הרלן אליסון ‘ציפור המוות’, גליון מס' 6 הינו אחד מנציגיו הבולטים ביותר של הזרם האוונגרדי במד"ב, שהלך וגאה בסוף שנות ה־60'. העיתון “ניו־יורקר” הכתיר בשעתו את אליסון בתואר ‘ראש נביאי הגל־החדש’.
רוברט שאקלי (‘אלמוות בע"מ’) כותב בסגנון אבסורדי, סוריאליסטי ורווי הומור שחור. לדבריו הוא אינו כותב עוד על דבר כלשהו שאיננו משעשע אותו – ומה שמשעשע אותו הוא עולם בלתי־סביר לחלוטין שבו דבר אינו פועל באופן צפוי ועל פי חוקי השכל הישר. ולמה אפשר לצפות כשהשניים כותבים יחדיו?…
* * *
מאחוריו השתרעו האזורים האפורים שמעבר לשערי הרקולס, ממעל לו – השמיים, ותחתיו – האיחס. “איחס דפוּק! איחס דפוּק!” צעק פארטי לעבר אור אחר הצהריים הדועך והולך. הקריאה נשמעה מבולבלת קמעה, בוקעת מבעד לבדל סיגר התקוע בפיו, ומלוּוה בלהט שהיה שמור עמו בדרך כלל לקללות שכאלה, שכן היה זה סוף המשמרת ופארטי חש סחוט. מאז הפעם הראשונה בה צעק צעקה זו כבר חלפו שלש שנים. אז חתם על חוזה העבודה שלו כאספן בשדות האיחס. הוא צעק זאת לראשונה כאשר ראה את הפלנקטון. הפלנקטון שעבר מוטאציה, אפור כנזלת, מכתים קטע זה של האוקיינוס האטלנטי, כצרעת על גופו הצונן והכחול של הים.
“איחס דפוק,” מלמל. עתה הפך העניין למעין טקס.
הצעקה ארחה לו לחברה בבדידות הזו. רק הוא, בודד: ג’ו פארטי וקולו הדועך. והאיחס האפור־לבן המבחיל.
בזווית עיניו קלט את הבזק התנועה האפור שהשתקף במשקפי החריץ האסקימוסיים שלו. הוא ניווט את הדוגית סביב־סביב במומחיות. האיחס חזר וצף עתה. זרוע אפורה־לבנה הזדקרה מעל לפני האוקיינוס; היא נראתה כחדקו של פיל. תוך כדי התקרבות זהירה לעברה, מוכנית, אמד פארטי בעיניו את המרחק: במרחק של מטר וחצי ממנה, כשידו הימנית מתוחה, שלח את הרשת – הרשת המוזרה המותקנת על מוט, שדמתה במידת־מה לרשת שבה השתמשו האינדיאנים של פטצקוארו לציד פרפרים – ובתנועה מעוגלת רחבה אסף אותו ברשת.
האיחס התפתל ופירפר, היכה ברשת, ניסה לנשוך בפיו חסר השיניים את מוט האלומיניום. פארטי העריך את משקלו בשני קילוגרם ומחצה. הוא משך אותו אל הסיפון והשליכו אל המיכל. היה זה משקל כבד יחסית לגוף כה קטן.
המיכל נפתח אוטומטית, לחץ־אויר שאב פנימה את האיחס והמיכסה סגר עליו בטפיחה. האיחס נגע בו בקצה כפפתו. פארטי החליט שיהיה זה מיותר לחטא את המקום מיידית. הוא מחה בפיזור דעת את ידו בשיערו הבהיר, צרוב השמש, שנפל על עיניו גלים־גלים, ואחר כך שב להניע את הדוגית. הוא נמצא בערך במרחק שלושה קילומטרים ממגדל טקסס.
הוא נמצא במרחק שבעים קילומטר מחוף האוקיינוס.
הוא נמצא מול חוף מפרץ הטרס.
הוא נמצא בקו רוחב 35°, קו אורך 75°, מערב.
הוא נמצא במרכז שדות האיחס.
הוא היה סחוט. סוף המשמרת.
איחס דפוּק.
הוא החל לפלס את דרכו חזרה.
הים היה שטוח. שום רוח לא נשבה והשמש יקדה נוראות כפי שלא יקדה בימים שלפני מלחמת העולם השלישית. בהירה יותר משהיתה אי־פעם. היה זה מזג אויר כמעט מושלם לקציר, תמורת שכר של חמש מאות ושלושים דולר למשמרת.
משמאלו ראה שכבה בת חמישה מטר רבועי של איחס, מתוחה על פני הים כיריעת מלמלה עדינה, כמעט בלתי נראית על רקע המים. הוא שינה מסלול לעברה ואסף אותה. האיחס כמעט ולא התנגד. היה מתוח בשִכבה דקה מדי. הוא המשיך לעבר מגדל טקסס, תוך שהוא ממשיך לאסוף כל איחס שנקרה בדרכו. רק לעיתים רחוקות קרה שנתקל באותה צורה בשנית. נתח האיחס הגדול ביותר שאסף היה מחופש לגזע ברוש. (איחס מטומטם, מי ראה גזע ברוש מסתובב במרחק על חמישים קילומטר מהחוף?) הקטן ביותר לבש את דמותו של כלב־ים צעיר. אפור כגוויה וחסר עינים. פארטי אסף כל נתח במהירות וללא היסוס; הוא ניחון בכשרון מיוחד לזהות את האיחס בכל אחת מצורותיו, ושלט בטכניקת־קציר מושלמת, אשר היתה הרבה יותר מעודנת ואלגנטית מזו בה השתמשו הקוצרים שאומנו על ידי החברה. הוא היה רקדן בעל חוש־קצב טבעי, צייר שלא השתתף באף שיעור ציור משך כל חייו, איש בעל אינסטינקטים. היה זה הדחף שהוביל אותו לכאן, לשדות האיחס, לאחר שסיים בהצטיינות יתרה את לימודיו במולטיבֶרסיטה, במקום להובילו לתעשיה או לאחד ממכוני המחקר הצפופים. כל אשר למד, כל ההשכלה שרכש, איזו תועלת נשאה זו עימה בעולם צפוף, חנוק וסתום, מאוכלס בעשרים ושבעה מיליארד אנשים מיותרים, הנדחקים כולם לקבל את המישרות המשפילות ביותר? בהשכלה יכול היה לזכות כל אחד; מעטים זכו לקבל את התואר; מיעוטם קיבלו את מדלית הזהב, ורק מתי מעט – כמו ג’ו פארטי – זכו לצאת את המולטיבֶרסיטה עם תואר דוקטור, מדלית זהב והצטיינות יתרה. וכל זה לא היה שווה את האינסטינקט הטבעי בו נתברך בקציר איחס.
במהירות קצירה כשלו, יכול היה להרוויח יותר ממהנדס פרוייקט.
אחרי משמרת בת שתים־עשרה שעות, כאן על פני הים המבהיק, אפילו זוהרו של סיפור מעין זה הועם מחמת התשישות. כל שרצה היה ליפול על מיטתו שבחדר השינה שלו, ולישון, לישון, לישון. הוא השליך את זנב הסיגר הלח שלו אל המים.
המבנה האדיר הזדקר מולו. נהגו לקרוא לו “מגדל טקסס”, על אף שלא היה כל דמיון בינו לבין מגדלי הקידוח הימי בארה"ב שלפני מלחמת העולם השלישית. הוא נראה יותר כצוק אלמוגים ארכיטקטוני, או כשלדו של לוויתן אלומיניום מוזר.
הגדרתו של מגדל טקסס היוותה בעיה רצינית. הוא יכול היה לנוע, ולכן היה בעצם ספינה. מעל פני המים בלטה מערכת מורכבת של צינורות: צינורות היזוּן לתוכם השליכו הקוצרים את האיחס שליקטו (כפי שאמנם עשה עתה פארטי, כשהוא מחבר את חרטומו הגלילי של המיכל אל פיתחו של צינור ההיזון, חש כיצד רועד הצינור בידיו עם הפעלת השאיבה הפנאומטית שמצצה את האיחסים מתוך קרביה של הדוגית), צינורות אחרים אליהם ניתן היה לחבר את הדוגיות, וצינורות נוספים שתמכו במבנה הראדאר שלמעלה.
היה שם גם זוג צינורות גליליים שפתחיהם פעורים כפתחו של תותח ענק. שערי הכניסה. מתחת לקו המים, כקרחון, התפשט מגדל טקסס והתרחב בעזרת חלקים נתיקים שניתן היה לחברם ולפרקם בעת הצורך. במגדל זה היו כמה עשות מהקומות התחתונות מקופלות בשל חוסר פעילות. היה זה מבנה חסר צורה, בלתי מושך, כבד תנועה, יציב אף בסופות ההוריקן הכבדות ביותר. בתור אניה היה ללא ספק בעל העיצוב הגרוע ביותר בהיסטוריה הימית, אך בתור בית חרושת – היה זה פלא צף.
פארטי טיפס ויצא ממערכת העגינה, כשהוא נושא עימו את הרשת שלו ונכנס לשער הכניסה הקרוב אליו. הוא עבר בתאי החיטוי והועבר אל תוך מגדל טקסס עצמו. ברדתו במדרגות האלומיניום הלולייניות, שמע קולות בוקעים מתחתיו. היו אלה מרסייה – שעמד להתחיל במשמרת, ופגי פלין – שהיתה חולה במשך שלושת הימים האחרונים. שני הקוצרים התווכחו ביניהם.
