אף שמריהו הלוי הלך מאתנו לא בקצו. ששים ושמונה שנות התאבקות הוגיעו את לבו, אך לא פגעו ברוחו. כבעצם עלומיו סער בעוזו; כבראשית אונו הרעימו דבריו והבריקו הגיגיו. חליפות ותמורות חלו ביצירותיו, אך לא בעצמת מניעיהן ובחזקת המזג המחַיין. שעות התבדלות מהציבור היו לו שעות התגלות ביחידות. רפו ידי הלוחם ושפלו, גבר האָמן והתעלה. נדמו בשורות השליח, נגולו מראות הצייר. בבדידות חדרו הקים לו את דוכנו, ובתמונות העבר ומשליו דבר לעתיד. אפילים גמלו פירותיו, ספוגי תרבות־קדם ונוהרים תרבות־הזמן, לוהטים במזג הבחרות וצרופים בבינת ישישים. על ערש־דוי לא פסק גידולם, ועד אחרון דופק לבו לא פג טעמם ולא הועם זיוום.
הטבע העניק לו מַתות בשפע. אכסניות־תורה והיכלי־מדע חלקו לו מרוב טובם. כולו הדור בתוכו וּבברו. איש־מדות בגופו וברוחו. חריף בשכלו ועמוק בהגיונו, קל בתפיסתו ועז בדמיונו, מהיר בצירופיו ושנון בניתוחיו, רואה בעין אמן ובוחן בדעת הוגה. תרבותו מרוּבת־השרשים ורחבת־הנוף, ינקה מאהלי־שם ומיפיפותו של יפת. לן בהלכה, עמד בסוד האגדה, התהלך עם גדולי המחשבה האנושית. פעליו התפשטו במערכות רבות, ובשדות רחבות, ובתפוצות רחוקות. אך יחודו היה בגודל־לבבו, יתרונו בלהט־מזגו, עצמתו בסגולת־השיקוף של אספקלריתו, שאר־כוחו במצוי מוסר־ההשכל מכל מצוות־החיים ותופעותיהם. וגולת־הכותרת בכל מעללי־חייו, – השליחות לדבר־אלהים בפי חוזיו אשר נשא תמיד בלבבו.
לבו היה תמיד ער בין הישנים ללא דמי, כואב ללא הפוגות בין השאננים, פתוח ללא מחסום בין המשתריינים; בסולם־הקולות היתה הלמותו ראשונה במעלת־החוזק, העצומה בתכיפות־הריתמוס והמתמידה ברציפות הקצב. הוא היה גדול־הלבב בדורו בין חולמי שיבת־ציון והדויים על ענוּת עמם. בשלהבת־התמיד בער כולו: באש־עצמו ובאשי־דורות; הן כאילו הצטברו בו כבנקודת־מוקד, להצית לבבות בחזות הקשה ובחזון־התקומה. צער־עולמנו כאילו היה מקצועו, בשורת־הנחמה אומנתו.
האספקלריה שבה ראה את החזון היתה מיוחדת־המבנה; מגבישי־קדם ומגבישי־הזמן היתה קרוצה; אורגנית היו מורכבים בחיוּת הטבועה בעין מרחיקה־ראות ומעמיקה־חדור; בה העלה כל מאור גנוז בתרבות־הדורות, ומסגולותיה הטבעיות נאצל המאור המעלה בתוספת־גוונים, ביתרון־חן ובתגבורת־כוח. באור הזמן הוארו חזיונות מני קדם, באורות־קדומים הוארו חזיונות־הדור; וכמתוך מערכת מראות משקפות מקבילות נראו טוויים ושזורים ברקמת־הדר חיה אחת.
לו היו נהירים גופי־תורה, מצוות־תורה ודברות־חיים. אך הוא ידע למַצוֹת טעמי־תורה, טעמי־מצוות במוסר ובמדות. מיצוי מוסר־ההשכל כנימוק־מניע העסיק אותו. חקר תורת־המדות כיסוד־עולם משך אותו. נפשו כלתה להעלות את הניצוצות הטמירים ממעמקי שכבות ההלכה ומתעלומות סתרי האגדה; הוא חפשם בדפי־ספרים, הוא בקשם בחדרי־לבבות; הוא ידע לדלותם, הוא השכיל ללכדם. בכנוס פזורי־רוח העם הוא הלך לכנס הפזורים בגופם, מכל תפוצות־הגולה ולקבץ את הנדחים.
