ימי דורי, בנכם אני מבטן,

אראה בכם גם זוהר, גם רקב.

בנכם אני – אוהב בכם כל כתם.

כל ארסכם אוהב.

זאב ז’בוטינסקי

א.

חרוזיו אלה של זאב ז’בוטינסקי (בתרגומו המצויין של חנניה רייכמן) לא במקרה הובאו כאן. שהרי ז’בוטינסקי חלם לכתוב רומן היסטורי, שגיבורו יעקב אבינו, אשר לדבריו “ידע ללכת בערמה, אבל ידע גם להילחם; עם אלהים שרה עד עלות השחר ויוכל; ידע גם לאהוב וארבע עשרה שנים עבד ללבן בעד אשתו האהובה. היה זה בן חיל מצליח בכל דרכיו ובכל משלח ידו. גם סוחר היה, גם איש מלחמה, גם אביר, גם שופט, גם חמסן וגם ישר דרך, זהיר ואמיץ לב; צייקן ונדיב לב, איש שנתברך בכל המעלות, רחב נפש, בעל מידות תרומיות ומגרעות גדולות, בעל נפש דומה לכל צבעי הקשת או לעוגב שלם בכל מיתריו”.

אכן ראויים הדברים שיישמעו היום – היום ולא מחר (אל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תיפנה – פרקי אבות), שהרי דווקא היום רבו אלה הרואים את עצמם כשלומי אמוני ישראל העוטים שוב על “אל אלהי מדבריות הפלי, אל אלהי כובשי כנען בסופה”, כדי לאסרו ברצועות של תפילין, כפי שעוד בסוף המאה שעברה קבל מרה שאול טשרניחובסקי בעיים רוחו לפני פסל אפולו. הטעם השני לקביעת האפיגרף הוא אישי־רגשני. החרוזים מובאים בסיומו של הרומן האחרון מפרי עטו של ז’בוטינסקי “חמישתם”, כציטוט משירים שכתב בנעוריו. “מי כתב את החרוזים הללו?” – שואל ז’בוטינסקי את עצמו – “חוששני כי אני עצמי כתבתי אותם, וככל שאזקין כן ארבה לצטט מדברי עצמי”.

דומני כי חששו של ז’בוטינסקי חשש מבוסס הוא לגבי כל מי שעשרות בשנים מושך בעט סופר. איתלה איפוא גם אני באילן גדול זה, וארשה לעצמי עתה להביא כמה מובאות מדברי עצמי ואף להזכיר סערה בצלוחית של מים שהתחוללה מסביב לאחד מסיפורי שנתפרסמו לפני כעשר שנים.

ב.

ב“ירושלים” תשכ"ז, שנתון לדברי ספרות והגות, היוצא מטעם אגודת הסופרים בבירה, הופיע סיפור מפרי עטי בשם “אברהם”, הפותח כך:

“המדובר הוא באברהם אבינו… אך לא באברהם אבינו הפרט, כי אם באברהם אבינו כדמות ייצוגית, אברהם אבינו האפלטוני, האידיאה של אברהם אבינו בטהרתה”.

כדי להגיע לאידיאה זו, שומה עלינו לחולל תהליך מסובך ואכזרי של הפשטה, שראשיתה דמות אנושית חמה, אב של אומה, סמל של אידיאל מוסרי, בשר ודם ההולך אל ארץ לא נודעת לפי צו מגבוה, הנאמן לאלהיו עד כדי עקדת בנו, וסופה נוסחה כמעט מתימטית, המתיימרת לבטא את תנועת הבורג של מהלך הבריאה כולה, שבה נועד אברהם – במישור ההיסטורי, קרי: עם ישראל – לשמש מרצונו או בעל כורחו מברג הדוחף את בורג הקידמה ומכוון את תנועתו אל תכליתה.

אין תימה איפוא, שעם ערטולו של אברהם מן המחלצות האנושיות מתגלה האידיאה הגלומה בו בכל דור ודור בצורה משלה. אם חז“ל תיארוהו עטוף טלית ותפילין ומתפלל שחרית, הרמב”ם כפילוסוף, יוסף בן מתתיהו כמלמד תורת התכונה למצרים וקירקגור כמגלם האכסיסטנציאליזם, רשאים גם אנו בדורנו לחפש תבנית מודרנית, שאל תוכה נוכל ליצוק את נוסחת האברהמיות, כפי שהיא מצטיירת בעינינו כיום.

אני חוזר ומצטט קטע מן הסיפור:

“תרומה חשובה לאברהמיות הרימה השקפת העולם הנוצרית, שאת ניסוחה הקולע מוצאים אנו בסיכום גופי תורתו של ההיסטוריון ארנולד טוינבי, לאמור: עלייתן ונפילתן של הציביליזציות כמוהן כסיבובו של גלגל שתכליתו להוליך קדימה את רכב הדת. שלבי ההתקדמות הדתית המיוצגים בשמותיהם של אברהם, משה, נביאי ישראל וישו, יש לראותם כפרי התפוררותן של חברות הכרוכות בשמות אלה, דהיינו החברות של שומר, מצריים, בבל ויוון. האם איחוד העולם של ימינו, העומד אחר כתלנו, צופן בחובו התקדמות צפויה נוספת? אם כן, הדתות העליונות, הקיימות בימינו, בדין שילמדו לקח קשה.”

עד כאן דעתו של טוינבי, ואילו דעתי היא, כי לא לקח חייבים אנו ללמוד, אלא לרדת לעומקה של נוסחת האברהמיות, שטוינבי מבטאה במשוואה מרובעת (לא ריבועית): אברהם – משה – נביאים – ישו; ובראש וראשונה למצוא את טווח ישומה של הנוסחה הזאת: מה דמות תהיה לאברהם שיופיע אחרי ישו? מה טיבו של אברהם שקדם לאברהם אבינו? האם הכרח הוא שאברהם נוסף – אחד או רבים – יעלה על במת ההיסטוריה, וכלום ייתכן כי כמה וכמה אברהמים פעלו לפני אברהם אבינו? גדולה מזו: אפשר ששלב האברהמיות שלב חובה הוא לא רק בהתפתחות ההיסטורית, אלא גם בהתפתחות הביולוגית. אם כן, אפשר שבעולם החי – ואולי אפילו הדומם – פעלו אברהמים משלהם?"

טוינבי הגורס כי עם ישראל הוא מאובן היסטורי, שאין לו זכות קיום, אינו מציג שאלות אלה. אני הסבור כי עם ישראל היה, הווה ויהיה גוף חי ומחיה, תוסס ומתסיס, פורה ומפרה, כל עוד המלה היסטוריה היא מושג משמעותי לגבי דברי ימיו של המין האנושי, מרהיב עוז בנפשי לא רק להציג את השאלות, כי אם לפנות אל חברתנו בקריאה שתחפש תשובות עליהן.

ג.

לא קשה לשער את מידת הזעם שעורר הסיפור בקרב החוגים החרדיים. היו שתבעו מעיריית ירושלים לגנוז את השנתון. בשל “דברי בלע חסרי תקדים, חירוף וגידוף נגד סמל הדורות, אבי האומה הישראלית”. אחד הבטאונים זעק זעקה גדולה ומרה על פּאמפלט ארוך מידות, שכלבלב אחד עושה בו בצורה נתעבת ונבזית את “חשבונו” עם אברהם אבינו, וכיוצא באלה דברים המעידים על רמת אומריהם.

אכן, תהליך ההפשטה יש בו, כאמור, מן האכזריות המכאיבה, שהרי ההפשטה – תרתי משמע: מערטלת היא את הגיבור האנושי – ואפילו המיתולגי – מן ה־Human Touch ומצמקת את אישיותו החיה מדורי דורות לכדי שלד סכימתי של נוסחה אבסטראקטית, שאינה מזינה את כוחות הנפש, אך סוחטת את כוחות השכל. זאת ועוד: לגבי “אברהם” שלי היה משום התגרות בעצם הטכניקה הסיפורית, שכן הסיפור בנוי היה על דרך הפארודיה למסה מחקרית, פסבדו־מדעית, וצורה סיפורית־הגותית זו מימיו של סוקראטס לא היו בידיה מכשירי יצור מלבד אחד: האירוניה. אירוניה כפולה ומכופלת, שהיא כחרב פיפיות פוגעת ללא רחם בחוקר, במחקר ובנחקר גם יחד. הנה דוגמה:

"אחד מגדולי הפיסיקאים והמתימטיקאים בראשית מאתנו, ארתור אדינגטון, ניסה לתאר את טבעו של העולם הגשמי, כפי שהוא מצטייר בפיסיקה המודרנית. לאחר ששחה באוקינוס של עקרונות המדע המודרני וחתר בו על פני כמה מאות עמודים אל מחוז חפצו, הגיע לידי מסקנה בזו הלשון:

“גילינו בטבע עקב מיוחד במינו. כדי להסביר את מהותו המצאנו תורות עמוקות מני ים בזו אחר זו. סוף סוף עלה בידינו לשחזר את הדמות שהטביעה עקב זה. והנה – ריבון העולמים! – אין זו אלא דמותנו אנו.”

דומני שגם אנו אין אנו רחוקים ממצבו של אדינגטון. גילינו רכיבים לנוסחת האברהמיות, וככל שאנו מנסים להפעילה, כן מידרדרים אנו אל עצמנו ואל בשרנו. מעצבים אנו אישיות בצלמנו וכדמותנו, שמידת הבאנאליות שבה הולכת וגדלה ככל שאנו מייחסים לה מידות תרומיות על פי מיטב העקרונות של המוסר השימושי הרווחים מימי ספרות החכמה – כגון פתגמי אמון־אם־אופה המצרי ומשלי שלמה העברי – ועד לסיפורי הילדים של טולסטוי בתקופת התנוונותו: רודף שלום, מכניס אורחים, מצווה על בניו לעשות צדקה ומשפט. יש להניח שאין הוא שוכח גם את כללי המוסר הפרוטסטנטי, שהסוציולוגים תולים בו את רווחתה הכלכלית ואת שגשוגה של יבשת אירופה, ומלבד עשיית צדק ומשפט, מצווה הוא על בניו גם להשכים קום בבקרים ולהקדים לישון בערבים על פי המימרה האנגלית המחורזת:

וכי רשאי הייתי, לאחר כל אלה, לבוא בטרוניה עם מי שדן אותי ברותחין? שהרי לצפות ממנו שיהא אמון על האירוניה כערך אמנותי־אסתטי ועל הסימול האלגורי כערך פילוסופי אתי, אף כי עוד בימי הביניים מצויים היו הוגי דעות ביהדות, שהיו אדוקים בתורת אריסטו כדי כך, שטענו כי אברהם אבינו מסמל את החומר ושרה אמנו את הצורה.

אף על פי כן, בענותי לקהל המקטרגים עלי, שרוממות אל בגרונם וקצף הזעם על שפתותיהם, השחתי להם על מארק שאגאל, אשר בתגובה על ביקורת שנמתחה על יצירותיו, בשל דמויותיהן המעוותות והמסולפות וצירופיהן התמוהים והמשונים, הצהיר: לבי סמוך ובטוח כי רמבראנדט אוהב אותי, ואף אני אמרתי אז, ואני מוסיף ואומר גם היום: אני יודע כי אברהם אבינו אוהב אותי.

ד.

מדוע העליתי באוב פרשת סיפור ששבק חיים לפני עשר שנים תמימות? משום שהאמונים על האירוניה בסיפור ועל הדימוי המיטאפורי בהגות עשויים להבחין בפרשה זו את תסמונת המשבר הפוקד את תרבותנו – היהודית, העברית, הישראלית. הקיטוב שבין כיפות לסמים ובין דת לאופיום, בין יראת שמים לבין הפקרות, בין אמונת ישראל לבין התאבדות לאומית הובלט לאחרונה במלוא חריפותו אם בדרך של חידודין חידודין ואם בחזות קשה אפוקאליפטית, שחותים על ראשינו נביאי הזעם בקשת רחבה שחודי קצותיה טמונים במצפנו של מאו־טסה־ טונג או באדיקותה של אלמנת שומר החומות עמרם בלוי.

הבה וניווכחה: האמנם יש ממש בהשחזה זו של ניגודי הקטבים ואכן אמת היא כי הברירה העומדת בפני חברתנו היא בין עול תורה ומצוות כפשוטן לבין מתירנות נטולת רסן שאין בה אלא הרס וריקבון ותו לא.

אני סבור שאין הדבר כן. אדרבה: כל המודד בדרך פשטנית את קיומה של החברה הישראלית ושל תרבותה ומעמידה על מימד אחד או שניים, עושה פלסתר את ההיסטוריה היהודית ומגמד את מקומה של מדינת ישראל בה.

