מְהוּמָה רַבָּה הָיְתָה בַ“חֶדֶר” בַּיּוֹם הַהוּא. כָּל הַתַּלְמִידִים יָשְׁבוּ וְלִבָּם סוֹעֵר. נְבָלָה נֶעֱשָׂתָה!
אֶתְמוֹל בָּעֶרֶב, עִם כְּלוֹת הַלִּמוּדים, עָשׂוּ הַנְּעָרים אֲשֶׁר בַּ“חֶדֶר” שֶׁלָּנוּ קְנוּנְיָא מִגַּן הַכֹּמֶר לָלֶכֶת אֶל מִחוּץ לָעִיר, לִקְטֹף שָׁם דֻּבְדְּבָנִים וְלַעֲשׂוֹת סְעֻדָּה לִכְבוֹד הַקָּיִץ. וְהַדָּבָר נַעֲשָׂה בְסוֹדֵי סוֹדוֹת; נִבְחַר שׁוֹמֵר לִשְׁמֹר שְׁמִירָה מְעֻלָּה אֶת מְבוֹא הַגָּן; וּמִלְּבַד הַצִּפֳּרִים אֲשֶׁר נִמְנְמוּ מִקְצָתָן עַל הָאִילָנוֹת וּמִקְצָתָן הִתְפַּלְּלוּ מַעֲרִיב בְּקוֹל רִנָּה, אוֹ הַכּוֹכָבִים בַּמָּרוֹם, אֲשֶׁר זֶה דַּרְכָּם לְהָצִיץ וְלִרְאוֹת מַעֲשֵׂי בְנֵי אָדָם בַּלֵּילוֹת, לֹא רָאָה וְלֹא שָׁמַע אִישׁ אֶת כָּל הַנַּעֲשֶׂה.
וְאַחֲרֵי כָל אֵלֶּה נִגְלָה הַדָּבָר לְהָ“רַבִּי” שֶׁלָּנוּ! וּמִמָּחֳרַת הַבֹּקֶר, אַךְ נִכְנַסְנוּ אֶל הַ“חֶדֶר” הֵטִיל הַ“רַבִּי” עָלֵינוּ הָעֹנֶשׁ קָשֶׁה וּמַעֲלִיב…אֵין זֹאת, כִּי בָגַד בָּנוּ אֶחָד מֵחֲבֵרֵינוּ, שֶׁהָיָה עִמָּנוּ אֶתְמוֹל בְּעֵצָה אַחַת, וְהַיּוֹם נֶהְפַּך לִבּוֹ…
אַךְ מִי הוּא זֶה וְאֵי זֶה הוּא? עָלֵינוּ לְבָרֵר אֶת הַדָּבָר וּלְבָעֵר אֶת הָרָעָה.
מֵעוֹלָם לֹא אָרְכוּ לָנוּ הַשָּׁעוֹת, כְּמוֹ בַיּוֹם הַהוּא. בְקֹצֶר רוּחַ חִכִּינוּ עַד כְּלוֹת הַלִּמּוּדִים, וּבְלִי אֹמֶר וּדְבָרִים נֶאֱסַפְנוּ כֻלָּנוּ לַ“אֲסֵפָה רַבָּה” מִחוּץ לָעִיר, עַל פְּנֵי כַר יָרוֹק.
אָז קָם הָ“רֹאשׁ” שֶׁלָּנוּ, הוּא יַעֲקֹב בֶּן הַקִּמְחִי, זֶה שֶׁהָיָה תָמִיד הַשָּׂר בְּמִשְׂחָקֵינוּ, וַיְדַבֵּר:
– חֲבֵרִים, בָּרִי הַדָּבָר, כִּי אֶחָד מִן הָעֵדָה הִלְשִׁין עָלֵינוּ לִפְנֵי הָ“רַבִּי”, וּבְכֵן נַחְפְּשָׂה וְנַחְקְרָה מִי הוּא הַמַּלְשִׁין, הִנֵּה אֲנַחְנוּ עוֹמְדִים פֹּה כֻלָּנוּ. יִשָּׁבַע נָא כָל אֶחָד, כִּי לֹא הוּא הַחוֹטֵא.
