וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ שֶיֵּדַע מְקוֹמָם וּבְנָפְלָם וּבְקוּמָם –

צָבְרָה הַסְּעָרָה הֲרָרִים סְבִיבֶם וַתִּסְגֹּר עֲלֵיהֶם.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

וּכְאִלוּ בָּם נִקְשׁוּ מֵעוֹלָם בְּקֻרְנֵס הַזְּמַן וּבְפַטִּישׁוֹ

כֹּחוֹת כַּבִּירִים לֹא־חֵקֶר וַיִּקְשׁוּ וַיִדְּמוּ לָנֶצַח;

רק חֲרִיצִי הַפָּנִים הַחֲרַדִים וּגְדֻדוֹת הֶחָזוֹת הַחֲשׂוּפִים,

חֶרֶט הַחֵץ וְהָרֹמַח, פִּתּוּחֵי חֲרָבוֹת וּכְתָבְתָּן,

כִּכְתָב שֶׁעַל מַצְּבוֹת הָאֶבֶן, לַנֶּשֶׁר הַיּוֹרֵד יַגִּידוּ,

כַּמָּה רְמָחִים נִשְׁבָּרוּ וּמִסְפַּר בְּנֵי־קֶשֶׁת נֻפָּצוּ

אֶל צוּרֵי הַלְּבָבוֹת הָאֵלֶּה, אֶל גַּבֵּי אֵל לוּחוֹת הַשָּׁמִיר.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – ––

וּזְמַן רַב עוֹד תִּרְעַד מִלְּמַטָּה, אֲחוּזָה בְּחֻדּוֹ שֶׁל רֹמַח,

אַחַת מִנּוֹצוֹת הַנֶּשֶׁר, שֶׁנָּשְׁרָה וְאָבִיהָ לֹא־יָדָע;

וַעֲזוּבָה וִיתוֹמָה שָׁם תְּפַרְפֵּר וְתַזְהִיר עַד־נָפְלָה לָאָרֶץ –

וְשָׁבָה הַדְּמָמָה כְּשֶׁהָיְתָה וְשָׁכְבוּ אַדִּירִים וְאֵין מַחֲרִיד.

חייו היו עלילה גדולה אחת רבת־מערכות. מלחמותיו – תנועה ממושכה אחת ללא חניות, פעליו – גידול אחד ללא עמידה. עם זקנה לא תשה ראשית אונו. בערוב יומו לא פג חום עלומיו ולא הועם מאור שכלו. בדור תהפוכות לא לקתה שלימות רוחו ולא נשבר קו־הישר שבתכונתו. סערות הזמן הפילו “אדירים” מבני־דורו ללא קום, והוא נשאר איתן על משמרתו. משברי שתי תקופות סמוכות השאירו אחריהן בהתאבקותן תועי־דרך רבים ללא אחיזה בחיים וללא מטרה. רק הוא יצא בשלום ממבוכת דורו, ובלי פגע. עמדות זזו אף נעקרו, משמרות נתחלפו, מטרות נשתנו; והוא ניטע תוך כדי עקירה; הוא כאילו נעקר תמיד עם גושו מתוך העמדות ההרוסות ונאחז בחדשות ונקלט בהן. הוא נעקר עם כלי־זינו יחדיו מוכן למלחמות־דעות חדשות. ועד יומו האחרון לא שבת נשקו, ולא נפגע כוח־קליעתו, ולא נפגם כושר־מחצו…

לו עצמו התראו החיים בזעפם, בענותם, במרים. כאסיר ראה את פניהם המשחקות רק מבחוץ, מבינות לחרכי סוגר כלאו. הוא נשא בגופו את סבלם כאסיר־עוני מלידה, וראם – בעין יפה ובהירה כבן־חורין מלידה. שמחת המתהלכים חפשים בחוץ היתה לו מקור הכח והאמונה. הוא דבק בחיים ואהבם בכל לבו ונפשו, והעריצם בכל זוך שכלו, והאמין באושר המזומן לכל אחד היודע לבור לו את הדרך הנכונה, וביכולת ובחופש־הבחירה הניתנים לכל אחד. אחרי מדות החיים וסדריהם לא הרהר עד כמה שהם קבועים בחוקי הטבע ואינם מקולקלים בידי אדם. בכל חקרנות והתפלספות על עולם שכולו טוב לפי מושגי בשר־ודם ראה רדיפה אחרי דמיון־הבל. מה אנוש כי יתריס כלפי מעלה, אם כוחו לא יעמוד לו ליהנות מאוצר הטוב המזומן לו בחייו מידי הטבע ומה דמיונו לעצב על פיו את היקום; עליו רק לפענח את כוחות־הטבע הכמוסים ולא לחפש לשנותם. עינים רואות אור־עולם מבעד לחשכה האופפת אותו, שמחת־עולם מבעד ליגון המעטף את נפשו. החיים קפחוהו במנעם ממנו את מתקם, אבל העניקו לו ביד רחבה סגולת־חיות בת־קים ורוח בלתי נעכרת. וזה היה כל שכרו, ואכן איננו קטן אפילו לפי צערו…

מלחמות־חייו היו רבות במספרן ושונות ע"פ תכונותיהן. ממוצאים שונים התפרצו ובנקודת־מוקד אחת התלכדו. מלחמת־קיומו ומלחמת־יצריו התלקחו בתחומי רשות־היחיד, אך זו נמצאה תמיד בקו־המגע עם רשות־הרבים. הוא היה ראשון בקו־האש בכל הגלגולים: בדור־חוטא, ובדור־תשובה, ובדור נגאל. הוא היה מראשוני המתאבקים עם אלוהים ואנשים. ישימון היה לפניו, תוהו לא דרך. מראות־שרב אחזו עיני הצמאים לדבר־אלוהים חדש והרעבים פשוט ללחם־חוקם, בהתפרצותם “ממאפלית־הגיטו” לערבות־הזוהר של ההשכלה בת־השמים. בחפשו נתיבות לפדות־נפשו נהו המונים אחריו ללכת בעקבותיו. לו לא ניתנה איפוא הבחירה החפשית להיות חוטא ולא להחטיא את הרבים, להיות תועה לנפשו מבלי להתעות. והוא היה ראשון לסוללים בכל דרכיו, ובאחת מהן לא תעה. בלי “חטאת־נעורים” לא היתה נפתחת ה"דרך לעבור גולים"…

כלי־זינו היו קלים ופשוטים. הוא נלחם בכל מערכותיו בשכל הישר בלבד, מבלי העמיס עליו ללא צורך כבוּדה למדנית, אחת מבית ואחת מבחוץ. לו ניתנה הסגולה לקרב אל השכל הרגיל את הרחוק, להבהיר את המעורפל, ולעשות את המורכב לפשוט. שיטה הפוכה מזו המקובלה בסוד חקרנים רבים, מתחכמים להוציא כל דבר מידי פשוטו. משנתו נראית בכמה מקרים כאילו נעדרת היא חידוש לא מחוסר עומק כי אם מחמת רוב בהירות. בהיותו ראשון לא היה יכול להיות אחר מאשר חוצב מצורו ושואב ממקורו. אך מעינותיו היו זכים כבדולח; ובעינות־בדולח נראה העומק הרב כאילו נמצא בתחום מגע־היד ותפיסת־העין מחמת הזוך המיוחד. מעט טפות מעינות־חוץ, מעט נטפי־צבעונין להדלחה, והכל יראה כמעמקי תהום רבה…

הפשטות, הבהירות והראיה הישרה באו לו כמתת־הטבע, ואף היו לבושי־הזמן, הולמים את גופי האמונות והדעות שבגללן נאסרה המלחמה; הן לא נמסרו לו כאגרת בידי שליח להקריאה ברבים. האמונות והדעות האלה הן ילדי־רוחו. בקולו משועים חבלי תקופות בהתאבקותן בעוית פלצות, חבלי־הלידה גופם, ולא דברי התעוררות על חבלי־לידה; אינו דומה קול מעונה החיים בזעקו מעצמת מכאוביו לקול המסביר את מקור הכאב למען השכיל והרביץ תורה או לקרוא לעזרה ולעורר חמלה. בנהרו לאור מחשכת החומות הסגורות ובהשרפו בשלהבתה על סף התשובה זעק והזעיק הכואב והמעוּנה גופו ולא המסתכל והמסביר. כל חקרנות מלוּוה זעקת־כאב היא בלתי טבעית. הרעב והצמא משוע ללחם ולמים כאל דבר המובן מעצמו בלי לוית־מחקרים ותוספת־מדע…

בכל גלגוליו נתפס כלו לצער אחד – צער קיום עמו; הוא נבלע כלו בתשוקה אחת לראותו נגאל; הוא היה אסור לרעיון אחד – חיפוש דרך הגאולה! הרגשות ושאיפות אלמנטריות כאלה אינן זקוקות לתמיכת יתדות במחקרי פלסופיה, ולאחרות לא נשארו בכל הויתו פינת־קליטה. מימי פילון החכם עד אחרון החקרנים בין חכמי דורנו היתה פתוחה הדרך למציאות סמוכין בין רחוקי רחוקים, כמו בין אבי נביאי ישראל ואבות פלסופי־יון; היו מוכנים בבתי־גנזינו כלי מפץ לעקירת הרים ולטחנם בסברה ופלפול; בכוחם לא קשה לכרוך יחדיו תורות אחרוני פלסופים עם מוסר קדמונים ולגלות שכינת אל בתורת יפת ולמצוא “טעמי מצוות” במחקרי כל דור וכל זמן. ללילינבלום היו כל הכלים הטבעיים הדרושים לצירופי ניגודים ולמזיגת סתירות בנושא אחד. לו היו פתוחים גם הרבה מהמקורות הלועזים לשאיבה. שפת המדינה ששלט בה כסופר בגיל הכוח והבינה והידיעות שרכש לו בימי אקסטרניותו בשפות לועזיות אחרות היו מספקות לו את כל אבני הבנין הדרושות למבנה שיטה תיאולוגית בשביל נבוכי־הזמן. כשרונותיו המצוינים עמדו לו תמיד להוסיף דעת על דעת כשהרגיש את הצורך בהן; ממרצו וכוח שקידתו והתמדתו לא נבצר בכלל דבר. אך פשטנותו הטבעית היתה לו תריס להמנע מחפש הכשרים לכשר מטבעו, לחפש ביסוסים מדעיים למבוסס מטבעו. ענותנותו הטבעית הרחיקה אותו מהמצאת ביסוסים כאלה לשם התהדרות בלמדנות. בה השתמש רק במלחמת דעות עם בעלי התריסין במשנה ובגמרא ובפוסקים אחרונים; הם לא חפשו הכשרים לעצם זכות קיומנו, וראו את עצם הקיום מובטח באחריות בשני העולמות עד אפס צורך לדאוג לעזרת ידי אנוש. להם היה ההכרח להוכיח כי אין סומכים על הנס. במערכה זו היה הכרח לצאת במלא־תחמושתו: תורה, נביאים, כתובים, אגדה, הלכה, פוסקים ראשונים ואחרונים. אלה היו שתומי־העין הזקוקים להסרת התבלול. אך גלויי־העין להם הביסוס הפלסופי למה? האם אור ההשכלה לנבערים מדעת אינו כאור פשוט ליושבי חושך? האם מולדת לעם אינו כגג סוכך ליחיד מלהטי שמש ומסופות־קור? האם מזון הרוח כתרבות מקורית אינו כלחם לרעב וכמים לצמא? האם פריקת עול שעבוד עם לזרים אינה כחופש לאסיר כלא? רק יורשים מקבלים מן המוכן עלולים להסתבך בהלכות ובמחקרים בהשגת התפוס וברדיפה אחרי הנאחז, – דור שני לגאולה, ולא דור ראשון מולידה ומביאה. ולילינבלום היה תמיד ראשון…

