תורות משבר שונות מרננות עתה בראש כל חוצות. כולן יחד אינן עולות במעלה ובמשקל על תורות הרעש הנדרשות בימים האחרונים במסיבות זקני־שכם ותגרי־לוד.
איך מבארת התפיסה הפרימיטיבית את זעזועי הרעש? חמת אלהים נתכה על ראשי הבועטים במצוותיו במקום אחד וחננה את ילדי־שעשועיו במקום השני. קנאים מרחיקים ללכת: הם מחפשים גם אחרי החוטאים. אלמלא מוראה של הרשות היו בודאי גם מוצאים את החוטא והיו מביאים אותו כבימים קדמונים לקרבן־עולה לכפר את פני אלהים ולשכך את חמתו.
אנו, בנערינו ובזקנינו, כולנו בני־הדור, ספר היצירה גלוי לפנינו, ויודעים אנו לבאר חזיונות־ההויה וזעזועי־תבל ברוח העת והזמן ובדרך־הטבע. אנו יודעים כי כל כדור הארץ משול כביצה, למעלה קרום קשה דק שעליו אנו יושבים ובתוכו – “החלמון” – יורה רותחת ואש־תמיד יוקדת. ועם התכווצות הארץ והתפשטותה מזדעזעים כל היסודות. אנו יודעים כי לא השגחה עליונה, בחסד וברחמים בלבד, הצילה את המקום האחד וקברה תחת עיי מפולת את השני. כוח ההשגחה העליונה הנהו: ביסודות מוצקים ומלט חזק ומדבק ומסגרות ברזל. לעומת זה כפות מקומרות, שאין בהן דבק חזק, ומגדלים שאינם נשענים על עמודים איתנים יכולים עוד להחזיק מעמד בשנים כתקונן. אולם עם זעזועים ראשונים מתמוטטים הם לעפר.
כולנו גם שמענו על מין מכשיר הקרוי סיסמוגרף, ותכונתו לקבוע את מקום הזעזועים ומרחקם. המתקדמים מאמינים בודאי כי ברבות הימים יבשר אולי הסיסמוגרף גם את העתידות, והגיאולוג ידע לקבוע שעות הזעזועים בספירות התחתונות, כאשר התוכן מודיע מראש על לקויי־חמה ולקויי־לבנה והליכות מערכת צבא השמים בספירות העליונות.
אחרת היא תפיסתנו במערכות ההתישבות. הזעזועים מתבארים על פי “חכמת־שכם”. במקום חמת אלהים, – חמת הקפיטל! במקום חוטאים בועטים במצות־אל, – חוטאים במחנה הפועלים נגד הקפיטל הפרטי. כי יש חוקים קבועים בבנין “בית לאומי” ממש כבבנין בית פשוט, לא יעלה על הדעת; כי בית לאומי עם מגדלי־פאר וצריחים ממריאי־שחקים, רק בלי יסודות מוצקים ומלט חזק סופו להתמוטט ולקבר תחת המפלת רבים ושלמים – מי פתי ויאמין לתורות כאלו. הסברות מסוג זה רחוקות מן השכל הישר באזני משכיליו, כאשר ההסברות שלהם על הרעש רחוקות מהבנת היושבים בשער־שכם.
תאמרו: הלא באים חכמי כלכלה ובטרמינולוגיה רבת־שמות ועמוקת־רעיונות מעמידים אותנו על סבות המשבר. בל תבעתנו הטרמינולוגיה הזאת. היא יונקת מקריאה שטחית באנציקלופדיות עמוקות. הדיוט שיבוא לרפא חולים עפ"י פרקי רפואה מאנציקלופדיה יעביר את חוליו לעולם האמת. וככה היא תורת־הדיוט הדורש על התישבות על פי “אנציקלופדיה בריטניקה”. קורא כזה יודע על סיסמוגרף, טליסקופ, ברומטר, טרמומטר ומצלצל בשמות האלה, אולם נעדרת ממנו הדעת איך משתמשים בהם. וכשתולים סיסמוגרף על הקיר, וברומטר שמים באדמה, וטילסקופ מכוונים לעננים שחורים, וטרמומטר בשערות ראש החולה אין הכלים האלה מראים את האותות; ואין יודעים ממילא לא מהלך הכוכבים, ולא מקום הזעזועים, ולא לחץ־האויר, ולא מעלת־החום, ככה באים האותות המתעים בדרכי ההתישבות, כאשר מכשירי־המדע נמצאים בידי קוראי אנציקלופדיות ששמעו את שמעם ואינם יודעים איך להשתמש בהם.
