הוא איש זקן, פנים צמוקות, מכונס מאוד בתוך עצמו. במפתיע בא למושב פא"ן הבינלאומי, שזימן המרכז השוודי של ארגון סופרים זה, במקום יז’י אנדז’ייבסקי, שהוזמן אישית וברגע האחרון הודיע שחלה. כמה מטעה חזות חיצונית זו של המשורר והמסאי הפולני הגדול אנטוני סלונימסקי בן השבעים ושמונה, עתיד הייתי לגלות כבר ביומנו הראשון באי היפהפה לִידִינְגי, בעיבורה של שטוקהולם.
בסדר־היום היתה הצעת־החלטה על רדיפת סופרים בצ’כוסלובקיה, החזקת עשרות סופרים במאסר, אי־פירסום יצירות בגבולות המדינה ומניעת שכר־סופרים על יצירות המתפרסמות בחוץ־לארץ, שלא לדבר על כך, שמנציגי פא"ן הצ’כוסלובקי נמנעת ההשתתפות בכנסים בינלאומיים: מאז הפלישה בקיץ 1968, אין רואים אותם. השוודים הנייטראליים אף לא שלחו להם הזמנות, כנראה שלא להרגיז את השלטונות. כנגד זה הזמינו מברית המועצות את אַקסיוֹנוֹב, ווֹזנֶסֶנסקי ויֶיבטוֹשֶנקוֹ. שלושתם הודיעו שיבואו. שלושתם לא הגיעו.
ולעומתם, אף שלא הוזמן – הגיע סלונימסקי. היתה זו יציאתו הראשונה מפולין מאז ההתקפה עליו. על אף שאינו אלא בן אחד מצאצאיו המומרים של חיים זליג סלונימסקי (חז"ס), מייסד “הצפירה” ועורכו הראשוןּ1, היה באותה התקפה יותר משמינית של אנטישמיות.
בהתאם לנוהל, מגישה משלחת הצעת־החלטה (את עניינם של סופרי צ’כוסלובקיה העלו המערב־גרמנים), והיו“ר שואל אם יש תומכים בהצעה, תמיכה שהיא תנאי להעמדתה להצבעה. את היד הרים סלונימסקי: מרכז פא”ן בפולין תומך בהצעה לגנות את צ’כוסלובקיה.
אינני מומחה גדול להצבעות, אבל בטוחני שבקורות הגוש המזרחי יקשה למצוא לכך תקדים. ואכן, מרכזי הונגריה, מזרח־גרמניה ובולגריה ביקשו את הסרת ההצעה מסדר־היום. כשבכל־זאת הועמדה להצבעה – הצביעו הם לבדם נגדה. פולין הצביעה עם כל האחרים. בעד.
ולמחרת, בדיון הספרותי על “לאומיות ובינלאומיות בספרות זמננו”, דיבר סלונימסקי ראשון. באנגלית מצוינת ובמשפטים קלאסיים מחודדים היטב, ניסח את המציאות הפולנית. בתקופה הסטאלינית, כשתמך המשטר בריאליזם סוציאליסטי, היתה ספרות האואנגארד, כתיבה נסיונית מודרניסטית, ביטוי למחאה נגדו. כשביצר גומולקה את שלטונו, אמר סלונימסקי בחריפות, נהפכה פולין למדינה היחידה, שבה “נתמך האואנגראד על־ידי הקוו המפלגתי”. לאחרונה רואה הוא התקדמות, אמנם קלה מאוד, לעבר “הרחבת שולי החירות” לאמן. גם ביצירה ניכרות הסתלקות מצורות־הסתר מודרניסטיות והתקרבות לבעיות פוליטיות ואחרות, רצון להשמיע “בשורה”.
