פגישתי הראשונה עם פיליפ רות היתה ב־1962, הרבה לפני קובלנת פורטנוי, שהיקנה לו פרסום עולמי ומשך אליו אש יהודית עזה. אהבתי את קובץ סיפוריו הראשון, שלום, קולומבוס, והפגישה עם המחבר הצעיר, הדק והגבוה, ששערו המקורזל מתחיל קצת להקריח ועיניו האפלות עצובות וצוחקות כאחת, היתה משמחת גם היא.

היטב זכרתי את הערב הארוך בדירתנו ברמת־אביב, את הערותיו האירוניות על ביקורו באחד הקיבוצים ה“אנגלו־סאקסיים” בגליל העליון ואת דבריו על עמיתיו הסופרים היהודים־אמריקנים, סול בלו וברנארד מלמוד. משנאות עכשיו להפגש אתי בניו־יורק, ואף הזמינני לסעוד אתו ב“אלגונקין” המפורסם – שמחתי כפליים.

הכפל הוא בשל סקרנותי הילדותית, שנדלקה לשמע שמה של אותה מסעדה (או “קלאב”), שלעולם תהיה זכורה בפולקלור העיתונאי והספרותי של ניו־יורק כמטהו הלא־רשמי של הארולד וואלאס רוס, מייסדו (ב־1925) ועורכו הראשון של ה“ניו יורקר”, ששינה את פני העיתונאות בדורו (כתוב ב“בריטניקה”). לפני כעשר שנים, בשהותנו בארצות הברית, קראתי ספר מעניין על רוס, עיתונו והחבורה שהקיפה אותו, וגם אז לא הרפתה ממני הסקרנות. מטעמים שהשתיקה יפה להם (כסף!) חזרתי אז לישראל וחצי תאוותי (לשבת ב“אלגונקין”) בידי. הכל העליתי בדמיוני בביקורי החוזר, בתום העשור, לא שאסעד ב“אלגונקין” ומארחי יהיה פיליפ רות, מחבר רב־המכר המהולל והמוקע קובלנת פורטנוי.

שוחחנו, כמובן, על קובלנת פורטנוי. אני נמנה עם קוראי הרומן, שמספרם מגיע כבר ודאי למיליונים, ואני לא רק מחשיב ואוהב אותו – אמרתי, והוספתי, קצת כדי לגרותו לתגובה מחודדת, ובעיקר משום שכך קראתיו – אלא לדעתי זהו רומן ציוני מאוד.

תחילה סבור היה רות, שכוונתי לחלקו האחרון – לדעתי, הפחות משכנע ואמין ברומן כולו – סיפור ביקורו של פורטנוי בישראל ומוצאותיו שם. ודרך־אגב, הוסיף באותה רצינות יהודית ערמומית, אולי אפילו היתולית: בין ההתנסויות של פורטנוי לבין מה שהתנסיתי בו אני בישראל, אין כל קשר. לי לא היה מזל כזה…

כוונתי לפרקים האחרים דווקא, אמרתי לו, לעמידתו של הגיבור בתוך החברה שבה נולד וגדל, לניכורו הפנימי העמוק הן מביתו היהודי בניו־ג’רסי והן מהחברה האמריקנית, שלתוכה הוא נקלע בצאתו לקולג‘. פיליפ רות לא התחנך על הספרות העברית, ואם אומר שאינו מכיר אותה כלל – לא אפגע בו. ואף על פי כן, התייחסות פורטנוי גיבורו אל העולם הגויי היא של איש שונה, זר, לא מבפנים (כלומר, outsider). כך כלפי הסביבה האנושית בקולג’ מערב־תיכוני זה, כך כלפי הטבע, שלגבי פורטנוי אינו אלא “מין עץ”, “מין ציפור”, מין־משהו שאינו נטוע בתוכו, אלא מרחף מעליו, עקור משורש, תלוש, מלא מכאובי־זרות.

רות אינו מתקומם נגד פרשנותי ה“ציונית”. אדרבה, נראה שהוא נוטה בהחלט לקבל אותה, אף שבאותה נימה, ספק היתולית ספק רצינית, הוא מעיר: “כן, אבל הציוני שלי לא יעלה לישראל לעולם”. והערה זו רק מחזקת בי את תחושתי כלפי דמותו של פורטנוי, שתלישותו פנימית, מוחלטת, ולדעת יוצרו אין לתלישות זו תקנה.

רות יודע, כמובן, שקובלנת פורטנוי מצוי בתרגום עברי ומבקש לדעת איך התקבל על־ידי הקוראים ומה כתבו המבקרים. דבר לא שמע, גם לא על מאמרו החריף של גרשם שלום נגד “פורטנוי”, ואני מספר לו את עיקרו. מתברר לי – ואיני מופתע כלל – שפיליפ רות מעוניין מאוד לקרוא כל מה שנכתב על ספרו בישראל. מכאן אנו עוברים לביקורת שנכתבה עליו באמריקה, כגון מאמרו של פרופסור ברונו בטלהיים. רות אומר, שמצא עניין במאמר זה, אם כי לדעתו את העיקר בספרו החמיץ בטלהיים.