אורות־עצמו נבלעו תמיד באורות־הקדומים שהיה מעלה. משנתו המקורית נתבטלה במשנות־ראשונים שהיה הוגה בהן. ביראת־הרוממות ובהתבטלות עצמית עמד לפני קדמונים ולפני האחרונים שהרחיבו בחכמתם מעניות־ראשונים, העמיקון והאירון. אמרותיו עמוקות־התרבות וכלילות־הצורה לא הצטרפו לתורות ולשיטות. אוריתא רתחה בו. כל מעיניו נמצאו בהוית ההיתוך והרתיחה. הכל היה בקרבו כלבה גועשת ללא שהות להתגבש וללא סיפק ללכד גבישים בודדים יפי־חן ומזהירי־גוונים למערכה שלמה אחת.
הוא היה כולו איש־הרוח. הויות־החומר לא היו לו “ארץ־תעלומות”, אך – אדמת נכר; בתחומיה התהלך, ובה לא נאחז; מקורותיה היו נהירים לו, אך לא שאב מהם; בגילויים לא עסק ובפיתוחם לא טפל; מפושט מגשמותה ומבודד משאונה והמונה הפליג לספירות העליונות; הן היוו את עולמו; האצילות שבהן היוו ציר־עולמו; המוסר כגבוה מעל גבוה – יסוד עולמו, יסוד העולם כולו ונשמת־היקום; בהשגחתו הנעלמה האמין; באמונתו בכוח ניהוגו חי; בחקר תעלומותיו מצא תכן חייו; בשידוד מערכותיו תעודת־חייו; בהעלת מאורו הגנוז והפצתו ברבים כשליח החזון תכלית־חייו.
המשאות אשר היה נושא ברבים היו מן הנגלות. החזון עצמו אשר היה רואה יסודו ושרשו היו בנסתרות. הוא היה מנהיג אחרים בכוח־התבונה, מדריך באמצעי־הדעת. הוא גופו היה נהדף בתעלומות רוחות־אמונה וברזי רגשי־דת. בהיר כברו ושקוף, היה איש־מסתורין בתוך־תוכו. ברקי מאמריו הם שהיו קוראים את עבי־הערפלים והיו הופכם כאילו לערפלי־טוהר, ערפלי־דוק, או מפזרם כליל למראית־עין.
לו היתה משלו אמונה בהשגחה עליונה צופיה הליכות בית־ישראל. זו לא היתה אמונה תמימה, אף לא צרופה. היא היתה רודה מתחת להכרה כמושכל ראשון שאינו ניתן להוכחה ואינו זקוק לה. מכאן ואילך מתבצרת מרות־ההנדסה. הנחה אחת משולבה בשניה, וההוכחות מוּסקות כתולדות מאבות. והמסקנה חותכת וגוזרת באחת: עם ישראל לא יבוא אל המנוחה ולא ימצא את תיקונו בגופו וברוחו, בלתי אם ישוב לצור־מחצבתו ולמקור־מוצאו.