בהתישבות שולטים אותם החוקים השולטים בביאולוגיה האמפירית. אין שני נסיונות עם גורמים נעלמים נעשים בבת־אחת, באשר האחד סותר את השני. אם חפצים לחקור את האדמה על טיבה ופוריותה משתמשים במינים הידועים בסגולותיהם. כשבאים למקור גידולים נעלמים בסגולותיהם, נותנים עין באדמה אשר סגולותיה הן ידועות. מינים נעלמים ואדמה נעלמת אינם מובילים לתוצאות, באשר אי־אפשר לגלות את הגורם המכריע.
ככה היא גם ההתישבות. היא צריכה לעבור דרך תקופת־נסיונות אפילו בארצות שיש להן אדמה מן המוכן, גדודים משלהן, וממשלה עצמית ולא מנדטורית. ולכן יכולה היא להבנות ולהתבצר רק על כלכלה לאומית בטוחה, שעברה כבר את תקופת הנסיונות הן מבחינה טכנית והן מבחינה משקית: על תבואות שדה או תבואות תעשיה, בנות־התחרות, משובחות וזולות, שהשווקים פתוחים ובטוחים לפניהן. ואנחנו חפצים לעשות שני כיבושים בבת אחת: עמדות כלכליות לעולים חדשים ושווקים חדשים לעמדות כלכליות חדשות. לכיבוּשים כאלה נגיע אולי בימות המשיח, בימי הנפלאות, כאשר האדמה תוציא מן המוכן גלוסקאות וכלי מילת. בימינו אלה, – הם מחוץ לגדר הטבע.
לעתיד לבוא תהיה כל הארץ מכוסה ערים וכפרים. אין עיננו צרה בעיר ואיננו באים לשללה. לעתיד לבוא כל הארץ תהא מכוסה גנים, וכל אמה שבאדמתה תחיה־נפשות. אולם הגידול הזה דורש זמן, ולא יתכן, הן בתעשיה והן בחקלאות, בלי תקופת־מעבר בכיבושי הטכניקה ובכיבושי השווקים. על שני המעברות האלו אי־אפשר לדלג בקפיצות, אפילו בדור האוירונים. החשמל והקיטור עוד לא למדו אותנו, איך להוציא תרנגולות מוכנות מהמדגרה בלי תקופת־גידול. החקלאות בכלל צעדיה אטיים ולא חוללה נצורות ונפלאות בתחומיה. לא המציאה אוירונים וטלגרף אל־חוטי. אולם בארץ חדשה עוד יותר אטיים הם צעדי התעשיה, ואפילו בארץ עשירה באוצרות טבעיים, וקל־וחומר בזו העניה בהם. אחת תבואת התעשיה ואחת תבואת השדה תלויות הן בשוקי־תבל, והשערים הסגורים האלה אינם נפתחים לא בגימטריא “קת”א", ואפילו לא בשם המפורש: קנו תוצרת הארץ! אולי קמיע זו טובה היא ככרטיס־כניסה לשערי השוק הפנימי, אבל לא לחיצוני. תקוות נעלות, פרספקטיבות גדולות הן אבני־חן בכתר עם; אולם בכתר היחיד, – לחם לאכול ובגד ללבוש הם היסודות המכריעים. ובחיי־עולם, בלי חיי־שעה, אין לפרנס גם את הטובים שבעולים.
