אביב תמידי היו חיי דוד פרישמן. מעולם לא פסקה הפריחה בגן מחשבותיו. אף בנשוב רוחות־סתיו בחיינו, לא פגעה בו השלכת. ואף בקפוץ זקנה על גופו, נשאר רוחו חדש אתו. תמיד ער ורענן, פועל ולוחם בנשק דורו נגד רבים מבני דורו.
ככל סופר בעל שעור־קומה בער באשו והאיר באורו. אבל האש הזאת התפרצה דרך צנורות שונים והאור הזה השתבר להרבה אורות נפרדים; כל אחד מהם הוא קטן לאין ערך ממקורו, וכלם יחד עוד אינם הבבואה שלו.
בן שתי תקופות, ואף אחת מהן לא הטביעה את חותמה המיוחד על אישיותו. הוא היה בדורותיו “ילד־השעשועים” ו"ילד־האימים" כאחד: גם בדור ההשכלה, גם בדור שיבת ציון. רב לא עשה לו מדבּרי הדור, וגם תלמידים לא העמיד. בדרך־הרבים לא הלך, ואף לא פלס נתיבות לרבים. בודד לא היה, אולם דרכו בחיים ובספרות היתה דרך־היחיד עד יומו האחרון.
הגושפנקא שהדביקה עליו הבקורת שמלאכתה בניסוח, במיון, בקביעת מדורים מתוחמים לכל סופר, היתה כעין “משוכת־קוצים” מסביב לרשות־היחיד שלו: היא שמרה עליה שלא תעשה מדרס לרבים. אמרות קלות בלי “מוסר־השכל” קבוע כדרבנות אינן נעשות לתורות־חיים ולצוויים מתהלכים. מעינו הזך נשאר איפוא חתום למרבי־הלהג, שלא ידליחוהו בחקוייהם; אולם אל האמת לא קלעה הבקרת הזאת. פרישמן לא היה “אורכידיה” בגן ספרותנו. ואף לא כיהן לאלהי היופי, שלא העביר על פניו אלהים אחרים ושעינו טחה מראות אחרים ולהכירם.
אולי יש בספרויות העולם משוררים אשר ישירו כצפור מבלי עשות לעצמם חשבון־הנפש אם מוצאים הם אוזן קשבת. אולי גם המשורר האסור בודד בתא כלאו יתפרץ במעין שירתו מפני שהוא גם אסור לשפת אמו. משורר עברי השר ב"שפה העתיקה" ומבטא בה את חזיונות־רוחו אינו אסור מלידה אליה; בהכרה ובדעה צלולה יכניס את עצמו בנחושתים להיות “עבד לעברית לצמיתות”. עם השאלה המרה: “למי אני עמל ואם לא האחרון במשוררי ציון הנני?” – בא “סלוק־שכינה”. אף המשורר אינו תוקע לתוך הבור ואינו מרעים לתוך החלל הריק. ואם יש השראת שכינה – יש גם אמונה בעתידות עם. בתחומנו אי־אפשר להיות אסתטיקן ויפה־רוח בלבד!
משאת נפש אחת היתה לפרישמן ולכל אחד מאתנו: גאולת העם! אבל בעינים אחרות חזה אותה. מחבלי־המשיח השונים אשר ישא כל אחד בלבו יברא לו את דמות משיחו. דור ההשכלה ראה את ענוּת עמו בחדרים, בראשי־הקהל, בדת המאובּנת. מכּור־עוני זה הופיע הגואל בדמות “יוסף בן שמעון” מתקן הדת, שמואל ב"הדת והחיים", יהושעיהו ב"גמול ישרים". ההשכלה “בת־השמים” הכזיבה את התקוות, וענוּתנו התגלתה בהתכחשותנו לקניני האומה, למוסר־היהדות וליעודי־הנביאים, והמשיח הופיע בדמות הנביא, ופעמיו הראשונים – בהכשרת־הלבבות ברוח הנבואה. אחרים ראו את ענוּתנו בעמידתנו המדינית הדלה והריקה – בא האיש המדיני. אחרים “הרחיקו”, אחרים “הגביהו” ואחרים – “השפילו” לראות; מהאדמה – אם כל חי – בראו להם את משיחם; גם בימי־קדומים לא ירדה הנבואה משמי־שמים ארצה, כי אם מהארץ נסקה שמימה; מאחרי מחרשת הפלח צצה ותעל על. כל הכשרת־לבבות בגלות – הוא גרעין עלי צחיח סלע. ופרישמאן שפרש הצדה התלבט ביסוריו לפי דרכו בכּור־עוני שלו, ומהם ברא לו את גואלו הוא.
