הצבעה כפויה    🔗

עצם העובדה, שנציג ישראל באו"מ הרים את ידו בחודש אוגוסט בהצבעה בעד הצעה משותפת של מדינות החבר הערבי, היוותה חזיון חריף כל־כך, תופעה בלתי צפויה כל־כך – עד שאיש בארץ לא טרח לנתח את תכנה המדיני של ההצעה לגופה ולעמוד על משמעותה והשפּעתה על מאורעות העתיד.

שתים היו התגובות העיקריות על ההצבעה: האחת – גינוי חריף עד כדי תביעה להחזיר את נציג ישראל באו“ם הביתה. השניה – הצטדקות ותירוץ ההצבעה בעצתם הידידותית של כמה מ”ידידי־ישראל" ובראשם צרפת, שלא לפרוש מציבור כלל האומות.

שתי התגובות גם יחד מבטאות את אפסות המחשבה המדינית של מעצבי דעת־הקהל הישראלית, כביכול. הראשונה – ב“אוטומטיות של להיפך”, המאמינה, כי כל שטוב לערבים רע הוא לישראל ואין צורך בשיקול לגופו. על־כן יש להצביע נגד כל הצעה הבאה בשם מדינה ערבית, ללא הרהור כלל. כל חריגה מכלל זה היא חטא שאין לו כפרה. והנתפּס בעבירה, יתן את הדין. השניה – אין אמונתה שונה מן הראשונה, אלא שהיא מוכנה להישמע לעצת ידידים ולהוכיח התנהגות טובה, כדי לקבל מידידים אלה פּרס והבטחה שלא יטשו את מדינת ישראל בצר לה.

הצד השווה לשניהם: – הם פטורים מחיפושי דרך עצמאית ומהצבת מטרה, שאליה יש להגיע. הם גם פטורים מבחינה של המצב והעובדות המתחדשות לבּקרים. תנועותיהם הן של רפלקסים בלתי־מודעים על תנועות נושאי־השנאה או נושאי־הידידות. אומרים הראשונים “כּן”, חייבים אנחנו לומר “לא”. ואם הידידים אומרים דבר, עלינו לחזור על דברם. התסבוכת שבגיחוך מתחילה כאשר שנואי־הנפש והידידים הטובים מגיעים לפתע לידי הבנה על נוסחה אחת, שהוצעה במקרה על־ידי השנואים. אז נותנים לנציג באו"מ יד חפשית להצביע כפי שימצא לנכון. האם לא היה הגיוני יותר להחליט על־ידי זריקת מטבע או על־ידי תלישת עלים מפּרח הבּבּונג: כן – לא, כן – לא?

 

ללא תמיכה, ללא הסתייגות    🔗

הרמת היד בּעד הצעת החבר הערבי זיכּתה את נציג ישראל באו“מ במחיאות־כּפיים ממושכות מצד נציג ברית־המועצות, שר החוץ שלה. בעיני בעלי ה”אוטומטיות־של־להיפך" זו הוכחה נוספת למשגה ולחטא שבאותה הצבעה. בעינינו אין במחיאות־כפיים אלה כדי לפסול הצבעה זו. נדמה שעוד יש בארצנו רחובות הנושאים את שמו של מר גרומיקו. הוא זכה לכך כאות הכרת־טובה על יצגוֹ את עמדת ברית־המועצות בשנות הגורל 1947–1949. אך אין אנו רואים בתגובת שר־החוץ הסובייטי הכשר מתוך “אוטומטיות־של־בעד”. גם זו לוקה באותם חסרונות, כמו כל גישה אוטומטית שאין עמה מחשבה.

ההצבעה ללא־אומר־ודברים של נציג ישראל באו"מ בעד הצעתו של החבר הערבי לא נהפּכה למעשה מדיני בעל־חשיבות לא רק מפּני שהיא היתה פעולה רפלקסיבית בלתי־מחושבת. הוחמצה פה הזדמנות להודיע קבל־עולם כי ישראל תומכת בראוּי לתמיכה ומסתייגת מן הטעון הסתייגות.