הַנְּעָרִים נִדְחֲפוּ וְנֶחְפְּזוּ לְקַבֵּל אֶת הַ“שְּׁבוּעָה”, אַךְ יַעֲקֹב עָצַר בַּעֲדָם וְנָטַל כַּסֵּדֶר אֶת כָּל אֶחָד מִן הַחֲבֵרִים, הֶעֱמִידוֹ עַל הָאֶבֶן הַגְּדוֹלָה, תַָּחַב לְתוֹךְ יָדוֹ שְׁתֵּי צִיצִיוֹת מִן “הָאַרְבַּע כַּנְפוֹת” וְהִקְרִיא לְפָנָיו אֶת נוּסַח הַשְּׁבוּעָה:
“הֲרֵינִי נִשְׁבָּע בְּחֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא שֶׁלִּי, כִּי לֹא הוֹצֵאתִי מִפִּי אַף דִּבּוּר אֶחָד בְּאָזְנֵי הָ’רַבִּי'. הַשָּׁמַיִם עֵדָי!”
הִגִּיעַ הַתּוֹר לְיוֹסֵף בֶּן הַשַּׁמָּשׁ לַעֲמֹד עַל הָאֶבֶן, אַךְ הוּא לֹא זָז מִמְּקוֹמוֹ.
– אֵינִי רוֹצֶה… – הִתְעַקֵּשׁ הַנָּעַר.
קָם רַעַשׁ בֵּין הַחֲבֵרִים, הַכֹּל הִקִיפוּ אוֹתוֹ, הַכֹּל הִצְבִּיעוּ עָלָיו:
– הוּא הוּא הַמַּלְשִׁין! אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר.
אַךְ יוֹסֵף עָמַד חִוֵּר, עֵינָיו תּוֹעוֹת וְקוֹלוֹ סָפוּג דִּמְעָה:
– לֹא מַלְשִׁין אֲנִי… לֹא…
– אִם כֵּן, הִשָּׁבַע!
– אֵינִי יָכֹל…
אַ, הַא! הוּא אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ!
– עַתָּה נִבְדְּלו הַנְּעָרִים מִן הַמַּלְשִׁין וְהִתְלַחֲשׁוּ בֵינֵיהֶם, מַה יֵעָשֶׂה לוֹ.
– מַה יֵשׁ כָּאן לְהַרְבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת? – טָעַן עַזְרִיאֵל בַּעַל כֹּחַ – נַשְׁכִּיבֵהוּ פֹה עַל הָעֵשֶׂב, נְשַׁלְשֵׁל אֶת מִכְנָסָיו וְנַלְקֶה אוֹתוֹ אַחַת וּשְׁתַּיִם, עַד אֲשֶׁר יִזְכֹּר לִשְׁמֹר לְשׁוֹנוֹ…
אַךְ יֶתֶר הַחֲבֵרִים לֹא קִבְּלוּ אֶת הָעֵצָה הַזֹּאת. הָעֹנֶשׁ הַזֶּה נִרְאָה לְכֻלָּם קַל מְאֹד לְעֻמַּת הֶעָוֹן הַקָּשֶׁה.
כַּעֲבֹר שָׁעָה קַלָּה הִצִּיעַ יַעֲקֹב:
– נוֹצִיא אוֹתוֹ מֵחֶבְרָתֵנוּ… אִישׁ מֵאִתָּנוּ לֹא יַעֲמֹד בְּ“אַרְבַּע אַמּוֹת” שֶׁלוֹ, לֹא יְדַבֵּר אֵלָיו, לֹא יִקַּח מִיָּדוֹ דָבָר, לֹא יָבֹא עִמּוֹ בְשׁוּם מַגָּע וּמַשָּׂא…יֵדְעוּ הַכֹּל, כִּי נָכְרִי הוּא לָנוּ…
בְּלִי וִכּוּחִים נִתְקַבְּלָה הַהַצָּעָה, וּבָרֶגַע הַזֶּה הָיָה יוֹסֵף לִמְנֻדֶּה מִכָּל חֲבֵרָיו.
הַנְּעָרִים שָׁבוּ יַחְדָּו הָעִירָה מִתּוֹךְ שִׂיחָה עַלִּיזָה עַל קוֹרוֹת הַיּוֹם וּמִתּוֹךְ חֶדְוַת הַנֶּפֶשׁ, עַל אֲשֶׁר עָלָה בְיָדָם לְהוֹצִיא מִשְׁפַּט צֶדֶק.
