“פעם אחת התווכחו שלושה ידידים – מה היא אמנות ומה הוא מרום האמנות”.

כך פותח זאב ז’בוטינסקי את מאמרו “שלוש אמנויות”, שנדפס בלשון הרוסית בקובץ של שיחות קלות בשם Causeries, אשר יצא לאור בפאריס בשנת 1930.

"אמר האחד:

– אמנות קורא אני רק לאמנות המשורר… אני בורא יש מאין, כמו אלהים, ומה שאני בורא מושלם יותר מיצורי אלהים… דן אני אלהים ויקום, מלכים וגיבורים, ועל פסק דיני אין ערעור – כי משורין הוא בחרוזים. וחרוזי יוסיפו לחיות אפילו יישכחו מלב בני האדם, אפילו יאבד הספר בו נכתבו… כי לידת החרוז בנפש המשורר היא עובדה הרשומה בפנקסים הסמויים של תנועת העולם. מה איכפת לרוחה של תבל רבה, אם נשמע חרוז זה באזניהם של כמה ברנשים על פני אחד המזלות…"

עד כאן דבריו של מעריץ השירה. לא כן חסידו של אמנות הנאום. הלה אינו אדיש לאזניהם של בשר ודם. אדרבה, “זמן רב שואג הנואם וממיט בהפוגות שוות מהלומות כבדות, מהדהדות, והקהל למטה בדבקות, כמעט נטול חושים, עונה עליהן בהתפרצויות של מחיאות כפיים, רקיעות ויילל”.

ואילו בר־הפלוגתא השלישי יש לו דעה אחרת, וכדאי שנביא את דבריו במלואם:

“בשבילי כל זה אינו אמנות. מה הם שירים? כל רעיון יש לו רק צורת ביטוי אחת שהיא אידיאלית. לכתוב שירים פירושו לקלקל צורה עילאית זו לשם הקצב, ולהחליש את המחשבות ואת הדמויות לטובת המשקל והחרוז. ונאום פומבי מהו? מעשה להטוטים, העוויותיו של מוקיון לפני קהל הצופים, תחנונים למחיאות כפיים; ואם פתאום, באיזה מקום רב רושם, ישכח הקהל או לא ירצה למחוא כף – אז נכשלת, אז אתה מצחיק אז “נתחרבנת”. בשבילי מרום האמנות – זו אמנות המדינאי. להיות ברנש קטן, ידוע חולי, רע מראה, דל־שיבה, לקוי ראות: לישב סגור בחדר העבודה, אל שולחן רחב, שעליו נערמו מחברות ומפות: לדבר בקול חרישי מלים פשוטות, חרישיות, ליתן פקודות קצרות – ולהחזיק בידיים את כל הקשרים של מיליוני חוטים; להביט על החברה ועל חיי האומות כמו על לוח שחמט המונח לפניך, ואתה משחק בו בצד השחורים ובצד הלבנים כאחד; שולח אתה את החייל הלבן ויודע כי כעבור שמונה מהלכים יפגע בפרש השחור. קולע אתה רשתות מסובכות ויודע מי עתיד להסתבך בהן ומתי; מפגיע אתה זה בזה שני המוני־אדם וחש מראש בקרירות את תוצאות תגרתם; ובמקום המצה מתמרים ענני אבק וצעקות ויללות, קללות פולחות שמים, בני אדם משתכרים מרוב התלהבות, הם נושכים זה את זה בשיניהם וחושבים שכל זה – על פי רצונם שלהם, ואינם יודעים, הפתאים, כי בכל אלה עושים הם רק את רצונך – ואתה יושב אותה שעה אל שולחנך, קטן קומה, ידוע חולי, שתקן, ומושך חוט אחרי חוט בתנועות בלתי נראות של אצבעות צנומות וחוורות…”