ובחיי־השעה ידועים לנו רק מקורות מחיה בודדים אשר השוק פתוח לפני תבואותיהם. המקורות האלה הם בכפר ולא בעיר, בשדה ולא בתעשיה. התעשיה היא עוד בראשית צעדיה. אין איש הבא לגזול את עתידה ולצנן את התלהבות הנלוים לה: אחריתה אולי תשגה, תשגה מאד, תשגה למעלה מלודז ומורשה ומביליסטוק, כל המזרח יהיה מונח בקופסה אצלנו. אולם הראשית, שעליה צריכים לחיות העולים החדשים, מוכרחת להיות מצערה מצערה. לעתיד לבוא אולי התעשיה תעלה כמה מונים על החקלאות. אולם אין התעשיה יכולה להדמות בהווה לחקלאות. לחקלאות יש כבר מן המוכן תבואות משובחות, שעברו מבחינה טכנית את תקופת הנסיונות בגפנים ובתפוחי־זהב. האכר יודע להוציא פירות מרובים בכמות ומשובחים באיכות, המסוגלים להיות בני התחרות. תפוח־הזהב הוא פרי־מונופולין בכוח טבע הארץ ובכוח טבענו אנו. הטבע בכבודו ובעצמו הציב לפרי־מונופולין זה את גבולותיו: ברוחב ידוע ובאורך ידוע בדיוק בין עזה ובין עכו. מעבר לתחום – הפרי הזה הוא כבר שונה בצורתו, באיכותו, צפוי יותר לפגעים ולמחלות. וככה הדבר גם ביחס לפירות אחרים. אולם אין הטבע מציג גבולות לתעשית גרבים, נעלים, שוקולד, וכיוצא מתוצרת הארץ, דוקא בקו שבין חיפה ועכו. תעשיות כאלה תצלחנה בדיוק גם בבירות מצפון ובאלכסנדריה מדרום. אם בעיני צרפת ובריטניה הגדולה, הממשלות המנדטוריות, תהיה התעשיה שלנו לצנינים, נהיה נימוחים בין שני ההרים האלה. ואם יש להן ענין בפתוח תעשיה יכולות הן לפתחה גם בארצות הסמוכות, בסוריה ובמצרים, העשירות בחמרים ראשונים יותר מאשר ארץ־ישראל. על כל פנים עוד רב הדרך להתפתחות תעשיה, וההלך העיף, שבע־נדודים מרדיפות חוץ, לא ימצא בהמוניו בה את המנוחה הנכספה. העיר היא אולי רבת־העתידות, אולם היחיד זקוק לחסדי ההווה, וההווה מונח לפי שעה בכפר, בריחות השדה ולא בעשן בית־החרושת.
אם תנאי קודם להתישבות נכונה היא כלכלה בטוחה, קל למצוא את סבת־המשבר. מי הוא הגורם? לא חמת הקפיטל שניתכה על הארץ, ולא “הטמפרטורה הגבוהה” של הפועלים, שהיא כאילו מקור המחלה, כאשר בודאי גם תבאר התפיסה הפרימיטיבית שטמפרטורה היא גורם הקדחת. התשובה היא פשוטה: התישבות חדשה, אחת עירונית ואחת חקלאית, לא תתכן בלי מקורות מחיה בטוחים. מקורות מחיה אינם יכולים להיות בטוחים בלי שווקים פתוחים. שוּקי הבית גם אחרי גזרת “קת”א" הם אין ואפס בבית קיבולם. תעשית ורשה, לודז, ביליסטוק צמחה על ערבות רוסיה רחבות־הידים ושחור־אדמתן; היא נישאה בימי עליתה על כתפי מאה מיליונים מוז’יקים וגם בימי ירידתה עדיין היא נשאת על כתפי 20 מיליון אכרים פולניים. תל־אביב חפצה בגידולה הבלתי טבעי להיות נשאת על חצי מיליון חקלאים שכוח־קניתם למטה מאפס, ועל שוקי ארצות סמוכות, ששם התעשיה החלשה שלנו צריכה לבוא בהתאבקות עם האדירים שבאיתני־עולם. קרעו מלונדון את הודו ומושבותיה, ואז – עם פחמיה ואוצרותיה הטבעיים, וכשרון עבודת־פועליה, וגאון המסורת שלה, תהיה כתל־אביב שלנו של היום. המשבר בא, איפוא, מפני שהשקיעו את כל הקפיטל בחומות עיר, שגדלה לא מתוך אדמה רחבת־ידים, כי אם בתוך כתלי חממה, ולכן כוח חיסונה ככוח צמחי חממות…
