א. עודף מחיר הקרקע. עלית השערים על אחוזת קרקע כרוכה תמיד בקשר אורגני עם עלית הכנסות; עלית ההכנסה קשורה בטיב האדמה או בגורמי תוצרת אחרים הצרים את צורת המשק: דגן, או מחלבה, או ירקות.
(א) כל עלית הכנסה הבאה לרגלי היצירה של העובד היא קנינו הפרטי; כל עליה הבאה לרגלי גורמי תוצרת שנבראו ע"י הצבור: ע"י חיבור־דרכים, שכנוּת כרכים, כוחות אלקטריים – עליה זו שייכת לצבור.
(ב) אין האדמה כשהיא לעצמה אוביקט של מסים; האוביקט היא אפשרות ההכנסה. הטלת מס על אחוזות שעלו במחירן לרגלי גורמי תוצרת חדשים שנבראו ע"י הצבור היא הטלת מס על אפשרות עודף־ההכנסה ולא על עודף המחיר של האחוזה. עודף המחיר של הקרקע הוא רק מודד, המראה על אפשרות הגדלת ההכנסה. זהו הקלורימטר המראה על כוחות אנרגיה החדשים, ולא האנרגיה בעצמה, ואפילו לא המכניסמוס. המכניסמוס היא חבויה בהנהלת הספרים, שבה מבוּטאת ההכנסה. אולם הנהלת הספרים היא מודד מרכב, ולכן בחרו בשביל השמאים במחוג פשוט כמו עלית המחירים.
עלית השערים על הקרקע היא “מד־מרץ” נכון של ההכנסות בארצות מתוקנות ולא בארץ־ישראל מטעמים הללו:
1. בכל הארצות אין לאדמה אלא ערך כלכלי “ערך־חי”, ולפיכך אם שער האדמה עולה, סימן נכון שביחס שוה עלתה גם ההכנסה או אפשרות הכנסתה.
2. אין מחירי האדמה בארץ ישראל מושפעים מגורמי תוצרת כלכליים בלבד, אלא גם מגורמי־קודש; יש לה מלבד ה"ערך החי" גם “ערך מת” (“היד המתה”). לא השער של מחירי תבואות האדמה בבורסה יכולים להעלותה, אלא גם העלאת המניות של הותיקן יכולה להשפיע. ולפיכך אין העלאת מחירי האדמה סימן לעודף ההכנסה או לאפשרותה.
3. התוצאה של מד־הכנסות כזה יכלה להיות פורענות לעובד, כי יעמיסו עליו מסים שאינו יכול לשלם בתבואת שדהו.
אילוסטרציה:
4. מוצא, זהו כפר יהודי קטן ליד ירושלים שכמעט נחרב כלו מחוסר הכנסה. מנזר של מסיונרים שיש לו תמיד חוה גדולה (עין כרם סמוך למוצא היא בין מנזריה והמנזרים הסמוכים) תמיד מודרנית, אבל לא אקונומית, ישלם 250 פר. בעד הדונם לרגלי הכביש העובר במושבה; המחיר הרגיל של האדמה היה 25 פר. עודף המחיר נובע לא מיכולת אקונומית, והשמאי שבשום אופן לא יוכל למצוא את ההבדלים האלה יעמיס על האכר הוצאות בלתי צודקות שלא יוכל לשאתן.
מסקנה: עודף מחירי הקרקע כמודד להטלת מסים אינו מדויק ולכן צריך לקבל אחר בשביל ארץ־ישראל.
ב. עודף ההכנסה. הטלת מס על הכנסה עודפת הבאה לרגלי גורמי תוצרת חדשים בכוחות הצבור היא אפשרית רק כשיש יחידה קבועה של הכנסה נורמלית. בארצות מתוקנות יחידה זו קבועה וקיימת, בארץ ישראל חסרה היא מטעמים הללו:
(א) תבואות השדה בכל ארצות מתוקנות נבראות מאוכלסי עובדים הומוגנים העובדים בכלי עבודה מודרנים ויקרים, הגרים בדירות היגיניות והאוכלים לשובע. יש חוקים קבועים: באוכל – 3700 קלוריות מזון ערב, בדירות – מדות המטר המעוקב, ובכלי העבודה: מכונת הדישה, האליבטור, המחרשה הכבדה. בלוח־המעלות של ההוצאה פועלים הגורמים השוים האלה יחד. השערים של תבואות השדה נקבעים מהוצאות האלה שנבטאן בלוח־מעלות ב־100.
(ב) בארץ־ישראל האדמה נעבדת מאוכלוסין היטורוגנים; היטורוגניות באה על ידינו; אולם אוכלסי השדה ההומוגנים, שהם הרוב, עובדים בכלים פרימיטיביים, גרים בבתי־חומר, ומתפרנסים ב־1500 קלוריות. כל ההוצאות האלה נמוכות מאד, ועל פיהן נקבעים השערים על התבואה – מחירים נמוכים. העובדים המודרנים הבאים בלוח־המעלות של חיים אחרים אינם יכולים להתחרות עם אוכלסי המקום אלא ע"י העלאת הפרודוקציה של האדמה לכה"פ פי ארבעה וחמשה או יותר.
העלאת הפרודוקציה אינה באה בבת אחת אלא לאט לאט ולא ע"י מכונה אלא ע"י תחנות נסיון. המכונה היא משא כבד על האכר, שאינו יכול בלעדה, כשם שאינו יכול לגור בבית חומר. העבודה המודרנית מכבידה על קרן ההשקעה, וקרן העומדת וקרן החוזרת, מבלי אשר מגדילה ביחס דומה את ההכנסה.
השמאי יקח לנורמה את הכנסת הפלח שהיא 25 ויחשוב כבר לעודף 75 אם תהיה לאכר מודרני, עודף הכנסה בא"י תהיה למטה מהיחידה “מאה” שבארצות מתוקנות.
ג. גורמי־התוצרת הנבראים בכספי הצבור הם: חיבור־דרכים טוב, כחות חשמל, יבוש בצות, סדור השקאה וכיוצא.
(א) הטלת מסי־עודף על טובת־הנאה שיש לעובד אדמה מגורמי התוצרת האלה היא צודקת בארצות אחרות ואינה צודקת בא"י. בכל הארצות הגורמים האלה יוצרים את עודף ההכנסה הנורמלית, ובא"י עדיין לא יתנו את ההכנסה הנורמלית.
(ב) באיטליה ובספרד במקום שהאדמה עזובה ועושים התישבות פנימית, משחררים את המתישב ממסים במשך עשר שנים ויותר.
אפילו בתורכיה כשהעבירה קורדים לסוריה לשם התישבות פנימית שחררה אותם, כמדומה לי, במשך שש שנים מעושר, ורקו ויתר המסים.
(ג) בקפריסין הממשלה האנגלית שחררה ג"כ ממסים ידועים, כדי לתת דחיפה לגדול מינים ידועים.
ד. עודף ההכנסה ע"י דרכים.
1. אין הפלח צריך לסבוֹל מהעדר דרכים באשר הוא מגדל רק גרעינים ומעבירם בגמלו או בחמורו שהשימוש בהם אינו מעלה את הוצאות הובלה; אין הפרודוקציה גדלה ע"י הדרך.
2. אין הוא יכול לשלם גם בעד אפשרות פרודוקציה יותר גדולה, באשר אמנם אין אפשרות ליצור משק מודרני המגדיל את ההכנסה בלי דרך; אבל לא הדרך היא היוצרת את המשק המודרני אלא גורמים אחרים התלוים במדע ובטכניקה, שא"א לחייב את הפלח ליצרם; זוהי עבודת המדינה!
3. אין עובד האדמה יכול לשלם איזו טובת־הנאה בעד דרך, באשר הדרך נותנת לו רק אפשרות לעבוד בכלים מודרנים ולהחזיק בסדר את האינבנטר שלו. כאמור מגדיל את הוצאותיו ולא את הכנסותיו. הדרך היא חלק מהמשק המודרני ואין לשלם בעדה, כאשר לא משלמים מס מיוחד בעד שכבת ההומוס שהיא חלק מהקרקע.
4. אילוסטרציה: בבן־שמן לא היה כביש לפני כניסת האנגלים, ומחוסר דרך נשברו כלים, נאמר בסכום של 1000 פר. לשנה; ע"י הדרך מפחיתים את ההפסד. עם הדרך אין לעובד עכשו אלא כדי מחיתו. וזהו אחד המשקים היותר אינטנסיביים שבארץ.