הוא האמין בנצח־ישראל כעם־סגולה ובמולדת־ישראל כארץ־הבחירה; הוא ראם דבקים ואחוזים בברית־עולם ממעל. הכל צפוי מראשית אחרית. כל המתהוה והמתרקם לשבט ולחסד, לשעבוד ולפדות מחויב המציאות, מחויב ההשתלשלות. שלשלת־יחוסנו הארוכה אינה מחרוזת חוליות דוממות, מנותקות ומשולבות לפי רצונות מקריים על דעת מולכים מעצמם משתלטים על הרוחות. כל חוליה טבועה בחברתה בחיוּת־הגידול מדור לדור. חרף כל כוחות־חוץ נמשכת השלשלת. גידול ניתן להעכב, אך אינו ניתן להפסק כליל בלתי בעקירה מן השורש. אפילו מתנכרים ומתרחקים מרותקים לשלשלת־הדורות ותלויים בה בכוח־גידולם על־כרחם ושלא מדעתם. “הקפיטל” בערגתו לתיקון העולם אינו אלא המשך הנבואה; בארחות הגיונו – המשך בעלי־ההלכה; בחמרנותו – שלל נהר מחופים זרים, שלל נגרף בזרמיו ונישא על פני מימיו כגוף חיצוני. “בעל־החלומות” בוינה אינו טוה אלא את החוט שהתחיל בו בעל־החלומות מגושן. תורת־היחוסיות אינה אלא חוט נמשך מאיזו פקעת־סתרים באחת הגניזות. כל הישר שייך למקור־המוצא, כל הפתלתל – משב חוץ תחת לחץ כוחות חיצוניים. הגאוניות מתגלית תמיד בצומת־החיבור עם מקור־הבראשית, וממנו שואבת היא את עצם חיותה, גם בהיותה נוטרת כרמי־זרים. היא תתגלה במלוא גבורתה ובכל טהרתה בתשובתה השלמה למקור ובהתחברותה המוחלטת אליו ללא שרידי חציצות וללא שארית לחץ חיצוני; היא היתה אור לגויים, נס לעמים בהכרת היחוד ובהשגתו, ברוממות המוסר ובטוהר המדות. היא מיועדת להופיע באורות חדשים ובפנים חדשות, ובספירות־יצירה שלא שערון.
בינו ובין המקור לא היו שום חציצות: לא מרחק־המקום, לא אורך־הזמן ולא מרחבי התרבות השולטת; בעוז־דמיונו דלג מעל לראשונים, ובגבורת־הרצון כבש את האחרונה; הוא כבשה גם בכלי־זיינה, בכוחות עצמה. במאמרות־קדומים היה הוגה, בוחן אריג־היום וצופה פני הבאות. בית־ישראל היה בעיניו עולם בפני עצמו בחוקי חייו ובחוקיות פנימית טבעית המבטיחים את אריכת־חייו; לא עליון על כל סביבו, לאו דוקא נשא ומרומם בסגנון “אתה בחרתנו”, אך מיוחד מהטבע בתכונות־עד מקיימות, מוטבע בסגולות־נצח מחדשות, מכונן לדור דור באיתני־רוח להיות נהוג על פיהם. נביא, רואה, צופה, מבשר – הם קבועים בחוקי־עד במערכות עולמנו כמערכות כוכבים במעגלותיהם, מזהירים כמוהם, וכמוהם מַנחים. לא נסתם חזון מישראל גם בימי נדודיו. לא תמו צופים לבית־ישראל, וגדול ההבדל בין חכם לנביא. חכם עלול לטעות; כי ישגה עוד לא תתבלע כל חכמתו. גלוי־עינים כי לא יראה נכוחה בטל ומבוטל הוא מיסודו. אין נבואה לשיעורין. אין יחוסיות בחזון; בו הכל מוחלט. בהתמדת נכונות־הראיה יבחן נביא האמת והשקר; לא באותיות ארעים ולא במופתים מקריים. וככה גם מנהיג־אמת, שההשגחה חסרה אותו אך מעט מהצופה; השגגה היוצאת ממנו סימן לו להעדר שכינה או להסתלקותה. לא תמיד מכריזים מלמעלה על בחירי־הקלפי למטה…
על הדוכן היה מתגלה במלא־כוחו ובכל שעור־קומתו. המגע עם הקהל היה מעלה את אורותיו האצורים ומבקיע את מעינותיו חוצה. המוני שומעיו לא היו מוציאים אותו מגדר טבעו. ברו נשאר כתוכו. אף אבק־איפור, אף שמץ משחק לא דבק בו. הוא היה מופיע כמוכיח וכמבשר, ולא כמבדח וכמשעשע. תמיד היה רואה ללבב פנימה, ולא לפנים. בכיבוש־הלבבות היה מוצא את גמולו, ולא בתרועות־פה ובתשואות־כפים.
