כשאני לעצמי עומד על ההשקפות האלה:

א. אנחנו נוכל למצוא גאולה לנו כעם, חי חיים עצמיים בחומר וברוח, רק בעבודה שלנו, ולא בעבודה זרה.

ב. העבודה העברית יכולה להיות בטוחה וחפשית, רק כשתהיה עצמית ולא שכורה: בהעדר מעיקרו הפועל השכיר ובהתבצר העובד החפשי.

ג. האדמה תענה בכל חילה ובכל מאדה, כדי הגיע לקצה גבול אפשרות התנובה וכדי קיום אוכלסים צפופים, רק מתוך חדות־היצירה של העובד, ולא מתוך שעבוד שכיר־היום.

ד. תבואות שדותינו תהיינה בנות־התחרות ובטוחות מזעזועי־שוקים ותנודות מחירים, כשעליהן יהיה לספק לחם לעובד ולא רבית לקפיטלים.

גאולתנו ושחרור עצמנו מחייבים איפוא בהתישבותנו גדרים וסייגים טבעיים. האדמה ברשות הלאום כסיג בפני ספסרות. הגבלת יחידת השטח, כדי כשרון העבודה של משפחה מתנחלת, כסיג בפני עבודה שכורה הנהפכת בתוקף התחרות חפשית ל"זולה". אולם התנאים האלה נתנים להתגשם רק בקרנות לאומיות; והן אינן מצוות עלינו את השפע; כנטפי־גשם עלי אדמה חרבה תערפנה. על כרחנו עלינו לשעות איפוא גם לקפיטל הפרטי. ולמה אכחד: מוטב לראותו על כל עוקציו נטוע בשדה מאשר לראותו נע־ונד על פרנסות־אויר בעיר.

תאמרו: והעבודה העברית מה תהא עליה? התשובה היא פשוטה: ממש כמו בעיר! כבוד “המשי הדלפינרי”, שהפנה אליו את כל תשומת־לב הישוב, במקומו מונח. הנחה אחת כבר ברורה: הוצאת משי מן האדמה ממש היא תעשיה לא פחות, מאשר הוצאת משי מעל המנור מגידולי־חוץ! המוציא פירות בני־התחרות מהארץ הנהו גם כן בעל בית־חרושת, ואפילו אם העבודה היא ברחבי־האויר ולא בין חומות כלואות.

שאלת העבודה העברית אינה גם היא מחוברה לקרקע בלבד; בעיר ובכפר בכל מקום שההון הפרטי יכה שורש תתלבט ותבקש לה פתרונים. מוטב ששאלה חמורה זו תהיה בת־לואי לכלכלה בריאה מאשר תהיה רתומה ל"סוסת מנדלי" העלובה. במוסר־השכל לא תפתר ואף לא בחוזק־יד; הטכניקה מעלה ארוכה ומוצאת מוצאים ומובאים במקום שמוסר־עליון רואה את כל הקצין כלים וקירות־ברזל אטומים. גם בקליפורניה מתחבטים בעבודה זולה. הקריאות הפטריוטיות הנלהבות כלו בהבל. אחרת היתה פעולת הטכניקה המשוכללת: שיטת הנטיעה החדשה עם המרחקים המתאימים בין העצים, עם השקאה בתלמים, עם הגיזום, עם ביטול העדורים ועם הקלטורים בטרקטור במקומם, עד כדי מינימום שבמינימום הוגבלה עבודת הידים הפשוטה; ובמקום הפועל האבטומט, המוכרח לעבוד מחמת צפיפות העצים בהשתחויה ובפשוט ידים ורגלים, בא אומן־היד ער־המוח ומהיר־המחשבה, העובד בהרחבת הדעת ובריוח. גם העבודה המורכבה ו"מלאכת־המחשבת" תצטרכנה מטעמים שונים לצעוד בנתיבות חלקלקים, אבל על שכרן תבואנה, ותעמודנה בהתחרות בהעלאת מעלת־החיים ולא בהורדתה, ובכחות טבעיים, ולא באמצעים מלאכותיים.