ה. עודף ההכנסה ע"י השקאה וכחות חשמליים אינם נותנים לעובד עודף הכנסה אלא קימוץ ידוע, המביא את ההכנסה לנורמה.
1. ההבדל בין כחות חשמל מרכזיים ובין מכונת דינמה שיכולים לסדרה בכל משק אינו אלא קמוץ ידוע.
2. ההבדל בין חברת ההשקאה שליד פתח־תקוה ובין בעל פרדס שחפר באר אינו אלא קימוץ ידוע. האכר משלם בעד השימוש לחברה וא"א להעמיס עליו יותר מדמי שמוש.
3. דמי השמוש בעד חשמוּל כוחות מים שייכים למקצוע אחר. זוהי אמנה בין האכר ובין החברה, ואין למקצוע המכס שייכות לכך.
ו. עודף ההכנסה ע"י כרכים. א"א להטיל מכס על אחוזות סמוכות לכרך מטעמים אלה:
1. האדמה שליד הרבה כרכים: ירושלים, שכם, נצרת גרועה בטיבה ומכניסה פחות מאשר אדמת השפלה הרחוקה. ותמיד תהיה יותר הכנסה לאכר שיש לו אדמה במרחק 50 קילומטר מירושלים וישלם דמי הובלה בעד תבואות שדותיו, מאשר לזה שתהיה לו אדמה ליד ירושלים שיקמץ אמנם דמי הובלה אבל לא יהיו לו יבולים כמו בשפלה ובשרון.
2. קביעת מכס עודף בעד ישיבה אצל כרך העמיס באופן מכני על אכר הגר בסביבת ירושלים מבלי אשר יש לו עודף הכנסה ביחס ליושב לוד.
3. אין הכרך בא"י נותן אפשרות של קוניונקטורות, מה שנותן כרך אירופי בגדולי־מותרות שהם המגדילים הכנסות אחוזה ליד כרך. א"א לעשות דבר מיוחד ליד כרכי א"י וא"א לגדל גידולים מיוחדים – גידולים לטעמם של בני הכרך, עוד הרבה זמן.
ז. הסתירה שבין הטלת מכס על עודף המחיר ובין הגבלת שטח האחוזה.
(א) עודף ההכנסה גדל עם גורמי התוצרת הבאים לרגלי כוחות צבוריים רק במקום שאין חוק ע"ד הגבלת השטחים.
(ב) מאה הקטר אדמה הנמצאים ליד לונדון מכניסים או יכולים להכניס פי עשרה מאשר מאה הקטר אדמה הנמצאים במרחק מאתיים קילומטר מלונדון. אותו העודף בא לא לרגלי היצירה העצמית אלא ע"י הצבור ושייך אפוא לצבור.
(ג) אם מגבילים את השטח, יוצא שלחקלאי הנמצא ליד לונדון יהיה רק 10 הקטר ולזה שיהיה במרחק 200 קילומטר יהיה 100 הקטר. הגבלת השטח הוא הרגלטור המסדר את שויון ההכנסה ואינו נותן להשתמש בעודף.
(ד) אם לוקחים לבסיס למכס עלית שערים על קרקע סמוך לכרך או לדרכים ויחד עם זה מגבילים את השטח, מלקים את האכר הזעיר בשני שבטים.
1. האכר ליד הכרך תהיה לו אחוזה יותר קטנה שתתן לו אותה ההכנסה מה שתהיה לחברו הגר במרחק מאה קילומטר מהכרך.
2. האכר הזה יצטרך לשלם מכס הנובע ממודד לא מדויק. אמנם יחידת השטח מכניסה יותר ליד כרך, אבל הוא אינו נהנה ממנה, באשר אין לו שלמות היחידה הזאת.
ח. הסתירה הגמורה שיש בין הטלת מכס על האכר לרגלי יצירת גורמי תוצרת ציבורים ובין התישבות בריאה.
(א) כל הישוב שלנו לא יכול לעלות יפה באשר הושיבו אנשים לא מוכשרים על אדמה בלתי מכשרה ובתנאים בלתי מכשרים.
(ב) אדמת א"י צריכה להראות כחבל הנהרס בצרפת, שנהרס ע"י מלחמה ושהעם כולו צריך לקומם את הנהרסות האלה ואין לאכר לסבול מהוצאות אלה.
(ג) ההתישבות הפנימית באיטליה – בסיציליה, הדומה לארץ־ישראל נעשית ג"כ קודם ע"י הכשרות.
(ד) בארצות חדשות כמו קנדה, ארגנטינה, חברות או הממשלה עשו את הדרכים היותר נחוצות, באשר המדינה או חברות נזקקות להן לפיתוח אוצרות טבע חדשים, למצוא שווקים חדשים וכיוצא.
(ה) בארץ־ישראל כל העבודות האלה הן עבודות הממשלה. איך לכסות את ההוצאות האלה זוהי שאלה אחרת, אבל חלילה להעמיסן על חקלאות חלשה כמו בארץ־ישראל.
סיכום ההנחות הקבועות:
(א) זכותה של כל ממשלה היא להטיל מסים גם על חקלאים, אם המצב הכספי של המדינה זקוק לכך, כשם שיש לה זכות לבחון את החלב או תבואות חקלאיות אחרות אם אינם מזויפים.
(ב) אין כל זכות לממשלה לעשות את הבדיקות האלה בכלי־מדה, שאין חוקי הטבע מונחים ביסודם, אלא חוש־הריח והטעם של הפקידים המודדים, באשר רק חוקי הטבע הם קיימים, וטעם של בני אדם הוא שונה, סוביקטיבי, ולכן זדוני!
(ג) עודף המחיר בא"י הוא כלי מדה זדוני, ולכן אינו יכול להיות כלי מדה מקובל.
(ד) עודף ההכנסה, שעודף המחיר הוא כלי מדתו בארצות מתוקנות, הוא כלי מדה זדוני אצלנו, באשר עודף הנורמה הא"י הוא תחת הנורמה של ארצות אחרות.
(ה) הריוח הנקי הוא המס היחידי הצודק והפשוט. על “לא תעשה” אי אפשר להטיל מסים כל זמן שלא נבראה האפשרות למעשים ולעבודות מתוקנים. האפשרות הזאת תהיה רק אחרי הכשרת הקרקע והתנאים; מוסדי מחקר, מכוני הבראה, קתדרות נודדות וחיבור דרכים טוב.
לונדון, תרע"ט
-
העיקרים האלה הם סיכום של הרצאות בדבר האמצעים נגד ספקולציות. יש החושבים כי הטלת מס על עודף המחיר שיכנס לקופת המדינה תהיה תריס בפני הספקולציה. העיקרים הבאים מראים כי אמצעים כעין אלה לא יובילו למטרה. התריס היחיד והמיוחד הם: הגבלת שטח האדמה לפי מידת היכולת של עובד ומשפחתו והלאמת הקרקע. ↩︎
בדבר הצורך במלאכות מומחים שונים לארץ־ישראל אינן יכולות להיות שתי דעות. ארץ־ישראל בכללה היא שדה לא נחקר בהרבה מקצועות. וגם ההצעות של בני המקצוע היושבים בא"י תהיינה צריכות לאישור וחיזוק ממומחי חוץ ידועי שם, אם לא תמיד לטובת הדבר עצמו, תהיינה צריכות להרגעת דעת הקהל.
והנה משלחת מומחים לעניני ההתישבות היא היותר מרכבה, כי שדה עבודתה אינו מרוכז בשטח אחד אלא מפוזר בהרבה שטחים; והגורמים הרבים, שעליה להביא בחשבון, הנעלמים שבהם מרובים על הגלויים. ושאלות, שהנעלמים שבהן כה מרובים כמו במקרה שלפנינו, אינן ניתנות להפתר אפילו ע"י המומחים היותר גדולים.