רַק יוֹסֵף הָלַך לְבַדּוֹ בְצַד הַדֶּרֶךְ, רֹאשׁוֹ מוּרָד קְצָת, פְּסִיעוֹתָיו קְצוּבוֹת, עֵינָיו נְעוּצוֹת בִּקְצֵה נְעָלָיו, אַךְ לִפְרָקִים הָיָה מַבִּיט לַאֲחוֹרָיו, לִרְאוֹת אִם אֵין אִישׁ שׁוֹמֵר צְעָדָיו…
בְּקָרְבָם אֶל הָעִיר, שָׂמוּ כָל הַנְּעָרִים פְּנֵיהֶם אֶל “בֵּית הַמִּדְרָשׁ”, כְּדַרְכָּם, אַךְ יוֹסֵף הָלַךְ יְחִידִי וּבָא אֶל רְחוֹב הַ“קַדָּרִים”, אֲשֶׁר שָׁם בֵּית הוֹרָיו.
מִן הַיּוֹם הַהוּא וָהָלְאָה הָרְחַק יוֹסֵף בֶּן הַשַּׁמָּשׁ מִכָּל הַחֲבֵרִים, וְאִישׁ לֹא בָא עִמּוֹ בְמַגָּע וּמַשָּׂא.
יֵשׁ אֲשֶׁר יָבֹא אֶל “הַחֶדֶר” אֶחָד מִן הַתַּלְמִידִים לְסַפֵּר דָּבָר לִפְנֵי חֲבֵרוֹ, וְנִסָּה גַם יוֹסֵף לְהַטּוֹת אֹזֶן, אַךְ תֵּכֶף הוּא שׁוֹמֵע קוֹל גְּעָרָה:
– כְּלַךְ!
בְּשַׁבָּת בְּשַׁבָּת1, עַד הַשָּׁעָה הָרְבִיעִית בַּצָּהֳרַיִם, כְּשֶׁהַתַּלְמִידִים פְּטוּרִים מִן הַ“חֶדֶר”, הֵם מִתְאַסְּפִים וּמְטַיְּלִים יַחְדָּו בַּיַּעַר הַסָּמוּךְ לָעִיר, מִתְכַּנְּסִים עַל פְּנֵי הַגִּבְעָה וּמְסִיחִים בְּמַעֲשִׂים שֶׁהָיוּ בְּיָמִים קַדְמוֹנִים, וְאָז יוֹשֵׁב יוֹסֵף בְּרִחוּק מָקוֹם קְצָת וּמְצַפֶּה לַחֲבֵרָיו, אוּלַי יַעֲשׂוּ שָׁלוֹם לוֹ. אַךְ לַשָּׁוְא צִפִּיָּתוֹ!
וּבְפָגְעוֹ בָרְחוֹב בְּאַחַד הַחֲבֵרִים, וְנָטָה זֶה הַצִּדָּה בְּלִי אֹמֶר, כְּאִלּוּ הָיָה יוֹסֵף מְנֻגָּע אוֹ מְאֻיָּם.
שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת נָשָׂא הַנַּעַר הַמְנֻדֶּה אֶת גּוֹרָלוֹ בְדוּמִיָּה. אַךְ מִקֵּץ הַיָּמִים הָאֵלֶּה כָשַׁל כֹּחַ סֻבָּלוֹ.
וְאָז מָצָא אַחַד הַחֲבֵרִים בְּסֵפֶר הַ“חֻמָּש” שֶׁלוֹ פִתְקָא, וּבָהּ כְּתוּבִים הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:
“אַחַי, עַד מָתַי יֶעֱשַׁן אַפְּכֶם בִּי? מַה פִּשְׁעִי וּמַה חַטָּאתִי? הַאֻמְנָם גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשֹׂא?”
הַכֹּל הֵבִינוּ, כִּי יַד יוֹסֵף כָּתְבָה אֶת הַמִּכְתָּב הַזֶּה. וְיַעֲקֹב “הַשָּׂר” עָנָה בִּכְתָב בְּשֵׁם כָּל הַחֲבֵרִים:
“אֵין שָׁלוֹם אָמַר ה’ לָרְשָׁעִים!”
יוֹסֵף נִסָּה לִכְתֹּב שֵׁנִית וּשְׁלִישִׁית, אַךְ כָּל תַּחֲנוּנָיו לֹא הוֹעִילוּ, עַד כִּי נִתְיָאֵשׁ לְפַיֵּס אֶת חֲבֵרָיו.
פָּנָיו הַדַּלִּים דַּלּוּ יוֹתֵר; קוֹמָתוֹ הַכְּפוּפָה נִכְפְּפָה יוֹתֵר; וְהָעַצְבוּת תָּקְפָה אוֹתוֹ וְשָׁכְנָה תָמִיד עַל מִצְחוֹ הַלָּבָן וּבְעֵינָיו הַשְּׁחוֹרוֹת.