“הם מוכרים את זה לאחר עיבוד בחמישים ושישה דולאר הטונה,” אמרה פגי, קולה מתרומם והולך. נראה היה שהוויכוח כבר נמשך זמן מה. הדיון נסב על ההטבות לקוצרים.
“לפני או אחרי שהוא מפורק?” תבע מרסייה.
“אתה ידע טוב מאד שהכוונה לטונה בשלב שלאחר־הפירוק,” ירתה פגי לעברו, “פירושו של דבר, שכל טון שאנחנו אוספים כאן עובר במיכלים ויוצא בצד השני במשקל של ארבעים או ארבעים ואחד טון, אחרי הקרנה. אנחנו מקבלים בונוס לפי המשקל במגדל, ולא לאחר־פרוק.”
פארטי היה עד לוויכוחים כאלה אלפי פעמים במשך שלוש שנות שרותו בשדות האיחס. כשמלאו מיכלי האיחס של המגדל, נשלח האיחס לפרוק והקרנה. תחת השפעת הטכניקות המסווגות הרבות שפיתחו החברות השונות, התרבה האיחס, מולקולה מול מולקולה, התפרק, גדל, התרחב, התנפח והגיע לבסוף למשקל הגדול פי ארבעים ויותר ממשקלו המקורי. אחר כך היו ‘הורגים’ אותו ומספקים אותו כחומר המזון המלאכותי הבסיסי של אוכלוסיה שחיה כבר זמן רב על דיאטה נטולת סטייקים, ביצים, גזר וקפה. מלחמת העולם השלישית היוותה טרגדיה איומה בהשמידה כמויות ענק מכל דבר פרט לבני אדם.
האיחס נטחן, עובד, טוהר, הוחדרה לתוכו תוספת ויטמינים, נצבע, נדחס ונארז בקופסאות שנשאו מגוון שמות מסחריים – סאבור, ויטהגרם, פרפרת, מזונית – ושווק לעשרים ושבעה מיליארד פיות פעורים לרווחה. רק להוסיף כמות מים פי שלושה מהמשקל – ולהגיש.
הקוצרים החזיקו, הלכה למעשה, את בני האדם בחיים. ובכל זאת, אף במשכורת של חמש מאות ושלושים דולאר למשמרת חשו חלק מהקוצרים ששכרם אינו מספק.
פארטי ירד במורד המדרגות הנותרות ושני הקוצרים השקועים בויכוח הביטו מעלה לעברו. “היי, ג’ו,” אמר מרסייה. פגי חייכה.
“משמרת קשה?” שאלה פגי.
“קשה מאד, אני כולי סחוט.”
היא זקפה מעט את גופה. “לגמרי?”
פארטי שיפשף את עיניו בידיו. הוא חש כאילו גרגרים קטנים נמצאים תחת עפעפיו. הפעם חדר לתוכם יותר אבק מהרגיל. “חשבתי שיש לך מחזור, לא?”
“אה, זה נגמר,” גיחכה, פורשת ידיה לרווחה, כילדה השמחה להעלמות מחלה כלשהי.
“כן, זה יהיה נחמד,” קיבל פארטי את הצעתה, “בתנאי שתוסיפי לזה עיסוי טוב.”
“אני אשבור לך את חוט השדרה.”
מרסייה גיחך ופנה לעבר גרם המדרגות הלולייני. “להתראות אחר כך,” זרק מעבר לכתפו.
פארטי ופגי פלין פנו, דרך מדוריו השונים של המגדל, לעבר חדר השינה שלו. מחמת חייהם המסוגרים, הבדידות שארכה לעתים יותר משישה חודשים בכל פעם, פיתחו להם הקוצרים יחסים חברתיים המיוחדים להם. נשים שהיו בעלות רגישות גבוהה מדי לענייני מין לא החזיקו מעמד במגדל טקסס זמן רב. לעתים רחוקות היו הקוצרים זוכים לחופשת חוף וכתוצאה מכך היו כל צרכיהם מסופקים על ידי החברה: סרטים, מאכלים משובחים, תחביבים, פעילות ספורטיבית, ספריה מעודכנת ומקיפה וקוצרות. הדבר התחיל בכך שכמה מהקוצרות הסכימו לקבל ‘טובות הנאה’ מן הגברים תמורת קיום יחסי מין, דבר שהיה בעל השפעה קטלנית על מוראל הקוצרים. עתה הפך הדבר לרשמי – הנשים השלימו את משכורותיהן הבסיסיות ואת הטבותיהן, במתן שרותי מין מחוץ למשמרת ובתמורה מלאה. לא היה זה דבר בלתי מקובל לגבי קוצרת מיומנת ויפת־תואר להגיע לחוף אחרי שהייה בת שמונה או תשעה חודשים במגדל טקסס, כשבחשבון הבנק שלה חמישים אלף דולאר.
בחדר השינה התפשטו השניים.
“אלהים,” העירה פגי, “מה קרה לשיער שלך?”
עברו כבר כמה חודשים מאז הפעם האחרונה שבילו יחדיו. “אני חושב שאני הולך ומתקרח,” משך פארטי בכתפיו. הוא ניגב את עצמו במטלית לחה לשימוש חד־פעמי והשליכה אל מגרסת האשפה.
“בכל הגוף?” שאלה פגי בחוסר אמון.
“היי, פג,” אמר פארטי בעייפות. “גמרתי עכשיו משמרת של שתים־עשרה שעות, אני סחוט לגמרי ואני רוצה לישון קצת. אז הגידי לי – את רוצה או לא?”
היא חייכה לעברו, “אתה מתוק, ג’ו.”
“אני דבש ממש,” השיב לה ושקע במיטה הנוחה. היא באה עליו והם הזדווגו.
אחר כך הלך לישון.
חמישים שנה לפני כן, פרצה סוף־סוף מלחמת העולם השלישית. קודם לכן עברו על העולם שלושים שנות השלב השני של המלחמה הקרה. השלב הראשון הסתיים בשנות התשעים, כאשר לא היה ספק שהמלחמה אכן תפרוץ.
השלב השני היה שלב הגנה מפני מוות המוני. אז הוקמו בבטן האדמה הערים התת־קרקעיות, ‘ערי השימורים’, כפי שכונו בפי מתכנני הערים. בפרסומים פומביים היו השמות שניתנו להן הרבה יותר זוהרים. בהודעות לעיתונות כונו ערים אלה בשמות מפוצצים כמו ג’ייט סיטי, שער הזהב, יהלום, שחר, דממה, עלווה. בתווך, בהרים, קבעו המתכננים את מערכת ההגנה־נגד־טילים של כל יבשת צפון־אמריקה, בעומק של שלושה קילומטרים מתחת לפני הקרקע.
התרבות החלה כבר זמן רב לפני השלב הראשון של המלחמה הקרה. מלתוס צדק: בהשפעת הפחדים התרבו האנשים בשיעור חסר תקדים. בערי שימורים כמו הונג־קונג התחתית, לבירינט (תחת בוסטון) ואחרות, הותירו החיים הדחוסים מעט מאד תענוגות לאנשים. ולכן לא נותר אלא לפרות ולרבות. הם הכפילו את מספרם, וחזרו והכפילו. בטור גיאומטרי מלא הלכו ערי השימורים והתמלאו. הערים שלחו מנהרות, תעלות וזרועות לכל עבר, וכדור־הארץ נמלא בתושביה הצפופים, הרעבים והמתרבים של ארץ־הפחדים. מעל פני האדמה נותרו, מכורח הנסיבות, רק אנשי צבא ועילית המדענים.
ואז פרצה המלחמה.
אטומית, בקטריולוגית, עם לייזר וקרינה.
המצב היה גרוע למדי ביבשת צפון־אמריקה: לוס־אנג’לס נהרסה. כמה שרשרות ערים בצפון נמחו מעל פני האדמה. אוק־רידג' עלתה בלהבה אחת זוהרת. לואיסוִיל הפכה כולה עיי חרבות. דטרויט נעלמה. במקום נותרו מישורים חלקים ומבהיקים, בדומה לפני מראה.
ניו־יורק ושיקגו זכו להגנה טובה יותר. הן איבדו את הפרברים, אך לא את ערי השימורים שלהן. מרכזי הכרכים נפגעו אך עדיין נותרו כשֵרים לפעולה.
גרוע בהרבה היה המצב ביבשות האחרות.
אך במהלך שני השלבים של המלחמה הקרה הספיקו מדענים לפתח תרכיבים, נוגדנים, תרופות, אמצעים. אנשים ניצלו במאות וברבבות.
אבל… אי אפשר להזריק זריקה לקלח תירס. אי אפשר היה לחסן כל חתול וכלב וצבוע ואיילה ולמה ודב. אי אפשר היה להציל את הדגים. דעתה של האקולוגיה נטרפה עליה. כמה מיני חיות נותרו בחיים, אחרים נמחו כליל מעל פני האדמה. שביתות הרעב ומהומות המזון החלו.
והסתיימו במהירות. אנשים שגופם חלש מרעב אינם יכולים להילחם. הגיע העידן הקאניבָּלי. ואז החליטו סוף־סוף הממשלות, שאֵימה אחזה בהן למראה הדברים שעוללו לעצמן ולזולתן, להתאחד. ארגון האומות המאוחדות קם לתחיה והסמיך את החברות בעולם כולו לפתור את בעיית המזון המלאכותי. אבל היה זה תהליך איטי.