לו לא היו דרושים סממנים חיצוניים ומעשי־להטים. לא משקלות שאולים לתוספת כובד, ולא צירופי־חן לקלוּת; לא פלפל קנוי לחריפות. ולא נופת־צופים להמתקה; לא הסקה מלאכותית להגברת פתוס, ולא זיקוקין ללוית־ברק; לא חיזור אחרי נושאים מעמיקים, ולא ליקוט אמרי־שפר מרפרפים; לא צבעי־משכיות בהקפה, ולא ריתמוס כמצות משחקים מלומדה. הטבע צייד אותו ברוב שפע בכל מכל כל. כשליט בחומר ואמן בצורה כרע תחת כובד עושר ולא תחת סבל המחסור. הטבע הוא היה המנצח על הכל בעומק־התוך, בהדר־הצורה, במשחק הצבעים, בגליפת־הקולות ובקצב־הריתמוס.
מפיו דברה הגבורה, – גבורת עמו בתפארת־זהרה ובקדרות ענוּתה. בתוכו היה חי ספר־הדורות, – היה חי, ולא נישא כאוצר בלום וכגנזי־שמות תלושים. נשמת ספר־הדורות להטה בלבו, ושירתו רנה בדמו. אחד אחד היו נפתחים דפיו לרוח־שפתיו. אחד אחד היו נמתחים המראות ובוקעים קולות. רוחות־קדומים ורוחות־הזמן ירדו במאור־חכמה וטוהר־מדות, בתוכחות־מוסר ושגיבות־עלילות, ביגון־אבלות ובשורות־נחמה, במוראי־השעבוד ובטחון־הפדות. תורות־מורשה היו שולחות קרנים, כל אחת וסגולת־החדירה המיוחדת לה. מקורבים ומנוכרים, דבקים במסורת ומדולדלים הימנה היו נלכדים בתצרופת־הקולות ובתרקומת־המחזות. כל אחד מצא באחד מהם דבר־מה מהמופלא שבהרהורי־לבו. תחת שכבות תרבויות־נכר היה מהבהב במסתרים שונים ניצוץ יהודי; ממעמקיו השונים היה מתלקח למגע הרוח שהגיעה אליו ממרחקי דורות שונים. בכל לבב מתנכר עוד רטט מיתר עצמי; הוא הזדעזע למשב אחת מרוחות הדורות הקרובות לו. מתוך גנזי־הדורות שנפחה בהם נשמת־התחיה מצא כל סדן את פטישו, כל מיתר את שרביטו וכל ניצוץ – קרן־יעודו…
תולדות־חייו הכתובות בידי עצמו הן מצבת־הזכרון לחייו המקוצרים עשירי ההגות ורבי־המעללים. המצבה עצמה חצובה, מפוסלה, גלופה, חרותה בידי אמן יוצא מגדר השורה הרגילה. קורות־חייו הם קורות חיי דורו. חויותיו חויות לוחמי דורו. חיים פרטיים כמעט שלא היו לו. הם נתבטלו בחיי הכלל. חייו היו מערכה כבדה אחת בחזיתות מפוזרות, – חזיתות־נוד מתפוצות ארץ לארץ, ומתפוצות חלק־תבל אחד למשנהו. פני־הדור הם בני־לויתו בפולמסיו או יריביו. שורה אחרי שורה עוברים הם כולם לעין בגבורותיהם ובחולשותיהם. הלוחם נראה בעודו על האבניים ברטט־התהוותו, ברעדת־גידולו ובחרדת־עמידתו לכבוש הדור להקים הדור. על יריעה רחבה דרוכת־עוז פרוש הדור. סיפורי־המעשה נראים אגב־שמיעה. המראות והתמונות נשמעים אגב־ראיה. לוהטים הצבעים במזיגתם, רועדים הקולות בצירופיהם ובוערת נשמת־החיים המתאבקים העוברת על פני־הכל. יפה היא כל אבן־חן וברה כשהיא לעצמה. יפה וברה היא שבעתים בהיותה משובצה בין אחרות. מה יפה מראה שמריהו הלוי בין דמויות דורו, מה הדורה אישיותו המזהירה בהיותה קבועה בפני דורו!..
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.