וְיֵשׁ אֲשֶׁר מַרְאֶה הַנַּעַר הַחִוֵּר וְהֶעָגוּם הָיָה מְעוֹרֵר רַחֲמִים בְּלֵב מִי שֶׁהוּא מִן הַחֲבֵרִים, וְאָז הָיָה מוֹשִיט לוֹ בְּלִי דְבָרִים פְּרֻסָּה שֶׁל לַחְמָנִיָּה אוֹ חֲתִיכָה שֶׁל תַּפּוּחַ. אַךְ יוֹסֵף לֹא הָיָה נוֹגֵעַ בְּמַתָּנָה זוֹ.
וּפַעַם אַחַת, בְּיוֹמָא דְפַגְּרָא, הִגִיעַ הַדָּבָר לִידֵי הַצָּעָה, כִּי יַזְמִינוּ אֶת “הַמַּלְשִׁין” לְדִין, וְגָזְרוּ עָלָיו קְנָס, וְאַחֲרֵי כֵן יַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה וְיִתְקַבֵּל אֶל חֶבְרָתֵנוּ.
אַךְ יַעֲקֹב “הַשָּׂר” עָמַד וְטָעַן, כִּי עוֹד לֹא נִרְצָה עֲוֹנוֹ שֶׁל יוֹסֵף, כִּי עוֹד לֹא עָבְרוּ “שִׁבְעָה שָׁבוּעוֹת”, כִּי הַמַּלְשִׁינוּת הִיא עֲבֵרָה חֲמוּרָה.
ולָכֵן נִדְחָה דְבַר הַתְּשׁוּבָה מִיּוֹם לְיוֹם, עַד אֲשֶׁר הָרְאָה לָנוּ מִן הַשָּׁמַיִם, כִּי לֹא טוֹב עָשִׂינוּ…
אַךְ אֲסַפֵּר אֶת הַדְּבָרִים כְּהֶוְיָתָם.
בְּאַחַד הַיָּמִים לֹא בָא יוֹסֵף אֶל הַ“חֶדֶר”. אִמּוֹ שָׁלְחָה לְהַגִּיד, כִּי קְצָת חוֹלֶה הוּא.
בַּיוֹם הַשְּׁלִישִי נִכְנַס הָרַבִּי שֶׁלָּנוּ לְבַקְּרוֹ, וּבְשׁוּבוֹ סִפֵּר לָנוּ, כִּי הַנַּעַר חוֹלֶה מְסֻכָּן הוּא, וְהַרוֹפֵא צִוָּה לִשְׁמֹר עָלָיו מְאֹד.
חֲרָדָה אָחֲזָה אוֹתָנוּ. הֶחֱלַטְנוּ לְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה וּבוֹ בַיוֹם לִכְרוֹת עִמּוֹ בְּרִית שָׁלוֹם.
אִמּוֹ שֶׁל יוֹסֵף, אִשָּׁה גוּצָה וּקְמוּטַת פנים, פָּגְשָׁה אוֹתָנוּ בְעֵינַיִם דּוֹמְעוֹת וְהוֹבִילָה אוֹתָנוּ לְחֶדֶר קָטֹן, שֶׁשָּׁם שָׁכַב יוֹסֵף בַּמִּטָּה, וּפָנָיו מְסֻבִּים אֶל הַקִּיר.
רֶגַע אֶחָד עָמַדְנוּ צְפוּפִים בַּפֶּתַח, וְאִישׁ מֵאִתָּנוּ לֹא הֵעֵז לִפְסֹעַ פְּסִיעָה. פִּתְאֹם שָׁמַעְנוּ בְתוֹךְ הַדִּמְדּוּמִים קוֹל צָרוּד:
– מִי פֹה?
– אֲנָחְנוּ! – עָנָה יַעֲקֹב וְנִגַּשׁ אֶל הַמִּטָּה.
הַחוֹלֶה נִתְעוֹרֵר, נָעַץ בָּנוּ עֵינָיו, הִתְבּוֹנֵן רֶגַע וְהֵסֵב שֵׁנִית אֶת פָּנָיו אֶל הַקִּיר…
שָׁעָה קַלָּה עָמַדְנוּ כִנְזוּפִים, וְאַחַר כָּךְ פָּסַעְנוּ לַאֲחוֹרֵינוּ פְסִיעוֹת דַּקּוֹת וְיָצָאנוּ בַחֲשַׁאי מִן הַחֶדֶר… אִישׁ מֵאִתָּנוּ לֹא הוֹצִיא הֶגֶה מִפִּיו, אִישׁ לֹא שָאַל אֶת חֲבֵרוֹ דָבָר, וְאֶחָד אֶחָד הָלַכְנוּ לְבֵיתֵנוּ.