אני מזכיר לו שבפגישתנו הקודמת, לפני שמונה שנים, דיבר מתוך כבוד רב על סול בלו ועל ברנארד מלמוד וראה בהם גם מורים וגם עמיתים. כיצד הגיבו הם על“פורטנוי”?

“שלחתי ספר לסול בלו,” אומר רות, “אבל לא קיבלתי ממנו תגובה. אצלנו לא מקובל, שסופרים כותבים איש אל אחיו ומחווים דעתם. כנגד זה קיבלתי מכתב ארוך ומלא־שבחים מברנארד מלמוד, שאני מחשיבו מאוד. הוא גם היחיד שהבין למה התכוונתי.”

אני מזכיר לו את סיפורו של מלמוד, The Jew Bird, מעשה בציפור המתיישב על אדן־חלונו של אדם, יהודי־ציפור, שקראתי ב“ניו סטייטסמן” הלונדונאי.

“כן,” אומר רות, “זה סיפור נפלא, ברוח זו שאליה התכוונתי ב’פורטנוי'. איש מהמבקרים לא הבין, שבעצם כתבתי אגדה לא על מקרה פרטי, אלא על ארכי־טיפוס של הווייה שלמה.”

*

את הסעודה במסעדה האלגנטית, עם הכלים היקרים, האווירה הנובו־רישית והמלצרים הניו־יורקים שאת תפקידם לא יידעו לעולם לשחק כהלכה, סיימנו כבר מזמן. אנחנו משוחחים על ספרות וכמו מבלי־משים נמצאים מדברים בישראל.

אני מספר לרות על שיחותי כאן עם אנשי השמאל – בהם אחד שהוא ידיד קרוב של רות – שכל מה שאנחנו עושים בארץ אינו משביע את רצונם. לדידם, איננו מספיק מוסריים, ובהתעקשותנו להגן על חיינו אנחנו מקשים עליהם להצטייר יפה בעיני העולם.

אינני איש פוליטי, אומר רות, ואני לא מתמצא בפרטי־העניינים. אבל כשאני נפגש עם אותו ידיד שהזכרת, אני מוצא עצמי כעבור שעה קצרה בריב גדול אתו. בכלל, אני מגלה בתוך עצמי – חרף כל רצוני – מידת שמרנות. אין לי כוח לברנשים האלה. אין לי כוח לתופעות החולות של אמריקה, ואני מציע לכם לא להיות מודאגים מדי.

בינתיים כבר יצאנו את המסעדה, ואנחנו מטיילים לנו לאורך שדירת “האמריקות”. לי מצפה פגישה שנייה, שכבר אני מאחר אליה, ופיליפ רות, המקסים אותי בצניעותו ובחכמתו, מלווה אותי. חבל, אומר הוא לי, שאתה כבר נוסע. אני משלים עכשיו קובץ סיפורים, שאחד מהם עומד להופיע בימים אלה ב“ניו יורק רוויו”, בעריכתו של תד סולוטארוף. הייתי רוצה לתיתו לך, אבל איך?! הייתי רוצה ש“תיקח אותו אתך ותצניח אותו על ישראל כמו פצצה”.

אינני צוחק, שכן מדהים אותי צירוף־המקרים: “מעניין מאוד, שאתה מזכיר את סולוטארוף. זה האיש, שלפגישה אליו אני מאחר.”

אם כך, אומר לי רות, אין בעייה. הודפסו קצת תדפיסים, וודאי יוכל לתת לך עותק של סיפורי החדש, The Answer Man.

*

ובכן, חוזר אני שוב מהסופר אל סיפורו זה, שאכן קיבלתי מידי סולוטארוף. אולי אני טועה. בראשי מעורבבים מדי נסיונותי בשבועות דחוסים אלה, כל אותן פגישות צפופות עם פניה המרובות של אמריקה – עם ניו־יורק הקשוחה, זעומת־הפנים; עם נערים יהודיים טובים שגילחו את ראשם, לבשו גלימות בודיסטיות צהובות וכאפרוחים מרוטי־נוצה הם מתגודדים בקרנות־רחוב ושרים חדגונית את מלות ה“הארי קרישנה”; עם “המוסלמים השחורים”; עם פרבריה של העיר חסרת־הלב, לוס־אנג’לס האינסופית; עם הטלוויזיה, שעשרים־וארבע שעות ביממה מוסיפה לשדר אותן הלצות ואותן פרסומות, שהשארנו אחרינו לפני עשר שנים; עם איזו הרגשה קשה של מפגש עם מדינת־ענקים, שאיכשהו מתפוקקים כל תפריה…