מסגרת של רשימה עתונאית אינה מאפשרת להעמיד כנגד פישוט מרדד ומגמד זה מישנה סדורה וערוכה וגוזרת עלי להגביל את עצמי בהצגת מעין עיקרי אמונה בלבד, מנוסחים בדרך תמציתית ודחוסה, סכימתית ודוגמתית, על כל אותה פסקנות תמימה, דוחה וחסרת בושה שבדרך זו המותרת אך ורק משום שאינה אלא ביטוי אישי לאמונה אישית שאינה מחייבת איש במונחים אישיים, ואף ספק הוא אם היא מדובבת איש מלבדי.

מכל מקום עובדה היא, שאני מאמין באמונה שלמה, כי עם ישראל נועד לו יעוד קוסמי בדברי ימיה של האנושות, שאינם אלא שלבי השתלבותו של המין האנושי בתולדה כולה. בתהליך הגשמתו של יעוד זה פועלים בתולדות ישראל כוחות מנוגדים זה לזה: כוח הנפץ הדינאמי וכוח השימור הסטאטי. כוח הנפץ בהשתחררותו מקפיץ את האנושות לשלב יותר גבוה בהתפתחותה, וכוח השימור בהתלכדותו מרכז את האנרגיה היוצרת של העם ומכשירו לקראת הפיצוץ הבא.

ישו ופאולוס, מארקס וטרוצקי מגלמים את כוח הנפץ בשיא פעילותו; רבי עקיבא ורבי שמעון בר יוחאי, הרצל וז’בוטינסקי – את קצה קיצו של הקוטב השני – כוח השימור המלכד.

התהליך הדינאמי, הפועל לשחרורם של כוחות הנפץ, קרוי בלשון המינוח ההיסטורי שלנו בשם “משיחיות”; התהליך הסטאטי האוגר כוחות לקראת יעודם לעתיד לבוא מתכנה. באלפיים השנים האחרונות בשם “הלכה”.

כל עידן ועידן בדברי ימיה של האנושות נותן ביטוי משלו לייעודו ההיסטורי־קוסמי של עם ישראל. יציאת מצרים, מעמד הר סיני ומתן תורה הם הביטוי המובהק לייעוד זה בתקופת המעבר של המין האנושי מעידן המיתוס לעידן הדת.

כל עידן יש לו כלי ביצוע למילוי הייעוד: שופטים, מלכות ישראל, בית ראשון, בית שני, מקרא, תלמוד, התבוללות, חסידות, ציונות.

התהליכים ההיסטוריים אינם מוציאים את עצמם מן הכוח אל הפועל בקו ישר: הקווים – קווים לוליינים הם, והמהלכים – רוויי מתחים ודיאלקטיים.

מלך ישראל, שעצם הדרישה מצד העם לשים אותו עליהם נתפרשה על ידי הנביא כמרד באלהים, הוא שברבות הימים נהפך למשיח הגואל.

מדינת ישראל המודרנית הוקמה כדי ליצור את הכלים לגיבוש אותה “הלכה”, שתשמר את עם ישראל בעידן הטכנולוגי הממשמש ובא, כשם שמלכות בית דויד ומלכות החשמונאים יצרו כלים להלכה, ששימרה את העם בעידן הדתי. הנסיון הציוני להפוך את עמנו לעם ככל הגויים נכשל כשלון חרוץ, ותקוותו של הרצל שעם הקמת מדינת היהודים תיעלם האנטישמיות לא נתגשמה אף כהוא זה. אדרבה: מדינת ישראל נעשתה מטרה מובהקת לשנאת ישראל במהדורתה המחודשת לכל העמים הסובבים אותה, מעין יהודי קולקטיבי, דוגמת היהודי היחיד שהיה מעין התגלמות השטן בעיניהם של בני סביבתנו הנוצרית בימי הביניים.

מפלה קשה היתה צפויה גם לחזון הציונות הסוציאליסטית: יישוב המשמש מעבדה לאידיאלים חברתיים ברוח תורות הסוציאליזם המודרני על סוגיהן. עם כל הכבוד וההערכה שאני רוחש לאכספרימנט הקיבוצי, דוקא מבחינה זו אין הבדל בינינו לבין המדינות המתוקנות והמפותחות שבעולם. ואולי אין זו אלא לשון המעטה: יש הבדל, אך לאו דוקא לטובתנו, כי לא לכך נוצרנו, כשם שלא נוצרנו להחזיר באורח מיכני את עטרת הדת ליושנה. וכל המנסה לכפות עלינו קיום מצוות בלי אמונה באלהים מבזה את המצוות ומחלל שם שמים. גדולה מזו: בן ברית הוא לאותו שונא ישראל שהוזכר לעיל, ההיסטוריון ארנולד טוינבי, הגורס כי עם ישראל אינו אלא מאובן שאין הצדקה לקיומו.

על כן מאמין אני באמונה שלמה שכל אשדות המלים הניתכות עלינו מן הדוכנים של ירידי הספרים וממסכיהם של כלי התקשורת למשפחותיהם אינם אלא חיפושי דרך לבטא את קיומה של “ממלכת כוהנים וגוי קדוש” בלשון המינוח של העידן הטכנולוגי, וכל המאמץ האינטלקטואלי האדיר החבוי מאחורי בליל תרבויות מתובל במסורת מוצקת של דורות רבים, אינו אלא תהליך גיבושה של ההלכה העתידה לתפקד כמערכת שימור באותו עידן.

שהרי בשיטה זו נקט משה רבנו משגייס בתורתו את יסודות התרבות המצרית־בבלית־כנענית, הדבירם לצרכיו ושעבדם למטרותיו; ממש כך עשה רבי עקיבא כשנכנס לפרדס ויצא ממנו בשלום מצויד בכלי הדיאלקטיקה הסופיסטית של חכמי יוון, כדי לדרוש בעזרתם את התגין שבתורה, ובדרך זו הלך האר"י הקדוש אשר נעזר בגנוסטיקה, שרווחה מאז ומקדם במזרח הקרוב, כדי לשבץ את עם ישראל בתמונת הקוסמוס של ימיו.

מצוי בידי ספר של מדען ירושלמי המנסה לפתור את בעיות המצפון האנושי באמצעות מחשב. מי יודע? אפשר שנגיע לימים, שבהם תשב על מדוכת מדינתנו מועצת גדולי הדעת ותדון על ביצוע ההלכה העתידנית בעזרת רובוטים של העידן הטכנולוגי, כשם שהלל הזקן ישב עם בני בתירא בירושלים ודן עמם בהלכות פסחים בבית מקדשו של הורדוס. ובאותו הזמן – כדבריו של הרמב“ם ב”הלכות מלכים" שב״יד החזקה" – “לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ולא תחרות. שהטובה תהיה מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויים כעפר… ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים וישיגו דעת בוראם כפי רוח האדם, שנאמר כי מלאה הארץ דעה כמים לים מכסים”.

האין זה תצלומה של תמונת העידן הטכנולוגי בחזונם של העתידנים, הגורסים כי באותו עידן יספקו שלושה אחוזים של אוכלוסיית כדור הארץ את צרכיה החמריים של האנושות כולה, וכל השאר ייצרו, בעזרת מחשבים שמנת המישכל שלהם תעלה על שיא ה־I.Q של האדם, ידע ואנרגיה רוחנית שבאמצעות חלליות הקוסמוס, ואולי אף בלעדיהן, תתפשט על פני כל מרחב הבריאה כולו.

ה.

ועד אז?

עד אז אלך בדרכיו של מורי ורבי זאב ז’בוטינסקי, כפי שעשיתי אי שם בארץ רחוקה בימים הרחוקים של נעורי, ואכרע ברך לפני הפלוראליזם של ימי דורי, אוהב בהם כל כתם, את כל ארסם אוהב, את זהרם ורקבונם, שהרי כל דור יש בו הפכים ומהפכים משלו, ואלמלא היה ישראל בימי קדם גוי חוטא ועם כבד עוון, זרע מרעים ובנים משחיתים, לא היה קם בקרבו נביא כישעיהו בן אמוץ, וכל המין האנושי היה נמצא מופסד.

אשר למהפך האקטואלי, זה שהתרחש לנגד עינינו בימינו אלה, אני תפילה שרבי עקיבא יאהב את מנחם בגין לא כפי שאהב את בר כוכבא בשעתו, אלא כפי שרמבראנדט היום אוהב את מארק שאגאל.

א. מעגלים

בילדותי אהבתי לעמוד על שפת הנהר וליידות אבנים במים. בעניין רב עוקב הייתי אחר המעגלים שנתהוו עד פקיעתם, ולבי היה מתמלא אושר כל אימת שממדיו של המעגל הגיעו לשיעור כזה שקשת אחת ממנו, לפני שעברה ובטלה מן העולם, השיקה אל החוף, וכפי שהיה נדמה לי השאירה בו את רישומה.

כך היה בילדותי.

והנה עתה, הרבה שנים לאחר שחלפה ילדותי, שכבתי על הדשא המקיף אחת הבריכות שבסביבות ירושלים, והסתכלתי בילד המטיל אבנים אל תוך המים ועוקב בעניין רב אחרי המעגלים. ראיתי את החיוך שהיה מתפשט על פניו, כשקשתו של אחד המעגלים פגעה בשפת השיש של הבריכה, פגעה והיתה כלא היתה. “מקום אחר, זמן אחר, ילד אחר, מים אחרים, אבנים אחרות, אך המעגלים אותם מעגלים” – הרהרתי, ובעודי מהרהר ראיתי היאך אשה לבושה בגד־ים מתקרבת במהירות אל הילד, נוטלת אותו בידו ונוזפת בו בזעם, ברוסית קולחת ומזדמרת:

“כמה פעמים אמרתי לך שלא תזרוק אבנים?”

האשה גוררת את הילד בכיוון המלתחות ועוברת על פני.

אני, מופתע משיחה ברוסית עם ילד – תופעה שאיני רגיל בה זה שנים רבות – מנסה במהירות לקפוץ על רגלי, להזדקף, וברגע שהאשה עוברת על פני הנני פונה אליה בשאלה:

“מתי עליתם?”

“לפני חודשיים”, עונה לי האשה בנחת, עם שהיא מקבלת כדבר מובן מאליו את פנייתי אליה בלשון הרוסית.

“מאין?”

“מחארקוב” – משיבה היא בחפזה ואינה נעצרת על־ידי.

בלילה ההוא נדדה שנתי. משוויתרתי על כל ניסיון להירדם הדלקתי את האור והתחלתי נובר במגירות שונות שבשולחן הכתיבה שלי. בין מאות רשימות ותדפיסים, רבעונים ושבועונים, תצלומים והדבקות גיליתי לבסוף גיליון של “דבר לילדים” מיום ה' באלול תרצ"ב. נרגש מעבר למצופה עלעלתי בדפיו שהצהיבו, בזהירות עלעלתי, הואיל והנייר גילה נטייה ברורה להתפורר, עד שהגעתי אל מדור בשם “ילדים מן הגולה כותבים”. במדור זה, מתחת לכותרת “יום טיול” (ובסוגריים כותרת משנה: תמונה מן החיים במזרח הרחוק), נדפס החיבור הראשון שכתבתי בלשון העברית, מוגה ומתוקן בידי אבי, המורה העברי. הנה הוא, החיבור, כלשונו וככתבו:

“אשרי וטוב לי. אחרי שבועות שלמים של גשמים וביצות הזמין הקב”ה ליושבי חרבין יום שלא ראתה עין החרבינאים מתחילת חודש מאי. שמים טהורים, אין גם כתם עב עליהם. נתייבשו הביצות, וכל היקום כמו ניעור מתרדמתו. פתחתי את החלון. אשה סינית יצאה מן ה’פאנזה' (צריף־חימר המשמש דירה לסינים), לבושה במכנסיה המצובעים בצבעים שונים, עד כי קשה לעין אדם להבחין ביניהם, ולאט־לאט, כפי שיכולה היא לצעוד ברגליה הקטנות והמקולקלות (מנהג הוא אצל הסינים לכסות את רגלי הילדות שנולדו להם לבל יגדלו יותר ממידת רגל קטנה, והן נשארות ברגליים קטנות מאוד כל ימי חייהן), קרבה אל הגג של ה’פאנזה‘, הסירה את הטס והתחילה לכבס את בגדיה. ובין כה, כמו מן האדמה, צצו ילדים סינים רבים במלבושים שונים ומלוכלכים, מגואלים בטיט. אחדים מהם ישבו על הארץ, מתכוונים לאכול את ארוחת הבוקר שלהם מתבשיל של גריסים ואורז ו’פמושקה’ (עוגות שאינן אלא מין בצק ששמוהו במים רותחים), ואם נפל פירור ארצה, לא בחלו בו והרימוהו לאכלו שוב. לבשתי חיש את בגדי, אכלתי בחפזון את ארוחתי ומיהרתי על האופניים אל חברי. כבר קרבה השעה התשיעית. תגרים סיניים יצאו מחוריהם בחלוקיהם הארוכים ובכיפותיהם העגולות, התרוצצו בסימטאות והכריזו על סחורותיהם בקולי־קולות. נתפטרתי מהסימטאות ופניתי אל הרחוב הראשי; התנועה רבה מאוד, המון מכוניות, אוטובוסים וחשמליות מתרוצצים.

