“היין המשומר” המובטח בחיי־העולם לעתיד־לבוא לא היה כוח־מושך כל־כך להרבה משלומי־אמוני־ישראל כמגרש המשומר בהבלי חיי־השעה. חזון אחרית־הימים היה למציאות. ארץ־ישראל מתפשטת בכל הארצות, ועפרות־מגרשיה נעשו סחורה עוברת לסוחר בבורסות על גדות הוויסלה. אולם גם הגלות מתפרצת מתחומיה ומתפשטת גם היא בכל צורותיה הכלכליות ובקלקלתה המוסרית בארץ־הבחירה…

פקחים ואנשי־מעשה הם האומרים עכשיו שירה. גלוי־שכינה. התרוצצות עתרת הכוחות המלוים את ספירת־הפעולה של “היזמה הפרטית”. כאשר הגלגלים עושים סבובים מהירים בתוקף זרמי־איתנים, לא יתכן שלא יסחפו החלשים ויטחנו הדק הדק עד יציאת־נשמה. זהו הלך־היצירה הטבעי. המוץ ינדוף, הבר ישאר. והבר אלה הם בעלי נכסי דלא ניידי. מה פלא איפוא, אם הממשלה פורשת את כפיה ומברכת את המוחות החריפים ההוגים דעות נפלאות כאלה…

אולי “המשל” יאיר עינים, אם “הנמשל” אינו מדבר בעדו במצוקת־מראותיו. נראה לרגע חזות קשה. היתה שנת־בצורת. האדמה לא נתנה את יבוליה. הרעב רבץ לפתח כל בית. נתרוקן הפת מכל סל, ואסמים מלאים מזן אל זן משנת־ברכה קודמת היו סגורים ומסוגרים. המפתח נמצא בידי מפקיעי־שערים. מיד ליד היתה עוברת התבואה, וכל סרסור עשה כסף. היוקר האמיר, הרעב גדל והספסרים עוד לא ידעו שובע. הסחורה לא הוצאה לכל נפש; עוד פחדו פן יבולע לכיס, בהאמינם כי השער יעלה ויעלה עם המצוקה. וככה הלכה וארכה לאין־שעור הדרך מהיצרן לצרכן, ואוכל נכרת מפה…

היתה שנת־בצורת לא בארץ־ישראל כי אם: באוסטרליה, בקנדה, בארגנטינה ובכל הארצות המספקות בתבואות אדמותיהן את צרכי האוכלסים הצפופים אשר ב"ממלכת האיים המאוחדה". אבל באסמים ובאוצרות של ממלכה זו היו גנוזות תבואות כדי מחית כל האוכלוסים; ומפקיעי־שערים לא הוציאון לשווקים, בצפיה לשעת־כושר להעלות לעילא ולעילא את השערים. כרש כעשיר נפגעו. הרש באין כסף לשלם, והעשיר באין־אונים להוציא מהאסמים הסגורים תבואות, שנהפכו ל"נכסי דלא ניידי". היתה ממשלת משמרים קיצוניים: כלה מרכבה מ"דֵיי הַרְדים". רכוש הפרט קודש הוא ואסור בנגיעה. אבל הרעב בא, והוא שליח השויון. היתכן שהממשלה היתה מפקפקת אף רגע מבלי אחוז באמצעים חמורים? בין־לילה היה נכנס הפרלמנט לישיבה, בן־לילה היה מוכן “ביל”, ושתי הקריאות ההכרחיות היו באות רצופות, ולא היו נרתעים לאחור אפילו בפני הפקעות בחוזק־יד. אכן יש מקרים שגם ממשלה משמרת מתנקשת בקנין הפרט, כאשר הפרט מתחכם להרעיב צבור. כי אם הרכוש הפרטי קודם הוא, “הגנת הלאום” היא קודש־קדשים!

שנת־בצורת לא באה. הלחם לא אזל, וחפשי הוא מתהלך. אבל ה"מגרש המשומר" גדר את הדרך אליו. מגרש זה בולע את “חלק־הארי” מהמשכורת הדלה של שכיר־היום, בעל־המלאכה, המורה, ומוריד אותם למעלת־חיים למטה ממנת־מחיה הכרחית, למטה ממינימום הקיום; ללא טפת־חלב לילדים, שבלעדיה אין דור בריא גדל; בחדר צר ללא די אויר בפנים, וללא אמת־ירק לראיה ולמקום שעשועים בחוץ. אסמי התבואה פתוחים, לרווחה הם פתוחים. אבל המגרש המשומר כאילו שם בריחי ברזל על פתחיהם בפני רוב הצבור המוכרח להוציא את רובי הכנסותיו על שכר־דירה.