כמעט כל המושבות הקיימות נתנות להמנות, לפי סולם־מעלות ידוע על האזור האינטנסיבי. בהרבה מושבות יש בידינו לפתוח אפשרויות להכפלת האוכלסים, ובאחדות עוד למעלה מזה. די להזכיר את פתח־תקוה עם אפשרויות ההשקאה הרבות ואת חדרה רחבת־הידים ומעטת־האוכלסים. אפילו במושבות גליל־התחתון עוד ישנן אפשרויות רבות של אינטסיפיקציה לפי טבע אדמתן ותנאיהן המיוחדים. בשיטה מסוימת ובסדר קבוע אפשר ליצור מקורות־מחיה לאלפי יחידות ולהוליך לצנורות כלכלה בריאה הון פרטי. אינה דומה המגמה המונחה במשק־בית לאומי לזו המונחה במשק־הפרט. בכלכלה לאומית חיי־העולם הם חיי־השעה. בכלכלת הפרט חיי־השעה הם חיי־העולם. לראשונה הצפיה למרחקים היא חובה וגזרת־הקיום; לאחרונה רשות. הקפיטל הלאומי מצווה ועומד על “הרחבת הגבולין”, על כבוש עמדות חדשות, ולו אפילו מגמה זו גוררת אחריה כהוראת־שעה חקלאות אקסטנסיבית, דילול האוכלסים ו"קיצור־החזית"! לקפיטל הלאומי גאולת הקרקע היא “המוקדם”, וההתישבות הצפופה ה"מאוחר". כי באין לו האמצעים הדרושים גם לגאולת הקרקע וגם להתישבות־קבע, בלי ה"מוקדם" לא יהיה לו ה"מאוחר". ההון הפרטי אינו עומד בפני פרובלימות כאלה. לפי דרכו הוא מחפש לו מפלט ומקלט בטוח, ואותם יוכל למצוא במושבות הקיימות; שם סלולות הדרכים, ואין מן ההכרח להיות חלוץ; ואף במקומות שאינן כבושות עדיין, אין מחסור בתכנית קודמת, כי אם באמצעים להתגשמותה בחיים.

מה מעכב איפוא את עולי־הגולה בעלי האמצעים להשתקע בכפר? אין לאמור מחסור במקורות־מחיה. כאלה הלא אין בשפע גם בעיר; על־כל־פנים נאמנים ובטוחים אינם מצויים. מעכבים הרגלי העיר שאנו עמוסים בהם מלידה. אדרבא. אנו קופצים על מקורות־מחיה מסופקים בעיר מאשר להאחז בנאמנים בכפר. לפני תל־אביב היו המושבות בבחינת תל־אביב ומשכו אליהן. כיום הזה תל־אביב היא התל שהכל פונים אליו. הבריחה מהכפר אל העיר היא גזירת־חיים בכל הארצות והמדינות; אפילו עובדי אדמה מלידה נסחפים בזרם. לבני־עיר מלידה ההליכה לכפר היא שבירת־רצון כפולה ומכופלה. המוסר כחו פג גם ברשות זו, והטכניקה היא אשר כחה יעמוד לה ללכת נגד הזרם, ואף גם להסבו. מה עשו את חיי הכפר מושכים ומנעימים? זוהי הסיסמא הנאמנה הנשמעת בארצות־הברית. קצת משאון העיר לשלות־הכפר. חיבור דרכים טוב איננו מותרות כיום הזה, אלא צורך הכרחי; ולא מפני העברת תבואות־השדה למרכזי התצרוכת, כי אם מפני החיבור הקל למרכזי התרבות שיש צורך בו ליוצר התבואות האלה. תיאטרון נודד אינו מותרות, כי אם אמצעי התישבות. באין קמח אין עבודה ובאין מזון רוחני אין עבודה. איש־השדה זקוק לאמצעי־גרוי להגברת כוחות־היצירה כמו שצמחי־השדה זקוקים להם. אנחנו יותר מדי בונים את בנין־העם על שבירת־רצון של יחידים; יותר מדי חזקו דרישותינו על ההכרה שתכריע בכחה גילויי תשוקות חיים והנאות כשרות; מעבר להכרה פועל יצר־לב האדם, ואי־אפשר להדהימו בשום “שקויי־מוסר”, ואין גם טעם להדהימו; כאשר מוליכים אותו באורחות נאמנים הוא נהפך לכח יוצר ודוחף. האכר יודע כי אפילו הגברת תנובת־החלב של הפרה תלויה לא בשיעור מזונותיה בלבד, כי אם בטעמם הערב ובתנאים המרחיבים את דעתה והמרוממים את “מצב־רוחה”; יש שמצאו את הברכה שורה יותר בדלי “תחת צלילי־המנדלינה” באויר, מאשר עודף מזונות באבוס. פלאי־עולם: במיתולוגיה הסיעה מוסיקה סלעים, ובחיי המציאות האפורה ברפת מוציאה היא חלב! למה יגרע איפוא חלק עובד־האדמה מבהמתו? מדוע בן־העיר רואה את לחם־חקו בתנאי חיים ועבודה הנראים בעיניו כמותרות בשביל בן־הכפר?