מה הוא הראוי לתמיכה? הכרת מדינות האזור המסוכסך הזה שאין צורך בהתערבות של מעצמות גדולות כדי לפתור את בעיותיו. כל פתרון יכול לבוא אך ורק מתוך האיזור עצמו. חילות נחיתה וצבאות מוצנחים של גורמים זרים אינם דרושים כמשכּיני סדר. אם נציגי האיזור מוכנים לשבת יחד ליד שולחן הדיונים, נשמטת הקרקע מתחת רגליהם של תאבי־כיבושים למיניהם במעטה של רודפי־שלום. לנוכח הופעתם המלוּכדת של עמי האיזור, נאלצים הם לענות “אמן” על כרחם ואולי אף לשמחתם, שכּן ניתנת להם האפשרות לצאת מן הבוץ ששקעו בו ומן הסכנה של פריצת הסכרים הדקים, העלולה להציף את העולם בנהרי־נחלי־דם.

מה הוא הטעון הסתייגות? התלכדותו של האיזור על בּסיס לאומני־ייחודי. התעלמות מן העובדה כי בתחומי האיזור הרחב, המשתרע על־פני קדמת־אסיה וצפון־מזרחה של יבשת־אפריקה, שוכנות אומות אשר התואַר “ערבי” אינו יאה להן. אומות אלו רוצות ונכונות לתרום לאיחודו של המרחב, לעצמאותו ולשגשוגו, אולם נחושה החלטתן לשמור על זהותן הלאומית בכל הנוגע למעמדן המדיני, התרבותי והכלכלי. הן מוכנות לשותפות במסגרת רחבה של האיזור על בסיס של שוויון. אין הן רוצות להיות ספח או גרור, שאין לו השפּעה ודברו אינו נשמע. החייאתו של החבר הערבי עלולה, איפוא, להיות למעשה צעד לקראת פילוגו של המרחב והחרפת הניגודים בתוכו. במקרה זה תהיה התוצאה: הפקרתו מחדש להתערבות מעצמות שמחוצה לו בקביעת ענייניו והגברת הסכנות הכרוכות בכך למרחב ולעולם כולו.

ההזדמנות הוחמצה לא בגלל ההפתעה שבּתמרון הערבי. הדברים שהיו טעונים הבהרה לא הובהרו, מפּני שרק למראית־עין מנהלת ממשלת־ישראל מדיניות. לאמיתו של דבר אין לה עקרונות ואין לה שיטה. בהעדר אלה נוצר מצב שיש להשאיר נציג בעמדה מדינית מובהקת ללא הוראות; ונציג זה – משניתנה הבחירה בידו – יודע רק להרים יד כביכול; אך בפיו – אין הדיבּר.

 

חוק התנועה המסוערת    🔗

היש לפרש את ההופעה המלוכּדת של מדינות החבר הערבי כנסיגה מצד נשיא הקהיליה־הערבית־המאוחדת או ככניעה של המשטרים הקיימים בממלכת הירדן ובלבנון?

זו השאלה שפּותרי חידות במערב ובישראל מנסים למצוא לה תשובה. ובעקבות ניסוח השאלה מלקטים הם פירורי ידיעות על כל פּליטת־פּה של הנשיא בקאהיר והמלך ברבת־עמון ושני הנשיאים בבארוֹת, בירת הלבנון. וכל פּרשן מנסה לנחש מה יהיה הצעד הבא במשחק־השח הגדול במרחב.

עיסוק נאה למי שרואה לפניו “כּלים” ללא רוח־חיים, אשר רק השחקן יכול להזיזם על־פּני הלוח, ככל העולה על רוחו. אַך לא אלה פּני הדברים. על־פּני לוח־הענק של יבשות, שהיו רדומות אַלפי שנים, נתעוררו כוחות אדירים, הנעים מרצונם, לפי חוקים קבועים מראש. אין צורך בניחושים, כדי להכיר את כיוון ההתפתחות. נשיאים ומלכים אינם השחקנים הראשיים על פּני הלוח. גם הם מיטלטלים על גבי הגלים הסוערים. אלה מהם, אשר קצבם מותאם לקצב הגלים, זוכים לרכב על הרכס. מי שכּיוונוֹ הפוך, ספינתו נטרפת והוא יורד תהומה.

במרחב אשר אנו שוכנים בתוכו הגיעה שעת התגלות לעמים. תחת האמונה כי הם נוצרו להיות מרמס לרגלי שליטים שלהם, הכפופים לשליטים זרים, נתגלה לפתע לעמים אלה כי הם מקור הכוח וביכלתם להשליט את רצונם. נפשם סלדה ממלכים בחסד־אלוהים־והבריטים. הם מעריצים מנהיגים, הצפים ועולים מנבכיהם, המבטאים את רצונם שלהם, המנסים להרימם מאַשפּתות.

