הגמד    🔗

פאר לאגרקויסט: הגמד; תרגום: יוסף לוז; הוצאת מ. ניומן בע"מ; 182 ע'.

“הגמד” לפּאֶר לאגרקוויסט הוא יצירה כה מנוּפה, כה מסוגננת, עד שעם תחילת הקריאה נדמה לך שהסופר מדגים לפניך פרק ב“אמנות לשם אמנות”, סיפור על ימי הרנסאנס, על חצר נסיך, על הטיפוסים האפיניים החיים שם, על התככים הפנימיים והמלחמות בנסיכויות אחרות, על חיי הרוח של החצר ומושגיה הדתיים, המשולבים באמונות תפלות לרוב. כל זה נמסר מפּי גמדו של הנסיך.

עם זאת הרי לפנינו יצירה מודרנית, מודרנית כדי־כך שאין לחשוב עליה במושגי הדור שעבר: אפילו ננסה לעטרה בעטרה של “אמנות לשם אמנות”, הרי בהמשך הקריאה ניאלץ להסירה ממנה. כי פאר לאגרקוויסט בא להביע דעות, אפילו להתריע על סכנה. גמד זה שטרח, כביכול, למסור לנו את מאורעות הימים מנקודת־ראותו ולהביע לפנינו מהרהורי לבו על תופעות החיים השונות, אין הוא אלא כוח־ההרס שבּנפש האדם. ודומה, התפיסה של כוח ההרס היא־היא המשבּצת את הסופר בתוך דורנו. זוהי תפיסה מודרנית המושפעת מהלכי־הרוח המיוחדים לתקופתנו, אשר הובעו על־ידי אישים כגון הפילוסוף ב. ראסל, הפסיכולוג וילהלם רייך, המשורר אליוט ואחרים. הנה כי כן, רשעותו של הגמד אין בה רק מן הסאדיזם האקטיבי, מן הרוֹע השׂטני שהוא יצרי ביסודו, שבו ראו את כוח־ההרס מן הספרות הדתית הקדומה ועד לספרות המודרנית. כוח ההרס האולטרה־מודרני הוא גמד קר־מזג, קר־רוח, הרוחש כבוד לסדר הקיים ולמושגים המקובּלים, אויב לכל הנאה מן החיים – שונא מושבע של האכילה הגסה, השתיה המופרזת, התשוקה המינית, בין שיש בה פּריצוּת ובין שיש בה תום־נעורים, המוזיקה וכו', של כל תאוה פרט לתאוות הרצח, של כל דבר שיש בו מן הספונטאניוּת.

רשימות הגמד נכתבות בבית־הכלא אשר שם כלאוֹ הנסיך. מלחמה, מגיפה, מות אשתו של הנסיך, כל אלה באו בעטיוֹ של הגמד. אחרי ההתפרקות מכוחות ההרס עובר זמן רב בו אין לה לאנושוּת צורך בהרג ושמד; אך הגמד יודע כי הפעמונים עוד יצלצלו לו, כי יבוא יום והנסיך ישוב־יעלהו מבּור־כלאו. לאחר מנוחת־מה שוב יזדקק הנסיך, תזדקק האנושות כולה, לגמד, לכוח־ההרס הספוּן בחביוני הלב.

דור בארץ    🔗

“דור בארץ”, אנתולוגיה של ספרות ישראלית; ערכו עזריאל איכמני, שלמה טנאי, משה שמיר; ספרית פועלים/לכל: 516 ע'.

יפה היה אילו היו הסופרים נולדים כולם בשנה אחת, עומדים מהוולד משך עשרים שנה ואחרי־כן שבים ונולדים בהמוניהם בשנה אחת. מה־קל היה אז לערוך אנתולוגיה ספרותית: סופרי 1900, סופרי 1920, סופרי 1940! אבל, כידוע, אין הסופרים מתחשבים בעורכי אנתולוגיות לעתיד־לבוא והם מתעקשים להוולד בלי שום סדר כרונולוגי הגיוני. וכאילו לא די להם בכך, הנה תאריך לידתם הרוחנית אינו מותנה בהכרח בתאריך לידתם הפיזית. עובדה: לא כל סופר מתפתח בגיל 25–35. גילו הנקוב של סופר לא תמיד הוא מעיד על גילו הספרותי. בארץ יש עוד גורם העשוי להכביד מאד על כל עורך אנתלוגיה, והוא – מידת ה“ישראליוּת” של הסופר. יש סופר שנולד בארץ וכל שרשיו בעולם העבר־הזר, ויש סופר שבא הנה בן חמש־עשרה והוא ישראלי בכל ישותו. במלה אחת: המשפט “דור בארץ” אומר דרשני. ואכן, הוצאת “ספרית פועלים” דרשה את המשפט הזה.