המומחה היותר גדול שיבוא לא"י לאיזו חדשים במטרה לקבע שיטת התישבות לא יוכל לתת לנו שום דבר חיובי, באשר עבודה זו דורשת שנים. הגיאולוג שיבא לחקר את שכבות האדמה, החימאי שיבא לבדק את הפוספטים כמה אחוזים חומצת הפוספור הם מכילים ומהי דרגת הנמיסות שלו, הבנאי והאדריכל שיחפצו לקבע שיטה בבנינים, המהנדס שיחפץ לסדר את ההשקאה – כל המומחים האלה יכולים בתקופת שנים קצרה לכלות את עבודתם ולתת לנו מסקנות ברורות. כשיגדילו את חבר העובדים שלהם ימהרו לגמר את עבודתם, באשר בכל עת ובכל זמן יכולים לעשות את הבחינות החימיות, למדד את חוזק שטף המים, לבדק את טיב החמרים הטובים ולעמוד על צורת הבניה הנהוגה בא"י לבנינים ולהשוותם אל החמרים, אל צורת הבניה שבארצות דומות באקלימן לא"י. אחרת היא החקלאות, שהיא אינה דבר מכני אלא אורגני וא"א להחיש את צעדי החקירה שלה. כל נסיון – תקופתו שנה, וא"א לקצרו כשם שא"א להחיש גידול הטבעות השנתיות שבגזע העץ; וא"א להוציא גם מסקנות על סמך נסיון של שנה אחת.
שיטת ההתישבות כרוכה במהירות התפתחות עבודת־האדמה וכל הענפים התלויים בה. אחרת תהיה שיטת ההתישבות, אם אפשר יהיה להשקות רק מאה אלף דונם, ואחרת תהיה אם אפשר יהיה להשקות מליונים כפי התכנית של מומחים שונים; אחרת תהיה אם יהיה פוספט בארץ להשבחת האדמות המדלדלות או שצריך להביאו מהחוץ; אם אפשר יהיה להשביח את גזעי המקנה הרע שבארץ או שצריך להביא גזעים אחרים; אם אותם מיני הגידולים שיתאימו לטבע הארץ יתאימו גם לטבע תכונתנו ואם יהיו להם מהלכים בשוק; אם נצטרך לחנך את כל החומר האנושי לחקלאות, אז נוכל להעביר בכמות גדולה עובדי אדמה מלידה. וכל זמן שאין השאלות האלה נפתרות אין לקבע שיטות התישבות.
אין נוהגים להביא רופא גדול למדידת החום או לבדוק את דם החולה. עבודות כאלה נעשות על ידי רופאים רגילים. ואין המומחה היותר גדול יכול לקבוע דיגנוזה ולרפא את החולה, אם אין לפניו המדידות והבדיקות הקודמות האלה.
כל הנסיונות שיש לנו בארץ יכלים להיות להועיל לנו כשבאים אנו לבנות עוד מושבות אחדות; אבל ערכם כאין וכאפס, כשאנו מתכוננים לגשת לעבודה גדולה ורחבת־ידים. הנסיונות האלה ערכם גדול כנקודת־מוצא ידועה. אין לנו, אם נשתמש במשל הנזכר, אפילו מדידת־החום הראשונה. ובדיקת הדם הראשונה. ההבדל בין המומחים שבא"י ובין לא מומחים, הוא שהראשונים יודעים שאינם יודעים ודורשים שתעשינה בלי דיחוי החקירות המוקדמות. ו"המעשיים" חושבים שהכל גלוי וידוע להם, כאילו דבר לא נתחדש במדע ובחברה מיום שנתיסדה המושבה הראשונה בארץ־ישראל.
מה יעשה המומחה להתישבות בלי מפה אגרונומית הגונה, בלי מדידות השטחים, בלי חקירה גמורה ע"ד משקעי המים באזורי הארץ השונים, והעיקר – מבלי לדעת איזו שטחים יעברו בעתיד הקרוב לרשותנו ומה טיבם של השטחים האלה.
עלינו קודם כל לגשת למדידת השטחים, לסידור מפה אגרונומית, לסידור מפה “פוליטית” – אם אפשר לכנותה ככה, שע"פ נוכל לדעת מתי ואיזו שטחים יעברו לרשותנו בכדי לבנות משק־עם בשיטה ולא נקודות מקריות לחקר את כוחות המים, את שכבות הפוספטים, לבחן את חמרי הבנין. כל החקירות המוקדמות הללו, כשתתנה מסקנות מסוימות תהיינה לעינים לחבר המומחים בשאלות ההתישבות, והן תהיינה להם לקו ולמשקלת כמו מדידת החום ובדיקת הדם לרופא.
אני מציע איפוא לסדר משלחת חבר המומחים בסדר כזה:
א. חבר מומחים לשאלת ההשקאה.
ב. לחקירות גיאולוגיות שיש להן ערך שמושי לעבודת האדמה.
ג. לסידור מכוני חשמל.
ד. לשאלת הבנינים.
המומחים האלה צריכים ללכת בלי דחוי לא"י ובעזרת המומחים שבארץ יעבדו תכנית עבודה. לא יהיה צורך שהם ישארו בארץ כל הזמן שהחקירות תמשכנה, אלא יהיה די, אם יקבעו את שיטת העבודה, את נקודת המוצא. העבודה עצמה תוכל להעשות על ידי מומחים ממדרגה שניה או ע"י המומחים שבארץ בעזרת עוזרים שיבאו מהחוץ.
באותו הזמן תסודר גם ה"מפה הפוליטית" וה"מפה האגרונומית" ע"י המחלקה לרכישת קרקעות וע"י המחלקה להתישבות ולחקלאות הנמצאות ליד ועד הצירים והמשרד הא"י. עבודות כאלה – שהן כמו מדידות חום רגילות – אינן זקוקות למומחים מן החוץ. ואם יש בא"י אנשי־מעשה כאלה שלא הגיעו למדרגה כזו לדעת כי בימים האלה אין מרפאים בלי מדידות ובדיקת דם קודמות יש רק להצטער כי במשך שלשים שנות עבודה בישוב לא למדו אפילו אלפא ביתא כזאת. המנהיגים הציונים אינם צריכים להביא בחשבון דעות כאלה.
כשכל עבודות החקירה האלה תגמרנה, ובמשך שנה יכלות הן להגמר, אם יעבדו בהתאמצות הכחות, יבאו אח"כ המומחים להתישבות. אז עליהם יהיה לפתר שאלות, שגם בהן יהיו הנעלמים עוד מרובים, אבל יהיו גם הרבה גלויים. אז תתחיל החקירה בשדה אחר. צריך יהיה לברא רשת של תחנות נסיון, משתלות, גני התאקלמות, מכוני גדוּל למקנה. על המומחים מהחוץ יהיה לקבוע את השיטה בכל המוסדים הללו, והעבודה תוכל להמשך גם ע"י מומחים צעירים משלנו.
תשרי תר"ף
אין אני רוצה לתבל את דברי בדברי פולמוס. אני רגיל תמיד לבוא במסיבת חברים בדעות לבירור, אך בלי כלי־מלחמה. אני מזמן לזמן רגיל לצאת מהתלם המקובל, אבל על הנסיונות להכניס אותי לתלם אני רגיל לענות בהגיון, ולא בבעיטות. חפצו לעשות איזו גזרה־שוה ביני ובין סוסקין. ההבדל הוא רב. כל אדם שבא להציע דרכי התישבות צריך להשען על אחד משני היסודות האלה: או הוא מראה על הדרך הכבושה, או – אם הוא רוצה להוליך בדרך חדשה – עליו להראות ירוק על גבי שחור ששיטת החקלאות שהוא מציע כבר עברה את תקופת הנסיון ונעשתה לחזיון קיים. סוסקין סרס עובדות, ועליהן בסס את שיטתו. אני מראה על הדרך הכבושה. בדרכים האלו הולכים בכל העולם. גם האנלוגיה שמצאו בין שיטתי ושיטת הברנדיסים צולעת על ירכה. אני לא עשיתי מהרעה ההכרחית תורה. אני אמרתי כי רב־חובל, הרואה שהאניה בסכנה, צריך לפרק משא מסוים מעליה, כדי שהאניה לא תצלל בתהום, אבל לא אמרתי שמשא זה אינו יקר לנו ואינו נכנס באוצרותינו. והללו התחילו לפרק משא אחרי משא, עד שלעצם האניה אבדה כל תכלית.
