פגישתי הראשונה עם פיליפ רות היתה ב־1962, הרבה לפני קובלנת פורטנוי, שהיקנה לו פרסום עולמי ומשך אליו אש יהודית עזה. אהבתי את קובץ סיפוריו הראשון, שלום, קולומבוס, והפגישה עם המחבר הצעיר, הדק והגבוה, ששערו המקורזל מתחיל קצת להקריח ועיניו האפלות עצובות וצוחקות כאחת, היתה משמחת גם היא.

היטב זכרתי את הערב הארוך בדירתנו ברמת־אביב, את הערותיו האירוניות על ביקורו באחד הקיבוצים ה"אנגלו־סאקסיים" בגליל העליון ואת דבריו על עמיתיו הסופרים היהודים־אמריקנים, סול בלו וברנארד מלמוד. משנאות עכשיו להפגש אתי בניו־יורק, ואף הזמינני לסעוד אתו ב"אלגונקין" המפורסם – שמחתי כפליים.

הכפל הוא בשל סקרנותי הילדותית, שנדלקה לשמע שמה של אותה מסעדה (או “קלאב”), שלעולם תהיה זכורה בפולקלור העיתונאי והספרותי של ניו־יורק כמטהו הלא־רשמי של הארולד וואלאס רוס, מייסדו (ב־1925) ועורכו הראשון של ה"ניו יורקר", ששינה את פני העיתונאות בדורו (כתוב ב"בריטניקה"). לפני כעשר שנים, בשהותנו בארצות הברית, קראתי ספר מעניין על רוס, עיתונו והחבורה שהקיפה אותו, וגם אז לא הרפתה ממני הסקרנות. מטעמים שהשתיקה יפה להם (כסף!) חזרתי אז לישראל וחצי תאוותי (לשבת ב"אלגונקין") בידי. הכל העליתי בדמיוני בביקורי החוזר, בתום העשור, לא שאסעד ב"אלגונקין" ומארחי יהיה פיליפ רות, מחבר רב־המכר המהולל והמוקע קובלנת פורטנוי.

שוחחנו, כמובן, על קובלנת פורטנוי. אני נמנה עם קוראי הרומן, שמספרם מגיע כבר ודאי למיליונים, ואני לא רק מחשיב ואוהב אותו – אמרתי, והוספתי, קצת כדי לגרותו לתגובה מחודדת, ובעיקר משום שכך קראתיו – אלא לדעתי זהו רומן ציוני מאוד.

תחילה סבור היה רות, שכוונתי לחלקו האחרון – לדעתי, הפחות משכנע ואמין ברומן כולו – סיפור ביקורו של פורטנוי בישראל ומוצאותיו שם. ודרך־אגב, הוסיף באותה רצינות יהודית ערמומית, אולי אפילו היתולית: בין ההתנסויות של פורטנוי לבין מה שהתנסיתי בו אני בישראל, אין כל קשר. לי לא היה מזל כזה…

כוונתי לפרקים האחרים דווקא, אמרתי לו, לעמידתו של הגיבור בתוך החברה שבה נולד וגדל, לניכורו הפנימי העמוק הן מביתו היהודי בניו־ג’רסי והן מהחברה האמריקנית, שלתוכה הוא נקלע בצאתו לקולג'. פיליפ רות לא התחנך על הספרות העברית, ואם אומר שאינו מכיר אותה כלל – לא אפגע בו. ואף על פי כן, התייחסות פורטנוי גיבורו אל העולם הגויי היא של איש שונה, זר, לא מבפנים (כלומר, outsider). כך כלפי הסביבה האנושית בקולג' מערב־תיכוני זה, כך כלפי הטבע, שלגבי פורטנוי אינו אלא “מין עץ”, “מין ציפור”, מין־משהו שאינו נטוע בתוכו, אלא מרחף מעליו, עקור משורש, תלוש, מלא מכאובי־זרות.

רות אינו מתקומם נגד פרשנותי ה"ציונית". אדרבה, נראה שהוא נוטה בהחלט לקבל אותה, אף שבאותה נימה, ספק היתולית ספק רצינית, הוא מעיר: “כן, אבל הציוני שלי לא יעלה לישראל לעולם”. והערה זו רק מחזקת בי את תחושתי כלפי דמותו של פורטנוי, שתלישותו פנימית, מוחלטת, ולדעת יוצרו אין לתלישות זו תקנה.

רות יודע, כמובן, שקובלנת פורטנוי מצוי בתרגום עברי ומבקש לדעת איך התקבל על־ידי הקוראים ומה כתבו המבקרים. דבר לא שמע, גם לא על מאמרו החריף של גרשם שלום נגד “פורטנוי”, ואני מספר לו את עיקרו. מתברר לי – ואיני מופתע כלל – שפיליפ רות מעוניין מאוד לקרוא כל מה שנכתב על ספרו בישראל. מכאן אנו עוברים לביקורת שנכתבה עליו באמריקה, כגון מאמרו של פרופסור ברונו בטלהיים. רות אומר, שמצא עניין במאמר זה, אם כי לדעתו את העיקר בספרו החמיץ בטלהיים.

אני מזכיר לו שבפגישתנו הקודמת, לפני שמונה שנים, דיבר מתוך כבוד רב על סול בלו ועל ברנארד מלמוד וראה בהם גם מורים וגם עמיתים. כיצד הגיבו הם על"פורטנוי"?

“שלחתי ספר לסול בלו,” אומר רות, “אבל לא קיבלתי ממנו תגובה. אצלנו לא מקובל, שסופרים כותבים איש אל אחיו ומחווים דעתם. כנגד זה קיבלתי מכתב ארוך ומלא־שבחים מברנארד מלמוד, שאני מחשיבו מאוד. הוא גם היחיד שהבין למה התכוונתי.”

אני מזכיר לו את סיפורו של מלמוד, The Jew Bird, מעשה בציפור המתיישב על אדן־חלונו של אדם, יהודי־ציפור, שקראתי ב"ניו סטייטסמן" הלונדונאי.

“כן,” אומר רות, “זה סיפור נפלא, ברוח זו שאליה התכוונתי ב’פורטנוי'. איש מהמבקרים לא הבין, שבעצם כתבתי אגדה לא על מקרה פרטי, אלא על ארכי־טיפוס של הווייה שלמה.”

*

את הסעודה במסעדה האלגנטית, עם הכלים היקרים, האווירה הנובו־רישית והמלצרים הניו־יורקים שאת תפקידם לא יידעו לעולם לשחק כהלכה, סיימנו כבר מזמן. אנחנו משוחחים על ספרות וכמו מבלי־משים נמצאים מדברים בישראל.

אני מספר לרות על שיחותי כאן עם אנשי השמאל – בהם אחד שהוא ידיד קרוב של רות – שכל מה שאנחנו עושים בארץ אינו משביע את רצונם. לדידם, איננו מספיק מוסריים, ובהתעקשותנו להגן על חיינו אנחנו מקשים עליהם להצטייר יפה בעיני העולם.

אינני איש פוליטי, אומר רות, ואני לא מתמצא בפרטי־העניינים. אבל כשאני נפגש עם אותו ידיד שהזכרת, אני מוצא עצמי כעבור שעה קצרה בריב גדול אתו. בכלל, אני מגלה בתוך עצמי – חרף כל רצוני – מידת שמרנות. אין לי כוח לברנשים האלה. אין לי כוח לתופעות החולות של אמריקה, ואני מציע לכם לא להיות מודאגים מדי.

בינתיים כבר יצאנו את המסעדה, ואנחנו מטיילים לנו לאורך שדירת “האמריקות”. לי מצפה פגישה שנייה, שכבר אני מאחר אליה, ופיליפ רות, המקסים אותי בצניעותו ובחכמתו, מלווה אותי. חבל, אומר הוא לי, שאתה כבר נוסע. אני משלים עכשיו קובץ סיפורים, שאחד מהם עומד להופיע בימים אלה ב"ניו יורק רוויו", בעריכתו של תד סולוטארוף. הייתי רוצה לתיתו לך, אבל איך?! הייתי רוצה ש"תיקח אותו אתך ותצניח אותו על ישראל כמו פצצה".

אינני צוחק, שכן מדהים אותי צירוף־המקרים: “מעניין מאוד, שאתה מזכיר את סולוטארוף. זה האיש, שלפגישה אליו אני מאחר.”

אם כך, אומר לי רות, אין בעייה. הודפסו קצת תדפיסים, וודאי יוכל לתת לך עותק של סיפורי החדש, The Answer Man.

*

ובכן, חוזר אני שוב מהסופר אל סיפורו זה, שאכן קיבלתי מידי סולוטארוף. אולי אני טועה. בראשי מעורבבים מדי נסיונותי בשבועות דחוסים אלה, כל אותן פגישות צפופות עם פניה המרובות של אמריקה – עם ניו־יורק הקשוחה, זעומת־הפנים; עם נערים יהודיים טובים שגילחו את ראשם, לבשו גלימות בודיסטיות צהובות וכאפרוחים מרוטי־נוצה הם מתגודדים בקרנות־רחוב ושרים חדגונית את מלות ה"הארי קרישנה"; עם “המוסלמים השחורים”; עם פרבריה של העיר חסרת־הלב, לוס־אנג’לס האינסופית; עם הטלוויזיה, שעשרים־וארבע שעות ביממה מוסיפה לשדר אותן הלצות ואותן פרסומות, שהשארנו אחרינו לפני עשר שנים; עם איזו הרגשה קשה של מפגש עם מדינת־ענקים, שאיכשהו מתפוקקים כל תפריה…

ואולי פועל כל זה עלי בשעה שאני מתפנה לקריאה בסיפורו החדש של רות – כלומר בשעות הפנאי הקצרות, בטיסה מעיר לעיר, או בלילה, בחדר־המלון. או אולי מקננת הרגשה זו בגוף הסיפור עצמו, שהוא קינה עצובה של יהודי עלוב החי בעולם של גויים, יהודי שהפְּנים שלו מסוער ומשופע ברעיונות, והחוץ שלו כולו פחדים ואלימות. היהודי הוא פלוני בשם ליפמן, שהיה בעל חנות־נעליים עד שגילה שני נערים שחורים, מצחצחי־נעליים, אנאלפאבתים, נהפך ל"סוכן" שלהם והפך אותם ל"כוכבים". מאז אותו יום הוא חולם להיות לסוכנו של מישהו גדול באמת. אבל מיהו מישהו גדול באמת?!

ובכן, יש מישדר רדיו (בסיפור עודנו בעידן הרדיו!) פופולַרי, The Answering Man, שעניינו שאלות שמציגים המאזינים ותשובות שנותן גוי אחד. גוי מטומטם, אומר בליבו ליפמן, גוי שאינו יודע דבר ואינו מבין ולא כלום. והלוא לנו, לנו יש איינשטיין! כמה נפלא יהיה ליהודים אם כ־Answering Man ישמש אלברט איינשטיין, ותשובותיו תהיינה תשובות של גאון. זה הרעיון הגדול המבזיק במוחו של ליפמן, והוא ממטיר על איינשטיין מכתבים, מציע לו לשמש כסוכנו למישדר זה, הצעה שהמניע שלה אינו תאווה לכסף ופירסום, כי אם רצון לשרת את העם היהודי.

ואף על פי שאינו זוכה למענה כלשהו מאיינשטיין, קם ליפמן יום אחד, מכניס למכוניתו את אשתו וילדיו ונוסע אל איינשטיין, שגם הוא חי בניו־ג’רסי, באוניברסיטת פרינסטון. ליפמן אינו מגיע אל איינשטיין. הוא אובד בדרך בהרפתקאות סוריאליות, בין בתי־גלידה לבתי־בירה, בהמון פרוע של גויים. גלידה מרעילה את אשתו ובנו, והוא עצמו נהפך לקורבנה של התעללות מצד “שריף” מטורף, המתעקש לשקול את אשכיו ואת אשכי ליפמן כדי להוכיח שאשכי יהודי קלים יותר מאשכי גוי. השריף גם נותן לליפמן אקדח, אך בביטחון (מוצדק!), שלא יעז ללחוץ על ההדק. הסיפור, הנפתח בנימה סטירית, מצחיקה מאוד, מסתיים כאליגוריה מפחידה על היהודי בעולם הגויי.

סיפור זה עדיין רודף אותי. עודני רואה את שעת־הצהריים הניו־יורקאית ההיא בקרן שדירת “האמריקות” ורחוב 52, לרגלי גורדי־השחקים החדישים שצמחו כאן בעשור האחרון – בצד הישנים ובמקומם. עדיין ניצב לנגד עיני אותו סופר יהודי צעיר וגבוה ממני, שערו המקורזל מתחיל להקריח, עיניו השחורות עצובות וצוחקות גם יחד, אומר לי על סיפורו, שהוא רוצה ש"תיקח אותו אתך ותצניח אותו על ישראל כמו פצצה".

עודני שומע את פיליפ רות מספר באהבה רבה על אביו, שרוב ימיו התגורר בנוארק, ניו־ג’רסי, אך ככל היהודים יצא את העיר המחולקת בין האיטלקים לשחורים, ואינו חוזר אליה אלא כדי לטפל כביכול בעסקיו ולהיפגש עם מכריו הגויים הוותיקים. בגלל ריבוי השחורים, יורד בעיר ערך המקרקעין. מפעם לפעם מטלפן האב הנדהם אל בנו ואומר: “אתה יודע מה אומרים הידידים שלי?! צריך לירות בהם, בשחורים! שמעת, ‘לירות בהם’! איך אפשר לדבר ככה?! איך אפשר?!”

אני פונה לחצות את השדירה הרחבה, שאלפי מוניות צהובות זורמות בלי הרף לאורכה והמון־אדם אינו מפנה לעולם את מדרכותיה.

פיליפ רות הולך לדרכו. אני רואה אותו מרחוק, גבוה, כבר לא כל־כך דק, שערו המקורזל נראה למרחוק, אובד גם הוא בהמון־האדם. אותן שעות ספורות, מיוחדות, נמחקות בתוך ההמון הבודד. לא, אני נושא אותן הלאה, רחוק, אתי, הביתה.

איני יודע מה בדיוק חושב רות, אבל אני, אני נפגשתי עם איש יהודי, עם סופר יהודי.

3.7.1970

הוא איש זקן, פנים צמוקות, מכונס מאוד בתוך עצמו. במפתיע בא למושב פא"ן הבינלאומי, שזימן המרכז השוודי של ארגון סופרים זה, במקום יז’י אנדז’ייבסקי, שהוזמן אישית וברגע האחרון הודיע שחלה. כמה מטעה חזות חיצונית זו של המשורר והמסאי הפולני הגדול אנטוני סלונימסקי בן השבעים ושמונה, עתיד הייתי לגלות כבר ביומנו הראשון באי היפהפה לִידִינְגי, בעיבורה של שטוקהולם.

בסדר־היום היתה הצעת־החלטה על רדיפת סופרים בצ’כוסלובקיה, החזקת עשרות סופרים במאסר, אי־פירסום יצירות בגבולות המדינה ומניעת שכר־סופרים על יצירות המתפרסמות בחוץ־לארץ, שלא לדבר על כך, שמנציגי פא"ן הצ’כוסלובקי נמנעת ההשתתפות בכנסים בינלאומיים: מאז הפלישה בקיץ 1968, אין רואים אותם. השוודים הנייטראליים אף לא שלחו להם הזמנות, כנראה שלא להרגיז את השלטונות. כנגד זה הזמינו מברית המועצות את אַקסיוֹנוֹב, ווֹזנֶסֶנסקי ויֶיבטוֹשֶנקוֹ. שלושתם הודיעו שיבואו. שלושתם לא הגיעו.

ולעומתם, אף שלא הוזמן – הגיע סלונימסקי. היתה זו יציאתו הראשונה מפולין מאז ההתקפה עליו. על אף שאינו אלא בן אחד מצאצאיו המומרים של חיים זליג סלונימסקי (חז"ס), מייסד “הצפירה” ועורכו הראשוןּ¹, היה באותה התקפה יותר משמינית של אנטישמיות.

בהתאם לנוהל, מגישה משלחת הצעת־החלטה (את עניינם של סופרי צ’כוסלובקיה העלו המערב־גרמנים), והיו"ר שואל אם יש תומכים בהצעה, תמיכה שהיא תנאי להעמדתה להצבעה. את היד הרים סלונימסקי: מרכז פא"ן בפולין תומך בהצעה לגנות את צ’כוסלובקיה.

אינני מומחה גדול להצבעות, אבל בטוחני שבקורות הגוש המזרחי יקשה למצוא לכך תקדים. ואכן, מרכזי הונגריה, מזרח־גרמניה ובולגריה ביקשו את הסרת ההצעה מסדר־היום. כשבכל־זאת הועמדה להצבעה – הצביעו הם לבדם נגדה. פולין הצביעה עם כל האחרים. בעד.

ולמחרת, בדיון הספרותי על “לאומיות ובינלאומיות בספרות זמננו”, דיבר סלונימסקי ראשון. באנגלית מצוינת ובמשפטים קלאסיים מחודדים היטב, ניסח את המציאות הפולנית. בתקופה הסטאלינית, כשתמך המשטר בריאליזם סוציאליסטי, היתה ספרות האואנגארד, כתיבה נסיונית מודרניסטית, ביטוי למחאה נגדו. כשביצר גומולקה את שלטונו, אמר סלונימסקי בחריפות, נהפכה פולין למדינה היחידה, שבה “נתמך האואנגראד על־ידי הקוו המפלגתי”. לאחרונה רואה הוא התקדמות, אמנם קלה מאוד, לעבר “הרחבת שולי החירות” לאמן. גם ביצירה ניכרות הסתלקות מצורות־הסתר מודרניסטיות והתקרבות לבעיות פוליטיות ואחרות, רצון להשמיע “בשורה”.

עם זאת, כולנו עבדים לססמאות. גם בכנס זה אנחנו משתמשים במלים “חירות”, “סוציאליזם” וכדומה, בלי שנשאל למשמעותן. אין לדבר על בינלאומיות בלי ביסוסן והעשרתן של כל הלשונות הלאומיות, ושאיפתנו צריכה להיות לא ביטולן של לשונות לאומיות, כי אם “זרימה חופשית של מידע”. בהקשר זה סיפר, כי בחודש מארס (1973) קיבלה אגודת הסופרים בפולין החלטה הקוראת לכבד את מגילת האו"ם. זה ביטוי לזיקתה של פולין לתרבות המערב. שכן מה פירושה של מגילת האו"ם? חופש הביטוי. זה תנאי ראשון ליצירה. בימים אלה של “טרור וכוח” – סיים את דבריו העזים – נחזור נא לאותם מושגים ישנים: כבוד, אחריות ואומץ־לב. בלעדיהם לא תבוא ישועה לאנושות.