“יש להדגיש”, נאמר בהקדמה לאנתולוגיה “דור בארץ”, כי העורכים לא ניסו בשום אופן להכליל באנתולוגיה זו את כל היוצרים “שניתן לשייכם לאותו דור לפי בחינה זו או אחרת”. דרש: לא כל היוצרים יקבלו כרטיס־כניסה. יוצרים שהשתתפותם רצויה – יקבלוהו בזכות זו או אחרת, ויוצרים שהשתתפותם אינה רצויה – לא יקבלוהו בהתאם לפסול זה או אחר (שלא פסל כמה מחבריהם!).

הנה כך יש לפנינו אוסף סיפורים ושירים שנאסף לא בהתאם לאיזה בוחן ברור ומוגדר והכולל, בצד יצירות אחרות, גם יצירות של סופרים שאינם דווקה ישראלים או אינם דווקה בני גיל אחד, וגרוע מכל – יצירות של כמה סופרים שאינם סופרים.

שיכון ותיקים    🔗

נתן שחם: שיכון ותיקים; סיפורים מחיי הקיבוץ; ספרית פועלים / לכֹל; 319 ע'.

נתן שחם הוא סופר אשר דומה כי קרוב הוא להלך־הרוח האקסיסטנציאליסטי יותר מכל סופר אחר בארץ. אין שוב סיבה להניח כי הירבה לקרוא את יצירותיהם של הסופרים האקסיסטנציאליסטיים יותר מכל חבריו. קרוב לודאי שנטועה היתה בו זיקה טבעית לבעיות העולות בספריהם וכי ההדים אשר הגיעו אלינו מהם הפיחו רוח חיים בזיקה זו.

חוט־השני העובר בכל סיפורי “שיכון ותיקים” הוא לא רק הרקע הקיבוצי המשותף לכולם אלא גם העובדה שרובּם־ככוּלם סובבים סביב נקודה אחת שהיא יסודית בספרות האקסיסטנציאליסטית: בחירת האדם את ישותו בשעת משבר. ברגע־המבחן מתיצב האדם לפעמים לעומת רגש הגאוה האמיתי, ולפעמים לעומת יהירות־שווא, לפעמים לפני שתי ברירות שוות כביכול, לפעמים לפני ערכים עקרוניים ולפעמים לפני פחד פיזי. הפתרון שהוא בוחר בו קובע את אישיותו ומגדיר אותה בעיני עצמו, שכּן כל הבעיות המוצגות כאן עומדות בין האדם לבין עצמו.

דומה כי מכל יצירתו של נתן שחם “שיכון ותיקים” הוא ההמשך הישר ביותר ל“דגן ועופרת”, קובץ סיפוריו הראשון. יש בו אותה רגישוּת לבעיות מוסריות המציינת את “דגן ועופרת”, אותה הבחנה פסיכולוגית דקה, אותו ברק שׂכלתני, לפעמים שׂכלתני מדי, עד כדי סיכון האורגאניוּת הספונטאנית של הסיפור. עם זאת יש לציין כי הבגרות נתנה את אותותיה לטובה בקובץ האחרון. הסיפורים נקיים יותר משגיאות של מבנה וכבדים יותר במשקלם. טובים במיוחד הם שני הסיפורים “במעלה ההר” ו“ארמון ואליז”. בראשון מתאר המחבר רועה, חבר־קיבוץ, הנשבה על־ידי שלושה ערבים; בשני הוא מתאר נער ונערה יוצאי צפון־אפריקה, אשר נקלעו לקיבוץ והביאו אליו בעיות משפחה הזרות לרוח הקיבוץ. אולי זרותו של הסופר לגיבוריו אלה היא שסייעה לו.

האמריקני השקט    🔗

גראהם גרין: האמריקני השקט; תרגום: שושנה ודל; ספרית פועלים / לכל; 236 ע'.

“כך סופו של עולם, לא בהטח כי ביבבה”. משפטו זה של אליוט כמו משמש מוֹטוֹ לכל יצירתו של גרהם גרין. לא הרגשות הנאצלים כי אם החולשות הקטנות. לא המוות העז והגיבורי כי אם ההישחקוּת האיטית. ואפילו ב“אמריקני השקט”, סיפור המתרקם על רקע המלחמה בהודו־סין ומסתיים ברצח פאיל, האמריקאי הצעיר שהאמין בתום־לב כי יש בידו להושיע את הודו־סין בעזרת “דרך־החיים האמריקאית”, אפילו כאן אין לפנינו אלא צללי אפור לגוניהם.