לי קשה להבין, מדוע כבישי־מלט ומדרכות־מרצפות הם כצרכים המובנים מאליהם ברחובות תל־אביב היום וב"עיר העמק" יזרעאל מחר; ומהמורות, ופחתים וחולות־נגף יאים דוקא למושבה רבת־אוכלסים כפתח־תקוה. מדוע דרך סלולה מראשון ליפו הכרחית היא רק להעברת חביות־היין שלא תשקענה בחולות ובבוץ, כאשר היה עד השנים האחרונות, ולא להנאת יוצרי היין גופם, שעצמותיהם לא תתפרקנה כל פעם מטלטולי־הדרך. הזמנים משתנים ואתם מעלות־הצרכים. מה שאתמול היה מותרות, היום יהיה צורך הכרחי; ומה שהיום יחשב למותרות, יהיה מחר צורך הכרחי. בן־האמש חרד בעיקר על ממונו ודאג לחיבור־דרכים טוב רק בשביל סחורתו; ובן־הדור חרד גם לגופו, וחיבור־דרכים טוב הוא תנאי הכרחי לו לקיומו ולהנאתו לשם טיול־בתענוגים בלבד.

בסלילת דרכים מתחילה התישבות מודרנית, אחת היא אם עירונית או חקלאית. עוד קודם שנתקע יתד לבנין כבר משתרעות הדרכים הכבושות והמדרכות; הן עושות את הישוב, הן מושכות מתישבים. חיבור־דרכים טוב נוטל את הבדידות ממשכנות־השדה, הבדידות הנמאסת גם על אנשי־שדה מלידה והמהלכת אימה עלינו. דרך טובה מפתח־תקוה לתל־אביב הכרחית היא לא רק בשביל הסעת תפוחי־הזהב מאדמת־גידולם לנמל; הכרחית היא בשביל נוטעים חדשים האוהבים חיי עיר ואת הנעימות הכרוכה בה; דרכים טובות מחברות את אנשי־השדה עם מרכזי המטרפולין ורחובות כבושים במושבות יכפילו וישלשו את האוכלוסים. אין לנו לגלות אמריקות חדשות, כי אם להשתמש בנסיונותיהן של האמריקות הגלויות, ומשונה הדבר כי דוקא עולי־אמריקה במקום להביא אתם שיטות כבושות ולטעת אותן פה, באים הם הנה לגלות פה אמריקות חדשות. אין דרך יותר פשוטה מאשר ללכת בעקבות חברות המטעים הגדולות בקליפורניה. הכפר נבנה בדמות העיר; החקלאות בדמות החרושת! אפשר להסיע משאות כבדים על דבשת גמלים בתוהו לא דרך; אפשר לראות בחלוץ “חמור־גרם” שימשוך בעול גם דרך חולות, בצות וסלעים. אולם יהודי “מכל ימות השבוע” הוא הכבד במשאות, ואין להעבירו לכפר, אלא על פסי־ברזל ועל כבישים טובים, ובמראות תיאטראות ותחת צליל מוסיקה…