מה שכמעט ולא נלקח בחשבון היתה העובדה שהרוחות המערביות, הגוררות עימן את הקרינה ואת שאריות הטרוף הבקטריולוגי, נשבו מעל פני צפון אמריקה, צברו עימן מטעני רעל נוספים מעל לואיסוויל, ניו־יורק ודטרויט, וגררו את כל משאן המזוהם והקטלני אל מעבר לחוף המזרחי, ומעבר לאוקיינוס האטלנטי, על מנת לפזרו מעל אסיה. אולם בטרם נסתיים מסע זה התחברה הנשורת עם קרני השמש והגשם, ויחדיו יצרו מוטאציות מוזרות באזור עשיר־פלנקטון זה של האוקיינוס.
עשר שנים לאחר תום מלחמת העולם השלישית הפך הפלנקטון להיות דבר־מה אחר. הדייגים כינוהו בשם “איחס”. אזור זה – שכונה “ביצות היהלום” – הפך לקלחת הבריאה. האיחס הלך והתפשט. הוא הסתגל. הוא עבר מטאמורפוזות. פאניקה השתררה. דגי־מעמקים שטו במים רדודים; ארבעה מיני כריש חדשים נתגלו; דיונון בעל מאה זרועות, התרבה במשך שנים אחדות, ולפתע נעלם ללא כל סיבה.
רק האיחס לא נעלם.
ניסויים נערכו, ובאורח פלא הפך הדבר מפניו חששו והיה מסכנה וודאית ובלתי נמנעת לחיים שבמעמקי הים לנס עבור כוכב הלכת כולו. הוא הציל את העולם. כאשר “הרגו” אותו, הפך האיחס למזון מלאכותי. הוא הכיל מגוון פרוטאינים, ויטמינים, חומצות אמיניות וקרבוהידרטים. לאחר ייבוש ואריזה היה האיחס מזין וחסכוני. בתוספת מים, ניתן היה לבשלו, לצלותו, לטגנו, להרתיחו, לאפותו, או להשתמש בו כמילוי ותוספת למזונות אחרים. היה זה הדבר הקרוב ביותר למזון מושלם שנתגלה אי־פעם. טעמו השתנה במגוון אין סופי, בהתאם לתהליך הסודי שעל פיו הוכן. הוא היה רב־טעמי וחסר טעם אופייני.
בהיותו חי היה האיחס צמחי־למחצה. הוא היווה בדרך כלל מרבץ פרוטופלסמטי בלתי יציב, וקרוב לוודאי גם בלתי־אינטליגנטי, על אף נטייתו הברורה לפשוט וללבוש צורות מצורות שונות. הוא לבש דמויות רבות של עצים, צמחים וחיות. היה זה כאילו חפץ האיחס להפוך לדבר־מה. במעבדות המחקר קיוו המדענים שהאיחס לעולם לא יגלה מה חפץ להיות.
כש“הרגו” אותו, הפך לארוחה טעימה.
כל אחת מהחברות הקימה מפעלי קציר – מגדלי טקסס – ואימנה קוצרים. הם קיבלו את המשכורות הגבוהות ביותר בעולם עבור עבודת כפיים. הדבר לא נבע מהצורך במשמרות ארוכות או העבודה המייגעת. אל התשלום הגבוה התייחסו באופן רשמי כ“פיצוי עבור סיכונים מקצועיים”.
ג’ו פארטי רקד את הריקוד האקדמאי במלואו והחליט שהמנגינה אינה עליזה דיה עבורו. הוא עבר הסבה מקצועית והפך לקוצר. מעולם לא הבין בדיוק מדוע יוחסו כל אותם תשלומים גבוהים שהופקדו בחשבונו ל“סיכונים מקצועיים”. עתה עמד לגלות זאת.
היה זה שיר שהסתיים בצרחה איומה. אחר כך התעורר. שנת הלילה שלו לא הביאה בכנפיה מנוחה כלשהי. אחת עשרה שעות על גבו, אחת עשרה שעות של עבודה שחורה, ולבסוף המיפלט, מעבר אבסורדי לעירנות סחוטה. רקע ארוך שכב ללא ניע, חסר יכולת להניע אבר.
ואז, כאשר התרומם על רגליו, מצא שהוא מתקשה לשמור על שווי משקלו. השינה לא הועילה לו כלל וכלל.
השינה שפשפה את עורו כנייר זכוכית.
השינה קרעה את עור גולגלתו.
השינה מילאה את עפעפיו בחול.
הו, אלוהים, הירהר, הכאב ממלא את קצות עצביו. הוא כשל לעבר חדר האמבטיה והיכה בעורפו בעזרת זרם קצר וחד של מים. אחר כך פנה לעבר המראה ואוטומטית שלח את ידו לעבר מכשיר הגילוח שלו. אז הביט בעצמו במראה וידו קפאה.
השינה שיפשפה את עורו בנייר זכוכית, שייפה את ציפורניו באבקת יהלומים, קרעה את עור גולגלתו, מילאה את עפעפיו בחול.
היתה זו דרך משעשעת ביותר להגדרת המצב לאשורו אך הדברים הללו כמעט ואירעו ככתבם וכלשונם, בזמן שישן. הוא לטש עיניו במראה ונסוג, המום מהמראה שנתגלה לעיניו. אם זה מה שדפיקה עם פלין הארורה הזאת עושה לבן־אדם, אז אני עומד להתחיל להתנזר.
הוא היה קרח לחלוטין.
השיער הבהיר שנהג לסלק מעיניו במשך המשמרת הקודמת נעלם. ראשו היה חלק וחיוור, ככדור־הבדולח של מגדת־עתידות. לא היו לו ריסים. לא היו לו גבות, חזהו היה חלק כשל אשה, צפורני אצבעותיו היו שקופות ממש כאילו קולפה מהן השכבה העליונה.
הוא חזר והביט במראה. הוא ראה את עצמו פחות או יותר. למעשה, לא השתנה בהרבה. אך השינוי בלט לעין.
שיערו.
יבלות שונות, נמשים, צלקות, פצעים, שערות־המגן שבנחיריו, פיקות ברכיו, מרפקיו ועקבי רגליו היו וורודים לחלוטין.
ג’ו פארטי נוכח לדעת, שידו שלוחה עדיין לעבר סכין הגילוח. הוא הורידה. הוא חזר ולטש עיניים בעצמו, בבבואתו, במשך רגעים ארוכים. היתה לו תחושה נוראה שהוא יודע מה אירע לו. אני שקוע עמוק בצרות, הרהר. הוא מיהר לחפש את הרופא של מגדל טקסס. הלה לא נמצא במרפאה. הוא מצא אותו במעבדה הפרמקולוגית.
הרופא שלח בו מבט אחד ויחיד והובילו לעבר המרפאה, שם אישר את חשדותיו של פארטי.
הרופא היה אדם שקט ומסודר בשם בול. גבוה מאד, כחוש מאד והתברך במנה אדירה של הומור־שחור מקצועי. בדרך כלל נטה לשקוע במצבי רוח עגומים, אך המבט ששלח בפארטי הקרֵחַ עודד את רוחו ביותר.
פארטי חש מושפל, מורד לדרגה בלתי־אנושית. הוא הלך למרפאה בעקבותיו של בול כבן אדם – ועתה חש כאילו הפך למידגם, לתרבית חולה שיש להביט בה מבעד למיקרוסקופ.
“אהה, כן,” אמר הרופא, “מעניין מאד. התואיל לסובב את ראשך, בבקשה? טוב… טוב… יפה, עכשיו תעפעף בבקשה”. פארטי עשה כל שהתבקש. בול רשם ביומנו הערות, הפעיל מצלמות, והימהם לעצמו בעליזות תוך עריכת מגש מלא במכשירים מבהיקים.
“נדבקת בזה, כמובן,” אמר בול, כאילו לאחר מחשבה שניה.
“נדבקתי במה?” תבע פארטי, מקווה לשמוע תשובה אחרת.
“מחלת אשטון, זיהום האיחס – אם זה נשמע לך טוב יותר. אנחנו קוראים לזה מחלת אשטון, על שם הראשון שלקה בה.” אחר כך גיחך לעצמו. “אני מקווה שלא חשבת שזו דלקת העור?”
לפארטי נדמה היה כאילו שמע מוסיקה מוזרה, אורגן, צ’מבלו.
בול המשיך. “המקרה שלך הוא בלתי־טיפוסי, בדיוק כמו כל האחרים; ולכן הוא למעשה טיפוסי. יש לזה גם שם לטיני מכוער למדי, אבל אנחנו נסתפק ב’מחלת אשטון'.”
“דחוף את זה לתחת,” אמר פארטי ברוגז, “אתה בטוח במאת האחוזים?”
“מדוע לדעתך קיבלת תשלום בעד סיכונים מקצועיים? למה אתה חושב הם צריכים אותי כאן? אני לא רופא כללי, אני רופא מומחה. כמובן שאני בטוח במאת האחוזים. אתה רק המקרה השישי. אני בטוח שהעתונות המקצועית תתעניין בזה מאד. אפילו העתונות המדעית הפופולרית תשמח לפרסם מאמר על הנושא, אם יוצג בצורה הולמת.”
“מה תוכל לעשות עבורי?” ירה פארטי.
“אני יכול להציע לך כוסית בורבון מצויין, מלפני המלחמה,” אמר ד"ר בול. “זו לא תרופה שנועדה לטפל במחלה שלך, אבל זה אף פעם לא מזיק.”