והנה שלושה אווירונים יאפאנים טסו מעל ראשי. רעיון נצנץ במוחי: '

חברי!' – קורא אני בהתפרצי אל ביתו – ניסע לאווירודרום'?

"ואינך ירא'? – שואל חברי.

"מפני מי?'

‘וכי אינך יודע את הפרחחים הרוסים? הרי יתנפלו עלינו ושריד לא ישאירו בנו’, ‘אל תירא’ – משיב אני לו – ‘הן אני על האופניים’.

"לו יהיה כדבריך' – ניאות הוא.

ואנחנו רוכבים, ואף כי התנועה והמכשולים היו רבים ברחובות, בכל זאת אחרי שעה של נסיעה הגענו לאווירודרום. זמן רב לא שהינו שם וניסע אל ביתנו. כמעט עברנו חצי הדרך, והנה פרחחים רוסים הולכים וקרבים אלינו. אימצנו את כל כוחותינו ונעבור מהם, אך מיד שמענו קריאות של גידופים וחרפות: סטוי! סטו! זשידובסקאיא מורדה‘! (עמוד, עמוד, פרצוף יהודוני!) ועוד מעט והשיגונו. הגידופים מתקרבים ביתר שאת – ‘ביי איך, ביי איך זשידוב!’ (הכו, הכו ביהודונים!) ותוך כדי רגע אבנים עפות מעל לראשינו; אנחנו רוכבים כחץ מקשת, אך האבנים מדביקות אותנו. בקושי רב הצלחנו לפנות הצדה ונוסף את דרכנו עד שהופסקו הקריאות. ‘פפפו – ו – ו!’ – פונה אני אל חברי אחרי הנס שאירע לנו – ננוח פה מעט, אין בי כוח לרכב הלאה’.

מוטב' – עונה הוא בהתרשלות, ואנו משתרעים על הדשא תחת עץ אחד. הזיעה נוזלת מפני העייפים, כמו לו עבדתי עבודת פרך. לאושרנו הטיל העץ צל נאה במקום שבחרנו לשבת ולנוח מעט. לא רחוק מאתנו צפצפו הציפרים, וסביבה כזאת היתה מוכשרת מאין כמוה להרהורים נוגים מאוד. ובאותם ההרהורים שקעתי גם אני. לנגד עיני עמדה המולדת היפה והנהדרה, הרים וגבעות, ועל צלעי ההרים שכונות עבריות, כפרים עברים, איכרים וכורמים עברים! הכל כל כך קרוב אל הלב. והכל של אחינו, שלנו הם. הלאה קריאות ‘זשיד!’ הלאה פרחחים רוסים! הלאה! בביתנו אנו נמצאים. במולדת! מי יתנני להיות במולדתי, לראות, ליהנות מכל זה! אחי! אולי תקחו גם אותי אליכם!"

האומנם יש קשר בין חוויותיו של ילד יהודי בעיר סינית, הנתונה לשלטון יאפאני בשנת 1932, לבין רגשותיו של ילד יהודי בעיר אוקראינית תחת שלטון סובייטי בשנת 1970, פרט לקשר אסוציאטיבי, אישי בהחלט, במחשבותיו של האחד, המסיים בינתיים את השליש הראשון של העשור השישי לחייו ורואה כיצד האחר מטיל אבנים במים ומחולל בהם מעגלים ממש כפי שעשה הוא בילדותו שלו?

אכן, יש קשר, משום שהמעגלים הם אותם מעגלים.

ב. פיליטונים

תשובה פסקנית זו בדבר צורתם של המעגלים נתנסחה למעשה לאחר פגישה עם עולה אחד מברית־המועצות, שהגיע ארצה מיד לאחר מלחמת ששת הימים. שאלתיו:

“מה הביאך ארצה?”

ציפיתי לתשובה משולשת כמקובל: "אנטישמיות, מדינת ישראל ומלחמת ששת הימים. אבל הוא השיב:

“הפיליטונים של ז’בוטינסקי!”

“גם אותי”, עניתי לו ספונטאנית, ורק לאחר שעניתי התחלתי מברר, בודק ובוחן אם אומנם השיבותי נכונה.

כתום ניתוח מעמיק נכון הייתי לאשר את דברי: אכן, הפיליטונים ו“שמשון”.

והרי לכאורה אין הדבר כן. הייתי אחד המעטים באותה גולה רחוקה, נידחת, שידעתי עברית עוד בילדותי. הרשימה שהובאה לעיל נכתבה עוד לפני שקראתי את הפיליטונים של ז’בוטינסקי, ואף־על־פי־כן משתקפים בה געגועיו העמוקים של ילד עברי לציון, לנוכח גילויי האנטישמיות שבסביבתו.

אמת נכון הדבר, אלא ש“התמונה מן החיים במזרח הרחוק” מסולפת קימעה באותה רשימת ילדות. אומנם המאורע המתואר בה אירע לי במציאות, ורבים כמוהו אירעו לאחרים, אך בדרך־כלל אין הוא אופייני. רוב הנוער היהודי השתייך לבית“ר, ובהתנגשויות בינו לבין הנוער האנטישמי הרוסי, מבניה של האמיגראציה הלבנה שלאחר המהפכה, השיב בדרך כלל מלחמה שערה. אישית לא סבלתי מימי מאנטישמיות. בגימנסיה הרוסית אהוב הייתי על מורי ועל חברי הרוסים לספסל הלימודים. זכור לי, כי בכיתה האחרונה, לאחר שהייתי לחבר בית”ר, סירבתי לחוג את חג הסילבסטר (ראש השנה האזרחית, כפי שקראנוהו שם) בחברת גויים, ואת מסיבת החג ערכתי בביתי אך ורק לתלמידים היהודים. על אף הפצרותיהם של חברי הרוסים סירבתי להזמינם, אלא שלאחר חצות פרצו הללו אל ביתי, ללא כל התחשבות בסירובי. כיוון שכולנו היינו בגילופין התחבקנו, התנשקנו והמשכנו בחינגה משותפת עד אור הבוקר, נדמה לי כי התיאור הרומאנטי שברשימה שהובאה לעיל יותר משהוא משקף מציאות באותה גולה (ואני חוזר ומדגיש: המאורע כשלעצמו נתארע כמתואר, פחות או יותר) מושפע הוא משיריו של ביאליק, כגון “אל אחי בציון” או מאותם שירי ציון, שאבי היה מרבה לשיר באוזני, כגון: “איֵך, איֵך, אדמת קודש, רוחי לך הומיה”. אלא שכל הדברים האלה רוח של משאת־נפש פיוטית־משיחית, של כיסופי רומאנטיקה בלתי־מחייבת, היתה נסוכה עליהם, מעין פיצוי שבהזיה על אפרוריותם של חיי יום־יום מבחינה לאומית. ואילו גילויים של “שמשון” והפיליטונים של ז’בוטינסקי היה התגלות של ממש. הרכרוכיות הרומאנטית הפכה לאיתנות מתכתית, הגעגועים – למטרה מוגדרת, חיי יום יום – להתארגנות מעשית לקראת המחר, והיחס אל הסביבה – לגיבוש קואורדינאטות ברורות ויציבות.

אינני יודע אם יוכל אדם, שלא חונך על ברכי התרבות הרוסית, לשער בנפשו איזו מהפכה ברוחו של נער יהודי הלומד בבית־ספר רוסי והנתון בסביבה רוסית – עויינת ברובה אם בגלוי ואם בנסתר, ברבדים עמוקים יותר – עשו הפיליטונים של ז’בוטינסקי, שנתפרסמו בעיתונות הרוסית בראשית המאה שלנו. אנחנו, שגדלנו בשוליה החיצוניים של הקיסרות הסובייטית, קראנום בשנות השלושים, והנה חוגים רחבים למדי של הנוער העברי ברוסיה הוגים בהם יומם ולילה כבתורת אל חי בשנות השישים.

זכורה לי היטב חוויית ההתוודעות אל כתביו של ז’בוטינסקי. ראשיתה ב“שמשון”, שיצא באותם ימים בברלין במקורו הרוסי, ואני אז נער כבן ארבע־עשרה. והנה לפתע חש הנער הקורא היאך קומתו, דומה, נזקפת מעצמה, היאך בין חבריו לכיתה הרוסים הוא הופך פתאום בעיני עצמו – וכעבור זמן מה אפשר גם בעיני זולתו – לגוליבר המהלך בין הגמדים. כמי שטעם מן היין הטוב, שלא ידעו עד כה, רץ הנער אל הספרייה ומחפש עוד כתבים של ז’בוטינסקי ברוסית. הם אינם רבים, על כל פנים לא במקובץ. “מגילת הגדוד” – תולדות הגדוד הראשון ליהודה – ואחר כך משהו, שמצטלצל באורח מוזר: “פיליטונים”, קובץ פיליטונים, שנכתבו לפני כעשרים, שלושים שנה, והנער שוקע בפיליטונים אלה ומגלה כי היהדות היא מקור גאווה לו; כי משתייך הוא לאומה, שכל אותם בני העמים היוצרים קיסרויות אינם אלא נמושות לעומת מפעלו הכביר של גזע הרה־עתיד זה, ששיחק לו – לנער – מזלו להיוולד כאחד מבניו. ואם רשעות האדם ואכזריות ההיסטוריה הפכוהו לעם תגרנים, נועד הוא, הנער המעיין בפיליטון זה או זה, שכל דורו “דור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה”, ליצור אותו מחדש ולעצבו כעם התגר, האתגר והמאבק. ואשר לאותו בחור רוסי, היושב מולו או מאחוריו על הספסל, מה עוד יוכל הוא לרחוש לבחור זה מלבד רחמים? כן, רחמים. לא שנאה, לא בוז, פשוט רחמים. שהרי בפיליטון המכונה בשם “חילוף מחמאות”, שבו נערך ויכוח בין רוסי ליהודי בדבר עליונותם או פחיתותם של גזעים, מוכח בעליל שהעם הרוסי, על אף הישגיו הפוליטיים האדירים, אינו אלא עם עבדים משחר הופעתו על זירת ההיסטוריה ועד היום הזה, ואילו הגזע היהודי מוצק, אינו כפוף ואינו נכנע לעולם – עם קשה־עורף, גזע לא־מנוצח, ואין אצילות גדולה מזו.

וכך אומר השותף היהודי שבאותו ויכוח: “אני רוצה להסב את תשומת־לבך רק עוד לפרט קטן אחד, המסופר באותו פרק של אילווייסקי (ספר לימוד דברי־ימי רוסיה) על השעבוד הטאטארי. כתוב שם, כי הנשיאים שלכם היו נוסעים מזמן לזמן אל מחנה הטאטארים להשתחוות ולכרוע ברך לפני החאן. אין אני מגנה אותם על כך. הם עשו בפקחות מעשה פאטריוטי. אבל הנה לך הקבלה לכך מתוך הרומאן ‘קוו ואדיס’ של הסופר הפולני סינקביץ. אל נירון קיסר באו אנשים שונים וכרעו ברך לפניו; רק שני רבנים אינם כורעים ברך, ונירון משלים עם זה. הוא מבין, כנראה, כי כל אשר ייעשה להם לא יצלח. היהודים לא יכרעו ולא ישתחוו. בקיצור, יש גזעים ויש גזעים, ומי מהם עליון – שאלה שקשה לפתור אותה”…

אכן, שאלה שקשה לפתור אותה, אלא שבינתיים נפתרת בבת־ראש שאלתו של אותו נער עברי: יודע הוא מי הוא, לאן הוא הולך, ומכאן ואילך נותן דין־וחשבון ברור לפני עצמו.

ג. מבחנים

מעניין לעניין באותו עניין, או בעניין צמוד לו.

הערצת מנהיגים שואה חברתית היא – מתריסים כנגדי – ואין שעבוד גדול מזה. הפרט המזדהה עם המנהיג זוכה בדרך זו באשליה של ריבונות ושיתוף בהצלחותיו של זה, ואישיותו שלו לא זו בלבד שהיא מתגמדת, אלא נפסדת כליל. בשנות השלושים הביאה שואה זו לזוועות הנאציסם והסטאליניסם, ובימינו ליערות־בראשית של השמאל החדש, שאת מקומם של גרגרי־בר תופסות בהם כדוריות ל.ס.ד.