בין פרק תקופה אחד ובין משנהו לא ידע הפסקות; בונה תמיד החדש תוך כדי סתירת הישן. בדרכי־הבניה הופיע כמוכיח וחוזה כאחד. תוכחתו יקדה באש עצורה וחזונו נשא בחופש דמיון עז, והשכל היה המנצח. השכל, הרגש והדמיון, כל אחד ניתן לו מהטבע במנה יפה, אך היו שקולים, מבלי אשר האחד הכריע את השני כלו, ומבלי אשר נלכדו במצודת הזיות־הבאי. הוא חתר לעמוד בסוד הנגלה וראה יגיעת הבל באמודאות־המסתורין. לו היו הנגלות נשגבים מבינת אנוש ורחבים מהתכנס בשדה־ראיתו; הם בלבד שופעים יופי־עליון ומקורות אורה ושמחה מאשר בכוח ילוד־אשה להכילם. בהזיות המסתורין ראה דמדום המוח ולקוי מאורותיו, ולא רוח ממעל; בדבקות המשתפכת על גדותיה ללא מעצור – גם התרופפות שרירי־הלב גם הזדעזעות סכרי־המוח המוצקים מהטבע, ולא רחבות אין סופית ורון כוכבי אלים חדשים. הקבלה והחסידות, הישנות־נושנות והחדשות שבחדשות, נראו לו כאמצעי הדהמה והשתכחות וסמי־שינה לאסירי־כלא, ולא כוחות מניעים לגדוע ברזל־בריחיהם; לשאת בדומיה יסורי־גלות ולא לבנות מולדת; והוא חפש לא את השכחת הכאב כי אם העברתו מהעולם; בכל נסיון להגביר בענני קטורת מסתוריים את ההשכחה כרוכה סכנת הסחת הדעת מהבנין; בשיבה לחסידות כרוכה סכנת ההשענה על כוח עליון חיצוני וחתירה תחת יסודות האמונה העצמית. אם אין אני לי – מי לי: זוהי תורת־חיים בתקומת עם ובתקומת היחיד! “מה גרוע יותר – הסכולסטיקה או ההזיה? אז אענה לו: ההזיה. הסכולסטיקה אינה מוציאה לגמרי את האדם מן העולם”. מכל משמר צריך האדם לשמור על כוחו להיות אדון לעצמו בעולמו. הוא היה נצר מתנגדים טהור־גזע על כל מעלותיו ומגרעותיו. לב בוער כפוף לשלטון שכל קר. העממות האמיתית מקורה באמונה עצמית, בשבירת מחיצות מוחלטה בין איש לאיש בתוך רשויות ההשגות והיכולת: בין זו הנותנת כוח אלים לאחד וכוח תולעת לרבים; עממיות זו אינה באה לידי גלוי בערבוב רשויות אגב שתיה בצבור מכוס אחת וחטיפת שיורים בצבור מתוך קערה מקודשת אחת. במקום שבעלי־שם מצויים – יאמר פתגם מתנגדים – מתלקטים שדים ורוחות. מסביבו לא רגשו רוחות משונות, באשר לא היה מַשיבן; מעל לו לא נוצרו ספירות, באשר עינו השתפלה תמיד למטה; ובמחיצתו לא התלקטו חסידים, בשנאו תכלית שנאה ע"פ טבעו את הרבנות, הבעלשמיות והרביות כאחת…

כלי־בטוייו היו פשוטים בצורה ובמבנה כתוך נושאם הממלאם. הוא עמד בחייו הרבה פעמים על פרשת־דרכים בכל חבלי־המחשבה אבל לא בחבלי הבטוי. עוד בצאתו בימי עלומיו למערכה ראשונה היתה כבר שפתו הברורה אתו. הוא היה גם מן הראשונים בין מניחי הסגנון הברור והקדים בבחינה זו אפילו אחדים מגדולי האמנים בדורו, הוא בעצמו לא היה אמן הסגנון, כי אם שליט בכל צורותיו ונוסחותיו. הוא ידע את אומנות ההסתגנות: להלביש כל רעיון את לבוש זמנו. “קהל הרפאים” דובב בנשגב שבמשלים, אלישע בן אבויה במשנתו בסגנון פסקי־הלכות חותך בדייקנותו ובקיצורו. שירי־האהבה יצאו במחלצות מיטב המליצה. הזקן “בשברי רעיונותיו” נסח את אמרותיו בפסוקים קצרים עטופים ערפלי־דוק כאחד “הצעירים” הדבקים בתורת שנוי־ערכין. אך לו בעצמו, כאשר פיו היה המדבר, היה סגנונו העצמי: בודויי־ספוריו, במאמרי־הפולמוס ובמאמרי־המחקר; סגנון קל־ההסברה ומתובל בהיתול דק בשעת הצורך. ההומור שלו היה מחויב־ההגיון, חלק בלתי נפרד ממנו, משתלב בשרשרת אחדות הנחות ומושכלות ולא חולית־חוץ; שנון, ובלי עוקצים; חנון בתוכחתו ולא מיסר ומכאיב; קולע אל המשגה, ולא אל השוגה…

משנתו כולה בנתה את בית־מדרשה עמודים ישרים ללא פטורי־ציצים, כותרות וקשתות, וללא משחקי צבעי־קשת. הוא ידע מזיגת־צבעים אחת: השחור והבהיר, כאורות והצללים בין כתלי בית־המדרש הישן, אשר באשו נשרפו נעוריו ואת אשו שמר ונשא עד אחרון־יומו, וכנוף הדל של ליטא ארץ־מכורתו, אשר אף הוא היה מציץ לתוך חרכי משכנות־ישראל אך באפס קצהו ולא בשלמות מראותיו…

הלקוי בעינו נתעה לראות פגימות כל העולם כולו בפגימת ראיתו; ורק עם תיקונה יוכח כי תיקון־העולם המקווה עוד לא בא; יתר על כן, לפעמים תתגלינה לו לאור ראיתו המלא הרבה פגימות שנעלמו ממנו קודם. שולחן־הערוך על פסקי חומרותיו היה מין תבלול על עין ה"שנה ופירש". ואכן גדולה היתה האכזבה לרבים אחרי הסרת התבלול לראות כי אור־עולם עוד לא זרח על כל ברואיו…

האכזבה גופה באה ממקורות שונים, בדרכים שונות והשאירה את רישומיה במדרגות־עצמה שונות. היא באה לאחד לאטה, בשובה ונחת, מתוך התפתחות כוחות טבעיים, כוח המחשבה וההרגשה, והזדככות התפיסה. היא באה לשני בסערה, מתוך התרגשות כוחות־חוץ, בהיסח־הדעת, כ"שואה ביום בהיר". היא הממה את גדל משורר הדור עד כדי סילוק־שכינה בספירות השירה ואבדן שווי־המשקל במערכות הדעות והאמונה; כעץ אדיר הלום־ברק יראה לנו, גדוע־נוף בעצם רעננות חילו; היא הדהימה את מסַפר הדור בעל “הדת והחיים”: בעצם התרקמות היצירה ניתק פתיל חיותה, ונסתם חזון מן היוצר לראות אחרית. רק הוגה הדעות בדור ההשכלה הציץ ולא נפגע, יצא בשלום בעצם חטאת־נעוריו ואף מצא את דרך־התשובה…

דרך־התשובה עצמה לא היתה שבירת־הקו, אך המשכו הטבעי מחויב הגידול וההתפתחות. הרהורי־התשובה היו כבר בני־לויה לעצם חטאות־הנעורים. ואך דרכו רגליו בחוצות “העיר החדשה”, והודאים הקודמים היו לספקות מרים. לשוא נאסרה איפוא המלחמה “במורדי האור”. כי יותר מאשר העירה הנעזבה זקוקה לתיקון־הגוף, זקוקה “העיר החדשה”, לתיקון־הנשמה. הסכנה האמיתית האורבת לחיים אינה בחומרות ובסיגים כי אם בקלות ובהפקרות. והחיים – תמיד חיי העם ולא חיי היחיד…

חייו הפרטיים לא הטילו אף פעם את צלליהם הכבדים על שדה־ראיתו וברק־החוץ לא הכה אף פעם את עיניו בסנורים, – עיני היושב בשפל־המדרגה בעמקי־הצל. הוא היה הגבר אשר ראה את העוני בשבט עברתו מנעוריו עד שנות הבינה. בן ארבע לתורה, בן חמש־עשרה לחופה, בן שלושים וחמש עוד מחוסר כל מעמד בחיים ומלעיט את מוחו בלימודי תלמיד ממחלקה החמישית בפסוקים רומיים ובכללי חשבון. וחברו הגדול, משורר הדור, הביא מבית־אביו את משנתו ברורה ומסודרה, משנת־בית ומשנת־חוץ, שליט בכל אוצרות חכמת־ישראל ובן־בית בחכמות חיצוניות. בטוח במעמדו בחיים; ולמוד־העוני והיסורים לא נטר־איבה כלפי פנים כעמיתו הגדול ולא התבטל כלפי חוץ כמוהו.

