א    🔗

הקהק"ל עסוקה גם בפרובלימות, והיות שהפוליטקה הקרקעית הרבה יותר חשובה מהפוליטיקה הפוליטית – עלינו פה ביחוד להתיחס אליה בכובד ראש. כשנכנסתי לקהק"ל בתור ב"כ ההתאחדות מצאתי אותה נודדת בדרך אל העיר. היא הלכה מהכפר אל העיר. תחת השפעות ידועות עמדה להשקיע חצי מיליון פונט בקרקע בעיר וחשבה שבזה תעשה פעולה גדולה מאד. ואז הוצגו כבר הפרובלימות: עיר או כפר, תחומי ההכשרה (דרכים או גם מים, ואיזה מים), אופן מסירת העבודה של ההכשרה (לקבלנים או למוסדות הפועלים) ושאלת הלנדסמנשפטים. אלו הן שאלות בודדות, אבל אילמלי היתה האידיאולוגיה של הקה"ק האידיאולוגיה של הפוה"צ, אז היו נובעות כל השאלות האלו מנקודה אחת. לרוב מכם ידוע שאני זה 5 שנים נלחם בעד חזית מקוצרת. לפיכך, אמרתי: הכל טוב, וטוב היה לתפס את כל העמדות, אבל במה דברים אמורים כשיש אמצעים מרובים, אבל אם אין אמצעים מספיקים – צריך לברר לעצמנו מה מוקדם ומה מאוחר. אין יכולת לעמוד על הפסוק: “אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך”. צריכים להיות אמיצי לב ולוותר על עמדות – לא מפני שאינן חשובות, אלא משום שצריך לתת עין בחשובות ביותר. ואני קבעתי לי את המוקדם – האדמה. אנחנו הולכים לא"י לברוא לנו כלכלה לאומית בריאה, אנו אומרים שזהו יצירת המרי בראשית, לא שנהיה כמתווכים בין היוצרים חמרי בראשית ובין אלה שסוחרים בהם. ויצירת חמרי בראשית אפשרית רק בעבודת האדמה. גם התעשיה הא"י יכולה להתבסס רק על חמרים שנוציא מאדמת א"י. אבל עבודת האדמה בא"י פרושה רק עבודה עצמית, מפני שעובד אדמה בא"י שמוכרח לחיות על רנטה ועל עבודה שכירה איננו בן־התחרות. א"י יכולה להתחרות עם סחורות חוץ רק אם העובד יהיה הבעל עצמו. אם איננו מרכזים את כל עבודתנו ביצירת חמרי בראשית, אנו מגבירים את הכפר הזר על חשבון אנשי תל־אביב. בנין עיר לפני כפר, ז. א. לסגור בשבילנו את כל המוצאים והמבואים לרכוש אדמה בא"י, מפני שבא"י כמעט כל האדמה המוכשרה היא מעובדת, ואם אנחנו מקדימים את בנין העיר לעמדות החקלאיות – הפלח לא ימכר לנו את האדמה. והתוצאה תהיה – ורשה, ביאליסטוק, לודז ובמצב עוד יותר גרוע, כי כוח הקניה של הפלח הערבי מגיע לאפס, ולא כמו בורשה וכיו"ב. אנחנו מעבירים את הכלכלה הגלותית העוקרת אותנו שם – לא"י, שגם ממנה יגרשו אותנו בעד זה. הקוניונקטורות היו רצויות ביחוד לפני 5–4 שנים מטעמים אלה: א) הקוניונקטורה הפוליטית היתה יותר רצויה, כי התנועה הערבית היתה במצב של התהווּת. עכשיו יש כבר בתנועה הערבית צועקים שלא ימכרו אדמה ליהודים. ב) הקוניונקטורה הכלכלית. לפני חמש שנים היה משבר כלכלי. האפנדים היו שקועים בחובות ואז היתה ההצעה מצדם למכירת קרקעות גדולה מאד. אז היה יותר קל לקנות אדמה. לערבים היה נדמה שהקיץ הקץ על החקלאות בא"י, עוד יותר מאשר נדמה היה לנו. עכשו השתנה כבר המצב באזור תפוחי הזהב – מיפו עד רמלה ואולי, עד עזה. עכשיו ערבי מוכר כבר מגרש בתל־אביב ב־400–500 לימ"צ והוא מתרחק כמה קילומטרים ונוטע שוב פרדס, והיהודים עושים גזוז. והרי תעשיה היא גם גידול תפוחי זהב ולא רק חנות ותחנת גזוז. ג) הטעם הטכני. אי אפשר ליישב אנשים על אדמה העוברת לידינו במצב מדולדל מאד. את האדמה מוכרחים להשביח בכדי שתהיה בת־התישבות, ולא רק בת־כיבוש. המשקים שלנו סובלים באופן פרמננטי ממשבר, ואין אפשרות ליצור משקים חדשים בתנאים בלתי בריאים, נוסף על הראשונים. ומטעמים אלה היה יותר נכון לרכז את כוחנו ברכישת הקרקע ולמצא את האמצעים להשביח אותו אח"כ. כי ההשבחה בולעת סכומים ענקיים, הסוגרים את הדרך בפני גאולת קרקע חדשה.

