו (ומכתבים אחרים, שאין בהם משא-ומתן בהלכה או באגדה, לא היה אביו כותב לו), היה מניח את כל עבודותיו המדעיות והספרותיות, את כל עסקיו הציבוריים, ומפנה את לבו לכתוב תשובה לאביו על קושיותיו ברש“י וברשב”ם וכדומה, כדי להניח את דעתו של הזקן, אשר האמין, כי לפני משה בנו נגלו כל רזי התורה, ביחוד האגדה. האב היה קורא את בנו אלעזר הבכור (מי שהיה ראש בית-מדרש הרבנים בברסלוי) בשם “רב” ואת בנו משה בשם “מגיד”. בדברי הלכה היה שואל על-פי רוב את פי הראשון, ובדברי אגדה – את פי השני.

שנות חייו של לאַצאַרוס האב היו שמונים וארבע. שלושה ימים לפני מותו בא אליו לפילהנה בנו הפרופסור לבקרהו. וזה אשר סיפר לי האחרון על אדות הביקור הזה: "אבי הזקן שכב על ערש דוי נאנח. לא מַכאוֹביו הוציאו אנחותיו מלבו, כי-אם צערו הגדול שהצטער על אשר אין ביכולתו למצוא באוּר נכון לפסוּק אחד בתהלים. הפסוק הקשה ניקר במוחו והעמיק את מכאוביו. ברגע הראשון אשר ראני אבי, ביקשני בקול רועד לבאר לו את הפסוק הקשה בתהלים. ותנועותיו העידו, כי פתרון הפסוק נוגע עד נפשו. בשכבי על משכבי בלילה הוגעתי את מוחי למצוא איזה באור לפסוּק הקשה וליַשב את הזרוֹת הנמצאים בו, ובבוקר הצעתי את באורי לפני אבי, שהיה כגל של עצמות ורק עיניו הגדולות היו מאירות. החולה חשב מעט ויאמר בקול נואש: ‘דָחוּק!’ – בלילה הבא העבדתי את מוחי עבודה עוד יותר קשה ואמצא באור על הפסוק המתיַשב יותר על הלב. קיוויתי, כי הפעם ימצא באוּרי חן בעיני אבי וישַׂמח את רוחו. בבוקר מיהרתי להגיד לאבי את באורי החדש. הזקן התעמק מעט במחשבותיו ויניע את ידו הרזה ויאמר: “בני, הפעם באוּרך יותר מספיק, אבל גם הוא קצת דחוּק”. ואני הוספתי לבקש במחשבתי באור, שיספיק לאבי. ביקשתי ומצאתי. למחרת בבוקר עמדתי לפני מיטת אבי הגוסס, אשר כל עוד נשמה באפו, ורק מעיניו נשקפה השאלה: האם מצאת, בני, את הפתרון לפסוק הקשה? – הגדתי לאבי את באורי החדש. עיני הזקן אורו:

– שַפיר קָאמַרת, בני היקר!

ואחר דומית רגעים אחדים הוסיף בקול חלש מאוד:

– תודה לך, בני.

ויָמת.

מעיני נאהידה רות לאַצאַרוס, – אשר הקשיבה אל הסיפור בשבתה ממולי וידיה רוקמות מטפחת לכסות את החלות בשבת, – ירדו שתי דמעות גדולות.

ברלין, כסלו, תרנ"ז.

 

מֹשֶה לַצַּרוּס    🔗

(שִׂרְטוּטִים לְצוּרָתוֹ הָרוּחָנִית)

לאַצאַרוס מת; אבל הוא היה חי. הוא היה חי בשביל החכמה האנושית ובשביל חכמת עמו, אשר כה אהב; והוא יוסיף לחיות בזכרון בני עמו הקרובים והרחוקים כמו בזכרון כל העוסקים בחכמה, גם אחרי אשר נפסקו חייו הגופניים.