מכל החכמות החיצוניות השכיל להבדיל את ה"מדעים המוחלטים" המרוממים את הרוח ומרחיבים את הדעת. בצורך השכנת יפיפיותו של יפת באהלי־שם לא הכיר ובאמנות לשם אמנות לא הודה; במזיגת היסודות האלה ראה שני הפכים בנושא אחד. הוא היה מעודו מעוגן לפי דרכו במוסר־היהדות, ולא נכנף כאחרים ברוחות חולפות. מלחמת־עולם ליהדות ביונות, למוסר־התוך ביפעת חיצוניות הקליפה. בנשגב שבמוסר שוכן ממילא יופי־עולם, ואין אמת בלי תוך מוסרי. תפיסתו מצאה לו במקרה משען בתורות דבּרי הדור הצעיר כפיסרוב וחבריו, מסירי העטרה מראשי שוכני האלימפים למן גיתה עד פושקין. גם הם נתבעו לרדת ממרומים לתועלת היושבים בסתר המדרגה. ואם הברק הנאצל כך, זה המגושם מכל־שכן. “העיר החדשה” לא יכלה איפוא להדהים ולהעביר על הדעת. בוילקומיר היה לקוי מאורות עובר, ובאודיסה – סכנת שקיעה גמורה למאור נצח ישראל…

לילינבלום ויל"ג עמדו במערכה אחת ב"מלחמת התיקונים", וחתרו לנקודת־שאיפה אחת בחיפושיהם להתאים את הדת לחיים. אך בנקודת־המוצא היו הבדלים דקים ובבחירת האמצעים חילוקי־תפיסות. הסבה והמסובב נתערבבו. יל"ג ראה את השולחן־ערוך מעבר לחיים וגם ממעל להם: מעבר – כפי שהוא בצורתו והויתו; ממעל – כפי שהוא צריך להיות, בהאמינו כי נפש המאזנים לשבט או לחסד נמצאת ברשות ופסי הכוזרי או יוסף בן שמעון. לילינבלום העמיק חקר בכוחות המניעים את החיים בכלל, ובעיקרי דתנו ובתכונת עמנו בפרט. הוא ראה בשולחן־הערוך פרי חיינו, חלק בלתי נפרד מהם, גידולי גורמים ותנאים, גבישי לחץ דורות. החיים קפאו בנדודי הגלות הארוכה. סופות חוץ, שאין לנו שליטה עליהן, הקפיאו את דמנו. מאורות התורה לא הם אשר יפשירו את הקרח; כאשר יבקע לקרני שמש זורחת יזוזו אף הם, אדירי התורה בעלי התריסין במשנה ובגמרא, וינשאו על הגלידים השטים. הם נגררים ומוּלכים ככל בשר ודם, ולא בכוחם לצוות, לעקור ולהוליך. “את אשר עותו החיים, יכולים רק החיים לשנותם”, היתה אמרתו בתקופת ההשכלה. “שנויי חיים ולא שנוי ערכין” היתה דברתו באחרית ימיו באזני “הצעירים”.

החיים גם לא היו חבושים לדעתו בחרצובות הדת המחכים לאדיר להתירם מהן. הם האוסרים את עצמם להנאתם בשעת צורך והמתירים את עצמם להנאתם בכוחות עצמם בבוא חליפות ותמורות בטעמי ההנאה. בני “העיר החדשה” על חוף ים השחור פרצו כל גדר מבלי לחכות להיתר מאה רבנים; והעתירו על עצמם כל תענוגות החיים, בלי הבחנה קודמת בין המותר ע"פ דין והאסור, מיד כשמצאו בהם יתרון־הנאה על טעם תפילת־ותיקין ותעניות שני וחמישי. ואף בן העירה הנדחת כוחו לא יעמוד לו בפני זרמי החיים המתפרצים לתחומיה הצרים. דרכי ההסתה וההדחה הן הבדלי טכסיס בידי יצר־הרע. לאחד יתראה בדמותו כהויתו, לשני יתחפש בלבוש יצר טוב כדי לאחזו במצודתו ולהשיאו לדבר עבירה. הוא לא יעלה בחרמו יהודי חרד בבואו להציע לו שקלי כסף אחדים בתנאי שלא יתפלל מנחה. אך אם שלוש שעות לפני התפלה יטרידהו בעסק מסובך יוכל לו; המנחה תבּלע ממילא בנעימות. אם יציעו לצבור חרדים שווי־זכויות בתנאי שימחקו מהסידור את התפילה “הבט משמַים וראה כי היינו ללעג ולקלס בגויים”, יוותר על שווי הזכויות, ובלבד שלא למחוק פסוק מהסידור. אולם אם הזכויות מתחילות שופעות עליו בלי תנאים קודמים מפורשים, אין צורך במחיקת פסוק אחד; הסידור כלו נדחק מעצמו לקרן־זוית ומונח בה כאבן שאין לה הופכין. זהו כוח החיים…

המשורר חרד על החיים, הפובליציסט – על הדת. פקחותו הניאה אותו מהיות חרד על החרד לעצמו ומהיות שומר על שומר עצמו. התקנת הדת לצרכי החיים ולשנוי תנאיהם נראתה לו להכרחית להצלתה ולקיומה, ולא להצלת חיי היחיד שאינם זקוקים לפודה ומציל, בפרצם מעצמם כל גדר. הדת בצורתה כהויתה בקשיות־קפאונה, צפויה לסכנת התפוצצות בהמלאה חיים חדשים. מן ההכרח איפוא לתקן את מבנה ואת גזרתה בתוספת חמרים גמישים, כדי שתוכל לעמוד במסות־הזמן: להוסיף עליה חוסן כדי שתעמוד בפני מבחן “אש הגיהינום הבוערת מהלך ת”ק פרסה מסביב לאודיסא" וההולכת ומתפשטת יום יום בכל תפוצות ישראל. כי חיי האומה הם הם ההולכים וכלים; והדת נראתה בימים ההם ככלי היחידי אשר בכוחו להחזיקם ולהאריכם…

מחשבות בוסר והרהורי ראשית חטאות נעורים. באויר הכרך נמוגה גם אלוסיה זו. הדת לא תוכל להיות בגולה החומה הבצורה הנכספה. החיים מקרקרים אותה ועושים בה פרצים, עד שהפרוץ מרובה על העומד. “כל התיקונים בדת שנעשה לא ישיגו לעולם את המטרה. כמו שלא השיג הרמב”ם את מטרתו. כל עמל המאור הגדול הזה היה לתוהו, מפני שחפץ לאחד שני דברים נפרדים בעצמותם ורחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב: את תורת ישראל בני שם עם הפילוסופיא של היונים בני יפת, או את היהדות וההלניסמוס, שמעולם לא התאחדו ולעולם לא יתאחדו. התיקונים בדתנו שהוצעו עד היום צריכים להיות בהכרח לפי חיי אירופא, כי באירופא אנו חיים, ועל כן לא יוכלו לעולם להתאים עם דת ישראל ורוחו שקבלו תכונתן ותמונתן לא על שדה אירופא. ובאירופא אין ברשותנו וברצוננו חיים, שאפשר להביא עמם תיקונים מתאימים לצרכינו ורוחנו"…

לדת אין איפוא תקנה בהתנגשויותיה עם החיים. האם יש תקנה לחיים גופם? הן ולאו. התשובה תהיה חיובית בקחתנו לנקודת־מוצא את חיי היחיד, שלילית – בקחתנו לנקודת זו את חיי האומה כולה. ההשכלה פותחת מקורות מחיה חדשים, כובשת עמדות כלכלה שלא שערון. המרת פרנסות תלויות בנס במובטחות, כעבודת האדמה ומלאכה, עלולה לשנות את פני החיים. אבל חיי מי? בתנאים הקיימים יהנו מהשנויים רק יחידים; האומה כגוף שלם תשאר מחוץ לתחום אפילו אם היחידים האלה יצטרפו במנין לרבבות. הכלל השגור: “אין בכלל אלא מה שבפרט, והכלל עצמו אינו אלא סיכום של פרטים מצטרפים”, מתעה במקרה הנדון. סגולת הצטרפות שאינה נושאת בחובה כחות־גידול פנימיים, הן בחוסן עצמי והן ברבוי עצמי, היא כולה מכנית; וכח עם גנוז יותר בעצמת הבנין האורגנית מאשר ברבוי המנין המכני. אם האחד אינו מסוגל על פי כחות גידוליו הטמירים להיות ברבות הימים לרבבה בעצמו, בלי צירופים חיצוניים, אינו מהוה יחידת־אומה. ההצטרפות במנין מהוה לכל היותר גידול בנופח קונגלומרטי, העלול להתפורר לכל רוח מצויה כלעומת שהוא מתלכד. עם קטן מאתנו לאין ערוך במנין, המלוכד במבנהו מיחידות חיוּת עצמית, שקול פי כמה כנגד עם מפוזר ומפורד כמונו נעדר אותה חיות מכרעת…

כיחידים רבים הם הפתרונים אשר כל אחד מאתנו יוכל למצוא לתיקון חייו ולהרווחתו. המלחמה שנאסרה נגד “עולם התוהו” במערכות רבות היתה מלחמה מצוה. משנת־חיים היא “משנת־העבודה” לאלישע בן אבויה על “אוצר המציאות, שהוא קנין כל העולם כולו העוסק בהכנתו” ועל החוקה המוטלה על כל אחד למלא בעבודה “את הפחת שהוא מפחית והולך מאוצר המציאות בשביל שלא יתמוטט אותו האוצר”. אשרי העם שככה לו, שתורות־חיים אלה הן נר לרגליו! בשבילנו הן תורות ליחידים בלבד. כעם אין לנו תקנה, בחומר וברוח, בתוך כלכלה לאומית זרה. ולא רק שאיננו יכולים למצוא את תיקוננו כעם בחיים, אלא אפילו במות. אף ההתבוללות אינה אלא מפלט ליחידים ולוא אם גם יצטרפו לרבבות. עם שלם אינו יכול לאבד את עצמו לא לדעת וגם שלא מדעת. תכונת ההצטרפות משוללת הדבק האורגני המיוחד – כדבק־החיוּת כדבק־"המיתוּת"…