מִקֵּץ חֲמִשָּׁה אוֹ שִׁשָּׁה יָמִים הִקִּיפָה הַשְׁמוּעָה אֶת כָּל הָעִיר:
– בְּנוֹ שֶׁל הַשַּׁמָּשׁ מֵת!
– אוֹי וַאֲבוֹי! בֶּן כַּמָּה הָיָה?
– רַק בֶּן עֶשֶׂר…
וּבְאֶחָד מֵעַרְבֵי אֱלוּל עָמַדְנוּ כֻלָּנוּ עַל קִבְרוֹ, וְרֶגֶשׁ אֶחָד תָּקַף אֶת לִבּוֹת כֻּלָּנוּ, רֶגֶשׁ שֶׁל חֲרָטָה.
דְּבָרִים לֹא הָיוּ בְּפִינוּ לְהַבִּיע בָּהֶם אֶת כָּל הַנַּעֲשֶׂה בְקֶרֶב לִבֵּנוּ בַּשָּׁעָה הַהִיא, אַךְ מֵעוֹלָם לֹא הָיוּ פָנֵינוּ מְעֻנָּנִים כָּל כָּךְ, כְּמוֹ בָעֶרֶב הַהוּא. כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ נָכוֹן הָיָה אָז לָתֵת חֲצִי חַיִּים כֹּפֶר עֲוֹנוֹ.
נִדְמָה לָנוּ אָז, כִּי יוֹסֵף חֲבֵרֵנוּ הָיָה “צַדִּיק נִסְתָּר”, וֵאלֹהִים שְׁלָחוֹ אֵלֵינוּ לְנַסּוֹת אוֹתָנוּ…
פָּסוּק נִזְרַק לְתוֹךְ לִבֵּנוּ: “אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ, אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְהִתְחַנְּנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ”…
פִּתְאֹם רָאִינוּ, כִּי נִפְקַד מְקוֹם חֲבֵרֵנוּ יַעֲקֹב. וְכַעֲבֹר רֶגַע מָצָאנוּ אוֹתוֹ יוֹשֵׁב עַל אֶבֶן אַחַת, ראשׁוֹ מֻנָּח בֵּין בִּרְכָּיו וּמֵעֵינָיו זוֹלְגוֹת דְּמָעוֹת…
חָפַצנוּ לְנַחֲמוֹ, אַךְ הִרְגַּשְׁנוּ, כִּי הַדְּמָעוֹת עוֹלוֹת וְחוֹנְקוֹת אוֹתָנוּ… אָז יָשַׁבְנוּ כֻלָּנוּ כַאֲבֵלִים עַל גַּבֵּי הַקַּרְקַע… הַשֶּׁמֶשׁ יָרְדָה וְשָׁקְעָה לִפְאת מַעֲרָב… הַצְּלָלִים הָלְכוּ וּפָשְׁטוּ עַל הָאָרֶץ. הַלַּיְלָה מְמַשְׁמֵשׁ וּבָא… אַךְ קָשֶׁה הָיָה לָנוּ לָזוּז מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה…חִכִּינוּ לְ“בַת קוֹל” מִן הַשָּׁמָיִם…
וּבְיוֹם הַמָּחֳרָת, כְּשֶׁיָּשַׁבְנוּ כֻלָּנוּ בַ“חֶדֶר”, לֹא עָלָה עַל לֵב אִישׁ לְהִתְהוֹלֵל וּלְהִשׁתּוֹבֵב, אַף כִּי יוֹם שׁוּק הָיָה, וְהָ“רַבִּי” שֶׁלָּנוּ יָצָא וְעָזַב אוֹתָנוּ לְנַפְשֵׁנוּ.
לְנֶגֶד עֵינֵינוּ רִחֲפָה צוּרָתוֹ שֶׁל יוֹסֵף חֲבֵרֵנוּ, אֲשֶׁר הָיְתָה לָנוּ מַזְכֶּרֶת עָוֹן, וְכָל אֶחָד מֵאִתָּנוּ הָיָה שָׁקוּעַ בְּהַרְהוֹרֵי2 תְשׁוּבָה…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.