אז היה בארץ שפל ידוע, שבשבילנו היה גאוּת, ובו היינו צריכים להשתמש ולחתור אל החוף: ריכוז כל האמצעים לגאולת הקרקע. אם אני אומר שרק עכשו היא שעת כושר והיא יכולה להאבד – מובן שאני אומר שבמקום 100.000 לימ"צ להשקאה צריך להשקיעם ברכישת אדמה (אגב – הבנק הקרקעי ההולך ונוצר במצרים הוא לרעתנו), אבל הסיסמה “המים” הוליכה אותנו שולל ואבדנו עמדות שלא נשיג אותם יותר. כך גם ה"יעוּר". היער והמים הולכים אחרי בעל האדמה ולא להיפך. היו כאלה שאמרו כי כל המחובר לקרקע חשוב כקרקע, אבל הענין הוא שאם לקה"ק יש הכנסה רק של 200 אלף פונט לשנה – השאלה במה היא צריכה להשקיע את הכסף? הקה"ק ממלאה את מקום הממשלה במובן ידוע. היא איננה נותנת שום כספים להכשרות. לזה צריכים לתת מוסדות אחרים. היא מעבירה לרשות חברת ההתישבות את האדמה. אני אחד הראשונים שהדגישו את חשיבות ההכשרה, אבל אני אומר שזהו תפקיד של חברת ההתישבות והקה"ק צריכה להקדיש את כל הונה לגאולת הקרקע.

יש אצלנו “זרמים שבספר” שמתוך ספרים הם מטפלים ברפורמות קרקעיות, והאידיאולוגיה הזאת אינה מבדילה בתנאים השונים של ערינו. למשל, שאלת הדירות היא, כמובן, שאלה חשובה מאד וביחוד בשביל הפועל, אבל דברים כאלה יכולים להפתר או הכל או לא כלום. הקה"ק שבנתה שכונה אחת בתל־אביב לא פעלה כלום. אחרת היא בחקלאות. הפוה"צ קבע את האידיאולוגיה של הקה"ק – יצירת ישוב עובד. מספר הנקודות של ישוב עובד הן מעוררי המצפון של כל הישוב. גם בבחירת החברים – כשהקה"ק באה לבחור מתנחלים יש מַד מרץ ידוע. זה שהולך ליבש בצות ולעבוד – זה הולך גם להתנחל. מי שאינו מסוגל ליבש בצות לא יעמוד בדרישות ההתישבות שלנו. בעיר אין לקה"ק שום קונטרולה ביחס לחומר המתישב. מטעם זה כשאנו עומדים באמצעים מצומצמים – כל מגרש בעיר נוטל כוח מהחקלאות, ז. א. נטילת כל הכוח שלנו.

יש עוד מומנט אחד: בכפר עולה לקה"ק דונם אדמה החלק הרביעי או החמישי של דונם בעיר, ואם נביא בחשבון שמשלמים בכפר לשעורין, יצא שבעד דונם בעיר (במזומנים) יכולים לקנות 100 דונם בכפר (בתשלומים לשעורין). מנקודת השקפה זו נובעת דעתי ביחס לשכונת עובדים. שכונת עובדים היא עיר גנים ולא חקלאות. ועיר גנים היא תעשיה. פרה זקוקה לעשרה דונם למספוא. ועיר גנים תקנה את המספוא מערבים ותחזק את הכפר הזר. כמובן, כשבאה הזדמנות לקנות אדמה לשכונת עובדים במחיר 7 עד 10 לירות הדונם – אז המצב משתנה, ואז הקה"ק תקנה את האדמה.

בנוגע ל"לנדסמנשפטן" – התנגדתי מהרגע הראשון, כי זהו ישוב מקרי ואין בו בטחון לעבודה עצמית, שזהו פרינציפּ אורגני־יסודי של הקה"ק ורק מפני שהאידיאולוגיה של העבודה עצמית עוד לא חדרה לקה"ק יכלה לבוא לענין הלנדסמנשפטים. המצב הקיים בנוגע לקרקע הוא בתכלית הרע. לא היינו סטרטגים כאלה, בכדי לנצל את הנסיגה לאחור, כאשר לא נתכו עלינו האש והחצים. אנו לא רכשנו לנו בזמן השקט שטחים מתאימים. התעוררנו תחת מטרות האש. כשהתחילה הבהלה בפולניה והיהודים התחילו בחוסר אחריות להעביר את כספיהם על קרן הצבי, אז התחילו לכתוב מאמרים וזה לא יצלח. היהודי כבר במצב קריטי וצריך פרנסה כרגע ובפני מצב כזה גם הסוביטים לא יכלו לעשות כלום. יש בין ת"א ופ"ת נקודה בני־ברק. על סלעים וחולות. והם אומרים – פה יהיה המרכז בין פ"ת ות"א שיתאחדו. ופה בבני־ברק יהיה השוק! והם מתחילים כבר לסחור במגרשים על סמך תקוה זו.