פתחתי בסיקור יבש זה בשביל להמחיש מה היה מצודד כל־כך בהופעת המשורר הזקן, שהותקף בגסות כזאת בעיתונות הפולנית בימים הקשים של 1968 אגב רמזים לא רק על “ציוניותו” כביכול (על יסוד דברים שכתב בביקורו בארץ בשנות העשרים), אלא על מוצאו היהודי.

אינני יודע אם אכן בגלל מחלה ביטל אנדז’ייבסקי את בואו, אבל זאת אני יודע: לראשונה מאז 1968 ניתן לסלונימסקי “לייצג” בחוץ־לארץ מוסד כלשהו. מה פירושה של הצבעה זו נגד צ’כוסלובקיה? מה פירושו של נאום כזה? כך אין מדבר אדם “שבור”, אלא אם התהפך משהו בפולין מן הקצה אל הקצה.

היו לי כמה שיחות עם אנטוני סלונימסקי. אמרתי לו, והדבר ידוע לו – ידוע היטב – שרבים בארץ מכירים את שירתו וזוכרים את מאמריו באהבה רבה. אנשים אלה, הוספתי, ירצו לשמוע עליו היום.

הוא סיפר לי, כי הנידוי שהיה שרוי בו הוסר חלקית כבר בשנת 1970. הוצאה אז מהדורה של שיריו בחמישה־עשר אלף עותקים, וכדי שלא ירבו הקופצים, נקבע לספר מחיר גבוה, שבעים זלוטי… תוך יומיים אזלה המהדורה, אך הממונים על ההדפסה החליטו, כי די במהדורה אחת.

החודש עומד לראות אור בפולין מבחר מיצירתו השירית, בשני כרכים, “142 שירים של א. סלונימסקי”, ובכללם הפואימה “משפטו של דון קישוט”, לראשונה בפולין הקומוניסטית. כן ייצא מבחר מאמרים שפרסם בשנים האחרונות, בעיקר בעיתונים קאתוליים. הפוליטרוקים המפלגתיים התנגדו להופעת הספר, ורק התערבות שר החינוך הכריעה. “אני מקווה שהספר אמנם יראה אור,” מחייכים פני־הקלף החכמים.

בשיחתנו איני מסתפק במידע מעניין זה. אני שואלו מדוע הוא מדגיש, כי את מאמריו הוא מפרסם בעיתונות הקאתולית.

לפני המלחמה, אומר סלונימסקי, ביטאה הקאתוליות את הראקציה, ואילו הקומוניסטים והסוציאליסטים היו סמל לקידמה. כיום התהפכו היוצרות, ולכן ניכרת גם בנוער משיכה אל היסוד המוסרי שבנצרות, בניגוד לצביעות המרקסיסטית. מובן מאליו, מוסיף הזקן, כוונתי אינה לתנועת “פַּאקס” של פיַאסצקי, שהיא כלי של המשטר, כי אם למשיכה אל הרעיונות המוסריים שבנצרות. הוא מפתח את הדברים שהשמיע בכינוס ואומר, כי ישנה התעוררות מחודשת באינטליגנציה הצעירה, שנטשה את הנסיונות האוואנגארדיים ועברה לכתיבה רצינית.

ומה, שואל אני, הביא לתמורה ביחס השלטונות אליו עצמו?

אולי מייסר אותם מצפונם, ואולי הגיעו לכלל דעה שיש משהו משונה בהחרמתו של אדם הנחשב בפולין לסופר קלאסי. “יצירותי כלולות בכל ספרי־הלימוד. את סלונימסקי מלמדים בכל בתי הספר. איך אפשר בעת ובעונה אחת להחרים את סלונימסקי האדם?”

בימים הקשים שלאחר 1968 – סופר לי במקום אחר – היו צמודים אל סלונימסקי שני סוכנים, שליווהו כצללים. יום אחד נכנס למועדון הסופרים בוורשה וישב ליד אחד השולחנות. ניגש אליו אדם ושאלו מדוע הוא לבדו. הצביע סלונימסקי על השולחנות שמימינו ומשמאלו ואמר: אינך רואה שלא לבדי אני?!

עכשיו, צוחק הוא, הגעתי למצב, שאני יכול אפילו להרשות לעצמי לדחות פניות להופעה בטלוויזיה…

לא על הכינוס באי לידינגי, אחד האיים ששטוקהולם יושבת עליהם ומוקפת בהם (מישהו חישב ומצא שמספרם 24 אלף), ולא על הדברים המעניינים יותר ופחות שנשמעו במהלכו, באתי לספר. אולי עוד אשוב אל אחד הדוברים המוזרים של השמאל הקיצוני בשטוקהולם, יַאן מִירדַאל, המקונן על זכותו לצעוק ככל העולה על רוחו נגד המתרחש בארצו בלי שייאסר, ואפילו יעבור על כל חוקי הדיבה. קינתו, בארץ יפה ובוטחת זו, שלא ידעה מלחמה מראשית המאה ה־19 והמתפוצצת מרווחה ושקט, נוגעת רק בדוחק גם ללב שומעיו בכינוס.

קשה יותר לשמוע על חמישים וחמישה אלף אינטלקטואלים הכלואים באחד מאיי אינדונזיה בתנאים תת־אנושיים. או על סופר יווני חשוב, נשיא פא"ן בארצו, קוצוריאס, שהוכה בפראות בידי המשטרה, הסתמא בעינו האחת והשנייה גם היא בסכנה. העדויות המוסמכות ששמענו, לימדו משהו על צרותיו האמיתיות של איש הרוח בימינו. כמו בצ’כוסלובקיה. בכמה מארצות אמריקה הלטינית. במקומות רבים לאין־ספור. כאן נניח לזה. נספר על זקן בן שבעים ושמונה, הנותן לכולנו שיעור בכבוד, אחריות ואומץ־לב.

אני שואלו על הצבעתו. האם על דעת חבריו ושולחיו בפולין תמך בגינוי צ’כוסלובקיה?

חובתי, הוא אומר, היתה להצביע בהתאם למצפוני. אין הוא מוחל לפולין על השתתפותה בפלישה לצ’כוסלובקיה. כשהציעו לו לייצג את מרכז פא"ן הפולני, ניתנה לו יד חופשית, וכך גם הצביע. הם יודעים את דעותי, הוסיף. וחוץ מזה, אני זקן. מה הם יכולים לעשות לי?!

הוא – זקן?!

לתוך הוויה זו של שוודיה, שיש בה הרבה סַלון־מהפכנות, היושבת על מילאת, מוכרת מוסר לכל העולם, מגיע איש אחד, זקן מצומק, שאפילו גורל המלים שהפיח בהן רוח־חיים, שיריו, מחשבותיו, נתון לשבט או לחסד בידי כוח שכבר גילה כמה אין בו שום רחמים.

בהליכות אציליות, בסגנון קלאסי מאופק, אך בתוקף לא־נרתע, לימד אותנו למה התכוון כשקרא לחזור אל המושגים הישנים – כבוד, אחריות, אומץ־לב, אלה שבלעדיהם לא תבוא לאנושות כל ישועה.

היה יפה לראותו בשעה זו. נעים גם לספר על כך.

11.5.1973

אל הנובלה “עץ המשי” ואל מחברה ג’אנג שיאנליאנג, החי בחבל האוטונומי נינגשיה שבערבות מרעה־הסוסים, מדרום למונגוליה הפנימית וממזרח למדבר גובי, התוודעתי בעת ובעונה אחת, והכל משום שבסתיו 1985 נזדמנו יחד לאותו מחזור של ה"תוכנית הבינלאומית לכתיבה", שמקיימת זה עשרים שנה האוניברסיטה של איובה.

כלומר, הכל כאן כאילו במקרה. יתירה מזו, שלושים וחמשת הסופרים שהשתתפו באותו מחזור, שוכנו בקומה השמינית של “מעונות מייפלאוור”, שאת שאר שבע קומותיו איכלסו בניהם ובנותיהם השלווים של חוואי המזרח התיכון. את שיח־סופרי הודו וניגריה, שבדיה וגאנה, תורכיה ומזרח־גרמניה ודרום־אפריקה, מכסיקו, ארגנטינה ופינלנד, שימשה היטב האנגלית. גם עם מי שדיברו ספרדית או צרפתית בלבד, אפשר היה להידבר איכשהו.

לא כן שני הסופרים מסין העממית, ג’אנג שיאנליאנג ופאנג ג’יסאי. שניהם שומעים סינית בלבד, ואתם לא היתה כל לשון משותפת. חדרו של ג’אנג וחדרי היו משני עברי המסדרון הארוך, דלת מול דלת. אלא שמלת נימוסין פשוטה אחת לא ידענו לומר איש לרעהו. האנגלית של ג’אנג היא כמו הסינית שלי – אף לא הגה.

למרות מגבלה זו, ובלי שאמעיט מערכן של הפגישות עם שלושים וכמה הסופרים האחרים שבחברתם עשיתי שם שלושה חודשים, שמורה בליבי ההתוודעות לג’אנג ולשלושת סיפורי עץ המשי בתרגום אנגלי¹ משהו חשוב בהרבה – גילויו של עולם שלם, שלרבים מאתנו הוא כספר החתום.

מדעת מדבר אני על הספר ועל מחברו בנשימה אחת. ולא רק משום שהם מאירים זה את זה, כי אם משום שסיפורי ג’אנג שיאנליאנג אוטוביוגרפיים במוצהר. הנובלה “עץ המשי”, עיקרו של הספר, היא ראשונה בתשע נובלות שמתכוון ג’אנג לכתוב ואשר יחד תצטרפנה לסיפור־חייו ולסיפור “הדור האבוד” של המהפכה הסינית, שהוא אחד ממיליוני קורבנותיה (“אין אדם בסין שלא נפגע בשנות התהפוכה ההן”, אמר לי בשיחותינו), חשוב יותר – אחד האינטלקטואלים המעטים שיצאו ממסה זו שלמים בגופם וברוחם ומצאו כוח לשוב אל שולחן הכתיבה.

וכאן נכנס אני לגופו של הדבר, שמן הראוי לספר לקורא העברי על מחבר עץ המשי ועל שלושת הסיפורים שבקובץ:

אשוב לרגע לפרט קטן – שאין ג’אנג שומע אנגלית כלל – פרט המלמד על כל מה שקרה במשפחתו, וכנראה גם על הרבה יותר. ג’אנג הוא נצר למשפחה עשירה, מסורתית, קרובה קירבת־דם לשושלת צ’ינג, האחרונה לסין הקיסרית. אבי־אמו היה מראשי חצרו של הקיסר האחרון. אבי־אביו למד באמריקה בראשית המאה העשרים, ואוניברסיטת שיקגו העניקה לו תואר דוקטור למשפטים. אביו סיים את בית־הספר למינהל עסקים של אוניברסיטת הארוארד, שאין יוקרתית ממנה. כלומר, סבו ואביו ידעו היטב אנגלית, ולאביו היה כנראה קשר מתמשך לאמריקה. (קשר כזה ניצב במרכז “סיפורו של רועה”, השלישי בקובץ, ולמשתתפי התוכנית הוקרן סרט שהופק על־פיו בסין.) ג’אנג, הנכד והבן, אינו שומע אנגלית.

ג’אנג הוא בנה של המהפכה, משוררה, קורבנה. נפעם מססמת מאו, “יפרחו מאה פרחים”, פירסם ב־1957, והוא בן עשרים ואחת, שיר בשם “הרוח הגדולה”, נעצר ונשלח למחנה־תיקון. רק עם שיחרורו, אחרי עשרים ושתיים שנות סבל ואובדן־חירות, נודע לו על מה נענש – על השיר ההוא. היום הוא שוב סופרה הפופולרי והנכבד.

כשקיבל לידיו מאו את השלטון, היה ג’אנג, בן העיר נאנג’ין, כבן שתים־עשרה. הוא הזדהה כליל עם הקומוניזם, הכשיר עצמו להוראה, כתב שירים. בימי הטיהור הגדול הראשון של האינטלקטואלים, נשלח ג’אנג לארבע שנות עבודה במחנה ריכוז בגבול מונגוליה הפנימית ומדבר גובי. ממש כג’אנג יונגלין, גיבור הנובלה “עץ המשי”, שוחרר כעבור ארבע שנים, בראשית דצמבר 1961, ובחג האביב של 1962 נשלח שנית לעבודת־פרך. במחנות, במאסר ממש, או בריתוק לחוות נידחות ובעבודה מפרכת עשה את שנות התהפוכות, שהקשות בהן היו עשר שנות “מהפכת התרבות” (1966–1976). רק בראשית 1979 הושבה לו חירותו, ואז שב אל הכתיבה.

בשיחותינו – הו, כן, בתיווכה של תורגמנית סינית־אמריקנית, הגברת קתרין לו, קיימנו כמה שיחות ארוכות, בלתי־נשכחות – תיאר את כתיבת סיפורו הראשון ופרסומו:

כל עשרים ושתיים שנותי במחנות חשבתי שאחרי שאשתחרר אעסוק בכתיבה, אלא שכוונתי היתה לכתוב על כלכלה, היסטוריה, פוליטיקה. גם בראשית הליברליזציה, ב־1979, עדיין קשה היה לפרסם מאמרים כאלה. ובכל־זאת, שינוי חשוב התחולל כבר אז. עד אותה שנה לא היה שום דבר זוכה לפרסום אלא לאחר שריקעו המפלגתי והמעמדי של מחברו נבדק בדיקה יסודית והיתר פירסום ניתן למוציא־לאור או לעורך כתב־העת או העיתון. חובת הבדיקה הזאת בוטלה באותה שנה לגבי פירסום יצירות סיפרות.

ידיד מתקופתי האחרונה במחנות יעץ לי לשלוח לאחד מכתבי־העת בחבל שירים שהייתי מחבר בראשי במחנה. ניסיתי להעלותם על הכתב, אבל מהר מאוד גיליתי, שבעשרים ושתיים השנים האלה חרב המעיין. ישבתי אפוא וכתבתי סיפור, ושלחתיו לכתב־העת של החבל שהשתקעתי בו גם אחרי שחרורי – נינגשיה. הסיפור פורסם.

לא זו בלבד שפורסם – אלא שעורר עניין רב. בשנתו הארבעים ושלוש זכה סופר מתחיל־מחדש זה לקוראים רבים. קובץ סיפוריו הראשון, הנקרא על שם סיפור הכלול בו, “בגוף ובנפש”, ראה אור ב־1981. זה הסיפור שעובד לקולנוע בשם “סיפורו של רועה”. לסיפור “מעיינות מרים” הוענק “הפרס הלאומי לסיפור הקצר לשנת 1983”, וגם על־פיו הופק סרט. הנובלה “עץ המשי” נדפסה בכתב־העת “אוקטובר” ב־1984, קצת לפני פגישתנו באייווה, הועתקה שוב ושוב, ובסך־הכל הופצה בכעשרה מיליון עותקים…

כעבור שנה פירסם ג’אנג רומן שני, חצי הגבר הוא אשה, שעניינו אובדן היחס הטבעי אל המין האחר אצל מי שאת מיטב שנותיו עשה במאסר, מנותק מחברת נשים, נושא המרומז גם ב"עץ המשי". לבקשת ג’אנג שיאנליאנג, שלחה לי המתרגמת שלו, מרתה אייוורי, שישבה אז בהונג־קונג, נוסח אנגלי של חצי הגבר הוא אשה. הצעתיו ל"ספרית מעריב", וב־1991 ראה אור בתרגומו של יותם ראובני.

נשוב לסיפורו הראשון של ג’אנג. קורא, שסיפורו זה השאיר עליו רושם רב, היה מזכיר המפלגה בחבל, שגם ביקש לדעת מיהו אותו בעל־כישרון צעיר. כיוון שאיש – אף לא ג’אנג עצמו – לא ידע על מה נאסר לפני עשרים ושתיים שנה, מינה המזכיר ועדת חקירה. כך התגלה פישעו, אותו שיר מהפכני נפעם, “הרוח הגדולה”. עכשיו הושבו לג’אנג שיאנליאנג חירותו וכבודו. הוא התמנה לעורך כתב־עת נכבד, נבחר ב־1984 לכהונת יושב־ראש אגודת הסופרים של חבל נינגשיה ולנשיאות אגודת הסופרים הכל־סינית, ועוד כהנה וכהנה.

ג’אנג שיאנליאנג הוא גבר כחוש, קומתו למעלה מבינונית, כל הליכותיו מאופקות, אציליות. כששמעתי את קורות חייו וקראתי – בדפי “זירוקס” – את הפרקים הראשונים של “עץ המשי”, התקשיתי ליישב את חזותו המנדרינית עם החיים האכזריים שבנובלה. בהמשך הקריאה התעוררו בלבי גם שאלות: הסיפור, בצורתו ובתוכנו, מלא איזכורים מסיפרות המערב ועם זאת הוא נטוע כולו באיזו הוויה זרה, לא־מובנת. ועל הכל, הקַפיטאל של קארל מרכס מוצב בנובלה כמין גיבור נוסף, שאינך יודע מתי מתייחס אליו המחבר בכובד־ראש תמוה ומתי באירוניה דקה. והעיקר: איך מצא האסיר המשוחרר בן הארבעים־ושלוש כוח להתחיל שוב מהתחלה – סופר צעיר, בעל צעיר, אב צעיר (אל בנו בן העשר היה מטלפן מדי שבוע כדי לשמוע אותו שר!)?

הכתוב בספר והנאמר בשיחותינו מעורבים זה בזה. עוד נקודה אחת אנסה להאיר. גיבור “עץ המשי”, וכמותו המחבר, היו רדופים תחושת־אשם. אמר לי ג’אנג:

כאשר נאסרתי ב־1958, היו ספקותי

מכוונים כלפי עצמי. ניסיתי לחשוב שהצדק עם

הסוציאליזם, ואילו אני אשם מתוקף

מוצאי המעמדי והתורשה שאני נושא בתוכי.

את ראשית המפנה בתודעתו מתאר הוא כך: בשנת 1960 הצליח להימלט מהמחנה, ובמשך חודשיים היה בן־חורין.

האם נתפש? שואל אני.

