דרור אורון שוקדת עתה על תרגום כמה מיצירותיהם של סופוקלס ואווריפידס. י. אורן, שמבקרים כינוהו “הסוריאליסט העברי”, הוציא עד כה את “אי־שם” (קובץ סיפורים, 1950), “בעורף” (רומן, 1953) ו“מסות בנימין החמישי” (1958). הסיפור המובא כאן הוא מן הרומן “אבות ובוסר”, אשר אתו בכתובים. נסים אלוני, בעל המחזה “אכזר מכל המלך”, מכין עתה לדפוס קובץ של סיפורי־ילדות. “הינשוף” הוא אחד מאלה. “אליעז” הוא כינויו של אחד מוותיקי שירות־החוץ הישראלי, ששימש שנים אחדות בפאריז והכיר את חייה המדיניים והחברתיים של צרפת לפני־ולפנים. אלן־בוסקה הוא משורר ומבקר צרפתי, שפירסם עד כה ששה קבצי שירה, שני רומנים, ומסות ותרגומים לרוב. בשנים 1945–1950 שימש בתפקיד מרכזי במועצת־ארבע־המעצמות בגרמניה. כיום הוא עורכו הספרותי של העתון היומי “קומבא” ומשתתף בכתבי־עת רבים בצרפת ומחוצה לה. יצירתו של סמואל בקט, אחת התופעות הסימפטומטיות ביותר של תקופתנו, מסתכמת כבר בשנים־עשר כרכים של פרוזה, דראמה ושירה. האירי בן ה־52, היושב זה כשלושים שנה בצרפת, כותב לסירוגים אנגלית וצרפתית. כתביו מתורגמים לשמונה־עשרה שפות. בארץ הזאת הוא מוכּר אולי בעיקר מתוך “אנו מחכים למראל”, שהוצג בתיאטרון “זירה”. ה“מונודראמה” המובאת בחוברת זו נכתבה השנה, והיא מתפרסמת סימולטנית ב“קשת”, בתרגומה העברי, וברבעון הניו־יורקי “אֶוורגרין”, במקורה האנגלי. ב. גון מפרסם לפרקים משיריו במוספים הספרותיים, בעיקר ב“הארץ”. הוא מבּוגריה הראשונים של “הרצליה”, וכיום עורך־דין. ע. הלל, בן משמר־העמק וכיום “הגנן של עירית ירושלים”, הוא בעל קובץ השירים “ארץ הצהריים” (1950; מהדורה מורחבת ב־1956). תיאודור התלגי הוא סופר, מבקר ועתונאי, הקשור מזה שנים רבות קשר אינטימי בספרות הפולנית. בשעה זו הוא עושה בשליחות עתונאית־ציבורית באיראן ובהודו. מרדכי טביב עומד עתה, כמדומה, בסימן של חשבון־נפש ושינוי־ערכים. סיפורו המובא בחוברת זו הוא אחד הסימנים לכך. נתן ילין־מור, לשעבר מפקד לח“י, הוא שוב “בחדשות” כאחד היוזמים של “הפעולה השמית”. אהרן כידן הוא ירושלמי, הפעיל כמבקר ספרותי וכלכלן בעת־ובעונה־אחת. פאול לוי, בן ה־67, הוא איש אשכולות לאמיתו: צייר וחוקר־אמנות, קומפוזיטור ומוזיקולוג, בימאי של תיאטרוני בובות וצלליות כמו גם מסריט – ולשעבר אף קצין־צבא ועורך־דין. רבים יזכרו בגעגועים את “להקת העץ” שלו, שאותה ניהל בשנות 1940–1943. עם יוסף מילוא, שהיה הקרין והיועץ הספרותי של “להקת העץ”, השתתף ב־1945 ביסוד התיאטרון הקאמרי. תערוכת תמונותיו האחרונה הוצגה ב־1956 במוזיאון תל־אביב. המשך חקירתו ביחסי־הגומלין בין המוזיקה לאמנויות הפלסטיות יתפרסם בחוברות הבאות של “קשת”. משה לזר משמש עתה במחלקה ללשונות רומניות באוניברסיטה העברית. הוא גם חבר ועדת־הרפרטואר של “הבימה”. הרבה לתרגם מן הלשונות הרומניות