דקות ההבחנה בין הצטרפות בבנין אורגנית ובין הצטרפות במנין מכנית מפכחת ומוליכה לנקודת־מפנה חדשות. את בעל “חטאת־נעורים” הביאה עד משבר בכל הלך מחשבותיו. אך להבל כלה איפוא את כוחותיו. הוא לא חרד מעולם את חרדת חייו הגדולה על היחיד. בגורל “בת־שוע” לא ראה את גורל האשה העבריה ובצער יוסף בן שמעון צער האומה. בגללם לא נפסל בעיניו השולחן־הערוך. אלו הם קרבנות תאונות בודדות. בכהנה וכהנה יפגע כל משטר חוקי היותר מתוקן, מסנהדרין בימי שמעון בן שטח עד בית־הדין במדינה היותר מתוקנת כהלבציה בזמננו. הרכבת הנהוגה בידי הנהג היותר מצוין תצנח לפעמים מעל פסי הברזל ותביא אסון לנפגעים. כך הוא סדר עולם. גם הטוב אינו צרוף לגמרי מכל שמץ רע. האש המאירה והמחממת היא גם שורפת. אושר “הפייבושים” הנהו ג"כ רק אושר יחיד; ולוא כל בית־ישראל יעמוד על “פייבושים” עדיין לא יהיה נגאל. היושב בין גיל הכוח והבינה על פסוקים רומיים ועל כללי הנדסה אלמנטריים ומחפש לו מעמד־בחיים ימצא לכל היותר בהצליחו את תיקון עצמו; ואינו יכול בשום פנים לראות “בהלעטה עצמית” זו מעין עבודת־הקודש, עבודת־העם. כאשר הסכין לראות בכל מעללי נעוריו. מעולם לא חרד על החיים סתם כעמיתו המשורר. בהמיתו את עצמו באהלי התורה היוה “יחידת־אומה” בכוח הצטרפותו לרבים, באשר קיים במעשיו את נפש האומה; כעת הנהו רק “יחידת־צבור” סתם, יחידת כלל סתם, באשר אינו מקיים במעשיו את חיות האומה. כי אם היחיד ימציא לו תשובה על השאלה להיות או לחדול, העם כגוף אורגני עדיין עומד ומחפשה. ועוד בתקופת חטאות נעוריו היה צערו גדול בעיקר לא על ליקוי חיי היחיד כי אם “על שאין תחבולה להציל את לאומיות ישראל מטרף ההתבוללות העתידה לבוא”, – תרופה שאיננה צרורה לא בכנפי יוסף בן שמעון הצדיק ולא באדרת פייבוש; עליה יגע ואותה לא מצא בספרים החיצוניים “שנשרו מתוך חיקו”; אותה אפשר למצוא אך ורק בחיים חדשים מיסודם!…

ב"חבל הכסף" ניתק חוט אחרי חוט עוד בימי־השלוה נסוכי־החלומות, והכד נשברה על המבוע כאשר איתנה היתה עוד אמונת הכל בזה המבוע, כי לא יכזב את טובו ל"כל צמא הנברא בצלם". השואה שהתרגשה בשנת תרמ"א היתה איומה בזעזועיה לכל אחד, אבל פגיעתה היתה שונה ברישומיה; היא הדפה משורת היצירה את תובעי עלבון החיים מהדת ואת הרואים באמנסיפציה של היחיד פעמי משיח האומה; היא היתה מעין “גילוי־שכינה” לתובעי עלבון הדת מהחיים, הדת כסמל לאחדות האומה, בתקופת מלחמת התיקונים ומחפשים כלי ליכוד חדשים תמורת הדת, בראותם כי שחרור היחיד ושחרור האומה אינם היינו הך. השואה לא הממה עד כדי אבדן חוש־ההבנה את זה האיש, שהיה נצב עוד מימי הזוהר בנקודת־מפנה מיוחדה לו טבועה בעצם השתלשלות דעותיו ואמונותיו. נקודת־מפנה זו התוותה על פי כיוונה הטבעי “דרך תשובה” אחת ל"אחות הרוחמה": רק “בית אם אוהבת”, ולא “מלון־אורחים אחר ללין עד יחמול עלינו אבינו!” מלון־אורחים חדש “במקום אור החופש יזרח על כל בשר, יאיר כל נפש, במקום חביב כל הנברא בצלם, על אמו ואלהיו איש לא יכלם”, – מקלט־ליל כזה שאליו התפלל בשעה רעה המשורר יכול להיות לישועה ולנחמה רק למתפכחים מחמת המים הזדונים שעברו על ראשם, ולא לאותו האיש שהתפכח משכרון האמנסיפציה בהיותו עוד שט על פני מי מנוחות. במקלט־ליל כזה יכולים למצוא השבת הגזלה רק מערבבי מושגי סתם־כלל במושג אומה; השבת האמונה לרואים בשחרור המוני יחידים שחרור האומה בשלימותה. לא כן העומד ב"דרך התשובה"; לו המרת ארץ בארץ, רק מפני שתחת שמיה יזרח אור החופש, היא רק שיבה למצב שבו הוא נמצא לפני הפרעות והרעמים; ארץ הדמים והמאפליה היום הלא היתה רק תמול ארץ הבחירה והשמש, ו"אנשי הרצח עם אות הקין על המצח" רק תמול היו גוי רחב־לב ועם סגולה. והוא התיאש מארץ התמול המבורכה ומעם־התמול בעוד היותו נקי־כפים ובר־לבב. כי בכל זמן ובכל מקום “זרים אנחנו אסופי־חוץ, אורחים לא־קרואים. מי הוא המקבל אל ביתו בתוך משפחתו איש זר בתור בן־בית. כן זרים אנו וזרים נהיה לנצח”. ישועתנו וגאולתנו הן איפוא בשעה ובמקום שנחדל להיות סמוכים על שולחן זרים…

רק לא “מלון־אורחים חדש!” אפילו כפרוזדור להתקנה עצמית וטרקלין לא יצלח; פדות הנפש אינה יכולה לבוא בלי פדות הגוף. והכלי העלול להחזיק ברוח ובחומר את העם כולו, ולא המוני סתם יחידים, הנהו “בית אם אוהבת” בלבד. הרעיון כבר רחף בחלל עולמנו. עוד בשנת תרל"ו באו ידיעות ב"קול" הלועזי “על חיים גדליה מלונדון הנכון לקנות את ארץ־ישראל מיד השולטן”. בשנת תרל"ח היתה “נכונה חברת כל ישראל חברים לקנות שתי מאות אלף כברות קרקע בארצנו במחיר ששה מיליון שקל, כדי להושיב עליהן עשרת אלפים משפחות מבני ישראל”. הפרעות באודיסה התרגשו ב־11 במאי שנת 1881 (תרמ"א). ובשבעה־עשר לחודש זה היתה כבר תכנית מוכנה בידי סטודנטים מהאוניברסיטה מ. לגאולת הארץ. צריך רק “שכל איש מישראל יתן על זה לא פחות מסך 25 אגורות”, כדי שאפשר יהיה “לתת להשולטן סך שלש מאות מיליון פרנק”. ההשגות לא היו איפוא כלל וכלל קטנות גם בשנות תרל"ו ותרמ"א. המטבע המתהלכת בדמיוננו אז היה אמנם הפראנק ולא הלירה שטרלינג. אולם שלש מאות מיליון! ואם לעשות השואות לפי שער ערך הכסף בכוח הקניה בין הפראנק לפני יובל שנים והלירה היום לא הרחקנו לכת הרבה בהשגותינו המדיניות"…

“בית האם האוהבת” היה יכול להיות גם כן רק אחד. שיבה אל המקור מחייבת שיבה שלמה. “מדוע נהיה זרים בארצות נכריות בעת אשר ארץ אבותינו עוד לא נשכחה מעל כדור הארץ והיא עודנה שוממה ויכולה בצירוף סביבותיה להכיל את בני עמנו? מה נשגב, מה רם הרעיון הזה! הלא בו לנו תשועת עולמים! אבן המעסה שהכבידה על לבי במשך זמן ידוע נפלה לגמרי ברגע אחד, אורו עיני, רוחי התרומם, ואהי לאיש אחר. טל של תחיה ירד מחדש עלי וממנו נמוג ‘הקרח הנורא’ שכסה על לבי שנים רבות… בחודש ספטמבר חדלתי לעסוק בלימודי הגמנזיום… הנה אשר בניתי אני הורס ואת אשר נטעתי אני נותש ואת כל הארץ היא, ואתה תבקש לך גדולות?? אל תבקש!!!”…

חיי אנוש משנת תר"ז עד תרמ"א. צער היחיד וצער האומה כרוכים ושזורים תמיד יחדיו. בן שלשים ושבע; מורה ומנהיג לרבים מבני דורו, לוחם עז ומוכיח בשער הספרות, ותלמיד המחלקה הששית בלימודי הגמנסיה. מיראה לחטא, מחטא לתשובה, ומתשובה נפתחת רק אחת – זוהי ה"דרך לעבור גולים!" קדושת הארץ לא הרתיעה אותו אחורנית כאת עמיתו המשורר. קו ישר אחד, נאמן לטבעו, הולך לשיטתו גם בהיותו נטוי לכיוונים חדשים, הביאהו לאורח המהימן. עוד בפולמוס הדת והחיים לא היה מורא הרבנים עליו, ולא ראם כמקפחי החיים כי אם – כמקפחי הדת, כמקפחי אותה החמדה הגנוזה הנפקדת בידיהם, מחוסר־דעת לסגלה אל כוחות החיים; הוא הוכיחם על שבירת־כלים, המיועדים לפי מושגי הדור להיות שומרי ישראל ומחזיקי אחדותו. החיים העמידוהו על טעותו; החיים הזרים בלבד ולא כוחות אחרים הורסים את בית ישראל ועושים כליה באומה; החיים העצמאים יבנוהו ויחסנוהו; אין יד תקיפה עליונה על כוחם ועוזם. שיבה למולדת. דרכי השיבה מתפצלות להרבה נתיבות ולכמה וכמה שבילים. ובמשנת דרכי־המעבר עדיין אנו עומדים ומתחבטים ללא שנוי רב, ללא חידוש יתר וללא קדמה רבה בשיעור־המהירות במצעדי הליכותינו, אף לא בהיקף: “ארץ־ישראל בצירוף סביבותיה”!…