“תפסיק לבלבל את המוח. אני בכלל לא חושב שזה מצחיק. אין איזו תרופה נגד זה? אתה הרי מומחה!”
נראה היה שבול נוכח לדעת לראשונה שההומור השחור שלו לא התקבל בהתלהבות בלתי מסוייגת. “מר פארטי, מדע הרפואה אינו מכיר בשום דבר כבלתי־אפשרי, אפילו לא בהפיכתו של תהליך המוות הביולוגי. אבל זו רק תיאוריה. יש הרבה דברים שנוכל לעשות. נוכל לאשפז אותך, למלא אותך בתרופות, לשפשף לך את העור, למרוח אותך במשחות. פרט לכך שזה יגרום לך אי־נוחות מירבית, למיטב ידיעתנו הנוכחית, מחלת אשטון הינה בלתי־הפיכה ואפילו, אה, קטלנית.”
לשמע המילה האחרונה בלע פארטי את רוקו.
בול דווקא חייך ואמר: “אתה יכול להירגע ולהנות מזה.”
פארטי צעד לעברו צעד אחד כשהוא זועם כולו. “אתה בן־זונה מלוכלך!”
“סלח לי על קלות־דעתי,” אמר הרופא בחופזה. “אני יודע שיש לי חוש הומור מטופש. אני לא שמח לאידך… באמת שלא… אני פשוט משועמם עד מוות על המגדל הזה… אני שמח שיש לי סוף־סוף איזו עבודה רצינית. אבל אני רואה שאינך יודע הרבה על מחלת אשטון… ייתכן שהמחלה לא תהיה כל כך בלתי נוחה לחיות עימה.”
“נדמה לי שאמרת שהיא קטלנית?”
“אכן כך אמרתי. אבל הרי כל דבר הוא למעשה קטלני. גם הבריאות קטלנית. גם החיים עצמם. השאלה היא אחרי כמה זמן ובאיזו צורה.”
פארטי נחת בכבדות בכורסה השבדית שיכלה להפוך בעת הצורך לכיסא גניקולוגים בעזרת לחיצה על כפתור מתאים.
“יש לי הרושם שאתה עומד לתת לי הרצאה,” אמר, גופו כבד מעייפות פתאומית.
“סלח לי, אני באמת משתעמם פה כל כך.”
“המשך, המשך, המשך לעזאזל,” נופף פארטי את ידו בלאות.
“ובכן, התשובה מעורפלת למדי, אך לא בלתי־מבטיחה,” אמר בול, פותח את הרצאתו בהתלהבות. "אמרתי לך, אם אינני טועה, כי הדבר המאפיין ביותר מחלה זו הוא העדר האיפיונים. בוא ונדון בחולים שקדמו לך.
“החולה הראשון נפטר תוך שבוע מיום הדבקותו במחלה, קרוב לוודאי שמחמת סיבוך דלקתי שנגרם לו.”
פארטי נראה כאילו אחז בו הקבס. “נהדר,” אמר.
"אה! אבל החולה השני, "זימר בול בעליזות, “החולה השני היה אשטון, שעל שמו נקראת המחלה. הוא הפך להיות פטפטן, כמעט קשקשן כרוני. יום אחד, בנוכחות קהל צופים גדול, הוא התרומם באויר לגובה שלושה מטר. הוא צף באוויר, ללא אמצעי תמיכה נראים לעין, והירצה לקהל שומעיו בשפה מוזרה שהמציא בעצמו. ואז נעלם מן העין, כאילו לא היה, ומאז לא שמעו ממנו עוד. מכאן בא השם ‘מחלת אשטון’. החולה השלישי…”
“מה קרה לאשטון?” שאל פארטי, גוון ראשוני של היסטֶריה מבצבץ מקולו.
בול פרש את ידיו לרווחה, ללא מילים.
פארטי הסיט את מבטו.
“החולה השלישי גילה כי הוא מסוגל לחיות מתחת לפני המים אך לא באטמוספרה. הוא בילה שנתיים מאושרות בצוקי האלמוגים שליד חוף מארתון, קליפורניה.”
“ומה קרה לו?” חקר פארטי.
“להקת דולפינים טרפה אותו. זה היה המקרה המדווח הראשון אודות התקפת דולפינים על בן אדם. לעתים קרובות תמהנו, מה היה הדבר שאמר להם ושהצליח להרגיזם עד כדי כך.”
“והאחרים?”
החולה הרביעי חי כיום באזור נידח בצפון. הוא מפעיל חווה לגידול פטריות. הוא הפך עשיר למדי. מלבד אבדן שיער ועור אין למחלה שום השפעה ניכרת לעין עליו. מבחינה זו, המקרה שלך דומה לשלו, אך ייתכן וזה רק צירוף מקרים. הוא מטפל בפטריות בדרך מיוחדת במינה."
“זה דווקא נשמע בסדר,” זרח פארטי.
“ייתכן. לעומת זאת היה החולה החמישי ביש מזל. התנוונות מוזרה מאוד של אברים פנימיים מסויימים, מלווה בגידול מהיר מאד של אותם איברים מחוץ לגופו. הוא לבש דמות מאד סוריאליסטית. ליבו תלוי לו מתחת לבית השחי השמאלי, מעיו קשורות לו סביב מותניו, כל מיני דברים שכאלה. אחר כך החל לפתח לו שלד חיצוני קשה, משושים, קשקשים, נוצות – נראה היה כאילו התקשה גופו להחליט באיזה כיוון היה רוצה להתפתח. לבסוף בחר להפוך לשילשול – שילשול מסוג מאד מוּזר, כזה החי ללא חמצן. לאחרונה הוא נראה חופר לו מחילה לא רחוק ממישורי החול של פוינט ג’ודית. הסונאר עקב אחריו במשך חודשים מספר כל הדרך עד מרכז פנסילווניה.”
פארטי הצטמרר “ואז מה?”
ושוב פרש בול את ידיו לצדדים, ללא תשובה. “לא יודעים. ייתכן שהוא רובץ לו עכשיו במחילה כלשהי, שקט רגוע ודוגר על הביצים שיצמיחו מין חדש ובלתי משוער. ייתכן שהמשיך להתפתח… אולי הפך להיות סלע דומם, קשוח…”
פארטי פכר את ידיו הקרחות ורעד כילד קטן. “אלהים,” מילמל, “איזה עתיד מזהיר, משהו שבאמת כדאי לייחל לו.”
“הצורה הספֶציפית של המחלה שלך עשויה להיות נעימה,” אמר בול. פארטי הביט בו בשינאה גלויה. “אתה ממזר חלקלק, אתה! אתה יושב לך כאן במגדל וצוחק עד כאב בטן כשהאיחס אוכל מבפנים איזה בחור שמעולם לא פגשת בו קודם. לעזאזל! איך אתה מבדר את עצמך?? צולה ג’וקים ונהנה לשמוע אותם צורחים?”
“אל תאשים אותי, מר פארטי,” אמר הרופא בקול מדוד. “אתה בחרת לך את העבודה הזאת. לא אני. הודיעו לך אודות הסיכונים.”
“הם אמרו שכמעט ולא קרה שמישהו נדבק במחלת האיחס. זה היה באותיות קטנות בחוזה,” התפרץ פארטי.
“אבל הודיעו לך על הסיכונים,” לחץ בול. “ואתה קיבלת, בהתאם לכך, תוספת סיכון. במשך שלוש השנים שבמהלכן זרם הכסף לחשבון הבנק שלך, אף לא פעם אחת ויחידה לא התלוננת. אין צורך שתתחיל עכשיו לילל. זה לא במקום. ככלות הכל, אתה מרוויח בערך פי שניים ממני. בסכום כזה וודאי תצליח לקנות הרבה פאות נוכריות.”
“כן, קיבלתי את הבונוסים,” נחר פארטי, "ועכשיו אני באמת זכאי להם! החברה – "
“החברה,” אמר בול בהדגשה, “אינה נוטלת על עצמה אחריות כלשהי. באמת היית צריך לקרוא את האותיות הקטנות בחוזה. אבל אתה אמנם זכאי לבונוסים שקיבלת. למעשה שילמו לך כדי שתחשוף את עצמך למחלת אשטון. אתה הימרת בכספי החברה, על כך שלא תדבק במחלה. אתה המרת, ולרוע המזל נראה שהפסדת.”
“אין לי כל עניין באהדה מצדך,” אמר פארטי. “כל מה שאני רוצה ממך זה ייעוץ מקצועי שעבורו משלמים לך – ומשלמים יותר מדי לפי הערכתי. אני רוצה לדעת מה עלי לעשות ולמה אני צריך לצַפות.”
בול משך בכתפיו. "צַפה לבלתי־צפוי, כמובן. אתה רק השישי ברשימה, אתה יודע. עד היום לא אובחנה שום תבנית ברורה להתפתחות המחלה. המחלה בלתי יציבה, כמו נושא המחלה.. האיחס. התבנית היחידה – ספק אם אפשר בכלל לקרוא לזה תבנית – "
“הפסק לכרכר סביבי, לעזאזל! שפוך כל מה שיש לך להגיד!”
בול הידק את שפתיו. הוא כבר לחץ את פארטי עד הגבול המקסימלי. “התבנית, אם כן, נראית לי כך: מתחולל שינוי קיצוני ביחסי קרבן המחלה עם העולם החיצוני שסביבו. השינויים עשויים להיות חיים, כמו הצמחת אברי גוף חיצוניים, או דוממים, כמו השינוי שחל באותו חולה שהחל לרחף.”