עם זאת, כולנו עבדים לססמאות. גם בכנס זה אנחנו משתמשים במלים “חירות”, “סוציאליזם” וכדומה, בלי שנשאל למשמעותן. אין לדבר על בינלאומיות בלי ביסוסן והעשרתן של כל הלשונות הלאומיות, ושאיפתנו צריכה להיות לא ביטולן של לשונות לאומיות, כי אם “זרימה חופשית של מידע”. בהקשר זה סיפר, כי בחודש מארס (1973) קיבלה אגודת הסופרים בפולין החלטה הקוראת לכבד את מגילת האו“ם. זה ביטוי לזיקתה של פולין לתרבות המערב. שכן מה פירושה של מגילת האו”ם? חופש הביטוי. זה תנאי ראשון ליצירה. בימים אלה של “טרור וכוח” – סיים את דבריו העזים – נחזור נא לאותם מושגים ישנים: כבוד, אחריות ואומץ־לב. בלעדיהם לא תבוא ישועה לאנושות.
פתחתי בסיקור יבש זה בשביל להמחיש מה היה מצודד כל־כך בהופעת המשורר הזקן, שהותקף בגסות כזאת בעיתונות הפולנית בימים הקשים של 1968 אגב רמזים לא רק על “ציוניותו” כביכול (על יסוד דברים שכתב בביקורו בארץ בשנות העשרים), אלא על מוצאו היהודי.
אינני יודע אם אכן בגלל מחלה ביטל אנדז’ייבסקי את בואו, אבל זאת אני יודע: לראשונה מאז 1968 ניתן לסלונימסקי “לייצג” בחוץ־לארץ מוסד כלשהו. מה פירושה של הצבעה זו נגד צ’כוסלובקיה? מה פירושו של נאום כזה? כך אין מדבר אדם “שבור”, אלא אם התהפך משהו בפולין מן הקצה אל הקצה.
היו לי כמה שיחות עם אנטוני סלונימסקי. אמרתי לו, והדבר ידוע לו – ידוע היטב – שרבים בארץ מכירים את שירתו וזוכרים את מאמריו באהבה רבה. אנשים אלה, הוספתי, ירצו לשמוע עליו היום.
הוא סיפר לי, כי הנידוי שהיה שרוי בו הוסר חלקית כבר בשנת 1970. הוצאה אז מהדורה של שיריו בחמישה־עשר אלף עותקים, וכדי שלא ירבו הקופצים, נקבע לספר מחיר גבוה, שבעים זלוטי… תוך יומיים אזלה המהדורה, אך הממונים על ההדפסה החליטו, כי די במהדורה אחת.
החודש עומד לראות אור בפולין מבחר מיצירתו השירית, בשני כרכים, “142 שירים של א. סלונימסקי”, ובכללם הפואימה “משפטו של דון קישוט”, לראשונה בפולין הקומוניסטית. כן ייצא מבחר מאמרים שפרסם בשנים האחרונות, בעיקר בעיתונים קאתוליים. הפוליטרוקים המפלגתיים התנגדו להופעת הספר, ורק התערבות שר החינוך הכריעה. “אני מקווה שהספר אמנם יראה אור,” מחייכים פני־הקלף החכמים.
בשיחתנו איני מסתפק במידע מעניין זה. אני שואלו מדוע הוא מדגיש, כי את מאמריו הוא מפרסם בעיתונות הקאתולית.
לפני המלחמה, אומר סלונימסקי, ביטאה הקאתוליות את הראקציה, ואילו הקומוניסטים והסוציאליסטים היו סמל לקידמה. כיום התהפכו היוצרות, ולכן ניכרת גם בנוער משיכה אל היסוד המוסרי שבנצרות, בניגוד לצביעות המרקסיסטית. מובן מאליו, מוסיף הזקן, כוונתי אינה לתנועת “פַּאקס” של פיַאסצקי, שהיא כלי של המשטר, כי אם למשיכה אל הרעיונות המוסריים שבנצרות. הוא מפתח את הדברים שהשמיע בכינוס ואומר, כי ישנה התעוררות מחודשת באינטליגנציה הצעירה, שנטשה את הנסיונות האוואנגארדיים ועברה לכתיבה רצינית.
ומה, שואל אני, הביא לתמורה ביחס השלטונות אליו עצמו?
אולי מייסר אותם מצפונם, ואולי הגיעו לכלל דעה שיש משהו משונה בהחרמתו של אדם הנחשב בפולין לסופר קלאסי. “יצירותי כלולות בכל ספרי־הלימוד. את סלונימסקי מלמדים בכל בתי הספר. איך אפשר בעת ובעונה אחת להחרים את סלונימסקי האדם?”
