(סִפּוּר)
שְׁמֹנָה תַלְמִידִים הָיִינוּ בְּחֶדְרוֹ שֶׁל הַמְלַמֵּד הַיָּדוּעַ רַבִּי אֵלִיָּהוּ, כֻּלָּנוּ יַלְדֵי עֲשִׁירֵי הָעִיר וַאֲמִידֶיהָ, מִבְּנֵי שְׁמֹנֶה עַד עֶשֶׂר שָׁנָה. הוֹרֵינוּ צִוּוּ עַל הָ“רַבִּי” לְבַל יָעֵז לְקַבֵּל אֶל חֶדְרוֹ יוֹתֵר מִן הַמִּסְפָּר הַנִּזְכָּר. וּבְעָמָל רַב וּבְטַעֲנוֹת וּתְחִנּוֹת עָלָה בִּידֵי רַבֵּנוּ לְהַטּוֹת לֵב הוֹרֵינוּ, כִּי יַרְשׁוּ לְסַפֵּחַ אֵלֵינוּ אֶת בֶּן הָרַבִּי בְעַצְמוֹ, אֶת יוֹסִי, נַעַר כְּבֶן שְׁמֹנֶה.
וְאַף עַל פִּי שֶׁהָיִינוּ הַתַּלְמִידִים הַיּוֹתֵר עֲשִׁירִים, בְּכָל זֹאת חַי רַבֵּנוּ חַיִּים שֶׁל עֹנִי וָדֹחַק. דִּירָתוֹ הָיְתָה צָרָה מְאֹד. רַק שְׁנֵי חֲדָרִים הָיוּ שָׁם: אֶחָד הָיָה חֲדַר־בֵּית הַסֵּפֶר וְהַשֵּׁנִי – חֲדַר הַמִּטּוֹת. תָּמִיד שָׁמַעְנוּ אֲנָחוֹת וְטַעֲנוֹת מִפִּי הָרַבָּנִית, אֲשֶׁר גַּם אָז, בִּהְיוֹתֵנוּ קְטַנִּים, הֵבַנּוּ אֶת פֵּרוּשָׁן…
סַר וְזָעֵף הָיָה רַבֵּנוּ תָּמִיד, גַּם בְּשָׁעָה שֶׁאִישׁ מֵאִתָּנוּ לֹא נָתַן מָקוֹם לִכְעֹס. מֵעוֹלָם לֹא שָׁמַעְנוּ מִפִּיו דָּבָר טוֹב, מֵעוֹלָם לֹא רָאִינוּ עַל פָּנָיו בַּת־צְחוֹק, כַּאֲשֶׁר הָרְגַלְנוּ אֵצֶל מְלַמְּדֵינוּ לִפְנֵי כֵן וְגַם אַחֲרֵי כֵן.
וְאֵין צָרִיךְ לֵאמֹר, אִם אֶחָד מִן הַתַּלְמִידִים הֶעֱלָה עָלָיו אֶת חֲמַת הָ“רַבִּי”, אָז לֹא יָדַע רַחֲמִים: צָרַם אֶת הָאֹזֶן, מָרַט אֶת הַלֶּחִי, וּלְעִתִּים הִכָּה בִרְצוּעָתוֹ… וְאַף כִּי כֻלָּנוּ הָיִינוּ מְפֻנָּקִים וְרַבִּים מֵאִתָּנוּ הָיוּ בָנִים־יְחִידִים לְהוֹרֵיהֶם, בְּכָל זֹאת לֹא שָׂם הָרַבִּי לֵב לָזֶה. הוּא הָיָה אוֹמֵר: “וְכִי בִשְׁבִיל שֶׁבֵּן־יָחִיד אַתָּה, אֶפְשָׁר לְךָ לַעֲשׂוֹת מַה שֶׁלִּבְּךָ חָפֵץ?… אֶצְלִי אֵין בָּנִים יְחִידִים.”