“מה הקשר למקרה הרביעי, אותו אחד שעדיין חי באורך נורמלי?”
“הוא לא בדיוק נורמלי,” אמר הרופא בקימוט מצח. “יחסיו עם הפטריות מהווים מעין יחסי אהבה סוטה; והיא הדדית, הייתי אומר. כמה מהחוקרים חושדים שהוא עצמו הפך למעין פטריה אינטליגנטית.”
פארטי נשך את ציפורן אגודלו. ואז, בעיניים פעורות לרווחה אמר: “ואין כל תרופה? שום דבר?”
נראה היה שבול מביט בפארטי בדחייה בלתי מוסתרת.
“יללות לא יועילו לך. ייתכן שדבר לא יועיל. אני מבין שהחולה החמישי ניסה להילחם בהשפעות המחלה עד כמה שיכול, באמצעות כוח רצון או ריכוז… משהו מפוקפק מהסוג הזה.”
“וזה הועיל?”
“למשך זמן־מה אולי. איש אינו יכול להיות בטוח בכך. על כל פנים, באופן זמני בלבד, המחלה ניצחה אותו בסופו של דבר.”
“אבל זה אפשרי?”
בול נחר. “כן, מר פארטי, זה אפשרי.” הוא הניד בראשו, כאילו בחוסר אמון לדרך בה קיבל פארטי את המצב. “זכור שאף אחד ממקרים אלה לא דמה למישנהו. אינני יודע לאילו חגיגות אתה צריך לצפות עכשיו, אך אין ספק שכל אחת מהן תהיה בלתי רגילה.”
פארטי הזדקף על רגליו. “אני אלחם בזה. לא אכנע כמו האחרים.”
פניו של בוּל הביעו שאט נפש מוחלט. “אני מסופק, פארטי. אמנם לא פגשתי מעולם אף אחד מן החולים האחרים, אבל לפי הדברים שקראתי עליהם, הם היו אנשים הרבה יותר חזקים ממך.”
“מדוע? רק בגלל שאני כל כך מזועזע?”
“לא, בגלל שאתה בכיין.”
“אתה הבן־זונה האכזרי ביותר שהכרתי אי פעם!”
“אינני יכול להעמיד פנים שאני אבֵל על כך שלקית במחלת אשטון. אתה המרת – והפסדת. אז הפסק לילל.”
“כבר אמרת את זה לפעם אחת, ד”ר בול."
“ואני אומר זאת שנית!”
“וזה כל מה שיש לך להגיד?”
“זה כל מה שיש לי להגיד, בוודאי,” אמר בול, “אבל אני גם בטוח שזה לא כל מה שיהיה לך.”
“אבל אתה בטוח שזה כל מה שיש לך לומר לי?”
בול הניד ראשו, פניו עוטות עדיין את חיוך־הרפאים שלו. פניו עטו עדיין אותו חיוך גם כאשר פסע פארטי שני צעדים קדימה וחבט באגרופו בכל כוחו בקיבתו של הרופא, מעט מתחת ללב. עיניו של בול כמעט ויצאו מחוריהן, ופניו הלכו והחווירו בהדרגה עד אשר תאמו את צבעו של חלוק המעבדה שלו. פארטי ייצב אותו באמצעות אגרוף אדיר בתחתית סנטרו ואחר כך הלם מהלומה קצרה ומוחצת באפו
בול כשל לאחור, נתקל בתיבת־המכשירים מזכוכית שניצבה מאחוריו, וריסק אותה ברעם אדיר. הוא נפל ארצה בעודו בהכרה מלאה, אך סובל, ככל הנראה כאבים איומים. הוא לטש עיניו בפארטי, שעה שהקוצר נפנה לעבר הדלת.
פארטי סבב לרגע לאחור, וחייך בפעם הראשונה מאז נכנס לחדר.
“אתה באמת לא נראה כל כך טוב, דוקטור.”
ואז יצא.
בהתאם לחוק, היה עליו לעזוב את מגדל טקסס תוך שעה אחת. הוא קיבל צ’ק על הסכום המגיע לו בעד המשמרות שעבד בסיבוב הנוכחי. הוא קיבל גם פיצויי פיטורין שמנים. כולם ידעו שמחלת אשטון איננה מדבקת, ובכל זאת כאשר חלף על פני פגי פלין בדרכו ליציאה, חייכה אליו בעצבות וברכה אותו לשלום אך סירבה לנשק לו נשיקת פרידה. היא נראתה נבוכה. “זונה,” מלמל פארטי בלחש, אך הדבר הגיע לאזניה.
ספינה של החברה נשלחה לאסוף אותו. ספינה לחמישה־עשר נוסעים, עם שתי דיילות, חדר בילוי, אולם קולנוע ומיני־ביליארד. לפני שהועלה לסיפון, אמר לו המפקח על הפרוייקט, ממקומו ליד פתח היציאה:
“אתה לא חולה טיפוס, ואינך יכול להדביק אף אחד. זה פשוט בלתי נעים ובלתי צפוי, זה מה שמספרים לי. רשמית, לא חלה עליך שום הגבלה. אתה רשאי ללכת לאן שתרצה. אבל מעשית, אתה יכול לשער שנוכחותך בערים החיצוניות לא תהיה רצויה ביותר… כל הפעילות היא מתחת לפני הקרקע.”
פארטי הניד בראשו בדממה. הוא כבר התגבר על תגובת הזעזוע הראשונית. עתה היה נחוש בהחלטתו להילחם במחלה בכל כח רצונו.
“אז ככה זה?” שאל את המפקח.
המפקח הניד בראשו לחיוב והושיט את ידו ללחיצה.
פארטי היסס לרגע ואחר כך לחץ אותה.
כאשר צעד פארטי על הגשר לעבר הסיפון, צעק המפקח לעברו, “היי, פארטי!” ג’ו סבב לאחור.
“תודה שהכנסת לממזר הזה, בול. מזה שש שנים אני מת לעשות לו את זה בעצמי,” גיחך.
פארטי החזיר חיוך זעיר, נבוך ואמיץ, נפרד לשלום ממה ומי שהיה עד עתה ועלה על הסיפון, כשפניו לעבר העולם האמיתי.
הוא קיבל כרטיס חופשי למחוז חפצו. הוא בחר בפיראטס המזרחית. אם ניטל עליו לפתוח לעצמו דף חדש בחיים בעזרת הכסף שחסך בשלוש שנות עבודתו בשדות האיחס, הוא יעשה זאת, לפחות, לאחר חופשה יוצאת מגדר הרגיל. עברו כבר תשעה חודשים מאז קרה לו משהו מלהיב – שהרי ברור שאי אפשר לכנות את מה שעשה עם פגי בעלת החזה השטוח, משהו מלהיב – ועכשיו להתבדר קמעה, לפני שמתחילים להסתדר.
אחת הדיילות, לבושת חולצה בעלת מחשוף נדיב וחצאית קצרה, נעצרה ליד מושבו וחייכה אליו. “תרצה לשתות משהו?”
קשה לומר שהמוח של פארטי עסק דווקא במשקאות, באותו רגע. היא היתה חתיכה בעלת שדיים זקופים, רגליים ארוכות ושיער בהיר. אך הוא ידע שסופר לה על מחלתו וכי התגובה שלה תהיה בדיוק כמו זו של פגי פלין.
הוא חייך אליה ובמוחו חלפו תמונות של מה שהיה עושה איתה, אילו רק הסכימה. היא אחזה בידו והובילה אותו לירכתי המטוס, לעבר אחת המקלחות. היא הכניסה אותו פנימה, נעלה את הדלת והסירה את בגדיה. פארטי היה כה נדהם, עד אשר נאלץ להניח לה להפשיט אותו. חדר האמבטיה היה קטן וצפוף, אך הדיילת היתה יעילה מאד וגילתה גמישות מפליאה.
כאשר סיימו, היו פניה סמוקות, צווארה מנוקד בסימני נשיכות ועיניה לוהטות. היא מילמלה משהו על כך שלא יכלה לעמוד בפניו, אספה את בגדיה מבלי לטרוח ללבוש אותם, ובמבוכה עצומה, יצאה מחדר המקלחת והותירה אותו ניצב שם כשמכנסיו מופשלות סביב נעליו.
פארטי הביט במראה. שוב, נדמה היה לו שלא עשה כלום במשך כל החיום, פרט לשליחת מבטים לעבר דמותו שנשקפה מן המראה. דמותו שלו – פארטי הקירֵחַ. הוא חש לפתע תחושה נעימה כי תהיה אשר תהיה הצורה בה ישתלט עליו האיחס, הוא ללא ספק יהפוך אותו לאדם שנשים אינן מסוגלות לעמוד בפני קיסמו. באותה פתאומיות הוא חש שאיננו מסוגל להרהר אודות האיחס במושגים שליליים מדי.
הוא חלם חלומות עליזים על המצפה לו אם האיחס, יגדיל אותו, למשל, לממדים אדירים, או יגביר את המשיכה שחשות כלפיו נשים, או אם –
ואז תפס את עצמו.
אה־אה. לא, תודה. זה בדיוק מה שקרה לחמשת האחרים. האיחס השתלט עליהם. הוא עשה בהם כרצונו. לא, הוא ילחם בו, הוא ילחם כנגד השתלטות זו עליו בכל רמ"ח אבריו, החל בכף רגלו וכלה בראשו הקירח.