באהבה שהוא עורר ליופי ולאמנוּת לא היתה תשוקה, אלא השקפת־עולם ואידיולוגיה; בה ראה את הכשרת־הלבבות לגאולה האמתית והשלמה. בלי אהבה זו תחית־עם היא מקסם־כזב; אותה לא גלה בתוך עמו – לא מצא איפוא את הסימנים הראשונים המציינים דמות־עם. יבשה כחרס נפשנו. העם – זרת שבו מוח. הנוער – ארון ספרים מטולטל. ועוד רע מזה: ארון “ברושורות” מטולטל. הלב חדל מפעם: האינסטינקט המוביל עם לתומו בלי חקר ושאל הרבה נכחד מאתנו. נעקרו איפוא מעינות העוז ודללו מבועי־החיים במאות שנות המדבר שאנו תועים בו. היבנה צועני בית, אם יכונן הריסות יקומם נשמות? וטל־התחיה אם ירד עלינו עליו להתפרץ משירת־הלב העזה, ממראות־טבע ולא מספרי מחקר יבשים. המשיח של פרישמן הוא משיח היופי; ופעמיו הראשונים לא ישמעו בתרועת “השופר הגדול”, כי אם בראשוני צלילי השירה הענוּגים ונימי המיתר הדקים…
כל הבדל שבינו, שלא הזכיר את ה"קץ", ושבינינו, שאיננו חדלים מתקוע בשופר הגאולה הגדול, אינו אלא בתפיסת ה"ראשית" וה"אחרית". גם אנו: תפילה אחת נשואה בפינו בקול, ואחרת – בלחש: איננו מדברים אלא על מאויים ראשונים; גולת־הכתרת של משאת־נפשנו חתומה בלבנו. תפלת־הציבור שלנו היתה תפלת־הלחש של פרישמן; תפלת־הלחש שלנו היתה לתפלת־הציבור שלו. על החוף השאנן המקוּוה נשא את אמרתנו, ולא על החזיון שיתגלה אחרי אשר נחתור אליו. אנו מדברים על חוף ופרישמן – על משוט! והמשוט שלו הוא – הלב הער לשירה וליופי, ובלעדיו אין להגיע לחוף.
החופים עצמם שהיו ודאיות לנו, היו לו ספקות. לו היתה אמונה בנושאי דעות יותר מאשר בדעות. האישיות היתה במעלה ראשונה, ולא שיטות כדרבנות. הקברניטים שקמו לנו? – עורים אינם מורי־דרך, פסחים אינם סוללי־דרך. ומי עור כמשולם. דרך־ציון, דרכים אחרות – מי הוא גלוי־העינים שעמד בסוד הויתנו ומי מדד בשעלו את סבכי ארחות־חיינו. את פני בעלי המוחות החריפים לא הדר, וברוח נבואתם לא האמין, לא אלה הן הדמויות שרחפו נגד עיניו; לא כאלה ירותקו לכסא־הכבוד בשלשלות ברזל; לא אלה הם ילדי־טפוחים של כרובי־מעלה. מחזות־אלהים יחזה רק המשורר, והוא – גם הגואל…
דמות הרצל היא שהתקרבה אל הדמות שפרישמן רקם לו בשירו “המשיח”. מבשר הגאולה אינו ניכר בדעותיו, כי אם בקלסתר פניו ובכל מהותו. ככה חזה גם בן־מימון. מחומר ענוג וקשה קרוצים גואלים. לב המשורר הסוער והרחב ויד הקברניט הבטוחה והחזקה היודעת להחזיק משוט במים עזים; יד כזאת תדע גם לחתור אל החוף – ואל החוף הנאמן; אחריה הולכים בעינים עצומות ובתוכה מפקיד עם את כל גופו ורוחו. הרצל משך, בני־הפמליה שכתרוהו – דחו; זו “שקרעה את אדרתו לשבעה קרעים, קרע לאיש, קרע לאיש” ויתנבאו. פרישמן היה אורח קבוע בקונגרסים, ובן־בית לא נעשה שם; מסתכל מן הצד, ולא ממניעי גלגלי התנועה. השמש עצמה מאבדת מיפעתה כאשר יאפפוה כוכבי־הלכת המתנוצצים בנגוהות שאולים…