זכורה לי היטב התרשמותי העזה למקרא דברים אלה במקורם לפני כחמישים שנה. והנה עתה, בקראי בהם בעברית, חלפה בי אותה ההרגשה שהציפתני כאשר לפני ימים מספר ביקרתי בהר הצופים בירושלים – מקום משכנה הראשון של האוניברסיטה העברית, שאליה הגעתי מיד עם עלותי ארצה בשנת 1936. ספק אם יש עוד אתר על פני כדור הארץ כולו שהוא רווי נוסטאלגיה עבורי כהר הצופים. ריח הארנים שבחורשה, ים המלח המתכחל לנגד העיניים מן האמפיתיאטרון, בניין הספרייה הלאומית שכל אבן מאבניו היתה מוכרת לי מתמונות עוד בשחר נעורי בארץ רחוקה וזרה והיתה לי כאחת מאבני המקום של יעקב אבינו, שהייתי שם למראשותי בכל חלום חזיון לילה; והאולם למדעי הרוח – בית לבדד ישכון – החולש על כל קימוריה של ירושלים, שבו שמעתי מפיו של פרופ' קלוזנר את ההרצאה העברית הראשונה בימי חיי על השפעתו של המבקר הרוסי ויסריון בילינסקי על דרכו בביקורת של פרץ סמולנסקין. והנה עתה, בסיירי על ההר, כמעט נלאיתי ממאמצי לזהות מבנים צנועים אלה בין בנייני הפאר המתנשאים בקמפוס רב־רושם, ששֵׁישָׁם המסותת למשעי מבהיק חלקלקות וסופג כנראה את ניחוח הארנים (אם כי אין ספק כי חוש הריח שלי הפסיד מרגישותו ולבי גס זה מכבר בניחוחותיה של עיר הקודש), ואפילו האמפיתיאטרון שכה הרשימני בשעתו נתכווץ לפתע כאחד הבניינים בסרטו של וולט דיסני המתנפחים ומתכווצים לפי נסיבות העלילה.

הנסיבות השתנו. השתנה הזמן, השתנה המרחב, השתנה הנוף, השתנה האדם, השתנו החיים, לטובה או לרעה? מי אני כי אשפוט.

אין בדעתי להעלות על הכתב משהו מעין חוויותיו של תושב כרך השב אל כפר מולדתו שאף הוא הפך כרך, חוויות ששימשו נושא לשירים וסיפורים לאין ספור מפרי עטם של משוררים וסופרים שהגיעו לזיקנה. כל אשר יש עם לבבי לומר הוא שלנוכח כל השינויים הללו אין תימה שגם האמנות השתנתה. ולא הארכיטקטורה בלבד, שהרי המטאמורפוסיס האדיר ביותר מאז ימיו של ז’בוטינסקי התרחש באמצעי התקשורת: נולדה, גדלה ובגרה הטלוויזיה.

ב“הגיבן מנוטרדאם” מתאר ויקטור הוגו את תגובתו של ראש מינזר על סף העת החדשה על הספר הראשון שהגיע לידו לאחר המצאת הדפוס לאמור:

"הוא פתח את צוהר תאו והורה על בניין ענק של כנסיית נוטרדאם, על קווי המיתאר הכהים של צריחיה, על קירות האבן שלה, על הגג המשופע רב־המידות, שצלליתו נשענת על רקיע ככוב, וכל כולו נראה הוא כספינקס אדיר היושב לבטח במרכזה של העיר. הארכידיאקון עמד שעה קלה ולא הוציא הגה מפיו, עם שדעתו נתונה כולה לאותו בניין נורא הוד שלנגד עיניו. לאחר מכן פלט גניחה והצביע בימינו על הספר, שהיה מונח פתוח על השולחן, ובשמאלו על נוטרדאם. בעצבון העביר מבטו מזה לזה ואמר: “אוי לנו כי זה ירצחנו”. קואטייה, שאץ לפסוע לעברו של הספר כדי להסתכל בו, לא יכול היה לעצור קריאת תימהון. “מה הוא שמהלך אימים בספר זה?… אין זה ספר חדש, הרי הוא פרי עטו של פייר לומבארד, אמן תורת החיבור. אולי בשל היותו מודפס?” – “אכן” – השיב קלוד… “עכבר הנילוס הורג את התנין, דג החרב את הלווייתן והספר עתיד לרצוח את בניין הכנסיה”.

הדפוס לא רצח את בניין הכנסיה, אבל קנה קנה ממנה את הבכורה ושינה את היסוד, את מהותה. גם הטלוויזיה לא תרצח את הספר, אך שנה תשנה – ואף שינתה כבר – את אמנות הכתיבה עד לבלי הכירה; וגם את שאר סוגי האמנות, ביניהם שלוש האמנויות שעליהן בהבנה כה אינטימית כתב ז’בוטינסקי לפני כיובל שנים.

