אין מזל ל"כלכלה" בחיינו: לא למעשה ולא לעיון. בחיי־המציאות צפויה היא, כמדובר בפי כל, למשברים מתמידים באין עוזר ודואג. ואפילו ב"מלחמת העיון", שבה אין נעילת־דלת בפני לווים, ואין שווקים סגורים, ועודפי־תוצרת ותנודות שערי־כספים, אין הכלכלה מוצאת את דרכה. בתפיסת גורמי מחלה נפוצה כקדחת, למשל, הרחיקו לכת אפילו הדיוטות שברפואה, מאשר מומחים בכלכלה לאומית בתפיסת גורמי המשברים התמידיים. לא יעלה על דעת איש לראות במעלת־החום הגבוהה של החולה את גורם הקדחת; החום הוא תוצאה. ובאספת הנבחרים בקשו רבים לראות את גורם המשבר הכלכלי ב"טמפרטורה הגבוהה" של הפועלים, או בזו של נותני־העבודה, או “בסביבה הקרה” של הצבור הרחב המקפיאה את התלהבות “היזמה הפרטית”. אלה הם חזיונות־לואי המכבידים לפעמים בשעת התנגשות־האיתנים: ההון והעבודה. אולם הגורמים האמתיים הם בעמקי־השורש ולא בענפים הנראים.
למעשה אין אנו אדונים לגורמים הכלכליים בישובנו להטותם לחפצנו גם אחרי עמדנו על טיבם ואופים; הבריאה אשר לפנינו באה בסערה ובהתפרצות תחת לחץ רבבות אטמוספירות מבחוץ; מתוך התוהו־והבוהו היא מתהוית. ואף־על־פי־כן טוב שנעשה חשבון־הנפש לעצמנו, וטוב שיהיה אור, למצער, בחדרי־ההכרה העיוּנית. אם אין מתחילים לניר ניר, לא יקצרו לעולם. אספת־הנבחרים פחדה משום־מה מפני הארות אקדמיות. פחד שוא. פרלמנט אין אנו יכולים עוד להיות בין כה ובין כה; באשר כל כוחנו לעוץ עצות ולדרוש דרישות, וחסרי־אונים אנו לחוקק חוקים ולהטילם על הצבור. נהיה, למצער, אקדמיה, שנדע את אשר לפנינו. ובהתבהרות־הכרה יש גם התחלה מעשית. העולים נמלכים בעסקני הישוב ביחס למפעלים שהם אומרים ליצור. רצון הישוב הקיבוצי בכוחו להנחות רבים לאורחות נאמנים, אם הוא בעצמו ידע את האורחות האלה. והשאלה המחכה לפתרונים היא: איך לכוון את ההון הפרטי לצנורות כלכלה לאומית איתנה ובריאה, שלא רק תוכל לשאת את עצמה, כי אם גם תשא על גבה משאות נוספים מבחוץ.
חברי ד"ר ארלוזורוב ציין באספת־הנבחרים בהרצאתו על המצב הכלכלי את המשברים המתמידים כחזיון טבעי: חזיון הגאות והשפל. הים לא ינוס, חלילה, ולא ישאירנו בחרבה; החליפות והתמורות שבו אינן תהפוכות וקטסטרופות, כי אם מונחות בטבעו. וזרח השמש ובא השמש: חזיון יום יום. סדרי־בראשית, איפוא, שאין בידינו לשנותם, ואין לנו אלא להסתגל אליהם. ואמנם כל ארץ נושבת חדשה צפויה לזעזועים כלכליים חולפים. זריחה ושקיעה, פריחה וכמישה, נצחונות וכשלונות היו גם בקליפורניה העשירה ובאוסטרליה ובקנדה האדירות. אין כוח־הקליטה של ארץ, ואפילו זו של האפשרויות הבלתי מוגבלות, ניתן להשקל בדיקנות כחוט־השערה על מאזני־חימיה. מן ההכרח, שמזמן לזמן עוברת העליה על גדות יכולת־הקליטה, וכתוצאה מתחולל משבר בצורת זעזועים ידועים. אין תעשיה חדשה, ואפילו זו הנבנית על תבואות־מונופולין, כובשת שווקים כהרף־עין; אין ענפי־חקלאות חדשים מכים שורש בכוח מטה־קסמים, ואין פירותיהם כובשים מיד לבבות צרכנים. תנודות וזעזועים הם איפוא חזיונות־לואי טבעיים והכרחיים בישוב מתהוה, היוצר לו כלכלה לאומית חדשה; אותם אנו מציינים במשל לקוח ממראות הטבע: שפל וגאות. אולם אנו יוצאים בכלכלתנו הלאומית מגדרי־הטבע. אין אנו בבחינת ים המחתיר אל החוף ומשאיר חליפות בחרבה. במי־המנוחות שלנו אנו זורקים אבנים, מכים גלים, וקוראים לתופעה מלאכותית זו בשם “גאות”; וכאשר יכלה כוחנו, והגלים המלאכותיים ישכו, ואו נתקלים באבנים שזרקנו אנו בזחיחות־הדעת: אין דבר, ה"שפל" בא!…