אֵין כָּל פֶּלֶא אֵפוֹא, אִם כֻּלָּנוּ הָיִינוּ יְרֵאִים מִפְּנֵי הָ“רַבִּי”, וְכָל הַיּוֹם יָשַׁבְנוּ כִּכְלוּאִים, מִבְּלִי הָרִים יָד וָרֶגֶל, מִיִּרְאָה פֶן נַעֲלֶה אֶת חֲמַת הָ“רַבִּי”.
גַּם בְּשָׁעָה שֶׁיָּצָא אֶל הָרְחוֹב אוֹ הָלַךְ אֶל בֵּית־הַכְּנֶסֶת לֹא שָׂבַעְנוּ נָחַת, כִּי בַבַּיִת נִשְׁאֲרָה הָרַבָּנִית, אִשָּׁה רַגְזָנִית, אֲשֶׁר הִשְׁגִּיחָה מְאֹד עַל הַסֵּדֶר וְהַנִּקָּיוֹן, וְיוֹתֵר מִכֹּל אָהֲבָה אֶת הַמְּנוּחָה. לָכֵן כַּאֲשֶׁר הִגִּיעַ לְאָזְנָהּ קוֹל שָׁאוֹן קַל, עָמְדָה עַל רַגְלֶיהָ וְקָרְאָה: מָה הַ“מְּהוּמָה” הַזֹּאת? הַבְּבֵית־מַרְזֵחַ אַתֶּם יוֹשְׁבִים? יָבֹא נָא הָ“רַבִּי” וְיַרְאֶה לָכֶם, אֵיךְ צָרִיךְ לָשֶׁבֶת בַּ“חֶדֶר”…
מִלְּבַד הָרַבָּנִית הָיָה מַשְׁאִיר הָ“רַבִּי” אֶת יוֹסִי בְנוֹ לְהַשְׁגִּיחַ עָלֵינוּ, פֶּן “נַהֲפֹךְ אֶת הָעוֹלָם”. הַמַּשְׁגִּיחַ הַזֶּה הָיָה פָחוֹת רַגְזָן וְקַפְּדָן מֵאִמּוֹ, וְתַחַת הַשְׁגָּחָתוֹ לֹא הָיְתָה עָלֵינוּ אֵימַת הָ“רַבִּי” כָּל כָּךְ גְּדוֹלָה, כִּי מֵעוֹלָם לֹא הִלְשִׁין עָלֵינוּ וְלֹא דִבֵּר רָעָה עָלֵינוּ בְּאָזְנֵי אָבִיו. בִּשְׂכַר זֶה הָיָה מְקַבֵּל תָּמִיד מֵאִתָּנוּ אֶת שְׁיָרֵי הָאֹכֶל, וּלְעִתִּים גַּם מִגְּדָּנוֹת וּמַמְתַּקִּים.
הַנַּעַר הַזֶּה הָיָה כְאָבִיו זָעֵף. לְעִתִּים מְאֹד רְחוֹקוֹת נִרְאָה צְחוֹק עַל פָּנָיו הַכְּחוּשִׁים וְהַדַּלִּים. עֵינָיו הֵפִיקוּ תָמִיד יָגוֹן וְצַעַר עָמֹק. לָבוּשׁ הָיָה גַם בַּחוֹל גַּם בַּשַּׁבָּת בְּגָדִים קְרוּעִים וּטְלוּאִים, אֲשֶׁר לֹא הִתְאִימוּ עִם בִּגְדֵי יֶתֶר הַתַּלְמִידִים…
זוֹכֵר אֲנִי, כִּי אִישׁ מֵאִתָּנוּ לֹא אָהַב אֶת “בֶּן הָרַבִּי”, לֹא נִקְשַׁר אֵלָיו וְלֹא הִתְרָעָה אִתּוֹ… אוּלַי נָקַמְנוּ בוֹ בְּעַד עֲוֹן אָבִיו וְאוּלַי לֹא נִמְשַׁךְ לִבֵּנוּ אַחֲרֵי הַתּוּגָה הַתְּמִידִית שֶׁהֵפִיקוּ פָנָיו הַדַּלִּים – מִי יוֹדֵעַ? אַךְ חֶמְלָה רַבָּה הֵעִיר בְּקִרְבֵּנוּ, בִּהְיוֹת לוֹ אָב “נוֹרָא” כְּרַבֵּנוּ וְאֵם רָעָה כְּ“הָרַבָּנִית”…