כפעם בפעם כשבאים להראות על צורה ישובית חדשה – בין שזאת היא צורה קיימת, ובין שהיא רק צורת מעבר – רגילים באי־כוח ה"גדוד" לראות את עצמם כ"נרדפים", כאילו הכל מכוון כלפי שיטתם. מה שנוגע אלי – אני מוכרח פעם לומר קבל עם, כי הרעיון של קבוצה גדולה, כפי שרגילים פה לקרא לזה, אינו הרעיון שלהם, כי אם זאת שיטת אופנהימר, כי הוא לא הציב גבולות לגודל החבורה שלו ולהתרחבותה. והוא, איפוא – שבסס את רעיונותיו בזוהר רב ובעמקות מדעית – הנהו ה"בעל־דבר" שלי, ולא אלו שיצרו להם תיאוריות בלי שום יסוד מדעי. ובנוגע לשיטת אופנהימר חויתי את דעותי עוד בשנת תר"ע, וכבר אז אמרתי, כי צורת־המשק הזאת היא היחידה הבאה בחשבון אצלנו בתור מעבר, ורק השארתי מקום גם לאפשרות של חלוקת המשק הגדול בין החברים, אם ידרשו את זה, כשהמשק יקבל צורה אינטנסיבית, וגם כיום הזה איני רואה בחבורה גדולה את האידיאל שאחרים רואים בה, מבחינה אקונומית. אבל כל זמן שהמשק עוד לא הגיע לאותה המדרגה הגבוהה שמשק מפותח עומד עליו, – הצורה הזאת היא לא רק שרצויה היא גם לי, אלא היא היחידה בשבילי, ואין בינינו קונפליקטים ברגע הנוכחי. חלוקי־הדעות בנוגע להערכה של צורת משק כזאת יוכלו לבוא אולי רק אחרי חמש שנים, ואין איפוא לבאי־כוח הגדוד לראות בי עכשיו איש־ריבם.
כשאני מבקר את מעשי הגדוד, איני מבקר את הרעיון, כי אם את האמצעים הטכניים, שאחרים חפצים להשתמש בהם לטובת הוצאת הרעיון לפועל, ובהשתמשם – מחוסר ידיעה עמוקה בחקלאות – בקפיצות בלתי טבעיות, רק יפילו את הרעיון ע"י זה. מפני שגם עשית נסיונות מדע היא, וכשנגשים לזה צריכים לדעת את הטכניקה המקובלה במקצוע זה, אחת היא אם הנסיון חקלאי הוא או חברותי.
הרעיונות שאני הבעתי בהרצאתי אינם חדשים, ואני עומד עליהם תמיד מטעמים חקלאיים טכניים. הפעם יש גורמים חדשים נוספים, שמכריחים אותנו לשים עליהם לב ביחוד.
הגרעין של התכנית שלי נמצא עוד במאמרי הראשונים משנת תר"ע, “המעברים בחבורות־ההתנחלות” (“בדרך” 143). שם כבר הצעתי, שקהק"ל תקנה שטח גדול ותקדיש אותו להתישבות של חבוּרה, ושבמרכז האדמה יהיה משק קטן אינטנסיבי, משק מופתי, ושבכל ההיקף יעבדו בשיטה אכסטנסיבית, עד שהמשק הקטן ימצא את הדרכים ויברא את המסורת לעיבוד אינטנסיבי. במאמרי “המשק המתחיל המגוון”, שנכתב לפני שש שנים, קבעתי את ההנחות האלו: “א) המעבר הפתאומי ושיטת עבודה אירופית השאולה מהחוץ נוטל מקום בראש בהפסדי המשק הגדול. ב) אותם מיני הכרב שהם לברכה במשק הפלח, נהפכים לו לקללה, והכנסת רבוי הגונים אפילו במקצוע הפלחה לבד אינה אלא להותו של המשק.” (“בדרך” 193). את הטעמים ואת הנמוקים בררתי עוד בשורה של מאמרים ע"ד “מצב האכרות שלנו”, שנת תרע"ב. על סמך חומר החקירה הרבה, שהיה לפני ממשקים שונים של הארץ, הוצאתי את המסקנה ש"הטוב שבמשקים המתחילים הוא המשק החד־גוני, הגדל ומתפתח מתוך כוחותיו העצמיים, דרגה אחרי דרגה, ואיננו בהול לדלג בקפיצה אחת כמה וכמה דרגות" (שם 207). במאמרי “סוף דבר” (שם 21) הראיתי בהשוואות בין דגניה ובין משקים אחרים על התקלות העקריות של משקינו ועל הדרכים שיכלות להוביל לתקנתן. במאמר “הכשרת הקרקע והתנאים” נקבעו הדרכים של ההכשרה, ובסעיף “המעבר להכשרת האדמה” (שם 254) כתובים הדברים האלה: “המעבר להכשרת האדמה טוב שיצא לפועל ע”י שיתוף הכוחות. לתקופה זו מתאימה צורת החבוּרה. א) השטח המקצה להכשרה מתחלק לשלושה־ארבעה אזורים: קיצוני אצל מצריו, תיכוניים ומרכזי. ב) במרכז שטח האדמה המיועדה להתאחזות מקצים שטח מצומצם – מעשרים עד שלושים הקטר – לסדור משק מופתי קטן, שבדמותו ובצלמו עתידים להברא המשקים הסמוכים לו. ג) האזור היותר קצוני יעובד בשיטה היותר אכסטנסיבית. המחרשה הערבית אינה לפי נטיתנו ואפשר להשתמש בבהמת עבודה טובה ובכלים מודרניים, אבל לעבד ע"פ שיטת “פלחה חרבה” פשוטה – לפי התכנית שתבא, – ויכולים להיות בטוחים כי אם ינהגו קולא כזאת לא ירדו היבולים מהדיוטה התחתונה שהם נמצאים בה, וההוצאות תתמעטנה לאין ערך. גידולי עידוּר אינם באים כלל. – –ה) את האדמה הנמצאת בין מצרי המשק המופתי והאזור התיכוני מתחילים להכשיר – – בנוגע למחזור זרעים ולחידושים שצריך להכניס הולך המשק המתהוה בעקבות המשק המופתי הנמצא במרכז. וכל זמן שאין דרכו בטוחה לפניו, זורעים רק את האדמה הטובה והמזוּבלה ונמנעים מכל גידולים הדורשים עבודת ידים אינטנסיבית. ו) כל העבודות מחוץ למשק המרכזי המופתי נמסרות לחבורות קבלנים. ז) כל זמן שהמשק איננו מרכב, נשארת החבורה קיימת בצורתה הראשונה. – – ט) אין להרבות בבניני קבע ואין להזדרז בקביעת צורת הבנינים, כל זמן שעסוקים בחיפוש שיטות בקביעת צורות סידור המשק ויצירת ענפי הכנסותיו ושכלולם".
המאמר “המעברים בשכלול הפלחה” (שם 278–258) מוקדש כלו לשיטת “הפלחה החרבה” בהשואה לשיטות האחרות המקובלות בארץ, ובו יש חשבונות מדויקים על השטח הניתן להעבד ע"י איש אחד וזוג בהמות עבודה, ועל הסכומים הדרושים בתור קרן השקעה ובתור קרן חוזרת, שהם מגיעים במשך המחזור לשליש של משק מגוון.
כל הציטטים האלה, שאני מוכרח להביאם למורת רוחי, מראים, כי אותם העיקרים לדרכי ההתישבות, שנתפרסמו בחוזרים, שנשלחו מהמרכז החקלאי לחברים, וב"הפועל הצעיר" גליון 29 – אין בהם אף גרעין של חידוש, אלא הם אותם העיקרים שאני כמעט במשך שתים־עשרה שנה עומד עליהם, ובכל דברי, בין בכתב ובין בע"פ, אני מדגיש אותם וחוזר עליהם. השינוי שחל עכשו הוא רק זה, שהמשבר הנוכחי נותן להם תוקף מיוחד, ושלפי דעתי – אם לא נשתמש בהם, בכדי להציל אותה העמדה שהראיתי עליה בהרצאתי – אנו נאבד את כל העמדות המובילות לביצור התישבותנו.
נקודת המוצא שלי היא – לברא ישוב המבוסס על משקים אקונומיים, ובלי זה לא תצליח גם הפוליטיקה של העליה. אבל משקים כלכליים לפי התנאים השוררים בארץ אינם יכולים בשום אופן להברא ע"י שנויים סוציולוגיים, כלומר שנויים בצורת יוצרי המשק, – כי אם ע"י שנויים בצורה הטכנית של המשק. הפרובלימה העקרית בארץ ישראל היא לא “קבוצה” ולא “מושב”, כי אם – הגברת יבולי האדמה ויתר תבואות החקלאות, והמעטת ההוצאות עד אותה הדיוטא, שעומדות עליהן הארצות האחרות.