לא, מרצונו שב למחנה. אלה היו ימי הרעב הנורא, ובקושי התקיים כפושט־יד. מה שראה סביבו עורר בו ספק “אם הממשלה פועלת באמת על־פי המרכסיזם”, ואז הגיע לכלל דעה, שעליו ללמוד מהו סוציאליזם ומהו מרכסיזם. בתנאי ה"חופש" לא היתה לו כל אפשרות לקרוא, ואילו במחנה היה לו ביטחון שמשהו לאכול יקבל, וכיוון שהשומרים נהנו מיום־עבודה בן שמונה שעות, זכו לפנאי גם הכלואים. היתה הספרות המרכסיסטית, והוא מצא את ספריהם של קאנט, הגל, אדם סמית. אותן שנים – עד ל"מהפיכת התרבות", שבה נאסרה אפילו הקריאה – היו “האוניברסיטה שלי”. לכן בחר לקרוא לסדרת תשע הנובלות, ש"עץ המשי" היא הראשונה בהן – “היווצרותו של מאטריאליסט”. את סיפור שני החדשים שבין שנותיו במחנה לבין שילוחו לעבודת־פרך בתנאי בידוד, בחר לכתוב ראשון, “משום שזה הפרק הקל ביותר.”

רמז לפירוש האישי, ההומניסטי, שהוא נותן למהות הסוציאליזם, כניגודו הקוטבי של מה שהתרחש בסין בין השנים 1957–1979, מצוי בהקדמתו של ג’אנג למהדורה האנגלית של “עץ המשי”, ואסתפק בכמה משפטים מתוכה:

נראה לי כי ג’אנג (שם גיבור הסיפור, שהוא כשם המחבר – ח. ב.) יכול היה למצוא את זהותו האבודה ואת טעם חייו רק בכתביו של קארל מרכס. היו שהטילו בכך ספק ושאלו אם אדם שהוקע כאוייב העם ושאינו אוכל לשבעה אמנם יכול לחשוב על עיון במרכס ולאמץ לו באמת את המרכסיזם. הם שאלו אם כל זה לא נכתב אלא כדי לאפשר את הדפסת הספר ואם אין כאן שוב כל מה שהיה בעבר. לדעתי אין לזלזל בדמיונם של הקוראים. בחוץ־לארץ ישנה קבוצה, להבדיל מהשופטים ומעורכי־הדין, השוקדת על לימוד החוק, כוונתי לפושעים, שהחוק מאיים עליהם. בכל אחת מן התהפוכות הפוליטיות בסין היו האינטלקטואלים תדיר בקוו־האש הראשון, ורבים מהם הוקעו על סטייה ‘בורגנית־ימנית’, ‘אנטי־מרכסיסטית’, או כ’סמכות אקאדמית ריאקציונית' ונענשו – – – לעתים קרובות יצרו התהפוכות הפוליטיות אפקט של קומדיה שקספירית; הנתבע נהפך לתובע, התובע לנתבע, ואילו האינטלקטואלים, שבכל תהפוכה הוקצה להם תפקיד 'אויבי המרכסיזם’ – למרכסיסטים האמיתיים.

החירות האמיתית של האדם – זה עיקרו של מה שהגיע אליו בשנים ההן, העיד על עצמו ג’אנג שיאנליאנג בשיחותינו. בכך מסביר הוא הן את הישרדותו והן את יכולתו להתחיל מחדש:

עליך לדעת – המאסרים ההמוניים של האינטלקטואלים נעשו ב־1957. רבים מחברי מתו במחנות המאסר, או שבגלל מה שהתנסו בו נעשו בלתי־מסוגלים לשוב ליצירה. רק מתי־מעט יצאו חיים ומסוגלים לכתוב. רק מי ששמרו על חוסנם הגופני והרוחני, יכלו להחזיק מעמד עשרים ושתיים שנה ולהמשיך בחיפוש האמת על עצמם ועל מה שקרה למפלגה ולמדינה.

וכך רואה ג’אנג היום את חייו ואת כתיבתו. הוא מאמין, כי התמורה המתחוללת בסין היא עמוקה וכי הימים האפלים ההם לא ישובו עוד. על כך הוא מדבר בפה מלא.

נותרה עוד שאלה אחת, הנשאלת ודאי כמו מאליה: איך בכל־זאת נוצר אותו “חיבור” בין שני אנשים זרים ורחוקים כמוהו וכמוני, סופרים היכולים להידבר אך ורק בתיווכה של תורגמנית? תשובה אין בפי, רק סיפור קצר. בשיחתנו השלישית היה הוא השואל (והרושֵׁם) ואני המשיב. עניינה אותו הזיקה בין העם היהודי והמסורת לבין ישראל הצעירה והפעילה (ולהפתעתי, שמע עלינו יותר מששיערתי).

כדי לסבר את אוזנו, סיפרתי לו סיפור שאבי היה מספר כמשל להתרוצצות רוחנית פנימית שליוותה אותו כל ימיו. אבי־אבי היה מבית חסידים פולניים אדוקים, שדבקו באורח החיים הישן, ואילו אם־אבי גדלה בבית יהודי־גרמני, הוריה היו אדוקים במצוות אך השתדלו להראות כגרמנים לכל דבר: “בקיץ היו שולחים אותי לסבא וסבתא מצד אבא, וכשהיו רואים אותי בלבוש ‘מגורמַן’ היו סופקים כפיים, אומרים ש’הפכו את הילד לגוי', מגדלים את פאותי, מלבישים אותי בגד חסידי, ומשלחים אותי חזרה. כעבור זמן הייתי נשלח אל סבא וסבתא מצד אמא, ולמראי היו הם סופקים כפיהם: ‘את הילד הפכו לנו לחיית־פרא פולנית!’, גוזזים את פאותי, מלבישים אותי כגרמני קטן ומשלחים אותי חזרה. זה סיפור־חיי,” היה אבי עובר מהמשל לנמשל.

ג’אנג פרץ בצחוק רם ולתדהמתי, קרא: “זה בדיוק כמו אצלנו. אספר לך סיפור: בשנות המאבק על המודרניזציה של סין, פעם גברו הדבקים בישן ופעם המחדשים, נכתבה קומדיה שזכתה להצלחה גדולה – מעשה באיכר, שבכל פעם ניחת עליו מלמעלה צו חדש – יום אחד נדרש לגזוז את צמתו וכעבור זמן להצמיחה מחדש. מה עשה? תפר את צמתו לכובע־הקש. כשקרא הצוו, ‘לגזוז את הצמה!’ – היה מסיר את הכובע. היה הצוו, ‘להצמיח צמה!’ – היה חובש את הכובע. בדיוק אותו סיפור!..”

אכן, הדמיון המדהים בין שני סיפורים קטנים אלה קיצר באחת את המרחקים בין עולמותינו הנבדלים כל־כך זה מזה.

*

בסוף נובמבר הגיעו שלושת חודשי “תוכנית איובה” לסיומם, וכולנו התכנסנו למסיבת פרידה בביתם היפהפה של הוגי סמינר בינלאומי ייחודי זה – המשורר פול אנגל, יליד איובה, שהלך מאז לעולמו, ורעייתו, הסופרת הסינית וואלין אנגל. ביום בואי, בסוף אוגוסט, היה החום כבד מנשוא. הסתיו הלוהב בשלל־צבעיו חלף עבר, וממש בן־לילה נפל עלינו החורף. בעד חלונות הבית, התלוי מעל לקניון, נשקפו פניו הקפואות של נהר איובה, ומכאן ומכאן היער העומד בשלכת. המסיבות בבית אנגל היו משופעות במאכל ובמשקה, לא בדברים. והנה קם פתאום ג’אנג שיאנליאנג וקרא מן הכתב דברים, אחד מקרא ואחד תרגום מפי קַתְרין לוּ, שמתוכם עלה, כי בעיתון רב־ההשפעה “יומון בייג’ין” הותקף ספרו החדש, חצי הגבר הוא אשה; שבעיתונים הסיניים בטאיוואן ובארצות הברית ניתן פירסום נרחב להתקפה זו ואף הוצע לו שלא ישוב לסין וישתקע בארצות הברית. בהתרגשות קרא ג’אנג דברים על חובתו לשוב לארצו ולסייע בביצוע השינויים הגדולים המתרחשים בה.

כשישבתי לכתוב “אחרית דבר” לתרגום העברי של עץ המשי, העדפתי שלא לספר על דבריו אלה במסיבת־הסיום, שמילאו את לב כולנו דאגה לצפוי לאיש מופלא ומיוחד זה בשובו לארצו. והנה, כשעמדה להסתיים התקנת התרגום לדפוס הגיע לידי כתב־העת הסיני באנגלית, “בייג’ין רוויו” (מס' 27, מיום 7 ביולי 1986), העוסק בהרחבה בג’אנג שיאנליאנג ובהתקפה על יצירתו. אני מודה מקרב לב לידידי יעקב הורביץ מקיבוץ עין החורש על שהמציא לי גיליון זה. מובא בו ריאיון עם שר התרבות החדש של סין, ואנג מנג, אף הוא מקורבנות הטרור, סופר שעשרים שנה לא הונח גם לו לכתוב. השר מספר את כל המעשה בהתקפה על ג’אנג ומוסיף: “ג’אנג דחה את כל ההצעות ובשובו לסין גילה, שדבר לא השתנה לרעה ביחס כלפיו.” השר אינו מסתפק בכך ומוסיף: “טבעי הדבר, שכך יגיבו נוכרים, שכן היו זמנים שאמנים נרדפו בסין ובני משפחותיהם הופרדו זה מזה.”

בנפרד נתפרסם באותו גליון ריאיון נרחב עם ג’אנג עצמו. מן הכתבה אנו למדים, שהנובלות של ג’אנג “עץ המשי” ו"חצי הגבר הוא אשה", עוררו “ויכוחים נרחבים הנמשכים בעולם הספרותי של סין עד עצם היום הזה”. ועוד מגלה “בייג’ין רוויו”: “באתי לראותו בבייג’ין כשבא להשתתף כציר בוועידה המדינית המייעצת של העם הסיני… לא בקולו ולא בהתנהגותו היה רמז להימצאותו באיזו צרה.”

אלה החדשות האחרונות והמשמחות על מחבר עץ המשי.

לא אצא ידי חובתי בלי שאשתף את הקורא הישראלי, שסיפורים אלה קורעים לו חלון לעולם שאנו יודעים עליו כה מעט, עוד בחוויה אחת, שזימן לי המפגש עם ג’אנג ויצירתו. שלושה חודשי איובה עמדו להסתיים. גם את שיחתנו האחרונה, שבה היה ג’אנג השואל – שאלות מעניינות – על ישראל ואני המשיב. עוד ימים אחדים ונשוב כולנו איש לארצו, איש לעולמו, וספק אם אי־פעם נשוב וניפגש. והנה, באחד הימים האחרונים בקומה השמינית של ה"מייפלאוואר", מצאתי על ריצפת־חדרי מכתב שנתחב מתחת לדלת, שני דפים בכתב סיני ציורי וסתום לחלוטין. קתרין לו החביבה תירגמה גם את מכתבו זה, שחציו היה אלי אישית וחציו אל ישראל. אסיים במשפטים אחדים מהחצי השני:

– – – ישראל הוא עם יוצא־מן־הכלל. כל ימי חשתי כי לסין ולישראל גורל דומה. ראשית, גם אתם וגם אנחנו התנסינו בתקופה ארוכה של סבל. שנית, גם אתם גם אנחנו נאבקים קשה מאוד כדי לבנות את ארצותינו. אמנם, סין היתה תמיד מדינה, אולם זו לא היתה מדינתו של העם, וכך עד העת האחרונה ממש. בגלל הסבל שסבלנו – אתם ואנחנו – יצאו תדיר מתוכנו – הן מסין והן מישראל – אישים יוצאים־מן־הכלל, שתרמו תרומה מיוחדת למין האנושי.

אמנם, שתי מדינותינו, מטעמים הידועים לך, לא השכילו עדיין לכונן יחסים דיפלומאטיים, אבל אני מאושר שאנחנו, כסופרים, צועדים לפני ממשלותינו. אנחנו קשרנו בינינו קשרי ידידות. אני מייחל לכך, שידידותנו תתקיים. ידידות בין סופרים יקרה וחשובה יותר מידידות בין ממשלות.

בשולי התרגום העברי של עץ המשי, אוגוסט 1986.

נ.ב.

בנובמבר 1993 קרה הבלתי־ייאמן: ג’אנג ביקר בישראל בראש משלחת רישמית ראשונה של סופרים מסין העממית ונפגשנו שנית, הפעם בירושלים ובתל־אביב.

אינני מכיר סיום ספרותי יותר מהמשפט, שתומס מאן חותם בו את לוטה בוויימאר: “לראות את לוטה יורדת ממרכבתו של גיתה, זהו נושא הראוי לרומן.”

ואגב, האמנם מסתיים הרומן, שקראתיו לפני הרבה שנים, במלים אלה ממש? בשעת כתיבה אין הספר תחת ידי, הציטוט הוא ישר מזכרוני המתעתע, ורק לשם רושם־האמינות אני מביאו במרכאות. ומה זה חשוב? חשוב, שרגעים כמו זה לא רק פולחים כברק לאחור ומאירים עולמות שלמים, אלא עוצמתם הבלתי־מפוענחת־עד־הסוף נטבעת בחביון זכרוננו לעד, פולטת קרינה סתומה של מדרשי־פליאה.

ברגעים כאלה, הכובשים עולמות שלמים לתוך משפט או מעמד חד־פעמי, התנסיתי גם בפגישותי עם סופרים – ובפירוש לא באמצעות ספריהם, אלא בחיים, כמו שאומרים.

אתה הוא סטיינבק, ג’ון!

לפני כך־וכך שנים ביקר בישראל ג’ון סטיינבק. נספחות התרבות של השגרירות האמריקנית קיימה לכבוד הסופר המהולל אחת מאותן מסיבות קוקטייל, ששומר נפשו ירחק מהן, וכל המוליך את שמו לפניו דוחקו לטבורן. לאותו קוקטייל מסוים, אודה, נדחקתי אף אני: אם אי־פעם הערצתי־ממש בני־תמותה, היו אלה סופרים, עושי־הנפלאות, וסטיינבק היה מגיבוריהם הגדולים של נעורי ובחרותי. כל־כך, שבשנה שעשינו בלוס־אנג’לס, לא התקררה דעתנו עד שבכביש מס' 1, ה"קאמינוֹ רֵיאַל", הצפנו עד סַלינאס ומונטריי לראות את מחוזותיו במו־עינינו, ובמונטריי, ליד “קַאנֶרי ראוֹ” (רחוב מפעלי־השימורים, ושם אחד המקסימים שבספריו), גילגלנו שיחה עם שרידי ידידיו־משכבר, לדבריהם, מגיבורי “בשפל” קליפורני זה.

והנה פה, ברחוב הירקון, אני בטווח־נגיעה מסטיינבק ומאשתו, שלא זזה ממנו לרגע, בהמון סופרים ומבקרים, עורכים וכתבים ויקירי־קרת, שמכולם היתה צורת סופר־ממש רק למבקר־תיאטרון פלוני, שהיה גבוה וכחוש, מצחו ולחייו חרוצי קמטים עמוקים, סנטרו עטור זקן מכוסח. ראיתיו חותר בין משברי־הסופרים לעבר האורח, הרואה גם הוא שזה הסופר בה"א הידיעה בכל החדר (ממקומי בצד, מכל־מקום, פירשתי כך איזו התעוררות במבטו הדועך). רק משום שאוזני הייתה רגילה בדיבורו המיוחד של מבקר־התיאטרון – הוא היה כבד־פה ובלע את ההברות כאיטריות לוהטות – קלטתי מה שראה פתאום צורך דוחק לשרבב לתוך דבריו אל סטיינבק:

“האם אתה מכיר את סטיינברג?”

כמה מלים נוספות שגימגם, הבהירו שכוונתו לקריקטוריסט הניו־יורקאי הנודע, אם כי חידה היא בעיני עד היום מה דחפו להשמיע באוזני סטיינבק דווקא את השם סטיינברג.

ג’ון סטיינבק, שהיה אז בסוף ימיו, ודומה היה שאוזניו כבדות והוא אפוף איזה ערפל דק, לא היה רגיל כמונו בהיגויו של מבקר־התיאטרון, צירוף ייחודי של יידיש ורשאית ואנגלית קנדית, ולא בדיבורו המרוסק והשרקני. מענהו הנלהב גילה לי מה שמע:

“שימך סטיינבק?!” קרא סטיינבק במענה לסופר המקומי המרשים.

אשתו של סטיינבק תפסה מיד מה קרה וכדי לא להרבות בלבול ומבוכה, שילבה זרועה בזרועו, שיסעה את מבקר־התיאטרון שהתעקש להבהיר שלסטיינברג הקריקטוריסט התכוון, וישר לתוך אוזנו אמרה בעדינות אבל בקול שהגיע גם לאוזני:

“אתה הוא סטיינבק, ג’ון!”

הוא שאמרנו: לשמוע את אשתו של סטיינבק אומרת לו, “אתה הוא סטיינבק, ג’ון!” – זהו נושא לרומן.

חברו של שאול טשרניחובסקי

לרגל מעורבותי בארגון קונגרס של פא"ן הבינלאומי בירושלים בנובמבר 1973 (ובגלל מלחמת יום הכיפורים התכנס בירושלים בסוף 1974) פגשתי באביב זה בארצות הברית, בריטניה ושוודיה, כמה סופרים ידועי־שם, בהם שניים־שלושה, שיצירתם אהובה מאוד עלי אישית. ומה יפה יותר מיצירת־ספרות יפה? מכל הכוכבים הרבים בשמי הזמן הזה, הקורצים לבן־דורנו, מושכים את לבי בחבלי־קסם רק אשפי־המלים, מקיימים בי עד היום ריגשה זו, שכולה ממחוזות־הנעורים, שדות הספרות הניצחיים.

משהו על כך רצוני לספר. לא שום ראיונות “עם סופרים”, או “על ספרות”. רק כמה רגעים, שמעתה יהיו לחלק מן הזמן הפרטי שלי. בראש וראשונה, אלף פניה המתהפכות של החידה היהודית, שלנסות לרדת לחיקרה זה כמו לפתוח באבושקה רוסית, באבושקה בתוך באבושקה.

הנה אני בשטוקהולם, בכנס של פא"ן הבינלאומי. מארחינו מסיעים אותנו לראש גבעה רמה, בירכתיו של אחד מתיאטרוני העיר. חצר מרוצפת חצץ. מכאן בימת־קיץ קטנה, פתוחה – ומכאן סורג־ברזל. ולכל מלוא העין העיר היפהפייה, שהים פולש לתוכה מכל עבר. מה שאינו שטוקהולם, ואינו הפיורדים, הוא איים מיוערים. ובין כל אלה, ספינות המפליגות צפונה, עוד ועוד, לסוף־העולם.