מה יועילו חכמים בתקנתם, אם גם יעלה בידם לשמור על דרגת שכר־הדירה הקיימת? הדרגה הקיימת היא אבסורד כלכלי. היא צריכה לנחות. אבל “המגרש המשומר” מעכב. חוקים ותקנות אינם מועילים כשהדרישה מרובה פי כמה על ההצעה. והמצב הזה יתמיד. הטמפו של הבנין גם כשיהיה מהיר יפגר לעומת העליה גם כשתהיה אטית. ותל־אביב היא שער לעולים. והטמפו הזה אינו יכול להתגבר, באשר מגרשים רבים מונחים כאבן שאין לה הופכין, כאשר מונחת תבואה באסמים בשנות הפקעת־שערים מבלי להגיע לרעבים לה. המגרש אינו נקנה ונמכר לשם בנין, אלא לשם “שימוּר”; מעין תכלית בפני עצמה. יהיה מונח! הוא הולך וגדל במחירו מעצמו ובתוך קפאונו, בלי צער־גידול ובלי טיפול, ובלי הוצאות. אחרי תקופת־הגריד ורביעת־הגשמים הראשונה עוברת עונת־התרדמה בגידולו; והאביב בא, עם לבלוב השקד, עם פריחת עצי־הדר, עם המוני התיירים, והמגרש הקפוא מתחיל לעשות את הפירות המקוּוים. מאביב לאביב מייחל המגרש לדודו וגואלו ועובר ככה מיד ליד בדרך ארוכה וזיגזגית. זוהי הלא תמונת תל־אביב: מצד אחד מגרשים שוממים, ומצד שני “תיבות־נוח” ענקיות עם קנים ותאים שניים שלשיים ורביעיים. אבל “תיבות נוח” אלה לא תצלנה אותנו מהמבול, אדרבה, הן מביאות אותו עלינו…

ראשוני הגלים הזידוניים כבר עברו על ראשנו. והנחשול הנורא האומר לעשות כלה בנו כבר אורב לנו. אין מנוס ואין מפלט מהספסר. את כל הארץ הוא מכסה. בגובה לא נחקר מתרומם כוח־דמיונו, כרוח־קדים נשא הוא וכמוהו הוא מתלהט. נמוג הכפר בכלל. כל הארץ נמצאת ברדיוס תל־אביב; כולה, כולה – שורת חנויות אחת; כולה “באר־מרים” אחת – ובאר גזוז! בשעל העיר נמדדת אדמת כפר מדולדלת ובמעלת המגרש היא נערכת. החקלאות לקתה כפלים. העיר מושכת כוחות שהיו יכולים להיות לברכה לתגבורת מקורות־מחיה נאמנים, אלמלא הכוחות האלה היו משתקעים בכפר; העיר מצטפפת בלי מקורות־כלכלה בטוחים ובהמונים החיים מיד לפה על מנת חסכון מצומצמה שהביאו אתם ההולכת ומתדלדלת. אוכלסים ללא כוח יוצר בהווה, ולא כדי־קניה בשביל הכפר בעתיד; והעיר עוד מסיגה את גבולות הכפר בהשענה על ספסרים, שאינם רואים גבולים ליכולת התפשטותה ומציעים מחירי מגרשים בעד אדמה שאין בכוח יבולה לשאת אותם המחירים. והמעט שממון ישראל יורד לטמיון. אחרי בהלה כזאת בהכרח שיבוא קפאון בתנועת גאולת־הקרקע: וכל קפאון סכנה היא לעמדתנו…

והקפאון יבוא. מה יאמרו המוכרים, בעלי הקרקע הראשונים? אדמת ארץ־הבחירה מחוננה, כנראה, בסגולות יקרות המציאות סמויות מעין רגילה. מצרים ברוכה בנילוס, ארם־נהרים בנפט, אפריקה בזהב ויהלומים, בריטניה בפחמים. ואדמתנו ב"קני־גבריאל המלאך". בכל מקום שנועצים קנה כזה מעלים שרטון וכרך של רומי נבנה. אדמת־ערים, עפרות־כרכים, על הרריה, חולותיה ובצותיה…

מדוע לא יאמר בלבו המוכר התם, שלא הורגל באמת מדה שגעונית שלנו, כי מטמונים צפונים בודאי באדמתו? מדוע לא יסגור הוא את המעגל ויצפה לשעות־כשר יתרות, בכדי להוסיף לדרבן את המחירים? אף הוא יגנוז וישמר את האדמה כאשר משמרים אנו המגרשים העוברים במעגל פנימי מיד ליד ומתרוששים בדרכם להגיע לתכלית הנרצה. אבל אינו דומה שימור לשימור. מגרש משומר הוא תקלה כלכלית. אולם אדמת כפר משומרת – וב"מעגל חיצוני" – היא סכנה לאומית לנו!