כל זמן שהדונם נותן רק 80 ק"ג חטה, בזמן שבמקומות אחרים שיש לעובד־האדמה “מעלת־חיים” יותר גבוהה, המינימום כמאתים קילוגרם, וכל זמן שאצלנו איש אחד יעבד רק 33 דונם, כפי שיוצא מהחשבון הכללי של האדמה הנעבדת במשקינו, בזמן שבארצות אחרות, שהן הן הקובעות את מחירי תבואות האדמה בשוק העולמי, עובד האדמה הדומה לשלנו בדרישותיו, מעבד 40 אקר ויותר, ועוד בהשקאה, ויחד עם זה עודנו חולב 8 פרות, כמו שמראה לנו הסטטיסטיקה בעשרים אלף משקים ממדינת יוטה, הבנוּיים ברובם על עבודה עצמית, – כל זמן שיהיה כך, לא תהיה תקומה לחקלאות שלנו, אחת היא אם תקבל צורת מושב או צורת גדוד. כל הנסיונות לברא משקי רובינזון מבודדים, ולהקיף אותם סייגים מלאכותיים ע"י תקנות של “מכסי הגנה” פנימיים מלאכותיים, שיש להם רק תוקף מוּסרי של הסתדרות הפועלים, ולא תוקף חוקי של ממשלה – כל הנסיונות האלה יתנפצו לסלע המציאות, וה"גֶ’ם" האוסטרלי, והקמח האוסטרלי יפרצו את כל הסייגים האלה על אפנו ועל חמתנו; ואפילו “המשביר” ישתמש בהם, ולא ישתמש בתבואות שלנו, שיעלו בכמה אחוזים יותר מאשר התבואות המובאות מהחוץ. כי בקביעת השערים של תבואות האדמה שורר מעין החוק של “הכלים המשולבים”, אשר הנוזל הנמצא בהם משתווה בעצמו בכל הקנים על גובה אחד.
נקודת השאיפה שלנו היא, כמובן – לברא את המשק האינטנסיבי והמגוּון שיעמוד במרום המדרגה הטכנית והכלכלית. אבל אפילו בהקמת בנינים מכניים יש מידות־זמן, והחקלאות היא עצם אורגני. יש לכל צומח תקופת פריחה ותקופת בכורים, ואין לקצרה על פי הדבור. אין אדמה זבורית נהפכת בבת אחת לאדמה עידית. אין שווקים נוצרים בבת אחת למכירת תבואות־אדמה. אין בכלל קפיצת הדרך ונסים בעבודת־אדמה. אין שנוי סדרי בראשית כאלה שקרו בתעשיה ובטכניקה. כל שינוי בחקלאות גורר אחריו סכומים גדולים לאין ערך מאשר בטכניקה. הכנת החומר האנושי של בני עיר לעבודה אינטנסיבית היא מרכבה מאד. עיקרים מכניים של חלוקת עבודה דקה מן הדקה לאמן ידי איש רק במלאכה אחת – אינם נתנים להכנס בחקלאות.
בסכומים עצומים יש אמנם דרכים להעביר אנשים כאשר יעבירו שתילים מהמשתלה למקום מטעם, אבל אלה הם סכומי מלחמה, שאין בהם חשבון של ריוח והפסד, ולא סכומים כלכליים. והשאלה העקרית העומדת לפנינו היא: המעבר מהמשק שלנו, שהוא אינטנסיבי בהוצאותיו ואכסטנסיבי בהכנסותיו למדרגה של משק אינטנסיבי.
עד אשר נוכל להגיע ליבולים גבוהים – הפרובלימה המרכזית שלנו היא מיעוט ההוצאות, ולמיעוט ההוצאות נוכל להגיע רק אם נטביע על המשקים שלנו צורת־משק פשוטה וחד גונית. לא הטרקטור פה העיקר, ולא הטרקטור הוא שמרים את ההכנסות, ולא תמיד הוא גם שממעט את ההוצאות. יכולים גם להשתמש בזוג בהמות ובשיטת משק פשוטה. זוהי הדרגה הראשונה שהמשקים שלנו יוכלו לשאת את עצמם בלי דפיציטים. הדרגה השניה היא הכשרה אורגנית, והיא יכולה להיות באופן פשוט אם יזבלו את כל האדמות העוברות לרשותנו. אבל לסכוּמים כאלה אין לנו לקוות. נשארת לנו, איפוא, דרך הכשרה פשוטה, שאיננה כרוכה באמצעים, והיא שיטת ה"פלחה החרבה" הגונזת אוצרות חנקן באדמה, והמשמידה את העשבים הרעים, שהם אחד הגורמים הראשונים בהמעטת היבולים. “הפלחה החרבה” שאני מציע אותה בתור מעבר לשנים אחדות, ושלה הוקדשה תשומת־לב מיוחדה בתחנת הנסיון שבעתלית ע"י אהרנסון המנוח – שואפת למטרה משולשת: גם להמעטת ההוצאות, גם להחזקת שטחים רבים ע"י מספר מגבל של אנשים, וגם להכשרות אורגניות ראשונות להרמת היבולים.
אם אני מדבר על טיפוס של משק חד־גוני, שכלו יהיה בתור מעבר רק בשביל דגן – אינני בא כמובן, לא רק לגזור על יצירת משק ביתי, כי אם אני מעמיד אותו במרכז של המשק, כאשר הראיתי במאמרי “כלכלת בית האכר” (שם 288) שהצלחת המשק הגרמני בארץ היא בעיקרה בסידור המשק הביתי. אבל לסידור משק ביתי אין שום צורך להביא פרות מהולנדיה, ואפילו לא מבירות ומדמשק, ואין שם כל החשבון של פרה אחת נגד שתים, כי אם יש חשבונות לגמרי אחרים, שהם קבועים כדרבונות בכלכלת כל משק, והם: כמות הזבל ומיעוט הריזיקו בתמותה, שאין פה המקום להכנס בפרטיהם. דונם אחד ירקות מספיק – לא באמריקה, שאינם חפצים ללמד ממנה, כי אם פה במושבות הגרמניות, לכלכלת משפחה בירקות. בהקובץ “משק בית האכר” שהוצאתי יש המספרים המדויקים של כל ענפי המשק הדרושים לכלכלת משק בית האכר. ואם נקח יחידה של חמש מאות, שש מאות דונם בשיטה של “דרי־פרמינג” – אין זה נועל דלת בפני משפחת העובד או בפני משפחה של קבוצה, לסדר לה את המשק הביתי שלה.
אומרים שעיבוד שטח כזה ע"י איש אחד איננו בגדר האפשרות. אני יכול להראות במספרים ששטחים כאלה נעבדים ע"י איש אחד. אחד אמר פה, שאנו חורשים בפרדות ולא בספרים. לאנשים המתימרים לעשות מהפכה בסדרי החקלאות הנהוגים צריך להיות לכל הפחות ידוע, שהספר החקלאי הוא “פרי־האדמה”, ושההבדל בין המומחים החקלאיים ובין סתם חקלאים הוא, שאלה בונים את דעותיהם על השערות בעלמא, ונוערים את חכמותיהם משרווליהם, והמומחים בונים את דעותיהם על המדה ועל המשקל המדויקים. ואין חוקים אחרים באמריקה מאשר פה. מי שהוא אמר פה בליצנות, שגם בא"י כשמשליכים מטבע – היא שוקעת לארץ. אחד הוא חוק הכובד על כל כדור הארץ. ואני יודע להבחין, מה אפשר להשוות לחקלאות שבארצות אחרות ומה שאי אפשר להשוות. ואחד הוא סדן האדמה הבלתי־מושקה בקליפורניה ובא"י, והשטח הניתן להעבד ע"י איש אחד שם – אם לא נוכל לעבוד כמוהו פה, לא תהיה לנו פה תקומה כלכלית. ההצעה שאני מציע איננה, כאשר אמר אחד, רק עיונית, היא הופיעה כבר למעשה. לדוגמה: דגניה, שחפצו להנהיג שם כבר משקים בהשקאה לשם ציפוּף האוכלסים. ואני אומר: סוף המטרה במקומות כמו בדגניה הוא ישוב צפוף, אבל כהוראת שעה לנו חשוב יותר שדגניה תהיה מיושבת רק מ־50 משפחות, ואותם הסכומים שאומרים להשקיע בסידור ההשקאה מוטב שילכו לרכישת אדמה שתעוּבד באופן אכסטנסיבי, וכל עודף שהולך לאינטנסיביות צריך ללכת להרחבת הגבולין.
