קבוצת מצפן, אנשי רק"ח, סטודנטים יהודיים בארצות־הברית המכריזים בגאווה על השתייכותם לאל־פתח – “אוי לנו שראינום בכך” – מקונן מי שמקונן; ואני אומר: כבר היו דברים מעולם, ולא עוד אלא שנוטל אני יצירה משל משורר עברי – דווקא קומוניסט – ומצטט מתוכה לאמור:

לא חדש הניגון

הוא עתיק מחיינו.

בתוויו השמורים מני אז

כבר דמע בשחפת ורודה בלחיינו

וצהל בן חשוף ונועז…

כי זהר לאין קץ בדלקת מדורות

ועתות אכזבה את זכרו תבזינה –

הוא נוטר עינויים למיתרי כינורות

וצורד מגרונות תיבות זמר.

והיום – הוא מפגין ברחובי בלי תופים ועופרת,

משתברר במראות ננסי וגיבן.

אל תגיפו ריסים, עוד שלו בו הפרא! –

מול שחקים הרוסים, מול שרב מאבן,

מול אזניים אורבות בחביון התריסים –

כיעורו הנמוך עד חיוך מתלבן…

המובאה היא מתוך הפואמה “ברקיע השביעי”, ומחברה הוא אלכסנדר פן. דעתי היא שפואמה זו היא אחת היצירות היפות, שנכתבו בלשון העברית על נושא של אהבה ארוטית. אך הלא מן המפורסמות הוא שבין האהבה לבין השנאה מפריד רק צעד אחד מותר לי, איפוא, לצעוד צעד זה ולהחיל את כל המצוטט לעיל דוקא על שנאה, ביחוד על שנאה עצמית.

בסירת מנוע בת שתי קומות, שנעה לאיטה בינות הרים מכוסי יערות עבותים על פני אגם שויצרי, אמר לי יום אחד סטודנט גרמני מזוקן המשתייך אל השמאל החדש:

– אלהינו – מארכס, משה רבנו – מארקוזה, יהושע בן נון שלנו – מאו טסה טונג.

– שני יהודים ואחד סיני – הערתי לו.

– רק אחד יהודי – ענה לי – מארכס התכחש ליהדות, מארכס שנא את היהדות.

הוא צדק. מארכס שנא את היהדות. ידעתי זאת, שמעתי על מאמרו המפורסם על השאלה היהודית, ראיתי מובאות לעשרות מתוכו, אך לתמהוני גיליתי שמימי לא קראתיו בשלמותו.

אין תימה, איפוא, שבשובי ארצה לאחר טיול באירופה, היה מאמרו המפורסם של מארכס “לעניין השאלה היהודית” אחד הראשונים שעיינתי בהם.

ואכן, הדברים אשר ראו עיני עלו על כל המשוער והאפילו על הרושם שעשו אותם הדברים, כשהם מצוטטים בעקיפין. אף־על־פי־כן גם אני איני יכול למשול ברוחי ולהמנע ממובאות. הנה כמה מהפנינים, שהיטלר לא היה מתבייש בהן:

"הבה ונתבונן אל היהודי האמיתי, אל היהודי החילוני, לא אל היהודי של שבת, כפי שעושה זאת באואר (מאמרו של מארכס נכתב כתשובה למסה על שיווי זכויות היהודים מאת הוגה הדעות הגרמני ברונו באואר), אלא אל היהודי של יום־יום. נחפשה נא את המסתורין של היהודי לא בדתו, כי אם את פתרון המסתורין של הדת ביהודי המציאותי.

מהו היסוד החילוני של היהודי? – הצורך המעשי, רדיפת הבצע.

מהו הפולחן החילוני של היהודי? – צבירת רווחים. מהו אלוהיו החילוני? – הכסף…

השחרור מצבירת רווחים, מכסף, דהיינו מן היהודי המעשי, המציאותי פירושו השחרור העצמי של החברה שלנו.

משטר חברתי, שיסלק את תנאי היסוד להתהוות של צבירת רווחים, כלומר, יסלק את האפשרות של קיומה של צבירת רווחים, יהפוך את היהודי לבלתי אפשרי (!!!). הכרתו הדתית היתה מתנדפת בחברה החדשה כערפל קליל ביום צח… אנו רואים, איפוא, ביהדות יסוד אנטיסוציאלי כללי בימינו, אשר הגיע בשל ההתפתחות ההיסטורית, שמבחינה פסולה זו סייעו לה בקנאות היהודים, אל ממדיו הנוכחיים, דהיינו, אל אותם הממדים, שגוזרים עליו כליה בלתי נמנעת.

שחרור היהודים במובן האמור אינו אלא שחרור האנושות מן היהדות".

מה נאמר ומה נדבר! דברים כדרבנות. לוא אפשר היה להחליף את המלים יהדות ביהודים, ניתן היה, רחמנא ליצלן, לטעות בין מארכס להיטלר ובין הסטודנטים העורכים אובסטרוקציות להופעותיו של בן־נתן באוניברסיטאותיה של גרמניה לבין הסטודנטים ששרו בשעתם את ה“הורסט ווסל ליד”, לאמור: כשדם היהודים זורם מלהב הסכין… וגומר וגומר.

אבל אני מנסה להתנער מקשרי מחשבות וזכרונות, הנעוצים בענייני דיומא, ולהתנשא מעל לאקטואליה המדינית. על כן נפנה אני אל יהודי אחר, שאף הוא הפך אלוהיהם של שונאי ישראל, והפעם אצטט לא משורר קומוניסטי כי אם סופר יוונגליסטי, ששמו היה מארכוס. וכך כתב מארכוס זה:

“ויהי בצאתו (המדובר, כמובן, בישו הנוצרי) מן המקדש ויאמר אליו אחד מתלמידיו: רבי, ראה מה יפו האבנים והבניינים האלה (הכוונה היא לאבני בית המקדש ובנייניו). ויען ישוע אותו ויאמר: הראית את כל הבניינים הגדולים האלה? לא תישאר אבן על אבן אשר לא תתפרק”.

לדאבוני, צדק ישו, אך לאשרי לא עד הסוף צדק. כמה מן האבנים לא התפרקו, כי אם נשתמרו בהיוליותם, ורק לפני שבועיים, בט' באב תשכ"ט, ראו עיני המוני יהודים נוהרים אליהם – בעלי פיאות של בחורי ישיבה ובעלי פיאות של היפיס, בעלות חצאיות מיני ובעלות גרביים שחורים וקפלטים על גולגלות מגולחות – כולם כאחד באו להפגין כי שחרור היהודים אינו מהווה דווקא שחרור האנושות מן היהדות. אפשר שנהפוך הוא: יש בו משהו משחרור היהדות מן האנושות, על כל פנים מן התלות באותו חלק של האנושות שהרהיב עוז בנפשו עד כה לקבוע את גורלנוּ.

וביום ט' באב תשכ"ט ישבתי גם אני, כתלמידיו של ישו בשעתו, על הר הזיתים והשקפתי על ירושלים ולא יכולתי להזין את עיני בזהרה של כיפת הסלע היוצק זהב פרוויים בארגמן שקיעתה וזריחתה של עיר הנצח ובירת ישראל. ולא אכפת היה לי שכיפת הסלע אינה אלא כיפה של מסגד, שהרי זה כשנתיים ימים לא רק כיפת מסגדו של עומר נועצת קרני פז אל תוך רשתית עינינו, כי אם כל ירושלים כולה הפכה לירושלים של זהב, על אפם ועל חמתם של כל מַאֲלִיהֵי פלוני בן ישראל השונא את כל עם ישראל כולו.

וכבר היו דברים מעולם