כלום יכול דיפלומאט בימינו לטוות את קוריו במסתרים, שעה שכמעט בכל רגע מרגעי חייו עטים עליו מראיינים חמושים במיקרופונים נגדה נא לכל עמי תבל. ואיך יחצוב הנואם להבות אש כשמליוני העיניים הנעוצות בו תקועות בארובות מצחיהם של בריות השקועות נינוחות בכורסותיהן, צופות מתוך קירבה מוגזמת ותוך כדי לעיסה או לגימה או שניהם כאחד בכל קמט מקמטי פניו וקולטות כל פירור כמעט מיקרוסקופי שנשתייר בזוויות שפתיו של בעל המשא לאחר מסיבת הקוקטייל התורנית, שממנה שב זה עתה לערוך כמימים ימימה ביקור באותה פינה של הטרקלין המשפחתי, שבה ניצבת הטלוויזיה. ואף על פי שבן בית הוא לכל דבר הריהו דרוך לקרב כל כולו, שהרי עליו להשיב מלחמה שערה לעדת בעלי מקצוע מיומנים המשתערים עליו בשאלות פרובוקאטיביות, והוא אמור להביסם ולהכריעם כלודר בזירה ענקית, שהתפצלה לריבואי רבבות של בנות זירה זעירות, שהוצבו בכל דירת מגורים למן חוילתו המפוארת של המולטימיליונר ועד לבקתתו של הנזקק לסעד במדינת רווחה מודרנית. והיה כי יצליח הנואם המודרני במשימתו יזכה להידמות לאלהי ההודים, אשר ב“באהאוות גיטה” גילה לארג’ונה בן פנדו, גיבורו של אותו אפוס עתיק, את צורתו האלהית עם שנראה כאלף שמשות שזרחו בשמים בבת אחת. מדבר היה מתוך פיות אין ספור, מביט ברבנות עיניים, עוטה מחלצות גן עדן (אם הטלוויזיה היא צבעונית) ומשוח בשמן המור, שניחוחו ניחוח שמים (ואכן, יש שתוך כדי צפייה בטלוויזיה צבעונית חש אני את ריחם של תמרוקי האיפור).

ואם לא השכיל הלודר להנחיל מפלה ליריבו גם אז לא תהיה מרה אחריתו; שום גבירה מגבירות אבירי הצופים לא תשלח ידה לעבר הזירה עם שאגודלה מופנה כלפי מטה, כדי להביע את גזר דינה ולתת אות למנצח שיתקע את חרבו בלבו של המובס. לא ולא. הסכנה הגדולה ביותר הצפויה למנוצח היא שאותה גבירה תלחץ על כפתור, וכל המתרחש על המסך כהרף עין יהיה כלא היה. סביר להניח, שהגבירה תהא עייפה מעמל היום שרוב רובו עבר עליה בטיפול במכשירים, כגון מיקסר וגריל ושואב אבק ומכונת כביסה, ולא יעמוד בה הכוח להפר את תנוחת התרווחותה בכורסה; על כן לא היא עצמה תלחץ על הכפתור כי אם תוך חילוץ עצמות עצלני תבקש שפעולה זו יעשה בנה הקטן הרובץ על שטיח למרגלותיה, ולאחר תקופה קצרה של דממה יתרומם הבעל ממושבו ובלחיצה חוזרת של כפתור יעלה על הבד את האדם העליון של החברה המודרנית: בלש יודע כל החודר לפני ולפנים של נפש אנוש ופותר תעלומות במחי יד. שכלו חד כתער ונפשו זכה כבדולח, וכל כולו שופע חכמה וחן, טוהר ואהבת אנוש, תואר והדר, גבורה ואורך רוח, והוא מושלם בכל המעלות – גאון ונדיב ואכזר.