אף ל"כהן היופי" היתה אמת מוסרית אחת כנר לרגליו; אמת שהיתה כח־דוחף לכל יצירותיו ובת־לויה בכל חזיונות רוחו; קלה, בלי “מעטה־שריון” תיאולוגי או חברותי, היתה לה האפשרות להתרומם מעל לגלי־הזמן שהכו התנועות השונות בחיינו; חפשית מעול הנוסחאיות ומנטל ההלכות הפסוקות, לא היתה קנאית לאמת מנוסחת אחת וצרת־עין בשניה; בתחומיה היה די מרחב אפילו לאמתיות סותרות, לכאורה, אחת את השניה. מי זה הגוזר כי יש רק “אורחא דהימנותא” אחת. השכלה, חבת־ציון, ציונות מדינית, רוחנית, ארציות, תקון־העולם – כל אחת מהאמתיות האלה בכחה להאיר את מחשכי־חיינו, אם אש־טוהר יוקדת בה; וכלן יחד זורחות עם דורן ושוקעות בדור שני, לכל היותר מתקימות הן עוד מעבר לזמן בכח המסרת ובתוקף האינרציה. אמת אחת היא למעלה מן הזמן והמקום ומחוצה להם. והיא – טוהר הכוונה! האמת שבכל אמת, הצרופה מכל סיגים ודופי; בדיבּרות חקוקות אינה חיה, ובתוקף החוק אינה נבחנת. ה"כספית" שב"מד־מוסר" כזה אינה טבועה במכשיר עובר מיד ליד, כי אם בדקות־ההרגשה ובחוש־היופי שניתנו בחסד־עליון ליחידי־סגולה. במוסר האמתי שולט היופי; ביופי האמתי שולט – מוסר עליון; ורק בשניהם הצמודים יחד ישכן הנצח!
פרישמן לא הוכיח על דברים שבין אדם למקום ושבין אדם לעצמו; גלויים או מסתתרים אפילו בחדרי־חדרים. חטאים שאנו חוטאים – אלה הם מומי יופי, והיופי האמתי אינו טבוע בפטורי ציצים ופרחים, כי אם ביחס המדות הנכונות, באמת שבתיאור; הכיעור מתחיל כשאזוב אומר להתנשא כארז; יש שירה בפלג השוקק; הריתמוס חדל כשמנסה היא להרעים כאשד מים אדירים. ואנחנו בחיים ובספרות – דברו בני המזרח בלשון הפלגה! יצאנו מגדר המציאות ומגדר היכלת. “יורקים רוק וקוראים: ים הגדול”. “מבעירים קש ואומרים: הנה ברקים!” מה קטן בשפתנו מתואר “ענק”, ומה חלש מ"כביר" ו"אדיר". התוארים קטן וגדול עוד מעט יכחדו מאוצר השמוש בשפתנו, הסופרלטיבים ילכו ויהפכו לכנויי־ההקטנה שלנו. הידד אחד ממלא את החלל ואותות־קריאה זרועים לאורך כל השורה. על שקרים עוברים־לתומם כאלה אין עונשים ואין מזהירים. בספר החוקים אין זכר להם, באין דיברה: הוה נאמן לעצמך! בכלי־הבחנה של צוויים ודיברות אינם נבחנים, ורק בחוש־היופי־באמת האסתטית, באמת־שבלב שאינה כתובה; ולכן השקרים האלה אינם נתפסים מהקהל הגדול שאינו מכיר בכלי־הבחנה שאינם נראים לעין ונמששים ביד. אף הנבואה ביעודיה הנצחים לא הוקיעתם לעיני השמש ולא הזעיקה עליהם שמים וארץ ותושביה. אבל כשהשקרים האלה מתדבקים בחיים – ימעדו אשוּרי עם וימטו גם יסודי ארץ…