הבורג האין־סופי של המשבר מתחיל מהתאבנות הרכוש. גם העליה המבוהלת היתה יכולה לההפך לנו לברכה אילמלא הזרם היה מוסב לכפר. הקפיטל היה גדל והיה מתרבה, כאשר יגדלו ויתרבו צמחי השדה. גם תפוחי־זהב הם תעשיה, אף על פי שאינה מתלוה בתמרות־עשן, כי אם בריחות־נרד. אפשר ליסד גם תלי־אביב של פרדסנים בדיוק כתלי־אביב של חנויות וגזוז. ההבדל הוא שעצי תפוחי־זהב יש להם כוח הפריה והרביה ושוקי העולם פתוחים לפני פירותיהם. אולם אנו, העם החכם והנבון, ראינו בחולות תל־אביב עפרות־זהב ובפלס שקלנו כל שעל. ושכנינו הבורים ועמי־הארצות שסוד “רעש־האיתנים” כספר החתום לפניהם, ידעו דוקא להעריך בהערכה נכונה את “רעש־האדמה” שאנחנו עשינו ואת הערך הכלכלי של העפרות האלה. אותם מכרו ותמורתם קנו במרחק של קילומטרים מתל־אביב עפרות פשוטים ויטעו עליהם תפוחי־זהב. מי האשם? ודאי לא מומחי הארץ, לא פועלי הארץ, כי אם אלה אשר חשבו, כי אפשר להעביר את ורשה ואת לודז לא"י כאשר יעבירו שתילים ממשתלה למקום גידולם. ודאי אלה אשר חשבו, כי אפשר כמלאך גבריאל לנעוץ קנה בכל מקום ולהעלות עיר אפילו בעפולה אשר ביזרעאל. ודאי אלה היודעים יפה להסביר את תוצאות “רעש־האדמה” שהרעישו הם במקח־וממכר ובספסרות ובהפקעת־שערים.
וככה זועק אלינו כיום הזה המשבר מכל אבן שבקיר, אשר בעיר העברית הראשונה. העיר אשר אִבּנה בחומותיה את המרץ הגדול של העליה הרביעית עד אשר נתאבנה בעצמה. הנני נזכר ביער המאובן שראיתי באריצונה. מראה נורא! איכה יתאבן החי? לעיני עוברים מחזות פומפיה עם היכליה ומגרשיה. העיר המאובנת. בעיר העברית המאובנת מתהלכים אמנם האנשים, מקשיבים אפילו להרצאות, מרבים לשתות גזוז מ"בארות־מרים" – התעשיה היחידה וה"תוססת" בארץ, ויש אפילו הרוקדים “פוקסטרוט”. אולם נשתתק עורק־החיים, פסקה מרוצת הדם. הקפיטל איננו מתרבה. ובעקבות קפיטל־סרק צועד תמיד קוממיות המשבר…
בעיר המלאכותית, ילידת־החממה, חפשו איפוא את גורם המשבר, ובבוניה ובחסידיה את החוטאים. היא ינקה שנות מספר מלשד ארצות הגולה, מהחסכונות שכל אחד הביא אותם, מפרי מסחר ותעשיה שינקו מפרי האדמה של אותן הארצות. אזלו החסכונות והרעב בא. העיר הזאת לא תקום לתחיה בלתי אם האדמה שמסביבה תפיח בה רוח חיים. בחשמל ובקיטור בלבד לא תזעזעו את המת. קמיעות “קת”א" חדשות לא תחיינה את התעשיות, והן לא תחיינה את העיר, באין קורא קמיע זו ובאין קונה. עשרות אלפים דונמים מטעים חדשים ישנו כהרף־עין את הכלכלה הלאומית שלנו בכפר, יתנו לחם לעובד, יפתרו את שאלת חוסר העבודה, ובזכותם תעזר גם העיר.
תמוז, תרפ"ז
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.