כאן, במקום שאנחנו מכונסים, אהב לשבת אוגוסט סטרינדברג, הגאון החולה, מספרים לנו מארחינו השוודים, מניחים לנו לעמוד ברוח החותכת (מה שהם קוראים אביב) וקוראים בשוודית פרק – יפה מאוד, מותר לשער – מסיפור, שסטרינדברג מתאר בו בדיוק מה שרואות עינינו. ואחרי־כן נכנס הציבור לתוך התיאטרון לקריאת שירים בכל־מיני־שפות. כמה סופרים, ואני בתוכם, נשארים לשבת בבאר־רסטוראנט, לשתות ולשתוק.

והנה, כמו בלי־משים נקשרת שיחה, מהיפות והמפליאות בכנס¹. סביב השולחן יושבים הסופר־המחזאי הגרמני היהודי־למחצה פטר וייס, החי בשוודיה; המשורר המזרח־גרמני סטיפאן הרמלין, גבר מרשים להפליא בחזותו, בעבר כמעט שר התרבות, היום “על הכוונת” כסוטה־למחצה; המשורר הסרבי ואסקו פופה ועוד. הבירה מגלגלת לשונות, והשיחה נוגעת בכל. הרמלין, שעשה שנים בברית המועצות, מספר כבדרך אגב על הסירוב הממושך להתיר לאשתו הרוסייה לצאת אתו למזרח גרמניה, כמו גם על “נידחותו”, אך בעיקר מתפתחת שיחה מרתקת מתוך מה שמספר פטר וייס על מחזהו החדש, “הלדרלין”, שעניינו היחסים בין גיתה למשורר טרגי זה. בשלב כלשהו מרבה פטר וייס המכונס לשאול על ישראל, מספר לי על בתו, מתעניין בידידים, וכל זה פעם אחת ויחידה במהלך הכנס, בשיחה אפופת קסם משוחרר בבאר־התיאטרון.

ובאותו יום עצמו, בשעה מאוחרת יותר, אני מוצא עצמי בשיחה עם סופר פולני זקן, יאן פרנדובסקי, שסיפרו “מיתולוגיה” ראה אור לפני שנים בתרגום עברי. אצלו נותר עותק בלבד מתרגום זה, ועותק בודד זה, הגיר דמעות מעיניו של אורח שהזדמן פעם לביתו.

לא עלילות הגיבורים המיתולוגיים מילאו את עיני האורח דמעות – האותיות העבריות. עם האורח הנרגש נעלם גם אותו עותק בודד של התרגום העברי (שאת המו"ל שלו אני מבטיח לשוב ולחפש, כשם שניסיתי בלי הצלחה אחרי פגישתנו הראשונה לפני כמה שנים) – מספר פרנדובסקי, פניו הזקנות לאות, ואשתו היהודייה מחייכת בעצב.

ואז שואל פרנדובסקי במפתיע אם השם טשרניחובסקי מוכר לי.

טשרניחובסקי?! – אני מחייך, ספק בתימהון ספק בביטול – ומה יודע עליו אתה?

היינו ידידים ותיקים. אהבתי מאוד את האיש היפה והטהור הזה.

אני תופש עצמי בקלקלתי, איך השתוממתי על קירבה אפשרית בין מתרגם ה"איליאדה" ומחבר “נוכח פסל אפולו” למחבר “מיתולוגיה”. ובכל־זאת, ידידים?! היכן – ומתי – נפגשו?

מספר פרנדובסקי: פגישתנו האחרונה היתה בוורשה, ימים לפני פרוץ המלחמה. הוא היה בדרכו לאותו קונגרס של פא"ן, שנועד להתכנס אז פה, בשטוקהולם, ובגלל המלחמה התבטל. בביתנו היה, התחנן ממש שנצטרף אליו, נקום ונמלט עם הילדים. לא שמענו בקולו.

קולו של פרנדובסקי רועד, ואשתו היהודייה מנידה ראשה. ואז הוא נוגע בידי באצבעותיו, וכל מה שאבד וחרב לא רק במלחמה אלא גם בשנים הארוכות מאז, מתמצה בשאלתו על המשורר, הידיד, האיש הטהור שאהב מאוד, אבל מאז ספטמבר 1939 לא שמע עליו ולא ידע שכבר לפני שלושים שנה מת, שאלה ראויה לחתום בה רומן על זמננו:

מה אתה יודע עליו? מה אתו היום?

ידידו הטוב של יעקב קלצקין

נשיא פא"ן הגרמני השנה הוא הרמן קסטן, תושב איטליה, איש לא גבוה, שבעיניו השתמרה צעירות מפתיעה. אגב שיחה, וכאילו מחוץ להקשרה, הוא שואל פתאום אם הצעירים בישראל (ובהם הוא כולל גם אותי, אם מתוך אדיבות אם מפני שלאמיתו של דבר התכוון ל"ילידי הארץ") יודעים מיהו יעקב קלצקין.

שמות מתולדות המחשבה הלאומית הציונית, שנדמה גם לי שבמדינת היהודים נשכחו מלב, אפילו מליבם של המעטים, חוזרים אלי בבית־ההבראה הקסום באי לידינגי, על שפת אחד הפיורדים של שוודיה. ועם השמות חוזרות שנות לימודי אצל פרופסור בנציון דינבורג (לימים, שר החינוך דינור), בעיקר קיץ תש"ז, שקראתי בו את כל הביבליוגראפיה לבחינת־כניסה לסמינר, שלושים כרכים של אבות הציונות, מפרץ סמולנסקין עד חיים ארלוזורוב, בהם המאמר הקלסי, שכתב יעקב קלצקין בברלין שמלפני המבול, “הערכה לאומית והגדרה לאומית”:

או גאולת הארץ ונתקיים גם אם יבוא שינוי־ערכים לתכנים־רעיונות של רוח־היהדות, או גלות ונתנוונה גם אם יתקיים רוחם של אלה. אין אנו שואפים אל הארץ על־מנת לקיים בה רעיונות היהדות. הגאולה הארצית היא לנו תכלית לעצמה: חיי חרות לאומית.

לזכרוני חוזר גם רגע מביך באותה בחינה אצל פרופסור דינבורג. בלשון “איך קראתי בהרצאותי ל־”, הציג לי שאלה שנועדה לגלות אם עמדתי על עיקר תפיסתו את המהפיכה הציונית. כדרך נבחנים, מיהרתי להטיל מטבע שעבר לסוחר בימים ההם: “שלילת הגלות”.

“לא!” זעף, נתן לי הזדמנות שנייה ושלישית להיזכר במה שעמד במרכז הרצאותיו בתש"ז, ומשנואש ממני, הפטיר:

“המרד בגלות! פה העיקר: לא השלילה. המרד! המרד!”

היו לנו הרבה שיחות ארוכות, אומר קסטן ארבעים ושמונה שנים ועולם הפוך אחרי שכתב קלצקין את הדברים האלה. אני כובש דחף לספר לו על מעידתי בבחינה אצל דינבורג, שואל פרטים על נסיבות היכרותם.

“בניו־יורק, שאליה גלינו שנינו עם עליית היטלר, הרבינו להפגש. היינו משחקים שח ומנהלים שיחות ארוכות, חברי הטוב קלצקין ואני. אחרי המלחמה, השתקע קלצקין בשווייץ, ושם מת, בארבעים־ושמונה. ואני חי באיטליה.”

כבר אמרתי: האיש הוא נשיא פא"ן המערב גרמני.

“פיליפ רות – אוייב העם היהודי!”

ולפני שטוקהולם, בניו־יורק, נפגשתי בשלישית עם פיליפ רות. פגישתנו הראשונה היתה ברמת־אביב, בראשית שנות הששים, אחרי פרסום ספרו הראשון שלום, קולומבוס, שקבע לו מקום במרכז מפת־הספרות של אמריקה. לפני שלוש שנים נפגשנו שנית בניו־יורק, ואז גם סיפרתי², בין השאר, שהזמין אותי ל"אלגונקין". אני חייב לך ארוחה, אמרתי כשהתקשרתי אליו הפעם, וזו ההזדמנות.

פיליפ רות שאני פוגש הפעם נראה גבוה וכחוש משהיה, רגיש ודוקרני כתמיד. כיוון שאני המזמין, מכוון הוא את שנינו למסעדה העממית ביותר בסביבה. אנחנו משוחחים על המתקפה הנמשכת זה ארבע שנים על “קובלנת פורטנוי” ומחברו, וממש סמוך לפגישתנו בירחון “קומנטרי” (שידידות רבת־שנים נקשרה ביני לבין נורמן פודהורץ, עורכו הראשי וניל קוזודוי, משנהו). גם ההצלחה העולמית המסחררת של “פורטנוי” אינה מרגיעה את רות. מכאיבה לו הביקורת מצד אנשי שם כגרשם שלום וכן מארי סירקין ב"קומנטרי", ומקפיצים אותו גם גילוייה השוליים ביותר.

אחרי שיחה על כריך פסטרמי, אנו עולים לדירתו העירונית הקטנה והריקה כדי לתת לי את ספרו החדש, השַד. אגב הליכה הוא מספר מעשה שהיה לפני ימים אחדים בהצטלבות זו ממש. אדם בלתי־מוכר לו לחלוטין, נעצר פתאום מולו וצעק לתוך פרצופו (רות הוא מוקיון עצוב, הוא נעצר בקרן־הרחוב ומחקה את צעקתו של אותו אלמוני):

“פיליפ רות, אתה אויבו של העם היהודי!”

“אם אתה עומד וצועק עלי ברחוב,” חוזר רות ומספר מה אמר אחרי שהתאושש מהתדהמה, “אולי תציג קודם־כל את עצמך: מי אתה?!”

“לא חשוב מי אני!”

“מותר לי לדעת מי מתנפל עלי ברחוב בצעקות. מי אתה?”

“אני – שום דבר. אבל אתה – אתה אויבו של העם היהודי!”

שיחתנו התגלגלה מעניין לעניין, ולא כאן המקום לפרט, אף שמצאתי עניין רב בכל הערותיו החריפות – ביחסו הלגלגני כלפי תנועת השיחרור של הנשים הבורגניות והשתלטניות־ממילא (ואני מצידי, גם כלפי השמאל האופנתי החדש גם כלפי הנשיא ניכסון שאותו תקף בסאטירה אכזרית הרבה לפני שהחלה להתגלגל פרשת ווטרגייט). דיברנו בעניינים שונים, אבל אותי מעניינת ה"באבושקה"³ היהודית, תיבה בתוך תיבה, סוד בתוך סוד.

כמו לחיזוק ואימות, חזר וסיפר, כמעט מלה במלה, סיפור על אביו, שסיפר בשיחתנו הקודמת. לאביו נתן לקריאה את ספרי פצעי בגרות, שנתתי אני לרות לפני שלוש שנים, והספר מצא חן בעיניו, בייחוד המקומות שבהם מחזירים היהודים מכות. “גם בעיני,” הוסיף⁴.

ושוב חזרנו לעניין שאינו נותן לו מנוח, הרוגז עליו בקהילה היהודית, בעיקר על שהוא מלעיג על היהודים בפני הגויים. ממעלה מנהטן נסענו במונית, אני לפגישה שנייה והוא לסוכנות־הנסיעות, לקראת ביקורו בפראג. אני ירדתי ראשון, וכשכבר עמדתי על המדרכה ולחצנו ידיים לפרידה, אמר – ודומני שזכרוני אינו בוגד בי:

“אינני יודע מה אני, אבל אם אני משהו – אני יהודי.”

“הציפור הצבועה” – ילד יהודי מול כל העולם

לכאורה, דובר כבר יותר מדי על מקום ישראל בלב כל יהודי, על כך שגם אם אינה בנויה עדיין לתלפיות, היא התל שהפִּיות, והלבבות, אולי לא פונים אליו – אבל אינם יכולים שלא להתייחס אליו. אפשר לספר עוד ועוד, אך כיוון ששיחותי לא היו ראיונות עיתונאיים, אגביל עצמי רק עוד לשתי פגישות וחצי, המשתחלות על אותו חוט, ואם תרצו – יורדות לסתרי אותה “באבושקה”.

מטעמים לא מובנים לי, טרם ראה אור תרגום עברי של הציפור הצבועה מאת יז’י קושינסקי⁵. זהו אחד הספרים המזעזעים, האכזריים והפסימיים ביותר שנכתבו על השואה. ביסודו הוא מעין כרוניקה, סיפור פיקרסקי על מוצאות ילד, שבהיותו בן שש, הושלך, כולו לבדו, לתוך פולין האיכרית של המלחמה והכיבוש הנאצי. הילד אינו יודע מי הוא. הוא סבור, שהוא כמו כולם – ילד פולני, ילד קאתולי. אבל הוא כהה־עור (“שחור”), הוא זר, אולי צועני, אולי יהודי, ובאמת אין לו מקום בעולם, וכך הוא נרדף וניצל, יוצא בעור־שיניו מהפח ומוצא עצמו בתוך הפחת. זהותו הולכת ומיטשטשת, לשונו אובדת לו והוא נעשה לאילם. הרוסים המשחררים מצילים אותו ולשים ממנו אדם אחר. הוריו מגלים אותו, אבל הוא נותר לבדו בעולם, כולם אויביו והוא האויב של כולם.

מחבר הספר הוא פנומן ספרותי נדיר. הוא נולד בפולין ב־1933 והיגר מתוכה ב־1957. רק אז, בבואו לארצות הברית, למד אנגלית, ששליטתו בה מפליאה. הציפור הצבועה, ספרו הראשון, ראה אור ב־1965, זכה בפרס הצרפתי הגבוה ביותר לספרות זרה ותורגם לארבעים לשונות. ספרו השני, צעדים, הופיע ב־1968 וזיכהו באחד הפרסים הספרותיים החשובים באמריקה, “נֶשוֹנאל בּוּק אֶוּוֹרד”.

קושינסקי הוא היום נשיא מרכז פא"ן האמריקני בניו־יורק ורציתי להיפגש אתו בעניין הקונגרס העתיד להתקיים בירושלים. כמה מידידיו, בהם חבר הוועד של אותו מרכז, שהכרתיו לפני שנתיים (סיפור יהודי מסובך לעצמו!), התרו בי להיזהר בלשוני בשיחתי אתו. קושינסקי הוא איש המיסתורין. הסברה אומרת, שהוא יהודי, אבל הוא אינו מודה בכך, ואם רצוני בפגישה מוצלחת, הוזהרתי בכל לשון, אל אזכיר את הנושא.

האיש שפגשתי גבוה, דק, אלגנטי מאוד, מתהלך גם בצהרי־יום בחליפת שלושה חלקים, שייך להפליא לדירה המודרניסטית במרומי ה"המיספיר האוז", בית־דירות יקר ברחוב 57 מספר 60, בלב מנהטן. שייך גם לאשה היפהפייה, ידידתו (רעייתו?) קתרינה, המצטרפת לשולחן שערכה בקפידה. על עברו מרמזים רק הקירות, בעיקר פיסלו המופל של סטאלין בוורשה, מתצלומי המארח, שבאחד מגלגוליו היה צלם מקצועי. ויש מראות מלחמה. וציורי־זוועה, שנושאם – “הציפור הצבועה”.

ניתנה אמת להיאמר: את הציפור הצבועה לא קראתי אלא כשהגעתי לניו־יורק, וגם זה רק בכוונה “להיות מוכן” לפגישתי עם מחברו. משהתחלתי לקרוא, נכנסו דפיו לדמי, סייטו את לילותי, לא יכולתי להנתק. שיחתנו התנהלה בעודי נתון כולי לרישומו של ספר מחריד ובעייתי זה.

כיוון שהוזהרתי, איני נחפז להציג שאלות אישיות, אבל אילו הצביע מישהו ברחוב על ג’נטלמן הדור זה העובר על פנינו ובלי שיגלה לי דבר על עברו, ביקש שאתן בו סימנים, הייתי עשוי לומר לערך כך: אינטליגנט, יהודי, מזרח־אירופי. יותר לא הייתי מנחש. יותר גם לא ידעתי, להוציא פיסות רכילות, בכללן זו שאשתו הראשונה, המנוחה, מרי הייוורד ווייר, היתה “יורשת” משפחה עתירת־מיכרות. שמעתי עוד, שראשון הנלהבים מהציפור הצבועה היה אלי ויזל (“עוצמה בלתי רגילה. כתוב בכנות עמוקה וברגישות רבה. התיאורים עזים וישירים, ומעבר לווידוי”), והוא גם שהוקיע לאחר זמן את התכחשותו של יז’י קושינסקי ליהדותו.

אני נשמר מכל משמר, אך לעברי מנשבת אהדה רבה לישראל, רמזים למעורבות רגשית עמוקה. קושינסקי הוא סופר מהולל, “סלבריטי” הנראה הרבה בטלוויזיה, איש החברה הגבוהה, ואפילו בשיחתנו אינו שוכח לאזכר את ידידו האַגא חַאן, מגרשי “פולו” ואתרי “סקי”, מרמז על תחושותיו האפלות בעניין מזימותיהם של טרוריסטים ערביים נגד ישראל. הוא יודע משהו? שואל בתוכי קול, או סתם מפנטז? ובאותו רגע, כפי שקורה לי, אללי, לא אחת, גבר פתאום ייצרי על שכלי, ויריתי ישר מן המותן:

“מר קושינסקי, אמנם הוזהרתי שלא לשאול אותך אם אתה יהודי, אבל – האם אתה יהודי?”

קושינסקי פרץ בצחוק, וירה חזרה: “אלא מה אני?”

וכדי שאשתכנע, שלילד ניצול־שואה אין מובן מאליו מזה, המשיך וסיפר על החלטתו לתרום את ההכנסות העולמיות משני ספריו הנזכרים למעלה וכן מספרו להיות שם (Being There) ל"אורט" בישראל, שתקים קרן לתלמידים נצרכים. כן, הוא יהודי, וזה מחייב מאוד איש הדור הזה, מהגר מפולין, שבמלאות לו ארבעים נבחר לנשיא מרכז פא"ן האמריקני בניו־יורק. בהתרגשות הודה על שהזמנתיו לקונגרס בירושלים, גם סיפר איך נימק (בריאיון לביטאון של “אורט”) את הימנעותו מביקור בארץ עד היום.

לפני שאצטט מה אמר ל"אורט", אספר איך הגיע כל זה לידיעתי. ישבנו שלושתנו לשולחן, אכלנו ושוחחנו, ובכל־פעם שנזכר בשיחה דבר, שיז’י קושינסקי רצה גם “לתעד”, היה קופץ מהשולחן, יוצא לכמה דקות לחדר סמוך, חוזר ובידו תצלום זירוקס: ביקורת על ספר, מאמר, מסמך. איש מאורגן ומודע להפליא למעמדה המכריע של מעצמת־התקשורת. כך הגיע לידי הריאיון בביטאון “אורט”, שאמר בו:

בישראל חיים אנשים רבים שהגיעו אחרי המלחמה מפולין ומברית המועצות. דומני, שפחדתי מעימות אתם, ודרכם – מעימות עם עברי שלי. אך עתה, משעמדתי על מקורו של פחד זה, אני מסוגל לבוא לישראל ולהתייצב מולו שם.