בכבישים, שאני חושב אותם לאחת ההכשרות הראשונות, אני רואה מטרה כפולה. אני רואה בהם את הנחת הבסיס לסידור המשק האקונומי, שבלעדיו אין לנו תקומה. בזה אנחנו הולכים בדרך הכבושה של הארצות המתוקנות, המסדרות ישובים חדשים. ובזה – גם דרך להעסקת עולים בשטחים החדשים. השאלות הידועות שעוררו מתנגדי נפתרות בזה, מומחים יבינו היטב את השיטה של הכנה כזאת, ויראו את כל העקביות שיש בבנין החקלאות בהתאם לטבעה ובהתאם לאמצעים הנמצאים ברשותנו, ולא יקשו את הקושיות שחברי העמידו אותן. והם יבינו כי זאת היא הדרגה הראשונה בהכשרה האורגנית, שתוביל אותנו דרגה אחרי דרגה לאותו הישוב הצפוף והבריא, שכלנו שואפים אליו, ובעצם ההכשרה הזאת, שמתפשטת על שטחים רחבים יראו את צעדי הזמן המודרניים, ולא את בהמת־הכלאים השורכת את דרכה בשדות א"י. את הפלא הגדול לעשות התישבות גדולה וצפופה על שטחים גדולים ובזול – לא הראה עוד איש בעולם, ואת הפלא הזה לא נעשה אנחנו, כי עד היום לא הצלחנו אפילו להראות, שאנו יכולים לעשות מה שאחרים כבר עשו. כל אותם שטחי־הבור שהראו עליהם הם תוצאה של שיטת הפלחה הרעה חצי־המודרנית, הנהוגה אצלנו. אלמלא במקום הכרבים, שאינם מכסים אפילו את ההוצאות, ושבעיקר אינם באים אלא להכין את האדמה לחטה, היו משתמשים בשיטת הפלחה החרבה – כי אז לא היתה לנו אדמת־בור.
האינטנסיביות המבוהלה שקמו לה בזמן האחרון גואלים הרבה, בין אלה שהולכים בקו ישר עם סוסקין ובין אלה שעולים או נוחתים דרגה בסולם המעלות שלו, – הביאה כבר את פירותיה: נבראה אידיאולוגיה של שובע בקרקע, והתוצאה – התמעטו ההכנסות של הקהק"ל. על אותה האדמה לא־הזרועה, מראים כבר באצבע, אבל אדמה זאת מקורה לא בשובע, כי אם בעניות־הדעת, שאינם יודעים אצלנו להשתמש בטכניקה המודרנית המקובלה בכל העולם – להחזיק בשטחים פחות או יותר רחבים, וגם להכשירם ולהעלות את יבוליהם למדרגה גבוהה יותר ויותר.
אין לדבר פה על סכנה של לטיפונדים, כי הקרקעות האלו אינן נמסרות ליחידים אלא אך ורק לקבוצות.
בעצם המטרה אין הבדל ביני ובין חברי, אבל יש הבדל באופן כיבוש העמדות. אחרים הולכים הישר נגד קיר הברזל, ואני בוחר – תחת לחץ הגורמים החדשים – לסגת לזמן ידוע אחורה.
בדבר ה"קרן" שהח' אטינגר הציע יש לי להעיר הערות אלו: בפרק “מוסדי ההתנחלות”, שלהם הקדשתי ארבעה מאַמרים (שם 340 – 362), יש גם מאמר מיוחד בשם “בנק ההתנחלות”. כל מוסדי ההתנחלות שאני מדבר עליהם נמצאים במרכז הפעולות של הסתדרות העובדים. כל הפונקציות של כל מוסד ומוסד מפורטות שם. הפונקציות האלה נכללות בדף 361 בסיכום הזה:
“עבודת ההתנחלות תעשה, איפוא, ע”י המוסדות האלה:
א. הקרן הקימת, שתעודתה: 1) רכישת קרקעות; 2) הכשרת הקרקעות; 3) יצירת נקודות נסיון.
ב. בנק להתנחלות, שתעודתו: 1) הלואות לבנינים בתשלומים לשעורים; 2) הלואות לנטעים; 3) הלואות לטיובים ולאמליורציות.
ג. קופות מלוה, שתעודתן: 1) הלואות לרכישת אינונטר; 2) הלואות לקרן חוזרת; 3) הלואות קטנות עד הגורן.
ד. הסתדרויות של פועלים, המכילות: 1) חבורות קבלנים לקבל עבודות שונות על חשבונן בקבלנות; 2) חבורות להכשרת אחוזות נטעים; 3) חבורות להכשרת אדמת הלאום ואחוזות בשביל עצמן; 4) קופות חסכון; 5) הבטחת רכוש הדדית".
מהדברים האלה תבינו שאני אינני יכל להתנגד לרעיון כזה, אין אדם מתכחש לילדי רוחו. אבל גם בזה יהיה הבדל ביני ובין חברי. הם ממשיכים גם פה ללכת בדרכם, ואני מוכרח גם פה לסגת אחור. ב"ירחי הדבש" הידועים חשבתי שהאורגנים שלנו צריכים לחדול מהיות אורגנים נמוכים בעלי תא אחד ולהפך לאורגניסמוס גבוה רב־תאים ורב־הפונקציות. אבל עכשו עלינו לשוב לזמן ידוע לתקופה הראשונה. יש לנו בנק של פועלים. אנחנו צריכים לפתח אותו, שלכה"פ בתור מעבר ימלא הוא את כל הפונקציות, שאנחנו חפצים להטיל על אורגנים מיוחדים. גם ההסתדרות הציונית שנתה את דעתה מלבנות בנק חקלאי אפותיקאי מיוחד, והיא אומרת לשלב אותו כענף לא.פ.ק. הקיים. אם נרדף אחרי הרבה מטרות לא נשיג אף אחת. זה יהיה המעשה בחד־גדיא: “ואתא חוטרא והכה לכלבא” וכו' – קרן היסוד הכתה את קרן הקימת, וקרן התישבות תכה את בנק הפועלים. נבנה עכשו דבר אחד בשלמותו, ואח"כ נתחיל לסעף אותו וגם ניצור דברים חדשים.