הקה"ק התחיבה במשך 6 שנים על סכום קרוב למיליון פונט. ההכנסות היו בתרפ"ג 114,000 לי"מ, בתרפ"ד 177,000: בתרפ"ה – עד יוני – 172,000 לי"מ.

לוא גם היתה הפוליטיקה הקרקעית בידינו, לא היינו מצליחים להוציא את הקניה הפרטית בקרקעות. הקהק"ל צריכה להצטמצם באזורי התישבות מסוימים, ועליהם להודיע לכל המעונינים האחרים כי זוהי אדמת הקהק"ל.

הקה"ק צריכה לרכוש את אותן הקרקעות שיכולות להשמט מאתנו. קודם כל את האדמה שיש לה מים. אין לחשוש שהבנק הקרקעי המצרי ירכוש את האדמה החרבה. אח"כ יש לרכוש את הקרקע שמרוכזה בידי יחידים, שע"י השגת הלואות אולי יתחילו לדחות את המכירה. יש חוק הפֶדָן, שאין אפשר לנשל פלח מאדמתו גם אם הוא אריס, חוכר. לוא התנהגו אתנו בחומר הדין היה קשה מאד מאד לרכוש גם את אדמת העמק. הקה"ק צריכה לגאול את הקרקעות שאין הפרט רודף אחריהן, ואין צורך בהרבה מקרים לבוא בהתחרות עם הקפיטל הפרטי. מתוך כל הנימוקים האלה ממילא יש איזורי השפעה מיוחדים בשביל פעולת הקה"ק.

יש עוד דבר אחד בנוגע לחלוקת הקרקע. עד עכשו היינו הפרטנדנטים היחידים על אדמת הקה"ק. עכשו יש מה שקוראים “המעמד הבינוני” והקה"ק אין לה כל אפשרות להסתלק מהמעמד הזה. עד עכשו התנהגתי באופן כזה: יש “מיליונרים” של 300 פונט – הצעתי, שבמרחק ידוע שאפשר שם לנטע פרדסים קטנים עם גידולי־בינים ושם אפשר להבטיח במדה ידועה את העבודה העצמית, באזור הזה צריך לתת אדמה לאנשים האלה. כל המשק המעורב ואזור של הכשרה צריך להנתן לחלוצים.

בישיבה האחרונה של הדירקטוריום, עובדה פרוגרמה קואליציונית של כל הדירקטוריום – די גמישה. עד עכשו הייתי לא אדריכל הבונה מהמסד עד הטפחות. מצאתי בנין קיים, ואינני רוצה להשתתף יותר במצב כזה בתור ב"כ המפלגה, כי יותר ויותר אינני יכול להתפשר ולוותר במצב של לחץ ושל חוסר שיטה.

תרפ"ד

ב¹    🔗

אלמלא הייתי יודע, שעניני קרן הקיימת יעמדו במרכז השאלות, הייתי מכין סקירה מקיפה על עניני קרן הקיימת ומצבה כעת. אין הכנסות הקה"ק עתה קבועות, הן מקריות, עולות ויורדות. יש לקה"ק חוב של 88 אלף לי"מ, מלבד 12 האלף – הוצאות אדמיניסטרטיביות. אם בשנים הבאות לא תוכפלנה ההכנסות, נגיע סוף סוף לקפאון גמור, ובמשך שנתים עד אשר יפרע החוב בעד השטחים שנקנו, אי אפשר יהיה להרחיב את גבולותינו.

הקול שיצא לפני שנים אחדות על השובע באדמה, השפיע על כווּן חדש, המוליך אותנו מהכפר אל העיר מצד אחד, ומצד שני ניטלה ההתלהבות שהיתה מתעוררת לרגלי “הרחבת הגבולין”. בעקב ההתלהבות באים האמצעים, אבל אם אנו שבעי אדמה, למה בכלל התאמצות? וככה הוזנחה עבודת הקרן הקיימת בגולה בהשוואה לקרן־היסוד. בקרן־היסוד רואים את המניע של בנין הארץ, ובקרן הקיימת – מעין “קופת רבי מאיר בעל הנס” שמעלים אותה על ראש שמחה, אבל לא יותר. הנה, למשל, בליטה, מקום שהתעסקתי בארגון הפעולה של קרן הקיימת, אין “אנשי שלומנו” עובדים כמו שצריך ולא שמו את קרן הקיימת בראש עבודתם, כמו שצריך היה להיות. עסוקים הם בראשם ורובם בחיכוכי־מעמדות, מחנות ומפלגות שונים, לאמר, “בעבודת־ההוה”, וכסף אוספים סתם אינטליגנטים ציונים. הציונות מתרוקנת מממשיותה ונהפכת לסמל מפשט.