ועוד נתגלה לעמים כי מפת המרחב שורטטה ליד שולחן הדיונים של מעצמות יריבות, ללא אחיזה בכּוחות הממשיים הפּועלים במרחב הזה. כי הגבולות שסומנו באו להפריד, כדי להקל על השליטה ועל הניצול. על־כן מועדות פּני העמים לליכוד, להיערכות חדשה, שתהיה תוֹאמת את ענייניהם החיוניים.

גמאל עבד אל־נאצר הוא יצירה של שאיפת העמים הערביים במרחב. הוא גיבורם, במידה שהוא מבטא את השאיפות היסודיות של התנועה הלאומית הערבית. אין זה חשוב אם יאריך ימים או יוחלף באחר. לא מה הוא – או יורשו – רוצה לעשות הוא הקובע, אלא מה הוא אנוּס לעשות. וזה ברור כחוק: לשמש פּה וידיים לתהליך המעבר של עמים נחשלים ונרמסים למעמד של אומות עצמאיות המרסקות כבלי מסורת של משטר חברתי רקוב, כדי להקים תחתיו משטר מתקדם יותר מבחינת יחסי הייצור וחלוקת ההכנסה הלאומית.

שאיפות אלו משותפות לכל עמי המרחב. על־כן אין לצפות ל“נס”, שמלך ירדן יתחבּב לפתע על העם היושב בשכם וברבת־עמון. גם הכומתות האדומות של גדודי הצנחנים הבריטים לא יצליחו להציל את כסאו. לכל היותר יצליחו להציל את חייו מזעם עמו ולהטיסו למקום מבטחים ושיכחה.

 

סיכוייה של ברירה    🔗

המדיניות הרשמית של ישראל – ובנקודה זו מאוחדות מפלגות שבּשלטון עם מפלגות שבּאופוזיציה – רואה את ההתפתחות בשמחה לאיד – אידן של מעצמות המערב, שלא שעו לאזהרותיה. והיא עושה נסיונות מחודשים לבקרים לשכנע מעצמות אלו כי אין טוב להן אלא לכרות ברית־חיים־ומוות עם ישראל.

היא לוחשת באזניהן וצועקת בראש־חוצות:

לעומת מדינות־ערב, הידועות־הפיכות, משטרנו יציב ואיתן – האין זה מחויב המציאות שאנו נשמש נושא הידידות של המערב הדמוקרטי?

וכלום לא יהיה בזה מן התבונה אם המעצמות האדירות לא תסמוכנה על תעלת־סואץ וצינור־הנפט הטראַנס־ערבי, הנתונים בידיים לא בטוחות, ותעדפנה עליהם צינור־נפט שיונח מאילת לחיפה?

רעיונות אלה – “אנחנו במקום הערבים” – מוּצאים למכירה יום־יום על־ידי מדינאי ישראל, אלא שאין קופץ לקנות אותם. אַף כי מנוסחים הם ברצינות, אין איש בר־דעת שיתיחס אליהם ברצינות.

אם תעמוד הברירה כפי שנוסחה על־ידי מדינאינו – “אנחנו או הם” – תמיד תהיה הבחירה לרעתנו. כי בתקופה שבה פועל נשק בין־יבשתי יש ערך למרחב אך לא לפינה שבוֹ, גם אם ישׂרור בה סדר למופת. ואין שום עורק שנציע יכול לבוא במקום הסואץ, לא בעתות שלום ולא בימי מלחמה.

אמור מעתה: בניתוק מן המרחב ובניגוד לעמיו נוכל מפעם לפעם לזכּות בחסד של מתן שירותים למעצמות זרות, תמורת תשלום בסתר בעד כל שירות. ברית לא תיכּרת עמנו. ערובּות לבטחוננו לא נשיג. התוצאה תהיה הפוכה: כל מעצמה – במידה שתאמין בניסוחנו: אנחנו או הם – תבחר בהם להתקשרות קבועה. ומכיון שרבים יהיו המחזרים, יעלה מחירם; ומחירנו ילך ויפחת, כי אנו מנסים לפעול בניגוד לכיוון ההתפתחות החוקית במרחב.