אכן, לא רק הזירה השתנתה גם דרכי ההתגוששות בה אינם כשהיו מאז ומעולם. ואנכי לא אחת הבאתי מדבריהם של סופרים ומשוררים גדולים כדי להדגים את השינוי שחל במרוצת הדורות בהליכי קרב הביניים ונוהליו. הנה כך, למשל, מתאר הומרוס ב“איליאס” את הקרב שנערך בשערי טרויה בין הקטור לאייס:

"ככה הביע ונופף כידונו המאריך צלו;

זרקו באייס במגינו האדיר בן שבעת האורות,

פגע במסגרת הנחושת ששימשה לו מעטה שמיני,

עבר הנחושת העזה ופגע את שש המעטפות,

נתקל בשביעית ויעמוד בעור שור הפר, שני זרק

אייס מזרעו של זאוס כידונו המאריך צלו,

פגע במגינו של הקטור העשוי עגול על סביבו,

טען הרומח הקשה ויחלף המגן המבריק.

עבר השריון הנפלא העשוי לו מעשה חושב;

קרע הכידון כותנתו סמוך לבשר המפשעה;

והקטור נטה לאחור ונמלט מאופל אבדון.

מיהרו שניהם, הוציאו בידיהם רמחיהם הגדולים,

שוב השתערו השניים ככפירים מלחכי בשר או כחזירי

בר שקשה להכניע עוזמו.

הקטור השתער ברמחו וידקור הצינה באמצע,

אפס עוקץ חניתו לא טען הנחושת, התעקל;

ואייס השתער על הקטור וידקור המגן, ויחלוף

רמחו ויזעזעהו בהכותו בו, הלך וחתך,

חדר עד ערפו ויז מנצחו השחור, קולח.

אולם גם הקטור מנופף הקובע לא חדל מלחם,

נסוג לאחור וירם בידו הקשה אלגביש,

אבן זויות משחירה וגדולה מונחת בשדה,

זרקה בשלטו בן שבעת האורות של אייס האיום;

פגע בצינה בטבורה ובצלצול הדיעה נחושתה.

ואייס חיש תפס אבן גדולה ממנה וינופפה,

אזר כל כוחו האיום, וישליך ויפוצץ באבן,

דמותה כאבן ריחיים, מגינו של הקטור באמצע,

מחץ את ברכיו, ויפול האיש אחורנית מלוא אורכו,

אוחז מגינו על גבו, ואפולון חש ויקימהו."

עד כאן הומירוס. ואילו ש“י עגנון בתארו ב”סמוך ונראה" את הקרב שבין ר' שלמה לבין ר' משה פנחס שהתחולל בין כותלי בית המדרש נוקט לשון אחרת:

“אימץ ר' שלמה את שתי עיניו המאירות ואמר: לכאורה קושיא עצומה הקשית עלי מן הגמרא ואין לכאורה אחרי דבריך ולא כלום, אלא אילו דקדקת יפה היית רואה שהגירסא שם משובשת, וכבר עמדו עליה שני עמודי עולם, המהרש”ל והב“ח ותיקנוה לפי גירסת הרי”ף, וכל מה שאמרתי אמרתי לפי הגירסא האמיתית, שרוב הפוסקים בונים עליה את ההלכה. וכאן התחיל ר' שלמה חורז מפוסק לפוסק עד לפסק ההלכה. באותה שעה נהפכו פניו של ר' משה פנחס כשולי קדירה ולא השיב כלום, שהרי מה יש להשיב לאחר שהדין עם ר' שלמה. עמד ר' משה פנחס כאיש נדהם וחזר ר' שלמה לדרשתו. בעט ר' משה פנחס ברצפה עד שהאבן צעקה תחתיה. ואף הוא צעק, פאני הורוויץ, אשריך שכספך וזהבך עמדו לך לקנות ספרים מוגהים. ואף על פי כן חידושיך חידושים של שוא ודרשתך דרשה של הבל. ומיד התחיל ר' משה פנחס סותר את דבריו של ר' שלמה אחד אחר אחד עד שתמהו גדולי התורה על כוחו וגבורתו של אותו אדם ולא מצאו כל אנשי החיל ידיהם ורגליהם… הגביה ר' שלמה את ימינו ואמר בנחת, רבי משה פנחס מה רבה בקיאותך ומה גדולה חריפותך, אבל אמור לי כלום ראו תלמיד חכם לעשות תורתו פלסתר. הלא אני ואתה יודעים שאין ממש באותן הסתירות שאתה מבקש בהן לסתור את דברי. וכאן ערער ר' שלמה דבר דבר ולא הניח מכל סתירותיו של ר' משה פנחס שלא השיב עליהן. נתכעס ר' משה פנחס כעס גדול וקפץ מעלה מקומתו וצעק, אם כן אשאל אותך ממקום אחר. ומיד התחיל נוטל עצמו לצד אחר של הדרשה והתחיל מקעקע חידוש מכאן וחידוש מכאן, עד שלא שייר שום חידוש שלא ביטל אותו. נתעננו פניו של ר' שלמה ונתאנח אנחה מרה כגיבור שפגעו באחד מאבריו שהנשמה תלויה בו והורידו כלי זינו ממנו… החזיר ר' שלמה פניו כלפי ארון הקודש והניח ראשו על הפרוכת. היו הכל סבורים שהוא פורש ויורד, הפך פתאום פניו כלפי העם וראה כל העם שגבהה קומתו כדי ראש אחד… חזר ר' שלמה בלשון קצרה על עיקרי דבריו וחיזקם בראיות חדשות עד שהצהילו פניהם של כל הלומדים וקראו יאה יאה…"