בימים הקשים שלאחר 1968 – סופר לי במקום אחר – היו צמודים אל סלונימסקי שני סוכנים, שליווהו כצללים. יום אחד נכנס למועדון הסופרים בוורשה וישב ליד אחד השולחנות. ניגש אליו אדם ושאלו מדוע הוא לבדו. הצביע סלונימסקי על השולחנות שמימינו ומשמאלו ואמר: אינך רואה שלא לבדי אני?!
עכשיו, צוחק הוא, הגעתי למצב, שאני יכול אפילו להרשות לעצמי לדחות פניות להופעה בטלוויזיה…
לא על הכינוס באי לידינגי, אחד האיים ששטוקהולם יושבת עליהם ומוקפת בהם (מישהו חישב ומצא שמספרם 24 אלף), ולא על הדברים המעניינים יותר ופחות שנשמעו במהלכו, באתי לספר. אולי עוד אשוב אל אחד הדוברים המוזרים של השמאל הקיצוני בשטוקהולם, יַאן מִירדַאל, המקונן על זכותו לצעוק ככל העולה על רוחו נגד המתרחש בארצו בלי שייאסר, ואפילו יעבור על כל חוקי הדיבה. קינתו, בארץ יפה ובוטחת זו, שלא ידעה מלחמה מראשית המאה ה־19 והמתפוצצת מרווחה ושקט, נוגעת רק בדוחק גם ללב שומעיו בכינוס.
קשה יותר לשמוע על חמישים וחמישה אלף אינטלקטואלים הכלואים באחד מאיי אינדונזיה בתנאים תת־אנושיים. או על סופר יווני חשוב, נשיא פא"ן בארצו, קוצוריאס, שהוכה בפראות בידי המשטרה, הסתמא בעינו האחת והשנייה גם היא בסכנה. העדויות המוסמכות ששמענו, לימדו משהו על צרותיו האמיתיות של איש הרוח בימינו. כמו בצ’כוסלובקיה. בכמה מארצות אמריקה הלטינית. במקומות רבים לאין־ספור. כאן נניח לזה. נספר על זקן בן שבעים ושמונה, הנותן לכולנו שיעור בכבוד, אחריות ואומץ־לב.
אני שואלו על הצבעתו. האם על דעת חבריו ושולחיו בפולין תמך בגינוי צ’כוסלובקיה?
חובתי, הוא אומר, היתה להצביע בהתאם למצפוני. אין הוא מוחל לפולין על השתתפותה בפלישה לצ’כוסלובקיה. כשהציעו לו לייצג את מרכז פא"ן הפולני, ניתנה לו יד חופשית, וכך גם הצביע. הם יודעים את דעותי, הוסיף. וחוץ מזה, אני זקן. מה הם יכולים לעשות לי?!
הוא – זקן?!
לתוך הוויה זו של שוודיה, שיש בה הרבה סַלון־מהפכנות, היושבת על מילאת, מוכרת מוסר לכל העולם, מגיע איש אחד, זקן מצומק, שאפילו גורל המלים שהפיח בהן רוח־חיים, שיריו, מחשבותיו, נתון לשבט או לחסד בידי כוח שכבר גילה כמה אין בו שום רחמים.
בהליכות אציליות, בסגנון קלאסי מאופק, אך בתוקף לא־נרתע, לימד אותנו למה התכוון כשקרא לחזור אל המושגים הישנים – כבוד, אחריות, אומץ־לב, אלה שבלעדיהם לא תבוא לאנושות כל ישועה.
היה יפה לראותו בשעה זו. נעים גם לספר על כך.
11.5.1973
-
בשנת 1862 ייסד סופר ומלומד עברי זה את השבועון להפצת המדעים בקרב יהודי רוסיה, אך כעבור חודשים אחדים נפסקה הופעתו, ולא שבה וחודשה אלא ב־1873. נחום סוקולוב קיבל לידיו את “הצפירה” ב־1886 והפכו לעיתון יומי חדשני, שבמושגי הזמן ההוא היה גם רב־תפוצה. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.