אייר תרפ"ב
- נאום־תשובה במועצת ההסתדרות. ↩︎
א
הקהק"ל עסוקה גם בפרובלימות, והיות שהפוליטקה הקרקעית הרבה יותר חשובה מהפוליטיקה הפוליטית – עלינו פה ביחוד להתיחס אליה בכובד ראש. כשנכנסתי לקהק"ל בתור ב"כ ההתאחדות מצאתי אותה נודדת בדרך אל העיר. היא הלכה מהכפר אל העיר. תחת השפעות ידועות עמדה להשקיע חצי מיליון פונט בקרקע בעיר וחשבה שבזה תעשה פעולה גדולה מאד. ואז הוצגו כבר הפרובלימות: עיר או כפר, תחומי ההכשרה (דרכים או גם מים, ואיזה מים), אופן מסירת העבודה של ההכשרה (לקבלנים או למוסדות הפועלים) ושאלת הלנדסמנשפטים. אלו הן שאלות בודדות, אבל אילמלי היתה האידיאולוגיה של הקה"ק האידיאולוגיה של הפוה"צ, אז היו נובעות כל השאלות האלו מנקודה אחת. לרוב מכם ידוע שאני זה 5 שנים נלחם בעד חזית מקוצרת. לפיכך, אמרתי: הכל טוב, וטוב היה לתפס את כל העמדות, אבל במה דברים אמורים כשיש אמצעים מרובים, אבל אם אין אמצעים מספיקים – צריך לברר לעצמנו מה מוקדם ומה מאוחר. אין יכולת לעמוד על הפסוק: “אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך”. צריכים להיות אמיצי לב ולוותר על עמדות – לא מפני שאינן חשובות, אלא משום שצריך לתת עין בחשובות ביותר. ואני קבעתי לי את המוקדם – האדמה. אנחנו הולכים לא"י לברוא לנו כלכלה לאומית בריאה, אנו אומרים שזהו יצירת המרי בראשית, לא שנהיה כמתווכים בין היוצרים חמרי בראשית ובין אלה שסוחרים בהם. ויצירת חמרי בראשית אפשרית רק בעבודת האדמה. גם התעשיה הא"י יכולה להתבסס רק על חמרים שנוציא מאדמת א"י. אבל עבודת האדמה בא"י פרושה רק עבודה עצמית, מפני שעובד אדמה בא"י שמוכרח לחיות על רנטה ועל עבודה שכירה איננו בן־התחרות. א"י יכולה להתחרות עם סחורות חוץ רק אם העובד יהיה הבעל עצמו. אם איננו מרכזים את כל עבודתנו ביצירת חמרי בראשית, אנו מגבירים את הכפר הזר על חשבון אנשי תל־אביב. בנין עיר לפני כפר, ז. א. לסגור בשבילנו את כל המוצאים והמבואים לרכוש אדמה בא"י, מפני שבא"י כמעט כל האדמה המוכשרה היא מעובדת, ואם אנחנו מקדימים את בנין העיר לעמדות החקלאיות – הפלח לא ימכר לנו את האדמה. והתוצאה תהיה – ורשה, ביאליסטוק, לודז ובמצב עוד יותר גרוע, כי כוח הקניה של הפלח הערבי מגיע לאפס, ולא כמו בורשה וכיו"ב. אנחנו מעבירים את הכלכלה הגלותית העוקרת אותנו שם – לא"י, שגם ממנה יגרשו אותנו בעד זה. הקוניונקטורות היו רצויות ביחוד לפני 5–4 שנים מטעמים אלה: א) הקוניונקטורה הפוליטית היתה יותר רצויה, כי התנועה הערבית היתה במצב של התהווּת. עכשיו יש כבר בתנועה הערבית צועקים שלא ימכרו אדמה ליהודים. ב) הקוניונקטורה הכלכלית. לפני חמש שנים היה משבר כלכלי. האפנדים היו שקועים בחובות ואז היתה ההצעה מצדם למכירת קרקעות גדולה מאד. אז היה יותר קל לקנות אדמה. לערבים היה נדמה שהקיץ הקץ על החקלאות בא"י, עוד יותר מאשר נדמה היה לנו. עכשו השתנה כבר המצב באזור תפוחי הזהב – מיפו עד רמלה ואולי, עד עזה. עכשיו ערבי מוכר כבר מגרש בתל־אביב ב־400–500 לימ"צ והוא מתרחק כמה קילומטרים ונוטע שוב פרדס, והיהודים עושים גזוז. והרי תעשיה היא גם גידול תפוחי זהב ולא רק חנות ותחנת גזוז. ג) הטעם הטכני. אי אפשר ליישב אנשים על אדמה העוברת לידינו במצב מדולדל מאד. את האדמה מוכרחים להשביח בכדי שתהיה בת־התישבות, ולא רק בת־כיבוש. המשקים שלנו סובלים באופן פרמננטי ממשבר, ואין אפשרות ליצור משקים חדשים בתנאים בלתי בריאים, נוסף על הראשונים. ומטעמים אלה היה יותר נכון לרכז את כוחנו ברכישת הקרקע ולמצא את האמצעים להשביח אותו אח"כ. כי ההשבחה בולעת סכומים ענקיים, הסוגרים את הדרך בפני גאולת קרקע חדשה.
אז היה בארץ שפל ידוע, שבשבילנו היה גאוּת, ובו היינו צריכים להשתמש ולחתור אל החוף: ריכוז כל האמצעים לגאולת הקרקע. אם אני אומר שרק עכשו היא שעת כושר והיא יכולה להאבד – מובן שאני אומר שבמקום 100.000 לימ"צ להשקאה צריך להשקיעם ברכישת אדמה (אגב – הבנק הקרקעי ההולך ונוצר במצרים הוא לרעתנו), אבל הסיסמה “המים” הוליכה אותנו שולל ואבדנו עמדות שלא נשיג אותם יותר. כך גם ה"יעוּר". היער והמים הולכים אחרי בעל האדמה ולא להיפך. היו כאלה שאמרו כי כל המחובר לקרקע חשוב כקרקע, אבל הענין הוא שאם לקה"ק יש הכנסה רק של 200 אלף פונט לשנה – השאלה במה היא צריכה להשקיע את הכסף? הקה"ק ממלאה את מקום הממשלה במובן ידוע. היא איננה נותנת שום כספים להכשרות. לזה צריכים לתת מוסדות אחרים. היא מעבירה לרשות חברת ההתישבות את האדמה. אני אחד הראשונים שהדגישו את חשיבות ההכשרה, אבל אני אומר שזהו תפקיד של חברת ההתישבות והקה"ק צריכה להקדיש את כל הונה לגאולת הקרקע.
יש אצלנו “זרמים שבספר” שמתוך ספרים הם מטפלים ברפורמות קרקעיות, והאידיאולוגיה הזאת אינה מבדילה בתנאים השונים של ערינו. למשל, שאלת הדירות היא, כמובן, שאלה חשובה מאד וביחוד בשביל הפועל, אבל דברים כאלה יכולים להפתר או הכל או לא כלום. הקה"ק שבנתה שכונה אחת בתל־אביב לא פעלה כלום. אחרת היא בחקלאות. הפוה"צ קבע את האידיאולוגיה של הקה"ק – יצירת ישוב עובד. מספר הנקודות של ישוב עובד הן מעוררי המצפון של כל הישוב. גם בבחירת החברים – כשהקה"ק באה לבחור מתנחלים יש מַד מרץ ידוע. זה שהולך ליבש בצות ולעבוד – זה הולך גם להתנחל. מי שאינו מסוגל ליבש בצות לא יעמוד בדרישות ההתישבות שלנו. בעיר אין לקה"ק שום קונטרולה ביחס לחומר המתישב. מטעם זה כשאנו עומדים באמצעים מצומצמים – כל מגרש בעיר נוטל כוח מהחקלאות, ז. א. נטילת כל הכוח שלנו.
יש עוד מומנט אחד: בכפר עולה לקה"ק דונם אדמה החלק הרביעי או החמישי של דונם בעיר, ואם נביא בחשבון שמשלמים בכפר לשעורין, יצא שבעד דונם בעיר (במזומנים) יכולים לקנות 100 דונם בכפר (בתשלומים לשעורין). מנקודת השקפה זו נובעת דעתי ביחס לשכונת עובדים. שכונת עובדים היא עיר גנים ולא חקלאות. ועיר גנים היא תעשיה. פרה זקוקה לעשרה דונם למספוא. ועיר גנים תקנה את המספוא מערבים ותחזק את הכפר הזר. כמובן, כשבאה הזדמנות לקנות אדמה לשכונת עובדים במחיר 7 עד 10 לירות הדונם – אז המצב משתנה, ואז הקה"ק תקנה את האדמה.
בנוגע ל"לנדסמנשפטן" – התנגדתי מהרגע הראשון, כי זהו ישוב מקרי ואין בו בטחון לעבודה עצמית, שזהו פרינציפּ אורגני־יסודי של הקה"ק ורק מפני שהאידיאולוגיה של העבודה עצמית עוד לא חדרה לקה"ק יכלה לבוא לענין הלנדסמנשפטים. המצב הקיים בנוגע לקרקע הוא בתכלית הרע. לא היינו סטרטגים כאלה, בכדי לנצל את הנסיגה לאחור, כאשר לא נתכו עלינו האש והחצים. אנו לא רכשנו לנו בזמן השקט שטחים מתאימים. התעוררנו תחת מטרות האש. כשהתחילה הבהלה בפולניה והיהודים התחילו בחוסר אחריות להעביר את כספיהם על קרן הצבי, אז התחילו לכתוב מאמרים וזה לא יצלח. היהודי כבר במצב קריטי וצריך פרנסה כרגע ובפני מצב כזה גם הסוביטים לא יכלו לעשות כלום. יש בין ת"א ופ"ת נקודה בני־ברק. על סלעים וחולות. והם אומרים – פה יהיה המרכז בין פ"ת ות"א שיתאחדו. ופה בבני־ברק יהיה השוק! והם מתחילים כבר לסחור במגרשים על סמך תקוה זו.
הקה"ק התחיבה במשך 6 שנים על סכום קרוב למיליון פונט. ההכנסות היו בתרפ"ג 114,000 לי"מ, בתרפ"ד 177,000: בתרפ"ה – עד יוני – 172,000 לי"מ.
לוא גם היתה הפוליטיקה הקרקעית בידינו, לא היינו מצליחים להוציא את הקניה הפרטית בקרקעות. הקהק"ל צריכה להצטמצם באזורי התישבות מסוימים, ועליהם להודיע לכל המעונינים האחרים כי זוהי אדמת הקהק"ל.