אינני יודע כיצד חשים כיום חסידיו של מנהיג מת (צ’ה גווארה) או מנהיג חי (מאו־טסה־טון), בגדלם שיער ובעשנם ל.ס.ד. אפשר שאין לנו עדיין פרספקטיבה היסטורית כדי לבחון את מפעלם של מנהיגים אלה בטווח המאפשר הסקת מסקנות. ארחיק איפוא עדותי למבחנו של מנהיג שמפעלו מקרין בזמן, למרחק של שלשת אלפים ושלוש מאות שנה.

המדובר במשה רבנו. ארבעים שנה הנהיג האיש את עדתו, הקים עם, נתן לו את התורה, חינכו, הדריכו, הזהירו והכשירו להנחלת ארצו. והנה זמן־מה לאחר מותו, מיד עם כיבוש ארץ כנען, פונה יהושע אל העם לאמור: “ואם רע בעיניכם לעבוד את יהוה בחרו לכם את מי תעבדון, אם בעבר הנהר, ואם את אלהי האמורי”. בפעם הראשונה מאז צאתו ממצרים מועמד העם בפני ברירה אפשרית. אך העם שוב אינו מהסס. “חלילה לנו” – עונה העם – “מעזוב את יהוה… נעבוד את יהוה, כי הוא אלהינו”.

זה היה המבחן. ובפני מבחן דומה – מבחן ציוני־ממלכתי – נכון אני עתה להעמיד את עם ישראל בארצו ובתפוצותיו, ואיני חושש כלל לתוצאותיו. שהרי מי שעמד לנו בפני השמאל הישן, החל ב“בונד” וכלה ב“יבסקציה”, הוא יעמוד לנו גם בפני השמאל החדש. כי המבחן אינו רק במישור הפסיכו־חברתי, אלא גם במישור ההיסטורי.

א. אנטי־מימסד ממוסד

אינני נמנה עם חסידיו של הרברט מארקוּזה, על אחת כמה וכמה נמנע אני מליישם את תורתו של זה אל יסודה, קיומה והתפתחותה של מדינת ישראל ואל התהליכים החברתיים המתרחשים בה. אף־על־פי־כן יש שנדמה לי, שלפחות במישור אחד מאשרת המציאות בישראל את חששותיו של מארקוזה מפני בלימת התהליך הדיאלקטי של קידום ההיסטוריה האנושית, והוא: התמסדות האנטי־מימסד. רצונך לזכות בתהילה, ביראת כבוד, במילגות, בנסיעה לחו"ל על חשבון הציבור, בפרס, בקתדרה, בקריצות שרים, בחיוכי עסקנים, בהופעה רבתי־עם, בראיון בטלביזיה, בהרצאה בראדיו, בפרסום רב־מכר – הצטרף למימסד האנטי־מימסד, וכל ההנאות המנויות הריהן כמונחות בקופסה: ואם עוד שמאלני אתה, לפי מיטב טעמה המזרחי של העידית האינטלקטואלית שבמערב, עשויה אותה קופסת־אנטי־פּאנדוֹרה להתבקע מעוצמת לחצו של השכר הצפוי לך בעולם הזה ובעולם הבא גם יחד.

זה שנים מנקרת במוחי השאלה: שבת אחים מרנינת־לב זו של המימסד והאנטי־מימסד, כלום באמת מקורה ביכולת העיכול והניטרוּל של הרעלים הפנימיים בחברה הטכנולוגית המודרנית, יכולת שהגיעה לשיאה בדרך הפיכתו של האדם ליצור חד־מימדי, או שאותם שמאלנים, המכריזים יומם ולילה מלחמה על המימסד – מלחמה ששכרה בצידה, כיוון שהכרזה זו נעשית כלשון ימינו “מקצוע משתלם” – מעצם טבעם יש בהם משום רידוד חד־מימדי, ההופך אף את מפעלם של אלה ביניהם, שניחנו בכשרון בתחומים שונים – שירה, דראמה, ספרות, עיתונאות, אמנות – לניהיליסם חקייני נטול־משמעות על אף כשרונם הגדול. “ניהילו” פירושו אין, ריק, ואם בחוּבה של מהפכה מתמדת זו – הרעשנית והראוותנית – אינה צפונה במקופּד פקעת החזון, אלא טמון גרעין הריק הפוער את פיו, הרי אף פיצוחו בעזרת כל הכלים המשוכללים של ימינו אין בו כדי לגרום פיצוץ האטום ושחרור כוחות אדירים – ולוּ גם הרסניים – ולכל היותר יש בו כדי להביא לידי השמעת קול פצפוץ זרדים במדורת קוּמזיץ.

ותוך כדי הרהור בכל אלה צף ועולה בזכרוני מעשה שהיה, אשר יש בו, לדעתי, משום אישור נסיוני לאחת משתי ההנחות שהבאתי, אף כי יודע אני שניסוי אחד אין בו כדי לשמש ביסוס אכּספּרימנטאלי להשקפה. אכן, ביסוס אין בו, אך עידוד להמשכת הניסויים יש ויש.

היה זה בקיץ 1952. אחד מנציגיו המובהקים והמחוננים ביותר של האנטי־מימסד בימינו היה באותם הימים בעל טור קבוע, פופולארי מאוד, בעיתון־בוקר נפוץ. יום אחד נחשד בהשתתפות במעשה אלימות, שהיה מכוּון כנגד מי שהיה שר בישראל באותה תקופה. בסופו של דבר זוּכה האיש מכל אשמה, ואילו אני את חטאי אני מזכיר היום: באותו זמן אף לי היה טור קבוע בעיתון־ערב, ודווקא בחרוזים. והימים ימי ה“סקריפּים” מארצות־הברית, ימי הפער בין החזון למציאות, ימי האמונה והאכזבה, והעיקר ימים שבהם לא רק אותו נציג אנטי־מימסד אלא גם אני – שנינו צעירים היינו (אם כי קשיש אני ממנו בכמה שנים), ויחסי ידידות שררו בינינו. ומי לא גרס בימים ההם שלא הפרט אשם אלא החברה? אין תימה אפוא שבשבוע שבו נודע על מעשהו של ידידי הצעיר ממני, שראיתי בו כוכב זוהר הדורך על שמי ספרות ישראל, נכתב ופורסם בטורי הקבוע פזמון בזה הלשון:

כן, רבים בחורים התוהים בשאון קרת / ומחפשים בו מוצא לנפשם הסוערת, / לדמיון וללהט, לרוח תוססת, / שאינה מתרווה מוויכוח בכנסת,/ מעָבר מסוכן / מהווה מרוקן / בלבם ושכלם זב מוגלה איזה פצע, / שאינו מתקרש מרדיפה אחר בצע, / שאינו מתרפא בקרית תל־אביב/ מכל מה שרוחש־מתהווה מסביב. // משהו מצטבר למרירות ולכעס, / ודרישה חולנית־פתולוגית למעש, / לפורקן קצת רומנטי־פטלי, / למשיח, לכנען לסטלין. // אדוקים, טרוריסטים, סופרים, אמנים, / קנאים, משוררים, כנענים, / ובוֹהמה זולה, וביד הכוסית / ונאום פסיכופאטי־שיכור ב“כסית”, / ובסופו של דבר הכיסוף לפצצה… // לא בכדי אנוכי עניינים מערבב, / כי אותה נהייה ותחושת זה הכאב / ואבק אמנות וציניזם חונק – / כן, כל זה הוא משורש אחד רק יונק, ובאותה הקרקע הרעה נעוצה. / ונדמה, לוּא היינו אנשי האמת, / הן כולנו היינו מכים כאן על חטא, / כי מאז הקמת המדינה עד עתה / מה עשינו אני ואתה / עיתונאי וסופר ומורה וגם שר / ופקיד ומנהיג וסוחר ואיכר, / להוביל את הנוער לקראת המחר / ולתת לו דוגמה, שגם בלי מכונית, / בלי ניצול כל דבר לרווחה האישית, / בלי היתר יציאה לשליחות מיוחדת, ועוד אפשר לשרת המולדת, / שגם בלי שנוררות ציבורית או פרטית / עוד אפשר זה אל זה את היד להושיט, / שגם בלי חבילה של מזון / עוד אפשר כאן לשמור על חזון, / שגם בלי תסביכי עיירה פולנית / עוד אפשר לצפות לגאולה אמיתית, / וגם עם עלייה תימנית ואף סינית / אין חובה ליהפך לחברה לבנטינית, / ועתה, במצפון של אמת ובתוֹם / הוא, אני ואתה הנוכל להעיד / שעשינו הכול גם אתמול, גם שלשום, / כדי שלא תתפוצצנה פצצות בעתיד?

כשלושה ימים לאחר פרסום הפזמון קיבלתי מכתב מ… לאמור:

"… מחמדי, במשרד הרישום של בית־הסוהר ביפו אני יושב לי משועמם, מסתכל בתוגה מהולה בעצב קל אל הים הכחול הלוחך בעקשנות ובתקווה את חופי ארצנו, ותוך כדי הסתכלות ועיון מעמיק בסערת הנסיבות, אשר נתלכדה סביבי, במי אני נזכר אם לא בך?

"וכאשר אני נזכר בך… עולה בזכרון ציטטה מתוך פזמון… וכאשר אני נזכר בהמשך הפזמון, ממילא אני חושב על סדרי החברה הפגומים, אותם הסדרים שבעטיים קורים כל מיני דברים טובים ורעים בעולם, והסיבה מולידה את המסובב, והמסובב שוב יולד סיבות חדשות לבקרים, ואנשים קטנים נטחנים בגלגלי החברה הגדולים, והשמש זורחת והשקדיה פורחת והכול הבל – ואנו מה כי נלין? אכן, אין פזמון אלא הפזמון הנצחי…

והנני שלך באהבה".

זה המכתב וזו כל התורה כולה, ואידך זיל גמור.

ב. ביקורי ידידות

עד כאן אנטי־מימסד פרטי: מעשים מקדם ודברים מאז, שאפשר שיש לפסיכולוג ולסוציולוג עניין לענות בהם ואפשר שאין. עתה נתעכב קימעה על “דינאמיקה קבוצתית”.

מעשה בקבוצה אנטי־מימסדית בישראל, שערכה ביקור ידידות בברית־המועצות. למחרת שובה של אותה משלחת השלום, שעם חבריה נמנה פרופיסור דן מירון, נתפרסמה בעיתון “הארץ” ידיעה, שבה נאמר בין השאר: “לדעת הפרופיסור מירון מתבטאים האופטימיות והחופש בברית המועצות, אותם הדגיש באוזני עיתונאים במסיבה, שנערכה לחברי המשלחת במוסקבה ערב צאתם, בהווי הרחוב, בצורה בה אנשים עונים על שאלה של זר, בצורה בה אנשים יושבים בקפה, רוקדים ומשוחחים. החופש בחיים היומיומיים רב מזה של ניו־יורק. עיר כמוסקבה או כאודיסה ממש שרויה בעליצות על־פי הרושם הכללי ברחוב. לקביעתו, כי בישראל נזדעזעו יותר מאשר יהודי ברית־המועצות בשל משפטי היהודים, הסביר כי התרשמותו מבוססת על הדברים שראה ושאל”… גם למקרא דברים אלה נתעוררו בי זכרונות. נטלתי מן הכוננית את ספרו של שירר “עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי” והתחלתי מדפדף בו. במיוחד משך את לבי הפרק השמיני של הספר, שהוכתר בשם “החיים ברייך השלישי 1937־1933”. והרי כמה פיסקאות ממנו:

"היה זה באותם הימים – בשלהי קיץ 1934 – שבאתי לגור ולעבוד ברייך השלישי… משקיף, שהגיע עתה זה, היה מופתע לראות שהעם היושב בארץ זו לא הרגיש, כפי הנראה, שהוא מוכנע ונרמס בידי דיקטאטורה בּרוּטאלית, שאינה בוחלת בשום אמצעים. אדרבה, הוא תמך בה בהתלהבות כנה… היטלר היה עוקר את העבר על כל תסכוליו ואכזבותיו. צעד אחר צעד ובקצב מהיר… שחרר את גרמניה מכבלי וורסאי… והיה מחזיר לה את עוצמתה הצבאית… עד לסתיו 1936 ניטל עוקצה של בעיית האבטלה. שוב היתה עבודה כמעט לכל אחד. לא אחת נשמעו קולותיהם של פועלים, שניטלה מהם הזכות להתארגן באגודות מקצועיות, היאך מתבדחים הם בשעת ארוחה מעל לצלחותיהם המלאות, כי תחת שלטונו של היטלר לפחות נשלל מהם החופש לרעוב…

"חוקי הגזע, שהוציאו את היהודים מהחברה הגרמנית, נראו בעיני משקיף זר כנסיגה מזעזעת אל תקופות פּרימיטיביות, אך כיוון שהתורות הגזעיות של הנאצים העלו את הגרמנים לדרגת מלח האדמה וגזע האדונים, הן נהנו ממידה רבה של פּוֹפּולאריות. מעטים מבין הגרמנים שהיית נפגש עמם – סוציאליסטים או ליבראלים לשעבר או נוצרים נאמנים ממעמדות שמרניים ישנים – ראו כדבר תועבה את רדיפות היהודים ואפילו התקוממו נגדם, ואולם אף כי בכמה מקרים סייעו בהקלת הסבל האישי, הם לא עשו דבר כדי לעמוד נגד הזרם. מה יכלו לעשות? לעתים קרובות היו מציגים שאלה זו בפניך, ולא בנקל היית מוצא תשובה עליה.