כמה יז’י קושינסקי מופיעים ונעלמים במהלך שעות קצרות אלה בדירתו, ולרגע קצר אחד ממש נתקלים זה בזה!

המזעזעים בדפי הציפור הצבועה הם אולי אלה שמתואר בהם האיכר הפולני, שנתן לילד מחסה בביתו, ובהיותו נוצרי מאמין לא העז לרצוח אותו במו־ידיו, אבל לילה־לילה אילץ את הילד לתלות עצמו בידיו בשני אונקלים שבתקרת הביקתה וכמיטב יכולתו להגביה עצמו אל מחוץ לטווח־שיניו של כלב צמא־דמים, השב ומזנק לעברו. אם ייחלשו ידיו הקטנות ושוב לא יצליחו להגביה את גופו, ייקרע לגזרים. לא ידי האיכר האדוק ישפכו את דמו. הכלב יהיה הרוצח.

שוב יצא קושינסקי לצלם ניירות, וידידתו ואני המשכנו לגלגל שיחה, היא מקרבת מגש גבינות, ואני מחכה לו שיחזור לשולחן וייהנה מהן גם הוא.

לא, אל תחכה," היא מעירה לפי תומה, “בשל עוויתות־בטן, שריד מאותם לילות, שהיה תלוי באונקלים שבתיקרה, אין יז’י נוגע בגבינות…”

אחרי משפט אחד זה על השפעת הגבינות, לא הייתי צריך עוד לשאול עד כמה אוטוביוגרפי סיפרו הציפור הצבועה.

אין שאלות.

נ.ב. אחרון, פה בישראל

לקונגרס פא"ן בירושלים, שנדחה בשנה, לא הגיע קושינסקי. על נייר־מכתבים של נשיא המרכז האמריקני, כהתנצלות, הודיעני ב־1 בנובמבר 1974: “לאחר ניתוח ראשוני שלא עלה יפה, נמסר לי זה עתה שבמחצית הראשונה של דצמבר עלי להינתח בגרוני.”

עוד פעם אחת נפגשנו בניו־יורק, וכחמש־עשרה שנה, עד לביקורו האחרון בארץ, לא שבתי לראותו. נעניתי ברצון רב, ויותר מזה מתוך סקרנות, להזמנה לקבלת־פנים לכבודו בבית טשרניחובסקי. על כולנו עובר לא מעט בחמש־עשרה שנה, אבל את שעולל לקושינסקי לא רק הזמן, כי אם הביקורת צמאת־הדמים, קרא כל העולם. מבקריו היטיחו כלפיו, שאותה אנגלית מהוללת של קושינסקי כביכול היא של האלמונים שכתבו את ספריו, והוא רק מתחזה כמחברם. קטילה זו תלו חסידיו במלחמה שקרא השמאל הספרותי על קושינסקי בשל עמדותיו הימניות המובהקות, אולי גם בקינאת סופרים ב"עולה חדש" שבתוך שנים אחדות כבש לו מקום בכותל המזרח של הספרות האמריקנית. אלא שהביקורת השיגה את מטרתה. המעמד המרכזי שהיקנו לו הצפור הצבועה וצעדים, לא הושב. ככוכב שביט זהר, וכמותו גם נשחק וכבה.

בקושי זיהיתי באיש שנכנס עכשיו לבית טשרניחובסקי את הגבר הגבוה והאלגנטי שהיכרתי. קושינסקי רזה מאוד, התכווץ, דהה. ניגשתי לומר לו שלום, אבל לפני שפתחתי פי להזכיר לו את שני ביקורי בדירתו, ראיתי כמה שקעו ועממו עיניו השחורות. מבטן הרתיע, יותר מזה – דיכדך אותי. לא אמרתי מלה. הוא לא הבחין בי. המפגש כולו היה חלול, מליצי, ולוואי ולא נעניתי להזמנה.

זמן לא רב אחרי־כן, תואר בכלי־התקשורת איך טמן יז’י קושינסקי את ראשו בשקית פלסטיק, כמין נ.ב. לתהומות הייאוש שבספרו העיקרי, הציפור הצבועה, והתאבד.

רק אז שבתי אל מה שרשם לי ב־14 באפריל 1973, בראש ספרו עץ השטן:

לחנוך ברטוב,

היודע שהחיים אינם

אלא החולייה האחרונה

בשלשלת הארוכה של המתים.

עם סול בלו במעונה של וירג’יניה וולף

ביקשתי להיפגש עם סול בלו, ולמקום שפגישתנו תתקיים בו לא ייחסתי חשיבות. מישהו בניו־יורק נתן לי את מספר־הטלפון של ביתו בשיקגו, טילפנתי אליו ואמרתי לו באיזה עניין אני מבקש להחליף אתו דברים. הוא היה אדיב ביותר, אך הוסיף שלמחרת הוא טס, לשהות לא קצרה, לאנגליה. כיוון שגם עלי היה להתעכב בלונדון בדרכי חזרה הביתה, הציע שמיד בהגיעי אטלפן למספר הטלפון שנתן לי.

וכך אמנם היה. את סול בלו, הסופר היהודי־אמריקני, יוצרם של כמה מהרומנים הנפלאים שקראתי מעודי, פגשתי בבית־הארחה מאוד מסוים של אוניברסיטת סאסקס. המעמד היה כאילו יצא ישר מבין דפי כוכב הלכת של מר סאמלר.

סול בלו הוא מגדולי הסופרים בדורנו, הוגה יהודי אחראי, אחד המעטים שרוחות־העוועים של הזמן לא סחפום. את חד־פעמיותו של סול בלו איננו מעריכים עדיין כראוי רק משום שעודנו חי בתוכנו. חוקר ישראלי, יליד אמריקה אף הוא, אמנון הדרי, פירסם ספר מעניין על הספרות היהודית־אמריקנית⁶, ובו מסה מבריקה על הרצוג, רומן שבעיניו הוא מעין “מענה” יהודי ליוליסס של ג’יימס ג’ויס. בשמותיו הפרטיים של הרצוג, מוזס אלקנה, טוען הדרי, נרמזים משה רבנו המשחרר והמחוקק ושמואל בן אלקנה, שהמליך את שאול ואת דוד.

רושם עז במיוחד השאיר עלי כוכב הלכת של מר סאמלר⁷, שהוא כמין קינה על מצבו של העולם. הגיבור, עיתונאי והוגה יהודי זקן, הוא עד למאה העשרים כולה. הוא היה מקורב לכמה מגדולי “חבורת בלומסברי” – לסופר הפאביאני ה. ג. וולס, מחבר מכונת הזמן, האנשים הראשונים על הירח ומלחמת העולמות, דברי ימי העולם ומדעי החיים; לכלכלן מיינארד קיינס ולביוגראף ליטון סטרייצ’י, מחבר המלכה ויקטוריה וויקטוריאנים דגולים. סאמלר היה עֵד לעולם שבין שתי מלחמות העולם, עד לאחר השואה. בהווה הוא חי בניו־יורק שטופת הברבריות החדשה; האלימות השחורה והלבנה; הבוז להיסטוריה ולתרבות; טירופיה של בבל חדשה. התבוננותו וחייו מגיעים עד אחר מלחמת ששת הימים, שסאמלר “מכסה” כעיתונאי.

שנים ישב סאמלר בבלומסברי, התגורר בכיכר וובורן וברחוב גרייט ראסל. על קשריו המסועפים ועל הספר שהוא כותב לכאורה על ה. ג. וולס ועל חבורת בלומסברי, מספרת בתו המטורפת שולה (שחיתה בישראל ואביה לקחה אליו לניו־יורק). ואם לא אמרתי זאת במפורש עד כאן – מבטא הצירוף עמדה של אירוניה מרה כלפי מה שעלה לעולמנו, שנסתמא כל־כך עד שסאמלר העיוור בעינו האחת, הוא הרואה היחיד ב"ארץ העיוורים" (גם זו נובלה של ה. ג. וולס!).

ובכן, פגישתנו בסאסקס.

בשיחתנו הטלפונית, הציע בלו שנגיע ברכבת לעיירה הסמוכה, לוס, ומהתחנה יסיע אותנו במכוניתו. עד אז לא ראיתיו, ובדמיוני היה גדול ורחב יותר. אך בצאתנו לתחנה הזעירה זיהיתי מיד את עיניו המיוחדות, הבולטות, את החוכמה העצובה־צחקנית, לאה־קופצנית, שאילו לא עבר סאמלר מה שעבר, היתה נוצצת גם בשתי עיניו.

לא על כל השיחה הארוכה שהיתה לנו ביום ההוא עם בלו ועם ידידתו אני בא לספר, אלא רק על אותו היבט מסוים, שלו אני מייחד צרור זה של משפטי סופרים. מיד אחרי שהיצגנו עצמנו, החלפנו כמה משפטי נימוסים והתיישבנו במכוניתו, הפתיע בשאלה:

“אתה (אתם) מדבר (מדברים) יידיש?”

מבינים, צחקנו שנינו ביידיש, וקצת גם מדברים, כמו גויים.

סיום זה שיעשע אותו, והוא סיפר על פגישתו עם ש"י עגנון, בביקורו הראשון בישראל. סול בלו אינו דובר עברית, ועגנון לא דיבר אנגלית, ולכן שוחחו ביידיש, שבלו מדבר היטב (באנתולוגיה של סיפורים יהודיים שערך בלו, הביא סיפור של י. באשוויס־זינגר בתרגומו וכך גם התגלה לקוראי אנגלית).

“עגנון שאל אותי אם סיפור מסיפורי תורגם כבר לעברית. לא, אמרתי. זה היה לפני שתורגמו ספרי.” עד כאן דיבר בלו אנגלית, אבל את דברי עגנון הביא במקורם: “אמר לי: ‘אדון בלו, ראה לכך שספריך יתורגמו לעברית, שכן מכל לשונות הגויים לא יישאר דבר.’ (וייל פון אלע גוי’ישע שפראכען וועט גארנישט בלייבען).”

בלו צחק במשובה, גם בחיבה רבה, נזכר בעוד דבר שאמר עגנון, שהוא מצטער מאוד על שאין בלו יודע עברית, שכן ‘הייתי מספר לך סיפורים כאלה, שהיית מתגעגע עלי.’ משהוברר לבלו, שאינני גוי ישראלי גמור, תיבל את שיחתו בפתגמים וזכרי־לשון יידיים.

כל זה בעודנו בדרך לבית־ההארחה. פתאום העיר, שיש לו הפתעה בשבילי. האם אני יודע באיזה בית הוא מתגורר פה בסאסקס?

לא, אמרתי.

ב"מוֹנק’ס האוּז", ביתם של וירג’יניה ולנארד וולף.

השאלה, ידעתי, לא נשאלה סתם בעלמא. גם הפתעתי מן הגילוי לא היתה תדהמה סתם. פתאום התהווה רגע עז, כאילו נפלו חומות בין הכאב האין־סופי והאירוניה חסרת־הרחמים הממלאת את כוכב הלכת של מר סאמלר לבין החיים: סול בלו מבלה קיץ בביתם של כוהני “בלומסברי”, וירג’יניה ולנארד וולף! איזו אירוניה בריבוע!

אירוניה שמירוניה, יאמרו הפקחים והמפוכחים. מקרה בעלמא. הכל מקרי. גם זה, שחברינו הלונדונאים סוניה ולואי מרקס מפתיעים אותנו במתנה, וירג’יניה וולף⁸, ביוגרפיה שפרסם זה עתה קוונטין בל, בנה של אחותה הבכירה ואנֶסה. אבל בעובדה מעורבים זה בזה הביקור ב"מונק’ס האוז" והעיון בספר.

ובכן, וירג’יניה ולנארד וולף רכשו בקיץ 1919 את “מונק’ס האוז”, שנהפך ל"מכה" של חבורת בלומסברי, ומתוכו יצאה וירג’יניה באביב 1941 אל מותה. לנארד חי עוד כשלושים שנה אחריה, ועל ערש־מותו ציווה את כתיבת הספר לקוונטין בל – פרופסור לתולדות האמנות ולתורתה באוניברסיטת סאסקס הסמוכה, ואילו את הבית עצמו ציווה לציירת משרידות הקבוצה, ריצ’י, והיא שמכרה אותו על תכולתו לאותה אוניברסיטה. כאן שיכנה את מחברו של “סאמלר”.

כל שינוי לא נעשה בבית. התמונות שציירה ריצ’י. פורטרט של איינשטיין עם הקדשה לקינגלסי מארטין, עורך ה"ניו סטייטסמן". דיוקנה של וירג’יניה וולף. החדר הנוסף עם הכניסה הנפרדת, שנהגה להסתגר בו. עכשיו מוערמים על הרצפה רק הספרים שהביא אתו סול בלו, ודאי שונים מאוד מאלה שהיו מושכים היום את לב בעלת אל המגדלור וחדרו של ג’ייקוב. המעמד הזה והעלעול בביוגרפיה של וירג’יניה וולף מחזירים לזיכרון ספרים שהילכו עלי שיכרון בירושלים שלמחרת מלחמת השחרור, יותר מכל מרת דלוויי (גם הוא מהחנות למרגלות החומה, שהתגנבנו לתוכה בסכנת־נפשות מעמדותינו במלון פאסט, שגם הוא נעלם ואיננו⁹).

לזמננו אנו, מצד זה של השואה, אומר אני בלבי ב"מונק’ס האוז", יש בפי סול בלו דברים מרדניים, נוקבים, משמעותיים יותר.

בלו, עדין ומשועשע, לוקח אותנו לסיור בבית. השיחה מתגלגלת מעניין לעניין (הרבה יידיש, שלא יצאה, אני משער, מפיו של לנארד וולף, בן יהודייה אורתודוכסית, מפַאטני האמידה שבלונדון) – מסיט את השיחה לעניין אחר ברגע שאני מרמז על יצירת בלו עצמו.

“בבית הזה מקבל סאמלר מְמד נוסף,” אני מעיר.

בלו רק שולח לעברי מבט אלכסוני חכם ושואל לשלומו של דוד שחר, שאחד מספריו קרא, וכמו גם את מחברו – אהב.

אנחנו עולים למרפסת הסגורה, הצרה והארוכה, הנשקפת אל הגן, לשעבר חדר־עבודתו של לנארד וולף. בו יושב וכותב סול בלו.

“עכשיו זהו באמת ‘חדרו של יעקב’,” אני עושה ניסיון אחרון, אבל הוא – אדיב, קרוב, שופע חמימות – אינו נלכד.

ואילו אני, מה לעשות, נוצר את הרגע הזה, שהוא כמין סמל למהפך בספרות הנכתבת בלשון האנגלית, כמו גם בגורל היהודי, ב"כל מיני דברים", שאיני יודע ואיני שואף לתת להם שם.

אני מהרהר בדפי כוכב הלכת של מר סאמלר, בהרצאתו באוניברסיטת קולומביה על אנגליה שבין המלחמות, כך עד שבאמצע דבריו גירשוהו הברברים החדשים מהכיתה במלה חד־משמעית:

“חרא!”

ככתוב ב"סאמלר": “הפסיכופתולוגיה של ההוראה בארצות־הברית.”

אני חוזר (בדפי הספר) לשיחה שמנהל סאמלר על ה. ג. וולס עם בתו המטורפת שולה, שהביאה אליו מישראל לניו־יורק, חוזר ליחס־הבוז כלפי וולס, שבפיו היו תשובות לכל שאלות המדע והחיים ונאף כאחוז תזזית, נתקל בקטע־שיח תמוה בין סאמלר, שהקדיש עמל רב לספר על וולס, וכמו בלו עצמו כתב על מלחמת ששת הימים לעיתון אמריקני.

שולה: כמעט איבדנו אותך בישראל, במלחמה ההיא. פחדתי שלא תשלים את מפעל־חייך.

סאמלר: שטויות, שולה. איזה מפעל־חיי?! וליהרג שם – המוות הנאה ביותר שאני יכול¹⁰ להעלות בדעתי. ונוסף על כך, לא נשקפה לי כל סכנה. מגוחך!

בסאסקס – באוניברסיטה ובברייטון – נזדמן לי לבקר לא פעם במסגרת עבודתי בשגרירות (כוֹנַנו שם אז משרת מרצה ל"לימודים ישראליים"), אבל ב"מונק’ס האוז" לא הייתי. מה המשפט שנכון לסיים בו את משפטי הסופרים?

משפט א': הלכתי לבקש את מחברו של סאמלר, ונמצאתי שוב בביתם של כוהני בלומסברי.

משפט ב': אני מבקר בבית וירג’יניה ולנארד וולף, ואת מי אני מוצא שם אם לא את סול בלו!

1992–1973

א.

בעל־הבית קם ופשפש בין הספרים והוציא חוברת השחר, שהשאלתי

לו לפני שתי שנים ומחצה ואמר , אף שיר עברי מצאתי, קוצו של יו"ד של גורדון. שאל מר

דייכסיל בתמיהה, גורדון, כלום כתב יאקוב גורדון שירים

עברים? בחורף שעבר

נזדמנתי אתו בקומרס שעשו חברי האקדימיים שבלבוב לכבודו. הדוקטור שבשפלנו

שבא לברכו בשם האגודה הקולטורית שאל אותי בלחישה,

משחק וזקנו מגודל?

כשאמרתי לו שגורדון זה מחבר חזיונות הוא, שקספיר

היהודי, צריך היה שבשפלנו

לשנות כל נאומו.

ש"י עגנון, בנערינו ובזקנינו

אותו יום דצמבר הסיעה הרוח הקרה גשם על משטחי האספאלט הפרוצים של נמל־התעופה היתרוֹ. באולם האח"מים התגודדו נציגי הארגונים היהודיים בבריטניה, סתם חכמים ושוחרי־ספרות, סטודנטים, עיתונאים, וכן נציגי שגרירותנו בלונדון, מארחתו של בעל פרס ה"נובל" הראשון בתולדות הספרות העברית ובדברי־ימי מדינת ישראל, ש"י עגנון.

אני, כמובן, זיהיתי אותו. זכרתיו מימי הירושלמיים, ובייחוד שמורה היתה בזכרוני תמונה מלפני שנים, כשראיתיו עובר בשעת־ערב ברחוב בן־יהודה, שהחללים הגדולים, זכר לבנייני־האבן שנהרסו בחורף תש"ח, בהתפוצץ משאית־התופת, היו עדיין פעורים בו – ידו האחת של ש"י עגנון אוחזת בזרועה של לאה גולדברג והאחרת אורבת למגבעתו, שמא תחטוף אותה הרוח החזקה.