לאַצאַרוס היה המייסד הראשון של חכמת נפש העמים. גיסו הגדול, חיים שטיינטהאַל, שהיה אחד הבונים שעזר על ידו בשכלול החכמה הזאת, הודה בעצמו לא-אחת, כי לאַצאַרוס היה בעבודתם המשותפָה תמיד בבחינת מוליד, מעורר ומשפיע. הפסיכולוגיה של זה האחרון בעצמה נותנת עניין רב לחוקר הנפש. אמנם כל נפש ונפש, גם של האיש היותר פשוט העומד על מדרגה נמוכה בסולם ההתפתחות, יכולה להעסיק במידה ראויה את הפסיכולוגיה; אמנם בכל נפש ונפש יש רוכסי הרים, עמקים ותהומות, עליות וירידות, חידות סתומות וגלויות, אבל, אין כל ספק, כי נפשו של הפסיכולוג, החוקר לנפש העמים, היא יותר מורכבה, יותר עמוקה ויותר דקה על-פי בניינה וגיזרתה; ועל-כן היא צריכה עוד יותר להפנות אליה את לבם של החוקרים. בנפשו של לאַצאַרוס היו אפשרויות-ההתפתחות יותר מרובות ויותר עשירות. עתה, אחרי חתימת חייו הגופניים, יכולים אנו לדון על האפשרויות האלה שנעשו לוַדאיות. לא מדרגות, מדרגות, כי-אם קפיצות, קפיצות, על-ידי טיסות חזקות ורחבות, התרוממה נפשו של הפילוסוף המנוח אל נקודת הגובה שלה.

אחת האפשרויות החדשות, אשר אנו מוצאים בהתפתחותו המיוחדה של לאַצאַרוס היא, כי העברי שבו ינק את מזונותיו הרוחניים מהאדם הנאור שבו, והאדם התרבותי שבו גדל והתעמק על שדה יהדותו. שגוּר היה בפי הפילוסוף המנוח, בשיחותיו הפרטיות וגם באחדות מדרָשותיו הציבוריות, ככל שהתעמק יותר ויותר בשאלות חכמת נפש העמים, כן התגברה בו הכרתו העברית, כן התעצם בו הרגש היהודי, וככל שהתעמק יותר בפסיכולוגיה של העם העברי, כן נגלו לו מקורות ומופתים חדשים להבנת נפש העמים. לאַצאַרוס האמין בעומק לבבו, כי רק מוצאו העברי הכשירוֹ להיות מיסדה של החכמה החדשה, פסיכולוגית העמים, כי רק נפש העברי מסוגלה היא על-פי טבעה המיוחד לחוש ולהרגיש את נפש העמים.

מנַער תלמודי היה לסוחר ומסוחר לפילוסוף, מפילוסוף לחוקר חכמת-הנפש, ומחוקר הנפש למורה תורת- המוסר. וכל התחומים האלה ינקו בו זה מזה: הפילוסוף שבו שאב את חריפותו מהתלמודי שהיה חי בו; ומורה המוסר שבו היה שואב מהשכל הנסיוני של הסוחר.

בהיותו בן ל“ד שנה כבר היה ראש אוניברסיטה נוצרית בשוייציה החופשית, ובהיותו בן שבעים הקדיש את עצמו רק לתורת מוסר היהדות. רגש האמונה היה חי בו בכל תקפו עד יום מותו. במַשאוֹ “איין פּסיכולוגישער בְּלִיק אין אונזֶרֶה צייט” [”השקפה פסיכולוגית על זמננו"], אשר נשא בשנת 1872, הוא אומר כדברים האלה: “הלב הוא שריר מיוחד; שונה ונבדל הוא מכל יתר האברים של הגוף, העובדים ונחים חליפות. הלב עובד בלי הפסק. מהרגע הראשון ועד האחרון של חיינו דופק הוא בקרבנו. אם נפסקה עבודתו, אז נפסקו החיים. האמונה היא הלב בחיי הרוח של העם. אם חדל הלב הזה לדפוק, – אז יבואו הרקבון, ההשחתה והכליון”.