היסוד המכריע שבכל דברי פרישמן היה היסוד הלירי ולא המנתח. חוש־ההבחנה הבלתי אמצעי קולע יותר אל האמת מאשר חריפות הניתוח הדק: בהערכת חזיונות החיים החברותיים הניתוח מעלה בבחינות רבות, בהערכת חזיונות ספרותיים הוא גורע ומוריד. הבקורת האנליטית הולכת בדרך החקירה המדעית; על סמך החומר הצבוּר, מגדירה היא את ה"מין" למשפחתו, מסדרת את הטפוסים לפי אסכולות, קובעת חוקים וגודרת גדרים ותחומים, שעליהם אסור לעבור. אבל ההבדל בין חוקר־הטבע והמבקר רב הוא. יסודות הטבע קיימים ועומדים מתקופת ימי־בראשית ההסטורית ואינם משתנים, ולכן נותנים הם להקבע בחוקים; וגם בעולם זה יש אשר חזיון חדש מתגלה וסותר את כל התורות. אולם העיקר, כי החוקיות עצמה הנקבעת מהחוקרים אינה באה להטיל את מרוּתה על איתני־הטבע, שהם לא ישנו את מהלכם ולא יטו ממעגלותיהם; החוקים באים להטיל מרות עלינו, להכניס סדר ומשמעת במוחנו שיתפוס את סבך החזיונות. התורות והשיטות השונות במדעי־הטבע הם סמלים לנו, הרוצים לעמוד בסודו, ולא לכחות הטבע השולטים; סימני־הדרך לעוברים ושבים שלא יתעו במהלכם, ולא הדרך עצמה.
באמנות ובשירה אין חזיונות קיימים ועומדים כבטבע; הרגע שלנו הוא רגע ממש, ולא רגע הנצח המונה רבבות שנה. הגילויים הרבים בחזיונות השירה הם מתמידים איפוא והולכים, ונמצאים במצב תנועה בלתי־פוסקת. כל אסכולה ספרותית בשעתה רואה בעצמה את ה"ראשית" ואת ה"אחרית", עולם סגור בתחומיו הקבועים. בא יוצר חדש ופרץ כמלך את הגדרים, וקבע לחוק דברים שנמצאו מחוץ לחוק.
הבקרת הרואה את האסכולות אשר מאחוריה ואינה צופה למרחקים אינה עומדת על גובה תעודתה. האמן והמשורר אינם חוקרים. האמן הנהו עצמו אחד מחזיונות הטבע ואיתניו, המצווה להיות נפעל בכחות פנימיים, בלי דעת ובלי הכרה; את מהלכו לא ישנו בתוקף צווי־חוץ, וממעגלותיו לא יט; גלוי־עינים וער־לבב הסופג רזי־הטבע ותעלומות־החיים ומקרינם החוצה. אמצעי בטוייו, אם הם רק פנימיים ואמתיים, באים באותה התפרצות האיתנים שבה יתגלו מחזות־הטבע, המית־גלים אדירים או קמטי פני ראי הים, סערות עוז ולחישת צפרירים, אש פלדות ומשחקי צבעי דמדומים רכים. החוקר מסתכל ומעמיק לחשוב על אורחותיהם; האמן תופסם ומוסרם על הבד או בצרופי אותיות וקולות; אבל מי עז־הלב אשר יהין לקבוע קצב לגובה קולותיהם ולגזור מדה על חוזק צבעיהם!