הוא, כמובן, לא הכיר אותי, ואפילו הציגני מישהו לפניו פעם או פעמיים בעבר, בפניו לא ניכר שזכר. משונה: פגישתי האישית הראשונה עם ש"י עגנון (היא גם האחרונה) היתה בלונדון. אולי משום כך עזים כל־כך צבעיה בזכרוני, ואולי משום שהשבוע היה גדוש פגישות עם יהודים ונכרים, אנשי־שם ופשוטי־עם, קרובים ורחוקים, מלא זוויות שונות ומפתיעות, שבוע שבמהלכו הייתי כמתבונן מראש פיסגה ברגעי השקיעה האחרונים, העמקים והגבעות הנמוכות כבר אבדו בחשיכה, אבל מעליהם, עד לקצה־האופק, פרושה חופת־זוהרה של השמש.

השגריר אהרן רמז שכב חולה במיטתו, ואל כבש המטוס שהביא משטוקהולם את חתן ה"נובל" ואת רעייתו, בתו וחתנו, אחייניתו וכן רחלי, נכדת מיטיבו והמו"ל שלו, זלמן שוקן, ניגשנו שנינו – הציר ישעיהו ענוג ואני – וקידמנו פניהם. עגנון היה מכורבל במעיל חורף, צעיף סביב צווארו ונעליו בערדליים. מבטו נראה אובד כלשהו, תועה למקומות אחרים, ספק מאזין לנו, ספק שומע את בתו לוחשת, שנספחנו בלונדון גם הוא סופר, גם נוקבת כנראה בשם אחד מספריו.

שמע גם שמע, שכן בעודנו פוסעים בדלף הערפילי לעבר המכונית, אמר לי לערך כך:

“אמונה בתי אומרת לי, שאדוני הוא סופר שכתב ספרים, אבל שלא כחבריו הסופרים, לא זיכני אף באחד מספריו.”

שלא להישאר חייב, מלמלתי: “לא שלחתי לך את ספרי שלא להביאך לידי ביטול זמנך, היקר לכולנו.”

נדמה היה לי, שאני קולט נצנוץ קונדסי קל במבטו, ושמא נצנצה בהן רוח אחרת. מהשגרירות בשטוקהולם הודיעונו יום קודם, שעגנון חש ברע והמלצתם היא להימנע מהתרוצצות ומארועים מיותרים. לכן הדאיג אותי מעט מבטו האובד, ואף־על־פי־כן נראה כאילו לא סתם בעלמא הוא אובד אלא מחפש את קבלת־הפנים שציפה לה מצד לונדון ואינו מוצא. להגנת לונדון צריך לומר, שזה מנהגה בכל אורחיה.

אותו יום היו השמים עיסה אפורה ודלילה, ממש רבצו על הארץ. מסענו חולף על־פני שכונותיה האינסופיות, עוד ועוד טורי־בתים קודרים, שאין המבט הראשון מגלה בהם כל משטר, ודאי לא חגיגיות מיוחדת לכבוד גדול סופרי ישראל בדורנו. ביום כזה מעכירה לונדון את רוחו של כל אדם, קל וחומר גדול שבגדולים, ובאחת השעות היפות בחייו הארוכים – נראית כאילו אפילו עליו היא עוברת לסדר־יומה.

עלי להבהיר: מקור חששותי מפני מה שש"י עגנון אומר אולי בליבו כשאנו מוליכים אותו לתוך אולם האח"מים של נמל־התעופה, המלא ביקירי ק"ק לונדון וכן במהלך מסענו הארוך לבית־המלון, שלאחר הרבה לבטים בחרנו לו בסוויס קוטג', לא היה במבטו אלא במכשולים מוחשיים מאוד שהונחו בדרכי מרגע שניגשנו למימוש הרעיון, שבדרכו חזרה מה"נובל", יתארח בעל אורח נטה ללון אצלנו, בק"ק לונדון.

על הבחירה בש"י עגנון כחתן פרס נובל בספרות לשנת 1966 קראתי באיזשהו סוף־שבוע בטלפרינטר¹ שבשגרירות, זה שבלי־הרף הדפיס חדשות על סדין־הנייר האינסופי. רק שבועות אחדים קודם לכן נכנסתי לכהונת “היועץ לענייני תרבות”, והואיל והייתי ראשון בתפקיד זה ואני עצמי הגעתי מלא כוונות והתלהבות, אך בלי כל ניסיון קודם, גיששתי את דרכי בזהירות, בבדידות, כסומא בארובה. הפצת תרבות־ישראל בקרב הגויים־הגויים והגויים־היהודים קשה על מקצוענים ותיקים ומנוסים, קל וחומר על מפיץ־אור חובבני שכמותי. איך אני מרכז את תקציבי העלוב וכוחותי הדלים ב"משהו" עיקרי, שגם תהייה לו תהודה מידית? מאיזה קצה אני מתחיל?

ופתאום, באמצעות הטלפרינטר, ידיעה כזאת! ודאי ששמחתי בשמחת חתן הפרס בפרט ובשמחת הספרות העברית בכלל, אבל יותר מכל – למה אכחד – בנס שנעשה לי ממש מן השמיים, ב"נובל", כאילו לי אישית הוענק ובעיתוי שאין מוצלח ממנו. התקשרתי לבית השגריר והעליתי רעיון, שבשובו מטקס קבלת ה"נובל" נארח את עגנון בלונדון, נארגן “ארועים” בהשתתפות סופרים ואמנים ידועי־שם וכך ייוודע בגויים דבר ה"נובל", ובכבוד גדול סופרינו נתכבד כולנו. בבירכת השגריר ובז’ארגון תרבותניקי מתבקש, כתבתי מיד לירושלים:

ניתנת לנו הזדמנות להקרין את הדיוקן הרוחני של ישראל, את תחיית הספרות העברית, את היצירה המקורית – וזה ברקע החדשות המגיעות יום־יום מישראל, שאינה זוכה לכותרות אלא בעיתות משבר בטחוני ומשום כך מצטיירת כמבצר מזויין, כמוקד של מתיחות ואפילו כחברה ששה־אלי־קרב, המשביתה את שלוות העולם.

רק עכשיו אני יודע מה רבה היתה אז תמימותי כשכתבתי עוד:

הענקת פרס נובל לסופר עברי תשאיר רושם עמוק ונמשך על הציבור היהודי, על מערכת החינוך, על היחס לישראל כאל מרכז של יצירה רוחנית חשובה. – – אין זה מן הנמנע, שהארועים סביב ביקורו של עגנון ישמשו התחלה מרשימה לפעילות מעמיקה בשדה החינוך העברי ולפעילות תרבותית כללית של ישראל בבריטניה.

מעתה, אמרנו בליבנו, לא נותר לנו אלא לקוות, שש"י עגנון יוכל וייאות לעמוד במאמץ נוסף זה. אם אך נצליח לארגן את ביקורו כראוי ולשוות לו אופי הולם, מובטחת הצלחתו מראש.

אבוי, אותה שעה לא העליתי כלל על דעתי, שאגב התעסקות בצדדיו הסידוריים של הביקור, אעבור קורס מזורז בהכרת העסקונה היהודית של לונדון, שבינה לבין גיבורי בנערינו ובזקנינו היה רק שינוי מקום וזמן. לא ידעתי עוד, שאגב כך אלמד גם פרק בהילכות סעודת־מיצווה נוצצת, Dinner בלע"ז, על כל פרטי הטקס ודיקדוקי הכבוד שעליהם היא קמה ונופלת.

ראשית חכמה, פסק השגריר, יש לכונן “ועד כבוד”, שבחסותו תיערך הסעודה ומבחינה מסוימת יאציל את מעמדו על הביקור כולו. צעד ראשון לקראת כינונו של הוועד הנ"ל, מציאת יושב ראש מן המעלה הראשונה. לשמחתנו, נענה הלורד גודמן, יו"ר Arts Councils (המועצה לתרבות ואמנות), לפניית השגריר ובכך קבע את מעלתו של ועד הכבוד כולו. כאן צריך לספר, שאותו איש יחיד־במינו, שגם בעניינים אחרים נהניתי מעצותיו הטובות, לא נולד למשפחה כחולת־דם. ארנולד גודמן הוא בן למשפחה יהודית טובה. אביו, שדיבר עברית, נמנה עם חוגו האקדמי של סר ליאון סיימון (לימים נשיא האוניברסיטה העברית בירושלים). הוא מטובי המשפטנים בבריטניה, ידיד קרוב להארולד וילסון ויועץ רב־השפעה. כשהיה וילסון לראש ממשלת בריטניה, הכניסו לבית־הלורדים והציבו בראש ה־Arts Council, שכל מוסדות התרבות והאמנות בבריטניה תלוים בהקצבותיו. כן היה מקורב לשרת התרבות ג’ני לי, אלמנת אניורין ביוואן, מנהיגו הנערץ של השמאל הבריטי, ואישיות בולטת בזכות עצמה. ליו"ר כזה אין מסרב איש מאלה שביקשנו לשתפם בחגם של עגנון והספרות העברית.

ואכן, משהסכים עגנון לבוא ללונדון לימים אחדים, ניגש הלורד גודמן למלאכה. סיפור לעצמו הוא קצב־עבודתו של האיש, המצויר בקריקטורות כדוב כבד־בשר, שחור ומקורזל, ואכן – זו צורתו. הגבר, רווק, לא עוד צעיר, ידו בכל, מאחר לכל פגישה, וכל איחור פירושו שאל בין אלף עיסוקיו, דחס עוד כמה עשרות עניינים בלתי־צפויים, שהוא חותך במהירות, בפסקנות, בהרבה שכל. לפנייתו נענו: ג’ני לי, שרת התרבות; לורד אואנס, יו"ר אגודת הידידות האנגלו־ישראלית; מ. טף, נשיא ועד שליחי הקהילות בבריטניה; הסופרים סי. פי. (לורד) סנאו, אנגוס ווילסון, סיריל קונולי, ארנולד ווסקר וכריסטופר סייקס, וכן פרופסור דוד דייצ’ס, חוקר ספרות נודע ובן רבה של אדינבורו; הבמאי פיטר הול; השחקנית פגי אשקרופט; הרב הראשי לשעבר ד"ר ישראל ברודי; “האיש החזק” של המימסד הציוני, לוי בקסטנסקי וד"ר ש. לבנברג, נציגה הוותיק של הנהלת הסוכנות היהודית בבריטניה.

יפה? יפה מאוד!

כך חשבנו כולנו. כך נדמה היה גם לי. עד שעלינו על דרך הייסורים, כלומר, מיד. שאלה ראשונה: איזה אופי ראוי לשוות לארוע יחיד ומיוחד זה? ועד הכבוד סבר, ואנו הסכמנו אתו בכל לב, שעליו להיות שונה במובלט מכל אותם Dinners הנערכים כל שני וחמישי ב"דורצ’סטר" ובשאר בתי־מלון מפוארים שבווסט אנד לשם איסוף כספים לאחת המגביות היהודיות. בערב זה יצדיעו האורחים לא לכסף, כי אם לספרות. לורד גודמן הציע, שנפנה לנשיא יוניברסיטי קולג' הוותיק והמכובד של לונדון, ונבקש שיעמיד לרשות הסעודה את אחד האולמות הגדולים, שארועים אקדמיים חגיגיים מתקיימים בהם. הכל הסכימו אתו, שלא הפאר החיצוני חשוב, כי אם האווירה שתהלום את המעמד, את האורח הדגול ואת קהל־המוזמנים. גם ברשימת המוזמנים, הכוונה היתה בעיקר לראשי מוסדות תרבות, עורכי עיתונים ומוספים לספרות ואמנות, סופרים, אקאדמאים וכיוצא באלה. שאר המבקשים להיראות עם ה"נובל", יוזמנו לארועים שיזמו הקהילה וההסתדרות הציונית.

נשארה עוד שאלה נכבדה:

האם ניתן להבטיח מזון כשר בסעודה חגיגית זו ביוניברסיטי קולג'? הלכנו אל האחראים, ואלה הבטיחונו, כמעט כנעלבים, שמזון כשר אינו רק אפשרי, אלא גם הוגש שם לא פעם. אשר יריב ז"ל, אז איש־המינהל של השגרירות, ואני – אבן אחרונה נגולה מעל לבנו. הכל מסתדר.

ואז, לפתע־פתאום, התברר: שום דבר לא מסתדר.

כמה עובדות מוצקות הגבילונו בקביעת מועדה של סעודת הכבוד: את יום הענקת ה"נובל" באקדמיה של שטוקהולם לא היה בכוחנו לשנות. עגנון לא יכול היה להגיע אלינו אלא אחרי הטכס, ולימים ספורים בלבד. כל החישובים והבדיקות השאירונו עם תאריך אפשרי אחד – יום ה', ה־15 בדצמבר 1966.

כל אלה נבדקו ונמסרו לנוגעים בדבר כחודש לפני מועד הביקור. או אז הודיענו מר בקסטנסקי, מזכיר הפדרציה הציונית והמגבית המאוחדת בממלכה המאוחדת, שעל־פיו – כך “דוּברַרתי” – יישק דבר: ב־15 בדצמבר מתקיים הדינר המסורתי הגדול של המגבית (שמטעמים משפטיים עודנה למען “פלסטינה”, Joint Palestine Appeal), וכל אדירי־ההון וראשי־הקהל הוזמנו אליו. להתיק סעודה זו לפנים או לאחור, בשבוע או ביום, פסק בקסטנסקי, אין כל אפשרות. אם נתעקש ונקיים בו בערב את ה־Dinner לבעל ה"נובל", הוסיף, ייפגעו עד עומק־ליבם כל מי שייאלצו להיעדר ממנו בשל סעודת המגבית, או שיעדיפו את ה"נובל" ויפגעו פגיעה אנושה במגבית. אכן, דילמה של ממש. כשאמרנו, שטיעון זה מוליך למסקנה אחת ויחידה, שאת ביקורו של עגנון בלונדון יש לבטל – נענינו במלמולים דו־משמעיים.

ואנחנו, שתמימים היינו, לא פיקפקנו לרגע שבסופו של דבר יבוא הכל על מקומו בשלום. כלום יש לישראל בשעה זו חג גדול מהענקת ה"נובל" לגאון הספרות העברית בדורנו?! כלום יש ביטוי קולע מטקס זה באקדמיה השוודית (הסבּרה!) לניצחונה ההיסטורי של התחייה העברית?! יהיה בסדר, גמרנו בדעתנו וחזרנו לעבודה.

אך בעוד אנו טורחים בהכנות, מרכיבים את רשימת המוזמנים (נכבדה, מאוזנת, מצומצמת, רב־צדדית, בחינת מועט המכיל את המרובה), מרכזים כל תרגום משל עגנון לאנגלית, ואלה אינם רבים, שהצלחנו לאתר ובצירוף חומר ביו־ביבליוגראפי מפיצים בין המוספים לספרות בעיתונות היומית והפריודית, ומכינים סדר־יום מדוקדק לאורח – מתרגשת פורענות שנייה על ראשנו.

בוקר אחד מטלפן למשרדי הרב הראשי לשעבר וחבר ועד הכבוד, ד"ר ישראל ברודי, ומציג שאלה: האם אני בטוח, שהמזון שיוגש ביוניברסיטי קולג' הוא אכן כשר?

די היה בשאלה כדי שאבין באיזו צרה אנחנו ואתכסה זיעה קרה. לשם הנימוס, כמנהג המקום, ניסח דבריו כשאלה, אך פסיקתו היא:

לא כשר!

הייתי כאיש נדהם. בפירוט רב סיפרתי שבדקנו את הדבר עם האחראים לכך באוניברסיטה ואלה הניחו את דעתנו. אחרי שהאזין לי באורך־רוח שב ופסק: עדות על כשרות יש רק אחת – כרטיס מטעם “ועדת הכשרות” על כל שולחן. באין עדות כזאת, הוסיף, ייאלץ להיעדר מהסעודה.

הרמז היה ברור, ואם אנו רוצים להמנע מכישלון מחפיר, עלינו לסלק ספק זה שהוטל בכשרות הארוע. מיד טלפנתי ל"ועדת הכשרות", שלא הופתעה כלל מהתקשרותי, ומפיה שמעתי בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים: סידורינו אנו בטלים ומבוטלים. רק אם מי שבידיו כתב־סמכות מידי ועדת הכשרות יקבל עליו את ה"קייטרינג" ולא ייגע בכלי מטבחה של האוניברסיטה, אלא יביא את כליו ואת צוות־עובדיו, תקבל הסעודה הכשר, שיאפשר גם לשומרי כשרות להשתתף בה.

לא אפרט כל מה שעבר עלינו עד שברגע האחרון ממש מצאנו “קֵייטֶרר” כשר למהדרין, ואסתפק בשורה התחתונה: בסופו של דבר היה הכל מתוקן, ואפילו הרב הראשי ד"ר יעקובוביץ וד"ר ברודי השתתפו בלי חשש בסעודת־הכבוד לש"י עגנון, שאף הוא, כידוע וכמפורסם וכפי שהינחונו המברקים מירושלים – היה שומר מצוות.

בזה הקדמתי את המאוחר, ולכן אחזור להכנות לקבלת־פני האורח הדגול. בדרך הטבע, ביקשנו לשכן את הפמלייה באחד המהוללים שבמלונות לונדון, אך ברגע שהוספנו תנאי, שמזונו של האורח יהיה בהתאם לכללי “ועדת הכשרות” הנ"ל, דחו כולם, חד וחלק, את הכבוד.

ובכן, איך מזווגים מתן כבוד לאורחנו עם שמירת הכשרות? אני, שאיני מקפיד לא על זה ולא על זה, נועצתי בזיקני השגרירות, דיפלומטים עתירי־ניסיון. בשולי סוּוִיס קוֹטֶג', בצפון־מערב העיר, איזור שמתגוררים בו רבים מיהודי לונדון, כמו גם אנשי השגרירות, ישנו מלון חדש ונאה, “קְלַייב הוטל”, המקובל על יקירי ישראל ואלופיה. בעל המלון בכבודו ובעצמו, הוא ואותו “קייטרר” מהדר־במצוות שבחרנו, ידאגו לכך, ששלוש פעמים ביום יונח על שולחנם של האורח ופמלייתו אוכל יהודי כשר למהדרין.