 

בקנה אחד    🔗

המדיניות היחידה המסוגלת לפתור את בעיותינו היסודיות לטווח ארוך היא – בנסיון להעלות בקנה אחד את עניינינו הלאומיים עם ענייניהן של האומות האחרות במרחב. ההכרה כי אין אנו זרים פּה ואין אנו ראש־גשר לכוחות שמחוץ לאיזור, חייבת להדריך אותנו בקביעת עקרונות מדיניותנו. אנגלים באו והלכו. צרפתים היו ונסוגו. אמריקאים ניסו לתקוע יתד והוא נעקר. להם יש לאן לסגת. לנו אין. כי אנחנו חלק מן המרחב ואין מקום אחר בעולם אשר אליו נרצה ונוכל ללכת.

וכמונו – כל עמי האיזור. יהיה כוחנו הצבאי אשר יהיה; אף אם נקבל את מיטב הנשק חינם – את העובדות הדימוגרפיות של המרחב לא נוכל לשנות. הם יחיו לצדנו; אנו נחיה ונתפּתח בשכנותם.

בהם ובנו תלוי הדבר אם נחיה תוך הקזת־דם הדדית בלתי־פוסקת או מתוך יחסים של עזרה הדדית. באפשרות הראשונה טמונה סכנת ההשתעבדות של כולנו לסוחרי־נשק ממזרח וממערב. הדרך השניה מבטיחה עצמאות ושגשוג לכל העמים.

זו הבּרירה האמיתית העומדת בפני המרחב. והבחירה איננה בידי מעצמות זרות אלא בידינו־אנו, עמי האיזור. קודם כל חייבים אנחנו להחליט במה אנו בוחרים. כי אין אומה יכולה לבוא בתביעות אל זולתה בטרם תתבע מעצמה.

 

תנאי ראשון: מצד זה של המתרס    🔗

ישנה דרך נוחה להתחמקות מן הצורך במתן תשובה ברורה. היא מנוסחת בצורת הנחה ושאלה: נניח, שכולנו מסכימים וכולנו רוצים בשותפות עם עמי המרחב; איך נשיג את הסכמתם?

ודאי, בדרך של התחמקות לא נשיג דבר ולא נשכנע איש. כדי להשיג זאת, יש צורך לדבר ברורות ולא להביע הנחות משוערות. אם אנו מאמינים בהכרח ובאפשרות של יצירת שותפות־עמים גדולה, על בסיס של היות כל עם ועם שורר בביתו – נמצא את הדרכים ללבותיהם ומוחותיהם של שאר יושבי המרחב.

אם נהיה מאוחדים בשאיפה היסודית, נשכּיל להבין ולהסביר כי בתוך הים הגועש באיזור פועלים כוחות שונים, מהם מקרבים ומהם מרחיקים. כי תחת מסווה של מליצה לאומנית, המצטיינת בקנאות דתית, מסתתר אויב המסוכּן לעצם שאיפת החופש, והמנוגד לענייניהם החיוניים של המוני־אדם למן קזבּלנקה ועד מעבר לבגדאד.

אין זו גזירה שהמהפכה הגדולה המתחוללת במרחב תיעצר בראשית דרכּה. השתחררות מעול זרים היא אַך צעד ראשון במלחמתם של עמים משועבדים לחופש ולמיצוי הכוחות הגנוזים בתוכם. אחריו מן הדין שיבוא שינוי מהותי בחלוקת הנכסים הלאומיים, שהצטברו במשך דורות רבים בידיים מועטות ביותר.

אנו נוכל להתסיס את העמים ולסייע בידם בצעדיהם הבאים, אך אם נהיה עמם גם בשלב הראשון, אם נתמוך במאווייהם ונעזור להם במלחמתם.

אם נוסיף להתחבר עם כוחות השיעבוד הזרים ולתמוך בצעדיהם הגלויים והמוסווים נגד המדינות השכנות, אין ספק שניחשב אבר זר, שותף לפשע ההשתלטות האימפּריאליסטית. במקרה זה תהיינה הכרזות קולניות על “ידנו המושטת לשלום” גרועות ממליצות שדופות. הן תהיינה בעיני העמים הסובבים אותנו הוכחה לשיטה של מרמה וצביעות, המבקשת להאחיז את עיני הבריות ולהסוות את כוונותינו האמיתיות.

תמיכה עקבית במלחמת ההתעצמות של עמי המרחב, לעומת זה, תניח את היסוד להבנה בינינו ובינם, אשר בוא תבוא לתועלת שני הצדדים.