הוא התלבש.
אכן, לא. יותר לא יעסוק במין כמו שעשה זה עתה. והתחוור לו, כי יהיה אשר יהיה הדבר שהאיחס חולל לגלי־המשיכה של אישיותו, הוא ללא ספק גם הגדיל את כושרו ליהנות מכך. זו היתה הדפיקה הטובה ביותר שידע מימיו.
הוא ילך להשתעשע קצת בפיראטס המזרחית, ואז יקנה לו מגרש באחת הערים החיצוניות, ימצא את האשה הנכונה, יתיישב, וימצא לו משרה טובה באחת החברות. הוא חזר למושבו במטוס. דיילת אחרת הסתובבה בשטח. היא לא אמרה מאום, אולם הדיילת שנטלה אותו אל חדר המקלחת לא נראתה עוד עד סוף הטיסה. מחליפתה הביטה בג’ו כאילו רוצה היתה לנעוץ בו את שיניה הקטנות.
פיראטס המזרחית, נֶבָדָה, שכנה שבעים וחמישה קילומטר דרומית לעיר הרפאים הרדיו־אקטיבית שנודעה בעבר כלאס־ווגאס. היא נמצאה בעומק של חמישה קילומטרים מתחת לפני האדמה. גם הזהירים ביותר סיווגו אותה כאחד מפלאי העולם. להיטותה לחיי חטא היתה כפייתית, והגיעה כמעט עד לדרגת דחף פוריטני להנאה. הסיסמה בפיראטס המזרחית היתה: התענוג הוא החובה המקודשת שהוטלה עלינו על ידי העולם.
בפיראטס המזרחית הושבו לתחיה פולחני הפוריות העתיקים, ברצינות מוחלטת. פארטי נוכח בכך כאשר יצא מן המעלית בתת־קומה השבע־עשרה. בצומת שדרות הגנדרן ורחוב אבקת־הזהב היה משגל קבוצתי בעיצומו: כחמישים זכרים, חברי כנופית ‘הדפקנים של איסטר’, ועשר בחורות נחמדות חתמו בדם את חברותם במועדון ‘הסווינגרס של סיבאל’.
הוא עקף בזהירות את הערמה המתפתלת, זה נראה דווקא חביב מאד, אך הוא לא התכוון לשתף פעולה עם האיחס שביקש להשתלט על גופו.
הוא סימן למונית לעצור והביט בנוף שסביבו. ב’מקדש הזרים' שרתו ככוהנות בנותיהם הבתולות של ראשי העיר; טקסי חילול־הקודש נערכו באורח פומבי בכיכר השמש; הנצרות והיהדות דורגו בתחתית הסולם, שכן הם לא הסבו שום הנאה.
המינהג העתיק שהיה מקובל פעם בנבדה – ההימורים – נשמר עדיין בחלקו, אך שופר והורחב. כאשר אמרו בפיראטס המזרחית, “אתה יכול להמר על חייך,” היתה לכך משמעות רצינית ביותר.
רבים מהאירועים בפיראטס המזרחית היו בלתי־חוקיים, מיעוטם בלתי־מתקבלים על הדעת. והנותרים – פשוט מופרעים.
פארטי התאהב במקום ממבט ראשון.
הוא בחר להשתכן במלון ‘סביב העולם’, לא הרחק מ’היכל הסטיות‘, אל מול משטחיו רחבי הידיים של ‘גן־העינויים’. בחדרו התפשט פארטי, התקלח, החליף בגדים וניסה לחשוב במה יחל את פעילותו. ארוחה ב’בית המטבחיים’, כמובן. ואחר־כך אולי מתיחת שרירים קלה באפלוליתו הצוננת של ‘מרחץ הבוץ’. אחר כך –
לפתע נעשה מודע לכך שאיננו לבד. מישהו או משהו שהה במחיצתו. הוא הביט סביבו. שום דבר לא נראה חריג, אך הוא יכול היה להישבע שהוא הניח את מקטורנו על גבי הכיסא, ועתה נמצא המקטורן מונח על המיטה, לידו.
לאחר רגע של היסוס, שלח את ידו לעבר המקטורן.
המקטורן התרחק ממנו. “נסה לתפוס אותי!” אמר בקול דק, מתחנחן. פארטי שלח את ידו שנית, אך המקטורן חמק ממנו בתנועה אלגנטית.
פארטי לטש עיניים לעברו. חוטים? מַגנֶטים? מתיחה של הנהלת המלון? אינסטינקטיבית ידע שלא יוכל למצוא שום הסבר רציונלי לכך שהמקטורן זז ומדבר. הוא הידק את שיניו וקרב למקטורן.
המקטורן התרחק, צוחק צחוק עליז, מעופף כעטלף. פארטי איגף אותו בפינת יחידת־העיסוי שבקצה החדר והצליח לתפוס שרוול אחד. אני חייב לקחת את הדבר הארור הזה למטה ולבקש מהם שישרפו אותו, הרהר בטרוף.
המקטורן נח לרגע ללא ניע, ואחר התקפל ודגדג את כף ידו. פארטי ציחקק בניגוד לרצונו ואחר חבט את המקטורן על רצפת החדר ומיהר החוצה.
ברידתו במעלית אל הרחוב, תפש כי זה היה סימן המחלה האמיתי. האיחס שינה את היחסים בינו לבין פריט לבוש. חפץ דומם, הפעם. האיחס הפך להיות יותר ויותר נועז. מה יהיה הדבר הבא שיעולל לו?
הוא היה במקום שנקרא ‘המקום הרך’. היה זה ביתן הימורים אדיר שמוקד המשיכה שבו היה מתקן חדש שנקרא ‘דחופתו’. המשחק התנהל כך: המהמר היה מתיישב מול דלפק ארוך כשבכותל שממולו קבוע חור עגול מרופד בפוליאתילן, ודוחף פנימה איבר אנטומי מסויים. זה היה, כמובן, משחק לגברים בלבד.
המהמר היה מניח את הכסף על לוח הימורים מהבהב שעל גבי הדלפק. האורות שבלוח־ההימורים התחלפו על פי תכנית המחשב, ובהתאם לסיבוכי סיכויי הזכיה, קרו מצידו השני של הדלפק כל מיני דברים מוזרים למי שישב שם. כמה מהדברים היו דווקא מאד נחמדים. אחרים – נחמדים פחות.
במרחק עשרה מושבים מימינו, שמע פארטי מישהו צורח צריחה גבוהה ומהדהדת, כשל אישה. סדרן בחלוק לבן הגיע עם אלונקה ניידת ונטל משם את המהמר. האיש משמאלו של פארטי ישב זקוף, צמוד לדלפק, ונאנח אנחות תענוג. בלוח ההימורים שלו היבהב האור הירוק.
אישה גבוהה ואלגנטית, בעלת שיער שחור כעורב, התישבה מימינו של פארטי. “מותק, אסור לך לבזבז כאן משהו נחמד כמוך. למה שלא נרד למטה לחדר שלי ונרביץ איזה…”
פארטי נתקף בהלה. הוא ידע שהאיחס חזר לסורו. הוא נסוג במהירות מן הדלפק. בדיוק ברגע שאור אדום נדלק בלוח ההימורים שלפניו; וצליל ברור של חיכוך סכיני גילוח נשמע מן החור שלפניו. הוא ראה כיצד דמי־ההימורים נבלעים בתוך הלוח והוא נפנה הצידה. בלא להביט אל האשה, ביודעו שהיא לבטח היצור המושך ביותר שראה בימי חייו. הוא לבטח לא היה זקוק לצרה הזאת, בנוסף לבעיות האחרות שלו. הוא נמלט מן ‘המקום הרך’. האיחס, ומחלת אשטון, קשרו נגדו קשר להרוס את הבילויים שתיכנן. אבל בשום פנים ואופן, חזור, בשום פנים ואופן, לא התכוון להניח להם להשתלט עליו. מאחורי גבו ישבה האשה והתייפחה.
הוא נחפז, אך לא ידע לאן מועדות פניו. הפחד שאפף אותו כאילוּ היה לאישיות עצמאית, ממשית. הדבר שמפניו נמלט נמצא בתוך־תוכו, מבעבע וגדל בקרבו, נמלט יחד עימו, ייתכן שאף משיג אותו. אך הטקס הריקני של הימלטות הרגיע אותו והצליל את מחשבתו.
הוא התיישב על ספסל בשדרה, מתחת לפנס רחוב סגול, מעוצב בצורה מושחתת. שלטי הניאון הבהבו וקרצו. שקט שרר כאן, למעט המוסיקה שנישאה בחלל האויר. הוא נמצא ב’כיכר ההנגאובר' הידועה לשימצה. הוא לא שמע מאום, למעט המוסיקה ואנחותיהם הכבושות של התיירים הגוססים מאחורי השיחים.
מה יכול היה לעשות. הוא יכול להתנגד, הוא יכול לחסום את השפעותיה של מחלת אשטון בכח ההתחזות…
עיתון ישן התנפנף לעברו מעברו השני של הרחוב ונכרך סביב רגלו. פארטי ניסה לבעוט אותו הצידה. העיתון דבק לרגלו והוא שמע אותו לוחש, “בבקשה, בבקשה, אל תדחה אותי מפניך.”