“הגרמנים ידעו במעורפל מתוך עיתונות וראדיו מצונזרים על שינויים שחלו ברגשות הציבור בחו”ל כלפיהם, אך הם הרגישו שדבר זה אינו מונע את הזרים מנהוֹר אל הרייך השלישי, ולפי כל הסימנים ליהנות ממידת הכנסת האורחים שלו; שכן גרמניה הנאצית, במידה הרבה יותר רחבה מרוסיה הסובייטית, היתה פתוחה לראווה כלפי כל העולם כולו. התיירות פרחה והכניסה סכומים עצומים של מטבע־חוץ, שהיה בו צורך חיוני ביותר. דומה היה, כי מנהיגי הנאצים לא היה להם מה להסתיר. אדם מבחוץ, ויהיה אף אנטי־נאצי ככל שיהיה, יכול היה לבוא לגרמניה, לראות ולחקור את כל העולה על רוחו, להוציא מחנות־הסגר, וכמו בכל מדינה – מיתקנים צבאיים, ורבים עשו כן ורבים חזרו, אם לא לאחר שהפכו את עורם, הרי לפחות לאחר שהפכו סובלניים ל’גרמניה החדשה' והאמינו שראו ‘הישגים חיוביים’. לדבריהם…

“המשחקים האוֹלימפּיים, שנערכו בברלין באוגוסט 1936, נתנו לנאצים הזדמנות מיוחדת להרשים את העולם בהישגיו של הרייך השלישי, והם עשו כמיטב יכולתם לנצלה. השלטים “Juden unerwuenscht” (יהודים אינם רצויים) הורדו בשקט מחנויות, בתי מלון, מסבאות־גן ומקומות בידור ציבוריים. הרדיפות של היהודים ושל שתי הכנסיות הנוצריות הופסקו זמנית, והארץ לבשה איצטלה של התנהגות נאה ביותר…. האורחים, במיוחד מאנגליה ואמריקה, התרשמו מאוד ממראה עיניהם: בפניהם הופיע עם מאושר, בריא, ידידותי, מאוחד בהנהגתו של היטלר, תמונה שונה בהחלט – אמרו – מזו שנצטיירה בדמיונם מקריאת מברקי העיתונות מברלין”.

אני יודע: אסור לערוך השוואות היסטוריות בלי הסתייגות. שנת 1971 אינה שנת 1936. ברית־המועצות אינה גרמניה הנאצית, השמדת עם רוחנית אינה ג’נוסיד פיסי. אולם מותר ואולי חובה להשוות ביקורי ידידות, כי סדנא דארעא חד הוא, כלומר ציר הארץ אחד הוא, והוא תקוע במקומו גם ככל שתיסוב עליו הארץ וככל שיסתובבו בני אדם על פניה. 21

ג. בול

ייסלח־נא, יימחל ויכופר־נא לי על השתוללות שלוחת־רסן זו של אסוציאציות, אך מה אעשה ובשעה שאני מעלה על הכתב דברים אלה, ראש הממשלה שלנו אף היא עורכת ביקור ידידות – אצל ריצ’ארד ניקסון. ואחד הלצים, המותח ביקורת על הממשלה משום שאינה נוקטת עמדה ברורה ואין באמתחתה תכנית מוגדרת, העיר באוזני הבוקר באוטובוס, בדרכנו לעבודה, לאמור:

“לשם מה היא נסעה אם אין בפיה דבר ברור? לנסות את ניקסון בחידות, כמלכת שבא?”

השיבותי לו בפסוק מתוך אותו הקְשֶׁר ענייני: “והמלך… נתן למלכת שבא את כל חפצה אשר שאלה מלבד אשר נתן לה כיד המלך… ותפן ותלך לארצה…”

“ואם לא ייתן לה ניקסון את כל אשר חפצה? על שר החוץ של ארצות־הברית רוג’רס כבר עובר תהליך של דה־גוֹליזאציה. מנין לך שניקסון מחוסן מפניו? הן אחד המניעים למלחמת ששת הימים היה האמבארגו של דה־גול. האומנם עוד מלחמת ששת הימים בפנינו?”

“אני מקווה שלא”.

“ואם כן?”

“אם כן, ננצח גם הפעם”

“ואם לא ננצח?”

“אות הוא שמלאו הימים: מחמדי העירום של “בול” ייהפכו במרוצת הדורות לשיר השירים, ואחד הפנתרים השחורים יהיה לאלוהי הגויים”.

“זה אבסורד”.

“אמת, זה אבסורד, ועל כן ננצח”.

מנהג נאה קבע “קול ישראל” עם שהנהיג מדור בשם “האנתולוגיה שלי”. ב“קול ישראל”, עד כמה שידוע לי, מצויה רק אנתולוגיה לשירה, ואף אני, כפי שוודאי נוכחו כבר קוראי הטור הזה, מדי פעם בפעם מגיש אנתולוגיה מעורבת – שירה ופרוזה גם יחד.

הפעם תהיה האנתולוגיה שלי מושפעת מענייני דיומא, כגון משפטו של רוהן שניסה לשרוף את מקדש “אל־אקצה”. ומקווה אני כי גם בזאת נוכחו קוראי רשימותי: האנתולוגיות שלי בנויות על אסוציאציות. והאסוציאציה המתעוררת במוחי בקשר לפרשת “אל־אקצה” מובילתני אל ספרו של דויד שחר “היכל הכלים השבורים”. בעמוד 70 של אותו ספר אנו קוראים על גיבורו של הרומן דברים אלה:

“באחד השיעורים חיווה דעתו שעל האוניברסיטה העברית להקים את אוהל המועד ואת ארון הברית ואת המשכן על כל כליו, פרטיו ודקדוקיו, ובו ישמשו בקודש הפרופיסור וכל עוזריו ותלמידיו, שיעלו את הקרבנות לפי כל הדינים, ככתבם וכלשונם, ורק לאחר שנים רבות של אקספרימנטים מדוייקים נהיה רשאים להביע חוות דעת בעלת ערך מדעי כלשהו על כוחה של עבודת הקודש, המתוארת בתורה, להשכין בתוכנו את אלוהי ישראל, שאנו נחזור ונהיה לו לעם והוא יחזור ויתגלה לנו, ולעולם כולו, בכל נסיו ונפלאותיו, אותותיו ומופתיו הגדולים העצומים”.

ולאחר שהבאתי מדבריו של שחר בספרו “היכל הכלים השבורים”, שבו בחור ישיבה הופך כומר נוצרי ונפגש באחת מעריה של צרפת בבחור אחר, אשר בימי ילדותו למד עמו ב“חדר” בירושלים, משאיר אני את עניין האסוציאציה עם דמותו של חולה הרוח הפרוטסטאנטי ועם בניינו של המסגד המוסלמי, בידי הקוראים וכדרך כל עורכי האנתולוגיות מגניב לאנתולוגיה שלי דברים משלי, שהופיעו ברומן הראשון מפרי עטי, בשם “בעורף”, שיצא לאור לפני שש־עשרה שנה. גיבורו של רומן זה, שעם עלייתו ארצה בשנות השלושים נזדמן לתל־אביב, חלה בקדחת ועם שהיה מדמדם בחליו השמיע באזני אהובתו דברים תמוהים ומשונים לאמור:

“כשם שהשחור סופג את כל צבעי הספקטרום, כך מחזיר אותם הלבן, מחזיר ללא רחם, אל תוך העיניים. את כולם עד אחד: את האדום ואת הכתום ואת הצהוב, ואת הירוק ואת התכול ואת הסגול. זה משגע. משום כך לבנה היא תל־אביב כל כך – קיבוץ גלויות. כל ארץ וגוניה. כל גלות וצבעה. וכולם יחד מוחזרים בתל־אביב. וטוב שהם מוחזרים. למה לנו כל הצבעים הזרים הללו? הקרנת הגלויות! ציונות מדעית. פיסיקאלית… ואולי… ביתר דיוק… הפיסיקה הציונית. המיתוס על המאה העשרים חייב להיות פיסיקאלי. אמרי לי, מדוע אין אף ישוב יהודי חדש אחד במקום היסטורי, בדיוק באותו מקום. כי אם סמוך לו, על ידו, קרוב לו. גם ירושלים, שמעתי, ירושלים החדשה, ירושלים שלנו כולה נבנתה מחוץ לחומה. אדרבה, אמרי לי, מדוע? אני אומר לך: משום שאי אפשר להתגבר על הזמן. לשוא כל המיתוסים. גם החלל לא יתגבר על הזמן, הזמן ניצב כחומה, ואין לנו שליטה עליו. צאי וחשבי: המרחק בין עין חרוד לבין הגלבוע של שאול ויהונתן מסמן את הזמן שעבר מימי שאול ויהונתן ועד ימינו. מה הוא המרחק? כחמש מאות מטרים? והזמן? כ־2500 שנה? חמש שנים על כל מטר. ברור לך? מעתה שוב אין צורך בקני מידה מסורתיים: הקפות האדמה מסביב לשמש וכדומה. נוצר גורם קוסמי חדש למדידת הזמן: ארץ ישראל. “חלוץ” קרא לי אותו בחור. הוא צדק. חלוץ אני, חלוץ הציונות הפיסיקאלית בארץ ישראל הקוסמית”.

לו היו הדברים נכתבים בימינו הייתי בלי ספק מודד את המרחק שבין מסגד עומר לבין היכל הספר בירושלים, כדי לאמוד בקני מידות של הציונות הפיסיקאלית את קטע הזמן של ארץ ישראל הקוסמית המשתרע בין חורבן בית המקדש לבין הקמת מוזיאון ישראל. אך דא עקא: הדברים נכתבו בסוף שנות השלושים כשפטמת קמרונו הלבן של היכל הספר עדיין לא באה לעולם כלל ועיקר. וזהבה של כיפת הסלע חלש על הנוף הירושלמי באורח בלעדי, מכל מקום, מתוך מגמה להוכיח, שאין צורך בשריפה פיסית של מסגד “אל־אקצה” כדי להתגבר על המרחק בינו לבין… נניח… קמרון הפלנטריום של האוניברסיטה. אביא עתה באנתולוגיה שלי מובאה מעולם אחר לגמרי, מחוברתו של פלוני בשם פרומר מאוס, שהגיעתני בדואר ושנשאה את השם “חמישה ספרים מן המזרח על העתיד”.

החוברת כתובה בלשון הרוסית וכלולים בה עיקרי תורתם של העתידנים (פוטורולוגים בלע"ז) ותמציתם של חמישה ספרים, שאמורים היו לצאת לאור בעריה של ברית־המועצות, וכפי הנראה לא יצאו מעולם. ואלה הם חמשת הספרים:

1. מדע העתיד (האפשרות וההכרח) – צ’רנוביץ־מוסקבה, 1958.

2. הפילוסופיה של הטבע והפילוסופיה של הטכניקה (צ’רנוביץ־מוסקבה, 1962).

3. שתי טכניקות – תועלתנית ויוצרת – וכלכלתן (וורשה, 1964).

4. מבוא לתולדות הקוסמופוליטיות.

5. הפילוסופיה של האלים.

אשר לעיקרי תורתם של העתידנים הרי מצויים בחוברת קטעים בזו הלשון:

“האדם, שנגזר עליו ליצור צורות חדשות של חיים, חייב להיות חדור הרגשה כי אכן אחראי הוא אחריות עליונה, הדומה לזו של האלים בעד מעשיו, כיוון שכמוהו כאלהים – יוצר הוא”.

ועוד קטעים:

“אין גבול לאותו משבר במחשבה, הצפוי לאדם על סף התקופה החדשה של התפתחותו. די לנו לומר שכבר בשלבים הראשונים של דרכו החדשה אל הקוסמוס, חייב הוא לא רק לעכל בתודעתו את העוצמות האנרגטיות החדשות, העולות על כל מה שהיה קיים עד כה מתחת לשמש ומעליה ולא רק להרהר במרחקים ובמהירויות קוסמיים חדשים, שיש להגיע אליהם בעזרת האמצעים החדשים של הטלקומוניקאציה והאסטרונאוטיקה, אלא שבעת ובעונה אחת שומה עליו להביט בעיניים אחרות ולחתור אל מטרות חדשות בתפקיד האורגאניזם של עצמו”.