לאַצאַרוס היה חכם החיים, אמן-הידידות ומשורר-הפילוסופיה. בכל כוחות נפשו הגדולה היה מתנגד לחמרָניוּת של הפילוסופים בני דורו. בכל אשר כתב הפילוסוף המנוח, בכל אשר דרש מעל הקתּדרא ובכל שיחותיו הפרטיות היה מטעים את השפעתם של הכוחות המוסריים גם בחיי יום יום של הפרט ושל הכלל. הֵא לכם דוגמאות אחדות: הסטטיסטיקה וחכמת הכלכלה הלאומית שתיהן יחד מבדילות בחיי האדם בין התקופה הפורייה ובין התקופה הבלתי פורייה. את התקופה הראשונה מסמנים מהשנה השלוש-עשרה או הארבע-עשרה עד שנת החמשים-וחמש או שנת הששים בחיי האדם. בתקופת השנים האלה מסוגל הוא האדם לעבודה; אולם בשנות ילדותו ובשנות זקנותו הנהו רק עצם אוכל ואינו עושה, מוציא ואינו מכניס מאומה ברכוש העם. עם כל האמת הכלולה בהנחה הזאת יש בה גם חסרון גדול, יען כי היא מתייחסת אל האדם רק כאל עצם חמרי, שאין בו רוח חיים; אילו היו המדעים האמוּרים מביאים בחשבון את כוחות-הנפש, את הכוחות המוסריים, כי אז לא היו מוצאים את ההבדל גדול כל-כך. היונק, למשל, הנהו בעיני חכמי הכלכלה רק נפש אוכלת, הוא שוכב בין שדי אמו ויונק מלשד עצמותיה במידה, שאין מזונותיה, אם הם מצומצמים, יכולים למַלאות את חסרונה זה; היונק אוכל ואוכל ואינו מכניס, במובן הכלכלי, מאומה. אבל גם היונק הזה הנהו מבחינה מוסרית כוח-פורה עצום! היונק פוקח את עיניו הקטנות ומביט אל אמו בבת-צחוק על שפתיו; מה רבה הנעימות של הרגע הזה! מה טהור ומה רם העונג, הממלא את לב האם השׂבֵעה נַחת! – ולא לבד כוחותיה המוסריים של האם, כי-אם גם כוחותיה הגופניים הולכים וגדלים ומתעצמים על-ידי שביעת רצונה מאהבת ילדה, המשתעשע על ברכיה, המתגעגע עליה, ומאהבתה היא אל היצור הקטן.

ואם ימות ילד בן שלוש, אז חושבים חכמי הכלכלה את מיתתו להפסד גמור במובן האקונומי, שבועות ואולי חדשים שלמים כילכלה האם את מחלת ילדה מבלי ראות שינה בעיניה העיפות, – ולבסוף גוַע הילד ואיננו. האין זאת, מנקודת-ראות האקונומיה, אבידה שאיננה חוזרת! אמנם, ראוי להתאבל על אבידה עולמית כזו; אבל כמה גדלו, כמה התעמקו כוחותיה המוסריים של האם על-ידי אבידתה זו ועל-ידי מלחמותיה עם מחלת ילדה ומכאוביו. – את זאת לא יסְפְרו ולא ימְנו חכמי הכלכלה. – – – אל כל החזיונות הנפשיים האלה לא ישימו בעלי הספירה [הסטאטיסטיקה] לב. וכשם שהטראגדיה היא האמנות היותר גבוהה והיותר עמוקה בין כל האמנוּיות, כן הוא גם הצער בחיי הפרט והכלל הכוח היוצר של ההתעמקות הרוחנית.

ומה נאמר על הזיקנה? אין אנוכי מדבר על העובדות והנסיונות הרבים המכחישים ומבטלים את ההנחה, שאין האדם מסוגל בזיקנתו לעבודה; אין אנוכי חפץ לדבר פה על אדות אותן העבודות המיוחדות והנשגבות, שדוקא הזיקנה מוכשרת להן; אנוכי חפץ רק להעיר על ערך הזיקנה בעצמה, על חווייתה גרידא. מציאותם של האנשים הזקנים, גם חייהם לבד, אם גם לא יעשו שום עבודה, כבר רכוש גדול הוא בחיי המשפחה ובחיי העמים… ההשגחה, הרוצה בהצלחתן של אומות ידועות, נותנת היא חיים ארוכים, ימי זיקנה ושֵׂיבה, לאנשיהן הגדולים, לבחירי בניהן; זקני תלמידי-חכמים הם ברכת העם ואושרו, לא רק על-ידי הטובות והגדולות, שהם יוצרים בערוֹב חלדם, בעַרְבית חייהם, כי-אם גם על-ידי זה, שהם מקבלים מבני-הנעורים. והם מקבלים מבני-הנעורים: תודה וברכה, הכרה והערצה מלאות רגש, בלי שמץ קנאה ושנאה.