ה"שפל" לא בא, באשר ה"גאות" לא היתה אלא תרמית עינים וחזון־בדים של פאטאמורגנה. אין אנו בונים על החול; אנו בונים באויר; ולא מפני שאין אנו משתקעים כולנו בחקלאות, ומפנים את עצמנו גם לענפי כלכלה אחרים. אין החקלאות רואה בעיר את צרתה המהפכת בחררה שלה. הרבה ענפים בחקלאות זקוקים לעיר ומתברכים בכוח־הקניה שבאוכלוסי־עיר חזקים. הרעה היא: העיר אינה עיר! בשדה־התיווך היא מתפשטת, ולא בשדה־התוצרת. ובארץ, עם אוכלוסים דלים במנין ובבנין, אין בין מי לתווך. ברוכה היא לנו “התעשיה הכבדה” שלנו, וערכיה אשר תיצור יגבירו את כלכלתנו הלאומית ויחסנוה; היא אינה זולה אמנם מהחקלאות, כאשר ינסו הקנאים לה לטעת אמונה זו בלבבנו; המספרים מוכיחים ההיפך; אבל היא נחוצה. בתעשיות כמו סיליקט, נשר, הטחנות הגדולות, שמן, מלח, גדול החיוב, מפני שכולן עומדות גם על חמרים גלמיים הנמצאים בארץ. תעשיות דומות, היוצרות תבואות־מונופולין, המונחות בטבע־הארץ ובטבע היצרן והפועל העברי, תגענה לתכלית הנרצה, אם כי גם הן תהיינה צפויות בראשית צעדיהן לזעזועים עד אשר תהיינה בנות־התחרות; אולם זעזועים כאלה מונחים בטבע ברייתן. תעשיות כאלה ראויות להגנה ולטיפוח, וזקוקות להם; יש צורך להן בהקלות ידועות כמו שחרור ממכס על חמרים גלמיים המובאים מהחוץ, הוזלת ההובלה ברכבת וכיוצא, ויש טעם בדרישות על הקלות כאלה. אחרים הם סוגי התעשיה, ששרשם ויסודם הם ב"פנטסיה" מובאה מהחוץ ולא בטבע־הארץ, יש בקרבנו חובבי לחם־שיפון, הרוצים לראותו דוקא מוצא מהארץ הזאת; יש קנאי דיסת־כוסמת הרוצים לראותה דוקא גדלה באדמתנו; מה לעשות, והארץ אינה נענה לדרישות ולהרגלים מובאים מהחוץ, ובקשיות־ערפה דורשת היא שיסתגלו אליה ולא להיפך. וכך גם בחרושת. אין הארץ מחויבת להענות להרגלים ידועים במשלחי־יד ידועים, שעולי־גולה מביאים אותם. אין נייר לבן ומעטפה צבעונית המצטרפים לחוברת מתקדשים ב"תוצרת הארץ" מפני הכתובת העברית הנדפסה על גבי המעטפה; אין סממנים מובאים מהחוץ מתקדשים בשם זה, מפני שאיזו יד בוחשת בהם פה ושמה אותם כתערובת בקופסה המובאה מהחוץ ומדביקה עליה שם עברי; ולפעמים אין גם בוחשים ומערבבים, כי אם לוקחים תערובת מן המוכן ושמים אותה בקופסת־חוץ מוכנה. אין טעם לתוצרת־הארץ הזאת ואין תקוה לה שתמצא לה מהלכים. אפילו החמאה העברית, “שהורתה ולידתה בקדושה”, תדחק מצרתה באוסטרליה, אם מחירה יהיה כפול. כוח־ההתחרות צריך להיות טמון בתבואה המוצאה לשוק, ואין להשען על מכסי־מגן פנימיים. אין להעמיס על צרכן דל כוח־קניה משאות מחירים נוספים. מפני שהצרכן בארץ ברוב מנינו צריך לשלם מכס זה ממנת־מזונותיו הקצובה לו בדוחק, ולא ממנת־חסכונותיו כבארצות מתוקנות. מכסי־הגנה כאלה לא יתנו ליצרן דבר, באשר כוח־הקניה הדל בלי זה כשהוא לעצמו ירד לאפס והצרכן ירעב למזון־חוקו; היצרן והצרכן יחד יגועו איפוא ברעב. כוח־ההתחרות של תבואות אינו גדל עם קיצור־הדרך בלבד ממקור־התוצרת למרכז־התצרוכת. בחיבור הדרכים המודרני נצטמצמו המרחקים. אוסטרליה תתחרה אתנו בשוק־הבית בתבואות שדותיה למרות המרחק והוצאות ההובלה הכרוכות בו, אם לא יעלה בידינו להגביר את תנובת האדמה ולהוציא יבולים גדולים. התבואה המוצאה לשוק צריכה להיות נושאת את עצמה ב"יחוס־עצמה", הן בנוגע לאיכות והן לזולוּת, ולא להיות נשואה על “כפים לאומיות”, ולהשען על כל מיני משענות מלאכותיות. אם השוקולד יהיה קשה כמלט, והמלט ימס כשוקולד, לא יגינו עליהם מפני הפגעים המלוים אותם שום “מלאכי־שרת”, “קמיעות” ונוטריקון וגמיטריאות בדמות “קת”א": קנו תוצרת הארץ!…