לעברית – ולהיפך. מאמרו הוא ראשון בסדרת מאמרים על שירת־האהבה של ימי־הביניים במערב־אירופה, שהיתה גם נושא עבודת־הדוקטור שלו בסורבּונה. אריך נוימן נחשב אחד מגדולי האסכולה היונגיסטית בפסיכולוגיה של ימינו. הוא בן 53, יליד גרמניה, ואף שזה קרוב לחצי־יובל שנים הוא גר בתל־אביב, כמעט אינו מוכּר כלל בציבור העברי. החשובים בספריו, שהופיעו בכמה מלשונות המערב, הם: “התפתחות התרבות והדת” (1948), “מקורותיה וקורותיה של התודעה” ו”פסיכולוגית המעמקים והאתיקה החדשה" (1949), “הפסיכולוגיה של הנשיי” (1952), “האמנות והאל־מוּדע היוצר” (1954). הוא עומד להוציא מחקר על הנרי מור וספר על “אב־הטיפוס של הנשיוּת”. משה פוגל הוא עורך־דין על פי אוּמנותו, סופר, פובליציסט וחוקר על פי נטיית־לבו. לעתים רחוקות הוא מפרסם מפרי עטו, אבל סדרת מאמרים שהדפיס לפני שנים מספר ב“הארץ” על הצלבנים השאירה רושם עז על קוראיה. ג’ופרי ד. פול הוא כתב לונדוני העוקב בעירנות אחר הנעשה במזרח, ו“מתמחה” במיוחד בפעולה האפריקאית של קאהיר הנאצרית. אלכסנדר פן, שלפני כשנה הוציא את שיריו במקובץ, מוסיף לכתוב על נושאים הקרובים ללבו ולתרגם את המשוררים הרוסים האהובים עליו. מתרגומי מאיאקובסקי שלו נביא ב“קשת” הבאה. עמוס קינן, שעודו בפאריז, מתגלה כאן מצד בלתי ידוע: כמשורר. בחוברות הבאות נביא מדבריו גם בפרוזה ובדראמה. ריימון קנוֹ הוא סופר צרפתי רב־פעלים, בן 55, חבר ה“אקאדמי גונקוּר”, מזכיר כללי של הוצאת “גאלימאר”, בית־ההוצאה הגדול ביותר בפאריז, ועורך האנציקלופדיה שלה לספרות. תחילתו סוריאליסט, מן הנוהים אחר אנדרה בריטון, ועד כה פירסם ששה־עשר רומנים וספרי מסות, שבעה קבצי שירה, וכן מסות על אמנות (ספר על מירו, למשל) ובפרט על אמנות הקולנוע – אף כתב שני תסריטים (אחד מהם “מסייה ריפוּאה”). השפעתו ניכרת בספרות הצרפתית הצעירה. נסים רז’ואן, יוצא בגדאד, כובש והולך לו מקום כאחד המנתחים המעוּלים של המתרחש במזרח התיכון. הוא פרשן קבוע לענייני המזרח ב“ג’רוסלם פוסט” ובמחלקה הערבית של “קול ישראל” ומאמריו מופיעים בכתבי־עת שונים באנגליה ובארצות־הברית. המסה המובאת בזה הופיעה זה מקרוב, בשינויי נוסח מסוימים, בקובץ The Middle East in Transition בהוצאת רוטלג' את כיגן פוֹל, לונדון. יונתן רטוש מוציא בימים הקרובים את ספר שיריו השלישי, “צלע”, לאחר “חופה שחורה” (1940) ו“יוחמד” (1952). עומד להופיע תרגומו למשלי לאפונטן. רנה שני החלה לפרסם השנה את ביכּורי שיריה ב“מאזנים” ו“משא”. היא בת 21. ש. שפרה מפרסמת משיריה בכתבי־עת, ובקרוב תוציאם במקובץ.

* * *

תמונתו של מירו (“לקראת הקשת בענן”) בשער החוברת, וכן תמונתו של צ’נג לו (“הדייג”), מופיעות בספר “אמנות דורנו” לאולגה שץ. התמונות נדפסות כאן ברשותה האדיבה של הוצאת ראובן מס, ירושלים, שהעמידה את הגלופות לרשותנו.