מראות־הטבע גופם אינם מתגלים בצבעי עצמם, אלא באור ה"מדיום" המיוחד שבו הם משתקפים. אור אחד יש לשמש, ושונה הוא צבעו בלהטי שלגי האלפים, בינות לערפלים דקים ובעד חשרת־עבים; קול אחד יש לרעם, ושונים הם הדי גלגוליו בחלל האויר הפתוח או הסגור. האסכולות הספרותיות השונות – בכל אחת מתהלך קול אלהים ועל כלן שורה שכינתו. אבל כל דור יוצר לו את ה"מדיום" שלו. האמן והמשורר הם “מדיום” זה למראות הטבע ולחזיונות החיים, ובכל אחד משתקפים הם בצורה אחרת, ולכן המראות עצמם נראים שונים. המשורר הנהו – מראה המראות!
על המשורר יש למבקר לשורר ולא לעמוד על גבו ולהדריכו; חזיונות השירה, כחטיבה מהטבע עצמם, נתנים לחקירות ולפירושים, ולא להגהות ולתיקונים. אין מגיהים את הטבע גם בחוסר שלמותו. המבקר הוא המשורר של חזיונות השירה, כאשר האמן הוא משורר מחזות הטבע – “משורר המשוררים”! בקרת־הניתוח היא במקומה, כשהיא בוחנת את המשורר אם נאמן הוא לעצמותו ולטבעו או לבו הלך אחרי צווי־חוץ שאינם פועלים בכח־איתנים בלבבו פנימה, המשורר נישא בחסד־עליון מבלי דעת את עצמו רק ברגעי “עלית־נשמה”; אבל היא אינה תדירית; ובשעות סילוק־השכינה המרובות הוא עבד לחולשות בני־התמותה הרגילים; ובשעות־הירידה האלה ניתנה שליטה ל"בעל־המלאכה" ול"בעל־החשבון" הקר המכלכל את מעשיו בחריפות השכל – החריפות היתרה המתחכמת ההוגה את האדם ממסלולי הטבע.
בדרכי הבקרת של פרישמן היתה הליריקה היסוד המכריע, כאשר היתה בכל יצירותיו. לא היה מרותק לאיזו אסכולה שהיא; לא קבע מסמרות ביצירותיו ולא קבעם באחרות. כל יצירה שחסד־עליון היה נסוך עליה היתה יקרה לו. את קול האלהים המתהלך הכיר לא ע"פ “סולם־מעלות” קבוע בתוים מסוימים, כי אם בחוש הכרה טבעי; גם בדממה ישמע וגם בסערה; גם בקצב ואף – בריסוק הדים…
בסגנונו היה נאמן להלך־רוחו. בלי הלכות פסוקות אין סגנון מאמרי; בלי אמת מתכנסת בדיברות חקוקות אין סגנון נבואי; בלי פלפול ודרשנות לא יתכן סגנון מדרשי; גידולים הצומחים בתקופה גיאולוגית אחת אינם שבים בדרך־הטבע לצמוח בתקופה גיאולוגית אחרת. וככה גם בתקופות חליפות־הדורות ובגידולי־רוח. פסק סגנון הנביאים העז עם תקופתם; בדור זה אינו אלא הד רחוק. בכוח קדומים כוחו חדש כבימי נעוריו; בכוח דור מחקה – פעולתו רגעית. בכל דבריו אף בדברי תוכחתו רעדו תמיד הנימים הרכות; סגנון המקראי – סגנון “ואתחנן” עם הכאב הטמיר והתוכחה הרכה הגלויה. זהו סגנון הקבע!
בוסר לא נתן לנו פרישמן גם בפרי־רוחו מ"ראשית מנחותיו" בימי נעוריו. בוסר לא היה בפירותיו כשהם לעצמם. אולם בכל אשר זקן האיש כן התבכרו פירותיו, עמידה לא היתה בו, לא ביצירותיו עצמן, לא בכוח הבטוי של סגנונו, שעיכל את החדש ושמר על הישן; ובכּוּרי אתמול נראו לבוסר בפני בכּוּרי היום. נגדע איפוא העץ בלי עתו בטרם עשותו בכּוּרי־הבכּוּרים…
תל־אביב, אלול תרפ"ב
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.