בסדר?! עוד לא! הפדרציה הציונית, הוברר לנו, לא ויתרה בעניין מועד הדינר שלה. יתר על כן, ראשיה גמרו כנראה אומר “לנקום” גם באורח עצמו. בבריטניה, מסתבר, אין “המזרחי” (המפד"ל) מאוגד בפדרציה, ומשותפת לכולם רק המגבית. לפיכך, הוטל על השגרירות (עלי) לראות לכך, ששום ציבור יהודי לא ייפגע וכל מנהיג בעמו לא יופלה לרעה.

אנשי “ברית עברית עולמית”, למשל, אמרנו בליבנו, ודאי ירצו לכרוך את שמם בקבלת־פנים גדולה לשוחרי שפת עבר באלביון. עד לרגע האחרון ממש לא הצלחנו לברר מה באמת עתידה ברית זו לעשות. יפה יהיה, למשל, אמרנו עוד בליבנו, אם כל תלמידי בתי־הספר היהודיים במטרופולין הגדולה ייפגשו עם גדול סופרינו, אבל גם כוונה טובה זו התנפצה אל סלע־המחלוקת עתיק־היומין, איזה בית־ספר יהיה המארח ואילו בתי־ספר ייאותו להתארח אצלו, ותחת גגו של איזה אירגון־חינוך יתנהל הכנס. אילו האזין עגנון לשיג ולשיח, היה עושה ממנו סיפור מצחיק־עצוב. אני נושך את לשוני, מסתפק במה שכבר סיפרתי: מוסד לא ויתר למוסד ומנהיג למנהיג, והואיל והיתרו בנו שנית לחוס על בריאות אורחנו הקשיש, לא הסכמנו להריצו ממוסד למוסד וממחנה למחנה וכך ירד מהפרק הרעיון כולו. היה זה עוד לקח מאלף, לקח מר.

הנה כך הגענו סוף־סוף לרגע המיוחל, שבו עמדו רגלינו בנמל התעופה היתרו, מקבלים את פני ש"י עגנון ומוליכים אותו אחר כבוד לאולם האח"מים, המוזמנים הרבים נדחקים אליו ולוחצים את ידיו, ורק חברי ואני מבחינים היטב בנעדרים – ראשי הפדרציה הציונית… סטודנטים² יהודים הניפו כרזות ברוך הבא, עיתונאים שאלו מה ששואלים עיתונאים, צלמים צילמו פנים ואחור, ובכלל – היה נחמד.

בתום הברוך־הבא הסיע הציר ישעיהו ענוג את ש"י עגנון ורעייתו במכוניתו, ואני את ארבעת צעירי הפמליה במכוניתי. בלונדון לא הייתי אז אלא כארבעה חודשים ואת דרכיה הנפתלות של המטרופולין טרם היכרתי, ועד מהרה ירטה הדרך לנגדי. נסעתי ונסעתי, הימנתי, השמאלתי, והואיל ונחפזתי להגיע ראשון ל"קלַייב", נתארכה הדרך בלי־סוף. מה אומר ומה אדבר, באורח פלא התגלה פתאום המלון, אך את אורחנו הדגול מצאנו במעילו ובערדליו, יושב לא כמי שהגיע לפני שעה ארוכה אלא כמי שמתעתד לצאת בכל רגע למקום אחר.

רק אז קשרנו שיחה ראשונה. היום, אחרי כל אותן שיחות נפלאות שזכיתי להן בשבעת ימי הביקור, מודה אני: דבריו הביכוני מאוד. המבט התועה בעיניו ברידתו בכבש המטוס, היה בינתיים למורת־רוח מפורשת: בשטוקהולם הועמדה לרשותו ה"סוויטה" המלכותית במפואר שבמלונות העיר, אמר, ואילו כאן – הכל אינו לרוחו. החדר צר מדי, מיטתו קשה מדי, הנוף הנשקף מחלונו – אכן, לא “הַייד פארק” מחלון ה"דוֹרצֶ’סטר", אלא שולי “פְּרִימרוֹז הִיל” באמצע דצמבר – מַשמים.

“רואה אתה, אפילו את הערדליים לא חלצתי.”

ובאמת, ישיבתו זו במעילו ובערדליו היתה כמין מחאה נעלבת. בניסיון לרצותו, סיפרתי כמה טרחנו לכבודו, כמה רצינו לשכנו במכובד שבמלונות המטרופולין, אף שכרנו לימוזינה מסוג “אוֹסטין פְּרינסֶס” שתעמוד כל השבוע לשירותו, אלא שחזקה עלינו הנחיית משרד החוץ בירושלים שהכַּשרות מכרעת, ולפיכך בחרנו במלון נאה ומכובד זה, שבעליו ידאג לו אישית למזון כשר למהדרין.

הסברי זה לא הפיסו, אלא אדרבה – הכעיסו עוד יותר. מי בלבל את ראשנו בכל הסיפורים האלה. בכלל, אמר, אינו אוכל אלא כזית, והיה מסתפק באוכל צמחוני. כל דיקדוקי־הכשרות האלה אינם לרוחו.

עכשיו השתלט עלי השובב שבי, ובלי־חיוך הצהרתי: אם הוטעינו, ושאלת הכשרות אינה מכשול, אני מטלפן לאחד המלונות ידועי־השם, שוכר חדרים, ועוד לפני שחולץ אדון עגנון את ערדליו – אנחנו שם.

או־אז איתרתי בבירור את הנצנוץ הקונדסי הקל, שעתיד היה להיראות שוב ושוב בעיניו של האיש, ששהייתי במחיצתו היא מן היקרים בזכרונות השנתיים המרתקות בלונדון.

“יודע אני בך, שלא תיקח אותי לשום מלון אחר, וכולנו גם עייפים מהדרך,” אמר, ולחיזוק פנה אל הגברת עגנון (אסתרליין), אל בתו אמונה ואל חתנו מר ירון, כאילו רק בהחלטתם תלוי הכל.

במהלך השבוע שב אמנם וסיפר לרעייתי ולי אילו חדרים גדולים ונאים הועמדו לרשותם באותה סוויטה מלכותית בשטוקהולם, אף הוסיף שהבריות היו נעצרים ברחוב ומצביעים עליו, “הנה בעל ה’נובל'!”, גם לא שכח להפליג בשבחי מר גבריאל גבריאלי, איש שגרירות ישראל בשטוקהולם, שבחים שמתוכם השתמע כמה רחוק אני ממדרגתו. לעניין החדר ב"קלייב" לא חזר עוד. עד היום איני יודע עד כמה אמר כל זאת ברצינות גמורה ועד כמה היה כל זה רק מישחק עוקצני ומשעשע, שחזר ונשנה גם בעניינים אחרים.

באותו ערב ראשון, לפני שנפרדתי ממנו, שאל עגנון ריתורית – אולי כמחווה של פיוס – אם ראיתי כבר את ה"נובל" (כך כינה את הפרס ואת מדליית הזהב שבצידו).

בעווית־שפתיים, משיכת־כתפיים ופשיטת שתי ידי, אמרתי:

איך ומתי ראיתי אני “נובל”?

בבוקר, הבטיח, אראה לך.

ב

פתח דייכסיל ואמר, רבותי קראתם לי ואבוא. אך מי אני כי

אחווה דעתי בדבר נשגב כזה. לבשתי ולחרפתי שמתי את

כל מעייני רק בלשונות

זרות, בפולנית ובגרמנית וברומית ובצרפתית וברוטנית,

ואם תמצאו לומר גם בשפת

בריטניה האדירה, ארץ אשר בצדק יאמר עליה אשר השמש

לא תשקע בה לעולם, ארץ

אשר יושביה יאכלו חדש כל ימות השנה, ארץ אשר אמרה

לתת למנהיגנו הגדול

תיאודור הרצל את אוגנדה שבעטיים של אוסישקין וחבריו

גבורי קראקוב אנחנו

נודדים עוד בגויים…

בנערינו ובזקנינו

סעודת הכבוד ביוּניבֶרסיטי קוֹלג' היתה כמו שביקשנו שתהיה. היטב ידענו, שבשל מגבלות קשות, לא יישא הארוע אופי של מפגש רוחני אמיתי. לקוראי אנגלית היתה יצירתו של עגנון כספר החתום, וגם המעט שתורגם לא היה בו כדי להטעים את קוראיו בטעמים שממלאים אותנו לשונו, הרמזים האסוציאטיביים המוצנעים בצירופיה, חוכמתו הדקה, שאף היא כולה ביד לשונו. היה בידי תרגום של “בדמי ימיה”, שלמיטב הכרתי צריך “לעבוד” על הקורא בכל תרגום, ונתתיו לפיטר הול (לימים יורשו של לורנס אוליבייה בראש ה"נשונאל תיאטר"), חבר ועד הכבוד. תגובתו האדיבה לא הותירה ספק – סיפור נפלא זה, ממיטבו של עגנון, לא “הגיע”. היתה גם מיגבלת־תקשורת. הואיל ועגנון לא שמע אנגלית, הצטמצמה ביותר האפשרות לשיחה ולמגע בלתי־אמצעי בין המוזמנים לבין האורח.

על־כורחי הרהרתי בנאומו זה של דייכסיל, תוהה מה עובר בראשו של עגנון בשעה שהוא יושב במרכזו של שולחן־הכבוד ומאזין לנאומיהם הנמלצים של כל אותם נכבדים, שספק אם קראו אפילו אחד מספריו. היום אני סבור, שהיה נרעש מאוד מהמעמד. ודאי, אילו גם היתה תרבות זו קרובה יותר לליבו, היה מבחין יותר באישים שהתכנסו לכבודו, החל בשרת התרבות, ראש המועצה הבריטית, העורך הראשי של ה"טיימס" ועורכי הספרות בעיתונים הגדולים, וכלה בחבורה נכבדה של סופרים יהודיים, מיטב היוצרים בבריטניה של היום.

מה בדיוק נאמר בנאומים אין גם אני זוכר, ומה שנשמר בזכרוני – אינו חשוב. בכל־זאת, נשמעו כמה דברים, שאם לא נגעו נגיעה של ממש ביצירת עגנון³, העלו כמה משאלות הרוח היוצרת. הלורד אוואנס, ראש אגודת הידידות ישראל־בריטניה, פרופסור לספרות ובמשך שנים ראש יוניברסיטי קולג' (שנוסד ב־1828 ביוזמת אישים רבי־השפעה מהכיתות הלא־אנגליקניות), ייחד את הדיבור על מקום היהודים במאבק על שיחרור האוניברסיטאות ממרות הכנסיה האנגליקנית כחלק מהמאבק על חירות המחשבה והיצירה בכללה.

עיקרו של הערב לא היה גם בזה, כי אם בנוכחות ישראלית בתחום שונה מאלה ששומעים⁴ עליהם כל ימות השנה. ושמא – יסלח לי האלוהים – גם זה לא היה העיקר? עכשיו מותר כבר להודות: מכל הביקור שמור בלבי באמת לא הצד הציבורי – שחשיבותו במקומה מונחת – אלא אותם רגעים פרטיים במחיצת עגנון, תגובותיו, סיפוריו, התרשמויותיו. בשום פנים איני מעז לחקות את לשונו המיוחדת. כל שאני מביא בשמו כביכול, אינו אלא פרפרזה של דבריו.

*

כשנפרדנו בערב הראשון, הבטיח עגנון שאת ה"נובל" יראה לי בבוקר. ישבנו לשולחן המיוחד שנערך לפמליה, כלים מיוחדים ואוכל שהביא אותו יהודי שקיבל עליו את סעודת־הכבוד. כשראה את תכונת ה"קייטררס" סביבו, הגיב שוב ברוגז:

“ומי יאכל את כל האוכל הרב הזה? האם אי־אפשר למצוא איזו מסעדה צנועה, שאפשר יהיה לטעום בה משהו?!”

בכיכר לֶסטר, סמוך לפיקדילי, אמרתי, ישנה מסעדה צמחונית, “וֶוגָה”. לא יהודית, הוספתי, וכשרה ודאי אינה. לעגנון נראה הרעיון מאוד. בינתיים כבר הגיעה הלימוזינה השחורה. עשינו בה סיור ראשון בכרך ובצהריים ירדנו כולנו פתח “ווגה”, שכולה מתחת לפני האדמה והשבענו רעבוננו במיני ירקות ופירות שהמלצרים כיסו בהם את שולחננו. אל שולחן סמוך ישב בחור חובש כיפה עם חברתו. הראיתי עליו באצבע, כאומר: שומרי כשרות אוכלים פה.

תגובתו של עגנון, שמצב־רוחו היה מרומם ומזלגו שוטט בין מיני הירקות, הפירות הגבינות, היתה מפתיעה. אדון ברטוב, אמר, לך והזהר את הבחור מפני איסור מפורש של פת עכו"ם. ולחיזוק דבריו סיפר מעשה שהיה בו ובחברו הטוב בבוצ’אץ':

יום אחד קמנו שנינו ונסענו לברלין. בישיבתנו⁵ שם, קיבלתי אני מכתב מאבי, וחברי קיבל מכתב מאביו. אבי הביא במכתבו מה שאומר הרמב"ם בעניין איסור פת עכו"ם, ואבי חברי הביא במכתבו רמב"ם אחר בעניין איסור בת עכו"ם. והנה, סיים עגנון בחיוך דק ובלי “גזירה שווה”, אותו חבר העמיד לשיקצה אחת כמה וכמה ממזרים…

*

מפליאה תמונת לונדון שהיתה לעגנון בדמיונו, אף־על־פי שזה היה ביקורו הראשון בה. באוסטין פרינסס נסענו באחד מגשרי התימזה. שלט גדול על אחד הקירות מעבר לנהר, הכריז: “תה ויסוצקי”. מיד העיר: “פה ישב אחד העם” (שעבד אצל ויסוצקי – ח. ב.). בזכרוני היה שמור מה שקראתי על הקשר העמוק בין עגנון הצעיר לבין ברנר, שעמד על גדולתו ואף “טרח והוציא את ספרי הראשון והיה העקוב למישור.”⁶ העירותי, שגם ברנר ישב כאן. התכוונתי לומר, בלונדון.

לא כאן, מיהר עגנון לתקן אותי והצביע בכיוון לאיסט־אנד. אפילו ותיקי מטרופולין סגרירי זה אינם יודעים בין מערבם למזרחם, והוא – מימיו לא היה שם, אבל בראשו היתה תמונה: לא כאן, שם.

באיזה חוש לא־מובן, פשוט ראה היכן ווייטצ’אפל.

אגב הנסיעה בלימוזינה קלט בחריפות כל מה שנקרה בדרכנו. נסענו לאורך ווייטהול, בין כיכר טרַפלגר לווסטמינסטר, מכאן ומכאן בנייני המיניסטריונים האימפריאליים מן הימים שחלפו ואינם. כשעברה המכונית על פני ה־Cenotaph, מצבת־הזיכרון לחייל האלמוני, בנקודה שווייטהול נהפך לרחוב הפרלאמנט, התמתח נהגנו במושבו, גילה את ראשו וצימד את כובע־המיצחה האפור ללוח־לבו. אורחינו ישבו מאחור, ואני ליד הנהג. עגנון, שהבחין בהצדעה, ביקשני שאשאל אותו מדוע עשה מה שעשה.

“חברים רבים מדי איבדתי במלחמת העולם ובקוריאה, משאעבור באדישות על־פני ה’סֶנוֹטאף',” השיב הנהג.

מענהו זה הביא את עגנון לידי התרגשות עמוקה, ופעם ראשונה – אולי יחידה – ראיתי דמעות ניקוות בעיניו. זה, הוסיף ואמר, צריך לזכור. מכל הביקור בלונדון, את זה לא אשכח. אך לא הרחקנו משם הרבה והוא שב לאותה לשון שלעולם היא ספק רצינית ספק קונדסית:

“אדון ברטוב,” את שמי ביטא מלעילית ואפילו פעם אחת לא שכח להקדים לו אדון, “אינך מתיירא שמא אגנוב לך את כל הסיפורים?”

הוא “מתח” אותי, כמובן, ואולי לתקן איזה רושם, או משום שאמירה זו עצמה גררה אסוציאציה חדשה, שאל אם שמעתי את המעשה בהיינריך פון קלייסט ואיך כתב את הקומדיה “הכד השבור”. לא שמעת? ובכן, שמע: מעשה בשלושה מחברים גרמניים ידועי־שם (גם בשמות שני האחרים נקב, אבל בזכרוני לא השתמרו), שנָפשו באיזשהו כפר. יום אחד טיילו שניהם ברחוב ושוחחו בעניין זה, שעגנון הזכירו בבדיחות־הדעת, האם אפשרית בכלל “גניבת נושא ספרותי”. בעודם מתווכחים, קרבה לבאר־הכפר נערה ומילאה את כדה מים. הנה “נושא”, אמרו השלושה איש לרעהו: יכתוב איש־איש מאתנו יצירה כלשהי על נושא זה – הכד. והנה, שלוש היצירות שכתבו שונות בתכלית זו מזו – בצורתן, בתוכנן, בערכן – פון קלייסט כתב קומדיה, השני כתב שיר אלגי, השלישי סיפור טרגי.

“אל תדאג,” חתם עגנון בנמשל. “יש מספיק סיפורים לשנינו.”

*

הנהג השתקן ובעל־הנימוסין בבגד־השרד האפור המשיך לעניין את עגנון ובתיווכי חקר אותו על חייו, מוצאו, השקפותיו. פתאום פנה אלי ואמר לערך כך:

“איני יודע במה כוחך גדול. חבריך הסופרים באים אלי לירושלים ומביאים לי את סיפוריהם, ואני קורא. אתה לא באת, את סיפוריך לא הבאת ואיני יודע אם לפי כוחך הדבר. אבל שמע נא, אדון ברטוב, הנח לכל אותם לורדים ודיפלומטים ואדונים ואדוניות. הנה איש זה, המסיע אותנו בחוצות לונדון – סיפור יפה הוא. יודע אתה מה צרתה הגדולה של הספרות העברית? שנשארה דחוקה כולה מאחורי התנור של בית־המדרש. לא תבוא גאולה לסיפור העברי עד שלא ייכתב רומן, שאין בו אפילו יהודי אחד, שכל נפשותיו יהיו גויים כנהג זה. אם לפי כוחך הדבר, שב וכתוב.”

שמעתי ושתקתי. לא ידעתי אם הוא מלגלג שוב, או מדבר במלוא הרצינות, ועד עכשיו איני יודע להכריע. פעמים (גם על פי סימנים אחרים, בדבריו וביצירתו) נדמה לי כך, ופעמים – להיפך. איני יודע, משום שהערות־אגב שהשמיע על ספרות וסופרים נשמעו מעניינות גם מצד עצמן וגם היו כמין סדקים צרים שפתח לעולמו הפנימי העשיר והחיוני עדיין להפליא.