האמונים עלי קצף תנועת תחיתנו נוהגים להדריג מדרגות בהויות התעופה בין חבת־ציון והציונות המדינית. הלה היא לאסירי־עני בתוך תחום־המושב, קצרי־המעוף, ומוטות־כנפיהם רצוצות. הלזו היא לשוכני המרחב, כבירי־המעוף, ומוטות־כנפיהם דרוכות־עוז. הלבוש החיצוני נראה ל"מדריגים" כגוף התוך. הלבוש הזה הנהו לפעמים הדבור המדיני הערטילאי, לפעמים הפגנות והזעקות מדיניות, לפעמים הליכות טרקלין ונימוסיו החיצוניים. תעתועי ראיה שטחית. המדיניות האמיתית טבועה קודם כל בראית דברים נכונה, בחוש־היחס במידה ובמשקל, בדקות התפיסה, בהערכת כוחות ובהבנה לכונן על־פיהם את הפעולות. היא במערכות השלום את אשר תהיה חכמת הטכסיס בשדה־המלחמה. וחכמת המצביא ותחבולות הקברניט אינן לוטות במדי־השרד שלהם. רק גבורת שמשון השתכנה במחלפות־ראשו; ואף פלא זה היה ולא יסף לשוב אפילו כאגדה…

לילינבלום לא היה הדור בלבוש מדיני. בפני מלכים ורוזנים לא היה מסוגל להתיצב. הליכות הטרקלין היו זרות לו. על חלקת הַפַּרְקֶט היו רגליו נמעדות עם ראשית מצעדן. הוא היה כבד־פה בדיבורו ומיקל כמעט עד כדי זלזול בגיהוץ חיצוני, אך היה בן־בית בטרקלין המחשבה המדינית ואיתן בתוכו בצעדיו; דוקא הוא חובש בית־המדרש והישיבה! לו ניתנה התבונה המדינית לעמקה ולרחבה. לו היתה טביעת־העין הבהירה בראית דברים בעירומם כהויתם ושקול־הדעת הדק לכוון את כוחות המניעים במועדם. הוא היה רואה לא רק את משחקי הכחות כהויתם, כי אם גם את מצבי התהווּתם בעודם באִבּם: את עוּבּרי־הגידול בחביון־עוזם. לו היה מעוף־הדמיון והבינה־לעתים לכלוא את הכנפים בשעה שחומות בצורות סוגרות עליהן את מרחבי־המרומים, וסכנה צפויה להן להשבר אגב הטחה. לו היה החוש היפה לתכן את הרוחות וכיוונן ולהבחין בין גאות ושפל, לחתור אל החוף הנכסף ברגעי הגאות ולהשליך עוגן בשעת שפל, ולא להפוך את סדרי הטכסיס. והוא לא התבייש בעמידה או בזחילה באין ברירה ולא נפל עליו רוחו, כאשר לא התהדר לריק ולא זחה עליו דעתו בבהלה בבוא שעת־כושר להליכת־און מהירה ואפילו לתעופה; לו היה אומץ התעופה וגם האומץ לנפול…

בקונטרסו הקטן “ע”ד תחית ישראל על אדמת ארץ אבותיו" מקופלת כבר מדינת־היהודים. האוטואמנציפציה לפינסקר נתפרסמה בשנת תרמ"ג, ומאמרי לילינבלום בשנות תרמ"א–תרמ"ב. מדינת־היהודים של לילינבלום קדמה איפוא לזו של פינסקר בשנתים ואת זו של הרצל בעשרות שנים. היא היתה שוה לשתיהן בעצם הרעיון, אך שונה במקום, – וכתוצאה בדרכי הבניה ובשיעור־המהירות. לו היתה נקודת־אחיזה אחת כ"יש" נתון קבוע ועומד; פינסקר והרצל חפשו נקודה זו בשוטטם על פני מרחבי כדור הארץ. מדינת הרצל היתה כולה סימטרית, והמסלה אליה גם ישרה וגם פנויה; היא כאילו נבנתה בעולם המדומה, מחוץ לשטח ולזמן, על פני מישור חפשי בלתי מיושב, רב־המרחב, ומתאים לגוף־עם הרמוני בכל חיתוך־אבריו; והדרכים למישור זה על התחבורה ביניהן לבין עצמן בתוך תחומיו הותוו בתכלית־הקיצור, כאילו נמתחו בקו־האויר. מדינת לילינבלום היתה מחוברה לשטח גיאוגרפי נתון ומסויים בגבולותיו ולתכונת עם יצוקה בדפוסי גלות ארוכה. והארץ אינה חפשית, כי אם מיושבת עם אחר בחלקי שטחיה ותפוסה כלה במחשבת כל עמי־תבל כמעט; ואינה מישור כי אם הרים ועמקים; והעם המיועד לה לכוננה ולבנותה הנהו כמוה ברוחו ובתכונתו ובכל הלך־נפשו – כלו הדורים וחתחתים, ולא מישור, ותכונת עם היא “יש” נתון כהארץ שאינה ניתנת לשנויים על־פי הדיבור של “מנעימי מלל ודוהרי דולקים”. אף המסילות המובילות אל זאת הארץ ואל זה העם אינן ישרות ואינן בנויות ברזל, ומכל־שכן שאינן פורחות בקו־האויר. קוי־העקלתון הם הכיוון הטבעי ברשת־דרכינו: אל הארץ מחוצה לה ובתוך גבולותיה; מעצורי חוץ שאין לנו שליטה עליהם “מצליבים” ומסגרים ב"חצאי־ירח" את קוינו הישרים. אמות־הבנין המדיניות המוסמכות והדרכים הכבושות הן בלתי מדיניות לפי משחקי הכחות־שכנגד הנידונים, והבלתי מדיניות למראית־עין הן הן לפי תוכן עצם המדיניות הצרופה. אחרת היא הגישה למי שעומד לפני בחירת ארץ מאשר לעומד מראשית מצעדו לפני ארץ־הבחירה.

בין חבת־ציון בראשיתה והציונות המדינית בראשיתה לא היו הבדלי השגות בתפיסת החזון, וברבות הימים נטשטשו כל ההבדלים גם בדרכי הגשמת החזון. אך בציונות המדינית היה ערבוב־התחומין בין עצם החזון ובין דרכי ההגשמה אסטדית־מעבר הכרחית בהלך־הרוח; היא היתה לפי מוצאה ארצית־כללית; תורת הבניה שלה הצטרפה מהנחות משתלשלות ממושכל ראשון שכלי. החזון ודרכי ההגשמה ירדו כרוכים בהשתלשלם יחדיו מהנחות שכליות. בתנועת חבת־ציון היו התחומים בין עצם חזון־התקומה ובין דרכי ההגשמה מוצבים וקיימים בראשיתה. הלה אי־שכלי ביסודו ובשרשו, ואלה כפופים מראשיתם עד אחריתם לשלטון־שכל קר ולניתוח־מחשבה דק. תורת הבניה הושתתה אמנם כלה על חוקי הנדסה מדויקים, אך כל הנחותיה השתלשלו ממושכל ראשון אי־שכלי: מנקודת־כובד מחוברה לשטח גיאוגרפי מסויים הקובעת את המשיכה, ולא מסתם נקודת־אחיזה עומדת לבחירה. אלמלי נקודה זו היתה מונחה על פני אחד ממישורי הכדור הפנויים והרחבים היתה ההליכה אליה מתנהגת בשורת המסלולים הכבושים והמקובלים. תורת הבניה היתה בכל שלשלת הנחותיה וחוקיה דומה בדיוק לזו השולטת בכל הארצות המתוקנות. אחרות הן מסקנותיה בתנאי הטופוגרפיה של הארץ המושכת ושל העמים הנגררים במשחקי הכוחות ובלחץ האתמוספרות המעיקות על כל הבא במגע אתם. ובין שתי הנקודות, הארץ והעם כפי שהם בתכונתם כהויתם, לא הקו הישר הנהו הקצר ביותר כי אם קו־העקלתון, העקום והשבור לזיגזגים…

שיעורי מדות לפי יחידת דונם ושיעורי־ערכין לפי “שלשה שקלי כסף וחד־גדיה” יכולים להראות בעיני כבירי־מעוף להשגות בטלנים. תפיסה כזאת תהיה עקבית בהעבירה את מרכז־הכובד לשטח חפשי על פני כדור הארץ, ונקודת־המשיכה בשביל העם המחפש לו מולדת תמצא אף היא בתוך גבולות השכליות הצרופה. בתנאי הארץ הקיימים השאיפה לכיבושים אטיים וקטני־ערך בסקירה ראשונה היא פסגת המעשיות. העברת תורת־בניה ככתוב במדינת־היהודים “המדינית”, שנוצרה בסטרטוספירה לפי חוקי הכובד והמשיכה והלחץ השולטים בתוכה, לספירות הנמוכות שלנו, – העברה זו בשהיא לעצמה הנה שיא הבטלנות הצרופה. הבטלנות היא אמנם ילידת בית־המדרש על־פי מוצאה, כנוי לחובשיו על־פי משמעותה. אולם היא אינה צמודה כלל לחילוקא דרבנן על־פי תוכה האמיתי. היא עטופה גם מדי־שרד ותגות מדינאים ומחלצות הזמן. כמושג כולל תציין כל זרות להויות העולם, אחת היא מאיזה מקור מוצאה ומקומה. היא הולמת גם אנשי־מעשה אדירי־מעללים ובעלי תריסין הבאים להעביר את פרי נסיונותיהם, גידולי קרקע ואקלים מסוימים, לארץ בלתי ידועה ללא הבחנת גורמים וללא חקירות קודמות. לא בכל מקום ולא בכל זמן אפשר להעביר בבת אחת ובמהירות החשמל את כיבושי הזמן האדירים בלי הכשרות אטיות קודמות. עד היום הזה אפשר להגיע לשערי הארץ רק בסירה קלה נהוגה במשוטי־יד, ממש באותו שיעור המהירות כמו לפני אלפים שנה. קברניט האמון עלי מהירות־הזמן ועל הסעות המונים בבת־אחת יהיה אולי כביר־מעוף בהחתירו אנית קיטור גדולה הישר אל חוף יפו, אבל גם ינפצה אל סלעי־המגור. העלמת צוקי סלעים במקום שישנם מחוג הראיה או משדה המחשבה זוהי בטלנות, ועוז רצון ההדפה במלוא הקיטור אינו מכפר עליה. הטרקטורים הבודדים שהובאו לארץ לפני חצי יובל שנים היו מוטלים כפגרים בלי רוח חיים מחוסר מסלות־מתכת והתקנת דרכים גופה התחילה בשיעור מהירות החמור: באבני כתף כפופה, בניפוץ זחלני בפטישי יד. התקדמות החקלאות אף היא לא באה בקפיצות הדרך ובסתם העברה מארצות ממודנות, כי אם בשובה ונחת; היא מעודה לא המציאה אוירונים ועל אברותיהם לא נישאה. כיבושי הדרגה: מפתחות לאוצרות הטבע הסגורים, מבואים למקורות־מחיה, ראשי־גשרים כלכליים. עמדות פחותות־מעלה למראית־עין עכורה, אך הן מצוות חיים וחותכות גורל. כזה היה “הדונם” וכזאת היתה “העז” המסמלת – לעג ומנוד ראש בעיני ארוכי־לשון וקצרי־דעה מתרברבים ברום השגותיהם המדיניות; בלי “ההתגנבות־ממחתרת” לא היו חכמים אלה נכנסים בעד הדלת הפתוחה.