רַק יוֹם אֶחָד בַּשָּׁבוּעַ הָיָה לָנוּ חֹפֶשׁ בְּמֶשֶׁךְ שָׁעוֹת אֲחָדוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁיָּשַׁבְנוּ כֻלָּנוּ יַחַד בַּ“חֶדֶר”. זֶה הָיָה בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בַשָּׁבוּעַ, יוֹם הַשּׁוּק. אָז יָצְאוּ גַם הָ“רַבִּי” גַּם אִשְׁתּוֹ לִקְנוֹת אוֹ לִרְאוֹת מַה שֶׁבְּנֵי אָדָם קוֹנִים…
בִּשְׁעַת יְצִיאָתוֹ הָיָה הָ“רַבִּי” פוֹנֶה אֵלֵינוּ וְאוֹמֵר: “שְׁבוּ אִישׁ עַל מְקוֹמוֹ וְאַל תַּהַפְכוּ אֶת הָעוֹלָם!”
וְאוּלָם אַךְ רָאִינוּ בְעַד הַחַלּוֹן, כִּי הָרַבִּי וְאִשְׁתּוֹ הִרְחִיקוּ מְעַט, עַד כִּי לֹא יֵרָאֶה לָהֶם הַבַּיִת וּלְאָזְנֵיהֶם לֹא יַגִּיעַ הַשָּׁאוֹן, אָז קָפְצוּ בְנֵי הַחֲבוּרָה אִישׁ מֵעַל מְקוֹמוֹ, כְּאִלּוּ הִשְׁלִיכוּ מְעַל יְדֵיהֶם כְּבָלִים, וּנְכוֹנִים כֻּלָם לְהִתְפָּרֵץ…
בָּרִאשׁוֹנָה הִשְׁתּוֹבַבְנוּ כֻלָּנוּ בְלִי כָל סֵדֶר. הָאֶחָד הִתְגַּנֵּב מִאֲחוֹרֵי חֲבֵרוֹ וְצָרַם לוֹ בְאָזְנוֹ, וְהַשֵּׁנִי לֹא מָחַל עַל עֶלְבּוֹנוֹ וַיַּפֵּל אֶת אִישׁ רִיבוֹ, וְכֹה הִתְאַבְּקוּ שְׁנֵיהֶם רְגָעִים אֲחָדִים, עַד אֲשֶׁר בָּא הַשְּׁלִישִׁי וַיִּתְנַפֵּל עַל הַשֵּׁנִי…; זֶה הֶעֱמִיד כִּסֵּא עַל כִּסֵּא וְעָלָה עַל הָעֶלִיוֹן כְּדֵי לִקְפֹּץ אַרְצָה, אַךְ בָּא חֲבֵרוֹ וְלֹא נְתָנוֹ לְהוֹצִיא מַחְשַׁבְתּוֹ לִפְעֻלָּה. אֲחָדִים עָלוּ עַל הַשֻּׁלְחָנוֹת אוֹ הָפְכוּ אֶת הַסַּפְסָלִים, וְבַבַּיִת קָם שָׁאוֹן רַב וְקוֹלוֹת מִקּוֹלוֹת נִשְׁמְעוּ עַד לֵב הַשָּׁמָיִם: אֶחָד קוֹרֵא כְתַרְנְגוֹל, שֵׁנִי נוֹעֵר כַּחֲמוֹר, שְׁלִישִׁי מְיַלֵּל כֶּחָתוּל; זֶה מַשְׁמִיעַ צְעָקוֹת מְשֻׁנּוֹת וְזֶה עוֹנֶה לוֹ בִנְבִיחוֹת כַּכֶּלֶב. כֹּה הָיָה עוֹבֵר כַּחֲצִי הַשָּׁעָה, עַד אֲשֶׁר עָיַפְנוּ, וְאָז הָיָה מַצִּיעַ אֶחָד מֵאִתָּנוּ אֵיזֶה מִשְׂחָק עַלִּיז, אֲשֶׁר כֻּלָּנוּ צְרִיכִים הָיִינוּ לְהִשְׁתַּתֵּף בּוֹ.