“לך ממני!” צרח פארטי. לפתע אחזה בו הבעתה, הוא שמע את איוושת העיתון שניסה לשחרר את שרוכי נעליו.
“אני רוצה לנשק לכפות רגליך,” התחנן העיתון. “האם זה נורא כל־כך? מה רע יש בכך? האם אני מכוער?”
“עזוב אותי!” צעק פארטי, מושך בדפי העיתון, ששינו את דמותם ולבשו צורת זוג שפתיים ענקיות, לבנות.
אדם חלף על פניו בשדרה, נעצר, לטש עיניו ואמר," ג’ים! זה הדבר המוזר ביותר שראיתי! אתה עובד כקוסם או שזה רק תחביב?"
“מציצן שכמותך!” רחש העיתון בקול זועם, ובקול איוושה התגלגל הלאה במורה הרחוב.
“איך אתה שולט על זה?” שאל האיש. “יש לך מנגנון פיקוח בכיס, או משהו?”
פארטי הניד ראשו לשלילה, באטימות. הוא חש עצמו לפתע יגע מאוד. הוא אמר, “אתה באמת ראית אותו מנשק לי ברגל?”
“זה בדיוק מה שרציתי אני לשאול אותך,” אמר האיש.
“קיוויתי שאולי אני רק סובל מהזיות,” אמר פארטי. הוא קם מהספסל והסתלק משם בהילוך בלתי יציב. הפעם לא נחפז.
לא היתה לו שום סיבה למהר לקדם את פני הסימפטום הבא של מחלת אשטון.
באפלולית הבאר לגם שש כוסיות והיה הכרח לגרור אותו ל’פינת ההתפכחות' הציבורית. הוא קילל את אלה שהשיבו אותו להכרתו. בהיותו שיכור לא היה עליו לפחות, להתחרות על שפיות דעתו כנגד העולם הסובב אותו.
באולם ‘הטאג’ מהאל' הוא שיחק בנערות, ובמכוון כיוון ברשלנות את הפגיונות והחיצים שהשליך לעבר הזנזונות שהסתובבו במהירות על גבי הגלגל הענק, הוא קטף את אזנה של בלונדית אחת, שתל אחד בין רגליה של בְרוּנֶטִית, והחטיא לחלוטין את כל השאר. זה עלה לו שבע מאות דולר. הוא צעק שרימו אותו והוכה.
ברחוב לאורולד התקרב אליו מחליף ראשים והציע לו לרכוש לעצמו את התענוגות הפלאיים הכרוכים בניתוח החלפת־ראשים בלתי חוקי, שיבוצע על ידי רופא. “נקי ומאד הגון.” הוא צעק לשוטר והעכברוש הקטן דישדש בבהלה ונעלם בתוך ההמון.
נהג מונית הציע לו לנסות את ‘עמק הדמעות’ ועל אף שזה נשמע גרוע הוא הסכים לכך. כאשר נכנס למקום – שנמצא בקומה השמונים ואחת, באזור מרופט שריחות רעים נישאו בחללו, ורחובותיו מוארים באור עמום – זיהה מיד את תיפקודו של המקום. היה זה מקום מיפגש לנקרופילים. ריחם של גופות טריות קידם את פניו כמהלומת אגרוף. הוא לא נשאר שם יותר משעה.
והיו שם בתי זונות וברים הלוצינוגנים, ומאורות תענוגות, ואין ספור ידיים נוגעות בו, נוגעות בו.
לבסוף, זמן רב אחר כך חזר ומצא עצמו בפארק, במקום בו התנפל עליו העיתון. הוא לא ידע כיצד הגיע לשם, כשעל חזהו חרוטה דמותה הערומה של זקנה ננסית בת שבעים. הוא טייל בפארק, אך גילה שבחר מסלול מאד לא רצוי. עצי השרך נהמו לעבר וליטפו את כתפיו. אזוב ספרדי שר לו פנדנגו, ערבה מאוהבת הזילה עליו דמעות. הוא פתח בריצה, בנסיון נואש להתחמק מהצעותיהם המגונות של עצי הדובדבן, מאיוושת עלי הברושים, מרחש האורנים.
באמצעותו פעלה מחלתו על הסביבה. הוא הדביק בה את העולם דרכו חלף! לא – בני־אדם לא היו רגישים לה. לא, זה היה גרוע שבעתיים: הוא היה חולה טיפוס, עד כמה שהדבר נגע לעולם הצומח והדומם שסביבו. כמו אלוהים שאינו מסוגל לטפל ביצורים שברא בניגוד לרצונו, הוא נלחם בפאניקה וניסה להימלט מתאוותיו של העולם שקם לפתע לתחיה.
הוא חלף על פני כנופית מעירים שהציעו לו לשבור לו את העצמות תמורת תשלום מסויים. דחה את ההצעה, וכשל הלאה.
הוא הגיע לשדרות דה־סאד, ואפילו בכך היה כדי לרומם את מצב רוחו.
הוא יכול היה לשמוע כיצד אבני המרצפת הקטנות מתלחשות אודותיו: “היי, הוא חמוד!”
“אה, שכחי מזה. הוא לא יסתכל עליך.”
“כלבה שכמוך!”
“אני אומרת לך שהוא לא יסתכל עליך.”
"ועוד איך יסתכל. היי ג’ו – "
“מה אמרתי לך? הוא אפילו לא הסתכל עליך!”
"אבל הוא מוכרח! ג’ו, ג’ו, זאת אני, כאן – "
פארטי סב על עקביו בחימה וצעק," עד כמה שזה נוגע לי אבן אחת דומה בדיוק לשניה. משראית אחת מהן, ראית את כולן!"
וזה באמת סתם להן את הפה! אבל מה זה היה?
גבוה מעל ראשו, החל להבהב במרץ רב שלט נאון שהתנוסס מעל מועדון ‘סקס סיטי’. האותיות התעוותו ולבשו צורה חדשה! אני שלט נאון ואני מעריץ את ג’ו פארטי!
קהל רב החל להתאסף על מנת לחזות בתופעה. “מה זה, לעזאזל, ג’ו פארטי?” שאלה אישה אחת.
“קורבן לאהבה נכזבת,” אמר לה פארטי. “בטאי את השם הזה ברכות, כי אחרת הגוויה הבאה שתראי עלולה להיות הגוויה שלך.”
“אתה מטורף,” אמרה האישה.
“חוששני שלא,” אמר פארטי בנימוס, ברוגז־מה. “נכון ששאיפתי להפוך למטורף, אך אינני מעיז לקוות שזה אכן יקרה לי.”
היא לטשה בו עיניה, כאשר פתח את הדלת ונכנס לסקס־סיטי. אך היא לא האמינה למראה עיניה, כאשר ידית הדלת העניקה לו טפיחה ידידותית על ישבנו.
“העניין הזה פועל ככה,” אמר סוכן המכירות. “ההגשמה איננה בעיה. הבעיה האמיתית זו התשוקה, תופס? כשמגשימים שאיפה התשוקה מתה, וצריך להחליף אותה בחדשה. הרבה אנשים חושבים שהיו להם תשוקות מוזרות. אבל הם לא יכולים להגשימן, כי הם חיים כמו סבונים. אבל אנחנו כאן, ב’מרכז להשתלת דחפים', יכולים לנטוע בך שאיפה לכל דבר שתחפוץ בו.”
הוא תפס בשרוולו של פארטי בעזרת ‘חוטף־תיירים’, מעין מלחצי גומי הממוקמים בקצהו של מוט טלסקופי. הדבר שימש להם לצורך לכידת תיירים שחלפו ב’פסאג' השרותים השונים', ומשיכתם קרוב יותר אל בית העסק הספציפי.
“תודה, אני אחשוב על זה” אמר פארטי, מנסה בלא הצלחה רבה לנער את ‘חוטף־התיירים’ מעל שרוולו.
"חכה, בן אדם, שמע! יש לנו הנחה רצינית עכשיו, רק במשך השעה הקרובה. תאר לעצמך, אנחנו יכולים לטעת בך פדופיליה, שהיא תשוקה מאד אצילית. עוד לא ניצלו אותה מספיק. או אולי בֶסטיאליוּת… או אולי את שניהם במחיר הנחה מיוחד – "
פארטי הצליח לחלץ את שרוולו מצפרני ‘חוטף־התיירים’ ונחפז במורד הפסאג' בלא להביט לאחור. הוא ידע שאסור לקבל השתלת תשוקות מכל מיני פיראטים כאלה. אחד מחבריו התפתה לעשות זאת בהיותו בחופשה ממגדל טקסס, והסתבך עם תשוקה לחצץ. הוא מת אחרי שלוש שעות של תענוג שמימי.
הפסאג' המה מעוברי אורח, קולות הצחוק והצווחות של מחפשי הבידור ריחפו מעלה לעבר הכיפה המרכזית המוארת במגוון אורות משתנה בקביעות, סילוני ‘העשב’ פלטו ללא הפסק את זרמי עשן המריחואנה הכחולים והנעימים. הוא היה זקוק לשקט; הוא היה זקוק לבדידות.
הוא החליק לתוך ‘ביקתת הרוחות’. משגל עם רוחות־רפאים היה אסור על פי חוקי מספר מדינות. אך רוב הרופאים הסכימו שאין בכך משום סכנה אם לא שוכחים אחר כך להשאיר את השאריות האֶקטוֹפְלַסְמָטיוֹת בתמיסת אלכוהול 30%. מובן שעבור נשים היה העניין הרבה יותר מסוכן. (הוא ראה מעבר לפסאג', את ‘תחנת המרגוע של דושה ובידה’, והתפעל מן היסודיות הרבה המאפיינת לבטח את ‘המכון לשיפור העסקים בפיראטס המזרחית’; הם דאגו לטפל בכל מצב אפשרי).