רגשותיהם של בני־אדם לעולם אינם מוגדרים בקו ברור כי לעולם הם אמבּיוולנטיים. פאוּלר, העתונאי האנגלי המפוּקח, יריבו של פאיל באהבה – פאיל לקח ממנו את נערתו ילידת הודו־סין – מקנא בפאיל, מתעב את השקפת־העולם שלו בכלל ואת גישתו הפוליטית בפרט. ועם כל זאת, אי־כה אוהב הוא את פאיל. הסיבה לאהבה זו נעוצה אולי ברגשות הרחמים שפאיל מעורר בו, תחילה בשל “ירקוּתו” בהודו־סין ובחיים בכלל ואחרי־כן עקב מותו בלא־עת. פאולר, כרוב גיבוריו של גרהם גרין, מרבה להתלבט בבעית הרחמים. הרחמים הם־הם מחייבים את הגיבור לעשות את המעשה הלא־נכון, זה המכשיל אותו, ואשר הודות לו בכל־זאת הריהו נמצא זכאי למלכות־השמיים. הרחמים על עמה של הודו־סין גרמו לפאולר שיתן את ידו לרציחתו של פאיל, ומתוך שלא נהג לפי מידת הרחמים כלפי פאיל מכרסם איזה אי־סיפוק בנפשו, גם אם הביא לו מוות זה תועלת רבה.

כל הקשיים שעמדו בדרכו של פאולר הוסרו אי־כה בניגוד למה שניתן לשער על פי השכל הישר. פתרון זה כמוהו כקריאת־תגר על ההגדרה הסכימטית וההכללה הפשטנית (האפיינית כל־כך, כמדומה, לאמריקאים) ונגד כל אלה הפועלים מתוך בטחון גמור כי המציאות היא כזאת ולא אחרת וכי עתיד מסוים יהיה נובע בהכרח מהווה מסוים. המציאות תמיד היא שונה ממה שניתן להניח, איננה נתונה להבנה גמורה, ומולידה תוצאות אחרות מכפי שניתן לשער. כל אדם שאינו מביא זאת בחשבון עלול להגיע לכלל שגיאה הגובלת בפשע מוסרי.

כיצד לנהוג בחיים לאור הכרה זו? פאולר ניסה לעקוף את הדברים על־ידי שהחליט להימנע מן ההחלטה, בעיקר בשטח הפוליטי. אך הוא נוכח לדעת כי החיים מאלצים כל אדם לנקוט עמדה, “להיות צד”. אכן, אין איזו דרך־הישר בה ילך האדם וטוב לו ולנפשו. הכל לא פשוט, הכל מסובך, לפעמים אפילו מוזר. הדבר היחיד, מסתבר, שתיתכן בו צלילות מפליאה בשלמותה הריהו, אולי, סגנון סיפורי כגון זה ש“האמריקני השקט” נתברך בו, להנאת כל קוראי הספר.

המאנדרינים    🔗

סימון דה־בובואר: המאנדרינים; תרגום: צבי ארד; ספרית פועלים / לכל; 587 ע'.

“המאנדרינים” הוא ספר ארוך שקריאתו שוטפת. הקריאה שוטפת אולי דווקה משום שהספר ארוך, בלתי תמציתי. הרי זה נסיון לתאר את דמותה של האינטליגנציה הצרפתית בשנים שלאחר מלחמת־העולם השניה, ולא בציורים בודדים, סמליים, אלא בשורת תצלומים המוסרת דו“ח דוקומנטרי, הן על חייהם של הגיבורים הן על הבעיות הפילוסופיות־הפוליטיות המעסיקות אותם. עכשיו, בהמשך התפתחותה הפוליטית של הפרשה, אי־אפשר שלא לחוש תוגת־מה נוכח ההתלבטויות שאין להן סוף בשאלות כגון: האם יכול סופר מתקדם לעמוד מן הצד ולא לקחת חלק בחיים הפוליטיים? האם רשאי הוא לנהוג לפי צו המוּסר גם אם בכך יימצא מוקיע את אי־מוסריותם של הקומוניסטים ונותן נשק בידי הריאקציה? – וכו' וכו'. כה מרבים הם להתלבט וכה מרבים הם לדבר, ה”מאנדרינים" האלה של צרפת!