גַּם בַּיּוֹם אֲשֶׁר קָרוּ הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר אֲנִי חָפֵץ לְסַפֵּר לָכֶם, הָיָה בְ“חֶדְרֵנוּ” מִין מְבוּכָה וּמְהוּמָה, כִּי אַךְ זֶה עַתָּה יָצָא הָ“רַבִּי” וְאִשְׁתּוֹ מִן הַבָּיִת.
בְּתוֹךְ הַשָּׁאוֹן וְהַמְּהוּמָה, אֲשֶׁר שָׂרְרוּ בַ“חֶדֶר”, נִשְׁמַע פִּתְאֹם קוֹל נֵפֶץ כְּלֵי חֶרֶשׂ. כָּל הַנְּעָרִים חָדְלוּ לְהִשְׁתּוֹבֵב, וְדוּמִיָּה שָׂרְרָה רֶגַע אֶחָד. עֵינֵי כֻלָּם הִבִּיטוּ אֶל הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר מִשָּׁם נִשְׁמַע הַשָּׁאוֹן.
– מַה שָׁם? מַה זֶה קָרָה?
הָ“רַבָּנִית” קֹדֶם שֶׁיָּצְאָה, אָסְפָה אֶת כָּל הַקְּעָרוֹת וְהַכּוֹסוֹת וַתַּעֲמִידֵן עַל הַכִּירַיִם כְּדֵי לְרָחֲצָן אַחֲרֵי כֵן בְּשׁוּבָהּ. וְהִנֵּה עָבַר יַעֲקֹב בֶּן הַשּׁוֹחֵט עַל פְּנֵיהֶן וְנִכְשַׁל בַּמַּגְרֵפָה שֶׁעָמְדָה קָרוֹב לִמְקוֹם הַמַּעֲשֶׂה, וְכָל הַכֵּלִים נָפְלוּ אַרְצָה וַיִּשָּׁבֵרוּ…
הַמַּזִיק, בִּרְאוֹתוֹ אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וּבְהַעֲלוֹתוֹ עַל לִבּוֹ אֶת הַצָּפוּי לוֹ בְּשׁוּב הָ“רַבִּי”, הֵרִים קוֹל בּוֹכִים וְלֹא אָבָה לְהִתְנַחֵם…
כָּל הַחֲבֵרִים סְבָבוּהוּ כִדְבוֹרִים וַיַּחְקְרוּ וַיִּדְרְשׁוּ, אֵיכָה נִהְיָה הַדָּבָר.
וְהַנַּעַר בּוֹכֶה בְּלִי הֲפוּגוֹת…
מַה לַעֲשׂוֹת? מַה לַעֲשׂוֹת?
אָז יָצָא מִתּוֹךְ הָעֵדָה שְׁלֹמֹה בֶן הַ“גְּבִיר” וַיִּקְרָא:
– אִישׁ מֵאִתָּנוּ בַּל יָעֵז לְהַגִּיד לָ“רַבִּי”, מִי עָשָׂה אֶת הַדָּבָר.
– אֵין אִישׁ יוֹדֵעַ מְאוֹּמָה, לֹא רָאִינוּ – עָנוּ אֲחָדִים.
– כֵּן, כֵּן, לֹא רָאִינוּ וְלֹא יָדַעְנוּ – גָּמַרְנוּ כֻלָּנוּ לְהַגִּיד.