אף המסחר אינו פסול בכלכלה לאומית בריאה. אנו חיים במשטר קפיטליסטי קיים, ואין בכוחנו לשנותו. והמשטר הזה לא יתכן בלי מסחר בריא: אימפורט ואקספורט בתחומים מסוימים ובצנורות־חיבור קבועים הוא מסחר כזה. אבל פתיחת חנויות ללא־שעור מתיחסת על כלכלת “אלתר יקנה”ז". זוהי הגולה בכל צורותיה בלי כוח־הקניה של אוכלסים חקלאים מבחוץ. החנות מהפכת כל מגרש ל"עפרות זהב". כתוצאה באה הספסרות בקרקעות־עיר והפקעת־שערים; כבת־לואי באה התיקרות הדירות כדי שלשים וארבעים אחוזים משכר עובד. החנוני חי על מספר לקוחות דל, וכתוצאה מאמירים כל צרכי החיים ההכרחיים ביותר. בעד שכר־דירה בלבד משלם כל אחד, מלבד העולה על חלקו, עוד נוספות בצורות ובגלגולים שונים: לחנוני, לבעל־המלאכה, לרופא, למורה וכיוצא בזה. עם פתיחת חנויות מתחילה קדחת הבנין: “הגאות” בלשוננו, אולם הקונה הולך ו"מתפלג" בין העוברים הרבים, ועוד מעט ומספר החנויות יגדל עד ששבע יחזיקו בקונה אחד. לפי שעה חיים רבים ממנות־חסכונותיהם שהביאו אתם. אבל הפרוטות האלה הולכות וכלות מהכיס. התוצאה ההכרחית תהיה שקיעת מעלת־החיים לרגלי התחרות בלתי טבעית והתמוטטות היסודות. הדירות מתרוקנות, הבניה נפסקת ובעקבות הפסקה זו בא חוסר־העבודה. אבל הבניה המבוהלת לא היתה טבעית מיסודה. וכאשר יפול עוזר, וכשל עזור.
המסתכל מהחוץ בגידולה המהיר של העיר יתנה את אומץ־לב “המעפילים” וגבורתם. אולם העיר גדלה לא בכוח מקורות־תעשיה חדשים, ולא בכוח פיתוח מסחר בריא, ולא עם הרחבת גבולות החקלאות אשר מסביבה, העיר אינה גדלה בכוחות הטבעיים אשר מסביבה, כי אם “מתנפחת”. תמונה זו מזכירה, איפוא, מעפילים המרותקים למורה־דרך ההולך לפניהם בשבילים חלקלקים על פני קרחוני הררי־עד. כשמורה־דרך נאזר בגבורה ועינו חדה, מועילות העבותות שבינו ובין בני־לויתו; כשהנהו רפה־אונים וכשל־ברך, הוא גורר אחריו בעבותות האלה את מלויו לחשכת־תהומות. כולנו אנו בבחינת “מעפילים”, אבל המטה שעליו עלינו להשען אינו נעוץ בקרקע כי אם באויר. בזדון איננו לוקחים כבסיס מתחת רגלינו יצירת מקורות־מחיה, שהאחד ישא את השני. ואלמלי כל אחד היה מעפיל למצער, ביחידות, כי אז היו נופלים בודדים. אולם אנו מעפילים בציבור, מרותקים האחד לשני בכלכלה הנוצרת במקח־וממכר מגרשים, בקדחת־בניה, בפתיחת־חנויות בפרנסות־אויר, והחנוני הוא מורה־הדרך ההולך לפנינו, וכאשר יפול הוא, יגרור אחריו רבים ועצומים: את בעל־המגרש, את בעל־הבית, את הפועל ואת הצרכן סתם; מתאבן הכסף ושוב אינו ניגר. ותל־אביב “העיר העברית הראשונה”, היא צומת־העורקים בכלכלתנו הכללית המתהוה בארץ, ולכן כל פגע אשר יפגע בה מביא לידי “פרפור” כל הישוב. זוהי תמונת המשבר, ולא אחרת. כמעט שאני מתחרט על המשל הציורי שהמשלתי; יותר מדי מודרני הוא בשביל הכלכלה הלא־מודרנית הנוצרת על ידינו. מוטב להמשיל את המשל הישן־נושן: הסוסה שמעמיסים עליה משא כבד עד שהיא בעצמה נופלת ומפילה את רוכבה. רק שאין להמשיל: לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי, כי אם – לסוסה בעגלת מנדלי מוכר־ספרים דמיתיך.