דרך אחרת לא נשארה גם לציונות המדינית; היא היתה אַנוסה על־פי דיבור המציאות להתדרג מרום שיאה לאט לאט ולהגיע ל"שיר־המעלות" של חיבת־ציון – בלתי נשאות, אך בטוחות. היא לא היתה מקורית בהעפלתה גם מראשיתה. משורר ההשכלה הגדול אף לו היו השגות גדולות בהגיעו עד משבר. הוא רצה “גאולה שלמה ולא הצלה פורתה”. הוא לא רצה לראות את בן דוד בא “כעני ורוכב על חמור כי אם כרוטשילד במסלת הברזל במרכבה מיוחדה, ושיוליכנו באנית הקיטור מיוּזנת בכל מיני מטעמים וצרכי אוכל נפש”. ככה חפץ להוליך את “אחותו רוחמה”. חזון־רוחו לא נאחז גם הוא ב"נקודת־משיכה" מחוברת לארץ מסוימה והקובעת בהכרחיות טבעית את דרכי הפעולה, כאשר לא נאחז בה חזון הציונות המדינית בראשיתו; ולפי דרכו עבר גם המשורר את תחנת המעבר הידועה בנתיבות הציונות המדינית על נדודי תעיותיה. אך הוא “התדרג” עד הגיעו ל"שיר המעלות" של ידידו ועמיתו, שהיה בעיניו זמן־מה כ"נציב קרח, שכל המחשבות נקפאו בלבו, ואין מוחו תופס רעיון אחר"; המשורר הניח את נשקו והודה כי “מכיון שתפש את המרובה לא תפש מאומה”. הוגה־הדעות בשתי התקופות: תקופת ההשכלה והתחיה הלאומית, הקדים לראות את הנולד בהיותו מחובר בחזון רוחו לנקודת משיכה יציבה אחת. הוא היה נאמן לקו ישר אחד, ישר גם בעקמומיותו; הוא לא הציג תנאים למשיח. לא היה מפונק מעודו לבור דוקא דרכי־גאולה סלולות; הוא היה למוד־יסורים וכוח־הסבל זיין אותו באורך־רוח. הוא היה אומר למשיח: “בואה אדוני דרך החלון, דרך הארוּבה, על החמור או על הגמל, ובלבד שתבוא ותגאלנו. ואנחנו בעשירינו ובעניינו נלך אחריך. העשירים באניות הקיטור, בתאים מיוחדים ובכל צרכי אוכל נפש, והעניים על ספון האניה ובספינות של משא ולחם נקודים בידיהם”. יחידה היתה ה"דרך לעבור גולים" אם היא הוליכה לציון בלבד, ולא נמתחה לכל ארבע כנפות תבל. “כנאמן לרוח עמו המביט אל המטרה ולא למראה עין” הקדים לראות בדורו, ולכן הקדים גם לעשות. ההליכה היתה מראשיתה עד אחריתה בגדולות ובנצורות, אך השגתן לא היתה אפשרית בעונותינו הרבים אלא דרך הקטנות. ועיכוב הגאולה נראה לו בא על־ידי בזים לקטנות; ובעצם הבוז הגאה הזה נראו סימני הקטנות: קטנות האמונה והתמדה, וקטנות תפיסת המציאות וקוצר־הרוח ליחל, וצרות־העין המניאה מזרוע ומנטוע משום שהקוצרים והבוצרים יהיו הדורות הבאים.

וכך היא דרכה של “העליה” עד היום הזה: במעלות ובמורדות, ביעף וברגל, בגלוי ובסתר, בכל טוב ובלחם נקודים. זוהי הרוח־ממעל השליטה בכולנו למעשה, אם כי עוד תועים בקרבנו שרידי “נפילים מדיניים” מדור המבול המתחבטים בהלכות מעוף נשגב להגדיל תורה ויאדיר. חבת־ציון נצחה בדרכי־ההגשמה ולא “הציונות המדינית” העיונית, הצרופה מכל ממשות קיימת – אותה הממשות המטפחת על פניה השכם והערב; אותה חבת־ציון שידעה לשמור בכל חליפות הזמנים ותמורותיהם על החזון בכל שלימות דמותו ללא שום פגימה, וחפשה להגשימו בלי תנאים ובלי הפסקות. אין לשמוח על נצחון זה; אך זוהי הכרת המציאות המרה על כחות מניעיה במערכות פעולותינו. זוהי תורת הכשרת התנאים! משיח בן יוסף צריך לפי האגדה להקדים את פעמי משיח בן דוד; והשני לא יוכל להופיע בענני קיטור ובמרכבת אליהו בלתי אם הראשון יפנה לו את הדרך ויסול לו את המסלה – בדמות עני ורוכב על חמור…

הציונות הישובית אף היא, כאחותה המדינית, לא תמיד תוכה היה כברה. כבטלנות המדינית בגיהוצה החיצוני כן היו לבטלנות המעשית משלה מחלצות־צבעונין אוחזות־עינים. גם הציונות הרוחנית נסתה תמיד לקרב את שיאי מרומי הרוח לנמיכות הפשטות המעשית, חשבונות־עולם נאצלים לחשבונות־שעה קטנים. חוש הכרת הממשות עמד ללילינבלום בכל הויות הציונות: המדיניות, הכלכליות והתרבותיות; ממשות בלתי מצויה בכל ימות־השנה ובכל מקום ואינה נלמדת בכח גזרות־שוה והיקשים מימים כתיקונם ומארצות כתיקונן; אף לא סתם “מציאות ארצי־ישראלית”, כפי שהיא שגורה בפיות רבים. זוהי מציאות בתקופת־חירום הנבדלת בחוקי הכלכלה שלה, ביסודם ובעמקי שרשיהם, מאותה חכמת הכלכלה הרהוטה בתקופות שלום…

לילינבלום לא היה מומחה לא בהויות מדיניות ולא בישוביות כלכליות. אותו הנחה למישרים חוש בריא ושכל ישר; בדעותיו והנחותיו היה נעדר בהחלט ה"בסיס המדעי". בית־גנזיו גם לא היה מצויד באותם חמרים ראשונים ובאבני־הבנין ההכרחיים להקמת שיטה מדעית; לא היה לו שום צורך בה. המשקפים הם הכרח ללקויי־ראיה, המצפון – לעוברי ימים והולכים בתוהו לא דרך. המדע הנהו לנו כמשקפים באותם העיקרים שהעין הערומה תקצר לראות וכמצפן במרחבי שטח מתפצל לכמה נתיבות. לו ניתן חוש הראיה הנכון, ובגבולות העולם הצרים שבהם התהלך קיימת רק מסלה אחת; ודי היה מצפן פנימי מעכב בעד תעתועי אורות־חוץ שלא להגותו מאותה המסילה. הוא לא יצר שיטות בניה, לא קבע עיקרים למפרע. אך היה רגיל להיות פוסק הלכה־למעשה ותמיד לאשורה. כל כתביו הישוביים הם פסקי־הלכה־למעשה מקובצים, פסקי־הלכות משתלבים מדרכי־אגב לשיטה שלמה, המפליאה את בעל־המקצוע, ולחכמת־חיים…

חושו המיוחד היה במציאת נקודת־המוקד ובעשותו אותה לנקודת־מוצא בחיפושי הכחות המניעים בממשות החיים, ובתפיסת הצומת ברשת התסבוכת בחיפושי סבות ומסובבים. בין נקודת מוצא כנה ובין נקודת־שאיפה ברורה נמתח קו־הישר כאילו מעצמו בהכרחיות טבעית. הרבה מסטיותינו ומסילופי־דרכינו למעשה הם תוצאה הכרחית מנקודת־מדוחים להלכה המשמשת לנו כמוצא ראשון בהתווית תכניות־עבודתנו, – זו היתה הנקודה שממנה נמתחו להלכה ולמעשה קוי־הכיוון שידי ראשונים שעמדו לפני בחירת ארץ; ולא היתה קיימת במשנת אלה שהיו דבקים מני לידה בארץ־הבחירה!..

כוח ממשות החיים היה לו למושכל ראשון בהלך־מחשבותיו מיום עמדו על דעתו. בין ההזיה ובין הדמיון, כבין הנשגב למגוחך, אך פסיעה אחת, – ועליה לא דלג מתוך זהירות יתרה. בכל חומר ההקפדה דייק להבחין בין הרצוי ובין הקיים, והיה איש ריב ומדון למערבבי המושגים האלה ומסיגי תחומיהם. “הרצוי” הוא בודאי ובודאי – שלטון־הרוח; “הקיים” בעונותינו הרבים הנהו – שלטון־החומר! חוק חיים זה הנהו בין־לאומי ובין־ארצי וחל גם עלינו, עם־הספר; בתמורת הדורות ובחליפת הזמנים לא חלו בו שנויים עד כמה שזכרון האנושות מגיע. הרוח גופו אינו ממעל על־פי מוצאו; אינו יורד ממרומים כי אם עולה מהאדמה. “רק הנביא שנולד או נתחנך בגולה היה הראשון שאמר: לא בחיל ולא בכח כי אם ברוח. עם שאין לו חיים עצמיים אי־אפשר שתהיה לו קולטורא עצמית. הקולטורא היא פרי החיים!…”

החיים גופם אף הם תכליתם בתוך עצמם, וקדושתם בתוך חילונותם, ורוממותם בפשטות נמיכותם, ואינם צמודים לשום למען עילאה. “החיים שגם הם אחת מפעולות הטבע המוכרחות, אין אנו צריכים לחקור אל מטרתם שחוצה להם והבאה בעקבותיהם, אבל הם עצמם הם הם מטרתם, כלומר החיים הם מטרת החיים, וכל מי שאין חוקי הטבע מוצאים חן בעיניו הוא שוטה גמור”. תחית עם כתחית יחיד אף היא תכליתה בתוך עצמה, בלי שום צירופי כוונות עליונות “מי נתן בכוונה איזו תעודה לעם?… אף לא למען החיות את השפה העברית עלינו לקומם הריסות ארצנו, אך למען לרומם את עצמנו משפל מצבנו המדיני. להחיות את ארץ ישראל למען תחיה על ידי זה שפת עבר! האין זה כבונה טירות נאות והיכלים מרהיבי־עין, לא מפני שיש צורך בהם עצמם, אלא כדי לקבוע בהם מזוזה?…”