לאחר שקראתי את החוברת ישבתי וכתבתי למחברה מכתב, שבו הצגתי שאלה נוקבת לאמור: האם אדם המאמין בשלושה דברים יכול להצטרף לעדת העתידנים. ואלה הם, כתבתי לו, שלושת הדברים שאני מאמין בהם:

א) עם ישראל הוא עם סגולה.

ב) סגולתו של עם ישראל היא תחושת התכליתיות שבעתידה של האומה.

ג) מדינת ישראל היא אחד מגילויי סגולותיו של עם ישראל, והגילוי המכריע בימינו.

השיבני מאוס פרומר במכתב בזו הלשון, בזו העברית ובזה הסגנון:

"מר אורן הנכבד והיקר,

אני מודה לך עבור מכתבך ומרשה לעצמי לענות לך על השאלה העקרונית ששאלת:

1. היהודים היו “מימי בראשית” האוונגארד או עם האוונגארד של כל קידמה מדעית ומוסרית בתולדות האנוש.

2. שאיפתם לא לחיות רק על לחמם.

3. בלשונם הספציפית של הקיברנטיקאים (אבות הפילוסופיה של הטכניקה החדישה) – היהודים הם מאגר של אינפורמציה מדעית חדשה ושל מחקר חדש בכל דור ודור. היהודים הם שחשבו וחושבים יותר מאחרים על העתיד מבחינה פילוסופית ומדעית.

4. בהתפתחותם של הטכניקה האטומית וטכניקת החלל החדשה, חלקם של היהודים במזרח ובמערב גדול מאוד.

5. היהודים דרושים להתפתחותה של האנושות כמו אוויר לנשימה.

6. הקוסמופוליטיסם האמיתי אינו התבוללות ואסימילציה, אלא לאומיות של עם ישראל.

7. אין עם ישראל בימינו בלי מדינת ישראל, על כן צדקת בהערתך כי מציון תצא מחשבה חדשה.

ברכות חמות, מ. פ."

ואסיים את האנתולוגיה שלי – האחרונה לפי שעה – בכמה שורות מ“שירי חרב” של יונתן רטוש:

“הנשקף מגביו / בעצרת אליו / עלי הר ומדבר חררים וגבעות / על בשן גבנונים ומסילה ונאות / על פרת הכבד / הזורם והעד / המשקה חרבות / באדמת ערבות / שהושמה לשמה / ועמה אין עמה / ומחכה לגואל / כאדמת ישראל / בסכר ואש / ואמת הבנין – / לעברי היורד / כמאז ועולם / מהרי מערב / בחרבו ובאליו / בתבונת כפותיו / באני וברכבו / בכל מאודי מאודו – ויצו את ברכת / האלים הטובה / מבוהק מדבר עד לבנת אררט / מים עדי ים / עלי ארץ רווה / – לשלום ולקרב ולעד”.

אני יודע: כבר ניצלתי שורות אלו לסיום מאמרי על אנתולוגיה אחרת, שונה בתכלית מזו; אך אין זו אשמתי שלא רק אנתולוגיות, כי אם תופעות שונות ומשונות בעולמנו מגיעות בסופו של דבר לכך שאת סיומן ניתן להביע בדיוק באותן המלים.

אבי אבותיו של אותו ז’אנר סיפורת הקרוי בימינו “סיפור בלשים” – אדגר אלן פו הקדים לסיפורו הנודע “הרציחות ברחוב מורג” מוטו מתומאס בראון בזו הלשון: “מה הם השירים ששרו הסירנות או מה היה השם שאכילס כינה בו את עצמו כשהסתתר בין הנשים – שאלות אלו, אף על פי שמביכות הן, אינן מעבר לתחום השגותינו”. מוטו זה, דומה, מקבל פיקנטיות־יתר על רקע סיפורו זה של אדגר פו, ש“התעלומה הבלשית” (מושגים ומונחים שעדיין לא היו קיימים בימיו של פו) נפתחת בו בדרך מיוחדת במינה: הרוצח שגרם למותם האכזרי של כך וכך מגיבורי הסיפור לא היה אדם, שמניעיו ראציונאליים או אי־ראציונאליים, כי אם קוף, אוראנג־אוטן שבדרך מקרה נזדמן תער בידו. תער בידו של קוף!

אדגר פו מת בשנת 1849 – כמה וכמה דורות לפני מלחמת העולם הראשונה, זו המלחמה שלאחריה שטף גל של פאציפיסם את אנשי הרוח של העולם, והוא שלדעתי הביא את מלחמת העולם השניה, האכזרית שבמלחמות תבל. ועם הפאציפיסטים שהתנבאו בפרוזה ובשירה בין שתי מלחמות העולם נמנה גם משורר עברי גדול, נתן אלתרמן, שעשה אז את צעדיו הראשונים בשירה. הנה שלושה בתים מאחד מראשוני שיריו “אל תתנו להם רובים”;

"… ונפרוץ קדימה אל המערבולת

מסכות הגז השוונו זה לזה.

לאחד קטן פגעתי בגולגולת

ושלושה גדולים דקרתי בחזה…

עוד אזכור, אחות… כי לא צריך לשכוח –

הם היו כמוני. הם היו טובים,

רק אסור היה אותם לקרב לשלוח,

רק אסור היה לתת להם רובים..

אחותי עוד רגע, שני בנים לי, שניים…

אהבתים מאד. לבותיהם טובים.

אך בבוא היום למען השמים

אל תתנו להם רובים!

שלא כאדגר פו כתב אלתרמן לא על קוף ותער כי אם על בני אדם ורובים, וזמן כתיבתם של הדברים הוא, כאמור, בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. ואלו כותב השורות האלה, בסיפורו “דרגה שלישית מן האמת”, שנתפרסם באחד ממדורי הספרות שבעיתונות היומית במחצית השניה של שנות הארבעים ולימים נכלל ב“מסות בנימין החמישי” חזר אל הקוף. אלא שהפעם היה זה קוף ששוב לא היה מזוין בתער אלא באקדח. וזמן כתיבתם של הדברים – מיד לאחר מלחמת העולם השניה.

אני חוזר ומביאם:

“פצצת האטום שהוטלה על יפן החריבה את העיר הירושימה והפכה את הכימיה הפיסיקאלית למדע פופולארי. וכשם שאין אדם יכול לעסוק במסחר בלי שיידע את לוח הכפל, כך אין אדם בימינו יכול לעסוק, נאמר, בפוליטיקה בלי שיידע את מבנה האטום. מבנה זה פשוט הוא ביסודו: האטום – רובו ריקות, במרכזו גרעין קטן בעל מסה גדולה וסביבו, כלומר, מסביב לגרעין, נעים במסלוליהם גרגרים גדולים בעלי מסה קטנה המכונים אלקטרונים. כל דבר נע יוצר אנרגיה; בין שהוא אבן ובין שהוא אלקטרון. סוגי האנרגיה שהיו ידועים לנו עד כה, כגון חשמל וחום וכו' נוצרו על ידי תנועת האלקטרונים. מה עשו אותם המלומדים באמריקה? (נא לזכור: הדברים נכתבו ב־1946!) נטלו את הגרעין עצמו, הקטן והכבד, פיצלוהו והניעו את חלקיקיו. בדרך זו קיבלו אנרגיה חדשה הקרויה אנרגיה אטומית. מוטב, כידוע, לקבל מכה מגזר עץ גדול וקל מאשר מאבן קטנה וכבדה. בלשון המדע פירושו של דבר הוא שהאנרגיה תלויה במסה. ואיינשטיין ניסח תוצרת זו בנוסחה גאונית: ²E=MC, דהיינו: כמות האנרגיה המתקבלת מיחידת מסה שווה לאותה יחידת מסה כפול ריבוע מהירות האור, שהיא, כידוע כשלוש מאות אלף קילומטרים לשניה. צא, איפוא, וחשוב! מובן מאליו, שכל דוגמה מסוג הדוגמאות שהבאתי הרי היא הכללה גסה, כי הדברים מסובכים הרבה יותר וגדלם של הגרגרים הוא ענין שבהפשטה ולמטה מכושר התיאור של שכלנו. אף על פי כן השכילו המדענים לפצל את הגרעין בעזרת מכשירים מחוכמים ולהרכיב פצצת אטום, בעלת כוח נפץ אדיר. השאלה העומדת בפני האנושות היא כיצד לרסן את האנרגיה של האטום. וכבר עמדו החכמים על אי ההתאמה שבין המוסר והטכניקה בימינו והמשילונו לתינוקות המשחקים בגפרורים או לקופים המחזיקים באקדחים”.

והנה עתה, כעבור למעלה מעשרים שנה מיום שנכתבו הדברים, חזרה דמותו של הקוף המחזיק אקדח ובמלוא חיותה המבחילה והמאיימת התייצבה לעיני רוחי. הנה הוא איש האל־פתח, החזית לשחרור פלשתין, וכו' וכו' – ואני מודה שאיני בקי בשמותיהם של אלה – ה…סמל לעליבותו של גיבור מזויף, שלמעלה מתריסר מדינות ומעצמה אדירה על צבאותיהן עומדות לימינו, והוא חושש לצאת לקרב פנים אל פנים עם אויבו, אך כיוון שהיה מי שדאג לתת אקדח בידו הריהו מכוונו אל רקתו של טייס אזרחי, המוביל זקנים, נשים וטף אל בעליהם, הוריהם וילדיהם, ולולא דמסתפינא הייתי מתקן את סיום שיר הנעורים של אלתרמן ואף מוסיף עליו בית משלי בזו הלשון:

אחותי, עוד רגע, שני בנים לי. שניים…

אהבתים מאד, לבותיהם טובים.

אך היום, היום למען השמים!

תנו להם רובים!

אם אינך רוצה בעיי מפולת,

אם אינך רוצה כיליון וסוף,

תנו להם רובים, שיוכלו ליטול את

האקדח הזה מידיו של קוף!

קבוצת מצפן, אנשי רק"ח, סטודנטים יהודיים בארצות־הברית המכריזים בגאווה על השתייכותם לאל־פתח – “אוי לנו שראינום בכך” – מקונן מי שמקונן; ואני אומר: כבר היו דברים מעולם, ולא עוד אלא שנוטל אני יצירה משל משורר עברי – דווקא קומוניסט – ומצטט מתוכה לאמור:

לא חדש הניגון

הוא עתיק מחיינו.

בתוויו השמורים מני אז

כבר דמע בשחפת ורודה בלחיינו

וצהל בן חשוף ונועז…

כי זהר לאין קץ בדלקת מדורות

ועתות אכזבה את זכרו תבזינה –

הוא נוטר עינויים למיתרי כינורות

וצורד מגרונות תיבות זמר.

והיום – הוא מפגין ברחובי בלי תופים ועופרת,

משתברר במראות ננסי וגיבן.

אל תגיפו ריסים, עוד שלו בו הפרא! –

מול שחקים הרוסים, מול שרב מאבן,

מול אזניים אורבות בחביון התריסים –

כיעורו הנמוך עד חיוך מתלבן…

המובאה היא מתוך הפואמה “ברקיע השביעי”, ומחברה הוא אלכסנדר פן. דעתי היא שפואמה זו היא אחת היצירות היפות, שנכתבו בלשון העברית על נושא של אהבה ארוטית. אך הלא מן המפורסמות הוא שבין האהבה לבין השנאה מפריד רק צעד אחד מותר לי, איפוא, לצעוד צעד זה ולהחיל את כל המצוטט לעיל דוקא על שנאה, ביחוד על שנאה עצמית.

בסירת מנוע בת שתי קומות, שנעה לאיטה בינות הרים מכוסי יערות עבותים על פני אגם שויצרי, אמר לי יום אחד סטודנט גרמני מזוקן המשתייך אל השמאל החדש:

– אלהינו – מארכס, משה רבנו – מארקוזה, יהושע בן נון שלנו – מאו טסה טונג.

– שני יהודים ואחד סיני – הערתי לו.

– רק אחד יהודי – ענה לי – מארכס התכחש ליהדות, מארכס שנא את היהדות.

הוא צדק. מארכס שנא את היהדות. ידעתי זאת, שמעתי על מאמרו המפורסם על השאלה היהודית, ראיתי מובאות לעשרות מתוכו, אך לתמהוני גיליתי שמימי לא קראתיו בשלמותו.

אין תימה, איפוא, שבשובי ארצה לאחר טיול באירופה, היה מאמרו המפורסם של מארכס “לעניין השאלה היהודית” אחד הראשונים שעיינתי בהם.