– אֲבָל הֵן יוֹסִי בֶן הָ“רַבִּי”, יַגִּיד – נִשְׁמַע קוֹל יַעֲקֹב מִתּוֹךְ דְּמָעוֹת.
עֵינֵי כָל הַחֲבוּרָה נָסַבּוּ אֶל יוֹסִי, אֲשֶׁר עָמַד מֵרָחוֹק וַיִּשְׁמַע וַיִּתְבּוֹנֵן.
– הֲתַגִּיד, מָה?
– לֹא אַגִּיד – עָנָה יוֹסִי בְּשָׂפָה רָפָה וּבְקוֹל רוֹעֵד.
– הַיְדַעֲתֶּם מָה? – נִשְׁמַע שֵׁנִית קוֹל בֶּן הַ“גְּבִיר” – הָבָה נִשָּׁבַע כֻּלָּנוּ, כִּי לֹא נַגִּיד מְאוּמָה.
–אֲנַחְנוּ נִשָּׁבֵעַ – עָנִינוּ כֻלָּנוּ פֶה אֶחָד.
אָז הוּבְאוּ שְׁנֵי סְפָרִים: “חֻמָּשׁ” וּ“גְמָרָא”, וּכָל אֶחָד שָׂם יָדוֹ הַיְמָנִית עַל הַ“חֻמָּשׁ” וְאֶת הַשְּׂמָאלִית – עַל הַ“גְּמָרָא” וַיִּשָּׁבַע: “הִנְנִי נִשְׁבָּע בְּחֵלֶק אָבִי לָעוֹלָם הַבָּא, כִּי לֹא אַגִּיד דָּבָר מִכָּל אֲשֶׁר קָרָה הַיּוֹם בַּ”חֶדֶר".
וּלְחַזֵּק אֶת הַשְּׁבוּעָה הוֹצִיא בֶן הַגְּבִיר אֶת שְׁתֵּי צִיצִיּוֹתָיו וְהִצְלִיפָן עַל יָדוֹ שֶׁל כָּל אֶחָד שָׁלֹשׁ פְּעָמִים וְלָחַשׁ: “מִי אֲשֶׁר יְחַלֵּל שְׁבוּעָתוֹ, תְּקֻצַּץ יָדוֹ.”
וּלְיֶתֶר בִּטָּחוֹן יָצָאנוּ כֻלָּנוּ הַחוּצָה תַּחַת הַרָקִיעַ וְחָזַרּנוּ עַל הַשְּׁבוּעָה בְהוֹסָפָה: “עֵדִים הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ אִם לֹא נִשְׁמֹר שְׁבוּעָתֵנוּ.”
אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה שַׁבְנוּ כֻלָּנוּ אֶל הַ“חֶדֶר”. אִישׁ אִישׁ יָשַׁב עַל מְקוֹמוֹ. גַּם יַעֲקֹב חָדַל לִבְכּוֹת, בִּהְיוֹתוֹ בָטוּחַ, כִּי אִישׁ לֹא יָהִין לְחַלֵּל שְׁבוּעָה חֲמוּרָה כָזֹאת.
דּוּמִיָּה שָׂרְרָה בַּ“חֶדֶר”, אִישׁ לֹא הוֹצִיא מִפִּיו דָּבָר, וְרַק קוֹל לַחַשׁ נִשְׁמָע. גַּם הַ“סּוֹד” גַּם הַשְּׁבוּעָה הֵעִיקוּ עַל לֵב כֻּלָּנוּ, וְכָל אֶחָד חִכָּה בְכִלְיוֹן עֵינַיִם לְשׁוּב הָ“רַבִּי”, לְמַעַן אֲשֶׁר יַעֲבֹר הַזָּעַם…
הָרְגָעִים אָרְכוּ לָנוּ כְשָׁעוֹת. כָּל שָׁאוֹן קַל הָיָה בְעֵינֵינוּ כִּמְבַשֵּׂר אֶת בֹּא הָרֶגַע הַנּוֹרָא…
לָאַחֲרוֹנָה נִפְתְּחָה הַדֶּלֶת וְהָ“רַבִּי” בָא. הָ“רַבָּנִית”, כַּנִרְאֶה אֵחֲרָה מְעַט לָבֹא. הוּא שָׁלַח מֶבָּט חוֹדֵר אֶל פָּנֵינוּ. לֹא הִסְכִּין לִרְאוֹת בְּשׁוּבוֹ מִן הַשּׁוּק מְנוּחָה שְׁלֵמָה כָּזוֹ. וְלִבּוֹ נִבָּא לוֹ דָּבָר רָע.