בתצלומים שמציג הספר אתה רואה דמויות מוכּרות; אם לא פגשת אותן בקפה בסן־ז’רמן הרי ודאי מוכּרות הן לך מספריו של סארטר ומספריה הקודמים של סימון דה־בובואר. אמנם מדי פעם הם מצולמים מזווית אחרת, גם הרכּב הזוגות משתנה תמיד, אבל בעיקרו של דבר לא השתנו הרבה. רוב הגיבורים הם כבני שלושים־וחמש עד ארבעים. הסופר המוכשר (הדגם: קאמי), הבודק תמיד את בעיותיו האישיות לאור עקרונותיו המקודשים, עודו בודק את בעיותיו לאור עקרונותיו המקודשים. אהובתו המזקינה, שהיתה פעם יפה כל־כך, עודה שוקעת מטה־מטה כאשר הוא עוזבה לנפשה. לא נעדרת כאן גם אותה דמות של נערה צעירה שנוצרה כמו להדגים הלכה למעשה: אקסיסטנציאליזם לא בתיאוריה אלא בחיי יום־יום – מיצוי הרגע בבואו. וכמובן, האשה האינטלקטואלית (הדגם: סימון דה־בובואר), זו אשר עולמה הרוחני כה עשיר הוא, עודה נקרעת בין חיצוניותה האצילית, הבּדלה, ובין פנימיותה היוקדת בתאוות. על כל אלה נוסף הפעם סופר זקן, בעלה של הגברת האינטלקטואלית (שלא קשה לזהותו כסארטר הגם שדמותו מטושטשת), וסופר אמריקאי, מאהבה של הגברת. פרשת אהבה זו, ככל פרשות האהבה שבספר, איננה דורשת ממך מאמץ הכרוך בנסיון לשחזר בנפשך, על פי אות ורמז, את מה שהיה. את מה שהיה מספרים לך בגלוי, ואת כל מה שהיה. אין מעלימים ממך דבר, אבל אי־כה נעלם הדבר מנפשך. כמו שאומרים: “נכנס באוזן אחת ויוצא בשניה”. כך דרכה של רכילות, ואפילו רכילות המסופרת בכשרון. ולא כך דרכה של יצירה אמנותית, שבה כל “מועט” מחזיק את ה“מרובּה”.

ד. ש.

היום השמיני בשבוע    🔗

“היום השמיני בשבוע” מאת מארק הלאסקו; עברית: בנימין טנא; הוצאת “ספרי גדיש”, תל־אביב, תשי"ח; 207 ע'.

וינסטון וג’וליה, גיבורי “1984” לג’ורג' אוֹרוול, בחרו במשכב בלתי־חוקי כמפלט מאימת המציאוּת שסבבתם וכדרך־מרד יחידה בשלטונה הכל־יכול, הכל־רואה והכל־שומע של המפלגה. פיטרק ואגנישקה, גיבורי “היום השמיני בשבוע” למארק הלאסקו, מכתתים רגליהם על מדרכותיה ובין חורבותיה של ורשה – של העיר שעתה־זה נמלטה מהתגשמותו של חזיון־הבלהות האוֹרוולי – בבקשם מקום שבו יוכלו לשכוח, בהתיחדותם, את המציאות המקיפתם. הליכתם הנסערת, הנלאה־ואינה־נרפית, ה“קפקאית” לפרקים, אל אותו מקום נכסף, שהוא סמל לכמיהת הדור למוד־התלאות וצמא־השקט, מסתיימת בלא־כלום. הם לא ימצאוהו, עד אשר יפציע בשמי פולין בקרו של… היום השמיני בשבוע.

לתשעת הסיפורים שבקובץ מכנה משותף: יאוש האדם מן השקר הרשמי, מן הפחד, מן הטומאה ומן העוני, שהם חייו. זהו יאוש שמעבר לרצון המרד ומעבר ליכולת המעשה הנועז, פורץ־הגדר. הבריחה מיאוש מוחלט אשר כזה עשויה להעלות את הבורחים על שתי דרכים בלבד: על דרך השכרוּת ועל דרך ההתפרקות המינית. וכי איזה נתיבים אחרים פתוחים למי שסולד במציאות ואינו יכול לה? היכן, אם לא בשני אפיקים אלה, יפרצו וייקווּ מאוויי האדם שהמשטר סתמם במגוּפה אטומה לבל יידעו פורקן אחר? איזו שפה, זולת זו שכולה גשמיות בהמית, מסוגלת לבטא ערגונות כבוּלים לרוחניות מעודנת?

מארק הלאסקו, המקורי והמוכשר בסופרי המשמרת הפולנית הצעירה, הוא גם האמיץ שבּלוחמיה בשקרי המוסכּמות. הוא העז לפסוע, ללא תחנות־ביניים, פסיעת־ענק מן הריאליזם הסוציאליסטי הסלפני אל היפוכו המוחלט: אל הריאליזם פשוטו כמשמעו, הערטילאי באמיתותו, שאינו מלוּוה הוראת המחבר לריפוי נגעי החברה.

הקובץ, שהותקן לדפוס עוד לפני הופעת “בתי הקברות” להלאסקו, פותח לפני הקורא הישראלי צוהר ראשון להצצה אל ההווי החברתי של ארץ אשר המשטר הסטאליניסטי כירסם בגופה משך שנים. תרגומו של בנימין טנא משקף היטב את אקלימו הנפשי המיוחד־במינו של המקור, אף שקטעי שיחה רבים תורגמו לעברית “ספרותית” מדי (מעשה שכיח אצל מתרגמינו!) ובכך קיפחו אותה פשטות טבעית ובלתי־אמצעית האפיינית להם כל כך.

ת. ה.