ואכן, הדברים אשר ראו עיני עלו על כל המשוער והאפילו על הרושם שעשו אותם הדברים, כשהם מצוטטים בעקיפין. אף־על־פי־כן גם אני איני יכול למשול ברוחי ולהמנע ממובאות. הנה כמה מהפנינים, שהיטלר לא היה מתבייש בהן:

"הבה ונתבונן אל היהודי האמיתי, אל היהודי החילוני, לא אל היהודי של שבת, כפי שעושה זאת באואר (מאמרו של מארכס נכתב כתשובה למסה על שיווי זכויות היהודים מאת הוגה הדעות הגרמני ברונו באואר), אלא אל היהודי של יום־יום. נחפשה נא את המסתורין של היהודי לא בדתו, כי אם את פתרון המסתורין של הדת ביהודי המציאותי.

מהו היסוד החילוני של היהודי? – הצורך המעשי, רדיפת הבצע.

מהו הפולחן החילוני של היהודי? – צבירת רווחים. מהו אלוהיו החילוני? – הכסף…

השחרור מצבירת רווחים, מכסף, דהיינו מן היהודי המעשי, המציאותי פירושו השחרור העצמי של החברה שלנו.

משטר חברתי, שיסלק את תנאי היסוד להתהוות של צבירת רווחים, כלומר, יסלק את האפשרות של קיומה של צבירת רווחים, יהפוך את היהודי לבלתי אפשרי (!!!). הכרתו הדתית היתה מתנדפת בחברה החדשה כערפל קליל ביום צח… אנו רואים, איפוא, ביהדות יסוד אנטיסוציאלי כללי בימינו, אשר הגיע בשל ההתפתחות ההיסטורית, שמבחינה פסולה זו סייעו לה בקנאות היהודים, אל ממדיו הנוכחיים, דהיינו, אל אותם הממדים, שגוזרים עליו כליה בלתי נמנעת.

שחרור היהודים במובן האמור אינו אלא שחרור האנושות מן היהדות".

מה נאמר ומה נדבר! דברים כדרבנות. לוא אפשר היה להחליף את המלים יהדות ביהודים, ניתן היה, רחמנא ליצלן, לטעות בין מארכס להיטלר ובין הסטודנטים העורכים אובסטרוקציות להופעותיו של בן־נתן באוניברסיטאותיה של גרמניה לבין הסטודנטים ששרו בשעתם את ה“הורסט ווסל ליד”, לאמור: כשדם היהודים זורם מלהב הסכין… וגומר וגומר.

אבל אני מנסה להתנער מקשרי מחשבות וזכרונות, הנעוצים בענייני דיומא, ולהתנשא מעל לאקטואליה המדינית. על כן נפנה אני אל יהודי אחר, שאף הוא הפך אלוהיהם של שונאי ישראל, והפעם אצטט לא משורר קומוניסטי כי אם סופר יוונגליסטי, ששמו היה מארכוס. וכך כתב מארכוס זה:

“ויהי בצאתו (המדובר, כמובן, בישו הנוצרי) מן המקדש ויאמר אליו אחד מתלמידיו: רבי, ראה מה יפו האבנים והבניינים האלה (הכוונה היא לאבני בית המקדש ובנייניו). ויען ישוע אותו ויאמר: הראית את כל הבניינים הגדולים האלה? לא תישאר אבן על אבן אשר לא תתפרק”.

לדאבוני, צדק ישו, אך לאשרי לא עד הסוף צדק. כמה מן האבנים לא התפרקו, כי אם נשתמרו בהיוליותם, ורק לפני שבועיים, בט' באב תשכ"ט, ראו עיני המוני יהודים נוהרים אליהם – בעלי פיאות של בחורי ישיבה ובעלי פיאות של היפיס, בעלות חצאיות מיני ובעלות גרביים שחורים וקפלטים על גולגלות מגולחות – כולם כאחד באו להפגין כי שחרור היהודים אינו מהווה דווקא שחרור האנושות מן היהדות. אפשר שנהפוך הוא: יש בו משהו משחרור היהדות מן האנושות, על כל פנים מן התלות באותו חלק של האנושות שהרהיב עוז בנפשו עד כה לקבוע את גורלנוּ.

וביום ט' באב תשכ"ט ישבתי גם אני, כתלמידיו של ישו בשעתו, על הר הזיתים והשקפתי על ירושלים ולא יכולתי להזין את עיני בזהרה של כיפת הסלע היוצק זהב פרוויים בארגמן שקיעתה וזריחתה של עיר הנצח ובירת ישראל. ולא אכפת היה לי שכיפת הסלע אינה אלא כיפה של מסגד, שהרי זה כשנתיים ימים לא רק כיפת מסגדו של עומר נועצת קרני פז אל תוך רשתית עינינו, כי אם כל ירושלים כולה הפכה לירושלים של זהב, על אפם ועל חמתם של כל מַאֲלִיהֵי פלוני בן ישראל השונא את כל עם ישראל כולו.

וכבר היו דברים מעולם

“פעם אחת התווכחו שלושה ידידים – מה היא אמנות ומה הוא מרום האמנות”.

כך פותח זאב ז’בוטינסקי את מאמרו “שלוש אמנויות”, שנדפס בלשון הרוסית בקובץ של שיחות קלות בשם Causeries, אשר יצא לאור בפאריס בשנת 1930.

"אמר האחד:

– אמנות קורא אני רק לאמנות המשורר… אני בורא יש מאין, כמו אלהים, ומה שאני בורא מושלם יותר מיצורי אלהים… דן אני אלהים ויקום, מלכים וגיבורים, ועל פסק דיני אין ערעור – כי משורין הוא בחרוזים. וחרוזי יוסיפו לחיות אפילו יישכחו מלב בני האדם, אפילו יאבד הספר בו נכתבו… כי לידת החרוז בנפש המשורר היא עובדה הרשומה בפנקסים הסמויים של תנועת העולם. מה איכפת לרוחה של תבל רבה, אם נשמע חרוז זה באזניהם של כמה ברנשים על פני אחד המזלות…"

עד כאן דבריו של מעריץ השירה. לא כן חסידו של אמנות הנאום. הלה אינו אדיש לאזניהם של בשר ודם. אדרבה, “זמן רב שואג הנואם וממיט בהפוגות שוות מהלומות כבדות, מהדהדות, והקהל למטה בדבקות, כמעט נטול חושים, עונה עליהן בהתפרצויות של מחיאות כפיים, רקיעות ויילל”.

ואילו בר־הפלוגתא השלישי יש לו דעה אחרת, וכדאי שנביא את דבריו במלואם:

“בשבילי כל זה אינו אמנות. מה הם שירים? כל רעיון יש לו רק צורת ביטוי אחת שהיא אידיאלית. לכתוב שירים פירושו לקלקל צורה עילאית זו לשם הקצב, ולהחליש את המחשבות ואת הדמויות לטובת המשקל והחרוז. ונאום פומבי מהו? מעשה להטוטים, העוויותיו של מוקיון לפני קהל הצופים, תחנונים למחיאות כפיים; ואם פתאום, באיזה מקום רב רושם, ישכח הקהל או לא ירצה למחוא כף – אז נכשלת, אז אתה מצחיק אז “נתחרבנת”. בשבילי מרום האמנות – זו אמנות המדינאי. להיות ברנש קטן, ידוע חולי, רע מראה, דל־שיבה, לקוי ראות: לישב סגור בחדר העבודה, אל שולחן רחב, שעליו נערמו מחברות ומפות: לדבר בקול חרישי מלים פשוטות, חרישיות, ליתן פקודות קצרות – ולהחזיק בידיים את כל הקשרים של מיליוני חוטים; להביט על החברה ועל חיי האומות כמו על לוח שחמט המונח לפניך, ואתה משחק בו בצד השחורים ובצד הלבנים כאחד; שולח אתה את החייל הלבן ויודע כי כעבור שמונה מהלכים יפגע בפרש השחור. קולע אתה רשתות מסובכות ויודע מי עתיד להסתבך בהן ומתי; מפגיע אתה זה בזה שני המוני־אדם וחש מראש בקרירות את תוצאות תגרתם; ובמקום המצה מתמרים ענני אבק וצעקות ויללות, קללות פולחות שמים, בני אדם משתכרים מרוב התלהבות, הם נושכים זה את זה בשיניהם וחושבים שכל זה – על פי רצונם שלהם, ואינם יודעים, הפתאים, כי בכל אלה עושים הם רק את רצונך – ואתה יושב אותה שעה אל שולחנך, קטן קומה, ידוע חולי, שתקן, ומושך חוט אחרי חוט בתנועות בלתי נראות של אצבעות צנומות וחוורות…”

זכורה לי היטב התרשמותי העזה למקרא דברים אלה במקורם לפני כחמישים שנה. והנה עתה, בקראי בהם בעברית, חלפה בי אותה ההרגשה שהציפתני כאשר לפני ימים מספר ביקרתי בהר הצופים בירושלים – מקום משכנה הראשון של האוניברסיטה העברית, שאליה הגעתי מיד עם עלותי ארצה בשנת 1936. ספק אם יש עוד אתר על פני כדור הארץ כולו שהוא רווי נוסטאלגיה עבורי כהר הצופים. ריח הארנים שבחורשה, ים המלח המתכחל לנגד העיניים מן האמפיתיאטרון, בניין הספרייה הלאומית שכל אבן מאבניו היתה מוכרת לי מתמונות עוד בשחר נעורי בארץ רחוקה וזרה והיתה לי כאחת מאבני המקום של יעקב אבינו, שהייתי שם למראשותי בכל חלום חזיון לילה; והאולם למדעי הרוח – בית לבדד ישכון – החולש על כל קימוריה של ירושלים, שבו שמעתי מפיו של פרופ' קלוזנר את ההרצאה העברית הראשונה בימי חיי על השפעתו של המבקר הרוסי ויסריון בילינסקי על דרכו בביקורת של פרץ סמולנסקין. והנה עתה, בסיירי על ההר, כמעט נלאיתי ממאמצי לזהות מבנים צנועים אלה בין בנייני הפאר המתנשאים בקמפוס רב־רושם, ששֵׁישָׁם המסותת למשעי מבהיק חלקלקות וסופג כנראה את ניחוח הארנים (אם כי אין ספק כי חוש הריח שלי הפסיד מרגישותו ולבי גס זה מכבר בניחוחותיה של עיר הקודש), ואפילו האמפיתיאטרון שכה הרשימני בשעתו נתכווץ לפתע כאחד הבניינים בסרטו של וולט דיסני המתנפחים ומתכווצים לפי נסיבות העלילה.

הנסיבות השתנו. השתנה הזמן, השתנה המרחב, השתנה הנוף, השתנה האדם, השתנו החיים, לטובה או לרעה? מי אני כי אשפוט.

אין בדעתי להעלות על הכתב משהו מעין חוויותיו של תושב כרך השב אל כפר מולדתו שאף הוא הפך כרך, חוויות ששימשו נושא לשירים וסיפורים לאין ספור מפרי עטם של משוררים וסופרים שהגיעו לזיקנה. כל אשר יש עם לבבי לומר הוא שלנוכח כל השינויים הללו אין תימה שגם האמנות השתנתה. ולא הארכיטקטורה בלבד, שהרי המטאמורפוסיס האדיר ביותר מאז ימיו של ז’בוטינסקי התרחש באמצעי התקשורת: נולדה, גדלה ובגרה הטלוויזיה.

ב“הגיבן מנוטרדאם” מתאר ויקטור הוגו את תגובתו של ראש מינזר על סף העת החדשה על הספר הראשון שהגיע לידו לאחר המצאת הדפוס לאמור:

"הוא פתח את צוהר תאו והורה על בניין ענק של כנסיית נוטרדאם, על קווי המיתאר הכהים של צריחיה, על קירות האבן שלה, על הגג המשופע רב־המידות, שצלליתו נשענת על רקיע ככוב, וכל כולו נראה הוא כספינקס אדיר היושב לבטח במרכזה של העיר. הארכידיאקון עמד שעה קלה ולא הוציא הגה מפיו, עם שדעתו נתונה כולה לאותו בניין נורא הוד שלנגד עיניו. לאחר מכן פלט גניחה והצביע בימינו על הספר, שהיה מונח פתוח על השולחן, ובשמאלו על נוטרדאם. בעצבון העביר מבטו מזה לזה ואמר: “אוי לנו כי זה ירצחנו”. קואטייה, שאץ לפסוע לעברו של הספר כדי להסתכל בו, לא יכול היה לעצור קריאת תימהון. “מה הוא שמהלך אימים בספר זה?… אין זה ספר חדש, הרי הוא פרי עטו של פייר לומבארד, אמן תורת החיבור. אולי בשל היותו מודפס?” – “אכן” – השיב קלוד… “עכבר הנילוס הורג את התנין, דג החרב את הלווייתן והספר עתיד לרצוח את בניין הכנסיה”.