– אֵין זֹאת, כִּי כְבָר “הֲפַכְתֶּם אֶת הָעוֹלָם”… הֲכֵן?
אִישׁ לֹא עָנָה מְאוּמָה.
– קְחוּ אֶת הַגְּמָרוֹת! – אָמַר בְּקוֹל מְצַוֶּה.
עוֹד לֹא הִסְפַּקְנוּ לָקַחַת אִישׁ אִישׁ אֶת סִפְרוֹ, וְהַדֶּלֶת נִפְתְּחָה וְהָרַבָּנִית נִרְאֲתָה בַפֶּתַח.
אֵימָה חֲשֵׁכָה נָפְלָה עַל כֻּלָּנוּ. אִישׁ אִישׁ רָעַד לִקְרַאת הָרֶגַע הַנּוֹרָא. הִנֵּה הוּא בָא, בָּא…
עָבְרוּ רְגָעִים אֲחָדִים –.
הָרֲבָּנִית הֵסִירָה אֶת מִטְפַּחְתָּהּ וַתִּגַּשׁ אֶל הַכִּירַיִם לִשְׁפּוֹת סִיר. וּפִתְאֹם עָמְדָה עַל מְקוֹמָהּ כַּהֲלוּמָה וַתִּקְרָא בִילָלָה:
– אוֹיָה לִי, אוֹיָה! אָסוֹן קָרַנִי! שׁוֹד וָשֶׁבֶר!
– מַה זֹאת? מָה? – קָם הָ“רַבִּי” מִמְּקוֹמוֹ וְשָׁאַל.
– גֶּשׁ נָא הֵנָּה וְרָאִיתָ בְעֵינֶיךָ אֶת אֲשֶׁר עוֹלְלוּ לִי הַ“מְשֻׁמָּדִים”.
הָ“רַבִּי” נִגַּשׁ אֶל הַכִּירַיִם, וּלְעֵינָיו נִגְלוּ הֲמוֹן שִׁבְרֵי כְלֵי חֶרֶשׂ וּזְכוּכִית שֶׁל כּוֹסוֹת וּקְעָרוֹת.
– מִי עָשָׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה?
אֵין קוֹל וְאֵין עוֹנֶה.
הָ“רַבִּי” נִגַּשׁ אֶל הַשֻּׁלְחָן, הֵסִיר אֶת רְצוּעָתוֹ מֵעַל מִכְנָסָיו וְעָמַד לְפָנֵינוּ מָלֵא חֵמָה.
– הֲלֹא תַגִּידוּ לִי, מִי שָׁבַר אֶת הַכֵּלִים, בָּנִים סוֹרְרִים?
דּוּמִיָּה.
– יוֹסִי, קְרַב הֵנָּה – קָרָא אֶל בְּנוֹ.
הַנַּעַר נִגַּשׁ אֶל אָבִיו בְּבִרְכַּיִם כּוֹשְׁלוֹת.
– הֲלֹא אַתָּה הָיִיתָ בַבָּיִת. מִי שָׁבַר אֶת הַכֵּלִים?
– אֵין אֲ־נִי יוֹ־דֵעַ מְאוּ־מָה – עָנָה הַנַּעַר וְבְפָנָיו דְּמָעוֹת.
– פֹּה תְהֵא קְבוּרָתְךָ, אִם לֹא תַגִּיד תֵּכֶף.