התעשיה הבריאה ברכה בה. אבל תחומי אפשרויותיה מוגבלים עדיין יותר מתחומי האפשרות בחקלאות. וכוח־קליטתה אטי הוא גם כן. כיבושי־שווקים אינם באים בסערה, כאשר לא תבא בסערה הגברת תנובת־האדמה. התעשיה אין בכוחה להענות לעליה מבוהלה, ממש כמו החקלאות; ולא כל תעשיה הצצה במוחות חריפים של “אדירי הקומבינציות”, דוגרי התכניות הגדולות, נקלטות באדמת הארץ. הרבה מהתעשיות מתות לא מפני “מעלת־החום” הגבוהה של הפועלים ולא מפני האטמוספירה הקרה של הקהל “שאינו קובע יחס”, כי אם מתוך מיתה טבעית; שיעוּר־ימיהן יחוצץ כשיעוּר חמרי־המזון הגנוזים בהן ממקורות־חוץ; ובאפס מקורות מחיה נוספים ובלתי־פוסקים תלכנה “בדרך כל הארץ”. גם על סלע יציץ הגרעין ברדת עליו הטל; אולם שיעור־ימיו כשעור המזונות הגנוזים בחוּבו לעובר, ובאין לו אפשרות להכות שורש בקרקע ולינוק ממקורותיה יתם. בתעשיות מחוברות לקרקע אין אנו נותנים עין. דוקא לאסור מלחמה בתוצרת ארצות השולחות הנה את תבואות־מונופולין שלהן. דוקא: “תבן לעפרים ומיחמים לטוּלה”. אין אסון אם נקנה תוצרת־חוץ מסוגים שארצות אחרות ע"פ טבען ניחנו בהן, ולעומתה נשלח תוצרת־הארץ לשוקי־חוץ, – תוצרת המונחה בטבע הארץ. חילופי־נכסים והתחרות חפשית. אולם אנו עושים את ההיפך. אוצרות הארץ טבעיים מוזנחים ומקורותיה אינם מתנצלים מקוצר־רוח ומחוסר־היקף. תעשיה אינה מתגלית דוקא בתמרות־עשן ואש; היא מתגלה גם בריחות־בושם ובצלילות־אויר. השקד, הגפן, התאנה ועל כלם תפוח־הזהב למיניו הם גם כן תעשיה; היא כבר עברה את חצי הדרך המובילה לכיבוש שוקי־עולם, ורק מחוסר התמדה לא עברנוה כולה. וההון הפרטי הלא עוד רב הדרך לפניו ורחב הכר על פני האדמה, ולמה איפוא עיניו נעוצות דוקא בספירות־האויר ובמרחקי המרומים?…
על החקלאות בארץ הוצא לעז. בהמת־המשא היותר חזקה אינה יכולה לשאת משאות כבדים אחרי קומה מחליה, בלי אשר תנתן לה מנוחה להחלפת־כוח ולהחלמה; הבעל שאינו דואג לכך יהיה אשם, כשבהמתו תכרע במצב כזה תחת משאה, ולא היא. בדרך־השאלה אפשר להסביר כך את רזון־אדמתנו: אחרי ניצול ממושך במשך אלפים שנה ואחרי עבודה קשה לא נתנו לה את האפשרות להחליף כוח ולהחלים. תהיה הסבה מונחת בענינו, בקוצר־רוחנו, בחוסר התמדתנו, בדלות כשרון־הסידור, בקדחת־הבהלה, שהיתה לנו לטבע שני; או ברבוי צרכינו התכופים, בלחץ רבבות האטמוספירות המעיקות עלינו, בשואות השונות המתחוללות כחתף על ראשינו. על כל פנים באורך־אף, בכשרון־עבודה, בהתמדת־הרצון גדולות הן האפשרויות באדמת־הארץ שתהיה מקור־מחיה לאוכלסים רבים וצפופים. ורק כאשר ידללו המקורות האלה ובחובנו יצטברו כוחות כדי “חיבוק זרועות עולם” נתחיל לנוע על מקורות־ניצול נוספים…
טבת, תרפ"ו
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.