ואולי פועל כל זה עלי בשעה שאני מתפנה לקריאה בסיפורו החדש של רות – כלומר בשעות הפנאי הקצרות, בטיסה מעיר לעיר, או בלילה, בחדר־המלון. או אולי מקננת הרגשה זו בגוף הסיפור עצמו, שהוא קינה עצובה של יהודי עלוב החי בעולם של גויים, יהודי שהפְּנים שלו מסוער ומשופע ברעיונות, והחוץ שלו כולו פחדים ואלימות. היהודי הוא פלוני בשם ליפמן, שהיה בעל חנות־נעליים עד שגילה שני נערים שחורים, מצחצחי־נעליים, אנאלפאבתים, נהפך ל“סוכן” שלהם והפך אותם ל“כוכבים”. מאז אותו יום הוא חולם להיות לסוכנו של מישהו גדול באמת. אבל מיהו מישהו גדול באמת?!

ובכן, יש מישדר רדיו (בסיפור עודנו בעידן הרדיו!) פופולַרי, The Answering Man, שעניינו שאלות שמציגים המאזינים ותשובות שנותן גוי אחד. גוי מטומטם, אומר בליבו ליפמן, גוי שאינו יודע דבר ואינו מבין ולא כלום. והלוא לנו, לנו יש איינשטיין! כמה נפלא יהיה ליהודים אם כ־Answering Man ישמש אלברט איינשטיין, ותשובותיו תהיינה תשובות של גאון. זה הרעיון הגדול המבזיק במוחו של ליפמן, והוא ממטיר על איינשטיין מכתבים, מציע לו לשמש כסוכנו למישדר זה, הצעה שהמניע שלה אינו תאווה לכסף ופירסום, כי אם רצון לשרת את העם היהודי.

ואף על פי שאינו זוכה למענה כלשהו מאיינשטיין, קם ליפמן יום אחד, מכניס למכוניתו את אשתו וילדיו ונוסע אל איינשטיין, שגם הוא חי בניו־ג’רסי, באוניברסיטת פרינסטון. ליפמן אינו מגיע אל איינשטיין. הוא אובד בדרך בהרפתקאות סוריאליות, בין בתי־גלידה לבתי־בירה, בהמון פרוע של גויים. גלידה מרעילה את אשתו ובנו, והוא עצמו נהפך לקורבנה של התעללות מצד “שריף” מטורף, המתעקש לשקול את אשכיו ואת אשכי ליפמן כדי להוכיח שאשכי יהודי קלים יותר מאשכי גוי. השריף גם נותן לליפמן אקדח, אך בביטחון (מוצדק!), שלא יעז ללחוץ על ההדק. הסיפור, הנפתח בנימה סטירית, מצחיקה מאוד, מסתיים כאליגוריה מפחידה על היהודי בעולם הגויי.

סיפור זה עדיין רודף אותי. עודני רואה את שעת־הצהריים הניו־יורקאית ההיא בקרן שדירת “האמריקות” ורחוב 52, לרגלי גורדי־השחקים החדישים שצמחו כאן בעשור האחרון – בצד הישנים ובמקומם. עדיין ניצב לנגד עיני אותו סופר יהודי צעיר וגבוה ממני, שערו המקורזל מתחיל להקריח, עיניו השחורות עצובות וצוחקות גם יחד, אומר לי על סיפורו, שהוא רוצה ש“תיקח אותו אתך ותצניח אותו על ישראל כמו פצצה”.

עודני שומע את פיליפ רות מספר באהבה רבה על אביו, שרוב ימיו התגורר בנוארק, ניו־ג’רסי, אך ככל היהודים יצא את העיר המחולקת בין האיטלקים לשחורים, ואינו חוזר אליה אלא כדי לטפל כביכול בעסקיו ולהיפגש עם מכריו הגויים הוותיקים. בגלל ריבוי השחורים, יורד בעיר ערך המקרקעין. מפעם לפעם מטלפן האב הנדהם אל בנו ואומר: “אתה יודע מה אומרים הידידים שלי?! צריך לירות בהם, בשחורים! שמעת, ‘לירות בהם’! איך אפשר לדבר ככה?! איך אפשר?!”

אני פונה לחצות את השדירה הרחבה, שאלפי מוניות צהובות זורמות בלי הרף לאורכה והמון־אדם אינו מפנה לעולם את מדרכותיה.

פיליפ רות הולך לדרכו. אני רואה אותו מרחוק, גבוה, כבר לא כל־כך דק, שערו המקורזל נראה למרחוק, אובד גם הוא בהמון־האדם. אותן שעות ספורות, מיוחדות, נמחקות בתוך ההמון הבודד. לא, אני נושא אותן הלאה, רחוק, אתי, הביתה.

איני יודע מה בדיוק חושב רות, אבל אני, אני נפגשתי עם איש יהודי, עם סופר יהודי.

3.7.1970