הדפוס לא רצח את בניין הכנסיה, אבל קנה קנה ממנה את הבכורה ושינה את היסוד, את מהותה. גם הטלוויזיה לא תרצח את הספר, אך שנה תשנה – ואף שינתה כבר – את אמנות הכתיבה עד לבלי הכירה; וגם את שאר סוגי האמנות, ביניהם שלוש האמנויות שעליהן בהבנה כה אינטימית כתב ז’בוטינסקי לפני כיובל שנים.

כלום יכול דיפלומאט בימינו לטוות את קוריו במסתרים, שעה שכמעט בכל רגע מרגעי חייו עטים עליו מראיינים חמושים במיקרופונים נגדה נא לכל עמי תבל. ואיך יחצוב הנואם להבות אש כשמליוני העיניים הנעוצות בו תקועות בארובות מצחיהם של בריות השקועות נינוחות בכורסותיהן, צופות מתוך קירבה מוגזמת ותוך כדי לעיסה או לגימה או שניהם כאחד בכל קמט מקמטי פניו וקולטות כל פירור כמעט מיקרוסקופי שנשתייר בזוויות שפתיו של בעל המשא לאחר מסיבת הקוקטייל התורנית, שממנה שב זה עתה לערוך כמימים ימימה ביקור באותה פינה של הטרקלין המשפחתי, שבה ניצבת הטלוויזיה. ואף על פי שבן בית הוא לכל דבר הריהו דרוך לקרב כל כולו, שהרי עליו להשיב מלחמה שערה לעדת בעלי מקצוע מיומנים המשתערים עליו בשאלות פרובוקאטיביות, והוא אמור להביסם ולהכריעם כלודר בזירה ענקית, שהתפצלה לריבואי רבבות של בנות זירה זעירות, שהוצבו בכל דירת מגורים למן חוילתו המפוארת של המולטימיליונר ועד לבקתתו של הנזקק לסעד במדינת רווחה מודרנית. והיה כי יצליח הנואם המודרני במשימתו יזכה להידמות לאלהי ההודים, אשר ב“באהאוות גיטה” גילה לארג’ונה בן פנדו, גיבורו של אותו אפוס עתיק, את צורתו האלהית עם שנראה כאלף שמשות שזרחו בשמים בבת אחת. מדבר היה מתוך פיות אין ספור, מביט ברבנות עיניים, עוטה מחלצות גן עדן (אם הטלוויזיה היא צבעונית) ומשוח בשמן המור, שניחוחו ניחוח שמים (ואכן, יש שתוך כדי צפייה בטלוויזיה צבעונית חש אני את ריחם של תמרוקי האיפור).

ואם לא השכיל הלודר להנחיל מפלה ליריבו גם אז לא תהיה מרה אחריתו; שום גבירה מגבירות אבירי הצופים לא תשלח ידה לעבר הזירה עם שאגודלה מופנה כלפי מטה, כדי להביע את גזר דינה ולתת אות למנצח שיתקע את חרבו בלבו של המובס. לא ולא. הסכנה הגדולה ביותר הצפויה למנוצח היא שאותה גבירה תלחץ על כפתור, וכל המתרחש על המסך כהרף עין יהיה כלא היה. סביר להניח, שהגבירה תהא עייפה מעמל היום שרוב רובו עבר עליה בטיפול במכשירים, כגון מיקסר וגריל ושואב אבק ומכונת כביסה, ולא יעמוד בה הכוח להפר את תנוחת התרווחותה בכורסה; על כן לא היא עצמה תלחץ על הכפתור כי אם תוך חילוץ עצמות עצלני תבקש שפעולה זו יעשה בנה הקטן הרובץ על שטיח למרגלותיה, ולאחר תקופה קצרה של דממה יתרומם הבעל ממושבו ובלחיצה חוזרת של כפתור יעלה על הבד את האדם העליון של החברה המודרנית: בלש יודע כל החודר לפני ולפנים של נפש אנוש ופותר תעלומות במחי יד. שכלו חד כתער ונפשו זכה כבדולח, וכל כולו שופע חכמה וחן, טוהר ואהבת אנוש, תואר והדר, גבורה ואורך רוח, והוא מושלם בכל המעלות – גאון ונדיב ואכזר.

אכן, לא רק הזירה השתנתה גם דרכי ההתגוששות בה אינם כשהיו מאז ומעולם. ואנכי לא אחת הבאתי מדבריהם של סופרים ומשוררים גדולים כדי להדגים את השינוי שחל במרוצת הדורות בהליכי קרב הביניים ונוהליו. הנה כך, למשל, מתאר הומרוס ב“איליאס” את הקרב שנערך בשערי טרויה בין הקטור לאייס:

"ככה הביע ונופף כידונו המאריך צלו;

זרקו באייס במגינו האדיר בן שבעת האורות,

פגע במסגרת הנחושת ששימשה לו מעטה שמיני,

עבר הנחושת העזה ופגע את שש המעטפות,

נתקל בשביעית ויעמוד בעור שור הפר, שני זרק

אייס מזרעו של זאוס כידונו המאריך צלו,

פגע במגינו של הקטור העשוי עגול על סביבו,

טען הרומח הקשה ויחלף המגן המבריק.

עבר השריון הנפלא העשוי לו מעשה חושב;

קרע הכידון כותנתו סמוך לבשר המפשעה;

והקטור נטה לאחור ונמלט מאופל אבדון.

מיהרו שניהם, הוציאו בידיהם רמחיהם הגדולים,

שוב השתערו השניים ככפירים מלחכי בשר או כחזירי

בר שקשה להכניע עוזמו.

הקטור השתער ברמחו וידקור הצינה באמצע,

אפס עוקץ חניתו לא טען הנחושת, התעקל;

ואייס השתער על הקטור וידקור המגן, ויחלוף

רמחו ויזעזעהו בהכותו בו, הלך וחתך,

חדר עד ערפו ויז מנצחו השחור, קולח.

אולם גם הקטור מנופף הקובע לא חדל מלחם,

נסוג לאחור וירם בידו הקשה אלגביש,

אבן זויות משחירה וגדולה מונחת בשדה,

זרקה בשלטו בן שבעת האורות של אייס האיום;

פגע בצינה בטבורה ובצלצול הדיעה נחושתה.

ואייס חיש תפס אבן גדולה ממנה וינופפה,

אזר כל כוחו האיום, וישליך ויפוצץ באבן,

דמותה כאבן ריחיים, מגינו של הקטור באמצע,

מחץ את ברכיו, ויפול האיש אחורנית מלוא אורכו,

אוחז מגינו על גבו, ואפולון חש ויקימהו."

עד כאן הומירוס. ואילו ש“י עגנון בתארו ב”סמוך ונראה" את הקרב שבין ר' שלמה לבין ר' משה פנחס שהתחולל בין כותלי בית המדרש נוקט לשון אחרת:

“אימץ ר' שלמה את שתי עיניו המאירות ואמר: לכאורה קושיא עצומה הקשית עלי מן הגמרא ואין לכאורה אחרי דבריך ולא כלום, אלא אילו דקדקת יפה היית רואה שהגירסא שם משובשת, וכבר עמדו עליה שני עמודי עולם, המהרש”ל והב“ח ותיקנוה לפי גירסת הרי”ף, וכל מה שאמרתי אמרתי לפי הגירסא האמיתית, שרוב הפוסקים בונים עליה את ההלכה. וכאן התחיל ר' שלמה חורז מפוסק לפוסק עד לפסק ההלכה. באותה שעה נהפכו פניו של ר' משה פנחס כשולי קדירה ולא השיב כלום, שהרי מה יש להשיב לאחר שהדין עם ר' שלמה. עמד ר' משה פנחס כאיש נדהם וחזר ר' שלמה לדרשתו. בעט ר' משה פנחס ברצפה עד שהאבן צעקה תחתיה. ואף הוא צעק, פאני הורוויץ, אשריך שכספך וזהבך עמדו לך לקנות ספרים מוגהים. ואף על פי כן חידושיך חידושים של שוא ודרשתך דרשה של הבל. ומיד התחיל ר' משה פנחס סותר את דבריו של ר' שלמה אחד אחר אחד עד שתמהו גדולי התורה על כוחו וגבורתו של אותו אדם ולא מצאו כל אנשי החיל ידיהם ורגליהם… הגביה ר' שלמה את ימינו ואמר בנחת, רבי משה פנחס מה רבה בקיאותך ומה גדולה חריפותך, אבל אמור לי כלום ראו תלמיד חכם לעשות תורתו פלסתר. הלא אני ואתה יודעים שאין ממש באותן הסתירות שאתה מבקש בהן לסתור את דברי. וכאן ערער ר' שלמה דבר דבר ולא הניח מכל סתירותיו של ר' משה פנחס שלא השיב עליהן. נתכעס ר' משה פנחס כעס גדול וקפץ מעלה מקומתו וצעק, אם כן אשאל אותך ממקום אחר. ומיד התחיל נוטל עצמו לצד אחר של הדרשה והתחיל מקעקע חידוש מכאן וחידוש מכאן, עד שלא שייר שום חידוש שלא ביטל אותו. נתעננו פניו של ר' שלמה ונתאנח אנחה מרה כגיבור שפגעו באחד מאבריו שהנשמה תלויה בו והורידו כלי זינו ממנו… החזיר ר' שלמה פניו כלפי ארון הקודש והניח ראשו על הפרוכת. היו הכל סבורים שהוא פורש ויורד, הפך פתאום פניו כלפי העם וראה כל העם שגבהה קומתו כדי ראש אחד… חזר ר' שלמה בלשון קצרה על עיקרי דבריו וחיזקם בראיות חדשות עד שהצהילו פניהם של כל הלומדים וקראו יאה יאה…"

ואחרון אחרון – ראשון, ראשון מסוגי האמנות שבו פתח ז’בוטינסקי את רשימתו – השירה.

כשחנך שלמה המלך את בית המקדש פנה אל הקדוש ברוך הוא בזו הלשון:

“הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה אשר בניתי, ופנית אל תפילת עבדך ואל תחינתו, יהוה אלהי, לשמוע אל הרינה ואל התפילה אשר עבדך מתפלל לפניך היום. להיות עיניך פתוחות אל הבית הזה לילה ויום אל המקום אשר אמרת יהיה שמי שם, לשמוע את התפילה אשר יתפלל עבדך אל המקום הזה. ואתה תשמע אל מקום שבתך אל השמים ושמעת וסלחת”.

וכך פותחת המשנה את הראשון מששת סדריה:

“מאימתי קורין את שמע בערבית? משעה שהכוהנים נכנסין לאכול בתרומתן עד סוף האשמורה הראשונה. דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים עד חצות. רבן גמליאל אומר עד שיעלה עמוד השחר”.

בין בניין בית המקדש לבין חתימת המישנה חלפו כאלף ומאתיים שנה. זה פרק הזמן שנדרש לתרבותנו, כדי להשלים את תהליך המעבר ממשאלת שגב פיוטית־פאתטית אל ציווי פסקני מחייב. אמנות שירה נלבבת פינתה את מקומה לאמנות ניסוח קפדני; סגנון משפטי דקדקני בא במקומו של שיג ושיח נרגש בין עם לאלהיו.

אלף ומאתיים שנה תקופה ארוכה היא אפילו בדברי ימי ישראל. אלא שבדורות האחרונים חלה מהפכה בקצב ההתרחשויות בחיים, בהיסטוריה ויש שנדמה לי אפילו בריתמוס הבריאה כולה. התמורות מתחוללות במהירות הולכת וגוברת ומקדם התאוצה גדל בפרוגרסיביות מצטברת. עמוד השחר עולה בתכיפות עצומה ובאותה תכיפות מעריב עלינו היום.

על כן בסיומה של רשימה זו ארשה לעצמי להוסיף אל כליל מובאותיה המופיעות בה גם ציטטה משל עצמי אלא שלפני כן אקדים מלים מספר על הנסיבות שבהן נכתבו הדברים.

בתוקף תפקידי במלחמת השחרור הייתי בין היתר מחבר פזמונים על ענייני דיומא בשבועון בידורי לחיילים שהוציא צה"ל בירושלים הנצורה. לפני שהשתחררתי נפרדתי מן הקוראים בפזמון שהסתיים בחרוזים אלה:

עברה שנה… הלם הדופק

ודם זרם… שנה – חלום…

וכבר התחיל רומז באופק

דבר דומה קצת לשלום.

ודור חדש קם בינתיים,

דור של צבא ומדינה.

(אצלנו דור – תקופת שנתיים.

ולפרקים אף רק שנה).

ואב לבנו מוסר הנשק

לפני לכתו אל העמ"ל:¹

אני, ילדי, חוזר למשק.

אבל אתה – היה חיל.

ודע את זאת, שנן לנכד

כי חוק הוא זה, אין לפסלו:

כושי רק אז יכול ללכת

כשהוא עשה כבר את שלו