ואחרון אחרון – ראשון, ראשון מסוגי האמנות שבו פתח ז’בוטינסקי את רשימתו – השירה.

כשחנך שלמה המלך את בית המקדש פנה אל הקדוש ברוך הוא בזו הלשון:

“הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה אשר בניתי, ופנית אל תפילת עבדך ואל תחינתו, יהוה אלהי, לשמוע אל הרינה ואל התפילה אשר עבדך מתפלל לפניך היום. להיות עיניך פתוחות אל הבית הזה לילה ויום אל המקום אשר אמרת יהיה שמי שם, לשמוע את התפילה אשר יתפלל עבדך אל המקום הזה. ואתה תשמע אל מקום שבתך אל השמים ושמעת וסלחת”.

וכך פותחת המשנה את הראשון מששת סדריה:

“מאימתי קורין את שמע בערבית? משעה שהכוהנים נכנסין לאכול בתרומתן עד סוף האשמורה הראשונה. דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים עד חצות. רבן גמליאל אומר עד שיעלה עמוד השחר”.

בין בניין בית המקדש לבין חתימת המישנה חלפו כאלף ומאתיים שנה. זה פרק הזמן שנדרש לתרבותנו, כדי להשלים את תהליך המעבר ממשאלת שגב פיוטית־פאתטית אל ציווי פסקני מחייב. אמנות שירה נלבבת פינתה את מקומה לאמנות ניסוח קפדני; סגנון משפטי דקדקני בא במקומו של שיג ושיח נרגש בין עם לאלהיו.

אלף ומאתיים שנה תקופה ארוכה היא אפילו בדברי ימי ישראל. אלא שבדורות האחרונים חלה מהפכה בקצב ההתרחשויות בחיים, בהיסטוריה ויש שנדמה לי אפילו בריתמוס הבריאה כולה. התמורות מתחוללות במהירות הולכת וגוברת ומקדם התאוצה גדל בפרוגרסיביות מצטברת. עמוד השחר עולה בתכיפות עצומה ובאותה תכיפות מעריב עלינו היום.

על כן בסיומה של רשימה זו ארשה לעצמי להוסיף אל כליל מובאותיה המופיעות בה גם ציטטה משל עצמי אלא שלפני כן אקדים מלים מספר על הנסיבות שבהן נכתבו הדברים.

בתוקף תפקידי במלחמת השחרור הייתי בין היתר מחבר פזמונים על ענייני דיומא בשבועון בידורי לחיילים שהוציא צה"ל בירושלים הנצורה. לפני שהשתחררתי נפרדתי מן הקוראים בפזמון שהסתיים בחרוזים אלה:

עברה שנה… הלם הדופק

ודם זרם… שנה – חלום…

וכבר התחיל רומז באופק

דבר דומה קצת לשלום.

ודור חדש קם בינתיים,

דור של צבא ומדינה.

(אצלנו דור – תקופת שנתיים.

ולפרקים אף רק שנה).

ואב לבנו מוסר הנשק

לפני לכתו אל העמ"ל:¹

אני, ילדי, חוזר למשק.

אבל אתה – היה חיל.

ודע את זאת, שנן לנכד

כי חוק הוא זה, אין לפסלו:

כושי רק אז יכול ללכת

כשהוא עשה כבר את שלו