אנשים נוסעים עכשיו מארץ לארץ, אמר, נוסעים ואינם רואים. על אוסקר קוֹקוֹשקָה, הצייר, שמעת? בשנות שבתי בברלין היה ידידי הטוב. פעם אחת נסע אוסקר קוקושקה לספרד. הגיע לעיר אחת, טולידו, מצא בה מלון אחד, שכר לו במלון חדר אחד, שהיה בו חלון אחד, וכל ימי היותו בספרד לא יצא מאותו חדר. שאלוהו: בשביל זה צריך היית להרחיק עד ספרד? אלא שבלי לצאת מאותה עיר, מאותו מלון, מאותו חדר, מבעד לחלון האחד, ראה את ספרד יותר משרואים כל אותם תיירים המתרוצצים מעיר לעיר וממדינה למדינה ואינם מוצאים מנוח.

*

באופן דומה הגיב, ומתוך כעס, על מאמר באחד העיתונים, שנמתחה בו ביקורת על כך, שפרס נובל הוענק לסופר הכותב על “עולם אחר”, שכביכול אינו עולמה של הספרות הארצישראלית “האקטואלית”.

יודע אתה “אקטואלי” מהו, שאל וסיפר: שני חכמים טיילו בעיר היידלברג שבגרמניה ושוחחו בעניין זה. אמר האחד (איינשטיין, כמדומני): רואה אתה את צריח הכנסייה? רואה את השעון שבראשו? מחוגיו מורים את השעה השלישית. לפני שלוש מאות שנה, בשלוש, עמדו מחוגים אלה מלכת, ומאז לא זזו. אלא שתי פעמים ביממה מורים הם את השעה הנכונה. זאת “אקטואליות” בספרות.

כאן אחזור אל מה שפתחתי בו – השתלשלות הביקור בלונדון. כאן, מפני ששיחה מאלפת אחת ניהלנו במוצאי השבת בביתו של מר הארי לאנדי, מראשי “המזרחי”. לפני שאספר מה אמר שם על חידושי הספרות הארצישראלית הצעירה, אקדים ואספר איך הגיע עגנון לביתו של לאנדי ומה קרה שם בינו לבין אהרן ורגליס, המשורר ועורך הירחון היהודי היחיד בברית המועצות, “סאוועטיש היימלאנד”.

לביתו של מר הארי לאנדי הגענו באותו שלב, שהשגרירות (ואני בתוכה) השתדלה לצאת ידי חובת כולם – הפדרציה הציונית, הכשרות, “המזרחי”, ועל הכל האורח עצמו, שסבורים היינו שירצה להתפלל בשבת בבית־כנסת וקהל־המתפללים ירצה לכבדו. אין כל אפשרות להגיע בשבת ברגל ממלון “קלייב” לאחד מבתי־הכנסת המרכזיים בכרך ענק זה, ואפילו אפשר היה – לאיזה מהם?! התעוררו בעיות לוגיסטיות וריחפה עננת “איזון־הכיבודים”. עמית בכיר העלה רעיון, שאורחינו יעשו את השבת כולה בביתו המרווח של מר לאנדי בהַאמסטֶד גארדְן סַאבַּרבּ, שכונה הנושקת בהאמסטד, גוֹלדֶרס גרין והַייגֵייט, ומאוכלסת ביהודים אמידים – מרחק הליכת־שבת מתונה מבית־הכנסת האורתודוכסי המפואר, שהשכונה משתבחת בו.

משפחת לאנדי ראתה בכך כבוד גדול, ופינתה לאורחים את הקומה העליונה של ביתה, וגם הרב ד"ר ברודי עשה את השבת באותה שכונה, הכל כדי שיוכל להתפלל יחד עם האורח. רק ש"י עגנון עצמו התקומם נגד כל הרעיון כולו, וכבר בשיחתנו הראשונה, כשסירב “לחלוץ את הערדליים”, סירב בתוקף לעשות את השבת בהאמסטד גארדן סאבארב. רק אחרי שידולים רבים, העמדתו על העלבון שיסב סירובו לכל הנוגעים בדבר וכן הפצרות בתו – נעתר, אבל ל"מלווה מלכה", כלומר לקבלת־פנים גדולה בצאת השבת, לא הסכים בשום פנים. עיקר כעסו היה על חסות זו של עסקני־מפלגות על ביקורו. כך גם אמר: “אני את המזרחי שנאתי כבר לפני ארבעים שנה…” ובכל־זאת, בערב־שבת הסענו אותו ואת מרת עגנון לפתחו של בית לאנדי ונדברנו לשוב ולהיפגש במוצאיה.

בחלום הפרוע ביותר לא העלינו על הדעת, שבלונדון נטה ללון עוד אורח, אהרן ורגליס הנזכר לעיל, וכי איזשהו מתווך התקשר לפני כניסת השבת לבית לאנדי והשפיע על עגנון להפגש עם ורגליס במוצאיה. עד היום דעתי היא, שעל עגנון היה להימנע ממתן כבוד למי ששימש כלי־שרת בידי שלטון, שניתק את היחסים בין ברית המועצות לישראל, רדף את הלשון והספרות העברית ודיכא את התרבות היהודית בברית המועצות. ישעיהו ענוג ואני החשבנו זאת עד כדי כך, שנסענו להאמסטד גארדן סאבארב וכל הדרך חזרה מבית־הכנסת דיברנו על ליבו (בכנסת שקלנו על נסיעה זו בשאילתא של המפד"ל לשר החוץ על “חילול שבת בפרהסיה”), אך ללא הועיל. עגנון לא זז מדעתו, אף נעזר בדברי חכמים:

“לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, לא כאלישע שדחפו לגיחזי בשתי ידיו, ולא כיהושע בן פרחיה שדחפו לישו בשתי ידיו.”

ובכן, במוצאי אותה שבת ישבנו בבית לאנדי בחברת בעלי הבית ועוד כמה מנכבדי “המזרחי” בעיר, ובחדר סמוך התמשכה עדיין אותה שיחה מוזרה בין האורח מירושלים, שכל ימיו הארוכים ראה עצמו שר אוצר של חוכמות ישראל, יורש ויוצר, ומולו האורח ממוסקבה, שהגם שהוא כותב יהודית ועורך כתב־עת ביהודית, הוא שלוחו ודברו של משטר, שכל היקר לעגנון⁷ הוא לדידו “ריאקציוני” ואחת דתו לעבור מן העולם, אם ב"פרוצס היסטורי" אם בחיסולו.

ימי מחצית דצמבר קצרים בלונדון, והשבת יצאה כבר מזמן. איך ומתי הסתלק ורגליס לא ראינו, אבל שהשיחה הסתיימה ראינו כשנכנס עגנון לחדר־האורחים, נראה מרוגש ולחייו סמוקות, כמו מן המאמץ. כחוזר לשיחתנו הקשה לפני־הצהריים, אמר שאינו מצטער על השיחה, אף ששמח היה יותר אילו נתקיימה בירושלים. אילו לא דחה ר' יהושע בן פרחיה “בשתי ידיו” לאותו אדם, שב ואמר, אפשר וכל תולדות ישראל ותולדות העולם היו לובשות פנים אחרות.

אמרתי לוורגליס, סיפר עוד, בוא אלי לירושלים. אף־על־פי שאסתרליין חולה ומיום שבא אותו פקיד של משרד החוץ וסיפר לי על ה"נובל", אין לי רגע מנוחה ולא כתבתי מלה אחת – אם תבוא, תהיה אצלי אורח חשוב. אשפות לך קומקום של קפה, בעצמי אכין לך פת־ערבית (א ווֶעטשֶערֶע, אמר), אקח אותך לטייל בארץ, לבאר־שבע, לצפת, אבל כל זה רק בתנאי אחד – שתבוא רק אתה עצמך, כאדם, כסופר, לא כפוליטיקאי. תבוא, אמרתי לו, תעבור מרחוב לרחוב, מבית לבית, תדפוק על כל דלת, תראה איך חיים יהודים בארץ־ישראל…

מרוגש היה, והאורחים שנתכנסו בבית היו עליו לטורח. עברנו לחדר קטן, שתינו תה ושעה ארוכה סיפר לי מה דיברו ביניהם, הוא וורגליס. כבר אמרתי, שלדעתי לא צריך היה להיפגש עמו כלל, ופתאום נכנסה איזו רישעות לליבי ובשל הטינה שהיתה בי על שהבוקר לא שעה לעצתנו, היתממתי ושאלתי אם קרא מה שכתב השבת משה שמיר (ב"ספרא וסייפא", אז המוסף לספרות של “מעריב”) על טכס ה"נובל". היטב ידעתי, שלא יכול היה לקרוא, שכן עיתוני יום ו' של ישראל מגיעים לדוכני לונדון רק בשבת, ואני עצמי לא קראתי את העיתון אלא קצת לפני בואי אליו. הוא הסתקרן מאוד, ואותי דחף השד, וכיוון שהפציר בי סיפרתי לו, שלפי הבנתי כותב שמיר שבנאום ה"נובל" בשטוקהולם נעצר עגנון ברמב"ם ולא הזכיר את יצירת כל הדורות הארוכים שלאחריו, כלומר גם לא את הספרות העברית החדשה עד לדורנו זה בישראל.

כפי ששיערתי, חרה לו הדבר מאוד. שעה ארוכה ישב וסיפר סיפור בתוך סיפור, ורק חבל שלא הקלטתי או לא רשמתי מיד את דבריו, ולמעלה מכוחי להביאם כלשונם.

הספרות הצעירה! – חזר בניגון אירוני – מה חידשה לנו הספרות הצעירה?! הנה, בשנה פלונית, כשיצא התרגום הגרמני של והיה העקוב למישור, עשה הספר רעש גדול. ישבתי אז בברלין ובאו אלי מן הקינוֹפִילם והציעו לי כך וכך מרְקים, ממון רב, ובלבד שאתיר להם לעשות ממנו פילם. ראו שסירבתי, שלחו אלי אַקטריסוֹת יפהפיות, והיו להן רגליים, או איזה רגליים היו להן… ובכן, באה הסיפרות הצעירה וחידשה, מה חידשה – רגליים…

יסלחו חברי הסופרים המצוינים, שעגנון הרבה להזכירם ולמנות את שבחיהם. כל זה אינו ממין העניין, כמו גם הערותיו השנונות על אישים שונים, בכללם על בובר, “שכתב על החסידות בשביל הגויים”. רק על אמירה אחת שלו איני יכול לוותר. שאלתיו אם קרא את סיפורי באשביס־זינגר ומה דעתו עליהם. את דעתו לא אמר, אבל זו היתה תשובתו:

“אמר לי אהרן אפלפלד: ‘איך האב נישט ליעב זיינע ממזר’ישע שטיק’.” ובעברית: אינני אוהב את הקונצים הממזריים שלו.

אגב, אז גם חזר וחקר את אשתי כדי לראות אם אכן ילידת בוצ’אץ' היא, כפי ששחה לו, ומה באמת היא זוכרת, וטעמו עמו:

מיום שקיבל עגנון את הנובל – כל העולם מבוצ’אץ'!..

*

לא שיחתו של עגנון עם ורגליס מעניינת אותי, כי אם מה שסיפר עליה. כבר באותו ערב עצמו הבחנתי בהבדלים בין גירסתו לבין מה שסיפרה אחייניתו, שהאזינה לשיחה. על־פי גירסתה, עגנון דיבר רוב הזמן, ואילו על־פי עגנון עצמו – ורגליס הוא שדיבר. אם כך ואם כך, מעניין רק עגנון.

ורגליס, כך סיפר, אמר לו שבאוקראינה הוא נחשב לסופר לאומי, אחד מגדולי סופריה בימינו, ממשיך מסורתם של הריאליסטים הגדולים, טולסטוי ודוסטוייבסקי (!), הצייר הגדול של החיים בריפובליקה המערב־אוקראינית (קרי, גאליציה המזרחית שסופחה לברית המועצות, – ח. ב.). במיוחד, הדגיש, ביקש ורגליס לספר לו באיזו התלהבות דיברו שולוחוב וסופרים אחרים על יצירתו ועל הצורך להריקה לרוסית…

על דברים אלה חזר עגנון ברצינות תמוהה. הוא לא זלזל במחמאות אלה ולא פיקפק בכנותן ובמניעיהן. עוד לפני־כן סיפר, שישראלית חשובה אחת, שביקרה אצל ורגליס במערכת עיתונו במוסקבה, ראתה את תמונתו (של עגנון) על שולחנו. ועוד סיפר, שמיד בהתפרסם דבר ה"נובל", קיבל מברק־ברכה ארוך מוורגליס.

ועל אף אותה רצינות תמוהה, לא הרפתה ממני איזו הרגשה, שאותו ניצוץ קונדסי ניצת שוב בעיניו. ורגליס הזמינני – סיפר – להתארח אצלו במוסקבה. אמרתי לו: ביקשוני ללכת לאמריקה ולקבל שם דוקטור לשם כבוד משש אוניברסיטאות, ואף על פי שבאמריקה יכול אני להכנס לבית־כנסת וללמוד דף גמרא, לא נסעתי…

ואז באה אותה הצעה־שכנגד של עגנון לוורגליס, שיבוא אליו לירושלים, אבל לא כ"פוליטיקאי". בגילי, השיב ורגליס, כבר מאוחר להפריד את הספרות מהפוליטיקה. עם זאת, התוודה, עולה בי יותר מפעם הרצון להסתלק מהעסקנות ולהקדיש את כל זמני לכתיבת שירים.

על כך השיב לו עגנון בשני סיפורים, המלמדים כמה עמוקה היתה חכמתו וכמה לא הלך שולל אחר דברי־החנופה:

שואל המדרש – סיפר לוורגליס – מה עשה שאול המלך כל אותו הלילה שלפני הקרב על הגלבוע, כשכבר ידע שלמחר ניטלת מידיו המלכות? שואל ומשיב: ישב ותיקן תקנות לטובתן של ישראל.

ואם טרם הבין האורח ממוסקבה את מוסר־ההשכל, סיפר לו עגנון מעשה בבחור יהודי שנשלח לעבוד בצבא הצאר. יום אחד בא הבחור אל אמו ובישר לה שעלה בדרגה ומעתה הוא סמל. כששמעה זאת אמו, מיררה בבכי. אמר לה בנה, הלוא לשמוח את צריכה, למה את בוכה? אמרה לו: עכשיו שאתה סמל, תיהפך לאנטישמי…

*

שבעת הימים במחיצתו, באותה שעה זוהרת שהוענקה לו באחרית ימיו, ודווקא בכרך גדול זה שבחוץ־לארץ, הגיעו לסופם.

כך אני זוכר אותו, כשהוא נוטל קופסת־נעליים, פותח אותה מוציא מתוכה את המדליון שדיוקנו של אלפרד נובל טבוע בו, אות ההוקרה הנחשק ביותר עלי אדמות, מראה לי אותו בגאווה ילדותית, קובל על כך שהכל התעניינו רק בגודל הצ’ק ולא הביטו ב"נובל"…

כך אני זוכר אותו, אנו נוסעים באוסטין פרינסס השחורה, ועגנון מבקש לדעת מדוע הושבתי אותו מאחור, ואילו אני התרווחתי לי ליד הנהג, במושב שממנו רואים הכל…

וכך זוכר אני אותו, כשהוא שב ומזכיר לי, שלא שלחתי לו אפילו אחד מספרי, ולכן גם לא קרא בהם, גם לא באתי לבקרו בתלפיות, ששם היה מוזג לי כוסית משקה ומראה לי כמה כתבים מחכים אצלו לגאולתם שעה שכל העולם מטרידים אותו בגלל ה"נובל", שב ומספר בדרכו איך ביקש לשמור בסוד את דבר הזכייה:

טילפן אלי פקיד אחד ממשרד החוץ ואמר, שהוא שמח לבשרני שזכיתי ב"נובל". השבעתי אותו, שידיעה זו תישאר סוד כמוס בינינו, שכבר ראיתי איך מבטילים אותי מעבודתי ומריצים אותי ממקום למקום. לא יצאה שעה אחת והפקיד שב וטילפן ואמר, שחייב אני לקבל את הפרס, שאם לא כן תתקפח פרנסתו. כיוון שראיתי שכל פרנסתו תלויה בי, נכנעתי לו…

חשדתי בש"י עגנון, שגם בבקשו שאשלח לו ספר משלי הוא “מותח” אותי, ואע"פ שלא גליצאי אני ולא בן גליצאי, עשיתי מעשה גליצאי. היו לו כמה חפצים, שהתקשה לאורזם, ובכללם זוג נעלי “סאקסון” חדשות, שקנה ברחוב אוקספורד וכששאל היכן יארוז את הישנות, אמרתי לו: אשגר לך אותן לירושלים בדואר הדיפלומטי…

וכך גם עשיתי. לא דבר פשוט, לשלוח לש"י עגנון ספר שלך. שנה אחת קודם לפגישתנו יצא פצעי בגרות בספריה לעם של “עם עובד”, ותבניתו, בכריכה רכה, כאילו נבראה למילוי אחת מנעליו. ארזתי הכל היטב ושלחתי לו ב"דיפ".

בכ"ב אלול תשכ"ז כתב אלי מכתב יפה, ומתוכו למדתי שאת ספרי קרא, ומכאן שגם את הנעליים קיבל. בין השאר כתב:

סומך אני עליך שודאי שמעת שחולה אני ומטולטל הייתי מביתי ומוטרד באורחים ומכתבים וכל מיני דברים שבעולם, שלא היו לטובתי ואינם לטובתו של שום אדם, גלל כן לא הספקתי להודות לך על כל אשר עשית עמדי בלונדון.

אם ביום מן הימים אראה אותך אולי אוכל עוד לספר לך מקצת מן הדברים שארעוני. עכשיו עם צאת השנה אני מברך אותך ואת ביתך ואני מקוה שבמהרה בקרוב אראה אותך פנים אל פנים.

לא הודיתי לך בכתב על ספרך “פצעי בגרות”, אבל דיברתי בשבחו עם כל מכרי ואחד מהם, ד"ר לזר, הזכיר זה ב"מעריב". שמחה גדולה היתה לי עם קריאת ספרך. סצנות אחדות הרעישו את לבי כביום שראיתי תמונות של ברויגל..

*

בשובי לארץ, כבר היה חולה. בירושלים לא זכיתי לפוגשו אפילו פעם אחת.

רק ביום שהובא למנוחות בהר הזיתים עמדתי עם כל הקהל ברוח העזה, ירושלים בגבנו וכל המדבר, עד לים המלח, לפנינו.

11–18.12.1970