שלטון הרוח נמנה על מערכות “הרצוי”, והקיים הנהו שלטון החומר העכור. אין עצה ואין תבונה. אף הציונות היא תולדת מצוקת החיים על־פי מוצאה וכפותה לחוקותיהם בכל השתלשלותה והליכותיה. “באין מצוקת ישראל אין ציונות” – והמצוקה פירושה חומר. אותו יחפש העם ועליו הוא נהרג בדור האמנסיפציה. עמך ישראל צריכים פרנסה בטוחה, ובגולה נעקרים מיום ליום המעינות. אפילו “עשרנו אינו נוסד על נכסים שיש להם אחריות, אך על המסחר האוירי. הרוח קבצו והרוח פזרו…”

באין דרך להמעטת מצוקת ישראל בחומר נעקרים מעינות הציונות: תכלית קיומה, זכות קיומה וכח קיומה. הציונות מצווה, איפוא, לצוות את החיים על נושאיה. בשורה ראשונה ובמעלה ראשונה בא איפוא פיתוח מקורות־מחיה. הרוח יתעלה ממילא, ואין להכנף בו בדחיקת קצין. בהירות ראיה בחיפושי דרכי הגשמת חזון הגאולה. העיקר תפיסה נכונה בהשגת הכחות המוחשיים. באמצעי הגשמת חזון קביעת מוקדם ומאוחר היא חותכת גורל, והמהפך את הסדר קובע את נפש העם. האחזו איפוא, קודם כל, אחיזה ממשית בקרקע והתאזרו כחות “לברוח מכל האצילות של אין סוף, מפני שאין לה גם תחילה, ומרוחניות ונסתרות. תחית הגוף קודמת גם בזמן וגם במעשה לתחית הרוח. לקוי רוחנו בא לנו מלקויי גופנו, ובטרם נכיר את מקור המחלה לא תעלה ארוכה למכתנו, ההצעה לעקור את המדות האלה שלא על ידי שנוי בתנאי חיינו, הרי היא דמיון יותר גדול מדמיון מדינת היהודים. על הציונות רק להשיב לעמנו את החיים שאבדו לו בצאתו מציון, והחיים ההם רק הם חיי עם בארצו, כי יתר הדברים לא אבדו לנו בצאתנו מציון, וגם התורה, גם הפילוסופיה. גם ההשכלה וכל מיני שיטות המפלגות ישנן לנו גם בימי הגלות, ולא על הציונות להחזיר אותן לנו. את אשר עותו החיים יוכלו לתקן רק החיים בעצמם…”

“הכשרת הלבבות” בגולה, כפי נוסח אחד־העם, וקדמת “פדות הנפש לפדות הגוף”, לפי גירסת קודמהו, יל"ג, כל אחת מהן בזמנה נשאה את סתירתה בתוך עצמה. זוהי שמירת היין אגב שבירת החבית. העדר התרוממות הרוח אינו גם מעכב את הגאולה. המעצורים הם אחרים. “בני עמנו, לאסוננו, אינם מוכשרים לעלות בהמון לארץ־ישראל, אבל לא מפני חלישות רוחנית, אלא מפני חלישות חמרית. בארץ־ישראל לא תוכל להיות עבודה לעשרת אלפי ידים. בטרם שיהיו בה דרכים מתוקנים, בתי־חרושת וכיוצא בזה. אך לדברים כאלה, שרק עשירים יכולים לעשות אותם, אין עשירי בני עמנו מסוגלים. בעלי הון מאנגליה, צרפת, בלגיה ועוד הם מלבד עשרם גם מומחים לסלילת דרכים, ליסד בתי־חרושת וכל היוצא בזה. ועשירי עמנו ברובא דרובא מוכשרים אך למסחר פשוט של מקח־וממכר או לבנקים”. מום זה הטבוע במבנה מוחנו הגלותי ובכל הלך־נפשנו לא ירפא, איפוא, בהכשרת לבבות. הצמח הטרופי המשנה את צורתו וטבעו בתוך כתלי חממות בארצות צפוניות יוכל לחדש את כוחות נעוריו הטבעיים רק בשובו למקורו…

לא “פדות־הנפש” ו"הכשרת הלבבות" הן הגשר ההכרחי להעברת גולים, לא גשרי־רוח כי אם גשרי חומר. “יסוד כל היסודות לנו הוא רק הכנת אדמה במדה מרובה למכרה בתשלומים לזמן ארוך. אז לא נצטרך לחכות עד אשר יקום לנו באלף השביעי ‘דור שכולו זכאי’ על ידי החנוך הלאומי, כי התועלת הפרטית של אלה, אשר שונאינו שוברים להם מטה לחמם, החופש מצרות הגלות ומצוקת־ישראל ימשכו את לבות המוני בני ישראל יותר הרבה מקנינינו הלאומיים הרוחניים; ורק אז, בין דור חפשי מצרות הגלות ושנאת העמים, במקום שכל איש ישראל לא לבד שלא יתכחש למולדת, אבל עוד יתפאר בשם ישראל, – יוכלו להתפתח ולהתרחב הקנינים האלה…”

קו ישר אחד עובר בכל הויות הציונות: המדינית, הרוחנית, הכלכלית. מערכת־שרשרות אשר כל דעה כטבעת מרותקה בשניה. במדיניות ה"רצוי" בודאי ובודאי הוא הטשרטר, אך המציאות ה"קיימת" גוזרת אחרת; ובאין ברירה עלינו להכנע ולהסתגל, ולא להסתפק בראיה בעבים ובהתרסות כלפי מעלה, כי אם להטות שכם ולמצא פנות־עבודה. אך תמיד בכל התנאים עלינו לשמור בכל חומר השמירה על שלימות החזון. “גם לחובבי ציון הראשונים היו אותם האידיאלים של הציונות החדשה, רק ‘האיש’ היה חסר להם. ארץ־ישראל יכולה לקלוט כשלשה מליון כדי שנוכל להיות שם הרוב”. אבל “אין חכמה ואין עצה לנגד תכונת העם. תכונת עמנו דורשת רעיון ופעולה יחדו – ועלינו להכנע לפניה. על כן לא טשרטר נחוץ לנו עתה, אך ישוב גדול. עלינו להתקין את עצמנו להיות מוכנים לרגעים הסטוריים, אשר בלי ספק יבואו. רגע הסטורי כזה היה כבר בימינו, אך היינו אז מחוץ למחנה ולא זכינו לאורו. הרגע הזה היה בשנת תרל”ח בעת שלום ברלין אחרי מלחמת רוסיה ותוגרמה"…

היו מוכנים איפוא לשעת־כושר! ההתקנה העצמית הזאת היא תנאי קודם גם בשדה הכלכלה. כיבושי עמדות. הכשלונות המעטים שהיו לנו אינם יכולים להרפות את רוחנו. כך היא דרך הבנין, וביחוד בנין ארץ; אין היא יכולה להיות מראשיתה עד סופה רק מסע־נצחונות ותהלוכת־תרועה. על פני הניר הכל חלק. לא כן המציאות. “דרכי החיים סבוכים מאד, תלויים הם תמיד במקרים שונים, בתנאים שאי אפשר לראותם מראש, ואין לך אדם אשר בדרכו על מפתן חיי המעשה יוכל למצוא לו דרכים בטוחים, הקרובים לשכר ורחוקים לגמרי מכל הפסד. מכיון שהוכרח אדם לרדת בעצמו להמלחמה הנוראה המכונה בשם ‘מלחמת־הקיום’, אי־אפשר לבחור לו אך בגשרים של ברזל שאינם בעולם. זהו שאמרו חכמים: מן הזהירות – שלא להזהר יותר מדי, וכל מי שאינו נכון להפסיד לא ישתכר לעולם”…

אין איפוא להעמיק חקר בכשלונות, שהם מחויבי־הטבע, ואין לדרוש במופלא ובנסתר. מדרכה של “אחיזה בפלסופיה נאצלת להפוך כל מושג פשוט להמון מושגים סבוכים ומסובכים. האמת העיונית היא אמת לעצמה, והאמת המעשית – אמת לעצמה, וכל החפץ ללכת בדרך המעשה על פי הוראת האמת העיונית לא יצלח”. אין לראות באפיטרופסות כשהיא לעצמה שלילה ואין איפוא לתלות בה כשלונות ההתישבות. המתנחל אינו יכול להיות נעזב לנפשו בלי פקוח מלמעלה. “מעולם לא ראינו אדם שיעשה אומן על ידי קריאה בספרים בלבד, וצריך לזה הכנה ושמוש מעשי. עלינו להתאונן כי לא היתה פקידות מומחית ישרה וגם עם זה תקיפה לכל עניני ההתישבות מתחילתה עד סופה. צריך להעמיד בראש את ההשגחה תחת האפיטרופסות ואת המדע תחת הבערות, למנות מומחים ובעלי נסיונות ועם זה גם ישרים, לנהל את הענין בסדרים נאותים ולתקנו כפי היכולת”…

אויבנו הוא מבית בהרבה מפעלי ישובנו, פזיזותנו הטבועה בתכונתנו וקוצר־רוחנו – הם המכשילים אותנו. את בנין הארץ אנו רואים כעסק מסחרי; נקודת־מוצא כזו היא הרת כל מפלה. “בעשרים אלף רו”כ לשנה נחפוץ לעשות גדולות ובפרוטות יחידי סגולה במשך איזו שנים נחפוץ לשובב לנו את ארצנו! עמא פזיזא ישאר בפחזותו. הוא לא יאבה בארוחת ירק ושלוה בה, אך ישא עין ללכת בגדולות ונפלאות, יעוף לשמים, וסוף סוף יפול וישבור מפרקתו. מי שיש לו עשרת אלפים רו"כ יאבה לקנות לו אלף דסיאטין אדמה למען יספיקו לו ולבני בניו עד דור אחרון, ועל השאר יעשה הלואה. מאלה שיהיה להם מאלף עד שני אלפים רו"כ יחלו לעבוד בדמיונות נפלאים, ומהר יכלה כספם, ואז או שתתחדש התמיכה או שיתפזרו לכל רוח. מובן, כי געשעפטמאכער כאלה לא יביאו לנו כל תועלת. הלאומי אומר: Karthago delenda est. האומר כך לא ישאל כמה מחיר הדונם, פראנק אחד או עשרה פראנקים, אם יבואו הקולוניסטים אל המנוחה ואל הנחלה בעוד שנה או בעוד שלש וארבע שנים. הוא לאומי, חפץ בקבוץ גלויות עמו, ולא ישקול את האידעע הקדושה הזאת במשקל שקלי כסף. אם נהגו בני אדם להקריב את חייהם בעד ארצם, למה לא נקריב אנחנו עמלנו ותענוגותינו בעד ארצנו. אך אם תקרב אל השאלה הזאת מצד הפעולות שנעשו ולהעמיד את השאלה על בסיס של הגעשעפט, אז, לפי מעמד הענין הזה, נצא וידינו על ראשנו. רגילים אנו לעשות געשעפטים גדולים בכסף מועט. ובדרך כזה לא נצליח בישוב הארץ"…