מי מאתנו אינו מתודה באהבתו הבוערת לחקלאות ואינו מודה במשפט הבכורה, שיש לה על משלוח־היד בעיר? אולם בשלהבת זו נשרף קודם כל את הכפר ובאהבה אפלטונית לא יושע. מעשים דרושים. העיר –ידה תושיע לה. והאמצעים היונקים מקרנות לאומיות צריכים להתרכז רק בכפר. רשת־דרכים היא עמוד־השדרה בחקלאות המודרנית: עמוד־שדרה על דרך הפשט, ולא ההשאלה; ממנו מסתעפות הצלעות בדמות היחידות המשקיות, ומקיימות את ה"זבול" בשביל לב הכלכלה שבארץ. רשת־דרכים היא מצות־השעה גם בכפרינו. למטרה זו ולא לאחרות צריכות להיות מכוונות העבודות הצבוריות הנוצרות לפתרון שאלת חוסר־העבודה. בחיבור־דרכים טוב יוצרים אנו כוח־מושך לכוון את ההון הפרטי מהעיר אל הכפר. הפעולה היא כפולה ומכופלת: מתחסן הישוב החקלאי הקיים ומצטפפים האוכלסים עם האינטסיפיקציה של החקלאות בתחומים הנתנים.

עם שנוי הערכים האלה לא תבוא התשועה כהרף עין. אבל ההתחלה תעשה ליצירת כלכלה לאומית בריאה ולחזוק בדקי משק־ביתנו הקיים; בו התחילו הבקעים, והוא התחיל להזדעזע. עם הכחות החדשים שיכנסו לכפר תתחזק העיר. בטבור לונדון עומד בית־כנסת גוטי שגיא ועתיק יומין, שהתחילו להתראות בו בקעים. במכבשים מיוחדים אדירים לוחצים מלט נוזל לתוך “עורקיו ושריריו” הרפים כדי לחסנו. כחות עלומיו אולי לא יתחדשו, אבל מפני המפולת יבטחוהו. המלט הזה הוא בשבילנו הכפר. שם צריך לעמוד “המכבש” ובכחו להוזיל חיים לתוך עורקי העיר המתרופפים. הכפר המתחזק לא יציל את העיר מזעזועים ומשברים. אבל בלי חיזוק זה לא יהיו אפילו משברים בעיר, באשר תבוא – המפולת!..

ובהרחבת גבולות הכפר גופו אל דמי לנו ואל רפיון־ידים. בל נאחז בטכסיסי מפקדים ידועים לדחות מערכות עד אשר “יוזל אבק־השרפה”. שפל הספסרות הנהו הגאות לנו. כשלון כחות מפקיעי־שערים הנהו עת התאזרות הכחות לנו. הסייסמוגרף בגיאולוגיה מציין זעזועי־אדמה קלים ממרחקי־מרחקים. הסייסמוגרף בכלכלה מבשר את הזעזועים הבאים ורוטט במוחות גלויי־העינים וצופי המרחקים. בל תתענו המנוחה ובל תשקיטנו. הגולה היא אזור־געש. התפרצויות וזעזועים חזקים מונחים בטבעה. כאשר הם יתחוללו והפליטים יבקשו להם מנוס לא נוכל לעכבם במוסר־השכל ובאמרות צלולי־דעת. הם יקפצו על כל הבא ביד ועל כל הנתפס בעין; על פרנסות כשרות ועל אסורות. בין “רעש ורעש”, בין השקט והמנוחה, עלינו להחזיק אמת־הבנין ביד ולהניח היסודות ואריח על גבי אריח לכלכלה לאומית בריאה, ולהכין מפלט בטוח לפליטי־הרעש טרם שהתרגש הרעש. המפלט הזה הנהו הכפר הקיים, ושחרור חבלים רחבי־ידים לבנין כפרים חדשים…

תרפ"ו