הוא נשען לאחור באפלה, ושמע את תחילתה של קינה צווחנית, מרטיטה…
ואז נפתחה דלת ה’ביקתה'. סדרנית במדים שאלה, “מר פארטי?”
פארטי הניד בראשו לחיוב, “מה הבעיה?”
“אני מצטערת להפריע לך אדוני. שיחת טלפון עבורך.”
היא הושיטה לו מכשיר טלפון, ליטפה את ירכו וסגרה מאחוריה את הדלת. פארטי אחז בטלפון, וזה זימזם. הוא קירב את האפרכסת לאוזנו. “הלו?”
“היי, מה נשמע?”
“מי זה?”
“זה הטלפון שלך, טמבל. וכי מי חשבת שזה?”
“אני לא יכול לסבול את זה! הפסק לדבר!”
“הדיבור זה לא מה שמקשה עלי,” אמר הטלפון. “מה שקשה לי זה למצוא דבר־מה להגיד.”
“נו, אז מה אתה רוצה להגיד לי?”
“לא הרבה. רציתי רק להודיע לך שבמקום כלשהו, בצורה כלשהי, הציפור חיה.”
“ציפור? איזו ציפור? על מה לעזאזל אתה מדבר?”
לא היתה תשובה. הטלפון נותק.
הוא הניח את הטלפון על הארץ, חזר ושקע לאחור וייחל בכל ליבו למעט שקט ושלווה. הטלפון שב וצילצל, כמעט מייד אחר כך. הוא לא הרים את השפופרת והטלפון חדל לצלצל והחל לזמזם. הוא חזר והרים את השפופרת.
“הלו?”
“היי,” אמר קול משיי.
“ומי זה?”
“זה הטלפון שלך, ג’ו מותק. אני טלפנתי כבר קודם לכן. חשבתי שהקול הזה ימצא כן בעיניך יותר מן הקול הקודם.”
“למה לא תעזבו אותי לנפשי?” פארטי התייפח כמעט.
“איך אני יכולה, ג’ו?” שאל הטלפון. “אני אוהבת אותך! הו, ג’ו, ג’ו, כל כך ניסיתי למצוא חן בעיניך. אבל אתה כל כך עצבני, מותק, אני פשוט לא מבינה. הייתי באמת עץ נחמד שם בשדרה, ואתה אפילו לא הסתכלת אלי! הפכתי לעיתון ואתה אפילו לא קראת מה שכתבתי שם עליך. יצור שכמוך.”
“את המחלה שלי,” אמר פארטי בקול רועד. “עזבי אותי!”
“אני? מחלה?” שאל הטלפון, צליל קל של עלבון בקולו המשיי. “הו, ג’ו יקירי, איך אתה יכול להגיד עלי דבר כזה? איך אתה יכול להעמיד פנים אדישות לאחר כל מה שעבר עלינו יחד?”
“אין לי מושג על מה את מדברת,” אמר פארטי.
“הו, הו, ועוד איך שאתה יודע! אתה באת אלי כל יום, ג’ו, שם, בים החמים. הייתי אז קצת צעירה וטפשונת. לא הבנתי. ניסיתי להתחבא מפניך, אבל אתה שלפת אותי מן המים. אתה החזקת בי קרוב אליך; היית סבלני ואדיב, ולאט לאט התבגרתי. לפעמים ניסיתי להחלץ מרשת זו שלך, כדי לנשק את אצבעות ידיך…”
“די!” פארטי חש שחושיו מתערערים, שזה טרוף, שהכל מתהפך, שהביקתה והעולם כולו הסתובבו סביבו כבסחרחורת. "את טועה לחלוטין – "
“לא!” אמר הטלפון ברוגז. “אתה קראת לי בשמות חיבה, קראת לי ‘איחס דפוק’!. אני חייבת להודות, ניסיתי גברים אחרים לפניך, ג’ו. אבל מצד שני, גם אתה בילית עם נשים אחרות לפני שנפגשנו, אז אסור לנו להטיח את עברנו האחד בפני השניה. אבל גם עם חמשת האחרים שניסיתי, אף פעם לא הצלחתי להיות מה שבאמת רציתי. האם אתה מסוגל להבין עד כמה זה תיסכל אותי? המסוּגל אתה? כל חיי השתרעו לפני ולא ידעתי מה לעשות בהם. הצורה שמישהו לובש, קובעת את הקריירה שלו, אתה יודע, ואני הייתי נבוכה כל־כך עד שפגשתי בך… סלח לי אם אני מקשקשת, יקירי, אבל זו הפעם הראשונה שהזדמן לנו לשוחח שיחה של ממש.”
מבעד לטרוף המזדעק שבכל העניין, הצליח פארטי לתפוש ולהבין. הם לא העריכו את האיחס כראוי. היה זה אורגניזם צעיר, אילם אך בעל בינה, שהתשוקה היוקדת שבו עיצבה, כמו אצל כל יצור חי אחר, את דמותו. ללבוש צורה. זה הלך והתפתח – לקראת מה?
“ג’ו, מה דעתך? למה היית רוצה שאהפוך?”
“את יכולה אולי להפוך לנערה?” שאל פארטי בחשש.
“אני חוששת שלא,” ענה הטלפון. “ניסיתי את זה פעמים מספר, ניסיתי גם להיות לכלב או לסוס. אבל אני חוששת שלא עשיתי עבודה טובה. ובכל אופן, לא הרגשתי בנוח. אני מתכוונת, זו לא הייתי אני. אבל בקש צורה אחרת!”
“לא!” נהם פארטי. לרגע התפתה להיכנע. הטרוף היה מדבק.
“אני יכולה להפוך למרבד תחת רגליך, או אם זה לא נועז מדי לדעתך יכולתי להפוך לתחתונים שלגופך.”
“לעזאזל עם זה! אני לא אוהב אותך!” צרח פארטי בכל כוחו. “את רק איחס מכוער ואפור! אני שונא אותך! את מחלה… למה את לא אוהבת משהו שדומה לך?”
“אין שום דבר דומה לי חוץ ממני,” התייפח הטלפון. “וחוץ מזה, אני אוהבת אותך.”
“אני לא שם עליך זין!”
“אתה אכזר!”
“את מסריחה, את מכוערת, אני לא אוהב אותך, אף פעם לא אהבתי אותך!”
“אל תגיד את זה, ג’ו,” הזהיר הטלפון.
“אני אומר את זה! אני אף פעם לא אהבתי אותך, רק השתמשתי בך! אני לא רוצה באהבה שלך, היא גורמת לי להקיא! מבינה?”
הוא המתין לתשובה, אך לפתע בקעה מן הטלפון רק דממה מאיימת, מעיקה. אחר כך שמע את צליל החיוג. הטלפון נותק.
עכשיו שב פארטי למלון שלו. הוא יושב בחדרו המקושט אשר תוכנן במיוחד להוות תחליף מכני לאהבה. אין ספק שניתן לאהוב אותו, אך אין הוא חש באהבה כלשהי. הדבר נהיר לכיסא, למיטה, למנורה ממעל. אפילו השידה, שהיא בדרך כלל חסרת חוש אבחנה, מבחינה בכך שפארטי נעדר כל אהבה שהיא.
הדבר הרבה יותר מאשר סתם עצוב; זה מעצבן. זה יותר מסתם מעצבן; זה מטריף. האהבה היא תפקיד. אי־היות נאהב מהווה דבר שאין לסבול אותו. האם נכון הדבר? כן, זה נכון. פארטי אינו אוהב את אהובתו חסרת האהבה. ג’ו פארטי הינו בן אדם. הוא הגבר השישי שדחה את אהבתה האהובה של אהובתו האוהבת. בן אדם שאינו מסוגל לאהוב; הניתן להתווכח עם אמת זו? האם ניתן לצפות שהתשוקה המתוסכלת תמשיך עוד לדחות את פסק הדין הסופי?
פארטי זוקף את ראשו ורואה את המראה שעל הקיר ממולו. הוא זוכר שהיתה זאת מראה שהובילה את עליסה לארץ המראה, ואת אורפיאוס אל הגהינום; שקוקטו כינה את המראות בשם ‘השער לגהינום’.
הוא שואל את עצמו – מהי מראה? הוא משיב לעצמו שמראה הינה עין המחכה שיביטו דרכה.
הוא מביט לתוך המראה ומוצא עצמו מביט אל מחוץ למראה.
לג’ו פארטי יש חמש עיניים חדשות. שתיים תלויות על קירות חדר השינה, אחת על התקרה, אחת בחדר הכניסה, אחת בחדר האמבטיה. הוא מביט באמצעות עיניו החדשות ורואה דברים חדשים. הנה שם הספה, יצור חביב ונוגה שכמותה. באפלולית ניתן לראות גם את המנורה הגבוהה, צווארה הנטוי מביע חימה יוקדת. והנה כאן דלת הארון, זקופה ונוקשה, אילמת מזעם.
האהבה מהווה תמיד סיכון, אך שינאה היא איום קטלני. ג’ו פארטי מביט החוצה מן המראות, ואומר לעצמו: אני רואה אדם יושב על כיסא, והכיסא נושך ברגלו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.