ויראת הכבוד. – אותו המס, שבני הנעורים משלמים לזקנים-הגדולים, – הוא כוח מוסרי, אשר עֶרכו בחיי האומה הוא יותר רב ויותר יקר מכל הערכים האקונומיים.

לאַצאַרוס בעצמו היה זקן כזה, אשר גם מציאותו לבדה, גם בימי שִׁבְתו בדד בחדר עבודתו, הגדילה את הרכוש הרוחני של האומה העברית. ניצשה אומר בספרו “מעֵבר לטוב ולרע”: “יש אנשים, שהוייתם לבדה היא גדולה ונעלה מכל יצירותיהם הרוחניות”.

לאַצאַרוס היה אחד האנשים האלה, שמעטים המה בכל דור ובכל אומה.

עוד בימי שבתי בווינא החלפתי מכתבים את המנוח, אך זה רק שבע שנים ואיזה חדשים אשר התודעתי אליו לראשונה פנים-אל-פנים בברלין, מקום מגורו אז, ולעולם לא אשכח את השעה הגדולה, אשר בה ראיתי בפעם הראשונה את הפילוסוף העברי, אשר בה נגלה לפני אחד הטפוסים היותר שלמים והיותר מבהיקים של אומתי.

לאַצאַרוס גר אז בביתו הישן ברחוב דורוטיה, רק צעדים אחדים מהאוניברסיטה. אנכי בקרתיו באותם הימים, אשר פרש את-עצמו מעבודת-הצבור הרחבה, ויתרחק גם מרעיו הרבים. זאת היתה בשנה הראשונה לבואו בברית הנשואים עם הסופרת נאהידה רמי, אשר נתגיירה. רבים מאוהביו, וביניהם גם גיסו המנוח שטיינטהאַל, לא יכלו לסלוח לו נשואיו אלו. לאַצאַרוס קבלני בכל אותות החבה הלבבית. אין אני יודע אף אחד בין כל גדולינו, או גם בין האנשים המצויים והשכיחים, אם רק יש להם איזו תביעה שהיא לבני עמם, שיש לדמותם אל המנוח במה שנוגע לאמנות-הידידות שלו ולהתגלות חבתו, שהיתה מלאה קסם מיוחד. קלסתר פניו, שנדמו לפני אחד האבות של כתבי-הקודש, כמו שתאר אותם אַלבּרט דירר, ושיחתו המזהירה והמלאה יחד עם זה חום ועומק, שירה ופילוסופיה, לקחו את לבבי מהרגע הראשון להתודעי אליו. כל הכלים והרהיטים בבית שבתו היו ירושת “הימים הראשונים והטובים”; מורגש היה באויר ביתו, כי מנוחה ושלום, אהבה ושלוה שוררים בו. לאַצאַרוס דבר על החוזים העברים, על הנבואה העברית ביחוד על המקונן הגדול; הוא דבר גם על חוזי עם ועם, על הפילוסופים והפילוסופיה. רוחו היה מלא מכל אלה, ובחפץ לבב, בתשוקה יתרה, פזר את אוצרות רוחו. הותּרנות היתה אחת ממדותיו; אף טפה אחת של מרירות לא נזרקה מפיו נגד מי שיהיה; אף צל קל לא חלף על מצחו בדברו. עיניו, שהיו שוחקות בשחוק נעים, הפיקו טוב לבו ורוממות רוחו. רק צעדים אחדים היו מביתו לראשי הומיות ברלין, אך חדרי-שבתו היו נוה שאנן ומקלט לפילוסופית החיים; וכל אשר התקרבתי יותר אל המנוח, כל אשר הוספתי לראותו בשעות עבודתו ובשעות מנוחתו, בברלין ובאחוזתו שענעפעלד, סמוך ללייפּציג, בשעות אשרו ובשעות בדידותו, כן הוספתי לאהוב אותו ולהכיר את גדלותו הפנימית והאמתית, אשר לא עזבתהו עד רגע פטירתו מעולם-הקטנות.

ברלין, ניסן, תרס"ג.