אם ההכנסות תגדלנה, עומדת על הפרק בראש וראשונה שאלת “הרחבה” לפי תכנית מסוימה. אי אפשר לבוא תמיד בהצעות חלקיות ואפיזודיות, מפני שלא יהיו אמצעים לכל, גם לכפר וגם לעיר. מתוכנו, מתוך צבור הפועלים, לא יצאה כל פעולה אקטיבית לשם תגבורת ההכנסות. אין הקרן הקיימת כעת פופולרית בחו"ל, כמו קרן־היסוד. ועומדת לפנינו השאלה: כיצד להכפיל את ההכנסות? כמעט מאה אלף לירות רצו להשקיע בעיר, ואני התנגדתי לזאת בהחלט מהרבה טעמים שונים. אלמלא היו הולכים בדרך זו לא היו לנו הישובים בעמק.

כל האידיאולוגיה הזו, שהקה"ק קשורה בעיקר לעובד, זרה עדיין לחברי הדירקטוריום. מובנה להם הדרישה של עבודה עברית, אבל ברור להם מאידך גיסא שהקרן הקיימת שייכת ל"כל ישראל". בישיבת הקרן הקיימת האחרונה היו ארבע הצעות: של “המזרחי”, חיפה (זו של הפועלים ביחס לשכונת־שדה), טבריה ויפו. ביחוד יש תוקף להצעת “המזרחי” העוזר באסוף הכספים, וגם משום זה שהיא הסתדרות חזקה. דעתי היא, שעלינו לרכז את כוחנו ואמצעינו בכפר, שלא נחמיץ את שעת הכושר. אם נפזר את חילנו נשאר קרח מכאן ומכאן. בנגוד לזה, הישוב העירוני מתגבר ומתפשט בין כה וכה, ותמיד נצליח לרכוש אדמה בסביבות הערים.

הלנדסמנשפטים הם באמת מעין “כוללים”, אבל הטענה הזו שאין כעת התלהבות בשביל הקרן הקיימת ודרישת נקודת משען ממשית, היא הפטנט של הלנדסמנשפטים. ולדוגמה: צ’כוסלובקיה. ובאמת יש סכנה גדולה של יצירת כוללים חדשים. יש לדעתי פשרה מעין זו: בכספי לנדסמנשפט ידוע קונים שטח מסוים ויהיה ברור וידוע שרק בכספו נקנה־הבטחה ללנדסמנשפט. כי הכספים לא התבזבזו כפי שנוהגים לחשוד. כדאי להראות תמיד למאספי הכספים על רצועת אדמה מסוימה שיראו כי כאן הושקע הכסף. אם הלנדסמנשפט מקבלת על עצמה לגאול שטח ידוע נעשית “גאולה” זו חובת כבוד למלא את אשר קבלה על עצמה. אחרת המצב כאשר כולם נכנסים ב"קדרה" אחת. אולם אסור לתת ללנדמסנשפט שהיא תשלח חברים. בחירת המתנחלים נמסרה לגמרי להנהלה הציונית בא"י. הליטאים למשל הסכימו לכך.

בשאלת הבסוס, יכולים לכל היותר להגיד, שחברי הקבוצות והמןשבים אינם צריכים להתאזרח, ודרוש להחליפם באחרים, אבל את החקלאות עצמה אי אפשר מבלי לבססה היטב, ו"בני־חלוף" אינם בונים חקלאות על יסודות נאמנים. לא את חברי דגניה וחברי עין חרוד – מבססים, כי אם את דגניה ואת עין־חרוד, – יחידות כלכליות לאומיות. בלי נקודות כלכליות מבוססות לא נרחיב את בית הקיבול וכוח הקליטה של החקלאות, כי אם נורידם עד הדיוטה התחתונה. גם כסף לא ימצא למשקים תלויים על בלימה. ד"ר מיד אמר לי: "אם לא תבוא אל העשירים היהודים באמריקה בהוכחות חותכות, כי המתישבים מבוססים ושיש להם יכולת של קיום, בשום אופן לא ישתתפו בכספיהם בשביל קרן היסוד. במקום להביא יהודים למות בארץ־ישראל, נראה להם יותר נכון להביאם לאמריקה ‘לראות שם חיים’ ".

תרפ"ד