המגרש המשומר בעיר ראשיתו איפוא תקלה ליושבי העיר, אבל אחריתו כמגפה מתפשטת מתפרצת מתחומיה – ערעור יסודות הכפר! אין איפוא דרך אחרת אלא לאחוז באמצעים דרקוניים נגד שימור מגרשים. מסים כבדים מנשוא על כל מגרש פנוי בעיר, עד כדי שהמס יאכל אותו ולא הוא את השכן. ואז תחדל ה"סחרחורת" במעגל הסגור. ואז המגרש יהיה מיועד לתכליתו – לבנין ולא לספקולציה; ואז, למצער, תצטמצם שארית הספיקולציה בתחומי העיר ולא תתפרץ לתחומי הכפר. ותבוא גם הרווחה ידועה. או שבעלי המגרש יהיו מצוּוים בתוקף המסים הכבדים להתחיל בבנין, וההצעה על דירות תתקרב לדרישה עליהן; או שעילת העילות של האבסורד הכלכלי תגיע עדי משבר; מחירי המגרשים ירדו, והרבה מהשכנים יבָּנו. לא תבנינה “תיבות־נוח”, אבל יבּנו משכנות־אדם פשוטים; לא “אדירים” כבנינים הנבנים, אבל גם לא מכוערים כמוהם. כי בעקבות הספסרות צועד גם הכיעור החיצוני, והפשטות מחוסנה תמיד בפניה.

תנועת הבנין תפסק? שקר המאמר כי משחק כוחות ספקולציה פראים בונה ערים; והבל ההנחה כי יזמה פרטית הגובלת עם פשע לאומי אוצרת כוחות דוחפים. דברי־ימי ההתישבות אומרים אחרת. ספסרות זו החריבה ערים קיימות, חדשות לא בנתה מעולם.

אומרים כי גם האוסטרלים והניוזלנדים הם בנים לאומה האנגלו־זכסונית; אומרים כי מתיחסים הם אפילו על הגזע הבריטי הטהור; דבקים במסורת־מחצבתם המפוארת וחיים בה; ששים לקראת “היזמה הפרטית”, אבל בדעתם גם את יצרה הרע ותאות התפשטותה עומדים הם על המשמר להציב לה גבולים כשמרחיקה היא לכת; ובבואה לפגוע בתועלת הצבור אינם נרתעים גם מחוקי הפקעת קרקע מבעליה.

בה בשעה ש"ממלכת האיים המאוחדה" היתה קרועה בכוחות איתנים מהארצות המפרנסות אותה, והיה הכרח להגביר בבית את מקורות המחיה, יצאו גם שם מגדר ממסורת המקובלה, התערבו בזכויות הפרט על קנינו, מסרו אדמה לרוצים לעבדה. ואירלנדיה הפקיעה בחוק שטחים עצומים מבעלים ע"מ לחלקם בין עובדים; ואירלנדיה טרם היתה “מדינה חפשית”. הגנה נגד מפקיעי־שערים אינה פוגעת איפוא במסורת הבריטית. לא אנו מפלסי הדרך; כבושה היא משנים קדמוניות בידי אחרים. לנו יש איפוא הזכות לדרוש עזרה מהממשלה, על כל פנים בתחומי שלטון הבית שלנו ונגד המחריבים הנמצאים בקרבנו. הממשלה המנדטורית רואה בהגבלת העליה לפי כוח־קבולה של הארץ את זכותה המחלטת; בפיתוח מקורות כלכלה לעולים רואה היא את חובתנו הגמורה. בספירת־הפעולה של חובה זו מן היושר איפוא לתת לנו “חופש־המשחק”, בכדי שתהיה לנו אפשרות למלאה ובכדי שתהיה אפשרות קיום לעולים אלה. איכה אפשר לדרוש מאתנו שמירת היין, אם הממשלה מסייעת בידי משברי החביות…

תשרי תרפ"ט