הקה"ק צריכה לרכוש את אותן הקרקעות שיכולות להשמט מאתנו. קודם כל את האדמה שיש לה מים. אין לחשוש שהבנק הקרקעי המצרי ירכוש את האדמה החרבה. אח"כ יש לרכוש את הקרקע שמרוכזה בידי יחידים, שע"י השגת הלואות אולי יתחילו לדחות את המכירה. יש חוק הפֶדָן, שאין אפשר לנשל פלח מאדמתו גם אם הוא אריס, חוכר. לוא התנהגו אתנו בחומר הדין היה קשה מאד מאד לרכוש גם את אדמת העמק. הקה"ק צריכה לגאול את הקרקעות שאין הפרט רודף אחריהן, ואין צורך בהרבה מקרים לבוא בהתחרות עם הקפיטל הפרטי. מתוך כל הנימוקים האלה ממילא יש איזורי השפעה מיוחדים בשביל פעולת הקה"ק.
יש עוד דבר אחד בנוגע לחלוקת הקרקע. עד עכשו היינו הפרטנדנטים היחידים על אדמת הקה"ק. עכשו יש מה שקוראים “המעמד הבינוני” והקה"ק אין לה כל אפשרות להסתלק מהמעמד הזה. עד עכשו התנהגתי באופן כזה: יש “מיליונרים” של 300 פונט – הצעתי, שבמרחק ידוע שאפשר שם לנטע פרדסים קטנים עם גידולי־בינים ושם אפשר להבטיח במדה ידועה את העבודה העצמית, באזור הזה צריך לתת אדמה לאנשים האלה. כל המשק המעורב ואזור של הכשרה צריך להנתן לחלוצים.
בישיבה האחרונה של הדירקטוריום, עובדה פרוגרמה קואליציונית של כל הדירקטוריום – די גמישה. עד עכשו הייתי לא אדריכל הבונה מהמסד עד הטפחות. מצאתי בנין קיים, ואינני רוצה להשתתף יותר במצב כזה בתור ב"כ המפלגה, כי יותר ויותר אינני יכול להתפשר ולוותר במצב של לחץ ושל חוסר שיטה.
תרפ"ד
ב1
אלמלא הייתי יודע, שעניני קרן הקיימת יעמדו במרכז השאלות, הייתי מכין סקירה מקיפה על עניני קרן הקיימת ומצבה כעת. אין הכנסות הקה"ק עתה קבועות, הן מקריות, עולות ויורדות. יש לקה"ק חוב של 88 אלף לי"מ, מלבד 12 האלף – הוצאות אדמיניסטרטיביות. אם בשנים הבאות לא תוכפלנה ההכנסות, נגיע סוף סוף לקפאון גמור, ובמשך שנתים עד אשר יפרע החוב בעד השטחים שנקנו, אי אפשר יהיה להרחיב את גבולותינו.
הקול שיצא לפני שנים אחדות על השובע באדמה, השפיע על כווּן חדש, המוליך אותנו מהכפר אל העיר מצד אחד, ומצד שני ניטלה ההתלהבות שהיתה מתעוררת לרגלי “הרחבת הגבולין”. בעקב ההתלהבות באים האמצעים, אבל אם אנו שבעי אדמה, למה בכלל התאמצות? וככה הוזנחה עבודת הקרן הקיימת בגולה בהשוואה לקרן־היסוד. בקרן־היסוד רואים את המניע של בנין הארץ, ובקרן הקיימת – מעין “קופת רבי מאיר בעל הנס” שמעלים אותה על ראש שמחה, אבל לא יותר. הנה, למשל, בליטה, מקום שהתעסקתי בארגון הפעולה של קרן הקיימת, אין “אנשי שלומנו” עובדים כמו שצריך ולא שמו את קרן הקיימת בראש עבודתם, כמו שצריך היה להיות. עסוקים הם בראשם ורובם בחיכוכי־מעמדות, מחנות ומפלגות שונים, לאמר, “בעבודת־ההוה”, וכסף אוספים סתם אינטליגנטים ציונים. הציונות מתרוקנת מממשיותה ונהפכת לסמל מפשט.
אם ההכנסות תגדלנה, עומדת על הפרק בראש וראשונה שאלת “הרחבה” לפי תכנית מסוימה. אי אפשר לבוא תמיד בהצעות חלקיות ואפיזודיות, מפני שלא יהיו אמצעים לכל, גם לכפר וגם לעיר. מתוכנו, מתוך צבור הפועלים, לא יצאה כל פעולה אקטיבית לשם תגבורת ההכנסות. אין הקרן הקיימת כעת פופולרית בחו"ל, כמו קרן־היסוד. ועומדת לפנינו השאלה: כיצד להכפיל את ההכנסות? כמעט מאה אלף לירות רצו להשקיע בעיר, ואני התנגדתי לזאת בהחלט מהרבה טעמים שונים. אלמלא היו הולכים בדרך זו לא היו לנו הישובים בעמק.
כל האידיאולוגיה הזו, שהקה"ק קשורה בעיקר לעובד, זרה עדיין לחברי הדירקטוריום. מובנה להם הדרישה של עבודה עברית, אבל ברור להם מאידך גיסא שהקרן הקיימת שייכת ל"כל ישראל". בישיבת הקרן הקיימת האחרונה היו ארבע הצעות: של “המזרחי”, חיפה (זו של הפועלים ביחס לשכונת־שדה), טבריה ויפו. ביחוד יש תוקף להצעת “המזרחי” העוזר באסוף הכספים, וגם משום זה שהיא הסתדרות חזקה. דעתי היא, שעלינו לרכז את כוחנו ואמצעינו בכפר, שלא נחמיץ את שעת הכושר. אם נפזר את חילנו נשאר קרח מכאן ומכאן. בנגוד לזה, הישוב העירוני מתגבר ומתפשט בין כה וכה, ותמיד נצליח לרכוש אדמה בסביבות הערים.
הלנדסמנשפטים הם באמת מעין “כוללים”, אבל הטענה הזו שאין כעת התלהבות בשביל הקרן הקיימת ודרישת נקודת משען ממשית, היא הפטנט של הלנדסמנשפטים. ולדוגמה: צ’כוסלובקיה. ובאמת יש סכנה גדולה של יצירת כוללים חדשים. יש לדעתי פשרה מעין זו: בכספי לנדסמנשפט ידוע קונים שטח מסוים ויהיה ברור וידוע שרק בכספו נקנה־הבטחה ללנדסמנשפט. כי הכספים לא התבזבזו כפי שנוהגים לחשוד. כדאי להראות תמיד למאספי הכספים על רצועת אדמה מסוימה שיראו כי כאן הושקע הכסף. אם הלנדסמנשפט מקבלת על עצמה לגאול שטח ידוע נעשית “גאולה” זו חובת כבוד למלא את אשר קבלה על עצמה. אחרת המצב כאשר כולם נכנסים ב"קדרה" אחת. אולם אסור לתת ללנדמסנשפט שהיא תשלח חברים. בחירת המתנחלים נמסרה לגמרי להנהלה הציונית בא"י. הליטאים למשל הסכימו לכך.
בשאלת הבסוס, יכולים לכל היותר להגיד, שחברי הקבוצות והמןשבים אינם צריכים להתאזרח, ודרוש להחליפם באחרים, אבל את החקלאות עצמה אי אפשר מבלי לבססה היטב, ו"בני־חלוף" אינם בונים חקלאות על יסודות נאמנים. לא את חברי דגניה וחברי עין חרוד – מבססים, כי אם את דגניה ואת עין־חרוד, – יחידות כלכליות לאומיות. בלי נקודות כלכליות מבוססות לא נרחיב את בית הקיבול וכוח הקליטה של החקלאות, כי אם נורידם עד הדיוטה התחתונה. גם כסף לא ימצא למשקים תלויים על בלימה. ד"ר מיד אמר לי: "אם לא תבוא אל העשירים היהודים באמריקה בהוכחות חותכות, כי המתישבים מבוססים ושיש להם יכולת של קיום, בשום אופן לא ישתתפו בכספיהם בשביל קרן היסוד. במקום להביא יהודים למות בארץ־ישראל, נראה להם יותר נכון להביאם לאמריקה ‘לראות שם חיים’ ".
תרפ"ד
- במועצה הכללית השלישית של הסתדרות העובדים. ↩︎
- שלומית אפל
- עמינדב ברזילי
- צחה וקנין-כרמל
- שלי אוקמן
- ישראל ויסברוט
- יהודית להב
- שמעון רוטנברג
- שולמית רפאלי