סוף פסוק: ישוב ארץ־ישראל בלי תנאים, מבלי להביא בחשבון כמה שתעלה משפחה. “Palestina colenda est ותו לא”… בכל תוקף! זהו הגדול בין כל מאמרות לילינבלום בעוז־הדמיון, ברוחב־ההשגה, בעומק־ההבנה ובריחוק־הראיה. הוא בנין־אב לכל שיטת־ההתישבות שלנו. לאורו מתחוורים ומתבהרים כשלונות הישוב בעבר; הסברות לילינבלום היו משום כך פשוטות בכל עניני ההתישבות, קולעות אל המטרה, ועומדות עוד כיום הזה בפני בקורת מקצועית. ברוח זה עוד עתידים להחתך עניני הישוב אחרי המסות הרבות שהחיים העמידונו בהן. אין חידוש בחוק החסכון כי דין פרוטה כדין מאה. אבל עוד לא הגענו להשגה כי בתורת חסכון לאומי דין רבבה הנהו בהרבה מקרים כדין פרוטה. ובחזית מלחמה יש פיזור שהוא קימוץ, וקימוץ שהוא פיזור. כציונות המדינית כציונות הכלכלית שתיהן הביאו מן המוכן מכוכב אחר תורת הנדסה ופיסיקה שהושתתו על חוקי טבע אחרים. חכמת הציונות המסחרית רננה בחוצותינו הצרים בימי חיבת ציון, וברחובותינו הרחבים מימי וולפסון בימי הציונות הטשרטרית. גם בכלכלה של מלחמה יש לנהוג חסכון בכל חומר הדין, אך בבחינות אחרות מאשר בימי שלום. חובש בית המדרש תפס בחושו הטבעי את המצב המיוחד בכלכלת הארץ יותר מאשר אדירי הממון במחננו, כאשר השיג את מצבנו המדיני יותר מאשר בעלי התריסין שבנו במדיניות. העמדת בנין הארץ על טשרטר מובטח למפרע היתה נקודת־המדוחים הראשונה לפני חצי יובל שנה ששיתקה כל פעולה. העמדת תנועת תחיתנו על ערך הריוח היתה והנה עוד כיום הזה נקודת־המדוחים השניה בדרכנו הארוכה והיגעה. לא עמדה מכריעה אחת האבדנו בידים בשורת כיבושינו האטיים מחמת חכמת החסכון של מפקדינו הרגילים תמיד לדחות מערכות בצפיה להוזלת אבק־השריפה. וקוצר־ראיתם ודלות־השגתם מענישים אותנו כפלים: גם אבק־השריפה לא הוזל, והעמדות הנכספות אבדו לנו ללא שוב…

* * *

הוא בעצמו ראה את כל עולמו באחרית ימי חייו. פרק החתימה “בדרך לעבור גולים” מתעלה כשיר תהלות שבח והודאה להשגחה העליונה. משאלת חייו ניתנה לו. חזון הגאולה, גאולת עמו בארצו, היה לו ראשית הכל ותכלית הכל. מאוויים אחרים לא ידע וכיסופים אחרים לא הכיר. הוא לא זכה לראות בעיניו את ארץ־הבחירה לא בשממותה ולא בבנינה. אולם היה רואה את שבי ציון, אלה הבנים הבונים, בעברם את עיר מגוריו, שער ראשון בדרך העליה. בעיני־בשר ראה את העליה אך בראשיתה המצער; בעיני־רוח – את אחריתה השגיאה. גלוי־עינים היה צופה תמיד מראשית אחרית; את הרעות כדי להמנע מהן, ואת הטובות כדי לחתור אליהן. כיערן־מדות, עז־הדמיון, התהלך במרחבי שתיליו הרכים וראם לא כפי שהם, נמוכים וקטני־דמות, אלא מגודלים כפי שיהיו בעוד מאות בשנים, דוחקי שחקים בקומתם וסוככים על כל חי בצלם, אדירי יער־עד מטהרי רוחות ומזככי אויר למרחקי מרחקים…

הוא מצא את עצמו, אבל לא את דרך־הכיבוש לכל לבבות חבריו־לעט מימי פולמוס ההשכלה, הדת והחיים. הוא לא היה רצוי לרבים מהם, לא בהלך־רוחו החדש ולא בכיוון פעליו. בעיני יפי־הרוח היה מוגבל ולקוי טעם על היותו מהרהר אחרי מדות האמנות הטהורה. בעיני הפקחים – בעל־חלומות על היותו שוגה בבנין ארץ נשמה. בעיני בעלי ההזיה – קצר־מעוף נמק בשכליות צרה. בעיני רחבי־הדעת קנאי קפוא. הוא נראה להם במרום־המעלות, מורד עז רוח, “בתקופת החטא”. הוא נראה כיורד ברוח “בדרך התשובה”, דוקא בהתיצבו בראש המרד היותר גדול, המרידה בכל ארחות הגלות, ובחפשו את הדרך היחידה למרחב. הוא היה פגום אולי בכל אחת מהמדות המנויות, אבל תמיד פחות מאלה שדרשו אותן לגנותו. הוא אהב אהבה עזה את השירה והעריצה, ואף נסה בה את כוחו. גם בימים ש"הוקיע לעיני השמש" את גדול משוררי דורו קרא אותו בכל מכתב “חמדת־ישראל”. אך ראה את השירה, ואפילו הנשגבה ביותר, כבת־הארץ ולא כבת־השמים, את נושאיה כבני־עליה בין קרוצי־חומר, ולא כבני־אלים. השירה אינה יכולה להתערטל מהספירות המוחשיות האופפות אותה והלוחצות עליה מכל הרוחות. הוא לא קטרג על המשורר שאינו שר על־פי הזמנה או על־פי אומדנה, כי אם על שאינו מרגיש, כאילו הוא מחוץ למגע עם ענוּת החיים. לו היה תמוה לראות את המשורר הנערץ המזדעזע למראה דמעת בת שוע נאלם לעושק עמו. הבן לא יוכל בראותו את המשורר בהיר־העין מחפש מקלט בטוח ל"שרידה וליחידה" בחממות ניזונות מהסקת חוץ מלאכותית והמפיגות את הבלן מהר, ומוכה תמהון למראה הדור הבא אחרינו העוזב אותנו אחד אחד מחמת הקור הטבעי המעטף אותו. בחממות האלה יכולה להיות השפה השרידה ויחידה וספרותה רק גידולי־כפיה תשושי־כוח, והן דמיון יותר מאשר השיבה למקור האור והחום – שמש מולדת הקדומים…

לו ניתנה הסגולה להגות דעות מקוריות ראויות על־פי שורש תכונתן להשמר לדורות, אך הן נאחזו בחולות פורחים. לו ניתן עט־אונים לקבוע דעות אלה בהירות ובולטות, אך הן נכתבו על ניר מחוק. בהיותו קרוע מהעולם הרחב, מסוגר ומבודד בין כתלי בית־המדרש, פיזר את חילו לגלות את הנגלה ולחדש את הידוע. הוא לא נפנה לעמוד בפני חידת־עולם המסובכה כשהיא לעצמה במוצאיה ובמבואיה ועוד יותר במבוך פתרונותיה; ולא לחידת החברה האנושית, שעוד לא נמצא בין רבוי פתרונותיה אף אחד ראוי להיות מוצג כמופת חותך קורע את העין. הוא עמד בפני חידת עמו בלבד; לגלויי־עין אינה ראויה לשמה, באשר פתרונה בצדה, בלי העמק חקר; ולשתומי־עין כל חקר לא יועיל. תועי בני דורו ראו בהשגותיו מעין שנוי סדרי בראשית בלתי מתקבלות על הדעת. דור שני שמצא לפניו דרך כבושה רואה אותה כאילו קיימת מימי בראשית, כמתת־הטבע ללא סוללים ולוחמים, ואינו מבין את הצורך שהיה לדור הולך בהוכחת מוסכמות כהלבנת הלבן והשחרת השחור…

* * *

חיי דורות צרורים בספריו כאילו חנוטים ללא השארת־הנפש. בין דפיהם יסער לב גדול, ולקראת הדיו לא ירטט דור בא כאשר המה דור לקראת קולותיו. נטמן שכל זך, והוא לא יאיר באור מלא לבנינו. בין “עולם־התוהו” המקופל בגוילי־קדומים, שבו היה חי ונשרף בשלהבתו, ובין העולם הממשי שאליו כלתה נפשו בחרדת־אהבה, ואותו בקש להנחיל לעמו, חוצצות ספירות עבות־שכבות בלתי־מעבירות גלי־קולות וגלי־אורות. שני עולמות: עולם חולף ועולם נושא צורות־נצח; במגעם ומשאם אין חושי תגובה נפעלים. כעמיתו ויריבו הגדול במשוררי דור ההשכלה שהציץ ונפגע מבלי מצוא את עולמו האבוד ואמונתו הגזולה, כמוהו הגדול בהוגי דעותיו שהציץ ויצא בשלום ובלי פגע; שניהם היו גדולים פי כמה בכח מאשר נראו ונתגלו בפועל. כל אחד לפי דרכו היה מנהיג דור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה, שלא יכלו להראות בכל שעור קומתם לנגאלים גאולה שלמה. כל אחד לפי דרכו התאבק בשארית כחותיו לנער מרוחו שארית עפרות הגלות, ולא יכלו להם; בכחות מאות בדורות דבקו בהם. “בלע הישימון את הד תרועת דור המעזים, מחקו הסופות את עקבות שעליהם מחרידי הציה”. ולא נחרת בלבבות הדור “זכר דור כפירי אדם שנפלו וידמו לנצח בין חולות המדבר הצהובים”…