– אֶת עוֹרוֹ הַפְשֵׁט מֵעַל עַצְמוֹתָיו! – נִשְׁמַע קוֹל הָ“רַבָּנִית” – אוֹתוֹ עוֹזְבִים לִשְׁמוֹר אֶת הַבַּיִת וְכַאֲשֶׁר “הָפְכוּ אֶת הַבַּיִת” לֹא רָאָה וְלֹא שָׁמַע, אֵיפֹה הָיוּ עֵינֶיךָ בְאוֹתָהּ שָׁעָה?
הָ“רַבִּי” הִקְרִיב אֶת הַסַּפְסָל.
– הוֹרֵד מִכְנָסֶיךָ וּשְׁכָב…
יְדֵי הַנַּעַר רָעֲדוּ, כָּל גוּפוֹ נִכְפַּף, וּמֵעֵינָיו יָרְדוּ דְמָעוֹת…
– אַחַת – שְׁתַּיִם – שָׁלֹשׁ. הֲתַגִּיד?
גוּפַת הַנַּעַר הִתְנוֹדְדָה, וְצַעֲקוֹתָיו נִשְׁמְעוּ בְּכָל הַ“חֶדֶר”.
–רַבִּי!
וְהַקּוֹל קוֹל בֶּן הַגְּבִיר.
הָ“רַבִּי” הִרְפָּה רֶגַע מִבְּנוֹ הָאֻמְלָל, וַיַּבֵּט אֶל הַדּוֹבֵר אֵלָיו.
– רַבִּי, בִּי הֶעָוֹן! אָנֹכִי בְלִי צְדִיָּה שָׁבַרְתִּי אֶת כָּל הַכֵּלִים.
חֲמַת הָ“רַבִּי” שָׁקָטָה.
– תּוֹאִיל לְהַגִּיד לְאִמְּךָ בַצָּהֳרַיִם, כִּי תְשַׁלֵּם לִי מְחִיר חָמֵשׁ קְעָרוֹת וְאַרְבַּע כּוֹסוֹת, הֲשׁוֹמֵעַ אָתָּה?
– טוֹב, אָנֹכִי אַגִּיד.
כְּמוֹ אֶבֶן כְּבֵדָה נָגֹלָּה מֵעַל לֵב כֻּלָּנוּ, רוּחֵנוּ שָׁב אֵלֵינוּ כְמִקֶּדֶם.
– אֲבָל מַדּוּעַ לֹא הִגִּיד הַסּוֹרֵר הַזֶּה?! – נִשְׁמַע קוֹל הָ“רַבִּי”, כְּאִלּוּ חָפֵץ לְהַצְדִּיק אֶת נַפְשׁוֹ עַל הָעָוֶל שֶׁעָשָׂה לִבְנוֹ…
* * *
וְכַאֲשֶׁר שַׁבְנוּ מִן הַ“חֶדֶר” הַבַּיְתָה, נִפְתַּח סְגוֹר שְׂפָתֵינוּ, וְכָל אֶחָד סִפֵּר לְרֵעֵהוּ אֶת כָּל אֲשֶׁר חָשַׁב וְהִרְגִּישׁ בָּרְגָעִים הַנּוֹרָאִים הָהֵם…
כֻּלָּנוּ הִלַּלְנוּ אֶת “יוֹסִי” בֶן הָרַבִּי עַל אֲשֶׁר עָמַד בַּנִּסָּיוֹן וְלֹא חִלֵּל שְׁבוּעָתוֹ.
אַךְ דֵּי תְהִלּוֹת לֹא מָצָאנוּ לִשְׁלֹמֹה בֶן הַגְּבִיר, אֲשֶׁר הוֹדָה עַל חֵטְא אֲשֶׁר לֹא חָטָא בִשְׁבִיל לְהַצִּיל מִיִּסּוּרִים אֶת חֲבֵרוֹ.
אָכֵן יֵשׁ קוֹנֶה עוֹלָמוֹ בְּשָׁעָה אֶחָת! –
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.